סיור בקיבוץ יגור

כתוב: גילי חסקין; ‏13/02/2026.

מאמר זה רלוונטי במיוחד לסיורים: בעקבות המעפילים – מעתלית ליגור;, בין חלוצים לחסידים. סיור בעקבות רכבת העמק (בהכנה). יכול להביא תועלת גם למטיילים בכרמל. הפינה שלי- הכרמל ; פריחת השושן הצחור בכרמל ; אל פריחת גביעונית הלבנון בכרמל (עליה מכיוון יגור).

תקציר

קיבוץ יגור, מן הקיבוצים הוותיקים והבולטים של ההתיישבות העובדת, נוסד ב־1922 למרגלות הכרמל בידי חברי קבוצת “אחווה”, שראו בעבודה יצרנית ובחיי שיתוף את יסוד התחייה הלאומית. ראשית דרכו התאפיינה בתנאים קשים: ביצות, מחסור במים, קדחת ועבודות חוץ בנמל ובמחצבות נשר. בהדרגה התפתח משק חקלאי ותעשייתי יציב, והקיבוץ השתלב במסגרת 'הקיבוץ המאוחד' והפך לאחד ממרכזיו הבולטים. מיקומו האסטרטגי הפך את יגור למוקד פעילות ביטחונית של “ההגנה” והפלמ"ח. הקיבוץ שימש תחנת קליטה למעפילים לאחר פריצת מחנה עתלית ב־1945, וב“שבת השחורה” של 1946 גילו בו הבריטים סליק גדול, אירוע שהפך אותו לסמל ההתיישבות הלוחמת. לצד המאבק הביטחוני התפתחו בו מוסדות חינוך, תעשייה ותרבות, והוא השתלב במערך ההתיישבות והפיתוח של הצפון.

הסיור ביגור חושף את סיפורו של הקיבוץ דרך אתרים מרכזיים – מתחנת רכבת העמק ועד הסליק – ומציג את דרכו ממאבק בביצות ובקדחת אל אחד מסמלי החלוציות, הביטחון והחברה הקיבוצית בארץ ישראל.

מאמר זה נכתב בעקבות מחקר אקדמי בנושאי התוכן הקשורים בקיבוץ, נבירה בארכיונים, קריאת מאמרים וספרים ושיחות עם אנשי הקיבוץ. תודתי לענת עוגן, גבי קרדוש, שירין בן יעקב, יפתח שחר, אביטל תבורי ז"ל, הלל לוויתן, ואורי לוי.

הקדמה

כך זה נראה ממבט ראשון: קיבוץ ירוק למרגלות הכרמל, שורות של בתים, מדשאות, רפת ושבילים מוצלים. אבל מתחת לפני השטח מסתתר סיפור דרמטי של ביצות וקדחת, של פלוגות חלוצים נודדות, של סליקים עמוסים בנשק ושל פריצה נועזת למחנה המעפילים בעתלית. יגור איננו רק קיבוץ ותיק; הוא מעין צומת היסטורי שבו נפגשו חזון סוציאליסטי, מאבק לאומי, תעשייה כבדה ורכבת אגדית שחרקה בין העמקים. הסיור במקום איננו רק הליכה בין מבנים ושדות, אלא מסע אל אחד המוקדים שבהם התגבשה דמותו של היישוב העברי החדש

קיבוץ יגור, השוכן למרגלות הכרמל בשוליו הדרומיים של עמק זבולון, משתייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת. מקור השם כנראה בכפר האריסים יאג'ור, שהתקיים עד 1948, כ-3 קילומטרים צפונית-מערבית ליגור[1]. [בתקופת המקרא היתה עיר בשם יג'ור, אבל ביהודה: ו"ַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר" (יהושע ט"ו, כ"א)]. לא נראה שקיים קשר בין השמות.

יגור נמנה עם הקיבוצים הוותיקים והחשובים בתולדות ההתיישבות העובדת בארץ ישראל. הקיבוץ נוסד בשנת 1922, בראשית ימי העלייה השלישית, בתקופה שבה ביקשה התנועה החלוצית לעצב דפוסי התיישבות שיתופיים ולהפוך אזורים ביצתיים ומוזנחים למרחבים חקלאיים יצרניים.

תודתי לשירין בן יעקב, שדחף אותי לבצע את הסיור, לענת עוגן, לגבי קרדוש, יפתח שחר והלל לויתן מקיבוץ יגור.

היסטוריה

כבר בשנת 1912, כאשר הגיע ארצה התעשיין והיזם נחום וילבושביץ (לימים וילבוש)[2] כמייצגם של יזמים מרוסיה. הוא ניסה למשוך משקיעים למפעל מלט. ,באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה.

על ישוב המפעל נשר, ראו באתר זה: יישובי מפעל בארץ ובעולם

בטרם נוסד הקיבוץ, חנו ועבדו בקרקעותיו למשך כשנה (1920–1921) אנשי "השומר הצעיר", חברי גדוד 'שומריה' (רוב עולי 'השומר הצעיר היו מרוכזים בקיץ 1920, בשלושה מקומות: אום אל-עאלק (ברמת הנדיב, לא הרחק מבנימינה)[3], בית ג'ן ובצדי כביש חיפה-ג'דה, היינו כאן[4].  אליהם הצטרפו חלק מחברי ביתניה עילית[5] ואנשי אום עאלק ויקימו את בית אלפא, קיבוץ א' של התנועה, פנינת הכתר של 'השומר הצעיר'[6]..

ראו באתר זה: ההתיישבות הציונית ברמת הנדיב

הרופא הלל יפה, שנשלח באוגוסט 1921 לבדוק את השטח של יגור, לפני ההתיישבות עליו, מספר השאיר אחריו תיאור יבש לכאורה, אך טעון במשמעויות. הוא סקר את השטח, בחן את מקווי המים ואת הקרקע הכבדה שלמרגלות הכרמל, ופסק בנימה ענייני:"יש ביגור שתי ביצות בלבד, שאפשר לייבשן בקלות. אך יש להביא בחשבון את השפעת נחל קישון. אפשר לחפור תעלה אל הקישון ולבנות רשת של תעלות שייבשו את הביצות. הקישון אינו מזיק בסביבה זו"[7]. מאחורי ההערכה הטכנית הסתתרה הבטחה זהירה: הארץ אינה קלה, אך היא ניתנת לכיבוש בעבודה".

בראשית שנות העשרים של המאה העשרים קנה יהושע חנקין 468 דונם מאדמות הכפר מסוחרי הקרקעות סורסוק וסלים ח'ורי עליהן הוקם קיבוץ יגור.

קיבוץ יגור נוסד בשנת 1922 בידי חלק מחברי קבוצת “אחווה” – קבוצה לעבודה קבלנית בארץ ישראל, שהתגבשה  בפתח תקווה, כבר בשנת 1913, בעקבות רעיון של נחמן סירקין[8]. היא צמחה מתוך שלושה מקורות מרכזיים: ראשית, מסורת של ארגוני הגנה עצמית יהודיים ברוסיה, שנולדו מתוך מציאות של פרעות וחוסר ביטחון; שנית, כמיהה לגאולה לאומית בארץ ישראל; ושלישית, אידיאלים סוציאליסטיים, שחתרו לשוויון, לשיתוף ולחיי עבודה יצרנית.

הארגון הוקם תחילה בערי מהגרים יהודיות בצפון אמריקה — ניו יורק, בוסטון, דטרויט וטורונטו — ושם התגבש הרעיון המרכזי שלו: לארגן את המוני העם היהודי במסגרת שיתופית־קואופרטיבית, שתכשיר אותם לחיי עבודה וחקלאות בארץ ישראל. אליהם התווספו חלוצים מאנשי "פועלי ציון" בעלי אידאולוגיה דומה לזו של הגרעין המייסד. בין מארגני הקבוצה בארץ ישראל היו נתן-נטע הרפז (גולדברג) ויעקב אחוה (פרוז'נסקי).

מטרת הארגון לא הייתה רק סיוע לעלייה, אלא יצירת תשתית חברתית־כלכלית חדשה, שתשלב אידיאלים סוציאליסטיים עם מימוש לאומי. [9]. עקרונותיה היו ברורים: כיבוש העבודה הקבלנית בידי פועלים עבריים, וחיים על יסוד שיתוף מלא במשכורת.

חלק מחברי הקבוצה עבדו בבית הספר החקלאי מקוה ישראל ושכרם סייע לחברי הקבוצה שנשארו בפתח תקווה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו רוב הגברים מבין חברי הקבוצה לגדוד העברי, אף כי הבריטים לא מיהרו לקבלם. לאחר המלחמה, מששבו לארץ, החלו חברי הקבוצה לחפש לעצמם מקום התיישבות קבוע. תחילה ניסו להתיישב בתל ערד, אך ניסיון זה לא צלח[10]..הרעיון לא דעך; הוא רק שינה מקום.

קבוצת “אחווה” ראתה את עצמה כארגון ארצי, גם אם קטן במספר חבריו. היו לה שלוחות במקווה ישראל, נס ציונה, ירושלים, חיפה, פתח תקווה ועל הכרמל, וחבריה פעלו במקומות שונים ברחבי הארץ. פלוגת “אחווה” שפעלה בפתח תקווה השתתפה גם בהקמת קיבוץ גבעת השלושה, וביגור הוקם “בית אחווה” — בית הייעוד של הקבוצה, שנקרא על שמה ושימש מרכז לפעילותה. גם בקיבוץ עינת, שהתפלג מגבעת השלושה, נותרו עד היום מבנים שעליהם מתנוסס השם “בית אחווה”, עדות מוחשית למורשתה של הקבוצה. כך נותרה “אחווה” לא רק כארגון חלוצי קטן במספר חבריו, אלא כרעיון רחב יותר: ניסיון מוקדם לעצב חברה עברית חדשה, המבוססת על שיתוף, עבודה יצרנית ואידיאלים סוציאליסטיים, רעיון שהותיר את חותמו בהתיישבות הקיבוצית ובדמותה החברתית של הארץ בשנותיה הראשונות.

כאשר הגיעו ליגור, מצאו קרקע כבדה, שטחים מוצפים למחצה, ונחל קישון מתפתל סמוך. תחילה עסקו בייבוש הביצות ובהכשרת הקרקע שסביבן. עבודת הניקוז הייתה קשה, מונוטונית, כמעט סיזיפית: חפירת תעלות, העברת מים, יישור הקרקע. אך מתוך העמל הזה החלו לקום ענפי המשק הראשונים. אט־אט צמח במקום משק חקלאי מעורב, ובהמשך גם מפעלי תעשייה, תחבורה ושירותים. חלק מן המתיישבים עבדו בבית החרושת למלט בנשר, והקשר עם המפעל הפך לחלק בלתי נפרד מכלכלת הקיבוץ בראשית דרכו. סניף של הקיבוץ התקיים בעתלית, שם שהו חברים שעבדו במחצבות[11]..

עוד לפני העלייה לקרקע ביגור, מתחילת שנת תרפ"ג – סוף 1922 – סייעו תשעה מחברי הקבוצה בשמירה בעת מדידת שטחי המחצבה של בית החרושת “נשר”. הם התגוררו בחושות של “סלמיה” – מקבץ קטן של בקתות אריסים, בשטח שנרכש בידי “חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ”, שנוסדה על ידי מיכאל פולק. מנהל המפעל, יצחק שניאורסון, התיר להם להתגורר במקום יחד עם השומרים, כדי לחזק את הנוכחות היהודית באזור. לפרנסתם עבדו בחקלאות. אולם עם תחילת עבודות ההקמה של המפעל, בקיץ 1923, נתבקשו לעזוב את המקום, ועברו לנקודת הקבע של הקיבוץ לקראת תחילת תרפ"ד[12]…

הם פנו  אל הביצות, אל תעלות הניקוז, אל האדמה הכבדה. תחילה עיבדו גידולי שדה פשוטים – חיטה, שעורה ומספוא. בהמשך קמו רפת, לול ומטעים. הקרבה לנחל הקישון חייבה עבודות ניקוז מתמידות ושיפור הקרקע, כדי למנוע הצפות ולצמצם את סכנת הקדחת. במקביל, השתלבו חלק מחברי הקיבוץ בעבודה במפעל נשר והיו שותפים להקמת “מועצת הפועלים יגור–נשר”, שלימים התמזגה עם מועצת פועלי חיפה.

אנשי “אחווה” לא היו חלוצים רומנטיים בלבד. הם היו פועלים מנוסים, שחלקם עבדו בעבודות בנייה, נמל ותשתיות. הניסיון הזה ניכר בכל פינה: במבני הקבע שהקימו, בתעלות הניקוז שחפרו, בדרכי הגישה שסללו. הם באו מרקע קואופרטיבי עירוני, והביאו עמם גישה פרגמטית, כמעט טכנית, לחיי השיתוף. לא אידיליה של חלום בלבד, אלא משמעת עבודה, ארגון, וחשבון כלכלי מפוכח.

החלטה נוספת שקבעה את עתידו של המשק היתה שהמשק יהיה מבוסס על עבודה חקלאית ועבודה בשכר בסביבה. בתחילה עסקו בייבוש הביצות והסדרת ערוץ נחל הקישון וכן בעבודת חוץ בחיפה – בנמל, במפעל "שמן", במחצבות וכנהגים ב"תנובה". החלוצים נתקלו בתחרות קשה עם הפועלים הערבים, שהסתפקו במשכורת דלה ועדיין, מטרתם הייתה “כיבוש העבודה”. נמל חיפה ומחצבות נשר היו בין הפרויקטים שבהם השתלבו החלוצים[13].

המצב היה קשה מאוד בהתחלה. הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים. חברים חלו בקדחת ומחוסר תנאי אשפוז חלקם נפטרו. המשק היה במצב נואש והיה צורך להצטרף לגוף גדול יותר. הוויכוח היה בין הצטרפות ל”גדוד העבודה”[14],  או ל”קיבוץ עין חרוד", שפרש ממנו: מסגרת בין-קיבוצית ארצית בה השתתפו חברי פלוגות עבודה לצד משקים קיבוציים ( עין חרוד, איילת השחר, גבעת השלושה, גשר ויגור) במסגרת של ערבות הדדית ושותפות אידיאולוגית, אך בלא שקיימו ביניהם מערכת קומונלית ריכוזית. יואל ברגמן, שהיה מראשי המשק, נפגש עם יצחק טבנקין, מראשי עין-חרוד, והוחלט להצטרף לתנועתו של טבנקין (בשנת 1927 שינתה תנועה קיבוצית זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד')[15].

לקיבוצי הקיבוץ המאוחד הצטרפו קבוצות פועלים עירוניות. קבוצות אלה, שכונו “פלוגות”, היו גרעיני הכשרה ניידים: צעירים שחיו במסגרת שיתופית, עבדו בעבודות חוץ, והמתינו לשיבוצם בהתיישבות קבועה לפי צורכי התנועה. לעומתן, נקודות הקבע נקראו “משקים”, ואילו המושג “קיבוץ” יוחד לארגון הארצי כולו.

לקראת סוף שנות העשרים ביקשה הנהגת הקיבוץ המאוחד לחזק את הקיבוץ מבחינה דמוגרפית ואידאולוגית,  כך הגיעה בשנת 1929 פלוגת חיפה–יגור, שמקורה בקיבוץ ההכשרה “קלוסובה” בפולין. חבריה היו צעירים שעברו הכשרה בעבודות פיזיות קשות, חיו במסגרת קבוצתית מגובשת וראו עצמם כנושאי הרוח החלוצית הטהורה.

עם בואם לארץ פעלו תחילה כקבוצה נפרדת, שכונתה בקיבוץ, בתור “הפלוגה”, ועבדו בעבודות חוץ בנמל חיפה, במחצבות ובבניין, כחלק מן המאבק על “כיבוש העבודה”. בין הפלוגה לבין הקיבוץ הוותיק נוצרו מתחים: אנשי הפלוגה האשימו את הקיבוץ בהתברגנות ובאובדן רוח החלוציות, ואילו חברי הקיבוץ ראו באנשי הפלוגה קבוצה פרועה ובלתי יציבה, וכינו אותם בלשון יידיש “שמענקרידקים” – מהפכנים פזיזים. שתי הקבוצות היססו להתאחד, והדיונים על כך נמשכו זמן רב. כדי להבטיח את האיחוד, נקט הקיבוץ המאוחד צעד מכוון והעביר ליגור פלוגה נוספת, “עין טבעון”, שישבה קודם לכן בכפר יחזקאל. צירופה של פלוגה זו שינה את המאזן החברתי והבטיח רוב לכוחות הצעירים, ובכך הקל על מיזוג הקבוצות[16].. בראשית שנות השלושים הושלם האיחוד, והפלוגות נטמעו במסגרת הקיבוץ, שחבריו פוזרו בענפי המשק והקהילה. תהליך זה הגדיל את מספר החברים, הצעיר את האוכלוסייה וחיזק את אופיו האידאולוגי של הקיבוץ, שהפך מעתה לקיבוץ מובהק של הקיבוץ המאוחד. האיחוד סימן נקודת מפנה בתולדות יגור: מיישוב קטן ומגובש, שנאבק על קיומו, לקיבוץ גדול ודינמי יותר, שהשתלב במערך ההתיישבות התנועתי והפך לאחד המרכזים הבולטים של התנועה הקיבוצית בצפון הארץ

הצטרפות הקבוצה הגדילה את מספר החברים והמשפחות בקיבוץ, ובכך חיזקה את יציבותו החברתית והכלכלית. קיבוץ קטן ומבודד התקשה לשרוד בתנאי הסביבה הקשים, ואילו קהילה גדולה ומגוונת יותר יכלה לפתח משק יציב יותר ומוסדות קבע.

