עמק זבולון – שער העמקים אל הים

כתב: גילי חסקין, 10-02-2026

מאמר זה נכתב כחומר עזר לסיור: בין חלוצים לחסידים

תקציר

עמק זבולון הוא מישור רחב ופתוח בצפון הארץ, המחבר בין עמק יזרעאל למפרץ חיפה ומשמש מעבר טבעי בין ההר לים. מבחינה גאומורפולוגית זהו המשך ישיר של עמק יזרעאל, המתנקז דרך נחל הקישון אל הים התיכון. קרקעות הסחף הפוריות והאקלים המתון העניקו לעמק פוטנציאל חקלאי רב, אך השיפוע המתון והניקוז האיטי יצרו ביצות נרחבות, שהפכו את האזור למוכה מלריה ודליל באוכלוסייה במשך דורות רבים.

כבר בתקופת המקרא שימש האזור כמרחב מעבר חשוב וכחלק מנחלת שבט זבולון, שנקשר במסורת לים ולמסחר. לאורך התקופות התרכזו היישובים בשולי העמק, בעוד ליבת המישור הביצתית שימשה למרעה עונתי. רק בראשית המאה ה־20, עם ראשית ההתיישבות הציונית, החלו עבודות ניקוז נרחבות, נטיעת אקליפטוסים והקמת יישובים חקלאיים שתכננו להפוך את העמק הביצתי למרחב מיושב ויצרני.

הקמת קיבוצים ומושבים, פיתוח תשתיות חקלאיות והגעת רכבת העמק סימנו את תחילת השינוי. לאחר הקמת המדינה הואץ הפיתוח התעשייתי והעירוני, והקריות קמו בשולי העמק. כיום משלב עמק זבולון בין חקלאות, תעשייה ומרחבים פתוחים, והוא נותר ציר גאוגרפי והיסטורי חשוב, המבטא את המעבר בין נוף קדום של ביצות וקדחת לבין מרחב מודרני של התיישבות ופיתוח.

מאמר זה נכתב בעקבות מחקר רגיונלי של האזור, במסגרת לימודים אקדמאיים, בחוג לגאוגרפיה.

הקדמה

עמק זבולון אינו עמק דרמטי של מצוקים ופסגות, אלא מרחב שקט ושטוח. מאחורי מראהו השלו של העמק, מסתתר תהליך ארוך של מאבק בין תנאי הטבע לבין מאמצי ההתיישבות. זהו השער הטבעי המחבר בין עמק יזרעאל למפרץ חיפה, בין ההר לים, ציר תנועה עתיק שעליו צעדו צבאות, סוחרים וחלוצים. כאן, במקום שבו זרם הקישון באיטיות בין קנים וסוף, קמו יישובים, נוקזו ביצות ונולד אחד האזורים החקלאיים והעירוניים החשובים בצפון הארץ. סיפורו של עמק זבולון הוא סיפורה של הארץ כולה – מעבר מנוף קדום ומוכה קדחת למרחב חי, עובד ונושם, שבו ההיסטוריה, הגאוגרפיה וההתיישבות שזורות זו בזו.

גאוגרפיה

עמק זבולון הוא אחד המרחבים הגאוגרפיים החשובים בצפון הארץ, המהווה חוליה מקשרת בין ההר לים ובין העמקים הפנימיים לחוף הים התיכון. זהו מרחב פתוח ורחב ידיים, המשתרע בין מורדות הכרמל בדרום לבין שלוחות הגליל המערבי בצפון, ובין עמק יזרעאל במזרח למפרץ חיפה במערב. גבולותיו של העמק אינם מוגדרים באופן אחיד במחקר, ויש הכוללים בו גם את מישור עכו.

מבחינה גאומורפולוגית נחשב העמק להמשכו הגאומורפולוגי של עמק יזרעאל, המתנקז ברובו מערבה, דרך מערכת הקישון[1]. מדובר באותה קרקע סחף עמוקה, ושיפוע מתון היורד בהדרגה מן ההרים אל קו החוף.

גבולו המזרחי של העמק נקבע באזור פער הקישון – המעבר הצר שבין רכס הכרמל לבין גבעות אלונים־שפרעם. זהו המעבר הטבעי הראשי והנוח ביותר, שדרכו פורצים מי עמק יזרעאל מערבה אל הים[2]. במקום זה מתנקזים יובלי הקישון, חוצים את הפער הגאוגרפי וממשיכים אל המישור החופי הרחב של עמק זבולון. מכאן מתרחב העמק בהדרגה עד שהוא נפתח אל מפרץ חיפה, אזור של חולות חוף ושפכי נחלים, שבעבר היו בו ביצות.

גובהו של עמק זבולון נמוך במיוחד: חלקים ממנו מצויים בגובה פני הים ממש, ואחרים מתרוממים רק עשרות מטרים מעליו. השיפוע המתון מאוד של הקרקע יצר תנאים טבעיים להצטברות קרקעות סחף עמוקות, שהובאו מן ההרים ומעמק יזרעאל על ידי נחלים וזרימות חורף. קרקעות אלו – בעיקר אדמות חרסיתיות וכבדות – עשירות בחומרי הזנה ומתאימות במיוחד לגידולי שדה, מספוא ומטעים. שילוב של קרקע פורייה, אקלים ים־תיכוני מתון וכמות משקעים נאה הפך את העמק, מבחינה פוטנציאלית, לאחד האזורים החקלאיים הטובים בצפון הארץ[3].

אולם אותה טופוגרפיה שטוחה, שהבטיחה פוריות חקלאית, יצרה גם בעיה סביבתית חמורה. נחל הקישון, עורק הניקוז המרכזי של עמק יזרעאל, נכנס לעמק זבולון כשהוא נושא עמו כמויות גדולות של מי נגר חורפיים. בשל השיפוע המתון, זרימתו בעמק הייתה איטית ומפותלת, ולעיתים קרובות עלה הנחל על גדותיו והציף שטחים נרחבים. מים אלה לא יכלו להתנקז במהירות אל הים, והם הצטברו באזורים נמוכים ויצרו ביצות רחבות.

