אלישבע ביחובסקי – המשוררת הנשכחת

כתב: גילי חסקין

ראו גם: אידיאולוגיות סביב הכנרת

מאמר זה רלוונטי במיוחד, לסיור בבית העלמין של כנרת

מאחורי קברה של רחל, בבית העלמין של כנרת, קבורה משוררת נוספת. "אלישבע" הוא שם העט שנטלה לעצמה המשוררת יליזבטה איוואנובה ז'ירקובה-ביחובסקי (1949-1888).

מבין ארבע המשוררות המכוננות, מייסדות שירת הנשים העברית המודרנית, אלישבע היא השכוחה והזנוחה ביותר, אף–על–פי שעם הופעתה כמשוררת עברית, בראשית שנות העשרים של המאה ה–20 , היא הייתה הבולטת והמפורסמת ביותר. היא שכוחה ומוזנחת לא רק לעומת רחל בלובשטיין (רחל המשוררת), אשר לאחר מותה בשנת 1931 זכתה לפופולריות, שהתעצמה והלכה למרות חילופי הטעמים בשירה ועל אף יחסם האדיש או אפילו העוין של ממסדים ספרותיים וביקורתיים רבי השפעה.

אלישבע שכוחה גם בהשוואה לאסתר ראב ויוכבד בת–מרים, אשר שירתן אף שלא זכתה לפופולריות דומה לזאת של שירת רחל, היא מרתקת אליה קוראים אניני–טעם ומשמשת נושא לעיונים ביקורתיים–פרשניים מעמיקים. שתי המשוררות כובשות לעצמן בהדרגה מקום סמוך למדי למרכז ה'קאנון' של השירה העברית המודרנית. אלישבע, לעומתן, כמעט לא זכתה לפינה משלה, ולו גם בשולי הקאנון הזה.

נולדה בספטמבר 1888 (19–20 בחודש, לפי מקורות שונים) בעיירה בספאסק־ריאזאנסקי – עיירת לוויין של העיר ריאזאן שברוסיה האירופית, אזור ספר כפרי למחצה, המרוחק ממרכזי התרבות הגדולים אך מצוי בזיקה מתמדת אליהם. אביה, איוואן ז’ירקוב, ממשפחת איכרים, היה נוצרי פרבוסלבי, שבתחילת דרכו שימש מורה בבית־ספר עממי כפרי, ובהמשך פנה לעיסוק במסחר ובהוצאה לאור – מעבר המעיד על פתיחות אינטלקטואלית, יוזמה אישית ותנועה בין עולם החינוך לעולם המעשה. אמה הייתה ממוצא אירי־קתולי, שהתיישבה ברוסיה בתקופת מלחמות נפוליאון.. היה זה שילוב תרבותי יוצא דופן ברוסיה של סוף המאה ה־19, אשר הטביע חותם של רב־תרבותיות על סביבת ילדותה. אמהּ נפטרה כאשר אלישבע הייתה בת שלוש בלבד, ומאז גדלה והתחנכה בבית דודתה – אחותה הבכורה של האם – במוסקבה, עיר הבירה התרבותית של רוסיה הצארית, שבה נחשפה כבר מגיל צעיר לעולם אינטלקטואלי עשיר ולריבוי זרמים ספרותיים ורעיוניים.

במוסקבה למדה בגימנסיה לנערות, מסגרת חינוכית אליטיסטית יחסית, שהקנתה לה השכלה רחבה בשפות, ספרות והיסטוריה. לאחר מכן המשיכה להשתלמות מקצועית בקורסים לפדגוגיה מטעם התאחדות המורות והמחנכות, מוסד ששם דגש על חינוך מודרני, הכשרת נשים להוראה וחשיבה ביקורתית. את לימודיה סיימה בשנת 1910, כשהיא מצוידת הן בהשכלה פורמלית והן בתודעה חינוכית וחברתית מפותחת.

בשנים 1910-1907 התיידדה עם נערה יהודייה, חברתה ללימודים, נפגשה עם משפחתה ועם מספר יהודים הקרובים לרעיון הציוני ולתחיית השפה העברית. היא החלה להתעניין בלשונות העברית והיידיש, תחילה מסקרנות אינטלקטואלית ובהשפעת ידידיה היהודים, אך עד מהרה הפך עניין זה למסלול חיים תרבותי עמוק.

אלישבע הוקסמה מהפלא של עם קם לתחייה ונמשכה בזרם הזה כשותפת זרה אוהדת. על יסוד ידיעתה בגרמנית למדה בלי קושי להבין את היידיש, עשתה צעד נוסף בלימוד האלף-בית העברי והגיעה עד יכולת לקרוא ולהבין יפה דברי ספרות ביידיש, ב-1913 החלה ללמוד את השפה העברית, ובשנות מלחמת העולם הראשונה תרגמה מיידיש ובעיקר מעברית דברי ספרות לרוסית, שנדפסו בעיתונות היהודית-הרוסית. ולאחר זמן לא רב עשתה צעד חריג ויוצא דופן עוד יותר: כתיבת שירים מקוריים בעברית – שפה שאינה שפת אמהּ ואף לא שפת סביבתה הטבעית. כתבה שירים ליריים ורשימות ספרותיות ברוסית.

וב-1921 פרסמה את שירה העברי הראשון ב"התקופה" ומאז הייתה מקובלת כמשוררת עברית לירית בנעימה של מגע בלתי-אמצעי בין האדם והטבע, מתוך ראית-עולם ישירה, שלא מבעד לפריזמה היהודית של מורשת היחוד הספרותי-העתיק והגלותי.

התקרבותה לעולם היהודי לא נותרה רק במישור הלשוני והספרותי, אלא הובילה גם לקשרים אישיים: כך הכירה את הסופר שמעון ביחובסקי, מורה לעברית, ציוני נלהב וחברם הטוב של י"ח ברנר ואורי ניסן גנסין,  עמו התיידדה תחילה ולאחר מכן פיתחה קשר רומנטי.

