קובנה היהודית – העיר שהייתה ואיננה

כתב: גילי חסקין, 20-08-2026; עדכון 27-08-2026

ראו גם: יהדות ליטא ; קובנה

מי שמטייל היום ברחובות קובנה (Kaunas), העיר השנייה בגודלה בליטא, מתקשה לעיתים לדמיין עד כמה הייתה העיר הזאת יהודית. לא רק מפני שחיו בה יהודים רבים, ולא רק מפני שבתקופות מסוימות הם היו חלק עצום מאוכלוסייתה. קובנה הייתה אחת מאותן ערים מזרח־אירופיות שבהן היהודים לא התקיימו בשולי העיר אלא היו חלק מן המרקם שלה: מן המסחר, המלאכה והתעשייה, מן הרחובות והשכונות, מבתי הספר ומבתי הכנסת, מן הוויכוחים הפוליטיים ומחיי הרוח. עברית ויידיש נשמעו כאן ברחובות; רבנים, סופרים, מורים, ציונים, אנשי השכלה ומהפכנים עברו בה. לאה גולדברג גדלה כאן, הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס נולד כאן, אברהם מאפו כתב כאן, ובסלובודקה הסמוכה צמחה “כנסת ישראל” שהייתה אחת הישיבות המפורסמות בעולם היהודי.

ואז, בתוך שנים מעטות, כמעט כל זה נמחק.

ראשיתה של הנוכחות היהודית באזור קובנה נעוצה עוד בשלהי המאה ה־14, בתקופה שבה הייתה ליטא כוח מדיני גדול במזרח אירופה. המסורת ההיסטורית קושרת את ראשוני היהודים שהגיעו לאזור לשבויי מלחמה שהובאו מחצי האי קרים בשנת 1396. ויטאוטס הגדול (Vytautas the Great), שליט הדוכסות הגדולה של ליטא, הביא עמו מחצי האי קרים גם משפחות של קראים וטטרים, יואפשר להן להתיישב בטרקאי ובמקומות נוספים. לאחר שחרורם, קמו קהילות יהודיות בגרודנה (Grodno; בלארוסית: Hrodna), בבריסק (Brest; ביידיש: Brisk) ובטרוקי (Trakai). בהמשך הגיעו לאזור גם יהודים מפולין ומאוקראינה, בעיקר בעקבות אפשרויות המסחר שנפתחו בו.

קובנה, ששכנה בצומת נתיבי מסחר חשוב, משכה אליה סוחרים יהודים. אלא שהצלחתם הייתה גם מקור לחיכוך. שוב ושוב לחצו סוחרים נוצרים על השלטונות להגביל את פעילות היהודים או לגרשם מן העיר. בימי המלך קזימיר יאגיילו נאסרה ישיבת יהודים בקובנה עצמה, והם נדחקו אל סלובודקה (Slobodka; בליטאית Vilijampolė), שהייתה נחלתם של נסיכי בית רדזיוויל[1]. כך נוצר אחד הפרדוקסים שילוו את ההיסטוריה היהודית של קובנה במשך מאות שנים: הניסיון להרחיק את היהודים מן העיר תרם דווקא לצמיחתה של קהילה יהודית גדולה ומובחנת ממש מעבר לנהר.

למרות האיסורים, יהודים אחדים המשיכו לפעול בקובנה. במחצית השנייה של המאה ה־15 מוזכר במקורות יהודי עשיר בשם דניאל, שחכר את גביית המכס. בשנת 1470 ירש בנו זאב את עסקיו וצבר רכוש רב. בשנת 1503 ביטל המלך אלכסנדר את הגזירה, והיהודים הורשו לשוב ולהתגורר בעיר[2]. כרבה הראשון של קובנה נזכר רבי עזריאל בן רבי יהודה.

מכאן ואילך התנהלו חיי היהודים בקובנה בתנועה כמעט מחזורית של התבססות, הצלחה, קנאה, הגבלה וגירוש – ושוב חזרה. בימי זיגמונד הראשון חודשו זכויותיהם. יהודים קיבלו זיכיונות לחכירת מלח, דונג ומכס, וכן רשות לפתוח בתי מרזח. אחר כך, תחת זיגמונד אוגוסט, שוב נאסרה התיישבותם בעיר בעקבות לחץ התושבים המקומיים. גם כאשר נאסר עליהם להתגורר בקובנה, הם המשיכו להגיע אליה לצורכי מסחר.

איחוד לובלין בשנת 1569, שחיבר את פולין וליטא למסגרת מדינית משותפת, האיץ את התפתחותה של העיר. קובנה הפכה למרכז מסחרי חשוב יותר, והיהודים היו חלק בלתי נפרד מן התהליך. בראשית המאה ה־17 הגיעו יהודי העיר להסכם עם העירייה: תמורת תשלום מיסים הותרה ישיבתם בקובנה. בראשית המאה ה־18 חודש ההסכם ואף אפשר להם לקיים חיי קהילה מסודרים.

