גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 05-07-2026
לא אחת אני נשאל, בעיקר בוויכוחים ברשתות החברתיות: “מהו בעצם ביביסט?”
התשובה שלי מפתיעה לא מעט אנשים.
ביביסט אינו בהכרח איש ימין. הוא אינו בהכרח מצביע ליכוד. הוא אפילו אינו כל מי שתומך בבנימין נתניהו. אפשר לתמוך בנתניהו מתוך השקפת עולם סדורה, להסכים עם חלק ממדיניותו ולחלוק על חלק אחר. זו דרכה של דמוקרטיה.
ביביזם הוא תופעה אחרת לגמרי.
זהו מצב שבו אדם מוותר על שיקול דעתו העצמאי ומכפיף את עמדותיו למנהיג. לא הרעיונות מעצבים את היחס למנהיג; המנהיג הוא שמעצב את הרעיונות. כאשר הוא משנה את עמדתו, משתנות גם עמדותיהם של חסידיו, גם אם הן הפוכות לחלוטין מאלה שהחזיקו בהן יום קודם.
זהו פוסט סוציולוגי יותר מאשר פוליטי.
בסוציולוגיה מוכרת תופעת הסמכות הכריזמטית. במצב כזה המנהיג אינו נבחן לפי מערכת ערכים קבועה; הוא עצמו הופך למקור הסמכות. העקרונות אינם אמת המידה שלפיה נשפט המנהיג – הם מותאמים אליו.
הדוגמה הבולטת ביותר היא יעקב ברדוגו. כאשר הוכרז על מינויו של אלי שרביט, לשעבר מפקד חיל הים, לראש המוסד, הוא הסביר שמדובר במינוי מצוין ובהברקה. שעות אחדות לאחר מכן, כאשר נתניהו חזר בו, כבר הוסבר שמדובר באיש שמאל שאינו ראוי כלל לתפקיד.
האדם לא השתנה. הרזומה שלו לא השתנה. רק עמדתו של נתניהו השתנתה.
כך היה גם עם גדעון סער. כאשר פרש מן הליכוד הוא הוצג כבוגד וכאיש שמאל. לאחר שחזר לשתף פעולה עם נתניהו, הפך לפתע לשותף לגיטימי ואף ראוי. לא משום שהשתנה ניתוח המציאות, אלא משום שהשתנתה עמדת המנהיג.
אבל ברדוגו אינו הסיפור. הוא רק המחשה.
אפשר למצוא אינספור דוגמאות נוספות.
כך, למשל, כאשר אהוד אולמרט נחקר בפרשות השחיתות שיוחסו לו, נשמעה שוב ושוב הטענה – וגם נתניהו עצמו היה בין מוביליה – כי ראש ממשלה המצוי אפילו תחת חקירה אינו יכול להמשיך לכהן. עצם החקירה, כך נטען אז, שוללת את הלגיטימיות הציבורית שלו.
כאשר נתניהו עצמו הועמד לדין בשלושה כתבי אישום, אותו עיקרון נעלם כמעט בן לילה. לפתע נטען שאין כל מניעה שראש ממשלה ימשיך לכהן גם כאשר מתנהל נגדו משפט פלילי ממושך.
אפשר לטעון שהעמדה הראשונה הייתה נכונה. אפשר לטעון שהשנייה היא הנכונה. אבל קשה לטעון ששתי העמדות מבוססות על אותו עיקרון. מה שהשתנה לא היה העיקרון – אלא זהותו של האדם.
אותו דפוס הופיע גם בשאלת האחריות המיניסטריאלית.
לאחר מלחמת לבנון השנייה, דרשו נתניהו ותומכיו מאהוד אולמרט לשאת באחריות מלאה למחדלי המלחמה. המסר היה ברור: ראש ממשלה אחראי למה שקורה במשמרת שלו. הוא אינו יכול להסתתר מאחורי הרמטכ”ל, שר הביטחון או גורמי המקצוע.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
לפתע נשמעה טענה אחרת לחלוטין. האחריות, כך נאמר, היא של אמ”ן, של השב”כ, של צה”ל, של הדרג המבצעי – אך לא של ראש הממשלה. שוב, אפשר להתווכח על חלוקת האחריות. אבל קשה להתעלם מכך שהעיקרון השתנה בהתאם לזהות האדם.
זו בדיוק הנקודה.