ביצות אלו, שנודעו בעיקר באזורי שפך הקישון ובמישור שבין הכרמל לקריות של ימינו, הפכו את העמק למרחב מוכה קדחת. תנאי המים העומדים היו כר פורה ליתושי האנופלס, נושאי מחלת המלריה, שהפכה את האזור למסוכן להתיישבות קבע. משום כך נותרו חלקים גדולים של עמק זבולון דלילי אוכלוסין במשך דורות רבים.

עמק זבולון היה מאז ומתמיד אזור מעבר אסטרטגי. דרך ראשית חיברה את עמק יזרעאל אל מפרץ חיפה, ומכאן צפונה לעכו וללבנון. ציר זה שימש צבאות, סוחרים ושיירות לאורך אלפי שנים. יישובים קדומים נמצאו בשולי העמק, על גבעות נמוכות או ליד מקורות מים, שם היו התנאים נוחים יותר למגורים.

השם

שמו של העמק קשור לשבט זבולון, אחד משבטי ישראל, שנחלתו השתרעה על אזור הגליל התחתון והמרחבים הסמוכים לעמק,  על פי המסורת המקראית. הפסוק מתאר את זבולון כעם היושב סמוך לים, עוסק במסחר ובשיט, והמסורת זיהתה את דברי הברכה עם המרחב שבין הגליל למפרץ חיפה. בברכת משה נאמר: “שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ” (דברים ל"ג, י"ח), ביטוי שנתפרש על עיסוקו במסחר ובתנועה אל מחוץ לארץ.

מקור השם במקרא, בלידתו של זבולון, בנה השישי של לאה. לאחר לידתו אמרה לאה: “זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב; הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי” (בראשית ל׳, כ׳), ובדבריה משתקף משחק מילים כפול: מצד אחד “זבד” במשמעות מתנה או שפע, ומצד אחר השורש “זבל”, שפירושו מגורים מכובדים או מקום נשגב. במקרא משמשת המילה “זבול” גם לציון משכן רם ונכבד, ולעיתים אף למעון אלוהי. לפיכך, השם “זבולון” נושא משמעות של ברכה, כבוד ומקום מגורים נכבד — משמעות ההולמת היטב את המרחב הפורה והפתוח הנושא את שמו[4].

העמק כציר תנועה

עמק זבולון שימש לאורך אלפי שנים חוליה אסטרטגית מרכזית במערכת הדרכים של ארץ ישראל, בעיקר כחלק מן הנתיב הצפוני של "דרך הים" – ציר התנועה הבינלאומי שחיבר בין מצרים, ארץ ישראל וסוריה. בעוד הנתיב העיקרי של הדרך עבר לאורך מישור החוף, הסתעף ממנו מסלול פנימי שעבר דרך עמק יזרעאל אל מגידו, ומשם פנה מערבה דרך "שער העמקים" (פער הקישון) – המצר הצר שבין הכרמל לגבעות אלונים-שפרעם – אל עמק זבולון ולחופי מפרץ חיפה ועכו. מעבר זה היה הקשר הנוח והישיר ביותר בין העמקים הפנימיים לבין החוף הצפוני, שכן הוא אפשר תנועה בשטח מישורי יחסית, ללא הצורך לחצות רכסי הרים תלולים, אם כי השיירות נאלצו לעיתים להיצמד לשולי העמק כדי להימנע מהקרקע הבוצית שיצרו נפתולי הקישון והנעמן[5].

חשיבותו של המעבר בלטה במיוחד במהלכים צבאיים, ועדויות לכך ניתן למצוא באתרים כמו תל רגב ותל פיר[6], ששימשו כנקודות משמר ושליטה על התנועה במרחב. נראה ששני התלים תפקדו כ"ערי תאומות" ששלטו על המבואות המזרחיים של מפרץ חיפה. צבאות שיצאו מן החוף צפונה או דרומה, או שנעו בין מצרים לסוריה, העדיפו את הנתיבים המישוריים, והעמק שימש חוליה טבעית במסלול שבין מגידו לעכו. כך הפך המרחב שבין עמק יזרעאל למפרץ חיפה, לציר מעבר של צבאות אשור, מצרים, פרס, יוון ורומא, ובהמשך גם של צבאות הצלבנים, הממלוכים והעות’מאנים. שליטה במעבר אסטרטגי זה הבטיחה שליטה מלאה על התנועה בין פנים הארץ לבין נמלי החוף ועל הקשר הלוגיסטי בין צפון הארץ למרכזה.

גם בתקופות מאוחרות יותר שמר העמק על חשיבותו המכרעת. צבאות נפוליאון, למשל, נעו דרך מישור חיפה בדרכם לכיבוש עכו בשנת 1799, תוך שהם מנצלים את השטח החולש על המפרץ. בתקופת המנדט הבריטי התבססה חשיבותו של העמק כציר תחבורה מודרני ומרכזי המחבר את נמל חיפה לעמק יזרעאל ולגליל. במלחמת העצמאות היה האזור שבין הקריות למעבר הקישון אחד המוקדים האסטרטגיים הבוערים; הלחימה במרחב זה, ובמיוחד הקרב על רמת יוחנן, נועדה להבטיח את השליטה על הדרכים המוליכות מחיפה אל העמקים הפנימיים ולמנוע את ניתוק העיר.

כך, אף שמראהו הטופוגרפי של עמק זבולון שקט ומישורי, תפקידו ההיסטורי היה דרמטי: זהו מעבר טבעי וקריטי בין הר לים ובין פנים הארץ לחופה. ציר תנועה זה, שחיבר בין נתיבים בינלאומיים, שימש לאורך הדורות כ"שער" הכרחי לצבאות, לסוחרים ולשיירות, ועיצב במידה רבה את תולדותיה של ארץ ישראל.

היסטוריה

עמק זבולון היה בתקופת המקרא חלק ממרחב גאוגרפי חשוב ששימש אזור מעבר, גבול שבטי ומוקד עימותים צבאיים. אף שאין בתנ"ך אזכור מפורש לשם “עמק זבולון” כיחידה גאוגרפית עצמאית, המסורת המקראית והמחקר ההיסטורי־גאוגרפי קושרים את האזור לנחלת שבט זבולון ולמאורעות מרכזיים שהתרחשו לאורך נחל הקישון ובמורדות הכרמל.