אלא שגם ההסדר הזה היה שברירי. מלחמות, חילופי שלטון ואסונות עירוניים שינו פעם אחר פעם את מצבם. בשנות מלחמת הצפון הייתה קובנה במשך תקופה תחת שלטון שוודי. בשנת 1731 פרצה בעיר שרפה גדולה, ובין הדברים שעלו באש היה גם החוזה שהסדיר את זכויות היהודים. אובדן המסמך סיפק לתושבים המקומיים הזדמנות להתכחש להסכמות הישנות. בשנת 1753 השיגו את אישור השלטונות לגירוש היהודים, וב־1761 בוצע הגירוש בפועל. מרבית המגורשים לא הרחיקו לכת. הם פשוט חצו את הגבול העירוני והתיישבו בסלובודקה.

חלוקות פולין בסוף המאה ה־18 שינו שוב את המציאות. קובנה סופחה לאימפריה הרוסית והייתה לעיר מחוז בפלך וילנה. תחת השלטון הרוסי הורשו היהודים לשוב ולהתגורר בעיר. מכאן ואילך החלה אחת מתקופות הצמיחה הגדולות של הקהילה.

גם מלחמות אירופה הגיעו אליה. בשנת 1812, במסעו של נפוליאון לרוסיה, נפגעה קובנה והיהודים סבלו מן הלחימה. כאשר שב הצבא הרוסי לעיר, יצאו יהודים לקראתו כשהם נושאים ספרי תורה – מחווה הממחישה היטב את מצבם המורכב של יהודי האימפריה: מיעוט הנתון להגבלות ולגזרות, אך גם קהילה המבקשת יציבות תחת שלטון מוכר.

עיר יהודית על גדות נמונאס (Nemunas)

במחצית השנייה של המאה ה־19 כבר הייתה קובנה לאחד המרכזים היהודיים החשובים בליטא. בשנת 1864 נמנו בה 16,540 יהודים; במפקד של 1897 כבר נמנו בקובנה ובסלובודקה 25,448 יהודים. אלה לא היו רק מספרים. העיר התמלאה מוסדות, בתי תפילה, בתי מדרש, חנויות ובתי מלאכה. בשנת 1864, לצד בית המדרש הישן, פעלו בעיר עוד 19 בתי כנסת.

אחת הדמויות שהעניקו לקובנה את מעמדה בעולם היהודי היה הרב יצחק אלחנן ספקטור (1817–1896), מגדולי הפוסקים ומנהיגי יהדות רוסיה במאה ה־19. הוא הגיע לקובנה בשנת 1864 ושימש כרבה עד מותו, במשך יותר משלושים שנה. קובנה וסלובודקה הפכו בתקופתו למרכז תורני בעל שם . סמכותו חרגה הרחק מגבולות העיר: שאלות הלכתיות נשלחו אליו מקהילות ברחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה, והוא היה מעורב גם בענייני ציבור ובהתמודדות עם גזרות השלטון. ספקטור נודע בפסיקותיו, בין השאר בענייני עגונות, ובחיבוריו ההלכתיים, ובהם באר יצחק, נחל יצחק ועין יצחק. לצד מעמדו בעולם הרבני גילה אהדה ל”חובבי ציון” והיה מעורב במאמצים לסייע להתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ראו באתר זה: הרב יצחק אלחנן ספקטור

פרשה מעניינת הקשורה בשמו היא יחסו אל הסובוטניקים (Subbotniks) – קבוצות של איכרים רוסים נוצרים שנטשו במאות ה־18 וה־19 חלק מעיקרי הנצרות, אימצו את השבת ומצוות מקראיות, וחלקן התקרבו בהדרגה ליהדות הרבנית וביקשו להתגייר. מקורות העוסקים בתולדות הסובוטניקים מספרים כי קבוצות מהם הגיעו לקובנה, שהייתה מרכז רבני חשוב בתחום המושב, וכי הרב ספקטור סייע בתהליך קבלתם ליהדות ובגיורם. כמה ממשפחות הסובוטניקים שהתגיירו עלו לימים לארץ ישראל והשתלבו במושבות העלייה הראשונה; עם צאצאיהן נמנתה גם משפחת דוברובין, שנודעה בגליל.

הפרשה מעניינת במיוחד משום שהיא חושפת פן פחות מוכר בדמותו של הרב הקובנאי: לצד היותו פוסק ליטאי מובהק ושומר קפדן של המסורת ההלכתית, הוא נדרש להתמודד עם אנשים שבאו אל היהדות מן החברה הרוסית וביקשו להצטרף אליה מרצונם. עם זאת, המקורות הזמינים אינם מאפשרים לשחזר בביטחון מפגש אישי מסוים או את פרטי טקסי הגיור, ולכן נכון להימנע מתיאור ציורי שלהם כעובדה היסטורית.

אבל קובנה היהודית לא הייתה רק עיר של רבנים ובתי מדרש. סוף המאה ה־19 היה גם שיאה של פריחה כלכלית. יהודים מילאו תפקיד מרכזי במסחר המקומי והאזורי, בתעשייה ובמלאכה. לצדה של העיר המסורתית הלכה ונוצרה קובנה יהודית מודרנית יותר: משכילה, עירונית, פתוחה לרעיונות חדשים ומחוברת לזרמים שטלטלו אז את יהדות מזרח אירופה – ההשכלה, הציונות, הסוציאליזם והלאומיות היהודית.

לתוך העולם הזה נכנס גם בית הכנסת הכוראלי, שנחנך בשנת 1872. המבנה הנאו־בארוקי, שנותר עד היום אחד הסמלים המובהקים של הנוכחות היהודית בעיר, ביטא במידה רבה את היהדות העירונית החדשה: מסורתית אך מודרנית, בטוחה יותר במקומה בעיר האירופית, ושואפת להעניק לחיי הקהילה גם חזות מכובדת ומונומנטלית.