היחסים עם השכנים הערבים לא היו שקטים. באפריל 1931, בשעות הערב המאוחרות, חזרה קבוצת חברים, מביקור ביישוב נשר הסמוך. הם הותקפו מן המארב על ידי חוליה של 'עז א-דין אל קסאם'  ושלושה חברים נהרגו.  היתה זאת התארגנות לאומנית שקמה באזור חיפה. בסיסה היה דתי-קנאי, ובראשה עמד שייח' עז א-דין אל־קסאם – סורי שנידון ב-1922 למוות, באשמת השתתפותו במרד העלווים נגד הצרפתים, ברח לחיפה, נמונה על ידי הבריטים לאימאם של מסגד אל איסתקלאל בואדי סאליב.והצטרף ל'אגודת הצעירים המוסלמים'[17].

בעקבות האירועים ביפו, האיץ אל־קסאם, את ההתארגנות בכפרים ערביים בצפון. בכך, ובאמצעות הדרשות שדרש בחיפה, הניח את הבסיס לפעולות גרילה שקיווה לפתוח בהן נגד השלטונות הבריטים. עז א-דין אל־קסאם ייסד את האגודה החשאית שנודעה בשם "הקסאמים", שכונתה גם "אגודת השייח'ים מגודלי הזקן"[18]. עם פרסום אגרת מקדונלד (אביב 1931), שביטלה את הרושם של 'הספר־הלבן' של 1930, החלה כנופיית אל־קאסם בפעולות טרור נגד היהודים[19]. בתחילת שנות השלושים ,ביצעו חברי אגודה זו שורה של פעולות אלימות נגד הבריטים והיהודים. הם הצטיידו בנשק ובפצצות. לאחר  שרצחו שלושה מחברי קיבוץ יגור, רצחו אב ובנו – יוסף ודוד יעקובי – במושב נהלל[20].. כמו כן פגעו בעצים שנטעו היהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים.

ראו באתר זה: סיור בעקבות התיישבות בבקעת יקנעם

בתחילת נובמבר 1935, יצאה הקבוצה להר הגלבוע ובדרכם הרגו את סמל המשטרה היהודי משה רוזנפלד[21].  כעבור שבועיים הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של אל־קאסם ואנשיו ביָעְבָּד שבאזור ג'נין. חמישים שוטרים מזוינים הקיפו את אנשי הכנופיה .אל־קסאם סירב להיכנע. החל קרב ומחילופי היריות נהרג אל־קסאם יחד עם עוד שלושה מאנשיו[22]. עם הזמן הפך מותו של עז א-דין אל־קסאם לסמלו של הלוחם הערבי שמוכן למות במערכה ולא להיכנע[23].  קיימים "גדודי אל קאסם" כחלק מהפלסטינים הלוחמים כיום.

ראו גם באתר זה: טיול בעקבות פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד

עד לקידוח הבאר הראשונה סבלה יגור ממחסור חמור במים, בעיה שהעיבה על חיי היומיום ועל אפשרויות הפיתוח של המשק. המים הובאו אז בעגלות רתומות לפרדות, במסעות איטיים ומאומצים ממקורות רחוקים. מי השתייה הובאו מבאר נשר, ואילו מים לבעלי החיים ולכביסה נשאבו מנחל הקישון. תנאים אלה דרשו משמעת של חסכון וניהול קפדני של כל טיפה, והפכו את שאלת המים לאחד האתגרים המרכזיים של הקיבוץ בראשיתו.

בשנת 1932 נחפרה הבאר הראשונה, סמוך ללולים. שנה לאחר מכן, ב־1933, פרצו בה מים, והקיבוץ זכה לראשונה במקור מים עצמאי. הבאר הזו, שסיפקה מי שתייה ליישוב, המשיכה לשרת את יגור שנים רבות לאחר מכן, והייתה נקודת מפנה בתולדות המקום: מן התלות במקורות חיצוניים אל יכולת קיום יציבה יותר.

בהמשך נחפרו בארות נוספות באקוויפר שכונה “תצורת יגור”, המשתרע למרגלות הכרמל. בתוך כמה שנים נוספו ארבע בארות נוספות, ששיפרו את אספקת המים והרחיבו את אפשרויות הפיתוח החקלאי. בשנת 1937 נחפרה באר נוספת ליד הבלוקים, במסגרת תכנון מפעל השקיה מרכזי לעמק יזרעאל המערבי ביוזמתו של לוי שקולניק (אשכול) ועל פי הצעתו של המהנדס שמחה בלאס[24]. באותה שנה ובשנה שאחריה, החל בלאס לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת "מקורות", שהוקמה לאחר ב-[25]1937. הקמת החברה סימנה מעבר מתפיסה מקומית ומפוזרת של אספקת מים, לתכנון אזורי וממלכתי יותר, שנועד לתמוך בהרחבת ההתיישבות החקלאית[26]..

יגור נבחר כמקום לקידוח כי:

• האזור נחשב מבטיח מבחינה הידרולוגית.
• סמוך אליו קמו יישובים חקלאיים שנזקקו למים.
• הקרבה לחיפה הקלה על לוגיסטיקה, ציוד וכוח אדם.

הקידוח הצליח, וסיפק מקור מים אמין, שאפשר הרחבה של שטחי עיבוד והקמת יישובים נוספים באזור. הצלחה זו חיזקה את מעמדה של “מקורות” והוכיחה את נחיצותה של מערכת מים מרכזית.

ב-1935 הונחה אבן הפינה להקמת חדר האכילה ("חדר אוכל"). הטקס סימן לא רק את תחילת בנייתו של מבנה ציבורי חשוב, אלא גם שלב חדש בהתבססותו של היישוב, אשר חדר האוכל שימש בו מרכז חברתי, תרבותי ורעיוני. הנחת אבן הפינה לוותה בתחושת חגיגיות והכרה בכך שהקיבוץ, שעבר בשנותיו הראשונות תקופה של מחסור ותנאים קשים, נכנס כעת לשלב של בנייה קבועה ויציבה יותר הקמת חדר האכילה לוותה גם בביקורת ציבורית. בעיתוני הארץ נשמעו קולות שטענו כי אין זה הזמן להקים מבנה מפואר בתקופה כלכלית קשה כל כך

.בשנת 1937 הוקם, במסגרת עליית הנוער בסמוך לקיבוץ (בצומת יגור-כפר חסידים), בית הספר למקצועות המלאכה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון[27]. הנערים גרו במבנה שמשמש כיום כבניין המזכירות. (נמצא כיום ליד חדר האכילה). יש מבין בוגרי בית הספר: קצינים בכירים בצה"ל כגון אהרון דורון, עוזי גל ואחרים. בקיבוץ פעל שנים רבות האמן ערי גלאס, אביו של עוזי גל, שהיה גם המאייר של "הגדת יגור"[28].

המאבק הלאומי בבריטים

יגור לא היה רק יישוב חקלאי שיתופי, אלא גם אחד המרכזים החשובים של המאמץ הביטחוני והלאומי של היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי. מיקומה הגאוגרפי – למרגלות הכרמל, בסמוך למפרץ חיפה ולצומת הדרכים המרכזי שבין הגליל, העמק והשרון – העניק לה חשיבות אסטרטגית רבה. היא שלטה למעשה על אחד מצירי התנועה המרכזיים בצפון הארץ, ובקרבתה עברו גם מסילות הברזל וקווי האספקה לנמל חיפה. בשל כך, כבר משנות ה-30 נתפס הקיבוץ כנקודת מפתח במערך ההגנה האזורי.

החיבור הראשון של יגור להגנה קרה במאורעות 1929, בעקבות ניסיון תקיפה של ערביי יאג'ור, שסוכלה כאשר עבר מטוס בריטי קל וראה את הערבים התוקפים, ירה צרור והערבים חזרו לכפר. בטרם הופיע המטוס, הוברחו הילדים לחיפה, מחוסר נשק להגן עליהם.

כחלק מתפיסת “ההתיישבות הביטחונית” של תנועת העבודה, שולב יגור במערך הארגוני של “ההגנה” והיה קשורה במיוחד ל“קיבוץ המאוחד”, שנחשב לאחד מבסיסי הכוח של הארגון. בקיבוץ הוקמו מחסני נשק תת-קרקעיים (“סליקים”), מתקני אימונים, עמדות שמירה ותחנות קשר. חברי המשק נטלו חלק בפעילות השוטפת של “ההגנה”, ושימשו כוח מגן אזורי במקרה של התקפות על יישובי הסביבה או על דרכי התחבורה. יגור גם שימשה נקודת מעבר ואיסוף לנשק שהוברח לנמל חיפה והועבר משם ליישובי הצפון.

בליל 9–10 באוקטובר 1945 פרץ כוח פלמ"ח למחנה המעפילים בעתלית, באחת הפעולות הנועזות והסמליות של תנועת המרי העברי. המחנה הבריטי שימש לכליאת מעפילים יהודים שנתפסו בניסיונות עלייה בניגוד למדיניות “הספר הלבן”, ובעיני היישוב היהודי היה לסמל אכזריותו של השלטון – במיוחד לאחר השואה, כאשר ניצולים רבים ביקשו מקלט בארץ ונעצרו מאחורי גדרות תיל.

הפעולה הוכנה בקפידה, בידי מפקדת הפלמ"ח, ובראשה יצחק שדה . סיירים בחנו את דרכי הגישה והנסיגה, ואנשי פלמ"ח חדרו למחנה במסווה של מורים ומדריכי ספורט, כדי ליצור קשר עם העצורים ולנטרל את השומרים מבפנים. בליל המבצע יצאו יותר ממאה לוחמים מבסיסם בבית אורן, צעדו דרך הכרמל והציבו כיתות חסימה על הצירים המרכזיים. מפקד הפעולה היה נחום שריג וסגנו היה יצחק רבין[29]..

בשעה אחת בלילה נפרצו הגדרות, והמעפילים הוצאו מן הצריפים בקבוצות קטנות. השוטרים הבריטים כמעט שלא הגיבו, האזעקה לא פעלה, ותוך דקות היה המחנה פתוח. רק שבעה עצורים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים, הושארו במקום. המבצע הסתיים ללא נפגעים – והפך לאחד מסמלי המאבק של היישוב נגד שלטון המנדט.

יעדם של המעפילים המשוחררים היה קיבוץ יגור, שנבחר מראש כתחנת הקליטה המרכזית. הבחירה ביגור לא הייתה מקרית: זה היה קיבוץ גדול, מבוסס ומאורגן, בעל ניסיון בפעילות מחתרתית, עם קשר הדוק לפלמ"ח ולמערך “ההגנה”. מיקומו, למרגלות הכרמל ובקרבת חיפה, אפשר תנועה מהירה יחסית מאזור עתלית, אך גם העניק מחסה בתוך אזור התיישבות יהודי צפוף. המסע ממתקן המעצר אל הקיבוץ נעשה בלילה, דרך שבילים צדדיים ובאבטחת לוחמי הפלמ"ח. המעפילים חולקו לקבוצות קטנות, כדי להקטין את הסיכון להיתקל בכוחות בריטיים. חלק מהלוחמים נשאו את החלשים או המבוגרים שבהם, והדרך הפכה למסע סמלי של מעבר מכלא לחירות[30]. (מתוך 208 מעפילים, הגיעו ליגור 67, נשארו בבית אורן 36 הושאר הגיעו לחיפה).

עם הגעתם ליגור נקלטו המעפילים בבתי החברים, בחדרי האוכל ובמבנים ציבוריים. חברי הקיבוץ גייסו במהירות מזון, בגדים ושמיכות, והעניקו לאנשים, שרבים מהם היו ניצולי מחנות ההשמדה, תחושת בית והגנה. עבור אנשי יגור, קליטת המעפילים הייתה המשך ישיר של תפיסת העולם החלוצית: שילוב בין התיישבות, סולידריות לאומית ומאבק מדיני[31].

הבריטים פתחו בחיפושים נרחבים בניסיון לאתר את המשוחררים, אך אנשי היישוב הצליחו להסתירם ולפזרם בין יישובים שונים. הפריצה לעתלית והבאת המעפילים ליגור עוררו הד עצום בארץ ובעולם, והפכו לאחד הסמלים הראשונים של תנועת המרי העברי המאוחדת. האירוע המחיש את נכונות היישוב לפעול בניגוד לשלטון המנדט כדי לאפשר עלייה חופשית של יהודים לארץ. עבור קיבוץ יגור היה זה רגע מכונן: הקיבוץ, שכבר שימש מוקד לפעילות ביטחונית של “ההגנה” והפלמ"ח, הפך גם למקום מקלט עבור ניצולי השואה, וסיפור הגעתם לאחר הפריצה לעתלית נותר אחד הפרקים הזכורים ביותר בתולדותיו.

החשיבות הביטחונית של יגור התגלתה במלוא עוצמתה במהלך מבצע “אגתה” – ה“שבת השחורה” – ב-29 ביוני 1946. באותו בוקר פתחו הבריטים בפעולה רחבת היקף נגד מוסדות היישוב וההתיישבות העובדת, מתוך מטרה לשבור את תנועת המרי העברי ולחשוף את מערך “ההגנה”. יגור נבחרה כאחד היעדים המרכזיים למבצע, בשל מידע מודיעיני שהצביע על הימצאות מחסן נשק גדול בתחומה.

בשעות לפנות בוקר כיתרו את הקיבוץ כוחות של הדיוויזיה המוטסת השישית, מצוידים בשריוניות ובכוחות חי"ר. חיילים בריטים חדרו לשטח הקיבוץ וניסו להשתלט על המבנים המרכזיים, אולם נתקלו בהתנגדות מאורגנת מצד חברי המשק. ההתנגדות לא הייתה צבאית במובן המקובל, אלא התבטאה בעיכובים, בהסתרת מידע ובניסיונות להפריע לפעולות החיפוש. בעקבות כך השתמשו הבריטים בגז מדמיע כדי לפזר את המתאספים, ורק בשעות הצהריים הצליחו להתחיל בחיפושים שיטתיים.

החיפושים ביגור נמשכו יותר משבוע – פרק זמן חריג באורכו ביחס לפשיטות אחרות באותו מבצע. הבריטים ריכזו את חברי הקיבוץ בחדר האוכל, תחת שמירה, כדי למנוע הפרעה לחיפושים. את הגברים בגיל הגיוס עצרו והעבירו למחנה המעצר בעתלית, שם הוחזקו יחד עם עצורים נוספים מן היישוב. ביום וחצי הראשונים, עד יום ראשון בצהריים, הם לא מצאו כלום ועמדו לעזוב, אבל אז הם גילו את מערכת האוורור. במהלך החיפושים גילו הבריטים את אחד ממחסני הנשק הגדולים של “ההגנה” – סליק מחוזי רחב היקף. במסתור נמצאו כמויות נשק מרשימות: 94 מרגמות, 325 רובים, כ-80 אקדחים, עשרות תת-מקלעים ומקלעים, אלפי פצצות מרגמה ורימונים, וכ-105,000 כדורי רובה.

גילוי הסליק הפך את יגור לסמל בעיני הבריטים של “המיליטריזציה” של ההתיישבות, אך בעיני היישוב היהודי נתפס האירוע כהוכחה לנחיצות ההיערכות הביטחונית. יגור, קיבוץ חקלאי למראית עין, התגלה כמרכז לוגיסטי חשוב של כוח המגן העברי.

האירועים הדרמטיים ביגור הותירו רושם עמוק בתודעת היישוב. הקיבוץ, שכבר היה מזוהה עם פעילות הפלמ"ח וההגנה, הפך לאחד הסמלים הבולטים של ההתיישבות הלוחמת. כהוקרה למעמדו ולפרשת “השבת השחורה”, נקראה אחת מאוניות המעפילים בשם “יגור”, ובכך הונצח הקיבוץ גם בזירת המאבק על העלייה והעצמאות.

אניית המעפילים “יגור” הייתה אחת מאוניות ההעפלה של קיץ 1946, תקופה שבה גבר המאבק בין תנועת ההעפלה לבין שלטונות המנדט הבריטי. ב־29 ביולי 1946, בשעה 14:00, הפליגה האונייה מנמל לה־סיוטה (La Ciotat) שליד מרסיי, כשעל סיפונה מאות ניצולי שואה, רובם צעירים מתנועות הנוער החלוציות וממחנות העקורים. נתיב השיט המתוכנן עבר דרך סרדיניה, סיציליה, הפלופונז, כרתים וראש הנקרה אל חיפה. על פי התוכנית המקורית הייתה “יגור” אמורה להעביר את נוסעיה לאוניית המעפילים “הנרייטה סולד”, שיצאה מיוון, אך התוכנית השתבשה כאשר מכשיר הקשר התקלקל מיד לאחר ההפלגה והמשדר חדל לפעול כראוי, מה שמנע תיאום בין האוניות.

