גילי חסקיןמדיניות רדיפה, שותפות להשמדה ובלימת הגירוש
כתב: גילי חסקין 21-12-2025
ראו גם: גאוגרפיה של בולגריה, תולדות בולגריה מראשיתה ועד התנצרותה בימי הביניים. ; תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות.
ראו גם: בולגריה, מבט אישי; תכנון טיול לבולגריה
תקציר
מאמר זה בוחן את גורלה של יהדות בולגריה בתקופת השואה על רקע הצטרפותה של בולגריה למדינות הציר, חקיקת חוקים אנטי־יהודיים, שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית בגירוש יהודים, ולצד זאת – בלימת גירושם של יהודי "בולגריה הישנה". הדיון מציג תמונה מורכבת של מדינה שהייתה בעת ובעונה אחת רודפת, משתפת פעולה ומצילה, תוך ניתוח תפקידם של השלטון, המלך בוריס השלישי, הפרלמנט, הכנסייה האורתודוקסית והחברה האזרחית. המאמר מבקש לפרק את מיתוס "הצלת יהודי בולגריה" ולהעמידו בהקשרו ההיסטורי המדויק.
מבוא
סיפורה של יהדות בולגריה בתקופת השואה תופס מקום ייחודי בהיסטוריוגרפיה של השואה באירופה. בניגוד לרוב מדינות הציר, מרבית יהודי בולגריה לא גורשו למחנות ההשמדה, ושיעור הישרדותם היה מן הגבוהים ביבשת. עובדה זו שימשה לאורך שנים בסיס לנרטיב של "הצלה לאומית". עם זאת, בחינה היסטורית ביקורתית מעלה כי לצד הישרדותם של כ־48,000 יהודי בולגריה הישנה, הייתה בולגריה אחראית ישירות לגירושם ולהשמדתם של יותר מ־11,000 יהודים משטחים שסופחו אליה במהלך המלחמה.
המאמר מבקש לנתח את מכלול הגורמים המדיניים, החברתיים והאישיים שהובילו לתוצאה כפולה זו, ולבחון את הדינמיקה שבין יוזמה גרמנית לאחריות בולגרית, בין התנגדות מוסרית לאינטרסים מדינתיים.
יהודי בולגריה ערב מלחמת העולם השנייה
ערב המלחמה חיו בבולגריה כ־50,000 יהודים, שהיוו פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה. כ־55% מהם התגוררו בבירה סופיה, שם היוו כ־9% מתושבי העיר. היהודים נהנו משוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא, השתלבו היטב בכלכלה העירונית, במסחר, במלאכה, במקצועות חופשיים ובשירות הציבורי.
הקהילה היהודית הייתה מאורגנת במסגרת מוסדות קהילתיים, חינוכיים ודתיים מפותחים. מראשית המאה ה־20 התחזקה בה ההשפעה הציונית, והרבנות פעלה תחת מועצה מרכזית בנושאים לאומיים. עד אמצע שנות ה־30 נהנו היהודים מביטחון יחסי, והאנטישמיות, אף שהחלה להופיע בזירה הציבורית, נותרה מוגבלת בהיקפה ובהשפעתה.
בולגריה והצטרפותה למדינות הציר
במרץ 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת־צדדי והפכה לבעלת בריתה של גרמניה הנאצית. בתמורה זכתה בהרחבת שטחה: מקדוניה הווארדארית מיוגוסלביה, מערב תראקיה מיוון וחבל פירוט. בשטחים אלו החילה בולגריה שלטון אזרחי מלא, אך מנעה מן האוכלוסייה היהודית אזרחות בולגרית וזכויות אזרחיות.
למרות הברית עם גרמניה, שמרה בולגריה על מידה מסוימת של עצמאות: היא לא הכריזה מלחמה על ברית המועצות, והגרמנים נמנעו מהתערבות ישירה בניהולה הפנימי. מצב זה אפשר להנהגה הבולגרית גמישות מסוימת, אך גם העמיד אותה כאחראית מלאה למדיניותה כלפי היהודים.