את הקרקע לבניית בית הכנסת העניק לקהילה הסוחר לוין בורוך מינקובסקי, אביהם של שניים מן האישים שעתידים להתפרסם בעולם המדע – אוסקר מינקובסקי והרמן מינקובסקי[3]. הוא גם מימן חלק ניכר מעלויות הבנייה. בראשית המאה ה־20 היה בית הכנסת הזה רק אחד מעשרות בתי הכנסת ובתי התפילה שפעלו בקובנה.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בעיר כ־40 אלף יהודים – כמחצית מאוכלוסיית קובנה. בשנת 1911 פעלו בה 25 בתי כנסת. קשה אולי להבין היום את משמעות המספר הזה. לא מדובר בקהילה קטנה המתחבאת בתוך עיר זרה, אלא בעיר שבה היהודי היה בעל החנות, בעל המלאכה, הרופא, הסוחר, המורה והשכן; עיר שבה שבת וחג שינו את הקצב בחלקים שלמים מן המרחב העירוני.

גירוש בתוך יממה

מלחמת העולם הראשונה קטעה את הפריחה באכזריות. עם פרוץ המלחמה, באוגוסט 1914, החלו יהודים לעזוב את קובנה, וחלקם עברו לווילנה בתקווה למצוא בה ביטחון. אלא שבאביב 1915 נחתה על הקהילה גזירה קשה בהרבה. ב־18 במאי הורה הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ’, מפקד הצבא הרוסי ודודו של הצאר ניקולאי השני, ליהודי פלך קובנה לעזוב את האזור בתוך 24 שעות.

משפחות שלמות נאלצו לנטוש בתוך יממה בתים, עסקים ורכוש שנצבר במשך דורות. רוב המגורשים נעו מזרחה, אל פנים רוסיה. מאחוריהם נותר רכוש שנבזז במהירות.

באוגוסט 1915 נכבשה קובנה בידי הגרמנים. רק לאחר סיום המלחמה החלו יהודים שגלו לרוסיה לחזור אל העיר. הם חזרו למקום מוכר, אך אל מדינה חדשה.

הבירה הזמנית והעיר העברית

לאחר הקמתה של ליטא העצמאית הפכה קובנה לבירתה הזמנית של המדינה. וילנה, הבירה ההיסטורית, הייתה בשליטה פולנית, וקובנה מצאה את עצמה לפתע במרכז החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של הרפובליקה הצעירה. גם עבור היהודים הייתה זו תקופה יוצאת דופן.

כ־25 אלף יהודים חיו אז בעיר, בערך שליש מתושביה. נוכחותם הורגשה כמעט בכל תחום. רובם עסקו במסחר, במלאכה ובתעשייה זעירה, אך היו ביניהם גם רופאים, עורכי דין, אנשי חינוך ובעלי מקצועות חופשיים. לפי הנתונים המובאים על התקופה, כ־75 אחוז מבתי העסק והחנויות בעיר היו בבעלות יהודית. בעיר פעלו מפעלי תעשייה ומוסדות מסחר שהיו בעלי חשיבות ליהדות ליטא כולה, וב־1921 נוסד בה הבנק המרכזי היהודי.

אולם ייחודה של קובנה היהודית בין שתי מלחמות העולם לא נבע רק מעוצמתה הכלכלית. אלה היו שנותיה הגדולות של התרבות היהודית בעיר.

מערכת החינוך היהודית נחלקה לשלושה זרמים עיקריים: עברי, יידי ודתי. פעלו בה בתי ספר תיכוניים, בית ספר מקצועי של רשת “אורט” ובית ספר של רשת “תרבות”. הרצאות והצגות התקיימו בעברית וביידיש, ספריות משכו קוראים, בתי הכנסת שופצו והתמלאו מתפללים. בתוך כמה רחובות התקיימו זה לצד זה עולמות יהודיים שונים ולעיתים יריבים: שומרי מסורת ואנשי השכלה, ציונים וסוציאליסטים, חסידי העברית ואנשי היידיש.

התסיסה התרבותית לא פסחה על עולם הבמה. קובנה התהדרה בחיי תיאטרון עשירים, ששיקפו את הרבגוניות הלשונית והאינטלקטואלית של יהודי העיר. את הבמות מילאו להקות תיאטרון מקומיות, לצד הרכבים אורחים – ובהם הלהקות הנודעות מווילנה – שהעלו מחזות בעברית וביידיש. תיאטראות אלו קיימו קשרי גומלין עם מוסדות יצירה עבריים ברחבי העולם, לרבות קשרים תרבותיים עם תיאטרון ‘אוהל’ שפעל בארץ ישראל.

עבור יהודי קובנה, הישיבה באולם התיאטרון – בהאזנה לעברית חיה או לצפייה במחזה ביידיש שנגע בלבטי הקיום היהודי – לא הייתה בילוי גרידא. הייתה זו הצהרה תרבותית של ציבור שביקש לעצב עולם יהודי מודרני, מתוחכם ומחובר לזרמי התרבות האירופית, גם בתוך המציאות הפוליטית המורכבת של המדינה הליטאית העצמאית

זו הייתה העיר שבה למדה לאה גולדברג בגימנסיה העברית על שם שוואבה. העיר שבה חי ולימד חיים נחמן שפירא[4]. העיר שבה נולד וגדל עמנואל לוינס[5], מי שיהיה לימים אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה־20 ויעמיד במרכז מחשבתו את האחר ואת האחריות כלפיו.