שמעון עודד אותה להתמסר ללימוד העברית. באחד ממכתביו האוהבים והנוגעים ללב הוא מבקש ממנה: "השתדלי לכתוב אלי קצת עברית". אלישבע חבה לו במידה רבה את הקריירה הספרותית שלה – הוא שלימד אותה עברית, עודד אותה לכתוב שירים בשפה שבה קנתה לעצמה שליטה, ולהדפיסם.

השניים נישאו, ואלישבע אימצה את שם משפחתו, אך לא התגיירה ונותרה נוצרייה בדתה.

על מוצא משפחתה המורכב העידה בעצמה:

"מובן שאינני מגזע היהודים, אך גם רוסיה גמורה אינני. אבי-אמי היה אנגלי (יותר נכון אירלנדי) וברח מביתו בימי נעוריו, השתקע ברוסיה ונשא לו אישה שהייתה גרמניה בלידה, אבל גדלה וחונכה במשפחה אנגלית, ולכן הדור השני – אמי ואחיה ואחיותיה – חשבו את עצמם לאנגלים סתם. אני גדלתי עם דודתי אחת שהייתה לי במקום אם (כי אמי מתה בילדותי) וכולי שייכת למשפחה הזו, האנגלית, הרבה יותר מאשר למשפחת אבי."

בשנת 1925 עלו אלישבע ושמעון ביחובסקי לארץ ישראל, בתקופה שבה העלייה הרביעית שינתה את פני היישוב העברי והעמיקה את מרכזיותה של התרבות העברית המתחדשת. ב־26 במרץ יצאו לדרכם באונייה “אילאיץ”, ובמהלך ההפלגה חוו את המסע לא רק כמעבר גאוגרפי אלא כאירוע סמלי של השתייכות תרבותית. ב־1 באפריל חגגו הנוסעים היהודים באונייה את יום פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים – אירוע שנתפס אז כציון דרך לאומי ורוחני ראשון במעלה. כאשר עגנה האונייה בנמל סלוניקי, קראה אלישבע כמה משיריה העבריים בפני הנוסעים, מחווה שהמחישה באופן חד את מקומה הייחודי: משוררת עברית, שאינה יהודייה בדתה, אך שותפה מלאה בתחיית הלשון והתרבות העברית ובחזון הארץ־ישראלי.

דמותה כמשוררת

על-פי האנציקלופדיה העברית, "בסיפוריה בולטת השאיפה לספר על היסוד הנאצל שבחיים ולתאר את הטוב והמעולה שבאדם".

אלישבע נתפסה בעיני רבים כדמות ייחודית בנוף הספרות העברית, וכונתה לא אחת “רות על גדות הוולגה” – דימוי המבטא הן זרות והן נאמנות מרצון לתרבות שאימצה.

הכינוי „רוּת”, שהוענק לאלישבע ביחובסקי, חורג בהרבה מן ההקבלה הפשוטה לדמות הגיורת המקראית, והוא משמש מפתח פרשני להבנת הפרדוקס העמוק שבזהותה. רות המקראית היא סמל להיטמעות מלאה: היא אינה מסתפקת בזיקה תרבותית או לשונית, אלא מקבלת על עצמה גם השתייכות דתית ולאומית שלמה – „עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”. לעומתה, אלישבע אימצה באדיקות כמעט טוטאלית את השפה העברית ואת התרבות הלאומית המתחדשת, אך נמנעה מן הצעד הסופי של המרה דתית, ונותרה נוצרייה באמונתה. אלישבע בוחנת את גבולות הלאומיות העברית: האם ‘עמך עמי’ יכול להתחלף ב‘לשונך לשוני’. בכך נוצר מתח מובנה בין מרכז לשוליים: שייכות לשונית־פואטית עמוקה מחד גיסא, והיעדר השתייכות דתית־הלכתית מאידך גיסא.

המתח הזה אינו ביוגרפי בלבד, אלא רעיוני ותרבותי. הוא מציב שאלה יסודית בלב המפעל הציוני־תרבותי של ראשית המאה העשרים: האם העברית, כשפת תחייה לאומית, היא רכושו הבלעדי של העם היהודי כקהילה דתית־אתנית, או שמא היא מרחב תרבותי פתוח, היכול להכיל גם יוצרים שאינם יהודים אך בחרו בה כבית רוחני? אלישבע, ביצירתה, עונה למעשה – ולא בהכרח במפורש – כי ניתן להיות „עברית” במובן הלשוני והפואטי המלא, מבלי להשלים את המעבר הדתי. אולם עצם העובדה שהכינוי „רות” דבק בה מלמדת עד כמה החברה הספרותית התקשתה להכיל עמדה זו ללא הסתייגות, וכמה חזק היה הדימוי המקראי של הגיורת כמודל הרצוי להשתייכות שלמה.

מכאן נובעת גם האמביוולנטיות שבקבלתה: מחד גיסא, הוכרה כמשוררת עברית מרכזית, שכתיבתה נטועה בעומק המקרא והלשון העברית המתחדשת; מאידך גיסא, זהותה ה„אחרת” נותרה תמיד נוכחת, כצל המערער על ההגדרה של „משוררת לאומית”. אלישבע חיה ופעלה במרחב שבין „עמך עמי” לבין „לשונך לשוני”, ובחרה במודע בנאמנות לשפה כציר זהותי מרכזי, גם במחיר של הישארות על קו התפר שבין פנים לחוץ.

הרחבת הדיון במתח זה מעמיקה את הבנת דמותה לא רק כמשוררת, אלא כאתגר רעיוני: אלישבע ביחובסקי מאלצת את הקורא ואת חקר הספרות לשאול מחדש מהי לאומיות תרבותית? מה מקומה של הדת בה? והאם שפה יכולה לשמש מולדת רוחנית גם למי שאינו בן העם במובנו המסורתי?. בכך, הכינוי „רות” אינו רק תיאור, אלא פרובוקציה תרבותית – מראה המשקפת את גבולות ההכלה והזהות של התרבות העברית עצמה.