ב־11 באוגוסט, בשעה 10:00 בבוקר, במרחק כ־55 מייל מחופי ארץ ישראל מול ראש הנקרה, התגלתה האונייה על ידי מטוס בריטי, ומשחתת נשלחה ליירטה. הסיירת הבריטית “מאוריציוס” ניסתה לגרור את האונייה, ושוטרים וחיילים עלו לסיפון. לנוכח התנגדות המעפילים הופעל גז מדמיע, וצוות הימאים – רב החובל והמלחים הטורקים – נעצר, אך סירב להסגיר את אנשי הפלי"ם ואת מפקד הספינה והמלווים. ב־12 באוגוסט עגנה האונייה מחוץ לנמל חיפה, וב־13 באוגוסט בשעה 03:00 לפנות בוקר התקרבה משחתת בריטית כדי לגרור אותה פנימה. הבריטים הודיעו למעפילים כי יועברו לספינה אחרת, מבלי לציין כי יעדם הוא מחנות המעצר בקפריסין. המעפילים התנגדו, פרצה קטטה, וחיילים בריטים עלו לסיפון כשהם מכים בקתות רובים ומתיזים סילוני מים; הם פירקו חלקים מלוח הסיפון העליון כדי להגיע אל הנוסעים. בסופו של דבר הורדו המעפילים בכוח והועברו למחנות המעצר בקפריסין, שם שהו עד שניתנה להם האפשרות לעלות לארץ.

המפגש עם שורדי השואה

"ועידת צביה", שנערכה בקיבוץ יגור ביוני 1946 באוהל גדול למרגלות הכרמל, הייתה רגע טעון ומכונן שבו הפכה עדותה של צביה לובטקין על מרד גטו ורשה ממסמך אישי של ניצולה לאירוע ציבורי בעל משמעות לאומית. מאות שליחי תנועות הנוער, חברי קיבוצים, אנשי פלמ"ח ומנהיגי היישוב התכנסו לשמוע את האישה שהייתה מן המפקדות של המרד, והאווירה, כפי שמתואר בספרה של בלה גוטמן צביה האחת (עמ’ 291–304), הייתה רוויית מתח, ציפייה וחרדה; רבים מן הנוכחים קיוו לשמוע על גורלם של חברים ובני משפחה, אך דבריה של לובטקין חשפו את עומק החורבן. היא תיארה את המעבר מחיי תנועת נוער חינוכית למחתרת לוחמת, את ההכרה ההדרגתית כי הגירושים אינם “יישוב מחדש” אלא השמדה, את הקמת הארגון היהודי הלוחם, את הקשיים בהשגת נשק, את החיים בבונקרים ואת הקרבות עצמם, והדגישה כי המרד לא נועד לניצחון צבאי אלא לשמירה על כבוד האדם והעם. עדותה, שנמסרה כזרם רגשי ולעיתים נקטעה בבכי של הדוברת ושל הקהל, הותירה רושם עז והתקבלה, בעיני רבים, כרגע של גילוי ושל הזדהות עמוקה. ואולם, כפי שמראה תום שגב בספרו המיליון השביעי (עמ’ 99–103 במהדורה העברית), אותו מעמד לא היה רק רגע של מסירת מידע או פורקן רגשי, אלא גם שלב מכריע בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של השואה בארץ ישראל. שגב מתאר כיצד עדותה של לובטקין התקבלה בהתלהבות כמעט טקסית, וכיצד החברה היישובית, שחיפשה דמויות להזדהות ולגאווה לאחר שנות החורבן, אימצה את דמות לוחם הגטאות והעמידה אותה במרכז הנרטיב הציבורי. בעיניו, הוועידה ביגור סימנה את תחילתו של תהליך שבו מרד גטו ורשה נעשה לסמל מכונן של זהות, והלוחם מן הגטו נתפס כהמשך ישיר לדמות החלוץ והלוחם הארץ־ישראלי. תהליך זה, כך הוא רומז, יצר גם היררכיה בזיכרון: גבורת המעטים הועלתה על נס, בעוד גורלם של מיליוני הנספים שלא יכלו למרוד נדחק לא פעם לשוליים. על כן הייתה ועידת יגור לא רק מפגש של זיכרון, אלא גם מעשה של יצירת משמעות לאומית – רגע שבו סיפור המרד נטמע בלב האתוס הציוני והפך לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים לדור שנערך למאבק על הקמת המדינה.

יתכן ואין זה מקרה, שקיבוץ יגור נבחר כאתר לקיום המעמד. יתכן שהיתה זו  חוליה בשרשרת היסטורית וסמלית עמוקה. בשנים 1946–1948 שימש הקיבוץ תחנת מעבר מרכזית לגרעין המייסד של קיבוץ לוחמי הגטאות – קבוצת ניצולים, אנשי תנועות נוער ולוחמי המחתרות

אנשי תנועות נוער ולוחמי המחתרות, ביניהם יצחק "אנטק" צוקרמן וצביה לובטקין. המפגש ביגור היה דרמטי: מול הקיבוץ המבוסס והשורשי ניצבו שורדים שביקשו להשיל מעליהם את אפר הגולה מבלי לזנוח את זיכרון הגבורה. חברי יגור פתחו בפניהם את שערי המשק ואת לבם, וקליטתם בענפי העבודה יצרה גשר אנושי נדיר בין האתוס הצברי ללוחמי המחתרות. שם, בין שדות הכרמל, החלו השורדים לעבד את טראומת המרד ולחלוק את עדותם לראשונה. מיגור המשיכה הקבוצה ב-1948 למחנה זמני בוולדהיים (Waldheim; כיום אלוני אבא), ומשם יצאו ב-19 באפריל 1949 – יום השנה השישי למרד גטו ורשה – להקמת קיבוץ לוחמי הגטאות. כך נשזר רצף היסטורי ותודעתי: מן העדות המהדהדת באוהל ביגור, דרך חבלי ההתגבשות הקבוצתית, ועד למימוש החזון שהפך את מורשת המרד לחלק חי, פועם ובלתי נפרד מן המציאות הישראלית המתחדשת.

בסיור ביגור נבקר במספר אתרים:

1. בית הפועלים של עובדי הרכבת.

זהו גם מרכז המבקרים של הקיבוץ

בתחנה הקטנה נספר את סיפורה של רכבת העמק. התחנה ביגור נבנתה רק ב-1939. קודם לכן, היה שם רק שלט בלבד. התחנה היתה לכיוון צומת ג'למה. זהו למעשה ביתום של פועלי התחנה[32]..

שמה הנפוץ "רכבת העמק" מסתיר מאחוריו פרויקט היסטורי מרתק: שלוחת מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר בתחילת המאה העשרים קישרה בין נמל חיפה על חוף הים התיכון לבין סמח' (צמח של ימינו) על שפת הכנרת, ומשם המשיכה בדרכה הארוכה עד דמשק, בירת סוריה. היית הזו רכבת מיתולוגית – רומנטית, שיצקה מטען רב באתוס ההתיישבות והפיתוח בארץ ישראל של ראשית המאה ה- 20[33].

ראשית הסיפור נטועה עמוק יותר בזמן, בשנות השישים של המאה התשע-עשרה.

באותה תקופה, כאשר האימפריה העות'מאנית עדיין שלטה בארץ, הציע סגן הקונסול הבריטי בחיפה, תומאס ב. סנדוויט, רעיון שנשמע כיום כמעט פנטסטי בממדיו: להקים מסילת ברזל שתמתח מחיפה, דרך כל אורכו של עמק יזרעאל, עד לבגדד הרחוקה שבעיראק. בתוכניתו החזונית הופיעה גם מסילה משנית, שתתפצל מהקו הראשי ותגיע עד דמשק. מאחורי הרעיון התשתיתי הזה הסתתרה מטרה גאופוליטית ברורה: סנדוויט שאף לחזק את דריסת רגלה של בריטניה במזרח התיכון, וביקש ליצור קשר יבשתי רציף בין הודו – היהלום שבכתר האימפריה הבריטית, דרך עיראק וסוריה, אל ארץ ישראל[34].

בשנת 1882 ניתן זיכיון להנחת מסילה למשפחת סורסוק המשפיעה מביירות, שרכשה סביב אותה תקופה אחוזות אדמה נרחבות בעמק יזרעאל. עניינה של המשפחה היה כלכלי טהור: להוזיל את עלויות הובלת יבוליה העשירים מאזור החורן ומהעמק אל נמליה – עכו וביירות. אולם התכנית הזו, כמו רבות אחרות באותה תקופה, נתקלה בקשיים כלכליים ולא יצאה אל הפועל. גם מאמציו הנמרצים של לורנס אוליפנט, הסופר והדיפלומט הבריטי שחלם על התיישבות בארץ, הסתיימו בכלום, ותוקפו של הזיכיון פג.

הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, שנודע בנחישותו ובשאיפותיו המודרניסטיות, החליט לקחת את המושכות לידיו, כדי להגביר את שליטתו באזור ולסייע לתנועת עולי הרגל את המקומות ה \קדושים בחיג'אז. הוא גייס לשורותיו את המהנדס הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, מומחה מסילות ברזל מוכשר, שתכנן את כל תחנות הרכבת בארץ בסגנון ארכיטקטוני גרמני אחיד ומוכר. הסולטאן העמיד לרשותו של מייסנר כוח עצום – עשרת אלפים חיילים, שהחלו בעבודה ב-1902 והשלימו את המלאכה המרשימה ב-1905[35]. את מרביתה של המסילה -60 מתוך 87 ק"מ, הניח המהנדס לואי ווילר (Luis Weiler).

לכבוד המאורע החגיגי, הוקם אובליסק בכניסה לעיר חיפה, הניצב שם עד היום. שם  חקוקות מלות קילוס ושבח לשולטן עבד אל חמיד השני, שהיה היוזם והמאיץ העיקרי של כל פרויקט המסילה החיג'אזית.

ובה נאמר:

"בשם אללה הרחום והמיטיב, הללו את אללה ושלום יבוא על כל המאמינים. אדוננו ומורנו אמיר המאמינים וח'ליף כל הקדושים, סולטאן שתי היבשות ומלך שני הימים, הסולטאן בן הסולטאן, הסולטאן הכובש עבד אל-חמיד חאן בן הסולטאן הכובש עבד אל מג'יד חאן (מי ייתן ואללה יסוכך על מלכותו ויאריך ימיו), ציווה את מלאכת בניית קו מסילת הברזל מדמשק כדי להקל על קהל המאמינים לקיים מצוות העלייה לרגל למשכנו של אללה והשפלת המצח על קבר שליח האלוהים. כי אז פקד הסולטאן את דברו החשוב (יאריך אללה הרחום את שלטונו) שקו מסילת ברזל יבנה מחיפה על מנת שיתחבר למסילת חיג'אז החמידית. אי לכך חובת כל מוסלמי שקיים מצוות העלייה לרגל להיכל אללה והשתטחות על קבר הנביא, להתפלל לאללה שיעשת את ח'ליפות הסולטאן וירומם ימינו למען העם.

נחתם בשנת 1319 להיג'רה, בידי הדל מוחמד בן עומר אל ברביד, מחל לו אללה."

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1908, נחנך הקו הארוך מדמשק למדינה לאורך 1,302 קילומטרים, ומייסנר זכה על פעלו המרשים בתואר יוקרתי של "פשה" – אחד הדרגים הגבוהים ביותר בהיררכיה העות'מאנית. עם השלמתו של הקו החדש, נבנו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, הוקמה בסגנון אירופי מהודר ומרשים, וכך גם התחנה בעיר בית שאן העתיקה[36].

מסילת רכבת העמק נמשכה לאורך 161 ק"מ. חצתה אזורים גאוגרפיים קשים: היא מתחילה בחיפה, בגובה פני הים, ירדה בגשר – התחנה הנמוכה ביותר בעולם, לגובה לשל 247 מ' מתחת פני הים ועלתה דרך הירמוך, מזרחה, לרום של 500 מ'. ההתמודדות הנדסית הייתה ממבצע מעורר השראה. השלוחה הארץ ישראלית שימשה בעיקר כשלוחה לוגיסטית, לשם הבאת חלקי מסילה, אדנים, קרונות, קטרים וציוד טכני. שכך יכלו להישלח בספינות עד לנמל חיפה, ומשם להימשך במסילה עצמה עד לקו הראשי ההולך מדמשק למדינה. הקטע הארץ-ישראלי שלה מסילה עבר ממזרח למערה – דרך אל-חמה, צמח, גשר, בית שאן, כפר יחזקאל, עפולה, כפר יהושע, אלרועי, חיפה.

ראוי לציין כי הקמת מסילת הברזל החיג'אזית בוצעה תוך זמן קצר למדי: בחלק הארץ ישראלי נמשכה העבודה שנתיים (1903-1905). קו דמשק-מדינה הושלם תוך שמונה שנים, אם כי כאמור לא הגיע ליעדו הסופי מכה. השולטן לא זכה לראות בהשלמת המבצע כי הודח מכס שלטוני בקיץ 1908, במהפכת "הטורקים הצעירים".

השם "רכבת העמק" מעולם לא ניתן לקטע המסילה הארץ ישראלי. אך היה בשימוש נרחב ומושרש ביישוב היהודי בארץ ישראל. נכון אולי לכנת אותו "רכבת העמקים", שכן הוא חוצה את עמק זבולון, בקעת יקנעם, עמק חרוד, עמק בית ש אן (כיום עמק המעיינות) וחלקו הצפוני של עמק הירדן.  באופן רשמי,

בשנת 1908 שלח נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, דוד וולפסון, המחאה על סכום נכבד של 500 לירות שטרלינג לטובת התמיכה במפעל הרכבת החיג'אזית. אולם משהגיעה אל יעדה, סירבו העות'מאנים בנימוק מעניין: כי מיזם בניית המסילה הוא מפעל מוסלמי קדוש, וכי אין בכוונתם לקבל תרומה המגיעה מיהודים שנחשבים בעיניהם ככופרים. מכל מקום, למרות הדחייה המצהירה, ההמחאה הנדיבה נשמרה בידי העות'מאנים ולא הושבה לתורמים המיואשים. עם הדחתו של הסולטאן באותה השנה, הושג הסכם לפיו כספי התרומה יועברו לטובת הקמתו של בית יתומים באיסטנבול[37].

זמן קצר לאחר פתיחת המסילה התגלה גם הפוטנציאל התיירותי העצום הגלום בה. חברת "תומאס קוק ובנו" המפורסמת, שעסקה כבר מ-1869 בשיווק חבילות נופש ותיירות למצרים ולארץ ישראל, החלה כבר ב-1908 לשווק חבילת תיור חדשנית ומרתקת אל "ארץ הקודש"[38]. החברה הציעה ללקוחותיה האירופיים חבילה מושכת, במסגרתה יישונעו התיירים ברכבת העמק עד לתחנת צמח על שפת הכנרת, ומשם יפליגו בספינת קיטור מפוארת בשם "נורדוי" (Nordoy) לטבריה ולאתרי הקודש הנוצריים שבצפון אגן הכנרת.[39].

הביקוש הגובר והמתמיד שהביעו תושבי צפון ארץ ישראל הביא להגברה מתמדת בתדירות הרכבות, אך הגברה זו השפיעה באופן מידי ושלילי על בטיחות הנסיעה. באותה תקופה טרום-טכנולוגית לא היה קיים מוקד מרכזי שניהל את תנועת הרכבות ומנע התנגשויות צפויות. התיאום של מעבר הרכבות בנקודות המפגש השונות נעשה רק באמצעות הודעות טלגרף שנשלחו במערכת שנבנתה בסמוך למסילה – שיטה בעייתית ורוויה סיכונים.

בגיליון עיתון "החרות" שהופיע ב-7 ביולי 1909 הופיעה ידיעה דרמטית המעידה על הבעיות הללו: "רכבת חיג'אז התנגשה ברכבת חיפה-טבריה. הרכבת החיג'אזית הבאה מדמשק פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה, מכונת (קטר) האחרונה נשברה, המכונן (נהג הקטר) נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף ששכח להודיע לפקיד התחנה את צאת הרכבת – הודח ממשרתו. אומרים כי יתבעו אותו לדין עבור הנזק הקשה." אסון זה התרחש באזור דרעה, ממזרח לירדן, כיום בשטח סוריה.

בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התרחש על מסילת הברזל הצרה של רכבת העמק אחד הסיפורים החריגים והססגוניים בתולדות התחבורה בארץ ישראל. זה היה רגע שבו המציאות המלחמתית, המחסור באמצעים והיצירתיות ההנדסית חברו יחד לניסוי יוצא דופן: קרון רכבת שהונע בידי מנוע של מטוס, והגיע למהירות מסחררת של כ־100 קילומטרים לשעה – שיא חסר תקדים עבור מסילה צרה, ואף מהיר ביחס לכלי תחבורה רבים באותה תקופה.

הרקע למקרה המוזר הזה היה צבאי. באותה שנה הוצבה באזור הקואופרציה במרחביה טייסת קרב גרמנית, מן הטייסת הבווארית ה־304, שפעלה לצד הצבא העות’מאני. הטייסים הגרמנים, שהיו רגילים לניידות גבוהה ולאמצעי תחבורה מהירים, התקשו להסתגל לקצב האיטי והכבד של רכבת העמק. הם חיפשו דרך נוחה ומהירה להגיע אל חיפה – נמל חשוב ומרכז לוגיסטי עבור הצבא. הפתרון הגיע מכיוונו של מהנדס הרכבת העות'מנית, ברוך קטינקא, איש מעשי ודמיון גם יחד.

קטינקא החליט לשפר את מה שכונה אז “אקספרס המרחצאות הפיניקי” – קרון ששימש לנסיעות מהירות יחסית בין התחנות. במקום להסתפק בקטרים הקטנים והאיטיים של המסילה הצרה, הוא הציע פתרון נועז: להרכיב על הקרון מנוע של מטוס מדגם דיימלר־בנץ. הרעיון היה פשוט בתיאוריה אך נועז מאוד בביצוע: אם מנוע כזה מסוגל להניע מטוס באוויר, מדוע שלא יניע קרון על מסילה?