לצדם מצטיירת גלריה מרשימה של אישים. אברהם מאפו, מחלוצי הספרות העברית החדשה ומחבר “חיבת  ציון”; לייב גרפונקל, עורך דין, חבר מועצת העיר וממייסדי העיתון הציוני ביידיש “די אידישע שטימע“; ד“ר אבא לפין, רופא, סופר, פילנתרופ וממנהיגי הקהילה; משה שוובה, איש חינוך ופעיל ציוני שעל שמו נקראה הגימנסיה העברית; שמו נותר קשור במיוחד לפרק המרשים של החינוך העברי בקובנה, שבו הייתה העברית לא רק לשון לימוד אלא גם ביטוי לזהות תרבותית ולאומית מתחדשת[6]. ואמה גולדמן, שנולדה בקובנה למשפחה אורתודוכסית,  והיגרה בגיל 16 לארצות הברית, שם הפכה לאחת הדמויות הידועות ביותר בתנועה האנרכיסטית ונודעה בכינוי “אמה האדומה”[7].

כל אחד מהם הלך לכיוון אחר, אבל יחד הם מספרים משהו על קובנה היהודית: זו לא הייתה קהילה בעלת קול אחד. היא הייתה עולם.

שנת החנק

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. אל קובנה הגיעו פליטים, ובהם יהודים מממל, שסופחה לגרמניה הנאצית במרץ אותה שנה. שנה לאחר מכן סופחה ליטא לברית המועצות.

עבור יהודי קובנה היה השלטון הסובייטי מפנה חד. הפעילות הפוליטית, החינוכית והדתית העצמאית הוגבלה או הופסקה, והפעילות הציונית נאסרה. מוסדות שעליהם נבנו במשך שני עשורים החיים היהודיים העצמאיים חדלו לפעול.

אבל מה שהתרחש תחת הסובייטים היה רק מבוא לאסון.

ב־22 ביוני 1941 פתחה גרמניה במבצע ברברוסה ופלשה לברית המועצות. יומיים אחר כך נכבשה קובנה. כמעט מיד החלו הרציחות.

בשני הלילות שלאחר הכיבוש נרצחו בסלובודקה מאות יהודים בידי לאומנים ליטאים. בתי כנסת ובתי מדרש הוחרבו. רבנים הושפלו ונאלצו לשרוף ספרי תורה. האלימות לא הייתה עוד איום מרוחק ולא גזירה מנהלית. היא נכנסה אל הרחובות, הבתים והחצרות.

ימים ספורים לאחר כניסת הוורמכט הוחלט לרכז יהודים באתרי כליאה. הפורט השביעי, אחת המצודות שנבנו במאה ה־19 כחלק ממערכת הביצורים של קובנה, הפך למחנה ריכוז ורצח. משטרת העזר הליטאית ואקטיביסטים מקומיים, שכונו בפי היהודים “כאפונעס”, חטפו יהודים מבתיהם ומהרחובות והובילו אותם אל המצודה.

בתוך ימים רוכזו במקום אלפים. הם הוחזקו ללא מזון ומים, הוכו והושפלו. גברים הופרדו מן הנשים והילדים ואולצו לחפור בורות בחצר המצודה. בראשית יולי נרצחו שם אלפי גברים יהודים. הנשים והילדים עברו התעללות קשה; חלקם שוחררו לאחר מכן.

הפורט השביעי היה רק תחילתה של מערכת ההשמדה בקובנה.

הגטו

ב־8 ביולי 1941 הורו הגרמנים להעביר את יהודי קובנה לגטו שהוקם בסלובודקה. בתוך שבועות נדחסו אל המקום עשרות אלפי בני אדם. הגטו נחלק לשני חלקים – “הגטו הגדול” ו”הגטו הקטן”. ב־10 ביולי נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב.

באוגוסט נסגר הפורט השביעי, ויהודים שהוחזקו בו הועברו לפורט התשיעי. בין הנרצחים בתקופה זו היה הרב אלחנן וסרמן, מראשי עולם הישיבות הליטאי, יחד עם תלמידי ישיבת ברנוביץ’. ההערכה היא שבחודשים יוני ויולי 1941 בלבד נרצחו בקובנה ובסביבתה כעשרת אלפים יהודים, בסיוע משתפי פעולה מקומיים.

עם השלמת הקמתו של הגטו נדחסו לתוכו 29,760 יהודים.

ואז החלה ההשמדה השיטתית.

בתוך כחודשיים וחצי נרצחו אלפים. ב־4 באוקטובר נרצחו כ־1,500 יהודים בפורט התשיעי. ב־28 באוקטובר נערכה “האקציה הגדולה”. כ־9,000 בני אדם הוצאו מן הגטו ונרצחו בפורט התשיעי. המספר כמעט בלתי נתפס: בתוך יום אחד נעלמו אלפי בני אדם שהיו עד זמן קצר קודם לכן חלק מחיי העיר – ילדים, הורים, סוחרים, מורים, בעלי מלאכה, תלמידים.