פרסומה בקרב היישוב

שִמעה של המשוררת הרוסייה הכותבת עברית, התפרסם במהרה ביישוב היהודי וספרה הראשון "כוס קטנה" נמכר באלפי עותקים (לפי עדויות בני הזמן)”. ראויה לציון מבקרת רגישה כרחל המשוררת שכתבה לאחותה כי "עוד שלוש נשים כותבות בשפת הקודש. והן אלישבע, בת־מרים ואסתר ראב. לפי דעתי, הנני עולה על בת־מרים, משתווה עם אלישבע, ונופלת מאסתר ראב". ביחובסקי טרח על קידום שמה של רעייתו, דאג לפרסום שיריה, להוצאת כל ספריה בהוצאה עצמית, ליחסי הציבור, לביקורות,  אירגן לה ערבי שירה בארץ ובאירופה והזמין דמויות מרכזיות בספרות העברית להרצות בערבים האלה. להוצאת כל ספריה בהוצאה עצמית, ליחסי הציבור, לביקורות. פרסומה הביא לכך שאורגנו סביבה נשפים ספרותיים בישראל ומחוצה לה, אך לדבריה, הם העיקו עליה ושעממו אותה. היא גם תרגמה לרוסית יצירות של סופרים עבריים כמו גרשון שופמן, יוסף חיים ברנר ואחרים.

בעת ביקורה בקובנה בשנת 1928, פגשה אותה הנערה לאה גולדברג, שכתבה את התרשמותה מאלישבע ביומנה: "היום הייתי בביתה. היא עושה עלי רושם מצוין. פשוטה, צנועה, אותה סנסציה שמקיפה אותה לא נגעה בה. היא יהודייה, עברייה, כאילו הייתה יהודייה תמיד – כל חייה."

יצירתה

שיריה של אלישבע קצרים, שקולים, חרוזים ומתנגנים. היסוד הווידוי מצוי בהם במידה רבה. לשונם פשוטה וברורה, ללא הצטעצעות וקישוטים מיותרים, אך בניגוד לפשטות הלשון יש בהם מידה של מסתורין – אלו מסתרי הנפש המתלבטת, שלא מצאה את תיקונה

אלישבע ביחובסקי — „אהבתי הרוח”

צָהַל הַשֶּׁמֶשׁ בִּזְהַב קַרְנַיִם

הָרוּחַ רַךְ כַּחֲלוֹם

נָשַׁב אֶל פָּנַי, לִפֵּף עֵינַיִם

לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַיּוֹם!

פִּרְחֵי יַסְמִין בַּגַּן קָטַפְתִּי

אָז הָיִיתִי יַלְדָּה

וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת מִי אָהַבְתִּי

הֲאִם עַכְשָׁיו אֵדַע?

אָהַבְתִּי הָרוּחַ קַל הַכְּנָפַיִם

אָהַבְתִּי אֶת שֶׁמֶשׁ הָאוֹר

וְשִׁיר חֶדְוָה נוֹלָד עַל שְׂפָתַיִם

הַיּוֹם אֶת הַשִּׁיר לֹא אֶזְכֹּר…

אַךְ יֵשׁ גַּם עַכְשָׁיו שֶׁרוּחַ הַלַּיְלָה

חֶרֶשׁ יִלְחַשׁ בֶּעָלִים

וַיַּעַף חֲלוֹמִי לְמַעְלָה לְמַעְלָה

עַל כַּנְפֵי עֲלוּמָיו הַקַּלִּים

וְשׁוּב אֶת שְׁמוֹ לֹא אֵדַע

וּבְעֹמֶק נַפְשִׁי הַכְּמֵהָה לָדַעַת

נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה חֲרֵדָה

הָשֵׁב לִי, הָרוּחַ, אֶת יוֹם הַזֹּהַר

אֶת אוֹר הַשָּׁמַיִם הַצַּח

הָשֵׁב לִי אֶת נֶפֶשׁ יְמֵי הַנֹּעַר

הַזְכֵּר אֶת הַשֵּׁם הַנִּשְׁכָּח!

שיר זה הוא מלאכת מחשבת לירית דקה, העוסקת במתח המתמיד שבין חוויית החיים כפי שהיא נחווית ברגע התרחשותה לבין הזיכרון, החוזר אליה מאוחר יותר כצל חמקמק ובלתי מושג. זהו שיר של מסע פנימי: מן האור הבהיר של הילדות והתום אל הדמדומים הקיומיים של הבגרות, מן ההיטמעות המלאה בעולם אל התודעה הכואבת של אובדן המשמעות.

„אהבתי הרוח” הוא שיר על זרותו של האדם לחוויותיו שלו עצמו מן העבר. המשוררת  מצליחה ללכוד ברגישות נדירה את הרגע שבו הזיכרון חדל מלהיות שחזור והופך לכמיהה כמעט דתית, ואת הכאב הטמון בידיעה שהיופי הגדול ביותר – דווקא הוא – נוטה להיות הנשכח מכול.

אלישבע פרסמה בחייה את ספרי השירים "רגעים", "זמירות סתר", "כוס קטנה" ו"חרוזים". שניים מהם, "כוס קטנה" (1926) ו"חרוזים" (1928) , יצאו בהוצאת "תומר", הוצאה פרטית של בעלה מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, שייקה פייקוב וחווה אלברשטיין.

אלישבע ביחובסקי הושפעה מן הזרמים הספרותיים החדשים שהתפתחו ברוסיה בראשית המאה העשרים, ובעיקר מן האקמאיזם – זרם שדגל בשירים קצרים, פשוטים, צלולים ומוזיקליים. שירה זו ביקשה לומר מעט, אך בדיוק רב, בדומה לציור עדין במשיחות מכחול מהירות.