החקיקה האנטי־יהודית והמערכת הממסדית
חקיקת החוקים האנטי־יהודיים בבולגריה בראשית שנות ה־40 לא הייתה תהליך מקרי או שולי, אלא חלק ממדיניות ממוסדת וברורה שנועדה להתאים את המדינה הבולגרית לסדר האירופי החדש שהובילה גרמניה הנאצית. בדצמבר 1940 ובינואר 1941 אישר הפרלמנט הבולגרי את “החוק להגנת האומה”, חקיקה מקיפה שהתבססה במידה רבה על חוקי נירנברג הגרמניים, הן בניסוח והן ברוח. החוק הגדיר לראשונה את היהודים בבולגריה על בסיס גזעי ולא דתי, ובכך ניתק אותם מהיותם אזרחים שווי זכויות והפך אותם לקבוצה נפרדת ומופלית על פי חוק. בעקבות זאת נשללו מן היהודים זכויות אזרח יסודיות: הם הודרו משירות בצבא, הוגבלו במשרות ציבוריות ופרטיות, הוטלו עליהם מגבלות חמורות על מקום מגוריהם, חופש התנועה, הקניין והעיסוק, וחויבו בחובות מיוחדות שלא חלו על שאר האוכלוסייה. החקיקה לא נותרה בגדר הצהרה בלבד, אלא לוותה בשורה של צעדים מנהליים ויומיומיים שנועדו לאכוף אותה ולהפוך את חיי היהודים לבלתי אפשריים כמעט. הונהגה חובת רישום קפדנית של כל היהודים, הוטל מס רכוש מיוחד שפגע קשות במעמד הכלכלי של הקהילה, נאכף עוצר לילה, וחויבו היהודים לענוד טלאי צהוב, סימון פומבי שנועד לבודד, להשפיל ולהפוך אותם ליעד גלוי לפיקוח ולהטרדה. במקביל הוקמו גדודי עבודות כפייה לגברים יהודים, שנשלחו לעבודות פיזיות קשות בתנאים ירודים, ללא זכויות וללא הגנה משפטית, תחת פיקוח צבאי ואזרחי. השלב הבא בתהליך היה העמקת המנגנון הממסדי: באוגוסט 1942 הוקם הקומיסריון לענייני יהודים במסגרת משרד הפנים, גוף ייעודי שמטרתו הייתה ריכוז כל הטיפול ב”בעיה היהודית”. בראש הקומיסריון הועמד אלכסנדר בלב, פקיד בכיר ואידאולוג אנטישמי מוצהר, שפעל בתיאום הדוק עם נציגי גרמניה הנאצית. בלב לא הסתפק בניהול צעדי אפליה, אלא חתר באופן פעיל להפקעת רכושם של היהודים ולגירוש כלל יהודי בולגריה, כחלק מן המדיניות האירופית של “הפתרון הסופי”. כך נבנתה בבולגריה מערכת של חקיקה, פיקוח ומינהל, שלא פעלה בשוליים אלא בלב הממסד הממלכתי, והכינה את הקרקע לצעדים הקיצוניים יותר שביקשה גרמניה ליישם בהמשך. עבור המטייל המתעניין בהיסטוריה, פרק זה ממחיש כיצד מדינה שלא נכבשה צבאית בידי הנאצים אימצה מרצונה מנגנונים של אפליה ורדיפה, וכיצד חוקים, תקנות ומשרדים יכולים להפוך במהירות לכלי דיכוי יעילים גם ללא אלימות גלויה.
גירוש והשמדת יהודי השטחים שסופחו לבולגריה
במהלך מלחמת העולם השנייה מהווים את אחד הפרקים הקשים והחד־משמעיים ביותר בתולדות המדינה בתקופה זו, ומציבים גבול ברור בין הצלת יהודי בולגריה הריבונית לבין אחריותה הישירה לפשעי השמדה מחוץ לגבולותיה המוכרים. בפברואר–מרץ 1943 בוצע גירוש מתוכנן ושיטתי של 11,343 יהודים מן השטחים שסופחו לבולגריה לאחר 1941 – תראקיה המערבית, מקדוניה הוורדרית ואזור פירוט. אזורים אלה לא נחשבו לחלק מן הממלכה הבולגרית שלפני המלחמה, אך היו נתונים לשליטה ומנהל בולגריים מלאים, כולל משטרה, פקידות אזרחית ומנגנוני ביטחון. הגירוש לא נכפה על בולגריה בידי גרמניה באופן ישיר, אלא אורגן, נוהל ובוצע בפועל בידי הרשויות הבולגריות עצמן, החל מרישום היהודים וריכוזם, דרך החרמת רכושם, ועד העברתם הפיזית לנקודות האיסוף ולרכבות הגירוש. היהודים גורשו מבתיהם תוך זמן קצר, לעיתים באישון לילה, הוחזקו בתנאים קשים במחסנים, בתי ספר ומבני ציבור, ולאחר מכן הועברו בשיירות דרך שטח בולגריה אל מחנות ההשמדה בפולין הכבושה, ובראשם טרבלינקה. כמעט איש מן המגורשים לא שרד. בשונה מיהודי בולגריה גופא, לא קמה בשטחים אלה התנגדות ציבורית משמעותית לגירוש, ולא הופעל לחץ פוליטי, כנסייתי או אזרחי שיבלום את המהלך. גורלם של יהודי מקדוניה ותראקיה הוכרע הרחק מעין הציבור הבולגרי, והם נתפסו על ידי השלטון כנתינים חסרי זכויות, שאינם חלק מן הגוף הלאומי שיש להגן עליו. אירוע זה מפריך באופן חד את הנרטיב הרווח המציג את בולגריה כמדינה שהצילה את יהודיה בלבד, וממחיש את הפער המוסרי והמדיני בין מדיניותה כלפי אזרחיה היהודים לבין פעולותיה בשטחים הכבושים והמסופחים. האחריות הבולגרית לגירוש ולהשמדה במקרה זה אינה עקיפה או תוצר של אילוץ בלבד, אלא אחריות ישירה של מנגנוני מדינה שפעלו ביוזמה, בשיטתיות ובשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית. עפרק זה מחייב מבט מורכב ובלתי מתייפייף על עבר המדינה: בולגריה של תקופת המלחמה הייתה בעת ובעונה אחת מקום הצלה ומקום פשע, וההבחנה בין השניים אינה מטשטשת אלא מדגישה את האחריות ההיסטורית על מה שנעשה מעבר לגבולות ההגנה שהמדינה בחרה להציב.