הפורט התשיעי הפך לאחד מסמליה האפלים ביותר של קובנה. לא רק יהודי העיר נרצחו בו. בנובמבר 1941 הגיעו אליו גם יהודים שגורשו ממינכן, ובהם ילדים, ונרצחו זמן קצר לאחר בואם.

לאחר גל הרציחות של סתיו 1941 נכנסה הקהילה לתקופה שנראתה, יחסית למה שקדם לה, כתקופה של “שקט”. אלא שזה היה שקט של גטו. אלפי יהודים נלקחו לעבודות כפייה במתקנים גרמניים מחוץ לגדרות. רעב, צפיפות, פחד ואי־ודאות היו לחלק מחיי היום־יום.

ובתוך המציאות הזאת ניסו בני אדם להמשיך להיות בני אדם.

הצלת הספרים

בפברואר 1942 הכריזו הגרמנים על “אקציית הספרים”. יהודי הגטו נצטוו למסור את ספריהם. הספרים נאספו, מוינו, ואלה שנחשבו חשובים או יקרי ערך נשלחו למכון הנאצי לחקר “השאלה היהודית” בפרנקפורט. האחרים נועדו לגריסה.

יש משהו סמלי במיוחד באקציה הזאת. אחרי שנלקחו מן היהודים בתיהם, רכושם וחירותם, הגיע תורם של הספרים – הזיכרון, הלימוד, התרבות.

תושבי הגטו ניסו להציל מהם ככל שיכלו. ספרים הוחבאו, ובעיקר ספרי תורה. כאשר צומצמו גבולות הגטו נאלצו המחביאים להעבירם למקומות מסתור חדשים. רובם לא שרדו. עם שרפת הגטו ביולי 1944 עלו כמעט כולם באש.

ההתנגדות

כבר בסתיו 1941 החלו בגטו ניסיונות להקים מחתרת שתאחד צעירים מן התנועות הציוניות עם פעילים קומוניסטים. לקראת סוף 1943 הפכה המחתרת לכוח פעיל יותר. צעירים ניסו לצאת מן הגטו ולהגיע אל הפרטיזנים ביערות.

אחד ממנהיגי המאבק היה חיים ילין, בוגר הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה ומפקד הארגון האנטי־פשיסטי בגטו. לצדו פעלו צעירים רבים, ובהם דב לוין, שלימים יהיה לחוקר חשוב של יהדות ליטא והשואה.

אלחנן אלקס (, 1879–1944) היה רופא, נוירולוג, איש ציבור ופעיל ציוני, מן הדמויות המרכזיות של יהדות קובנה ערב השואה ובמהלכה. עם הקמת גטו קובנה מינו אותו הגרמנים לעמוד בראש מועצת הזקנים – האלטסטנראט (Ältestenrat), תפקיד שהציב אותו בפני הדילמות הבלתי־אפשריות שאפיינו את ההנהגה היהודית תחת השלטון הנאצי. אלקס ניסה להשתמש במרחב הפעולה המצומצם שהותירו הגרמנים כדי להגן ככל האפשר על תושבי הגטו, לקיים שירותי רפואה וסעד, לשמר מסגרות קהילתיות ולסייע לפעילות המחתרת. בניגוד לדימוי שנקשר לעיתים ביודנראטים במקומות אחרים, הנהגת גטו קובנה קיימה קשרים עם המחתרת ואף העניקה לה סיוע. אלקס עצמו זכה להערכה רבה בקרב רבים מתושבי הגטו בשל יושרו, מסירותו ואחריותו הציבורית. ערב חיסול הגטו כתב לילדיו מכתב פרידה נוגע ללב, שהפך לאחת העדויות האישיות הידועות מגטו קובנה. בקיץ 1944 גורש למחנה הריכוז לנדסברג (Landsberg), מחנה־משנה של דכאו, ושם מת באוקטובר 1944 כתוצאה מן התנאים הקשים. דמותו מסמלת את הניסיון לקיים אחריות ציבורית ומוסרית בתוך מציאות שבה כמעט כל אפשרות בחירה נשללה מן האדם.

הבריחה אל היערות הייתה מסוכנת להחריד. כשליש מן היוצאים נהרגו בדרך או בלחימה. ואף על פי כן המשיכו הניסיונות. עצם היציאה מן הגטו, החיפוש אחר נשק והקשר עם הפרטיזנים היו ניסיון להשיב לאדם מעט מן השליטה שנלקחה ממנו.

ביוני 1943 הורה היינריך הימלר להפוך את הגטאות שנותרו למחנות ריכוז. גם גטו קובנה שינה את מעמדו. תנאי החיים הוחמרו והרציחות נמשכו.

ואז הגיעה אקציית הילדים.

הילדים של קובנה

במרץ 1944 נערכה בגטו אחת האקציות האכזריות ביותר בתולדותיו. היא נודעה כ”אקציית הילדים”. כ־1,800 ילדים, קשישים ונשים נתפסו והוצאו מן הגטו. רבים מהם נרצחו.

הילדים שהצליחו להסתתר ולחמוק מן האקציה שרדו עוד חודשים אחדים. ביולי, עם חיסול הגטו, הועלו יחד עם הוריהם על רכבות משא. בדרך הופרדו הילדים מן ההורים ומן האחים הגדולים.