האקמאיזם (מלשון "אקמה" – שיא או פריחה ביוונית) צמח ברוסיה בראשית המאה ה-20 כתגובה לזרם הסימבוליזם. בעוד שהסימבוליסטים נטו לערפול, למטפורות רב-משמעיות ולעיסוק בעולמות מיסטיים נסתרים, האקמאיסטים – ובהם יוצרים בולטים כמו אנה אחמטובה וניקולאי גומיליוב – דרשו חזרה אל העולם המוחשי.

עבור אלישבע, אימוץ האקמאיזם פירושו היה כתיבת שירים קצרים, פשוטים, צלולים ומוזיקליים. זוהי שירה המבקשת לומר מעט אך בדיוק רב, בדומה לציור עדין במשיחות מכחול מהירות. אלישבע עצמה אמרה על כך: „שירתי קצרה, ענן בשמים”. ואכן, רבים משיריה קצרים וליריים, אך למרות הפשטות החיצונית שלהם, הם נושאים בתוכם עומק רגשי ורוחני גדול. המפגש בין השפה העברית ה"יבשה" לכאורה לבין עולמה הפנימי העשיר אפשר לה להפיק שירים שהם "מלאכת מחשבת לירית דקה.

לצד הבהירות והאיפוק, היא משלבת גם יסודות של כמיהה למסתורין, לחלום ולמה שמעבר למוחשי – יסודות המזכירים את השירה הסימבוליסטית שקדמה לה. שילוב זה משקף עולם פנימי מסוכסך, מלא שאלות וספקות, ובמרכזו תחושת ניכור עמוקה ובדידות קיומית, לצד געגוע עז לכוח עליון או משמעות נסתרת – „אל ללא שם” – שיבטיח חיים מלאים יותר, כאדם וכיוצרת.

שירתה של אלישבע היא מעין וידוי רוחני מלנכולי, שאינו מחויב לדת מסוימת, אך רווי חיפוש רוחני מתמיד. עולמה הפואטי מצטייר כנדודים מתמשכים – מסע שאין לו יעד ברור, ואין בו הבטחה ל“ארץ מובטחת” או גאולה שלמה. דווקא הידיעה שאין בסוף הדרך פתרון מושלם היא חלק בלתי נפרד מכנותה של שירתה. תחושת הקרע הזו – בין חיי גלות ונטישה לבין שאיפה למולדת, בין יומיום חילוני אפור לבין כמיהה לקדושה – קירבה אותה מאוד לעם היהודי. אלישבע זיהתה את גורלה האישי עם גורל העם היהודי, והרגישה שגורל של חיפוש, נדודים וחוסר שקט רוחני מחבר ביניהם.

לצד השירים כתבה אלישבע גם סיפורים קצרים, אשר יצאו לראשונה בשנת 1927 בספר "מקרה טפל ועוד סיפורים", וכן רומן בשם "סמטאות" שראה אור ב-1929, הנחשב לרוב לרומן העברי הראשון שכתבה אישה בארץ ישראל.

מתוך זיקה זו התחברה לחוגים יהודיים־ציוניים, ובחרה לעלות לארץ ישראל, שראתה בה מקור של השראה והתחדשות. בעיניה, הארץ לא הייתה רק מקום מגורים, אלא מרחב רוחני שבו תוכל שירתה לשוב ולנבוע. את שירתה ניתן לחלק לשני פרקים ברורים – שירים שנכתבו ברוסיה ושירים שנכתבו בארץ ישראל – אך כתיבתה בפרוזה עוסקת כולה ברוסיה של ראשית המאה העשרים. המעבר שלה מפרוזה לשירה הושפע מאוד מן המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, שאותו ראתה כמורה רוחני וכדמות מופת של יוצר שאינו קופא על שמריו. בהשראתו הרחיבה אלישבע את גבולות יצירתה: מן השיר הלירי אל הסיפור הקצר, ומן הסיפור הקצר אל הרומן.

בסיפוריה הקצרים חוזרת שוב ושוב דמות של אישה המספרת את חייה בגוף שלישי. זוהי אישה בודדה, שאינה מצליחה ליצור קשר אמיתי עם סביבתה, ובמקום זאת בונה לעצמה עולם פנימי, רוחני וחלומי. עולם זה משמש לה מפלט אך גם מעמיק את בדידותה. בתוך כך מתחדד גם המתח בין יהדות לנצרות, בעיקר דרך יחסי גברים ונשים, מתח המשקף את זהותה הכפולה של אלישבע עצמה, כפי שכתבה: „כי שתי נשמות לי – אחת רוסית ואחת עברית”.

מתח זה מגיע לשיאו ברומן "סמטאות", המתאר את מוסקבה של ראשית שנות העשרים, בתקופה סוערת שלאחר המהפכה הרוסית. דרך תיאור חיי הבוהמה בעיר – אמנים, משוררים, גברים ונשים, יהודים ונוצרים – בוחנת אלישבע את המשבר התרבותי והחברתי של התקופה. הרומן משלב מבט פמיניסטי עם זיקה ציונית, ומציג דמויות ונושאים שלא היו מוכרים עד אז בספרות העברית: דמות האישה החדשה, האישה כיוצרת, והדיאלוג המורכב בין יהודים לנוצרים מנקודת מבט של אישה שאינה יהודייה בדתה אך קשורה עמוקות לתרבות העברית.

עצם כתיבת הרומן הייתה מעשה פמיניסטי חלוצי. בתקופתה של אלישבע, ה"טעם הספרותי" הקצה לנשים מרחב מצומצם של שירה לירית אישית או סיפורים קצרים בלבד. בכתיבת רומן רחב-יריעה העוסק בבוהמה ובפוליטיקה של המגדר, אלישבע תבעה עבור האישה את הזכות לעסוק ב"פרוזה גדולה" ובנושאים אינטלקטואליים וחושיים נועזים.