בנסיעת הניסיון חובר מנוע המטוס אל הקרון באופן יציב, וכשהופעל, החל המדחף להסתובב ולדחוף את הקרון קדימה. בתוך זמן קצר האיץ הקרון למהירות שלא נראתה עד אז על מסילה צרה. המספרים שעלו מן הניסוי – כ־100 קילומטרים לשעה – נשמעו כמעט דמיוניים במושגי התקופה, במיוחד על קו רכבת צר ומתפתל שעבר בין שדות וביצות.

אלא שהפתרון היה גם בעייתי: מנוע מטוס, עם מדחף קבוע, מסוגל ליצור דחף בכיוון אחד בלבד. פירוש הדבר היה שברגע שהקרון יצא לדרכו, לא הייתה דרך פשוטה להניעו חזרה בכיוון ההפוך. הנוסעים – ובמקרה זה, הטייסים הגרמנים – היו חייבים להגיע עד חיפה, שם חיכה להם פתרון טכני: סובבן, מתקן מיוחד לסיבוב קרונות וקטרים. רק לאחר שהקרון הסתובב על צירו ניתן היה לשוב על המסילה חזרה אל מרחביה.

בהמשך פותח הרעיון והותאם לצרכים המעשיים. מנוע המטוס הותקן על גבי פלטה מסתובבת, שהייתה מחוברת לציר מיוחד. כך ניתן היה לסובב את המנוע והמדחף, להפנות את הדחף לכיוון ההפוך, ולהניע את הקרון חזרה מבלי להזדקק לסובבן בתחנה. פתרון זה הפך את הרעיון מגימיק הנדסי נועז לאמצעי תחבורה שימושי יותר, גם אם נשאר בגדר אפיזודה יוצאת דופן בהיסטוריה של הרכבת.

הסיפור הזה, המשלב בין תעופה לרכבות, בין אילוץ מלחמתי לדמיון טכני, משקף היטב את רוח התקופה: שנים של מחסור, של אלתור ושל ניסיונות נועזים, שבהם מהנדסים וחיילים ניסו להפיק את המירב מכל אמצעי שהיה בהישג יד. כך, על מסילה צרה בלב עמק יזרעאל, נרשם לרגע קצר שיא מהירות שהקדים את זמנו[40].

אריה חצרוני בספרו "רועה ולוחם" מספר שאנשי הגדוד העברי הגיעו לפעילות בג'נין, ואחרי סיום הפעילות שכחו לשלוח כלי רכב להסיעם לחיפה והם לא יכלו לחזור. לאחר ביקור בתחנת הרכבת של ג'נין, הציעו כמה מהחיילים לקחת את שני הקרונות הנטושים שהיו בתחנה, לחברם בקרשים ולהסיע את אנשי היחידה. הקצין הסכים, הקרונות חוברו, הקצינים והסרג'נטים עלו לקרונות, החיילים העלו את הציוד לקרונות ודחפו אותם. הקרונות החלו לנוע והחיילים עלו עליהם במהירות. תוך פרק זמן קצר ביותר צברו הקרונות מהירות רבה והחיילים על הרכבת חששו עמוקות לחייהם, הקצין אף הצהיר לאחר מכן שזה היה האירוע המפחיד ביותר בחייו. הרכבת עצרה בסופו של דבר בחיפה. ההסבר לאירוע הוא שג'נין היא בגובה 150 מטר מעל פני הים ואילו הגובה של תחנת הרכבת חיפה מזרח הוא 1.5 מטר. הירידה בגובה היא עקבית (פרט לקטע קצר של דייק באזור חניית טרבינאת) ולכן סביר בהחלט שמהירות הנסיעה הלכה וגברה, ועלתה הרבה מעבר ל-100 קמ"ש.

ב-1 באוקטובר 1920, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ומפלת האימפריה העות'מאנית, הוקמה חברת P.R. – Palestine Railways ("מסילות ברזל פלשתינה"), שהייתה מנהלת המסילות של ממשלת המנדט הבריטי. בתקופה זו עלתה דרישה מהיישובים הצעירים בעמק לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב, ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר לא פחות משתים עשרה תחנות חדשות.

קברניטי הישוב היהודי הבינו מהר את הפוטנציאל הגלום בשירותי הרכבת ורתמו אותה לטובת מפעלי הבנייה והיישוב שהחלו באותן שנים הסוערות. בתחילה, בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים, סייעה הרכבת בהובלת חומרי הגלם והפועלים אל האתר בו נבנתה תחנת החשמל החשובה של פנחס רוטנברג בנהריים. לצורך משימה זו נבנתה תחנת רכבת מיוחדת בתחום המפעל, וכן נסללה שלוחה שנכנסה אל תוך המפעל עצמו.

גם ההתיישבות היהודית הטרייה והתוססת נעזרה רבות בשירותי הרכבת. בעזרתה התאפשרה ההגעה אל תוכו של עמק יזרעאל המרוחק, ובעקבות כך החל גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית של האזור. אך התרומה המשמעותית ביותר שהעניקה רכבת העמק ליישובים הצעירים זכתה לכינוי רגשי ומיוחד: "רכבת החלב".

עם התפתחות ענף הרפת בקיבוצים החדשים, התעוררה בעיה חמורה של הובלת החלב הרגיש והמהיר להתקלקל אל שוקי הכרך. בשנת 1922 בוצעה פנייה ראשונה של חברי קבוצת דגניה, שביקשו לקבל קרון ייעודי ברכבת הבוקר לשילוח תנובת החלב אל חיפה. "רכבת החלב" אושרה בקרב השלטונות כעבור זמן קצר, והחלה עושה את דרכה המוקדמת בשעות הבוקר – עזבה את צמח בשעה שתיים לפנות בוקר והגיעה לחיפה, שם פרקו הסבלים את החלב שנאסף במחלבות העמק. עם ההתיישבות העברית הגוברת בעמק, גדל גם מספר התחנות בהתאם. בשנים האחרונות של פעילותה הרכבת עצרה ב-17 תחנות, מהן 14 ליישובים יהודיים בלבד, שתיים מהן (שאטה וצמח הערביות) שימשו גם את משקי ההתיישבות העובדת בסביבתן, ורק אחת (בית שאן) שירתה אוכלוסייה ערבית.

הרכבת האיטית והצפופה יצרה סוג מיוחד של אינטימיות בין נוסעיה. מכיוון שהיו באזור מעט תושבים ומרביתם הכירו זה את זה, הפכו המסעות לאירועים חברתיים שבהם סיפרו את הרכילויות האחרונות. הרכבת המתינה למי שלא הספיק לעלות בזמן, ואפילו עצרה לא בדיוק בתחנה הרשמית, כדי להוריד נוסע שחפץ בכך. בזכות הרכבת גם נולדו ילדים. עלי כהן, שנולד במושב שדה יעקב שליד תחנת כפר יהושע, מספר שכאשר רכבת השחר התקרבה לתחנות בעמק, היו צפירות הקטר עזות כל כך, שתושבי הסביבה התעוררו משנתם. "את הזמן שנותר עד למועד יציאתם לעבודה", אומר כהן[41]. סיפורי היולדות בדרכן לבית החולים בעפולה מהווים פרק מרתק בתולדות רכבת העמק – כך למשל, הולדת אברהם, הבן הראשון של המושב, שמתוארת בספרו של מאיר שלו , "רומן רוסי". בימים ההם הנשים עבדו בשדות עד הרגע האחרון, עד שהגיעו צירי הלידה. כדי לעלות לרכבת נדרש כסף מזומן, והמזומנים היו רק אצל גזבר הקיבוץ או המושב. חיפשו את הגזבר, והיולדת כבר ילדה או שהיא יולדת בקרון בהשתתפות ובסיוע צוהל של כל הנוסעים. על איטיות הרכבת מספרת אנקדוטה עממית שאדם רצה להתאבד ושכב על הפסים, אך הרכבת לא הגיעה כדי לדרוס אותו – והוא מת בצמא…

עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, הפכה מסילת הברזל שבעמק למוקד התקפות ופעולות חבלה אינטנסיביות. פורעים ערבים הניחו מוקשים על פסי המסילה, גרמו לירידה של מספר רכבות מהפסים והביאו לנזקים כבדים ברכוש ובנפש. כמו כן, על מנת לזרוע הרס רב ככל הניתן, נהגו נהגי קטרים עוינים להשליך פחם בוער מכבשן הקטר אל שדות התבואה הגובלים, ועל ידי כך להצית דליקות הרסניות.

מספר חודשים לאחר תחילת המהומות, החלה ממשלת המנדט בגיוס נוטרים יהודיים שהרכיבו את ה-P.P.R.D., "מחלקת הרכבת של משטרת פלשתינה" (Palestine Police Railway Department), שכונתה בקיצור "משמר הרכבת". הכוח מנה לבסוף יותר מ-700 איש, אשר עברו קורסים מיוחדים אצל חברי ארגון ההגנה. משמר הרכבת, שנקרא גם "פלוגת הרכבת", קיבל תגבור משמעותי מיוצאי פלוגות הלילה של אורד ווינגייט ומאנשי הגנה מאומנים. הנוטרים הקימו מגדלי תצפית ושמירה לאורך המסילה וערכו סיורים ממונעים בחיפוש אחר חבלנים ופורעים. לטובת המשמר נבנו קרונות מיוחדים שהורכבו משני טנדרים מתוצרת חברת "פורד" האמריקאית, שנשאו שריונות פלדה והולחמו כשהם פונים בכיוונים מנוגדים. חיבור ייחודי זה אפשר תנועה קלה לשני כיווני המסילה, ללא צורך בסיבוב הקרון. פתיחת הצירים הייתה לפי שיטות "פלוגות הלילה" של ווינגייט (SNS): איש כנופיות שנלכד בלילה הקודם היה נקשר לכיסא שנע לפני הרכב המשוריין, והיה מסמן היכן הוטמנו מטענים – נוהל קשה שכונה "נוהל שכן".

לאור ההצלחה שנחלו שומרי הרכבת, הורחבה פעילותם גם לאבטחת מתקנים אסטרטגיים נוספים כמו נמל חיפה, מפעלי מים ושדות תעופה. פעילות זו נמשכה גם בזמן מלחמת העולם השנייה, תקופה בה נשמרה שיגרת הרכבת ללא קשר למאמץ המלחמתי הכבד. החומרים בעזרתם הוקמו המגדלים והחומות במרבית מיישובי "חומה ומגדל" שבעמק יזרעאל הובאו למקום באמצעות הרכבת.

למעלה מארבעים שנים נסעה הרכבת בין חיפה לבין דמשק: ארבע עשרה שנים בשלטון העות'מאני ושלושים שנה בשלטון הבריטי. ב"ליל הגשרים", ביוני 1946, פוצץ אחד מגשרי הירמוך (על ידי כוחות הפלמ"ח), ובכך נותקה המסילה לסוריה ולעבר הירדן. באותו יום תקף ארגון הלח"י את סדנאות הרכבת הראשיות במפרץ חיפה. שלושה חודשים מאוחר יותר פיצץ ארגון האצ"ל את החלק המרכזי של בנין תחנת חיפה-מזרח המפואר. אך רכבת העמק, האיתנה והאהובה, המשיכה עדיין לנסוע[42]…

רכבת העמק פסקה מלכת רק עם קום המדינה. הרכבת חודשה לאחרונה, ויעדה המרכזי כיום הוא העברת סחורות מעבר הירדן למפרץ חיפה – המשך לסיפור היסטורי שמתחיל בחלום אימפריאלי בריטי, עובר דרך חזון עות'מאני דתי-פוליטי, ומגיע לפרק חדש בימינו.

ניתן לבקר גם במרכז המבקרים הקטן (בתשלום נוסף). במקום מוזיאון קטן, שלטי הסברה וטרקטור ישן. במקום יש תצוגות על תולדות יגור וההתיישבות באזור.

המתחם עבר שיפוץ וסביבו הוקם גן זיכרו לזכר ברוריה צאליק, קרן וילדיהם לירן ונויה, ממשפחת זר-אביב. אלה הם סבתא, בנה ואשתו ושני ילדיהם, חברי קיבוץ יגור, שנרצחו בפיגוע שהתרחש במסעדת "מקסים" בחיפה, ב-4 באוקטובר 2003. על לוח הזיכרון שהוצב לזכרם חקוקות שירות שכתבה חנה סנש.:

"יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

2. תחנת המשטרה

תחנת משטרת יגור – שנודעה גם בשמות תחנת ג’למי, תחנת קריית חיים או תחנת יאג’ור

הקמת התחנה קשורה למדיניות הביטחון של שלטונות המנדט בראשית שנות השלושים. בתחילת התקופה הבריטית בארץ ישראל התבסס מערך הביטחון בעיקר על יחידות צבא, שעסקו בסיורים רכובים ובשמירה על צירי התנועה המרכזיים. אולם מאורעות תרפ״ט (1929) המחישו לבריטים את מגבלותיו של מודל זה.

בעקבות האירועים הוזמן לארץ הרברט ליירד דאוביגין (Herbert Layard Dowbiggin;‏ 1880–1966), מפקד משטרת ציילון (כיום סרילנקה), שהגיש בתחילת 1930 דו״ח מקיף. המלצותיו התמקדו בחיזוק המשטרה האזרחית על חשבון הצבא, בהגדלת מספר השוטרים הבריטים, בשיפור ההכשרה ובהפיכת שירות המשטרה למקצוע קבוע. במסגרת יישום המלצותיו הוחלט להקים ברחבי הארץ רשת של תחנות כפריות קטנות במתכונת אחידה – מבנה שכלל משרדים, מגורי שוטרים, מבני שירות ומגדל ששימש הן כמגדל שמירה והן כמגדל מים. תחנת יגור נבנתה על פי דגם זה.

לאחר רצח שלושה מחברי הקיבוץ באפריל 1931.  – יעקב זמיר (בן 23); הינדה פישמן (בת 27); שמואל דישל (בן 23), על ידי לוחמי עז א-דין אל קסאם.,אנשי היישוב העברי באזור דרשו הקמת תחנה ביגור, והבריטים נענו לבקשה. בפרספקטיבה היסטורית נראה כי הבריטים לא עשו זאת, כתוצאה ממה שנחשב בעיניהם סכסוך מקומי, אלא בגלל רגישותו של האזור מכמה סיבות: א. כביש חיפה נצרת. ב. תחנת הרכבת חיפה-צמח. ג. קרבה לבתי הזיקוק.

בשנת 1933 החלה מחלקת העבודות הציבוריות של המנדט (P.W.D.) בבניית התחנה. היית הזו התחנה הראשונה שנבנתה בישוב יהודי. אך העבודה בוצעה ברובה בידי פועלים ערבים, למורת רוחם של אנשי הקיבוץ, שראו בכך החמצה של הזדמנות לשילוב עבודה עברית. התחנה הוקמה על נקודה שולטת מעל תחנת רכבת העמק – שהייתה למעשה נקודת עצירה צנועה ליד מבנה המסילאים – ועל כביש חיפה–נצרת, ציר תנועה מרכזי של התקופה. הקרקע שעליה נבנה המבנה הייתה שייכת לתושבי עוספיה הסמוכה.

בספטמבר 1933 נחנכה התחנה ואוישה בידי משטרת המנדט. גם כאן ניכר המתח האתני שאפיין את שירותי הביטחון של התקופה: מתוך כוח של שבעה־עשר שוטרים שירתו בתחנה רק ארבעה יהודים, ואילו יתר השוטרים היו ערבים. למרות זאת הייתה התחנה גורם ביטחוני מרכזי באזור, ונוכחותה סימלה בעיני אנשי הקיבוץ את מחויבות השלטון להגנת היישוב.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב־1936 הפכו תחנות המשטרה ליעד להתקפות. מבנה התחנה ביגור, שתוכנן כתחנה כפרית סטנדרטית ולא כמבצר, כלל חלונות גדולים שלא העניקו הגנה מספקת מפני ירי. במהלך המאורעות נאטמו הפתחים והמבנה הותאם לתנאי לחימה. התחנה והקיבוץ הותקפו באפריל 1936 ושוב במאי 1939, אך בשני המקרים לא היו נפגעים.

בעקבות המלצותיו של המומחה הבריטי צ’ארלס טגארט (Tegart), שנועדו ליצור רשת מצודות מבוצרות ברחבי הארץ, נשקלה האפשרות להפוך את תחנת יגור למצודת טגארט. תוכניות שונות לביצור הוכנו, אך לבסוף הוחלט להעביר את עיקר הכוח המשטרתי למצודת ג’למה הסמוכה, שנבנתה לפי הדגם המבוצר, בעוד תחנת יגור נותרה תחנה כפרית פשוטה יחסית.

כך הפכה התחנה הקטנה, שהוקמה על גבעה המשקיפה על פסי הרכבת וכביש העמק, לחלק בלתי נפרד מסיפור הביטחון וההתיישבות באזור. היא שיקפה את מאמצי המנדט לייצב את שלטונו, את המתחים בין יהודים לערבים בשורות המשטרה, ואת הדרך שבה השתלבו מוסדות שלטון זרים במרחב הקיבוצי. לאחר קום המדינה המשיכה התחנה לשרת את משטרת ישראל, אך עם הזמן איבדה מחשיבותה המבצעית והועברה לידי הקיבוץ – עד שהפכה, כעבור עשרות שנים, לאתר שימור המספר את סיפורם של הימים שבהם הייתה יגור תחנת משטרה על קו התפר שבין שלטון, התיישבות ומאבק.