131 מהם הגיעו לכלא לנדסברג. משם הועברו לדכאו ובהמשך לאושוויץ. בראש השנה וביום הכיפורים נשלחו רבים מהם לתאי הגזים. עד ינואר 1945 נותרו בחיים רק עשרות. 37 הגיעו בסופו של דבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן (Mauthausen): אשר באוסטריה, סמוך לעיר לינץ (Linz). מאחורי המספרים נמצאים ילדים ששמותיהם, פניהם ומשפחותיהם היו חלק מן העיר הזאת. סיפורם של 131 הילדים הפך לימים לאחד מסיפורי הזיכרון המזוהים עם גטו קובנה.

חיסול הגטו

בקיץ 1944 כבר נשמע רעם התותחים הסובייטיים מתקרב. הגרמנים החלו לפנות את שרידי הגטו למחנות בתוך גרמניה. מי שניסו להסתתר בבונקרים נרדפו באמצעות כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ־90 בני אדם הצליחו לשרוד במקומות המסתור.

ב־13 ביולי הועלה הגטו באש.

ב־1 באוגוסט 1944 נכנס הצבא האדום לקובנה.

בעיר שבה חיו ערב המלחמה עשרות אלפי יהודים נותרו כ־700.

אחרי החורבן

החיים היהודיים לא נעלמו לחלוטין. לאחר המלחמה שבו יהודים לעיר, ואחרים הגיעו אליה ממקומות שונים בברית המועצות. בשנת 1959 נמנו בקובנה 4,792 יהודים; ב־1970 היו בה 4,157. אבל זו כבר הייתה קהילה אחרת, במדינה אחרת ובעולם אחר. בשנת 1989 נמנו בעיר 1,359 יהודים, וב־1992 כ־600 בלבד.

העולם היהודי הגדול של קובנה לא קם מחדש.

ובכל זאת, הוא נוכח בעיר.

בית הכנסת הכוראלי עדיין עומד. בחלקו האחורי נמצאת אנדרטה לזכרם של ילדי יהדות ליטא שנרצחו בשואה. 37 לוחות אבן נושאים את שמות המקומות שבהם נרצחו ילדים ואת מספריהם. המבנה שנותר מתוך עולם של עשרות בתי כנסת נעשה מעין עד אילם לעיר שנעלמה.

העבר גם אינו מוגן מפני ההווה. ב־20 באפריל 2011, ביום הולדתו של אדולף היטלר, נתלו על קיר בית הכנסת כתובות אנטישמיות ובהן “יהודים החוצה” ו”היטלר צדק”. שבעים שנה אחרי תחילת הרצח, השפה הישנה עדיין הייתה מסוגלת להופיע על הקיר.

האנשים שנשארו בזיכרון

קשה לספר את סיפורה של קובנה היהודית רק באמצעות מוסדות ותאריכים. בסופו של דבר, עיר היא האנשים שחיו בה.

לאה גולדברג נשאה איתה את קובנה אל הספרות העברית. עמנואל לוינס נשא ממנה אל הפילוסופיה האירופית את עולמו של יהודי ליטאי שהתחנך בעברית. אברהם מאפו היה מחלוצי הרומן העברי. אמה גולדמן לקחה את זיכרונות סלובודקה אל העולם המהפכני של אמריקה.

ובתוך החורבן עצמו היו אלחנן אלקס, הרופא והפעיל הציוני; אברהם תורי, עורך הדין ואיש המחתרת שתיעד את חיי הגטו ולאחר המלחמה העיד במשפטיהם של רוצחי יהודים; אסתר לוריא, הציירת שהמשיכה לצייר גם מאחורי הגדר והותירה עדות חזותית לחיי הגטו; חיים ילין, ממפקדי המחתרת; ודב לוין, הפרטיזן שהפך לאחר המלחמה לחוקר.

ב־30 ביולי 2018 התקיים ביד ושם אירוע שנקרא “קונצרט שכולו תכלת”. היה זה שחזור של קונצרט ציוני חשאי שנערך בגטו קובנה 75 שנה קודם לכן, בכ”א בתמוז תש”ג. בקונצרט המקורי השתתפו ראשי הגטו וחברי תנועות הנוער הציוניות. הם שרו שירי ארץ ישראל.

קשה לחשוב על תמונה הממחישה טוב יותר את הפרדוקס של קובנה היהודית ברגעיה האחרונים: בחוץ שלטו הגרמנים, הפורט התשיעי כבר היה לגיא הריגה, המשפחות ידעו שהאקציה הבאה יכולה להגיע בכל רגע – ובתוך הגטו התכנסו יהודים ושרו בעברית על ארץ אחרת.

בין סלובודקה לפורט התשיעי

הזיכרון היהודי של קובנה מפוזר היום על פני העיר. בבית הקברות בחולון הוקמה אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה, וכך גם ביד ושם. בקובנה עצמה ניצב אתר ההנצחה הגדול בפורט התשיעי. שלטי זיכרון הוצבו בשטח הגטו לשעבר, בבניין ישיבת סלובודקה ובבתים שבהם חיו אישים מרכזיים מן הקהילה.