הרומן מדגיש כי עבור היוצרת (כפי שהיה לאלישבע עצמה), המאבק אינו רק על איכות היצירה, אלא על עצם הלגיטימציה של קולה כאישה יוצרת בעולם המורכב מגברים – הן במוסקבה המהפכנית והן במילייה הספרותי הארצישראלי שנטה להדיר אותה.

בהקשר זה ראוי להוסיף כי סמטאות נקרא במחקר גם כטקסט של מיעוט לשוני: העברית שבו אינה שפת ריבונות טבעית אלא שפה נלמדת, מאומצת ולעיתים מאומצת־במאבק, הפועלת בלב מרחב סובייטי רב־לשוני הנשלט בידי רוסית. הבחירה לכתוב רומן עברי דווקא במוסקבה של שנות העשרים מדגישה את העברית כמרחב זהות חלופי – שפה שאינה רק כלי ביטוי, אלא אקט של היבדלות, של התנגדות שקטה ושל בניית בית תרבותי נייד בתוך זרות קיומית. במובן זה, סמטאות אינו רק רומן בוהמייני או פמיניסטי, אלא גם עדות למצב גבולי שבו השפה העברית מתפקדת כשפת מיעוט וכמרחב שייכות מדומיין, המקביל למעמדה של הגיבורה עצמה – בין תרבויות, בין זהויות ובין פנים לחוץ.

טרגדיה אישית ודעיכה

לאחר נישואיהם מצאו עצמם בני הזוג במצוקה כלכלית קשה, ולצערה הרב נאלצה אלישבע לעזוב את בעלה ואת בתה לא פעם ולצאת למסעות בין קהילות יהודיות במזרח ובמערב אירופה. במסעות אלה קיימה ערבי ספרות מיוחדים, שבהם קראה משיריה ומסיפוריה בפני הקהל (ובחופשות הקיץ היו בעלה ובתה מצטרפים אליה). בקיץ 1932, בעיצומו של מסע כזה בקישינב, נפטר בעלה בפתאומיות. משבר חיים זה, קטע בבת אחת את יצירתה השירית והפרוזאית, שהייתה מתגברת ושופעת במשך העשור שלפני הופעתה הכמו–מטאורית בשנת 1922, עם פרסום המחזור הראשון של שיריה העבריים

באחת נותרה אלמנה ואם לילדה בת שמונה, מרים, כשהיא נטולת משענת כלכלית יציבה ונאלצת להתמודד לבדה עם מציאות יומיומית קשה. ניסיונותיה למצוא מקור פרנסה קבוע כמעט שלא נשאו פרי; אפילו מועמדותה לעבודה כספרנית במוסד “שער ציון” – שלימים יהפוך לבית אריאלה – נדחתה. בהיעדר הכנסה סדירה שקעה אלישבע בעוני מתמשך, וחייה התנהלו בתנאים פיזיים קשים: היא התגוררה בצריף רעוע בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שגגו דלף בימות החורף והעצים את תחושת הארעיות והמצוקה.

בתהליך מהיר של היאלמות היא חדלה מפרסום דברי ספרות, ואז גם נעלמה — אף זאת כמעט בבת אחת — ממרחב הנוכחות והשיח הספרותיים. עד מהרה היא חשה עצמה אובדת בים 'ההווי החדש', 'זרה ומיותרת לגמרי' בו, כפי שכתבה בשנת 1943 לדבורה בארון.

כך נשאה בדומייה את ייסורי מחסורה ובדידותה, חיה בשולי החברה והתרבות, מנותקת מן העם הגדול שממנו באה ומן המולדת הרחבה שעזבה, ובה־בעת חסרת שורשים של ממש בתוך העם הקטן שאליו הסתפחה מרצון. בדידות זו – כפולה ומכופלת – הייתה גורלה: זרות במוצאה וזרות באימוצה, יוצרת עברית שעמדה בלב התרבות המתחדשת, אך נותרה עצמה מחוץ למעגלי ההכרה, ההוקרה. מרירה ופגועה, ניתקה אלישבע את קשריה עם החברה הספרותית. משנת 1932 ועד מותה  26 במארס 1949, חדלה מפרסום יצירותיה; את עיסוקיה האחרים, בעיקר בתחום התרגום, ראתה כחסרי חשיבות.

נקודות-אור בחייה הקודרים היו עוד בהופעת קובץ מאמרי הערכה על יצירתה, בהוצאת "תומר" (תל-אביב, תר"ץ) וספר שירים משלה בהוצאת "עדי" (תל-אביב, 1945). רחל אומנם סברה ששיריה של אלישבע משתווים לשיריה שלה, אבל צריך להודות ששיריה הרומנטיים של אלישבע, המתרפקים על איזה "פלא" נסתר, על יערות קסומים ועל אהבה נכזבת בנופי ערפל אקזוטיים, איחרו מאוד את זמנם (תיאר זאת היטב דן מירון בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות").

רק בזכות התערבותו של חיים נחמן ביאליק, שהכיר בערכה הספרותי ובמצבה האנושי, חל מפנה צנוע אך מכריע. ביאליק פנה בשמה אל הנהלת “קרן ישראל מץ” בניו יורק, וזו העניקה לה קצבה חודשית בסך 15 דולר. אחת לחודש היה אברהם ברוידס מזכיר אגודת הסופרים ,מביא לה את ההמחאה. סכום זה, צנוע ככל שיהיה, היה למעשה מקור קיומה היחיד, ואִפשר לה לשרוד בשולי החברה הספרותית והחברתית של היישוב.