2. "העיגול"

מרחב שתוכנן על ידי אדריכל  הנוף שלמה אורן ווינברג. (1889–1955).

היה מאדריכלי הנוף הראשונים והמשפיעים בארץ ישראל, ובמשך כשלושה עשורים עיצב גנים ציבוריים ופרטיים, בתי קברות ותוכניות נוף לקיבוצים, מוסדות ותעשייה. הוא נולד ברומניה בשם סולומון ויינברג, גדל בטורקיה ולמד בבית ספר צרפתי, ובנעוריו כבר נקשר לניסיון התיישבות ציוני שהוביל אותו ללימודי חקלאות בגרמניה, בבית הספר היהודי באהלם ליד הנובר. שם התגבשה קבוצת מתכנני נוף חלוציים, והוא החל לעבוד במשתלות ובעיר ארפורט, שם עסק בתכנון גנים ואף ניהל פרויקט של בית קברות גדול. לאחר שנפצע בשירות בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, המשיך ללימודים גבוהים בגננות בדרזדן וקיבל תואר מקצועי. בשנות העשרים, על רקע התחזקות האנטישמיות, התקרב לרעיון הציוני, עבד כמדריך חקלאי בחוות הכשרה בגרמניה, וב־1925 עלה לארץ. תחילה לימד חקלאות במקווה ישראל ובבית הספר החקלאי לנערות בנהלל, שם התקשה בעברית והעביר את שיעוריו דרך תרגום, דבר שעורר ביקורת ציבורית, אך לבסוף למד את השפה והמשיך ללמד עוד כמה שנים. ב־1932 עזב את ההוראה והתמסר לתכנון נוף, וב־1936 הצטרף לקיבוץ יגור, שממנו יצא לפעילות מקצועית רחבה: תכנון גנים ציבוריים כמו גן המלך בנתניה וגן המצודה בצפת, בתי קברות בקיבוצים, בתי ספר, בתי הבראה, גנים פרטיים ותכנון כולל של קיבוצים רבים, לצד מעורבות בתכנון קריית טבעון ובפיתוח הנוף ביגור עצמו. ויינברג היה גם מן המייסדים של ארגון הגננים בארץ ושל אגודת אדריכלי הגנים, ונטל חלק בהקמת כתבי עת מקצועיים. בשנותיו האחרונות, כשהוא מתמודד עם מחלה, עסק בתכנון פארק רמת הנדיב בזכרון יעקב, פרויקט מורכב ששילב בין נוף טבעי לאלמנטים מתוכננים. הוא נפטר ב־1955, לאחר שהניח יסודות מקצועיים ואסתטיים לתכנון הנוף בארץ, והשפעתו ניכרת עד היום במרחבים קיבוציים וציבוריים רבים[43].

4. הסליק, שהתגלה ב"שבת השחורה". 29-6-1946.

בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, בנה ארגון "ההגנה", סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות. בימים אלו קיבוץ יגור היה מרכז חשוב של "ההגנה" ולכן הכיל את אחד הסליקים הגדולים.

הכניסה לסליק הייתה דרך חור ברצפה של צריף בקיבוץ, כאשר הצריף שימש כמסווה לסליק. החור מוקם תחת מכונה, אך היה מוסתר מהעין אם לא פתחו את הכניסה דרך מנגנון מיוחד. כדי לפתוח את הדלת של הסליק היה צורך להסיר את אחד מחלקי המכונה שדרכו היה אפשר להעביר מוט שפותח את דלת הכניסה. בזכות מנגנון מתוחכם זה הסליק ניצל מגילוי פעמים רבות.

הסליק של יגור התפרסם ונקבע בתודעה הציבורית, לאחר שנחשף על ידי הבריטים[44].  בשבת, ה-29 ביוני, החל המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב[. בראש הכוחות עמד הפילדמרשל ברנארד מונטגומרי, שב-23 ביוני נתן את הפקודה למבצע 'ברודסייד' (Broadside). היה זה ניסיון רב היקף של הבריטים לדכא בכוח את הישוב היהודי. המבצע נקרא גם 'מבצע אגאתה'- המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב, שנודע יותר בשם "השבת השחורה".

הבריטים חפשו במשך מספר ימים, בעזרת כלבים ומגלי מתכות ולבסוף גילו את הסליק המרכזי ועוד 25 סליקים קטנים. זה היה אחד הסליקים הגדולים בארץ. נתפסו כ- 80 מרגמות 52 מ"מ, עשרות רובים תת-מקלעים ותחמושת רבה. הנשק שהיה בסליקים הוחרם וחלק מחברי הקיבוץ נאסרו. בעקבות זאת, נקראה אניית מעפילים בשם "יגור". הסליק המרכזי, שנותר ריק לחלוטין מאז השבת השחורה, שוחזר ושופץ בשנת 1983, במסגרת חגיגות ה-60 להקמת הקיבוץ.

גולת הכותרת של המבצע, הייתה מאסרם של חלק מחברי הנהלת הסוכנות. במקומות שונים בארץ נעצרו 2,700 איש[45]. כמו כן, נערכו חיפושים במשרדי הסוכנות והוחרמו מסמכים.

"השבת השחורה" הבהירה לראשי היישוב שהמשך התנגשויות בין השלטונות לבין כוחות ה'הגנה' עלול להביא לידי חיסולו של הכוח הצבאי היהודי. תגובתם המוגבלת יחסית של הבריטים, החזירה את שיקול הדעת הזהיר אל המדיניות הציונית, שהשכילה ברגע האחרון ממש, לסגת מן הפעילות הכוחנית חסרת התוחלת נגד בריטניה.

ציטוטים בני התקופה

• דו"ח בריטי “במהלך החיפוש בקיבוץ יגור נתגלתה כמות נשק ותחמושת מן הגדולות שנמצאו עד כה ביישוב יהודי.” דו״ח צבאי בריטי על מבצע אגתָה, יוני 1946)
• מיומנו של אחד מחברי הקיבוץ: הושיבו אותנו בחדר האוכל תחת משמר כבד. כל אותו זמן ידענו שהם מחפשים את הסליק, וכל אחד מאיתנו חשש מהרגע שבו ימצאו אותו.” (יומן חבר יגור, ארכיון הקיבוץ).
• מדיווח בעיתון “דבר”, 30 ביוני 1946: “ביגור נמשך החיפוש שעות רבות, והצבא הבריטי הפך את המשק כולו על פניו, עד שמצא את מחסן הנשק הגדול.”
• מתיאור של לוחם פלמ״ח לאחר האירוע: “כששמענו על הסליק שנחשף ביגור, ידענו שהבריטים מצאו את אחד המרכזים הגדולים שלנו – אבל גם שהם הבינו סוף-סוף מה כוחו של היישוב.” (ארכיון הפלמ״ח) המשורר נתן אלתרמן, שהיה לקולו הפואטי והמצפוני של היישוב היהודי, הגיב לאירועי “השבת השחורה” ב-29 ביוני 1946 בשיר שפרסם במדורו הקבוע “הטור השביעי” בעיתון דבר. השיר נכתב מיד לאחר הפשיטות הבריטיות, ובהן החיפוש הדרמטי בקיבוץ יגור, והוא מבטא את תחושת הזעזוע, העלבון והמרי ששררו ביישוב. כך כתב נתן אלתרמן:

"רַעַם נָכְרִי הִרְעִים,
וְדִיבִיזְיָה שִׁישִׁית דָּהֲרָה,
וּבֵין יֶתֶר חַגֵּי הָעִבְרִים
הִתְיַצְּבָה הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה.

הִיא עָמְדָה עַל שָׂדוֹת וְנָתִיב,
וְלְרַגְלֶיהָ יִשּׁוּב – כְּמוֹ גּוּר,
וּבְתִיל חוּצוֹת תֵּל־אָבִיב,
וּקְרוּעִים שַׁעֲרֵי יָגוּר."

בשורות קצרות ודחוסות הצליח אלתרמן לצייר תמונה דרמטית של אותו יום: הדיוויזיה המוטסת הבריטית הפורצת אל היישובים, הארץ כולה תחת עננה כבדה, והקיבוץ – “כמו גור” חסר אונים – נחשף בפני הכוח הזר. הדימוי של “קרועים שערי יגור” הפך לאחד הסמלים הספרותיים של הפרשה, ושיקף את תחושת הפגיעה בכבודו ובביטחונו של היישוב כולו.  כדרכו, אלתרמן לא הסתפק בתיאור האירוע, אלא העניק לו משמעות מוסרית ולאומית רחבה. הטור נקרא ברחבי הארץ, הוקרא באספות ובקיבוצים, וסייע לעצב את הזיכרון הציבורי של “השבת השחורה” כנקודת מפנה במאבק בין היישוב לבין שלטון המנדט.

5. חדר האכילה ("חדר האוכל")

תוכנן על ידי האדריכל יוסף (יוסק'ה) אידלמן. אבן הפינה הונחה בשנת 1937. עובי הקיר הפנימי, שהיה בעבר קיר חיצוני, מעיד על בעיות הביטחון שעמדו בפני הקיבוץ בעת בנייתו.

במגילה שהומנה באבן הפינה נכתב כי ביום י״א בחודש חשוון תרצ״ו, עם שקיעת השמש, נערך טקס חגיגי בהשתתפות קהל גדול של חברים ואורחים. במעמד זה נכחו גם נציגי מוסדות ההסתדרות הכללית, שבאו להביע את תמיכתם במפעל ההתיישבותי ובבנייתו של הקיבוץ.

"התכנסנו, העובדים העבריים בארץ ישראל, כאן במשק יגור, משק שיתופי של עובדים, כדי להניח את אבן הפינה לבית הקבוצה – בית שישמש מקום לכל הציבור: בית אוכל, בית ועד ומקום לאסיפות ולשיחות ציבוריות.רבות עברנו עד שהגענו הלום. לפני ארבע־עשרה שנה עלו תשעה אנשים ראשונים של יגור לגבעה זו למרגלות הכרמל, ועתה גדלנו מאוד ורבינו להמון רב: אנשים, נשים וטף – 650 נפש. המקום נעשה צר, והצריף הישן מעץ, המשמש עד עכשיו חדר אוכל, לא הספיק עוד. לכן החליטו החלטה נמרצת לבנות בית אבן, בית מידות, שיכיל את כל החברים, שיהיה מקום לליכוד לכל החברים, לחזק את אמונתם, להגביר את מרצם בעבודתם בשדות המולדת, ולחזק את ביטחוננו. וכאשר נניח עכשיו את אבן הבית, כך נזכה כולנו, שמחים וששים, להציב את דלתותיו עוד לפני חנוכתו.

. חדר האכילה , שבמשך השנים הורחב בתוספת האולם החדש, חדר הצלחות, השירותים, התקרה והשיפוצים השונים, הוא אותו חדר אוכל המשמש את יגור עד היום.

בשנת 1937 נחוג בו ליל הסדר, וחנוכת הבית נערכה ב־28 ביולי 1939. וכך נאמר בטקס החנוכה:

חדר האוכל לא היה רק מרכז חברתי ותרבותי, אלא גם מוקד של מאבק. ב“שבת השחורה” שימש המבנה כמרכז ההתנגדות מול הבריטים: החברים התכנסו בו, והחיילים הבריטים ניסו לפזרם בעזרת גז מדמיע ושמן רותח. המתקהלים נדחקו אל הצד המזרחי, שם עמדו המשאיות, והחברים הועמסו עליהן יחד עם תלמידי בית הספר ועם כל מי שנמצא במקום באותה שעה. בכך הפך חדר האוכל, שנבנה כסמל לליכוד חברתי ולחיי שיתוף, גם לזירת עימות היסטורית שהשתקפה בה מתיחות התקופה.

“ייזכר רגע זה, גל הדמים האיום אשר הציף את ארצנו במשך תקופת בנייננו, וכל התלאות, מלחמת הקיום והעמידה על הנפש, שעברו על היישוב בכלל ועל יגור בפרט. עוד אנו עומדים במאבקנו הקשה והגורלי — אך מלאכתנו לא תיפסק ובנייננו לא ייעצר.”

מאחורי חדר האכילה, נמצא הפעמון שעד קום המדינה, היה משמש לקריאה להתאספות, או להזעקת חברי הקיבוץ, תלוי ביתמוס. עליו כתב יורם טהר לב:

שִׁיר הַפַּעֲמוֹן
מילים: יורם טהרלב
לחן: מוני אמריליו

עֵת עָלָה הַשַּׁחַר עַל גִּבְעוֹת חֲרֵתִיָּה,
וְצִנָּה קָרָה חָדְרָה מִן הַחַלּוֹן,
אֶל תּוֹךְ שְׁנָתִי הָיָה, בְּשֶׁקֶט וּבְמַפְתִּיעַ,
פּוֹלֵשׁ כַּבַּחֲלוֹם צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן.

עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִזְעִיק אוֹתָנוּ
לְכִבּוּי שְׂרֵפוֹת לָאֵשׁ וְשִׁטְפוֹן.
עֵת יָרַד צָבָא כּוֹבֵשׁ עַל שְׁעָרֵינוּ,
אֶת פָּנָיו קִבֵּל צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן.

דִּינְג־דּוֹנְג, דִּינְג־דּוֹנְג —
זֶה הַהוֹלֵם, זֶה הַפַּעַם,
שֶׁלִּוָּה אוֹתָנוּ פַּעַם —
וְהַיּוֹם נָדַם הַדּוֹ…
דִּינְג־דּוֹנְג, דִּינְג־דּוֹנְג.

בִּשְׂמָחוֹת וְחַג וּבְיָמִים שֶׁל עֶצֶב,
מִמְּרוֹמֵי חֲדַר הָאֹכֶל הֶחָדָשׁ,
הוּא קָבַע לָנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְקֶצֶב,
צִלְצוּלוֹ הָיָה נוֹגֶה וּמְקֻדָּשׁ.

דִּינְג־דּוֹנְג, דִּינְג־דּוֹנְג…

וְהַיּוֹם שׁוֹתֵק הוּא, לֹא נִשְׁמָע קוֹלוֹ עוֹד,
הוּא כְּמוֹ הֻשְׁלַךְ אֶל גַּל הַגְּרוּטָאוֹת,
אַךְ יֵשְׁנָם יָמִים בָּהֶם אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֵיךְ בְּתוֹךְ לִבִּי צְלִילָיו נוֹתְנִים לִי אוֹת.

דִּינְג־דּוֹנְג, דִּינְג־דּוֹנְג…

6. מוצא נחל נחש

לכאן ירדו המעפילים שהגיעו מעתלית באוקטובר 1945

ראה בהרחבה, באתר זה: סיור בעקבות מעפילים.

אחרוני המעפילים ירדו בגיא כבר לעיני המשטרה, שעמדה בפתח הקיבוץ . המשטרה הצליח לעצור תשעה איש, אולם הקהל הרב שהתאסף מהקיבוץ ומכול הסביבה, חילץ אותם מידי המשטרה, כשהוא מנופף באגרופים, במקלות ובכלי עבודה. חשיבותו של מבצע זה היתה במקוריותו ובעיקר בהיענותם של אלפי בניה ישוב שבאו להפגין את התנגדותם ללא משק. סניפי ה'הגנה' בחיפה ובקריות הצליחו להפעיל המונים בשעה האחרונה והיענות זאת היא שקבעה את הצלחת הפעולה[46].

מיומן יגור: "בינתיים התמקמה חוליית שוטרים אנגליים על גבעת המכוורת ובראשם היהודי-המומר כהן, ולמעלה בחדר האוכל, בחדר הרדיו, נמצאים יהושע [גלוברמן] ויגאל אלון. לפי ההתרגשות והמתיחות ניכר בו ביהושע שלפני פעולה רצינית אנו עומדים. הוא ממהר לרדת אל הציבור ואז נשמעה הפקודה: פ ע ל !

מזויינים במקלות טוריה התקדמו חברי יגור על הכרמל, ולקראתם יצא הקצין כהן וניסה לשכנע שלא יתקדמו צעד נוסף. באותו רגע הופיע חברנו י. ק-צ ודרש בתוקף שיסלק את עצמו ואת השוטרים, כי תהיה כאן שפיכת דמים. הוא הבין את הרמז והשוטרים הסתלקו. במהירות עלינו למעלה. הזדקקנו למאמץ כדי להרים את המעפילים ממחבואם, בו השכילו להסתתר. היה זה מחזה מזעזע, כיצד התנפלו יהודים שרידי המחנות על חברינו בחיבוקים ונשיקות. כך הורדנו אותם לחדר האוכל לעזרה ראשונה ולארוחה, ומיד נכנסו לאוטובוסים שפיזרו אותם בארץ".

"ספר יגור" (1965, בעריכת זאב רימון) מלווה גם הוא את האירועים:

"האנגלים ניסו לעצור את הפליטים… אך נתקלו בהתנגדותם הזועמת של אנשי יגור ונסוגו, בשומרם טינתם לעת מצוא. זועמים ומזהירים נישאו גלי הצליל של פעמון האזעקה, ובפושטם בחלל חצר המשק קראו להתכנסות חירום. פרט לחברים מספר שידעו על הפריצה לעתלית, נפתע הציבור מאזעקה זו… תוך דקות ספורות הוסבר לנו על פריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים אשר יבואו בדרך הכרמל אל יגור… ההוראות שניתנו ע"י יהושע גלוברמן (מפקד בהגנה וחבר יגור) ויגאל אלון: "שחרורם בכוח:!