בפורט התשיעי פועלים אתרי מוזיאון והנצחה. תאי הכליאה הישנים מספרים על הכיבוש הנאצי ועל הרצח. חדרים אחרים מוקדשים ליהודים שנרצחו במקום ולחסידי אומות העולם הליטאים. בסמוך נמצא קבר האחים של רבבות הנרצחים.

אבל אולי דווקא המרחק שבין האתרים מספר את סיפורה של קובנה יותר מכל אנדרטה יחידה.

אפשר להתחיל בבית הכנסת הכוראלי, לעבור ברחובות שבהם התקיימו פעם בתי ספר עבריים, להמשיך אל סלובודקה – המקום שאליו נדחקו היהודים שוב ושוב במשך מאות שנים ושנעשה לבסוף לגטו – ולסיים בפורט התשיעי.

זהו מרחק גאוגרפי קטן יחסית, אבל הוא מקפל בתוכו יותר מחמש מאות שנה של היסטוריה יהודית: מן הסוחר שחכר את המכס בימי הדוכסות הגדולה של ליטא, דרך בתי המדרש והחנויות, הרב יצחק אלחנן ספקטור וישיבת סלובודקה, הגימנסיות העבריות, לאה גולדברג הצעירה ועמנואל לוינס, ועד לבורות הירי.

מעטים היהודים החיים כיום בקובנה. חלק מן הנוכחות היהודית בעיר מגיע דווקא מבחוץ, ובכלל זה סטודנטים ישראלים הלומדים רפואה ורפואת שיניים באוניברסיטת ליטא למדעי הבריאות. הם מהלכים ברחובות שבהם נשמעה פעם עברית, אך בעוד שפעם היא הייתה שפת הדיבור של הקהילה המקומית, כיום היא שפתם של מבקרים זמניים. קובנה היהודית אינה קיימת עוד כקהילה גדולה. אבל היא גם לא נעלמה לחלוטין. היא נמצאת בבניינים, בשמות, באבני הזיכרון ובמרחבים הריקים שביניהם. היא נמצאת בספרים שנכתבו בה ובספרים שניסו להסתיר בגטו; בפילוסוף שנולד בה ובמשוררת שגדלה בה; בבית הכנסת שנותר מתוך עשרות ובמצודות שהפכו לאתרי רצח.

וכמו במקומות רבים בליטא, השאלה שמותירה קובנה למבקר איננה רק כיצד מתה הקהילה היהודית שלה. השאלה המעניינת לא פחות היא כיצד חיה. כי לפני שהייתה גטו, לפני שהייתה אקציה, לפני שהייתה פורט תשיעי – הייתה כאן עיר יהודית גדולה, רועשת, מתווכחת, לומדת, מתפללת, סוחרת, כותבת וחולמת.

והעיר הזאת היא החלק בסיפור שקל יותר לשכוח.

הערות

[1] בית רדזיוויל (Radziwiłł; בליטאית: Radvila) – אחת ממשפחות האצולה החזקות והעשירות ביותר בדוכסות הגדולה של ליטא ובאיחוד הפולני–ליטאי. בני המשפחה, שמעמדם התחזק במיוחד מן המאה ה־15 ואילך, החזיקו אחוזות נרחבות ומילאו תפקידים בכירים בממשל, בצבא ובכנסייה. חשיבותם לתולדות יהודי קובנה נבעה בין השאר משליטתם בסלובודקה (Slobodka; כיום Vilijampolė), שמחוץ לתחום השיפוט העירוני של קובנה. כאשר נאסרה ישיבת יהודים בקובנה עצמה, יכלו יהודים להתיישב בשטח שבחסות הרדזיווילים, וכך התפתחה סלובודקה למרכז יהודי חשוב, ולימים גם לאחד המרכזים התורניים הידועים בעולם היהודי

[2] אלכסנדר יגיילון (Alexander Jagiellon, ‏1461–1506) – בן לשושלת היגיילונית, הדוכס הגדול של ליטא משנת 1492 ומלך פולין משנת 1501 ועד מותו. יחסו ליהודים היה הפכפך ושיקף במידה רבה לחצים פוליטיים וכלכליים: בשנת 1495 הורה על גירוש יהודי הדוכסות הגדולה של ליטא, אך כעבור שמונה שנים, בשנת 1503, ביטל את הגזירה והתיר למגורשים לשוב לעריהם ולקבל בחזרה, לפחות עקרונית, את רכושם וזכויותיהם. ביטול הגזירה אפשר גם ליהודי קובנה לשוב ולהתיישב בעיר.

[3] אוסקר מינקובסקי (Oskar Minkowski, 1858–1931) והרמן מינקובסקי (Hermann Minkowski, 1864–1909) – אחים, בני משפחה יהודית אמידה מקובנה, שנולדו באלכסוטאס (Aleksotas), כיום רובע של קובנה. אאוסקר היה רופא ופיזיולוג, ומן החלוצים בחקר הסוכרת: בניסוי שערך ב־1889 עם יוזף פון מרינג הראה כי הסרת הלבלב גורמת לסוכרת, תגלית שהייתה אבן דרך בהבנת הקשר בין הלבלב לוויסות רמת הסוכר וסללה את הדרך למחקרים שהובילו לימים לגילוי האינסולין. אחיו הצעיר הרמן היה מתמטיקאי ופיזיקאי מן החשובים בראשית המאה ה־20. הוא תרם תרומות יסוד לתורת המספרים ולגאומטריה, ונודע במיוחד בזכות ניסוח מושג המרחב־זמן של מינקובסקי – האיחוד המתמטי של שלושת ממדי המרחב עם ממד הזמן, שהעניק לתורת היחסות הפרטית של איינשטיין את המסגרת הגאומטרית שלה. המשפחה עזבה את קובנה ועברה לקניגסברג (Königsberg) בשנת 1872, כאשר הרמן היה בן שמונה.