ניסיון גירוש יהודי בולגריה הישנה ובלימתו
במקביל לגירוש יהודי השטחים שסופחו לבולגריה, נקטו השלטונות הבולגריים צעדים מתקדמים גם לקראת גירושם של כ־20,000 יהודים מבולגריה גופא – כלומר מן “בולגריה הישנה”, זו שהייתה בתחומי המדינה לפני 1941. בניגוד למה שאירע במקדוניה ובתראקיה, ניסיון זה עורר תגובת נגד חריגה בעוצמתה ובהיקפה, אשר בסופו של דבר הביאה לבלימת הגירוש. התהליך החל באביב 1943, כאשר מנגנוני המדינה, בתיאום עם הקומיסריון לענייני יהודים, החלו בהכנות מעשיות: ריכוז יהודים בערי השדה, תכנון משלוחים ברכבות, והכנת צווים מנהליים שנועדו להוציא את המהלך אל הפועל. אלא שכאן, בניגוד לשטחים המסופחים, היה מדובר באזרחים מוכרים, שחיו עשרות ולעיתים מאות שנים כחלק בלתי נפרד מן החברה הבולגרית, והפגיעה בהם לא נותרה עניין בירוקרטי חבוי. ההתנגדות לגירוש נבעה ממספר מוקדים שפעלו במקביל וחיזקו זה את זה. במישור הפוליטי בלט תפקידו של דימיטר פשב, סגן יושב־ראש הפרלמנט, אשר לאחר שנודע לו על הכוונה לגרש את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות, פעל במהירות לגייס חברי פרלמנט ולנסח מחאה רשמית נגד המהלך. פשב ואחרים לא פעלו כאופוזיציה אנטי־ממסדית, אלא מתוך הממסד עצמו, תוך הסתמכות על טיעונים חוקתיים, מוסריים ופטריוטיים, והדגישו כי גירוש אזרחים בולגריים עומד בסתירה למסורת המדינה ולחוקיה. במקביל התייצבה הכנסייה האורתודוכסית הבולגרית בעמדה ברורה וחד־משמעית. ראשי הכנסייה, ובהם המטרופוליטים של סופיה ופלובדיב, הביעו התנגדות פומבית לגירוש, פנו לשלטונות והבהירו כי לא ישתפו פעולה עם פגיעה ביהודים, ואף רמזו כי יהיו מוכנים להתייצב פיזית לצד הקהילות המיועדות לגירוש. גם דעת הקהל העירונית מילאה תפקיד: שמועות על הגירוש הצפוי עוררו מתיחות, מחאה שקטה ולעיתים גלויה, והבהירו לשלטון כי המחיר הפנימי של המהלך עלול להיות כבד. לנוכח הצטברות הלחצים – פרלמנטריים, כנסייתיים וציבוריים – וכן חשש מערעור היציבות הפנימית בעיצומה של מלחמה, נסוגה ההנהגה הבולגרית מן התוכנית. צווים בוטלו, משלוחים לא יצאו לדרך, והגירוש של יהודי בולגריה הישנה לא יצא אל הפועל. חשוב להדגיש כי הבלימה לא ביטלה את האפליה, הרדיפות והפגיעות הקשות ביהודים, אך היא מנעה את שילוחם למחנות ההשמדה. עבור המטייל חובב ההיסטוריה, פרק זה מדגיש את המורכבות של התקופה: אותה מדינה שאפשרה ואף יזמה גירוש והשמדה של יהודים מחוץ לגבולותיה הישנים, ידעה – בלחץ פנימי משמעותי – לעצור מהלך דומה כלפי אזרחיה. ההצלה של יהודי בולגריה לא הייתה תוצאה של החלטה אחת או של דמות בודדת, אלא של צירוף נדיר של אומץ אזרחי, פעולה מוסדית ולחץ ציבורי, אשר הצליחו, במקרה זה בלבד, לשנות את מהלך ההיסטוריה.
במקביל לגירוש יהודי השטחים החדשים, תוכנן גירושם של כ־20,000 יהודים מבולגריה עצמה. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריגה בעוצמתה.