על פי ספר יהושע, שבט זבולון קיבל את נחלתו באזור הגליל התחתון, בין עמק יזרעאל לבין אזורי החוף. גבולות נחלתו מתוארים בפרוטרוט, אך אין בהם תיאור ברור של רצועת חוף ממשית[7]. תיאור נחלת שבט זבולון במקרא מופיע בספר יהושע (י״ט, י׳–ט״ז), שם מתוארים גבולות השבט באמצעות רשימת ערים ונקודות גבול, ולא באמצעות תיאור גאוגרפי רציף וברור כפי שנעשה בנחלות אחרות. בין היישובים הנזכרים בתיאור זה נמנים שריד, מרעלה, דבשׁת, יוקנעם, גתה־חפר — המזוהה לעיתים עם חורבת משד שליד ציפורי — וכן קטרון, נהלל ושמרון. רשימת יישובים זו מצביעה על אזור השוכן בצפון עמק יזרעאל, סביב הגליל התחתון המערבי והמרכזי, ובמרחב שבין הרי נצרת לגבעות אלונים־שפרעם[8].

על פי רוב החוקרים, נחלת זבולון השתרעה באזור הגבעי שבין עמק יזרעאל לגליל התחתון, וכללה את הרי נצרת, את בקעת בית נטופה, את אזור ציפורי והגבעות שממערב לה, וכן חלקים מצפון עמק יזרעאל. גבולותיה המשוערים של הנחלה היו: בדרום – עמק יזרעאל; בצפון – בקעת בית נטופה או אזור סח’נין; במזרח – אזור הר תבור והגליל התחתון המזרחי; ובמערב – גבעות שפרעם ועמק זבולון. כך מתגלה נחלת זבולון כמרחב מעבר בין אזורי ההר והעמק, אזור גבעי פורֶה ובעל חשיבות תחבורתית, ששימש חוליה מקשרת בין פנים הארץ לבין דרכי החוף והמסחר. עם זאת, המסורת המקראית מדגישה את זיקתו של השבט אל הים. בברכת יעקב לבניו נאמר: “זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת” (בראשית מ"ט, י"ג).

חוקרים רבים הציעו, כי אף שהנחלה הגאוגרפית של זבולון לא כללה רצועת חוף רציפה, הרי שלשבט הייתה גישה לים דרך עמק זבולון ומפרץ חיפה, או באמצעות קשרי מסחר עם ערי החוף הפיניקיות, בעיקר עכו וצור. עמק זבולון, בהיותו מעבר טבעי בין פנים הארץ לבין החוף, שימש אפוא ציר תנועה מרכזי שאפשר לשבט להשתלב במסחר אזורי[9]. יש חוקרים הסבורים כי זבולון לא הגיע כלל אל החוף, וכי הקשר לים נעשה באמצעות שבט אשר או קשרי מסחר בלבד[10].

בתקופת המקרא, היה המרחב שבין עמק יזרעאל למפרץ חיפה אחד מצירי התנועה החשובים בארץ. דרך זו חיברה את פנים הארץ עם החוף הצפוני, ומשם עם ערי פניקיה ועם דרכי המסחר הבינלאומיות. עמק זבולון שימש חוליה במערכת דרכים זו: הוא קישר בין דרכי עמק יזרעאל לבין מישור החוף, וממנו לצפון[11].

תפקידו של העמק כמרחב מעבר השפיע גם על אופיו ההתיישבותי. בתקופת המקרא התקיימו יישובים בעיקר בשולי העמק, על גבעות או ליד מקורות מים, ואילו חלקים נמוכים ומוצפים יותר נותרו דלילים באוכלוסייה. תנאים אלה תאמו את אופיו הטופוגרפי של העמק – מישור נמוך בעל ניקוז איטי, שסבל מהצפות חורף.

בתקופות קדומות ובימי הביניים התרכזו היישובים בעיקר בשולי העמק – על גבעות נמוכות, סמוך למעיינות או על מדרונות ההרים – בעוד ליבת העמק הביצתית,  שימשה למרעה עונתי של שבטים בדואיים ולא להתיישבות קבועה.[12] אם כי התקיימו גם כפרים ערביים קבועים בשולי העמק. (כמו למשל, שפרעם, אושה, אעבלין).

נתיב הפלדה והבוץ: מסע נפוליאון מעזה לעכו דרך עמק זבול

נסיגתו של נפוליאון בונפרטה צפונה באביב 1799 סימנה את אחת התמורות הצבאיות המהירות והדרמטיות שידע מישור החוף של ארץ ישראל. לאחר כיבוש עזה ויפו, נע הצבא הצרפתי – שמנה כ-13,000 חיילים – לאורך הדרך ההיסטורית של מישור החוף. בניגוד לצבאות אחרים, בחר נפוליאון לעקוף את רכס הכרמל ממזרח, דרך נחל עירון (ואדי עארה) אל עמק יזרעאל, כדי להימנע מהמצר הצר של למרגלות הכרמל בחיפה. משם, פנה הכוח מערבה לכיוון מפרץ חיפה דרך המעבר האסטרטגי של "שער העמקים" (פער הקישון). ב-17 במרץ 1799, חצו הכוחות הצרפתיים את נחל הקישון, שהיה מוצף ובוצי בשל גשמי האביב, והתפרסו במישור הרחב של עמק זבולון. תנועה זו בעמק זבולון הייתה קריטית לניהול המערכה. השטח המישורי והפתוח אפשר לנפוליאון לפרוס את צבאו במבנה חצי-סהר סביב עכו, אך המציאות הגאוגרפית של העמק הכתיבה את מיקומי הכוחות:

תל עכו (גבעת נפוליאון): זהו המיקום האסטרטגי המרכזי שבו בחר בונפרטה להקים את עמדת הפיקוד שלו. התל, המתנשא מעל מישורי העמק, העניק תצפית מעולה על חומות העיר והנמל. על פסגתו הוצבו סוללות הארטילריה הצרפתיות, שניסו נואשות להבקיע את הביצורים שבנה אחמד פאשא אל-ג'זאר. המחנה הצרפתי המרכזי השתרע במישור שבין נחל נעמן לבין פאתי עכו (באזור הקריות הצפוניות של ימינו). בעוד המישור אפשר תמרון נוח לפרשים, שפך הנעמן והקרקע הטובענית סביבו הפכו למכשול לוגיסטי קשה, שעיכב את העברת התותחים הכבדים לחזית.