כנחשול רוגש פשט המון החברים אל מבואות ואדי שומריה, הוא ואדי יגור. כיתת השוטרים הבריטיים אשר הציבה את עמדותיה ומקלעיה אל מוצא הואדי, כותרה ע"י חברי המשק ונמנעה מהם אפשרות השליטה על הואדי. חלק מן החברים נשלח הרחק לואדי לפגוש את הפליטים, להתערב בהם ולהעבירם אל המשק, מבלי להיתקל במשמר המשטרה. בגבעת המכוורת היתה התרגשות רבה… אל מול התנגדות כזו לא יכלה המשטרה לעמוד, ונסוגה. היא הופיעה כעבור שעתיים עם כוח גדול, אך איחרה את המועד. המעפילים הרעבים והעייפים שנאספו בחדר האוכל קיבלו טיפול רפואי ובגדים חדשים, ולאחר מכן הובאו לחדרים לשינה ומנוחה".

יוחאי בן-נון (מעגן מיכאל), גם הוא בין הלוחמים, כותב בספריו "התקופה לקחה אותנו" ו"צל"ש – עשרים שנות גבורה בישראל":

"ירדתי ליגור ונתמניתי למפקד הגדר המערבית שליד הכרם, שם התמקם כוח צבאי בריטי. ניתנה לי כיתת פלמ"ח עם נשק, ו-40 נערים של בית-ספר "טיץ" עם מקלות. ההוראה היתה לפתוח באש במקרה שנֵאלץ לחלץ מעפילים מידי הבריטים. אותו רגע ראינו את שיירת העולים יורדת מההר כנחש עקלתון, נושאים את הבֶּעבֶּעכֶעס (מיטלטלין) והחפצים שלהם, יורדים במורד לכיוון יגור ועדיין די רחוקים"…

"ממקום עמידתנו היה זה מראה מרתק – מצד אחד יורדים המעפילים, מן הצד השני מטפסים הבריטים, וכוח אחד נמצא בשטח מת כלפי הכוח השני, כך שהבריטים לא יכלו לראות את הבאים. אלא שליד ריכוז המכוניות של המשטרה הבריטית נשאר סמל אחד של המשטרה, והוא יכול היה לצפות ולראות את שני הכוחות. שלחתי חוליה אחת לעבר המכונית של המשטרה הבריטית ונתתי הוראה מפורשת – ברגע שהסמל האנגלי ינסה להזעיק את חבריו, יש לפעול… ברגע שהוא 'ישא עיניו אל ההרים' ויבחין בשיירה של העולים, תתקרבנה אליו שתי בנות חינניות, אחת נושאת סל והשניה מעדר. הן צריכות להגיע אליו בכל מחיר, לחבק אותו, ואז הבחורים יפרצו וישתלטו עליו.

היינו אחוזי מתח. האנגלי עוד לא הבחין בעולים היורדים מן ההר, הבנות היו מוכנות לזינוק, הבחורים דרכו את הרובים. האנגלי פסע מדודות ועיניו היו כאילו נעוצות בקרקע. הוא התקרב לגדר, לפתע הרים את ראשו וראה את שיירת העולים. הוא זינק ממקומו, ואני ידעתי שהבנות לא תגענה אליו לפני שירים את שפופרת מכשיר האלחוט. לא היתה לי ברירה. חטפתי רובה אנגלי מאחד הבחורים שלנו והוצאתיו אל מחוץ לגדר, כדי שהאנגלי יראה את הקנה מכוון אליו. היה זה רגע דרמטי, ממש כפי שמתואר בקולנוע ובספרי המתח. הבריטי התחיל לפסוע לעבר הג'יפ שלו כדי למסור את האינפורמציה לחבריו. לפתע הבחין בקנה הרובה, ונעצר. מבטו היה תקוע ברובה, ואז הסתובב, נשען על דופן הג'יפ, הצית סיגריה והתעלם מכל המתרחש… כך הגיעה השיירה למשק מבלי שהאנגלים הבחינו בה, ועד שהם הבינו מה קרה היו כבר כל המעפילים בתוך הקיבוץ, ואילו ותיקי יגור יצאו לפעולתם – הקימו מחסום של אנשים בשערי המשק ולא הניחו לאנגלים לחדור לתוכו".

למחרת היום, כך ב"ספר יגור", נתקבלה מהקצין כהן ממפקדת המשטרה בחיפה "אזהרה", ובה התבקש המוכתר להסגיר תשעה מעפילים מבין 208 המעפילים שברחו, "אחרת, צעדים חוקיים יינקטו נגד ישובכם לפי חוק עונש קיבוצי הקיים".

את מכתב התשובה בשם משק-יגור כתבה בת-שבע חייקין, והוא נתפרסם בזמנו בעיתונות הארץ-ישראלית: "…לעולם לא נקבל ולא ניכנע לחוקי הספר הלבן האנטי-חוקי, אנטי-מוסרי ואנטי-אנושי, המפלה לרעה הפליה גזעית את עמנו וזכויותיו בארץ הזאת. נילחם שכם אחד עם הישוב העברי בארץ ועם יהדות העולם כולו, בכל הדרכים ובכל האמצעים שברשותנו, לביטולו הגמור".

ומסכם ספר יגור: "את 'החשבון' עבור 'התחצפותה' למשטרת הוד מלכותו שילמה, כידוע, יגור במלואו כעבור תשעה חודשים בערך, בימי המצור של 'השבת השחורה'".

אורי מילשטיין טוען כי הבריטים לא נטו להחזיק ניצולי שואה במחנה מעצר בארץ ישראל, על הביקורת הבין לאומית הכרוכה בכך, אך לא רצו לפעול בניגוד לחוקי 'הספר הלבן' ולעורר עליהם את זעם הערבים. לכן הם בחרו בחלופה שתניח את דעתם של הצדדים מעורבים: הם לא ישחררו את המעפילים, אך יניחו לזרוע הצבאית של המוסדות היהודים, לעשות זאת[47].

יגאל אלון לעומת זאת כתב, בהתפארות מה: "השלטון נדהם, כבודו היה למרמס. טרפו הוצא מבין ציפורניו. יעילותה מבצע גרמה לו לדאגה. הצלחת המבצע שימשה למהססים שבמוסדות המדיניים שלנו, הוכחה ניצחת לכוחנו, ומכאן למדו מה מבצעים אפשר להטיל על הפלמ"ח"[48].

ציטוטים של בני התקופה

• “עם אור ראשון ראינו את הבתים של הקיבוץ. האנשים יצאו לקראתנו, נתנו לנו לחם, בגדים ושמיכות. הרגשנו שלא רק שוחררנו – הגענו הביתה.” (ארכיון ההעפלה, עדויות מעפילים, תיק פריצת עתלית)
• “הלכנו כל הלילה בהרים. היינו חלשים ורעבים, אבל האנשים שליוו אותנו עודדו אותנו כל הזמן. כשהגענו לקיבוץ, חיבקו אותנו כאילו היינו בני משפחה.” (מוזיאון ההעפלה וחיל הים, עתלית).
• “המשוחררים מן המחנה הובאו אל אחד מקיבוצי הסביבה, שם קיבלו מזון, לבוש ומחסה. חברי הקיבוץ קלטו אותם כאחים.” (דבר, אוקטובר 1945).
• “מי שרעב – ימצא אצלנו פת לחם; מי שעייף – ימצא פה צל ומי באר.” (כרוז קליטה, 1945)
• "לא ראינו בזה רק פעולה צבאית. זו הייתה חובתנו כלפי האנשים האלה, שבאו מן התופת וחיכו מאחורי הגדרות.” (נחום שריג, מפקד הפריצה, (עדות בארכיון הפלמ"ח).
• בן יגור, יורם טהר לב (שנחשב לאחד המעצבים של האתוס הישראלי), כתב את השיר "צל ומי באר"' על הכנסת האורחים של חברי הקיבוץ, שקיבלו את המעפילים ודאגו למחסורם. השיר, שהולחן על ידי לוי שער, מבוסס על זיכרון ילדות של המחבר מהאירוע. השיר הוקלט עבור אלבום משותף של צמד "הדודאים" ו"צמד הפרברים" ויצא לאור בשנת 1985. הבית האחרון של השיר, מתמצת ומזכך את החוויה:

"זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ

זֶה הָאֹרֶן שֶׁנִּטְעֲנוּ

זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר

מִי שֶׁבָּא לְפֹה אַחֵינוּ

מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ

וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר

עמיתי וידידי אודי מילוא, מדריך טיולים, איש שמורת הטבע התנכי"ת 'נאות קדומים', ומוסיקאי, העוסק בתולדות הזמר העברי, שוחח עם טהר לב והסב את תשומת לבו, לבית הפותח את השיר:

"במִדְרוֹן מֵעַל הַוָּאדִי , עֵץ הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרֵחַ, בָּאֲוִיר נִיחוֹחַ הֲדַסִּים. זֶה הַזְּמַן לִפְנֵי הַקַּיִץ

שְׁעָרָיו הַלֵּב פּוֹתֵחַ, וְתָמִיד בְּרוּכִים הַנִּכְנָסִים…"

אודי תמה: סיפור בריחת המעפילים היה בלילה שבין ה-9-10 באוקטובר, בסתיו שבו לא פורח השקד, ואין ניחוח של הדסים. תשובתו של טהר לב הייתה ברוח:" נכון, אתה צודק. אכן הסיפור התרחש בסתיו, אך לקחתי את חירות המשורר לצבוע את הכרמל בצבעים היפים שזכורים לי מימי ילדותי ופחות לדייק בתיאורי הטבע את העובדות ההיסטוריות…".

7. בית הקברות הישן

בית העלמין הישן של יגור הוא מקום קטן, כמעט נשכח, שבו הזמן והצמחייה עושים את שלהם. עשבים גבוהים, עצים פראיים ושבילים שכמעט נעלמו מעידים שהמקום חדל מזמן להיות מרכז הזיכרון של הקיבוץ. ובכל זאת, בין המצבות השקטות אפשר לקרוא את הסיפורים האנושיים שנחרתו באבן – סיפורי חיים קצרים, קשים, ולעיתים טראגיים.

בין הייתר, נמצא שם גם קברו של  קארל אדלר, אביה של אשתו (הגויה) של ערי גלאס ואמו של עוזי גל. הוא נורה בשערי דכאו לאחר המעצר בליל הבדולח  עוזי ואמו הבריחו את אפרו לקבורה ביגור. י

שתי מצבות בולטות במיוחד. האחת היא עבודת פיסול של האמן זאב בן־צבי, חתן פרס ישראל הראשון לפיסול (1953), שיצר בקיבוץ משמר העמק את “פינת הגולה”[49]. על המצבה ביגור חקוק פסל של יד האוחזת בפטיש מחצבה – דימוי פשוט, כמעט גס, אך טעון בעוצמה. תחתיה קבור שלמה גולבמן, שנהרג מזיהום בעקבות פציעה קשה באחד מפיצוצי מחצבת נשר, שם עבדו ראשוני חברי הקיבוץ.

הפסל אינו רק זיכרון אישי; הוא עדות לתקופה של עבודה מסוכנת, של תנאים קשים ושל חיים שנגדעו מוקדם מדי. אפשר לחוש כיצד האירוע הותיר חותם עמוק על חברי הקיבוץ – עד כדי כך שבחרו להנציחו בדימוי העבודה עצמה, בפטיש האבן, הכלי שסימל גם את פרנסתם וגם את גורלם.

מצבה נוספת לא פחות מרשימה גם היא פוסלה על ידי אומנית- בתיה לישנסקי מכסה על קבר אחים של שלושה חברי יגור שנהרגו על ידי הכנופייה של עז א-דין אל קסאם. האירוע הסעיר את המדינה כולה.שלושת החברים יצאו כדרכם לעבודתם מחוץ לקיבוץ, במסלול יומיומי שנחשב שגרתי למדי. בדרכם חזרה הותקפו במארב ונהרגו. הרצח זעזע את חברי יגור ואת ההתיישבות העובדת כולה, משום שהוא המחיש את פגיעותה של ההתיישבות החלוצית בראשית דרכה. באותן שנים לא היה עדיין מערך ביטחוני סדור, והחברים נאלצו לשלב עבודת אדמה עם מאבק קיומי יומיומי.

החלטת הקיבוץ הייתה לקבור את השלושה בקבר אחים משותף, ולא בקברים נפרדים. צעד זה ביטא את התפיסה הקיבוצית של שותפות גורל ושל אחווה בין החברים – גם בחיים וגם במוות. על קבר האחים הוקמה מצבה שעוצבה בידי הפסלת בתיה לישנסקי, מן הדמויות הבולטות בפיסול הארץ־ישראלי של תקופת היישוב[50]. לישנסקי, שהייתה מזוהה עם עולם החלוצים והשומרים, יצרה מספר אנדרטאות בבתי קברות של יישובים חקלאיים, וראתה ביצירות אלה שליחות לאומית ותרבותית.

המצבה ביגור מאופיינת בקווים מונומנטליים ופשוטים:

• גוש אבן מסיבי, נטול עיטורים רבים.
• קומפוזיציה זקופה ויציבה, המדגישה כוח ואיפוק.
• שפה צורנית כללית וסמלית, ללא הדגשת זהות אישית.

העיצוב משקף את האידיאל החלוצי: לא גיבור בודד, אלא דמות קולקטיבית של חלוצים עובדים ולוחמים. ההנצחה אינה דרמטית או רגשנית, אלא מאופקת, כמעט טקסית, ומדגישה את הקשר בין האדם לאדמה. המצבה ביגור משתייכת לגל מוקדם של אנדרטאות חלוציות משנות ה־30, שנוצרו בידי אמנים כמו לישנסקי, יצחק דנציגר ואחרים. עבודות אלו ביקשו ליצור שפה פיסולית מקומית – “עברית” המבוססת על פשטות חומרית, זיקה לאבן ולנוף, והדגשת הדמות הקולקטיבית של החלוץ.

המצבה של “השלושה” הפכה לאחד מסמלי הזיכרון הראשונים של הקיבוץ. היא אינה מציינת רק אירוע נקודתי, אלא מסמלת את שנות הראשית הקשות, שבהן העבודה החקלאית הייתה כרוכה בסיכון מתמיד. עבור חברי יגור, קבר האחים ביטא את המחיר האנושי של ההתיישבות ואת תחושת הייעוד המשותף.

מיקומו של הקבר בבית העלמין הישן, ללא הפרדה מונומנטלית משאר הקברים, משקף את תפיסת הזיכרון הקיבוצית: הנופלים אינם מנותקים מן החיים, אלא ממשיכים להיות חלק מן הקהילה והנוף.

מצבת “השלושה” ביגור היא אפוא לא רק אתר זיכרון מקומי, אלא גם עדות מוקדמת לאמנות ההנצחה של היישוב ולערכים שעיצבו את דור החלוצים. עצם העובדה שקבוצת חברים צעירים, בעיצומן של שנות ההתיישבות הקשות, מצאה לנכון להזמין אמן-פסל כדי לעצב מצבה – אינה מובנת מאליה. זו לא הייתה קהילה מבוססת, אלא חבורה של חלוצים שנאבקה יום־יום על פרנסה, ביטחון וקיום בסיסי. דווקא מתוך המציאות הזאת הם בחרו להקדיש משאבים וזמן ליצירת מצבת אבן אמנותית, מעשה שמלמד עד כמה טלטל אותם האסון.

ההחלטה לפנות לאמן מקצועי מעידה על גודל השבר ועל הרושם הכבד שהמוות הותיר לא רק בלב החברים הקרובים, אלא בקיבוץ כולו – ואפילו מעבר לו, ביישוב היהודי. המצבה אינה רק סימון של קבר, אלא הצהרה: זיכרון החבר שנפל בעבודה הוא חלק מהסיפור המשותף, חלק מן המחיר ששילמה ההתיישבות בראשיתה. האבן המפוסלת הופכת כך לעדות אילמת, אך רבת עוצמה, לאובדן שהורגש כטרגדיה אישית וקולקטיבית כאחד.

בין הקברים, נמצא גם הקבר של המלחין ואיש הרוח, יהודה שרת (אחיו של ראש הממשלה השני, משה שרת) , ורעייתו צביה ולוח אבן לזכרה של הבת הילה . שרת, שגדל בתל אביב ולמד בגמנסיה הרצליה, היה כנר מוכשר.

דרך גדוד העבודה הגיע למעין חרוד ועבד כחלוץ במחצבה. הוא התייסר תמיד בין היבלות על הידיים "החלוציות" לבין הצורך לנגן על הכינור… הוא הלחין משירי רחל והיא אף זכתה לשמוע את השיר הראשון שלה שהולחן אי פעם. שרת שלח לרחל ברוב התרגשות את התווים, אבל מכיוון שהיא שכבה חולה במיטה ולא ידעה לקרוא תווים, עדה אחותו שרה באוזני רחל את השיר.  יהודה ניצח על מקהלות והיה כמובן גם אחראי על הגדת פסח "נוסח יגור".. היה זה מענה לצורך של אבות התנועה הקיבוצית, בני העלייה השנייה והשלישית, לשמר זיקה למסורת ולחגי ישראל, תוך כדי התאמה למסרים המותאמים השיבה לארץ ישראל ויישובה. ההגדה שהיא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית, עשירה ועדכנית, כוללת בנוסף לסיפור יציאת מצרים, כסיפור המכונן של עם ישראל, גם את הזהות הציונית, החקלאות, המרעה והאביב. סדר פסח הראשון, בנוסח הקיבוצי נערך בקיבוץ יגור, בשנת 1937.