6.1 דימיטר פשב והמאבק הפרלמנטרי
דימיטר פשב היה מן הדמויות המרכזיות והחריגות ביותר בפרשת בלימת גירוש יהודי בולגריה, דווקא משום שפעל מתוך לב הממסד ולא משוליו. כסגן יושב־ראש הפרלמנט ואיש הרוב השלטוני, הוא לא היה מתנגד משטר, אלא פוליטיקאי שמרני, נאמן למערכת, שראה עצמו מחויב לחוק ולמדינה. נקודת המפנה חלה כאשר הגיע לידיו מידע מהימן על מועד הגירוש המתוכנן של יהודי בולגריה הישנה, ובראש ובראשונה של יהודי קיוסטנדיל. פשב הבין כי מדובר במהלך מיידי ובלתי הפיך, והגיב במהירות יוצאת דופן. בלילה שבין 9 ל־10 במרץ 1943 הוא זימן בדחיפות את שר הפנים, דרש הבהרות ודרש לעצור את ההכנות לגירוש. במקביל פעל לגייס חברי פרלמנט מן הרוב עצמו, ניסח מחאה כתובה והבהיר להנהגה כי המהלך צפוי להצית משבר ציבורי ופוליטי חמור. פשב לא השתמש רק בטיעונים מוסריים, אלא גם בטיעונים חוקתיים ומעשיים: הוא הדגיש כי גירוש אזרחים בולגריים מנוגד לחוק, פוגע בריבונות המדינה ומסכן את יציבותה בעיצומה של מלחמה. פעולתו הנחרצת יצרה לחץ מיידי על מוקדי קבלת ההחלטות, ובסופו של דבר הובילה לשליחת מברקי ביטול בהולים לרשויות המקומיות ולבלימת הגירוש ממש ברגע האחרון, כאשר חלק מן היהודים כבר רוכזו ונערכו למשלוח. עם זאת, המחיר שגבה ממנו המהלך היה כבד. פשב הוקע על ידי הנהגת מפלגתו, הואשם בפגיעה במשמעת הקואליציונית ובהתרסה כלפי השלטון, והודח מתפקידו כסגן יו"ר הפרלמנט. הקריירה הפוליטית שלו נגדעה, ולאחר המלחמה אף סבל מהתנכלויות נוספות. למרות זאת, תרומתו נותרה מכרעת: פעולתו של אדם אחד, שפעל בנחישות ברגע קריטי מתוך המערכת עצמה, הייתה אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו את הצלתם של יהודי בולגריה הישנה, וממחישה כיצד אחריות אישית ואומץ אזרחי יכולים לעיתים לבלום מנגנון מדינתי שלם.
6.2 הכנסייה האורתודוקסית
לצד פעולתו של דימיטר פשב מילאה הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית תפקיד מרכזי ויוצא דופן בבלימת גירוש יהודי בולגריה הישנה, כאשר היא חרגה מן הזהירות הממסדית שאפיינה מוסדות דתיים רבים באירופה של אותה תקופה. שניים מן הבישופים הבכירים ביותר, המטרופוליט קיריל מפלובדיב והמטרופוליט סטפן מסופיה, התייצבו בגלוי ובפומבי נגד תוכנית הגירוש. הם לא הסתפקו במחאות שקטות או בפניות פנימיות, אלא שלחו מכתבים נוקבים להנהגה המדינית ולמלך עצמו, שבהם גינו את הגירוש כמעשה בלתי מוסרי, בלתי נוצרי ובלתי בולגרי. עמדתם הייתה חריגה לא רק בעצם ההתנגדות, אלא גם בלשון החריפה שבה השתמשו ובנכונותם להחריף את המאבק. על פי עדויות, הבישופים הבהירו כי אם יחל הגירוש, הם יהיו מוכנים להתייצב פיזית לצד היהודים, למנוע בכוח את העלאתם לרכבות ואף לשאת באחריות האישית והכנסייתית למעשיהם. איום זה, שבא מגוף שנהנה ממעמד ציבורי רחב ומיוקרה מוסרית עמוקה בחברה הבולגרית, יצר אפקט מצטבר משמעותי. הכנסייה העניקה למאבק נגד הגירוש לגיטימציה מוסרית רחבה, שחצתה גבולות פוליטיים וחיזקה הן את פעולתם של פשב ועמיתיו בפרלמנט והן את הלך הרוח הציבורי. בעיני ההנהגה, ההתנגדות הכנסייתית סימנה כי הגירוש אינו עוד מהלך מנהלי שניתן להסתיר או להצדיק, אלא צעד שעלול להיתפס כהפרה בוטה של ערכים דתיים ולאומיים גם יחד. עבור המטייל חובב ההיסטוריה, פרק זה מדגיש את חשיבותה של הכנסייה כגורם חברתי־מוסרי בבולגריה, ואת העובדה שבמקרה זה, עמדתה הברורה והבלתי מתפשרת הייתה אחד המרכיבים שאפשרו את עצירת הגירוש והצלתם של אלפי יהודים.