כדי למנוע מצבאות עות'מאניים מדמשק לתקוף את המצור מאחור, שלח נפוליאון יחידות עומק אל תוך עמק זבולון והגליל התחתון. קרבות אלו, ובראשם "קרב הר תבור", נועדו להבטיח שהמרחב שבין שפרעם ליזרעאל יישאר בשליטה צרפתית ויגן על חניית הצבא בעמק.

השהייה הממושכת בעמק זבולון (62 ימי מצור) חשפה את נקודות התורפה של המרחב. החשיפה המוחלטת של העמק אל הים אפשרה לאוניות הצי הבריטי בפיקודו של סידני סמית להתקרב לחוף ולכתר את הכוחות הצרפתיים באש תותחים מהאגף, מה שאילץ את נפוליאון להסיג חלק מהמחנות מזרחה, אל עומק העמק.

בנוסף, תנאי האקלים בעמק זבולון גבו מחיר כבד: חום האביב והביצות סביב הקישון והנעמן האיצו את התפרצות מגפת הדבר בקרב החיילים. בעוד המפקדה נותרה בתל עכו, מאות חיילים שחלו במחנות בעמק פונו למנזר סטלה מאריס על הכרמל, שהפך לבית חולים צבאי מאולתר. בסופו של דבר, השילוב בין כישלון המצור לבין התנאים הלוגיסטיים הקשים בעמק הכריעו את הכף, ובמאי 1799 החל נפוליאון בנסיגה המפורסמת שלו דרומה, כשהוא מותיר מאחוריו את תותחיו ששקעו בבוץ של עמק זבולון[13].

הגורם המרכזי שעיצב את דמותו של עמק זבולון עד העת החדשה היה נחל הקישון. זרימתו האיטית במישור השטוח, יחד עם הצפות חורף, יצרו אזורי מים עומדים וביצות רחבות. תנאים אלה היו כר פורה ליתושי האנופלס, נושאי מחלת המלריה, שהפכה את האזור למסוכן לבריאות האדם.

העמק בפרוס העת החדשה

נוסעים אירופאים שביקרו באזור במאה ה־19 תיארו את עמק זבולון כמרחב טבעי עשיר בפוטנציאל חקלאי, ליבת העמק הביצתית הייתה דלילה ביישוב קבע, בעוד בשוליו התקיימו כפרים ושטחי מרעה ועיבוד עונתי.. התיאורים חוזרים על עצמם: מישור רחב, מכוסה צמחיית מים גבוהה – קנים, סוף ועשבי ביצה – וביניהם שלוליות מים עומדים, תעלות טבעיות ואדמות רוויות לחות. בעונות החורף היה העמק מוצף בחלקו, כאשר מי נחל הקישון ויובליו התפשטו על פני השטח השטוח והצטברו באזורים נמוכים. בקיץ אמנם נסוגו המים, אך הקרקע נותרה לחה, מכוסה צמחייה פראית ומלאת יתושים[14].

לורנס אוליפנט, שביקר באזור בשנות ה־80 של המאה ה־19, תיאר את מישור חיפה והקישון כארץ עשירה ומבטיחה, אך שוממה כמעט לחלוטין, משום שאיש לא העז להתיישב בה דרך קבע. לדבריו, "האדמה נראתה פורייה ביותר, אולם המים העומדים והקדחת הפכו אותה למסוכנת למגורי אדם". גם נוסעים אחרים, כגון אנשי המשלחות הבריטיות והגרמניות, הדגישו את הניגוד החריף בין הפוריות הטבעית של הקרקע לבין היעדר ההתיישבות: אזור שנראה מתאים לשדות תבואה ולמטעים, אך בפועל שימש בעיקר למרעה עונתי של שבטים בדואיים[15].

הסיבה המרכזית למצב זה הייתה מחלת המלריה. המים העומדים בביצות היו כר פורה ליתושי האנופלס, שנשאו את מחלת הקדחת. כל ניסיון להתיישבות קבע באזור נתקל בשיעורי תחלואה גבוהים ולעיתים אף בתמותה. לפיכך העדיפו תושבי הסביבה להתיישב על גבעות סמוכות או במדרונות ההרים, שם היו תנאי הניקוז טובים יותר והסיכון לקדחת קטן יחסית.

בנוסף לקדחת, גם ההצפות החורפיות הקשו על ניצול הקרקע. בעונת הגשמים הפכו חלקים נרחבים מן העמק לשטחי מים עומדים, שלא ניתן היה לעבד או לזרוע בהם. דרכים נעשו בוציות ובלתי עבירות, ותנועת אדם ובהמות הייתה מוגבלת. תנאים אלה מנעו יצירת חקלאות יציבה ורציפה, והותירו את העמק, על אף פוריותו הטבעית, כמרחב כמעט שומם עד ראשית המאה ה־20.

רק עם ראשית ההתיישבות הציונית, בראשית המאה ה־20, החל שינוי יסודי בדמותו של עמק זבולון. עד אז היה העמק אזור דליל באוכלוסייה, מכוסה בחלקו בביצות, שסבל מהצפות חורף וממלריה קשה. ניסיונות התיישבות מוקדמים נתקלו בקשיים בריאותיים וכלכליים, ורק התארגנות ציונית רחבה, שנשענה על רכישת קרקעות, תכנון שיטתי ותמיכה מוסדית, הצליחה לחולל תפנית של ממש.

רכבת העמק, שעברה בשולי עמק זבולון בדרכה מחיפה אל עמק יזרעאל, הייתה אחד מסמלי המעבר מעמק שומם ומוכה ביצות, למרחב מודרני של תנועה והתיישבות. המסילה, שהונחה בראשית המאה ה־20, כחלק מן השלוחה החיפאית של הרכבת החיג'אזית, חצתה את המישור הנמוך של עמק זבולון, סמוך לאפיק הקישון, ונעה בין שדות לחים, אזורי ביצה ושטחים פתוחים.