מכל מקום, מכתביה לבִתה על עוניה ועל אכזבתה מחייה בארץ מכמירי לב: "פעם אכתוב חיבור שלם על תולדות עשרים שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי". היא מתלוננת באותו מכתב כי מצאה את עצמה בארץ ב"מעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של 'אנשים מיותרים', 'בטלנים', 'חסרי מרץ ויוזמה', שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב 'החדש' ההולך ונוצר". בפעם אחרת סיפרה לה שידידתה אנדה אמיר־פינקרפלד תחבה לידיה שישה תפוחי עץ גדולים ומעט לחם לבן ואלה היו עיקר ארוחותיה במשך כמה ימים.

על חייה בצריף העלוב ברחוב בית הלל 5, בשכונת מונטיפיורי אפשר ללמוד מספרו של אברהם ברוידס "פגישות ודברים עם סופרי הדור", שנכתב בעקבות ביקור אצלה ב-1933:  "הצריף של אלישבע עמד בחצר שוממה, בתוך משטח חול ללא פיסת ירק ואילן, בחללו הורגש מחנק. בהיכנסי אל אלישבע קידמני נחיל זבובים. לשווא ניסיתי להבריחם. כותלי הצריף שסוידו, כנראה, סיד לבן, האפירו במשך הזמן ובפנים הייתה שרויה אפלולית.

"הנה עששית נפט, פרימוס וקומקום מפויח. מגבת על מסמר, פמוט ומחצית נר תקועה בו. באמצע החדר, הדומה לתיבה גדולה, עומד שולחן, שעליו צלחת ופרוסות לחם יבש, פירורי גבינה קשה ובקבוק חלב ריק. בפינה תלוי וילון-פרגוד, המסתיר מיטת ברזל מכוסה שמיכה, וסמוך לו ספת-עץ ואצטבה נמוכה. פה מגובבות כמה מזוודות מרופטות. עיני מבחינות בספרים מאת אנה אחמטובה, אלכסנדר בלוק, קובץ סיפורי גנסין ושופמן. אלישבע הבחינה ברושם שעשה עלי הצריף והעירה כמצטדקת: אצל השכן יש שתי פרות וזבל, ומכאן מכת הזבובים". בחורף הבא הוצפה החצר וברוידס מצא את אלישבע עומדת במרכז החדר, סוחטת סמרטוטים רטובים לתוך דלי, מוקפת דפים ומחברות שצפו על הרצפה".

במהלך מלחמת העולם השנייה התגייסה בתה, מרים, לחיל העזר לנשים. שירותה הצבאי הוביל אותה למצרים, ושם הכירה חייל בריטי בשם דני ליטל. השניים נישאו בשנת 1946, ובהמשך נולדו להם שלוש בנות. נישואי הבת והקמת משפחתה מעבר לים העמיקו את בדידותה של אלישבע, שנותרה בארץ כמעט ללא משפחה קרובה. היא כמהה לנסוע לבריטניה כדי לפגוש את בתה ונכדותיה, אך מצבה הכלכלי הדחוק ובריאותה הרופפת לא אפשרו לה להגשים את רצונה.

באביב 1949 הייתה אמורה לצאת לאנגליה כדי לבקר את בתה מרים ליטל. מאחר שלא חשה בטוב, סייעו לה ידידיה מן „דבר הפועלת” במימון שהות במעיינות החמים בטבריה, בתקווה להקל על דלקת מפרקים קשה שלקתה בה. שם נפטרה ממחלת הסרטן ב־27 במארס 1949. היא הייתה בת שישים במותה

גם לאחר מותה לא נסתיימו הקשיים: אנשי חברה קדישא בטבריה הערימו מכשולים על קבורתה בעיר, בשל העובדה שלא הייתה יהודייה בדתה. מעט שנקברה כנוצרייה בחלקת החלכאים והנדכאים, ליד הגדר. בעקבות התערבות אגודת הסופרים נקברה בסופו של דבר בבית הקברות של כנרת, בסמיכות לסמליות של “קברה של רחל” במרחב הזיכרון. הכיתוב על מצבתה – "המשוררת אלישבע ביחובסקי" – אף הוא מצביע על שוליותה כפרוזאיקונית, לפחות מנקודת מבטו של הממסד הספרותי. ואולי יש במקרה פרטי זה כדי לשקף יפה את מה שהצביעה עליו לילי רתוק באחרית-דבר לאנתולוגיה "הקול האחר" (הספריה החדשה, 1994) – הקלות שבה מקבלת המערכת הפטריארכלית את עיסוקה של האשה בשירה, הנתפסת כשדר אהבה לגבר, לעומת העיסוק בפרוזה.

אברהם ברוידס, תיאר לימים כיצד נתקיימו בה, באופן מצמרר כמעט, מילות שירה שכתבה בעצמה – עדות לכך שחייה ומותה נשזרו זה בזה באותו חוט דק של גורל, בדידות ויצירה.

כָּאן אֵשֵׁב בֵּין יָם וּבֵין רָקִיעַ

וַאֲדָמָה, כִּי גַּם הַקֵּץ הִגִּיעַ.

כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָּהּ

הערכת שירתה

אלישבע ביחובסקי התקבלה באמביוולנטיות בקרב הציבור היהודי הן בתפוצות והן בארץ ישראל. מחד גיסא, יהודים רבים ראו בהחלטתה ליצור בעברית מקור של גאווה והתרגשות; היא עצמה כינתה את העברית „שפת הלב והדמדומים". מאידך גיסא, היו מבקרים שתקפו את איכות כתיבתה ואת רמת העברית שלה, וטענו כי יצירתה זוכה להערכה מופרזת.

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת נכתבו על אלישבע מאמרי תהילה רבים,. אילו כיום נשכחה היא מלב.