המלך בוריס השלישי: בין שיקולים מוסריים לאינטרסים מדינתיים
דמותו של בוריס השלישי עומדת כבר עשרות שנים במרכזו של ויכוח היסטורי טעון, משום שהיא חומקת מהגדרות חד־משמעיות של “מציל” או “משתף פעולה” במובנן הפשוט. בוריס לא היה נאצי אידאולוגי, לא הזדהה עם האנטישמיות הגזענית של גרמניה הנאצית ולא פעל מתוך חזון השמדה, אך בה בעת גם לא היה שליט שפעל מיוזמתו להצלת היהודים. מדיניותו כלפי היהודים התאפיינה בפרגמטיות זהירה, לעיתים צינית, שנבעה משילוב של לחצים חיצוניים, שיקולי יציבות פנימית וחשבון מדיני קר. תחת שלטונו אושרה החקיקה האנטי־יהודית, ובראשה “החוק להגנת האומה”, והוא לא מנע את יישומם של צעדי הדרה, רישום, החרמת רכוש ועבודות כפייה. יתרה מכך, המלך נתן את הסכמתו לגירוש יהודי השטחים שסופחו לבולגריה – מקדוניה, תראקיה ופירוט – מהלך שבוצע בפועל והסתיים בהשמדתם של רוב המגורשים. בכך היה בוריס שותף להחלטות קשות, אשר אינן ניתנות לטשטוש או להלבנה בדיעבד. עם זאת, כאשר עלתה על הפרק שאלת גירושם של יהודי בולגריה הישנה, כלומר אזרחי המדינה בגבולותיה שלפני המלחמה, נקט המלך קו שונה. הוא נמנע מלתת אישור סופי לגירושם, אך לא מתוך הצהרה מוסרית ברורה או התנגדות עקרונית למדיניות הגרמנית, אלא בעיקר משיקולים מדיניים ופנימיים. גירוש אזרחים בולגריים נתפס בעיניו כמהלך שעלול לערער את הלגיטימיות של השלטון, להצית משבר פוליטי חריף, לפגוע במעמד בולגריה בזירה הבינלאומית, ואף לסבך את יחסיה עם בעלות הברית בשלב שבו מאזן המלחמה החל להשתנות. ההחלטה שלא לגרש את יהודי בולגריה הייתה אפוא תוצאה של לחץ מצטבר ולא של יוזמה אישית חד־משמעית מצד המלך. פעולתם של חברי פרלמנט בראשות דימיטר פשב, ההתנגדות הפומבית והנחרצת של הכנסייה האורתודוקסית, רחשי דעת הקהל והחשש מהשלכות בינלאומיות – כל אלה הצטברו לכדי מציאות שבה אישור הגירוש הפך למסוכן מדי מבחינה שלטונית. בוריס בחר, ברגע זה, שלא לדחוף את המהלך קדימה, אך גם לא לשבור בגלוי עם גרמניה או עם המדיניות האנטי־יהודית שכבר יושמה. לפיכך, דמותו ההיסטורית של המלך בוריס השלישי נותרת מורכבת ובלתי נוחה: שליט שלא היה נאצי, אך גם לא הומניסט מוצהר; אדם שאפשר פשעים חמורים מצד אחד, ומצד אחר נמנע מצעד קיצוני נוסף כאשר המחיר הפוליטי והמדיני נראה לו גבוה מדי. עבור הקורא והמטייל חובב ההיסטוריה, הבנת מורכבות זו חיונית, משום שהיא מדגישה כיצד גורלם של בני אדם בתקופות קיצון מוכרע לא פעם פחות על ידי מוסר טהור ויותר על ידי מאזן לחצים, פחדים ושיקולים של כוח.