בעיני נוסעים בני התקופה היה המראה מרשים: קטר קיטור קטן מושך קרונות עץ, מתפתל לאיטו בין שדות ירוקים, כשברקע מתרוממים מדרונות הכרמל מצד אחד וגבעות הגליל מן הצד האחר. הרכבת שימשה עורק תחבורה מרכזי שהוביל סחורות, חיילים ונוסעים בין חיפה לנצרת, בית שאן ודמשק, אך מעבר לתפקידה התחבורתי הייתה לה משמעות סמלית עמוקה: היא סימנה את חדירת הקדמה אל אזור חקלאי מסורתי ואת ראשית השינוי הכלכלי והיישובי של העמק. סביב תחנותיה נוצרו מוקדי פעילות, דרכים חדשות נפרצו, והעמק, שהיה בעבר מרחב שומם ומוצף, החל להיקשר לרשת אזורית ובינלאומית של תנועה ומסחר. כך הפכה רכבת העמק, החוצה את נופי עמק זבולון, לאחד הסמלים הבולטים של המעבר מן הנוף הביצתי והנידח של סוף התקופה העות’מאנית אל עידן ההתיישבות והפיתוח של המאה ה־[16]20.

ההתיישבות הציונית

ראשיתו של התהליך ברכישת קרקעות העמק ממשפחות אפנדים, ובראשן משפחת סורסוק הלבנונית, שהחזיקה בשטחים נרחבים בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. רכישות אלה, שבוצעו בידי חברות ציוניות כגון “חברת הכשרת היישוב” והקרן הקיימת לישראל, יצרו בסיס טריטוריאלי להתיישבות יהודית מאורגנת. הקרקעות נרכשו לרוב כמקשה אחת, מתוך כוונה להקים עליהן יישובים חקלאיים מתוכננים, ולא רק משקים בודדים.

אחד הצעדים הראשונים והחיוניים היה הטיפול בביצות. המתיישבים, בסיוע המוסדות הלאומיים, החלו בעבודות ניקוז רחבות היקף: חפירת תעלות ניקוז, העמקת אפיקי נחלים ויישורם, וכן פתיחת מעברים למי השיטפונות אל הים. נחל הקישון ויובליו הוסדרו בהדרגה, כדי למנוע הצפות חוזרות ונשנות. במקביל ניטעו עצי אקליפטוס באזורים רוויי מים, מתוך תפיסה רווחת באותה תקופה שעצים אלה יסייעו בייבוש הקרקע. אף כי מחקרים מאוחרים הראו כי תרומתם הישירה לייבוש הייתה מוגבלת, עצם נטיעתם סימלה את המאמץ לשינוי פני הנוף.

בתחילה היו תנאי החיים קשים במיוחד. המתיישבים נאלצו להתמודד עם מלריה, מחסור במים נקיים, דרכים בוציות וחוסר תשתיות. בחודשי החורף הפכו דרכי העמק לבלתי עבירות, ועגלות שקעו בבוץ. בקיץ סבלו המתיישבים מחום כבד וממחסור בצל. למרות זאת, המשיכו בפעולות הניקוז והעיבוד החקלאי, מתוך אמונה כי שינוי תנאי הקרקע יביא עמו גם שינוי בתנאי הבריאות והמחיה.

במקביל לעבודות הניקוז הוקמו היישובים הראשונים. קיבוץ יגור, שנוסד בשנת 1922 למרגלות הכרמל, היה מן היישובים המרכזיים בעמק. אחריו קמו יישובים נוספים, בין היישובים שקמו באזור נמנים כפר חסידים, כפר המכבי, רמת יוחנן,  כפר ביאליק וכפר אתא (לימים קריית אתא)[17].  כל אחד מהם תרם לעיצוב פני העמק וליצירת רצף התיישבותי חקלאי. לצדם חשוב להזכיר את  קריית חיים וקריית מוצקין, כהתפתחות עירונית.

ראו באתר זה: סיור בקיבוץ יגור

יישובים אלה הוקמו במסגרת תנועות ההתיישבות השונות – הקיבוצית, המושבית והדתית – וכל אחד מהם ייצג זרם אידאולוגי אחר בתוך התנועה הציונית. עם זאת, כולם חלקו מטרה משותפת: הפיכת העמק הביצתי למרחב חקלאי מיושב[18].

העבודה החקלאית בעמק כללה תחילה גידולי שדה פשוטים יחסית – חיטה, שעורה ומספוא – שהתאימו לקרקעות הכבדות. בהמשך הוקמו רפתות, לולים ומטעים, והחקלאות נעשתה מגוונת ומתקדמת יותר. תשתיות משקיות, כגון בארות, תחנות שאיבה ומערכות השקיה, שיפרו את תנאי הייצור ואת איכות החיים.

התיישבות זו לא הייתה רק מפעל חקלאי, אלא גם מפעל חברתי ולאומי. היישובים בעמק זבולון שימשו מעבדות לניסויים חברתיים: קיבוצים שיתופיים, מושבי עובדים ומושבים דתיים. הם קלטו עולים מארצות שונות, עיצבו דפוסי עבודה וחינוך, והיו חלק ממערך ההתיישבות ששינה את פני הארץ.

בתוך שנים אחדות השתנה נופו של העמק מן הקצה אל הקצה. שטחים שהיו בעבר ביצות ומוקדי קדחת הפכו לשדות מעובדים, ליישובים חקלאיים ולרשת דרכים. תהליך זה לא היה מיידי ולא נטול קשיים, אך הוא סימן את המעבר מעמק שומם ומוכה מחלות למרחב חקלאי חי ותוסס, שהפך לאחד מאזורי ההתיישבות החשובים בצפון הארץ[19].

מלחמת העצמאות והקריות – עיצובו מחדש של עמק זבולון

מלחמת העצמאות סימנה נקודת מפנה דרמטית בתולדות עמק זבולון והמרחב שבין חיפה לעכו.

ערב המלחמה היה אזור חיפה והעמק הצפוני פסיפס מורכב של יישובים יהודיים וערביים. במישור העמק ובשוליו שכנו כפרים ערביים ששלטו על עורקי התחבורה, ובהם אל-בירווה (החולש על הדרך למזרח), בלד א-שייח' (תל חנן של היום) ששלט על המבואות הדרומיים, ואל-מג'דל הסמוך לרמת יוחנן. בעוד שפרעם ואעבלין שכנו על הגבעות המזרחיות, העמק עצמו היה זירה של מתיחות ביטחונית יומיומית[20].