קריאה מחודשת, ובייחוד מנקודת מבט פמיניסטית, חושפת גיוון יצירתי עשיר שהוסיף לשירה ולפרוזה העברית המודרנית קול נשי ייחודי – קול שלא תרם רק תכנים ונושאים חדשים, אלא גם קצב פנימי משלו, משקל והטעמה ייחודיים. בתקופה שבה רוב המשוררים עדיין כתבו בהטעמה האשכנזית של העברית הגלותית, הייתה אלישבע מן הראשונות שהטעימו את שיריה על פי ההגייה הספרדית, (מלרעית), המדגישה את ההברה האחרונה – הגייה שהפכה לימים לדומיננטית בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל. בחירה זו העניקה לשיריה קצב פנימי חד וברור, שהלם את השאיפה האקמאיסטית למוזיקליות צלולה ופשוטה

כפי שהסבירה בשנת 1927: „מטרה אחת בלבד אני רואה בעבודתי – לסייע ככל האפשר להתפתחות השירה העברית בלשון העברית שאנו מדברים בינינו יום־יום בהגייה הספרדית. לפיכך נמנעתי מכל ניסוי, חיפוש אחר צורות חדשות או חידושים בשירתי, שכן בראש ובראשונה אני מבקשת לראות שירה עברית חיה, טבעית, הקשורה קשר בל יינתק ללשוננו ולחיינו.”

בעוד שמשוררים אחרים נצמדו למודלים הקלאסיים של ביאליק, אלישבע חיפשה קול פואטי עצמאי שאינו משועבד למורשת הספרותית העתיקה. הדיוק והצמצום האקמאיסטי הגנו עליה מפני חזרה על דפוסים מיושנים ואפשרו לה להביא קול נשי ייחודי לספרות העברית.

המחלוקת הספרותית – קרב על עתיד השירה העברית

הביקורת הספרותית, אשר בשנות העשרים נשאה את שמה אל על כ'הבת הענוגה אשר לשירה העברית' וכיוצרת שירה שיש בה 'מעין העברת רחש הלב מאדם לאדם', הפנתה לה עורף. בעיתונות העברית ובשיחות בעל פה, נשמעו השגות ביקורתיות אופייניות ביחס לשיריה, כגון הטענה שבהיותה 'גיורת' נטולת תרבות עברית 'שורשית' חסר למשוררת 'מגע עם שורשי הלשון וסודות צירופיה, אותם המכמנים החבויים והסמויים מן העין'.

גורם חשוב וקריטי לירידה במוניטין שלה היה היקלעותה חסרת המזל לפולמוס אלים שהסעיר את העולם הספרותי של אותם הימים – מלחמה שעיצבה את פני השירה העברית לדורות. המלחמה הספרותית התקיימה בין חבורת "כתובים", ובראשם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, לבין אנשי אגודת הסופרים, שח"נ ביאליק עמד בראשם. זה לא היה ויכוח ספרותי רגיל אלא מאבק דורי-תרבותי על זהותה ועתידה של השירה העברית, ואלישבע נפלה קורבן במערכה זו.

המתקפה של אנשי "כתובים" הייתה אגרסיבית, אלימה ובלתי מתפשרת. הם פסלו מראש ובהחלטיות כל מי שהזדהה עם מחנה ביאליק ותלמידיו, ולא טרחו להסתיר שהמאבק הוא מאבק אישי. מגמתם המוצהרת הייתה להדיח את אנשי "דור התחייה" מהמעמד שרכשו לעצמם ולפנות מקום לחבורת "כתובים" המודרניסטית.

הנשק הביקורתי המרכזי שבו השתמשו היה המונח "אפיגונים" (Epigoni), שמקורו ביוונית העתיקה ומשמעו המילולי "הבאים אחר-כך" או "הדור שאחר". במובנו התרבותי-ספרותי הוא קיבל משמעות ביקורתית חריפה: יוצרים שבאים אחרי דור גדול ומחקים אותו, מבלי לחדש, להעמיק או לפרוץ דרך עצמאית משלהם. בהקשר שבו כינו אברהם שלונסקי וחבורתו את חבורת ביאליק בשם "אפיגונים", הייתה זו עמדה פולמוסית חריפה ולא תיאור נייטרלי. הטענה הייתה שהם יוצרים שירה המשועבדת למודל קודם – המשך של לשון, סגנון, מטאפורות ודימויים שנקבעו בידי ביאליק, טשרניחובסקי ודור התחייה, ללא חיפוש אחר קול פואטי חדש. זו הייתה כתיבה הנתפסת כחזרה על הישגים קיימים, ולא כתגובה יצירתית למציאות ההיסטורית, החברתית והלשונית החדשה של היישוב הארץ-ישראלי.

בעיני שלונסקי, הפיכת ביאליק לדמות מיתית כמעט מקודשת יצרה שירה "כפופה", יראת-כבוד מדי, שאינה מעזה לערער על צורות עבר. דור ביאליק נתפס כקשור לעולם של גלות, תחייה לאומית וסמליות רומנטית, בעוד שלונסקי, אלתרמן ואחרים ביקשו שירה עירונית, מודרניסטית, ניסיונית, פתוחה להשפעות אירופיות חדשות. "אפיגונים" לא היה כינוי לקבוצת משוררים שולית, אלא כתב אישום תרבותי: טענה שהם חיים בצלו של ענק – ביאליק – אך אינם יוצרים שפה פואטית המתאימה לזמן החדש.

אלישבע במרכז הסופה

אלישבע, שזוהתה עם חבורת 'מאזניים' שכונתה בלעג "גרורי ביאליק", הייתה אחת המטרות הבולטות לפגיעה וללעג אישי. אלישבע נתפסה בעיני המודרניסטים כסמל לשירה שקשורה יתר על המידה לדפוסיו של דור התחייה, שירה שהם ביקשו להדיח כדי לפנות מקום לקול פואטי חדש. הפופולריות שלה, יחד עם ערבי הספרות והנשפים שנערכו לכבודה, עוררו את חמתם של אנשי "כתובים" שלא מחלו לה על הצלחתה וראו בהערכה כלפיה דבר מופרז.