הרכבות יצאו ריקות
ספרו של הרכבות יצאו ריקות מאת מיכאל בר־זוהר הוא אחד החיבורים הידועים והמשפיעים ביותר העוסקים בפרשת הצלת יהודי בולגריה בשנות השואה, והוא מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הזיכרון הציבורי של האירועים בישראל ובעולם. הספר, שנכתב בסגנון תיעודי־סיפורי נגיש, מבקש לספר כיצד נמנע גירושם של כ־50 אלף יהודי בולגריה הישנה, וכיצד “הרכבות יצאו ריקות” – ביטוי טעון וסמלי שהפך למטבע לשון בהקשר זה. בר־זוהר בונה את ספרו כדרמה היסטורית רבת דמויות, שבה משתלבים פוליטיקאים, אנשי כנסייה, פעילים יהודים, אזרחים מן השורה ומלך אחד הנתון בלחצים סותרים. במרכז העלילה עומדים דימיטר פשב, הבישופים של הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, הנהגת הקהילה היהודית, וכן המלך בוריס השלישי, אשר מוצג בספר כדמות מורכבת הנעה בין שיקולים מוסריים, לאומיים ומדיניים. בר־זוהר מדגיש במיוחד את הרגעים הדרמטיים של מרץ 1943: ההכנות לגירוש, הלחץ הציבורי, ההתערבות הפרלמנטרית והכנסייתית, והבלימה ברגע האחרון של המשלוחים. הסגנון הסיפורי, המשלב דיאלוגים, תיאורי מתח ופרטים אנושיים, נועד לקרב את הקורא אל החוויה ולהמחיש כי לא מדובר במהלך מופשט אלא במאבק אנושי קונקרטי על חיי אדם. הספר שם דגש חזק על ייחודיות המקרה הבולגרי ומציג אותו כחריג בנוף אירופה הכבושה והמשועבדת, מקום שבו הצליחו כוחות פנימיים לעצור את מכונת ההשמדה. עם זאת, לאורך שנים נמתחה על הספר גם ביקורת מחקרית, בעיקר מצד היסטוריונים מאוחרים יותר, שטענו כי בר־זוהר נוטה להדגיש יתר על המידה את תפקידו החיובי של המלך ואת “הסיפור המציל”, תוך הצנעת אחריותה של בולגריה לחקיקה האנטי־יהודית ולגירוש והשמדת יהודי השטחים שסופחו לה – מקדוניה ותראקיה. במובן זה, “הרכבות יצאו ריקות” אינו רק ספר היסטוריה, אלא גם מסמך של זיכרון לאומי ושל בחירה נרטיבית: הוא משקף את הצורך, בעיקר בשנות כתיבתו, להבליט סיפור של הצלה ותקווה בתוך זיכרון השואה, ולעגן אותו בדמויות ובמעשים שניתן להזדהות עמם. עבור קוראים ומטיילים חובבי היסטוריה, הספר מהווה שער חשוב להבנת הפרשה, אך כזה שיש לקרוא אותו בהקשר רחב יותר, לצד מחקרים מאוחרים ומורכבים יותר. כוחו של הספר אינו רק בדיוק העובדתי שלו, אלא ביכולתו לעורר עניין, רגש ומודעות לפרק פחות מוכר בתולדות השואה, ובכך להפוך את בולגריה לאחד הזירות הייחודיות שבהן נבחנה – ולא באופן חד־משמעי – יכולתה של חברה שלמה לעמוד מול רוע ממוסד[1].
הקומוניסטים, המאבק והזיכרון
לאחר המלחמה אימצה המפלגה הקומוניסטית בבולגריה עמדה שלפיה היא הייתה הגורם המרכזי, ולעיתים אף הבלעדי, שהביא להצלת יהודי בולגריה. נרטיב זה שירת היטב את המשטר החדש, שביקש לבסס לעצמו לגיטימציה מוסרית והיסטורית, ולהציג את העבר הקומוניסטי כעבר של התנגדות לפשיזם ושל סולידריות עם הנרדפים. ואולם בחינה היסטורית ביקורתית מראה כי טענה זו רחוקה מן המציאות. בתקופת המלחמה עצמה הייתה השפעתה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית מוגבלת מאוד. היא פעלה במחתרת, הייתה נתונה לרדיפות, ולא החזיקה בעמדות כוח במנגנוני קבלת ההחלטות של המדינה. לא היו בידיה הכלים המעשיים להשפיע על מדיניות הגירוש, בוודאי לא להכריע אותה. אכן, יהודים אחדים הצטרפו לשורות הפרטיזנים הקומוניסטים, וחלקם אף נפלו בקרבות נגד השלטון הפרו־גרמני, תופעה הראויה לציון ולכבוד. עם זאת, מדובר היה במספרים קטנים יחסית, ובפעילות צבאית־סמלית יותר מאשר בכוח פוליטי בעל יכולת השפעה רחבה. גורמים מכריעים כמו הלחץ הפרלמנטרי, עמדת הכנסייה האורתודוקסית, דעת הקהל העירונית ושיקוליו של המלך והדרג המדיני – כולם פעלו מחוץ להשפעתה הישירה של המפלגה הקומוניסטית. לפיכך, השתלטותה של המפלגה לאחר 1944 על סיפור ההצלה הייתה בעיקר מהלך של עיצוב זיכרון ולא שיקוף נאמן של המציאות בזמן אמת. עבור הקורא בן זמננו, ובייחוד עבור מטייל חובב היסטוריה, חשוב להבחין בין המיתוס שנבנה בדיעבד לבין התמונה ההיסטורית המורכבת, שבה תרומתה של המפלגה הקומוניסטית להצלת יהודי בולגריה הייתה שולית יחסית, ולא הגורם שקבע את גורלם.