מיקומו של עמק זבולון הפך אותו לזירה אסטרטגית גורלית כבר בראשית הקרבות. שליטה על העמק פירושה היה שליטה על הדרכים המקשרות בין חיפה לעכו ובין החוף לבין עמק יזרעאל והגליל. הקרבות סביב חיפה באפריל 1948, במסגרת מבצע "ביעור חמץ", הובילו לכיבוש העיר ולקריסת המערך הערבי העירוני. אירוע מפתח באותה תקופה היה קרב רמת יוחנן (אפריל 1948), שם התחולל עימות חזיתי וקשוח בין כוחות ה"הגנה" לבין גדוד הדרוזים של "צבא ההצלה" של קאוקג'י. הניצחון היהודי בקרב זה לא רק אבטח את גוש הקריות, אלא הניח את היסוד לברית ההיסטורית עם העדה הדרוזית[21].

בהמשך, נערך מבצע "בן עמי" (מאי 1948) שפרץ את הדרך לעכו ולנהריה וביסס את האחיזה במישור החוף של העמק. לבסוף, במסגרת מבצע "דקל" ביולי 1948, נכבשו אזורים נרחבים בגליל המערבי ובשולי העמק המזרחיים (כולל שפרעם), והשליטה היהודית במרחב שבין חיפה לעכו התבססה סופית.

הקריות במלחמה

הקריות – קריית חיים, קריית מוצקין וקריית ביאליק – הוקמו בשנות ה־30 וה־40 כיישובי פועלים בפרברי חיפה. ערב המלחמה הן היוו רצף יהודי משמעותי, אך נותרו חשופות לאיום תחבורתי מצד הכפרים הערביים השכנים. במהלך הקרבות נותקו לעיתים הדרכים לחיפה, והקריות הפכו למרחב גבול מתוח שבו יחידות מקומיות של ה"הגנה" עסקו בליווי שיירות ואבטחת תשתיות חיוניות. לאחר נפילת חיפה והסרת האיום מהצירים המרכזיים, הפכו הקריות מבסיס נצור לעורף לוגיסטי חיוני עבור הכוחות שפרצו צפונה ומזרחה[22].

השינוי הדמוגרפי והפיזי לאחר 1948

השלב הדרמטי ביותר בתולדות עמק זבולון התרחש עם סיום המלחמה. קריסת המערך הכפרי הערבי במישור העמק יצרה ואקום דמוגרפי שהתמלא במהירות. מרחב שהיה מעורב מבחינה אתנית הפך לאזור בעל רוב יהודי מובהק ורציף. על חורבות חלק מן הכפרים הוקמו יישובים חדשים, בעוד שאחרים פינו מקומם לפיתוח עירוני מואץ.

במקביל, המדינה הצעירה הפנתה לעמק גלי עלייה עצומים. הקריות הפכו לאחד ממוקדי הקליטה המרכזיים בצפון, כשמעברות גדולות הוקמו בשוליהן (כמו מעברת כפר חסידים ומעברת קרית אתא). קריית אתא, שהחלה ככפר אתא החקלאי, זינקה והפכה למרכז עירוני-תעשייתי בזכות מפעלי הטקסטיל המפורסמים והקרבה לנמל. גם קריית ביאליק ומוצקין התרחבו עד שיצרו את "גוש הקריות" – רצף אורבני צפוף שבלע את רוב השטחים הפתוחים במערב העמק.

התמורות שלאחר 1948 מחקו את הגבולות הישנים בין העיר לכפר. אם בראשית המאה ה־20 היה האזור מזוהה עם ייבוש ביצות וחקלאות קיבוצית, הרי שהתיעוש הכבד במפרץ חיפה והתרחבות המגורים הפכו את חלקו המערבי של העמק למטרופולין. כיום נוצר בעמק זבולון ניגוד מרתק: בעוד חלקו המזרחי שומר על צביון חקלאי של שדות ומטעים, הרי שחלקו המרכזי והמערבי הוא לב פועם של תעשייה, תשתיות לאומיות (כמו בתי הזיקוק) וכבישים מהירים החוצים את העמק לכל אורכו.

מלחמת העצמאות הייתה "מפץ גדול" עבור עמק זבולון. הקרבות האסטרטגיים על "שער העמקים" וציר החוף קבעו את גבולות המדינה, אך התהליכים החברתיים והכלכליים שבאו בעקבותיהם הם שעיצבו את נוף העמק המוכר לנו כיום – שילוב ייחודי של מורשת חקלאית ותנופה עירונית-תעשייתית אדירה.

עם הקמת מדינת ישראל עבר העמק תהליך מואץ של פיתוח תעשייתי. קרבתו לנמל חיפה ולמסילות הברזל הפכה אותו לאזור תעשייה מרכזי. ערים כמו קריית אתא, קריית ביאליק וקריית מוצקין התפתחו בשוליו, והאזור הפך לאחד המרכזים העירוניים והכלכליים של צפון הארץ.

המאבק הסביבתי וההנדסי בנחל הקישון

היבט מרכזי ובלתי נפרד מתולדות ההתיישבות בעמק זבולון הוא המאבק הסביבתי וההנדסי בנחל הקישון, אשר עיצב לא רק את הטופוגרפיה של האזור אלא גם את אופיין של הקהילות הגובלות בו. נחל הקישון, המנקז אגן רחב ידיים של כ-1,100 קמ"ר, התאפיין היסטורית בזרימה אטית ובשיפוע מתון, נתונים שהובילו להצפות חוזרות ונשנות וליצירת שטחי ביצות נרחבים שהיוו מוקד למחלת המלריה. עם ראשית ההתיישבות הציונית, הפך שיקומו הפיזי של הנחל למשימה לאומית; עבודות הניקוז הראשוניות, שכללו יישור אפיקים וחפירת תעלות, היוו את התשתית שאפשרה את קיומם של כפר חסידים ויגור.