שלונסקי שינס את מותניו ופרסם, בחתימת הפסבדונים "א. חפזי", שורה של פזמונים סאטיריים בוטים בשם "שער ההיתלולה". במדור זה זכתה אלישבע להתקפה גסת רוח שהתעלמה לחלוטין מאיכות שיריה ומייחודם הפואטי. בנוסף ליריבות החבורתית, פעלה כאן גם קנאת סופרים מצויה. אלישבע הייתה באותו זמן מפורסמת, ואנשי כתובים לא מחלו לה על כך. במאמר בשם "בולמוס אלישבע" כותב מ. שלנגר מוהר בזלזול גלוי: "נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם. הערכות עפות מכל עבר, דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום מה כבשו את ביקורתם עד היום… ולא נתקררה דעתם של הרתחנים שבמחנה עד שקמו והוציאו ספר מיוחד המוקדש כולו לאלישבע ולביוגרפיה שלה, דבר שסופרים חשובים זוכים בו רק אחרי פטירתם. ביקורת הגונה על טובי הסופרים שלנו טרם נכתבה, והנה זכינו כלאחר יד ל'ספר אלישבע'."

הזלזול והעוינות שבמילים אלה משקפים את עומק המחלוקת ואת האכזריות שבה נוהלה. אלישבע, שלא הייתה חלק מהמאבקים הפוליטיים-ספרותיים, נתפסה כסמל למה שביקשו אנשי "כתובים" להדוף – שירה שנראתה להם כקשורה יתר על המידה לדור הקודם ולדפוסיו. יצירתה הוסיפה נכס רב־ערך לשירה העברית, אך העם שלו העניקה את שירתה לא נשא אותה על כפיים – כשם שלא עשה כן גם לרבים מסופריו ומשורריו. בניגוד ליריביה האגרסיביים, לאלישבע לא היו כוחות כדי להגן על מקומה או להיאבק על הכרתה. היא נשאה את ההתקפות בדומייה, מה שהפך אותה למטרה נוחה יותר עבור התקפותיו הסאטיריות והבוטות של מבקריה.

מלחמה לא הייתה רק אישית אלא עקרונית – מאבק על זהותה ועתידה של השירה העברית. אלישבע, שנקלעה למערכה מבלי שביקשה זאת, שילמה את המחיר האישי הכבד ביותר והודרה מהקאנון הספרותי בעקבות המחיקה המכוונת של יצירתה על ידי המחנה המנצח.

ראוי להוסיף, לשם דיוק היסטורי, שהכינוי "אפיגונים" עצמו היה חלק ממאבק על הנהגת השירה העברית ועל דמותה של הספרות המתהווה בארץ ישראל. בדיעבד, ההיסטוריה הספרותית נוטה לראות גם את "דור ביאליק" וגם את "דור שלונסקי" כשלבים הכרחיים ורבי-ערך בהתפתחות השירה העברית, ולא כיחסי מקור-חיקוי בלבד.

ניתן להעמיק את הבנת תהליך הדעיכה וההדרה של אלישבע ביחובסקי אם ממקמים אותו בהקשר הרחב של “הפניית הקאנון” בספרות העברית של שנות ה־30. בשנים אלו התחולל מעבר מובהק מדגם ספרותי אינדיבידואליסטי, לירי ומקושר עדיין לאתוס מזרח־אירופי, אל מודרניזם ארצישראלי קולקטיבי, אידאולוגי ולעיתים לוחמני, שגובש סביב קבוצות, כתבי־עת ומנהיגים ספרותיים בעלי כוח מוסדי. מרכז הכובד עבר אל חבורות מאורגנות ואל שיח פואטי חדש, ששם דגש על קול צעיר, עירוני, חלוצי ומנוכר־אירוני, ופחות על רגישות אישית, זרות תרבותית או זהות שוליים. בתוך מציאות זו, יוצרים שלא השתלבו ברשתות החברתיות והאסתטיות החדשות – ובמיוחד יוצרת יחידנית, אישה, שאינה חלק מן הקולקטיב הגברי־חלוצי – נדחקו בהדרגה לשוליים. לפיכך, הירידה במעמדה של אלישבע אינה ניתנת להבנה כתוצאה של כישלון אישי או דעיכה יצירתית בלבד, אלא כתולדה כמעט מבנית של שינוי בטעם הספרותי, של מאבקי כוח בין כתבי־עת ושל תהליך קנוניזציה שהעדיף סגנונות, קולות ודמויות שתאמו את דימוי “המשורר הארצישראלי החדש”, והותיר אחרים מחוץ למרכז הזיכרון הספרותי.

השלכות המחלוקת ומורשת נשכחת

המאבק הספרותי השפיע באופן ישיר על גורל שמה של אלישבע בזיכרון הספרותי העברי. מי שבשנות העשרים והשלושים זכתה להערכה רבה ולנשפים ספרותיים לכבודה, הפכה בהדרגה למשוררת שולית שנשכחה מלב הקהל והביקורת כאחד. המחלוקת הספרותית, שגרמה למחיקתה כמעט מוחלטת מהקאנון העברי, השאירה אותה מחוץ לשיח הספרותי הרשמי.

אולם אלישבע, שנקלעה למערכה זו מבלי שביקשה זאת, שילמה מחיר אישי כבד. יצירתה הפואטית, שהוערכה כל כך בזמנה, נשכחה כמעט לחלוטין, ושמה הפך לסמל לקורבנות המאבקים הספרותיים שעיצבו את פני התרבות העברית במאה העשרים. כיום, קברה בכינרת, מאחורי קבר רחל, מזכיר את הכבוד שייחסו לה בני דורה – כבוד ששחק עם השנים בעקבות מחלוקת שאפשר לא הייתה צריכה לקרות.