סיום המלחמה והמורשת ההיסטורית
בשלהי 1943, על רקע שינוי מאזן הכוחות במלחמה והיחלשות ההשפעה הגרמנית, החלו השלטונות הבולגריים להקל בהדרגה על היהודים שנותרו במדינה. לאחר חודשים של גירוש פנימי, עבודות כפייה והגבלות חמורות, הותר ליהודים לשוב בהדרגה לסופיה ולערים הגדולות, צעד שסימן שינוי כיוון מדיני אך לא ביטול מלא של מדיניות האפליה. המפנה המשמעותי יותר הגיע בקיץ 1944: באוגוסט אותה שנה בוטלו רשמית החוקים האנטי־יהודיים, ובראשם “החוק להגנת האומה”, הקומיסריון לענייני יהודים פורק, והמערכת הממסדית שנבנתה לצורך רדיפה, רישום ונישול חדלה לפעול. בספטמבר 1944, עם כניסת הצבא האדום לבולגריה והפלת המשטר הפרו־גרמני, עברה המדינה לצד בעלות הברית, צעד שסימן לא רק שינוי אסטרטגי אלא גם ניתוק רשמי מן הברית עם גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה נערכו בבולגריה משפטים לפושעי מלחמה ולבעלי תפקידים בכירים מתקופת המשטר הקודם, אך בפועל מרבית האחראים לחקיקה האנטי־יהודית, לגירושים ולשיתוף הפעולה עם גרמניה לא נענשו בעונשים חמורים, וחלקם אף המשיכו בחיים ציבוריים או בירוקרטיים במסגרת הסדר החדש. מצב זה יצר פער מתמשך בין ההכרה בפשעים לבין מיצוי הדין עם מבצעיהם. הזיכרון ההיסטורי בבולגריה עוצב לאורך עשרות שנים במתח שבין שני קטבים: גאווה לאומית עמוקה על הצלת יהודי בולגריה הישנה, שהוצגה כהישג מוסרי יוצא דופן בתקופת השואה, ומנגד הכרה איטית, מורכבת ולעיתים לא נוחה באחריות הישירה של המדינה לגירושם ולהשמדתם של יהודי השטחים שסופחו לה. רק בעשורים האחרונים הולכת ומתבססת בבולגריה שיחה היסטורית רחבה יותר, המנסה להחזיק בשני הקטבים גם יחד – מבלי לטשטש את ההצלה, אך גם מבלי להתעלם מן הפשע – ולהציג עבר שאינו חד־ממדי אלא רצוף החלטות אנושיות, מוסדיות ומדיניות, על תוצאותיהן הכבדות.
בשנת 2008 אמר נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב בביקורו בישראל כי בולגריה קיבלה אחריות לרצח העם של היהודים המגורשים מתחום שיפוטה. לדבריו, "כשאנחנו מביעים גאווה מוצדקת על מה שעשינו להצלת יהודים, אנחנו לא שוכחים שבאותו זמן היה משטר אנטישמי בבולגריה ואנחנו לא מתנערים מאחריותנו לגורלם של יותר מ-11,000 איש. יהודים שגורשו מתראקיה וממקדוניה למחנות מוות"
סיכום
גורלה של יהדות בולגריה בתקופת השואה אינו ניתן לצמצום לנרטיב פשוט של “הצלה לאומית”, אך גם אינו סיפור של רדיפה מוחלטת. זהו מקרה מורכב, רווי סתירות, שבו התקיימו זה לצד זה מדיניות של אפליה ושיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, אחריות ישירה לגירוש ולהשמדה של יהודי השטחים שסופחו לבולגריה, ולצדם מאבק פנימי עיקש שהצליח, ברגע מכריע, לבלום את גירוש יהודי בולגריה הישנה. המדינה הבולגרית הייתה בעת ובעונה אחת רודפת, משתפת פעולה ומצילה – לא מתוך תפיסה מוסרית עקבית, אלא כתוצאה של מאזן לחצים, שיקולים פוליטיים ופחדים שלטוניים. הישרדותם של יהודי בולגריה הישנה לא הייתה פרי יוזמה שלטונית ברורה או של החלטה מוסרית חד־משמעית מצד ההנהגה, אלא תוצאה של מאבק אזרחי, פרלמנטרי ודתי חריג בעוצמתו: התערבות של נבחרי ציבור מתוך הממסד, עמדה חד־משמעית של הכנסייה האורתודוקסית, לחץ של דעת קהל עירונית והבנה של הדרג המדיני כי מחיר הגירוש עלול להיות כבד מדי. דווקא מורכבות זו מחייבת זהירות מחקרית והימנעות ממיתוסים נוחים. המקרה הבולגרי מלמד כי גם בתוך משטרים משתפי פעולה, ואף תחת חקיקה גזענית ומנגנוני רדיפה, יכולה להתפתח התנגדות אזרחית אפקטיבית – אך הוא גם מזכיר כי הצלה חלקית אינה מוחקת אחריות לפשע, וכי זיכרון היסטורי בוגר חייב להכיל בעת ובעונה אחת גם את מעשי ההצלה וגם את מעשי ההשמדה.