בעשורים המאוחרים של המאה ה-20 ספג הנחל הידרדרות אקולוגית חמורה עקב הפיכתו לעורק ניקוז לשפכים תעשייתיים ממפרץ חיפה, תהליך שהוביל להרס המערכות האקולוגיות הטבעיות. מצבו הידרדר עד שנחשב לאחד הנחלים המזוהמים בארץ. רק בשלהי המאה ה-20 הוחל בתוכנית שיקום מקיפה וחסרת תקדים, שכללה את עצירת ההזרמות, ניקוי קרקעית הנחל מבוצה רעילה והשבת מינים מקוריים של חי וצומח. כיום, הקישון אינו נתפס עוד כמפגע תברואתי או כתעלת שפכים, אלא כריאה ירוקה וכפארק מטרופוליני המשרת את תושבי האזור. השיקום האקולוגי של הנחל מסמל את המעבר מתפיסה של "כיבוש השממה" ודיכוי איתני הטבע לתפיסה מודרנית של קיימות ודו-קיום בין הפעילות האנושית החקלאית לבין המערכת ההידרוגרפית של העמק[23]. קרקעית הנחל נוקתה, ולאורך גדותיו הוקמו פארקים ושבילי הליכה. כיום נעשים מאמצים להחזיר לקישון חלק מערכיו האקולוגיים ולהפוך אותו שוב לנחל חי[24].

כך התגבש עמק זבולון כפי שהוא מוכר כיום: מרחב חקלאי ותעשייתי גם יחד, שבו ניכרים עדיין קווי הנוף הקדומים – המישור הרחב, אפיק הקישון והמעבר שבין ההר לים – אך גם חותם ההתיישבות המודרנית, שייבשה את הביצות והפכה את העמק לאחד מאזורי המפתח של צפון הארץ. למרות הפיתוח העירוני והתעשייתי, חלקים נרחבים מעמק זבולון נותרו חקלאיים. שדות תבואה, מטעים ורפתות ממשיכים לעצב את נופו. בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשמור על שטחים פתוחים, לשקם את נחל הקישון ולפתח פארקים אזוריים לאורך אפיקו.

העמק משמש גם כנתיב נדידה חשוב לעופות, בעיקר בעונות המעבר. השילוב בין שטחים פתוחים, מקורות מים ואזורי חוף מושך אליו מינים רבים של עופות.

סיכום

עמק זבולון הוא מישור רחב ונמוך בצפון הארץ, המשמש חוליה גאוגרפית מקשרת בין עמק יזרעאל למפרץ חיפה, ובין מורדות הכרמל לשלוחות הגליל המערבי. מבחינה גאומורפולוגית הוא מהווה המשך טבעי של עמק יזרעאל: מערכת ניקוז משותפת המתנקזת דרך נחל הקישון, קרקעות סחף עמוקות ושיפוע מתון היורד מן ההרים אל קו החוף. תנאים אלו העניקו לעמק פוטנציאל חקלאי גבוה, אך גם יצרו בעיית ניקוז חמורה, שהובילה להיווצרות ביצות נרחבות ומוקדי מלריה, אשר מנעו התיישבות קבע לאורך דורות.

בשל מיקומו בין ההר לים שימש עמק זבולון מאז העת העתיקה אזור מעבר אסטרטגי, המחבר בין עמק יזרעאל והגליל לבין ערי החוף. המסורת המקראית קושרת את האזור לנחלת שבט זבולון, שנודע בזיקתו לים ולמסחר, אף כי גבולות נחלתו המדויקים אינם כוללים רצועת חוף ברורה. בתקופות קדומות ובימי הביניים התרכזו היישובים בשולי העמק, על גבעות ומדרונות בעלי ניקוז טוב יותר, בעוד ליבת המישור הביצתית שימשה למרעה עונתי ולא להתיישבות קבועה.

רק בראשית המאה ה־20, עם ההתיישבות הציונית המאורגנת, חל שינוי יסודי בדמותו של העמק. רכישת הקרקעות ממשפחות אפנדים, ובעיקר משפחת סורסוק, יצרה בסיס להתיישבות חקלאית מתוכננת. עבודות ניקוז נרחבות, הסדרת אפיקי נחלים ונטיעת אקליפטוסים הפחיתו את שטחי הביצות ושיפרו את תנאי הבריאות. למרות תנאי חיים קשים בראשית הדרך, הוקמו יישובים חקלאיים שונים – קיבוצים, מושבים ומושבים דתיים – שהפכו את העמק למרחב מיושב ומעובד. רכבת העמק, שעברה בשוליו, סימלה את חדירת התשתיות המודרניות ואת חיבורו של האזור למערך תחבורה אזורי ובינלאומי.

לאחר הקמת מדינת ישראל הואץ תהליך הפיתוח, והעמק הפך גם למרכז תעשייתי ועירוני, בעיקר עם הקמת הקריות והתפתחות התעשייה בסביבת מפרץ חיפה. עם זאת, חלקים נרחבים ממנו נותרו חקלאיים, ובשנים האחרונות נעשים מאמצים לשימור שטחים פתוחים ולשיקום נחל הקישון.

סיפורו של עמק זבולון משקף תהליך רחב יותר בתולדות הארץ: מעבר מנוף טבעי, ביצתי ומוכה מחלות, למרחב חקלאי, תעשייתי ועירוני. זהו עמק של תנועה ומפגש – בין הר לים, בין עבר מקראי להתיישבות מודרנית, ובין נוף קדום לתמורות האדם.

הערות

[1] בעמק זבולון קיימים גם יובלים מקומיים קצרים מהגליל ומהכרמל.

[2] זהו אכן המעבר הראשי והברור ביותר. אך קיימים גם מעברים משניים דרך שלוחות הכרמל והגליל

[3] זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך עמק זבולון והכרמל, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 158–164.

[4] על משמעות השם “זבולון” ראה: אנציקלופדיה מקראית, כרך ב’, ערך “זבולון”, ירושלים: מוסד ביאליק, תש״י, עמ’ 17–19, הקושר את השם לשורש ז־ב־ל במשמעות “מעון” או “משכן” ולמשחק המילים בדברי לאה (בראשית ל׳, כ׳). ראו גם: בנימין מזר (מייזלר), מחקרים בידיעת הארץ, ירושלים: מוסד ביאליק, 1951, עמ’ 85–88, המדגיש את זיקת השם למעמד מכובד ולתפקידה התחבורתי והמסחרי של נחלת השבט.