ביביסט הריע לנתניהו כאשר הצהיר שלא יכהן יותר משתי קדנציות, והוא מריע לו גם כשהוא מתמודד בפעם החמישית והשישית.
ביביסט דרש אחריות מיניסטריאלית מאולמרט, אך פוטר את נתניהו מאותה אחריות.
ביביסט קבע שראש ממשלה המצוי תחת חקירה אינו יכול לכהן, אך משוכנע שראש ממשלה העומד לדין בשלושה תיקים יכול ואף צריך להמשיך בתפקידו.
לפני כמה ימים קיבלתי המחשה נוספת לדפוס הזה.
חבר, ביביסט מושבע, כתב לי בהתלהבות לאחר שהתביעה חזרה בה מסעיף השוחד במשפטו של נתניהו.
“יש שופטים בירושלים”, כתב לי בניצחון.
שאלתי אותו שאלה פשוטה: “ואם נתניהו יורשע בסעיפים האחרים?”
תשובתו הייתה מיידית: “שם השופטים מחויבים לתביעה.”
אותם שופטים בדיוק.
נשגב מבינתי. קצרו ידי.
כאשר החלטתם מיטיבה עם נתניהו הם מקצועיים, עצמאיים ועושי צדק.
אם אותם שופטים יגיעו למסקנה שאינה נוחה לו, הם יהפכו באחת ל”שפוטים” של הפרקליטות.
לא השתנה הרכב השופטים. לא השתנו העובדות. לא השתנתה מערכת המשפט. רק תוצאת פסק הדין.
במשך שנים הציג נתניהו את יחסיו האישיים עם דונלד טראמפ כנכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. הוא בחר להשקיע כמעט את כל ההון הפוליטי שלו בקשר עם הנשיא הרפובליקני, תוך פגיעה מתמשכת ביחסיה של ישראל עם המפלגה הדמוקרטית – מפלגה שהייתה במשך עשרות שנים אחד מעמודי התווך של התמיכה האמריקאית בישראל. תומכיו התגאו בכך ללא הרף. שלטי חוצות הציגו את נתניהו לוחץ את ידו של טראמפ, והמסר היה ברור: איש אינו מסוגל לטפח מערכת יחסים כה קרובה עם נשיא ארצות הברית.
אלא שכאשר טראמפ, כדרכו, שינה את יחסו, מתח ביקורת על נתניהו או קיבל החלטות שלא תאמו את ציפיותיו, חל היפוך מיידי גם בקרב רבים מאותם תומכים. לפתע הפכה ליתרון דווקא יכולתו של נתניהו לעמוד מול טראמפ, להתעמת עמו ואף להתעלם ממנו. שוב, לא העיקרון הוא שקבע את העמדה, אלא המציאות החדשה שנוצרה סביב המנהיג. אתמול מקור הגאווה היה הקרבה לטראמפ; היום מקור הגאווה הוא היכולת להתייצב מולו. העמדה משתנה, אך הנאמנות למנהיג נותרת כשהייתה.
וזוהי בעיניי תמצית הביביזם.
לא עמדה ימנית. לא תפיסה כלכלית. לא השקפה ביטחונית.
אפילו לא תמיכה בבנימין נתניהו.
ביביזם הוא מצב שבו הנאמנות למנהיג מחליפה את הנאמנות לעקרונות.
לכן ביביסט יכול להצדיק כמעט כל מהלך שיעשה נתניהו.
אם נתניהו ימנה אדם לתפקיד – המינוי הוא הברקה.
אם יבטל את אותו מינוי כעבור שעות – הביטול הוא מעשה של מנהיגות.
אם נתניהו ידרוש אחריות מיניסטריאלית – זו נורמה דמוקרטית.
אם יתנגד לאחריות מיניסטריאלית – זו חוכמה מדינית.
אם יהלל את מערכת המשפט – יש שופטים בירושלים.
אם יתקוף אותה – מדובר בכנופיית שלטון החוק.
אין הכרח בעקביות רעיונית, משום שהעקביות היחידה היא כלפי המנהיג.
הביביזם מתחיל ברגע שבו נפסקת הביקורת.
כאשר השאלה כבר אינה “האם ההחלטה נכונה?”, אלא “מי קיבל אותה?”.
כאשר העקרונות מפסיקים להיות המצפן, והמנהיג הופך למצפן. באותו רגע האדם חדל להיות אזרח ביקורתי והופך לחסיד