[4] חיים נחמן שפירא (Haim Nahman Shapira, 1895–1943) – חוקר הספרות העברית, בלשן ומרצה באוניברסיטה הליטאית בקובנה, מן הדמויות הבולטות בחיי התרבות העברית בעיר בין שתי מלחמות העולם. היה בנו של הרב אברהם דוב כהנא שפירא, רבה הראשי של קובנה ומגדולי רבני ליטא. שפירא עסק בחקר הספרות העברית החדשה והישנה ובתולדות התרבות היהודית, והרצה גם במסגרות עבריות וציוניות. עם הכיבוש הגרמני נכלא בגטו קובנה, שם המשיך בפעילות תרבותית וחינוכית בתנאים הקשים של הגטו. הוא נספה בשנת 1943.

[5] עמנואל לוינס (Emmanuel Levinas, 1905–1995) – פילוסוף יהודי־צרפתי, מן ההוגים החשובים והמקוריים של המאה ה־20. נולד בקובנה למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני, ובצעירותו התחנך בסביבה שבה נפגשו התרבות היהודית־ליטאית, העברית והתרבות הרוסית. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה משפחתו לקובנה, וב־1923 יצא לצרפת ולמד פילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג; בהמשך למד בפרייבורג אצל אדמונד הוסרל והשתתף בסמינרים של מרטין היידגר. לוינס היה מן הראשונים שהציגו את הפנומנולוגיה של הוסרל לקהל הצרפתי, אך בהמשך פיתח הגות עצמאית שבמרכזה הטענה כי האתיקה קודמת לאונטולוגיה: המפגש עם פניו של “האחר” מטיל על האדם אחריות מוסרית שאינה תלויה בחוזה, בתועלת או בהדדיות. רעיון זה עומד במרכז ספרו החשוב כוליות ואינסוף (Totalité et Infini, 1961). במלחמת העולם השנייה שירת בצבא צרפת, נפל בשבי הגרמני ושרד במחנה שבויים, בעוד בני משפחתו שנותרו בליטא נרצחו בשואה. לאחר המלחמה שילב בעבודתו הפילוסופית גם עיסוק עמוק ביהדות ובתלמוד. בכך היה לוינס לא רק אחד מבניה המפורסמים של קובנה היהודית, אלא גם הוגה שהעמיד את האחריות כלפי האחר במרכז המחשבה האירופית לאחר השואה.

[6] משה שוובה (Moshe Schwabe, 1889–1956) – מחנך, חוקר ופעיל ציוני, מן הדמויות המרכזיות בחינוך העברי בקובנה שבין שתי מלחמות העולם. שימש מנהלה הפדגוגי של הגימנסיה העברית בקובנה, שנקראה לימים על שמו, והיה פעיל מרכזי בתנועה הציונית בליטא: נשיא הסתדרות החלוץ בליטא, חבר מרכז החלוץ העולמי, יו”ר קרן היסוד בליטא ופעיל בהשומר הצעיר. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, ובהמשך היה לחוקר העולם הקלאסי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה לאפיגרפיה יוונית. בין מפעליו המדעיים החשובים היה מחקר הכתובות היווניות של בית שערים, ובשנים 1950–1952 כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית.

[7] אמה גולדמן (Emma Goldman, 1869–1940) – הוגה, סופרת ופעילה אנרכיסטית יהודייה, מן הדמויות הבולטות של התנועה האנרכיסטית בארצות הברית. נולדה בקובנה שבאימפריה הרוסית, ובגיל 16 היגרה לארצות הברית, שם נודעה בכינוי “אמה האדומה” (Red Emma) ונאבקה למען זכויות עובדים, חופש הביטוי, זכויות נשים וחירות הפרט. בשל פעילותה הרדיקלית נעצרה פעמים רבות, וב־1919 גורשה מארצות הברית לרוסיה הסובייטית יחד עם שותפה הפוליטי אלכסנדר ברקמן (Alexander Berkman). בתחילה קיבלה את המהפכה הבולשביקית בתקווה ובהתלהבות, אך עד מהרה נחרדה מן הצנזורה, המעצרים הפוליטיים, רדיפת האנרכיסטים וריכוז הכוח בידי המפלגה הבולשביקית. נקודת השבר הייתה דיכוי מרד קרונשטאדט (Kronstadt Rebellion) ב־1921 בידי הצבא האדום. בסוף אותה שנה עזבה את רוסיה והפכה לאחת המבקרות המוקדמות והחריפות של המשטר הסובייטי דווקא מתוך השמאל המהפכני. את אכזבתה תיעדה בספרים My Disillusionment in Russia ‏(1923) ו-My Further Disillusionment in Russia ‏(1924), שבהם טענה כי הבולשביקים, בשם המהפכה, חיסלו את החירות ואת היוזמה העצמאית של הפועלים והפכו את המהפכה עצמה למשטר סמכות