על יצירתו כתב המלחין יוסף טל: "עלה בידו של יהודה לנטוע את מנגינותיו בלב המונים – כמה מבין שיריו זכו לאותו קיום אלמוני בו ייבחנו שירי העם האמיתיים: העם משמרם משום שהוא חש בשירים אלה את חוויתו הנעלמת אשר ברגע של השראה נדירה מצאה את תיקונה ביצירתו של יחיד מחונן… יצירה מגובשת ועזת-מבע, רמה במעלתה הרוחנית והאנושית, אישית בטבעה אך כוללת ברקע החוויתי שבה – יצירה אשר שרשיה נעוצים עמוק בקרקע המוסיקה העממית בעוד שאמרתה מתנשאת מרחק רב על פני האדמה".

שרת היה מורהו של יורם טהר לב וזה כתב עליו

יהודה שרתוק
יְהוּדָה שָׁרְתוֹק, יְהוּדָה שָׁרְתוֹק,
כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁר
אָמַר לִי: שְׁתוֹק!

לֹא קִבֵּל אוֹתִי לְשִׁעוּרֵי חָלִיל,
פֶּן אֶעֱוֶה חֲלִילָה
אֶת ״אֵל יִבְנֶה הַגָּלִיל״,
אֶל יִבְנֶה הַגְּלִילָה.

כְּשֶׁהוּא כָּעַס
הָיָה צוֹעֵק: ״וְהִשָּׁלֵךְ הַס!״
וּבְנֵי פְקוּעָה!
וּבְנֵי נְעוֹת הַמַּרְדּוֹת!

וּמִכָּל הַנְּזִיפוֹת שֶׁנָּנַף בִּי בַּכִּתָּה,
לָמַדְתִּי עִבְרִית
שֶׁאֵין כָּמוֹתָה.

צביה, אחותו של אליהו גולומב, נהרגה בתאונת דרכים בשעה שנסעה עם גיסתה רבקה הוז (לבית שרת) יחד עם דב הוז ב-1940. בזכות צביה שעברה מעין חרוד וכפר יחזקאל למשק יגור, הגיע לכאן גם יהודה. בספרו של מוקי צור על יהודה שרת הוא מביא חלופת מכתבים בין בני הזוג כשהם נעזרים בפסי הרכבת, רכבת העמק המפורסמת למשלוח הפתקים[51].

תחנה מס' 8: בית העלמין של קיבוץ יגור: סיפורים למרגלות לכרמל

ראו בהרחבה: בית העלמין של יגור

בין הפרדסים והשדות של קיבוץ יגור, בצל הכרמל הירוק, שוכן בית קברות שבו נטמנו כמה מדמויות המפתח של תולדות היישוב והמדינה. כל מצבה כאן מסתירה סיפור של אומץ, מחויבות ומחיר אישי כבד.

יהושע גלוברמן – המפקד שנפל בפתח המלחמה

יהושע גלוברמן (1905–1947) היה אחד ממעצבי תורת הלחימה של "ההגנה". נולד בקלנקוביץ שברוסיה, גלוברמן ארגן כבר בגיל 14 צעירים יהודים להגנה עצמית בפרעות. פעילותו הציונית הביאה לגירושו לסיביר, ובשנת 1925 עלה לארץ והצטרף ליגור.

מפלח פשוט הפך גלוברמן למפקד פלוגות השדה בצפון, ניהל את העלייה לחניתה במבצעי "חומה ומגדל", ובהמשך שימש מפקד החי״ש הארצי וראש לשכת ההדרכה של "ההגנה". הוא יזם רשת ארצית של מדריכים וטיפח ספרות מקצועית בעברית, ונחשב לאחד ההוגים הבולטים של הארגון.

ב־8 בדצמבר 1947, שבועיים לאחר החלטת החלוקה, יצא גלוברמן בשיירה לירושלים כדי לבדוק את מצב העיר. ליד מסמיה נפגע מירי ערבי ונהרג. בן 43 היה. ימים ספורים לפני שהיה אמור לקבל פיקוד על חטיבה שתיקרא "גבעתי". לוי שקולניק (לוי אשכול) ספד לו: "בצנעה מסרתה את חייך הרעננים על סף תקומת המדינה בשביל עתיד האומה .רבבות חברים מתאבלים על לכתך בלא עת בשעה שאנו כה זקוקים לכח הקרבתך ולניסיונך הרב". בשנת 1950 הוענקה לו לאחר מותו דרגת אלוף – מקרה נדיר בתולדות צה״ל[52].

ישראל בר־יהודה – מהמחתרת הרוסית לכנסת

ישראל בר־יהודה (אידלסון) נולד בקונוטופ שברוסיה. בגיל 14 הצטרף ל"נכדי ציון", ובשנת 1920 הפך למזכיר המפלגה הציונית־סוציאליסטית בברית המועצות. פעילותו עלתה לו במחיר: ב־1922 נעצר בידי הג.פ.או. ונידון לשלוש שנות גלות על חוף הים הלבן. גם ממקום מעצרו הוביל מו"מ לחילופי אסירים בין ציונים לקומוניסטים.

ב־1926 עלה לארץ, ב־1930 הצטרף ליגור, ובהמשך נבחר לכנסת מטעם מפ״ם ו'אחדותה עבודה'.  כשר הפנים (1955–1959) עורר סערה כשהורה לרשום כיהודי "מי שמצהיר בתום לב על יהדותו, ללא הוכחות" – החלטה שהביאה לפרישת שרי המפד״ל מהממשלה. בין 1962–1965 כיהן כשר התחבורה, ונפטר בהיותו בתפקיד, בגיל [53]69.

אריה (ליובה) גוקובסקי – הצנחן ששרד רק כדי ליפול באסון

ליובה גוקובסקי (יהודה אחישר, 1914–1954) היה אחד מ־37 צנחני היישוב שהתנדבו לצנוח באירופה הכבושה. בלילה שבין 30 בספטמבר ל־1 באוקטובר 1943 יצא עם אריה פיכמן לרומניה, במטרה לעזור ליהודים להימלט ולהבריח טייסים אנגלים ואמריקאים שנשבו.

טעות ניווט הסיטה את המטוס, והשניים נחתו ליד בוקרשט, לא הרחק ממרכזי השלטון. ליובה נחת על גג בית, רגלו נשברה, ונלכד. הוא הצליח לבלוע את דפי הצופן לפני שנפל לשבי. הגסטפו דרש את הסגרתו, אך דיקטטור רומניה, אנטונסקו, סירב. ליובה נשלח לחקירת "סם אמת" בגרמניה, אך לא נשבר. הוא שוחרר בספטמבר 1944 ושב לארץ.

גורלו האכזרי הגיע ב־29 ביולי 1954, בטקס חנוכת אנדרטה לצנחן פרץ גולדשטיין במעגן. מטוס שנועד להשליך איגרת ברכה איבד שליטה והתרסק בקהל. 17 איש נהרגו, ביניהם ליובה – שרק שרד את הצניחה, השבי והמחתרת, רק כדי למצוא את מותו בטקס זיכרון.[54]

יאיר פלד – מפקד הסיירת שנרצח בנגב

יאיר פלד (1932–1959) נולד ביגור לפנחס ושיינדל פלד, ממייסדי הקיבוץ. אחיו יהודה (יודק'ה) היה לימים תת־אלוף ומפקד עוצבה. יאיר שירת בנח״ל, וב־1958 חזר להתגייס כמפקד סיירת צנחנים.

בתקופת הרגיעה שלאחר מבצע קדש העביר פלד את הדגש מפעולות תגמול לסיור וניידות. הוא הנהיג מסעות אופניים, שימוש באופנועים ובגמלים, וביזמתו נסלל כביש הפטרולים לאורך גבול מצרים ונפרץ "מעלה היעלים" (שהוסב ל"מעלה יאיר").

ב־1959, במהלך תרגיל ניווט בדד באזור הר שגיא, הותקף פלד מן המארב בירי ונהרג. הרצח יוחס לבדואים משבט סאראחין שפעלו בשליחות המודיעין המצרי. בעקבות מותו הורה אלוף פיקוד הדרום על "מבצע הגר", שבו פונה הר הנגב מבני השבט. פלד הותיר אחריו אשה ובת, יעל, שנולדה אחרי מותו[55].

ברל רפטור – דיוקנו של פועל עברי ומדינאי צנוע

ברל (דב) רפטור, שנודע בדמותו הצנועה ובמכנסי החאקי הקצרים, היה מאנשי דור הפועלים והמייסדים. הוא נולד ב־1902 בעיירה רוז’ין שבאוקראינה, גדל במשפחה מסורתית והצטרף בנעוריו לתנועות חלוציות. שנות המהפכה והפוגרומים עיצבו את דרכו, והוא השתתף בהגנה עצמית. ב־1920 עלה לארץ לאחר מסע רצוף קשיים, וכשהגיע לחיפה נשא עמו אקדחים לצד טלית ותפילין – ביטוי למתח שבין המסורת לדמות הפועל העברי החדש.

עם בואו הצטרף לאחדות העבודה ולוועד פועלי חיפה, עבד כסבל בנמל ונטל חלק בגדוד העבודה. במקביל היה מראשוני אנשי “ההגנה” בעיר ועסק בקליטת מעפילים ובהברחת נשק. במועצת פועלי חיפה התבלט כמנהיג שקול שהעדיף משא ומתן על פני שביתות, והוביל מאבקים לשיפור תנאי העבודה. בשנות השלושים היה ממייסדי מפא"י וחבר הנהלת “סולל בונה”, ופעל גם בתחומי הביטחון והרכש במלחמת העולם השנייה.

ב־1944 הצטרף לזרם אחדות העבודה, וב“שבת השחורה” של 1946 נעצר עם ראשי היישוב. הוא היה חבר מועצת העם וחתם על מגילת העצמאות, ואף הופיע לטקס במכנסיים קצרים, כסמל לפשטות החלוצית. לאחר הקמת המדינה כיהן כחבר הכנסת הראשונה מטעם מפ"ם ובהנהגת ההסתדרות.

בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ יגור באורח חיים צנוע. הוא נפטר ב־1989, ודמותו נותרה סמל למסלולו של הפועל העברי החדש – מחלוץ צעיר ומנהיג פועלים ועד חותם מגילת העצמאות וחבר קיבוץ בארץ שעל בניינה עמל[56].

יורם טהרלב – פס הקול הישראלי

יוֹרָם טַהַרְלֵב (1938–2022) היה פזמונאי, סופר ומחזאי, שכתב כ־1,000 שירים במהלך 60 שנות יצירה. נולד וגדל ביגור לסופר חיים טהרלב, ועבד שנים כעורך בהוצאת משרד הביטחון.

טהרלב חתום על חלק מהשירים המוכרים בתרבות הישראלית: "גבעת התחמושת", "היֵה לי חבר היֵה לי אח", "את עיניך שא מזרחה", ו"הבלדה על יואל משה סלומון". רבים משיריו נכתבו בהשראת יגור: "ההר הירוק תמיד" על ילדותו אל מול הכרמל, "ארבע אחר הצהריים" על הווי הקיבוץ, "בפרדס ליד השוקת" על המטעים בהם עבד, ו"צל ומי באר" על המעפילים ששוחררו ממחנה עתלית.[57] .

טהרלב נפטר ב־6 בינואר 2022 בגיל 83, ובחר להיקבר ביגור, כפי שכתב בשירו: "לשכב בצלך כרמל".

בית העלמין של יגור הוא הרבה יותר מאוסף מצבות. הוא ספר היסטוריה פתוח, בו כל קבר מספר על פרק שונה בסיפור הציוני: מהמחתרת ברוסיה הבולשביקית, דרך הצניחה לאירופה הכבושה, מבצעי "ההגנה", הקמת המדינה, ועד התרבות והשירה הישראלית. הקברים כאן אינם רק של חברי קיבוץ – הם של אנשים שעיצבו את המדינה הזאת במו ידיהם.

סיכום

קיבוץ יגור, השוכן למרגלות הכרמל בשוליו הדרומיים של עמק זבולון, הוא מן הקיבוצים הוותיקים והמשמעותיים בתולדות ההתיישבות העובדת. הוא נוסד בשנת 1922 בידי חברי קבוצת “אחווה”, ארגון פועלים בעל שורשים בתנועות ההגנה העצמית ברוסיה וברעיונות סוציאליסטיים־ציוניים, שביקש ליצור חברה עברית חדשה המבוססת על עבודה יצרנית ושיתוף מלא. החלוצים מצאו במקום קרקע כבדה, ביצות ומחסור במים, וראשית דרכם הייתה רצופה קשיים: עבודות ניקוז סיזיפיות, מחלות קדחת ותלות בעבודות חוץ בנמל חיפה ובמחצבות נשר. בהדרגה הוקם משק חקלאי מעורב, ובהמשך נוספו ענפי תעשייה, תחבורה ושירותים, והקיבוץ השתלב במסגרת הקיבוץ המאוחד לאחר משברים פנימיים והתארגנות תנועתית מחודשת

בשנות השלושים התחזק הקיבוץ מבחינה דמוגרפית ואידאולוגית עם הצטרפות פלוגות הכשרה צעירות, שחידשו את רוח החלוציות והגדילו את מספר החברים. במקביל התמודד הקיבוץ עם מציאות ביטחונית מתוחה, כולל התקפות מצד כנופיות ערביות בראשית שנות השלושים. שאלת המים, שהעיקה על חיי היומיום, נפתרה בהדרגה עם קידוח הבאר הראשונה ב־1932 והקמת בארות נוספות, כחלק מראשית מפעלי המים האזוריים והקמת חברת “מקורות”, שאפשרו הרחבת החקלאות וההתיישבות

יגור לא היה רק משק חקלאי, אלא גם מוקד מרכזי של הפעילות הביטחונית והלאומית של היישוב. מיקומו האסטרטגי בסמוך לנמל חיפה, למסילות הברזל ולצירי תנועה מרכזיים הפך אותו לבסיס חשוב של “ההגנה” והפלמ"ח. בקיבוץ הוקמו סליקים, מתקני אימון ותחנות קשר, והוא שימש נקודת מעבר לנשק וללוחמים. תפקידו הבולט ביותר בא לידי ביטוי לאחר פריצת מחנה המעפילים בעתלית ב־1945, כאשר המעפילים המשוחררים הובאו ליגור ונקלטו בבתי החברים, באירוע שהפך לאחד מסמלי המאבק לעלייה חופשית

חשיבותו הביטחונית של הקיבוץ התגלתה שוב ב“שבת השחורה” ביוני 1946, כאשר הבריטים כיתרו את המקום וגילו בו סליק מחוזי גדול עם כמויות נשק מרשימות. האירוע הפך את יגור לסמל של ההתיישבות הלוחמת, ואחת מאוניות המעפילים אף נקראה על שמו. לצד המאבק הביטחוני המשיך הקיבוץ להתפתח: נבנו מבני ציבור, מוסדות חינוך ותשתיות, ובהם גם בית ספר מקצועי שתכנן האדריכל אריך מנדלסון

במהלך הסיור ביגור נחשפים גם אתרים המשקפים את פרקי ההיסטוריה השונים: תחנת רכבת העמק והקשר שלה להתיישבות בעמק, תחנת המשטרה הבריטית, ה“עיגול” שתוכנן בידי אדריכל הנוף שלמה אורן ויינברג, והסליק שנחשף ב־1946. כל אחד מן האתרים הללו מספר פרק אחר בסיפורו של הקיבוץ – חקלאות ותעשייה, תחבורה והתיישבות, מאבק ביטחוני וחיי קהילה.

סיפורו של יגור משקף במידה רבה את סיפורה של ההתיישבות העובדת כולה: מעבר מביצות וקדחת למשק חקלאי ותעשייתי מבוסס; מיישוב קטן ומבודד למרכז תנועתי חשוב; ומשגרת עבודה יומיומית למוקד של מאבק לאומי. הקיבוץ, שנולד מתוך אידיאלים של שיתוף ועבודה, הפך לאחד הסמלים הבולטים של החלוציות, הביטחון והחברה הקיבוצית בארץ ישראל.

הערות

[1] על פי גבי קרדוש מדריך סיורים וחבר בקיבוץ, בארכיון יגור לא נמצא מסמך המתעד את ההחלטה לקרוא לקיבוץ בשם יגור

[2] וילבוש התפרסם אחר כך בהקמתו של בית החרושת 'עתיד' לייצור שמן. ראו בהרחבה, באתר זה, סיור בעקבות ניל"י: בית הקברות של חדרה.

[3] ראה באתר זה: תולדות התיישבות ברמת הנדיב.

[4] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, תל אביב, עמ' 56.

[5] ראו באתר זה: ביתניה עילית.

[6] זאב צחור, חזן-תנועת חיים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 60

[7] ]ד"ר הלל יפה , דור המעפילים-זיכרונות, מכתבים, יומן", הוצאת "דביר" ,תרצ"ט-1938, עמוד 377

[8] אחווה, באתר תנועת העבודה הישראלית

[9] לויטה, שלמה. תולדות יגור. יגור: הוצאת קיבוץ יגור, 1972.