ביבליוגרפיה
ארדיטי, בנימין, יהודי בולגריה בשנות המשטר הנאצי 1940–1944, ירושלים: יד ושם, 1972, עמ' 15–243.
גבריאלה ניסים – הצלת יהודי בולגריה מתוך "היהודים הסמויים", ת"א, דביר 1998 .
חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969.
משה מוסק, מוטי כנרי, הישרדות או הצלה?, יהודי בולגריה בתקופת השואה–היסטוריה וכתיבת היסטוריה, הוצאת בית מורשת יהדות בולגריה–ביפו, ישראל, 2023,
עמית ולדמן, מבצע ההצלה של יהודי בולגריה בשואה: "סבא שלי החביא יהודים", באתר מאקו, 11 באפריל 2018
"סיפורה של הכנסייה שהצילה את יהודי בולגריה מהשמדה בשואה", באתר חדשות 13
הדס יום טוב, זיכרון בסלון על יהדות בולגריה: ״בכלל לא ידעתי שגם סבא שלי הוא שורד שואה״, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 באפריל 2021
Chary, Frederick B., The Bulgarian Jews and the Final Solution, 1940–1944, Pittsburgh: University of Pittsburgh Press, 1972, pp. 1–246
Jacky Comforty, Martha Aladjem Bloomfield, The Stolen Narrative of the Bulgarian Jews and the Holocaust, Rowman & Littlefield, 2021,.
Danova, Nadya; Avramov, Roumen (eds.), The Deportation of the Jews from Western Thrace, Vardar Macedonia and Pirot, March 1943: Documents from the Bulgarian Archives, Sofia: Obedineni Izdateli, 2013, Vol. I–II, pp. 1–912.
Todorov, Tzvetan, The Fragility of Goodness: Why Bulgaria’s Jews Survived the Holocaust, Princeton: Princeton University Press, 2001, pp. 3–210.
Ragaru, Nadège, Bulgaria, the Jews, and the Holocaust, London–New York: Routledge, 2023, pp. 1–318.
Otova, Iva, “Rescue for Political Use: The Fate of the Jews in Bulgarian Public Memory”, East European Politics and Societies, Vol. 38, No. 2, 2024, pp. 345–372.
Davidovitch, Lucy S., The War Against the Jews 1933–1945, Tel Aviv: Zmora-Bitan, 1982, pp. 201–224.
Browning, Christopher R., “The Role of Local Authorities in the Holocaust: The Bulgarian Case”, Holocaust and Genocide Studies, Vol. 13, No. 1, Oxford: Oxford University Press, 1999, pp. 44–67.
Hilberg, Raul, The Destruction of the European Jews, New Haven–London: Yale University Press, 1985, Vol. II, pp. 736–742.
United States Holocaust Memorial Museum, Bulgaria and the Holocaust: Archival Sources and Testimonies,
Washington D.C.: USHMM, 2016, pp. 1–156.
Frederick B., Chary, The Bulgarian Jews and the Final Solution, 1940–1944, Pittsburgh, University of Pittsburgh Press, 1972, pp. 1–220.
Raul, Hilberg, The Destruction of the European Jews, New Haven & London, Yale University Press, 1985, Vol. I–III, esp. Vol. II, pp. 702–710 (הפרק על בולגריה).
Michael, Bar-Zohar, “Rescue and Responsibility: Bulgaria and Its Jews”, in: Yad Vashem Studies, Jerusalem, Yad Vashem, Vol. 10, 1975, pp. 125–148.
Tzvetan, Todorov, Facing the Extreme: Moral Life in the Concentration Camps, New York, Metropolitan Books, 1996, pp. 210–225 (דיון השוואתי במקרי הצלה, כולל בולגריה).
Rumen, Avramov, Salvation and Fall: The Microeconomics of State Anti-Semitism in Bulgaria 1940–1944, Sofia, Centre for Liberal Strategies, 2012, pp. 15–310.
United States Holocaust Memorial Museum, Holocaust Encyclopedia: Bulgaria, Washington D.C., USHMM, 2010, pp. 1–25.
יד ושם, יהדות בולגריה בתקופת השואה – קובץ מאמרים, ירושלים, יד ושם, 1993, עמ’ 9–180.
Dimitŭr, Pešev, Spomeni (Memoirs), Sofia, Bulgarian Academy of Sciences, 1973, pp. 45–112.
Hristo, Hristov, Alexander Belev: The Architect of the Deportation of Bulgarian Jews, Sofia, Ciela Publishing, 2008, pp. 1–190.
הערות
[1] מיכאל, בר־זוהר, הרכבות יצאו ריקות, תל אביב, עם עובד, 1969, עמ’ 7–245.