[5] מיכאל אבי-יונה – גאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל (1984), ירושלים, יד בן צבי, עמ' 45-48

[6] תל פר (שנקרא לעיתים גם תל פיר או תל נאמי, אך אין לבלבלו עם תל נאמי שעל חוף הים דרומית לחיפה) הוא אתר ארכאולוגי קטן יחסית אך משמעותי מאוד, הממוקם בחלקו הדרומי של עמק זבולון, סמוך לגדה הצפונית של נחל קישון (באזור שבין כפר חסידים לקיבוץ יגור). ש המזהים אותו עם חלי, עיר בנחלת שבט אשר. זיהוי אחר מציע את אכשף המקראית (למרות שיש המזהים אותה עם תל כיסון או תל רגב).

[7] הושע י״ט, י׳–ט״ז

י׳ וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם, וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד.

י״א וְעָלָה גְבוּלָם הַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת, וּפָגַע אֶל הַנַּחַל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יָקְנְעָם.

י״ב וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל דָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ.

י״ג וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרַחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין, וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר הַנְּעָה.

י״ד וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל מִצָּפוֹן חֲנָּתֹן, וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו גֵּי יִפְתַּח אֵל.

ט״ו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְעָל וּבֵית לֶחֶם, עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן.

ט״ז זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם, הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְחַצְרֵיהֶן.

[8] אהרוני, י' (1987). ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית. ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

עמודים 32–35

[9] חשוב להדגיש כי חשוב להדגיש בהדרכה שעל פי תיאורי הגבולות בספר יהושע, השבט אכן ישב בפנים הארץ (באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון), וכי הזיקה לים ("לחוף ימים ישכון") היא בעיקר מסורתית או כלכלית-מסחרית, שכן רצועת החוף עצמה לא הופיעה בתיאור נחלתו המקורי.

[10] Aharoni, Yohanan. The Land of the Bible: A Historical Geography. Philadelphia: Westminster Press, 1979, pp. 272–275.

[11] אדם זרטל, ארץ נפתלי ויששכר, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005, עמ' 88–93.

[12]  דוד עמירן, גאוגרפיה של ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, 1967, עמ' 212–215.

[13] נתן שור, מסע נפוליאון לארץ ישראל. תל אביב: עם עובד. 1984, עמודים: 145–152

[14] יהושע בן־אריה, ארץ ישראל במאה התשע־עשרה: גילויה מחדש, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1970, עמ' 203–210.

[15] לורנס אוליפנט, חיפה או החיים בארץ ישראל, תרגום: אהרן אמיר, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 52–55.

[16] אפרת, אלישע. רכבות בארץ ישראל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984.

עמ' 63–74 – תיאור הקמת השלוחה החיפאית של הרכבת החיג'אזית והמסלול בין חיפה לעמק יזרעאל.

עמ' 80–84 – תחנות הקו ותפקידו הכלכלי והאזורי.

ברלין, זאב. רכבת העמק. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994.

עמ' 18–27 – הקמת מסילת חיפה–דרעא והקשר לרכבת החיג'אזית.

עמ' 32–39 – תוואי המסילה מחיפה דרך הקישון ועמק זבולון אל יגור ואל העמק.

עמ' 74–81 – השפעת הרכבת על ההתיישבות והכלכלה בעמק.

קרק, רות. תולדות חיפה – מראשיתה ועד קום המדינה. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1986.

עמ' 156–164 – פיתוח התחבורה באזור חיפה והקמת קו הרכבת לעמק.

עמ' 201–205 – השפעת הרכבת על הקשר בין חיפה לעמקים.

נאור, מרדכי. העמקים: עמק יזרעאל ועמק זבולון. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.

עמ' 68–72 – רכבת העמק והקשר בין חיפה לעמק יזרעאל.

עמ' 85–90 – השפעת הרכבת על התפתחות היישובים בעמק זבולון.

Hughes, H. F. B. The Hijaz Railway. London: Continental Railway Circle, 1981.

1. 45–52 – The Haifa branch: construction and route.
2. 73–78 – Economic and strategic role of the Haifa–Dera’a line.

[17] יש המזכירים גם את אושה, אם כי אינו עמק עצמו, אלא בשוליו הגבעיים

[18] כץ, יוסי. הקרקעות וההתיישבות בעמק יזרעאל. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1987.

נאור, מרדכי. העמקים: עמק יזרעאל ועמק זבולון. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.

אפרת, אלישע. הגאוגרפיה של ההתיישבות בישראל. תל אביב: אחיאסף, 1980.

[19] קרן קיימת לישראל. ספר ההתיישבות החקלאית של הקרן הקיימת לישראל. ירושלים: קק"ל, מהדורות שונות.

גלילי, צבי. ההתיישבות בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983.

[20] אשל, צדוק. חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות. תל אביב: הוצאת מערכות, 1973. עמודים 154–172

[21] פייגלסון, י' (1991). העימות עם גדוד הדרוזים ברמת יוחנן. קתדרה, גיליון 61. עמודים: 124–140

[22] אולניק, ד' (1995). "הקמת הקריות בעמק זבולון". בתוך: מ' נאור (עורך), חיפה בהתפתחותה: 1918–1948. ירושלים: יד יצחק בן-צבי., עמודים 102–115

[23] רשות נחל הקישון, תוכנית אב לנחל הקישון, 2001. מסמך זה מפרט את ההיסטוריה ההידרוגרפית של הנחל ואת שלבי תוכנית השיקום האקולוגי.

אבנימלך, י', שיקום נחלי ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 1996. פרק נרחב עוסק במאמצים לניקוי הקישון מבוצה מזוהמת והשבת החיים לנחל.

סטרינסקי, א', "נחל הקישון – מאפיינים פיזיים והיסטוריים", בתוך: אופקים בגיאוגרפיה, 2004. מאמר הסוקר את אגן הניקוז (1,100 קמ"ר) ואת בעיות הניקוז ההיסטוריות בעמק זבולון.

[24] רשות נחל הקישון, תכנית שיקום נחל הקישון – דו"ח מסכם, חיפה, 2015.