עמ' 41–45

[10] הלל לויטן, לקסיקון יגור, הוצאה עצמית, יגור

[11] עתלית, פלוגת יגור, דבר, 5 ביולי 1931

[12]  יאזור, הפועל הצעיר, 22 ביולי 1924

[13] אתר קיבוץ יגור

[14] ראו באתר זה: גדוד העבודה

[15] בשנת 1927, לאחר שנות המשבר והפילוג ב'גדוד העבודה', התגבשה מסגרת תנועתית חדשה – הקיבוץ המאוחד – שנועדה לאחד את הקיבוצים. התנועה החדשה צמחה בעיקר מתוך אנשי העלייה השנייה והשלישית, ובראשם מנהיגים כיצחק טבנקין ושלמה לביא, שביקשו לארגן ולחזק את הקיבוצים במסגרת ארגונית יציבה יותר. הבסיס הארגוני לתנועה היה “קיבוץ עין חרוד”, שהתפתח לאחר הפילוג בגדוד העבודה, וקלט סביבו קיבוצים קיימים

[16] לויטן, הלל (עורך), לקסיקון יגור, יגור: הוצאת קיבוץ יגור, תשמ״ה (1985), עמ’ 156–157, הערך “הפלוגה”. לויטה, שלמה, תולדות יגור. יגור: הוצאת הקיבוץ, 1972, עמ’ 95–110.

נאור, מרדכי, התנועה הקיבוצית: מקורות, סיכומים, פרקים. תל אביב: משרד הביטחון, 1998, עמ’ 120–135.

[17] י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה תל־אביב, 1973 (להלן: סת"ה), כרך ב', חלק ראשון, עמ' 452-453; קוממיות ונכבה, עמ' 20.

[18] א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, תל־אביב, 1989 (להלן: מילשטיין, תולדות),  כרך ראשון, עמ' 153.

[19] ראה: י' ולאך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים, 1991 (להלן: אטלס כרטא), עמ' 36, מפה מס' 47.

[20] י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה תל־אביב, 1973 (להלן: סת"ה), כרך ב', חלק ראשון, עמ' 452-453; קוממיות ונכבה, עמ' 20. ארגון ופעולות הכנופיות הערביות בארץ, 12 באוקטובר 1936, אצ"מ, S25/3441.

[21] א' שטרן (עורך) כרונולוגיה לתולדות הישוב החדש בארץ־ישראל, 1936-1947, ירושלים, 1974 (להלן, כרונולוגיה), עמ' 61 ; אצ"מ .S25/4180

[22] S. Lachman, “Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-1939”, E. Kedourie and S G. Haim (eds.) Zionism and Arabism in Palestine and Israel, London, 1982, pp. 5.

[23] צ' אל-פלג, המופתי הגדול, תל־אביב, 1989 (להלן: המופתי הגדול), עמ' 42.

[24] שמחה בלאס היה מהנדס מים מן הדמויות המרכזיות בפיתוח משק המים של היישוב היהודי. הוא שימש כמהנדס הראשי של מוסדות היישוב בתחומי מים והשקיה, ובהמשך היה מן המתכננים המרכזיים של מפעל המוביל הארצי. עם הקמת חברת “מקורות” בשנת 1937, היה בלאס הדמות המקצועית המובילה בתחום הקידוחים והתכנון ההידרולוגי. הקידוח הראשון שבוצע ליד יגור נעשה בפיקוחו ובתכנונו, והוא נחשב לנקודת הפתיחה של פעילות החברה. פיתח תפיסה של תכנון מים ארצי ולא רק קידוחים נקודתיים.2. היה שותף לתכנון מערכות מים ליישובים חקלאיים רבים. לימים היה מעורב בתכנון המוביל הארצי.

[25] שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, פרק 26 – הקמת חברת "מקורות", ע' 116 – 120

[26] חברת “מקורות” נוסדה בשנת 1937 ביוזמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות והקרן הקיימת לישראל, במטרה ליצור גוף מרכזי שיטפל בפיתוח מקורות מים, בקידוחים ובהובלת מים ליישובים. עד אז פעלו יישובים רבים באופן עצמאי, תוך הסתמכות על בארות מקומיות, נחלים או מי גשמים – מצב שהגביל את אפשרויות ההתיישבות, במיוחד באזורים צחיחים או דלי מים.

[27] אריך מנדלסון (Erich Mendelsohn) ;‏ 1887 –1953)[ היה אדריכל יהודי בעל שם עולמי, אשר עבודתו הושפעה בעיקר מן האסכולות האקספרסיוניסטית והפונקציונליסטית באדריכלות. חותמו של מנדלסון באדריכלות הארץ ישראלית בא לידי ביטוי בשורת מבנים עירוניים בעלי ערך שתכנן בתקופת היישוב    (זיוה שטרנהל, "אריך מנדלסון – מברלין לירושלים", אלפיים 32, 2008.).

[28] גבי קרדוש, מסלול לטיול ביגור

[29] עופר, תהילה. “כך סייעו ‘מורים לעברית’ לרבין לפרוץ אל מחנה עתלית”, מעריב, 8 בדצמבר 1985.

עם-עד, קרני. “איפה היית ב-10 באוקטובר 1945?”, הקיבוץ, 4 במרץ 2004.

[30] [עורכים/מכנסים: זרובבל גלעד בעזרת מתי מגד]. ספר הפלמ״ח. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א׳. עמ’ 630 (במאמר מופיע גם טווח רחב יותר: עמ’ 329–630, אך להפניה ישירה לפריצה—עמ’ 630).

רבין, יצחק. פנקס שירות. תל-אביב: ספרית מעריב, 1979. עמ’ 18.

מילשטיין, אורי. דרך רבין ומורשתו. רמת אפעל: הוצאת שרידות, 2010. כרך א׳, עמ’ 148.

הלר, י׳. “ממאורעות תרצ״ו ועד למלחמת הקוממיות”, בתוך: אליאב, ב׳ (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי. ירושלים, 1988. עמ’ 105.

[31] אתר “ציוני דרך” – מחנה המעפילים בעתלית והקשרו ההיסטורי.יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך ג', חלק שני, הוצאת עם עובד, תל אביב, עמ' 844-848

[32] תודה לאמנון מאירי מיגור על ההבהרה.

[33] ראו בעניין זה: עמרי שלמון, "טסה הרכבת בעמקים", בתוך: אסף זלצר (עורך): עמק יזרעאל וכול נתיבותיו, עמ' 135-136

[34] בן-אריה, י' (1970). ארץ-ישראל במאה ה-19: גילויה מחדש. יד יצחק בן-צבי.

[35] פיק, פ' (1979). מייסנר פשה: חלוץ הרכבות בארץ-ישראל ובשכנותיה. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 10, 102–128.

[36] מרדכי נאור, בחזרה לרכבת העמק, , ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2009, עמ' 10-11

[37]  סלילת רכבת העמק, באתר מועצה אזורית חוף הכרמל

[38] 26-11-2019 Jonathan Myers, How Thomas Cook helped shape the Israel of today

[39] ויקיפדיה, "רכבת העמק".

[40] רון פז, ‏רכבת העמק שברה שיא עולמי במהירות, באתר גלובס, 1 במאי 2005

[41] תמר שנקר, " רכבת העמק – המסילה הגדולה מהחלומות", מסע אחר און ליין.

[42] ארכיון רכבת ישראל (במוזיאון הרכבת בחיפה): המקור העשיר ביותר לצילומים, כרטיסי נסיעה מקוריים, דגמי קטרים ופרטים טכניים על המסילה הצרה ($105$ ס"מ).הספר "The Hedjaz Railway" מאת James Nicholson: ספר מחקר מקיף המתאר את ההקמה העות'מאנית של המסילה החג'אזית, שרכבת העמק הייתה חלק בלתי נפרד ממנה

נאור, מרדכי. בחזרה לרכבת העמק. הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מקווה ישראל, 2009. לבנוני, יהודה. מ"חמורו של הסולטן" ל"רכבת העמק" (שני כרכים). הוצאת ארז הלבנון, ראשון לציון, 2017. תירוש, דוד. רכבת העמק. הוצאת החברה להגנת הטבע, תל אביב, 1988. לבנוני, יהודה. סודות שבעמק: מסיפורי רכבת העמק. הוצאה עצמית, 2021.

פיק, פנחס. "מייסנר פחה: חלוץ הרכבות בארץ-ישראל ובשכנותיה – האיש, מסילותיו וקורותיהן". קתדרה, חוברת 10, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, ינואר 1979, עמ' 102–128. קושניר, דוד. "מסילת-הברזל חיפה-דמשק: השלב הבריטי (1890–1902)". קתדרה, חוברת 55, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, מרץ 1990, עמ' 89–109.

[43] תדהר, דוד (עורך). האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 11. תל־אביב: ספריית ראשונים, 1947.

עמ’ 3670–3671 – ערך: שלמה אורן ויינברג.

טרגן, מיכאל (עורך). אדריכלות הנוף בישראל. תל־אביב: איגוד אדריכלי הנוף, 1998. עמ’ 32–35 – פרק על ראשית המקצוע ודמותו של ויינברג.

גן, יואב, אדריכלות הנוף בישראל – ראשית הדרך. תל־אביב: משרד הביטחון, 2003. עמ’ 41–47 – על דור המתכננים הראשונים, כולל ויינברג. עמ’ 82–84 – תכנון בקיבוצים ופעילותו המקצועית.

[44] על חוויית חיפושי הנשק ביגור, מנקודת מבטה של ילדה בקיבוץ, ראה" צ' דגן, "שבת שחורה וכלניות אדומות" נעמת, יוני 1989, נעמת, יוני 1989, עמ' 42-45..

[45] המודיעין של ה'הגנה' הצליח לגלות מראש את העומד להתרחש, ותצלום של פקודת המבצע, על כל נספחיה הגיע לידי מפקדת ה'הגנה'; מפקדיה הספיקו לרדת למחתרת, להסתתר ולהסתוות בטרם התחיל המבצע. הבריטים גילו בדרך מקרה את מחסן הנשק הגדול שבקיבוץ יגור, אך לא הצליחו ללכוד את מרבית פעילי ה'הגנה' ומפקדיה: בין 2700 היהודים שנאסרו באותו היום היו 200 אנשי פלמ"ח בלבד ומספר זעום של מפקדי ה'הגנה' (ראה גם אטלס כרטא, עמ' 89).

[46] יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, ממאבק למלחמה, חלק שני, עמ' 844-848

[47] אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, רמת אפעל, 2010,  כרך א',  עמ' 148.

[48] ספר הפלמ"ח, א', עמ' 534.

[49] זאב בן־צבי (1904–1952) היה מן הפסלים המרכזיים בדור הראשון של האמנות הארץ־ישראלית ואחד מחלוצי המודרניזם בפיסול המקומי. הוא נולד בפולין, למד אמנות בוורשה ועלה לארץ בשנת 1923. לאחר לימודים ב“בצלאל” נסע להשתלמות בצרפת, שם נחשף לקוביזם, השפעה שניכרה בפרוטומות ובדיוקנאות שיצר, אשר שילבו ריאליזם עם עיבוד צורני מונומנטלי. בשנות הארבעים יצר אנדרטאות בעלות אופי לאומי וחינוכי, ובהן “יד לילדי הגולה” בקיבוץ משמר העמק (1945). בן־צבי שימש גם כמורה ומנהל ב“בצלאל החדש” והשפיע על דור צעיר של פסלים. לאחר מותו הוענק לו פרס ישראל לפיסול לשנת תשי"ג (1953), השנה הראשונה לחלוקת הפרס.

[50] בתיה לישנסקי (1899–1992) נמנית עם דור המייסדים של הפיסול בארץ ישראל ועם הדמויות המרכזיות בעיצוב דמותו החזותית של האתוס החלוצי. היא נולדה בעיירה מאלין שבתחומי האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), ועלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1910. לישנסקי התחנכה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שם למדה גם ציור, והמשיכה ללימודי פיסול בבצלאל בירושלים אצל בוריס שץ. בשנות העשרים הרחיבה את השכלתה באקדמיות לאמנות ברומא, ברלין ופריז, והתוודעה לזרמים המרכזיים של האמנות המודרנית באירופה. בתקופה זו אף הציגה בסלון דז־אינדפנדן בפריז (1926), צעד המעיד על השתלבותה במעגלי האמנות הבינלאומיים. עם שובה לארץ ישראל בשנת 1929 ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, שזכתה לתשומת לב רבה, והוזמנה ליצור את האנדרטה הראשונה שלה – בחולדה – ראשיתה של סדרת אנדרטאות לאומיות.

יצירתה משקפת ברובה את הנרטיב הציוני ואת דמות החלוץ, הפועל והלוחם, אך משלבת גם מוטיבים תנ"כיים ודיוקנאות של אישים מרכזיים ביישוב. ניתן לחלק את עבודתה לשלושה תחומים עיקריים: פסלים קטנים מעץ, גבס ואבן בעלי נטייה צורנית קרובה לקוביזם; דיוקנאות נטורליסטיים בעלי נופך רומנטי; ואנדרטאות ציבוריות, לרוב קבוצתיות, המאופיינות בהבעה דרמטית ובסגנון מסוגנן. עבודותיה מתאפיינות בהדגשת החומר ובניגוד בין חלקים גולמיים למלוטשים, מתוך תפיסה אקספרסיבית הרואה בתהליך הפיסול עצמו חלק מהמסר האמנותי. גישה זו, המדגישה את המעבר מן החומר הגולמי למהות רוחנית, הפכה לאחד המאפיינים הבולטים ביצירתה.

לישנסקי הייתה אחותה של רחל ינאית בן־צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן־צבי, וכן של שרה לישנסקי, מחלוצות שירותי הבריאות בארץ. חייה האישיים היו רצופי משברים, בין היתר בשל קשיים כלכליים והרס חוזר של פסליה במרחב הציבורי. בת זוגה, הציירת אנני נוימן, נפטרה בשנת 1955, ואובדנה העמיק את תחושת הבדידות שלה. אף על פי כן המשיכה ליצור במשך עשרות שנים, וראתה בעבודותיה מעין המשכיות לחייה האישיים. תרומתה לאמנות הישראלית זכתה להכרה רשמית: היא קיבלה את פרס דיזנגוף לפיסול פעמיים (1944, 1957), הוכרזה יקירת העיר תל אביב (1983), ובשנת 1985 הוענק לה פרס ישראל לפיסול. לישנסקי נפטרה בתל אביב בשנת 1992, בגיל תשעים ושתיים, והותירה אחריה גוף יצירה רחב היקף, הפזור עד היום בקיבוצים, בערים ובאתרי זיכרון ברחבי הארץ.

[51] מוקי צור, צור, יהודה שרת: גיבור תרבות. צורהוצאת הקיבוץ המאוחד. , 2000 בני ברק:

[52] בוגנר, נ' (1998). מחשבה צבאית ב"הגנה": יוחנן רטנר, יהושע גלוברמן, יצחק דובנו. משרד הביטחון – ההוצאה לאור. ספר זה מנתח את תרומתו האינטלקטואלית של גלוברמן לעיצוב תורת הלחימה, הדרכת המפקדים והקמת הגדנ"ע והחג"ם.

סלוצקי, י' (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך ג' (חלק שני). הוצאת עם עובד. הספר סוקר את פעילותו כמפקד מחוז תל אביב וכאחראי על הדרכה ארצית בתקופה הקריטית שלפני מלחמת העצמאות.

נאור, מ' (עורך), לקסיקון כוח המגן – ההגנה (1992). ערך המוקדש לגלוברמן בעמוד 104, המרכז את ציוני הדרך בקריירה הצבאית שלו.

[53] יעקב גורן, ישראל בר-יהודה: איש בשליחות תנועה, אפעל: יד טבנקין, תשנ"ב , עמ' 14.

[53] דוד תדהר (עורך), "ישראל בר-יהודה (אידלסון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1867; ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ישראל בר־יהודה, או: מלחמת שלשים שנה על ו"ו החיבור, מעריב, 16 בינואר .1953

[54] יהודית תידול באומל, גיבורים למופת, צנחני הישוב במלחמת העולם השניה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן גורין, שדה בוקר, 2004, עמ' 21; יהודה אחישר, "בשליחות לארץ אויה, מגן בסתר, עמ' 239

[55] יאיר פלד" (1961) – קובץ לזכרו שיצא בהוצאת קיבוץ יגור (הקיבוץ בו נולד וגדל). הספר כולל מכתבים שכתב, דברים שכתבו עליו פקודיו וחבריו, ומתאר את אישיותו הייחודית כמפקד ומנווט. "סיירת צנחנים" מאת אורי מילשטיין (1985) – הספר סוקר את תולדות היחידה ומקדיש מקום נרחב לתקופת פיקודו של יאיר פלד, שהפך את הסיירת ליחידת הניווט המובילה בצה"ל.

[56] דוד תדהר (עורך), "דב (ברל) רפטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2930. ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ברל רפטור, מעריב, 13 במאי 1955.   אבי כצמן, מה ברל אומר, כותרת ראשית, 4 במאי 1988

[57] הכהן, אליהו. שירים עבריים: מאה שנות זמר עברי. תל אביב: עם עובד, 1999.`זעירא, מוטי. מקהלה עליזה: זמר עברי והחברה הישראלית. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2005.; טהרלב, יורם. אין כבר דרך חזרה: סיפור חיי. תל אביב: ידיעות ספרים, 2017.; קוטנר, יואב. שירונט: ספר הזמר הישראלי. תל אביב: כנרת, זמורה־ביתן, 2006.; שחר, נתן (עורך). אנציקלופדיה של הזמר העברי. תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, שנים שונות.; הספרייה הלאומית. “יורם טהרלב” – ערך ביוגרפי ומאגר שירים. ירושלים.