ההיסטוריה של אסאם

כתב: גילי חסקין; 20-11-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו גם, באתר זה: מבוא למדינת אסאם. הפולקלור של אסאם.

ראו גם: הודו – המלצות לקריאה, לטייל בהודו

ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"

אסאם, מדינה בצפון-מזרח הודו, מתאפיינת בהיסטוריה עשירה ומרתקת המשתרעת על פני אלפי שנים. אזור זה, השוכן בעמק נהר הברהמפוטרה, היה עד ליישוב אנושי מראשית תקופת האבן, ושימש כמפגש של תרבויות, דתות וממלכות שונות לאורך הדורות.

ראו באתר זה: נהר ברהמפוטרה

אסאם הפרהיסטורית: הדים ראשונים של ציוויליזציה בין הרים, נהרות ומיתוסים

עוד הרבה לפני שהייתה לארץ מלכים וממלכות, הציגה אסאם (Assam) סימני יישוב אנושי מראשית ימי האבן. רצועות הגבעות המתונות, המתנשאות לגובה של כ־460–615 מטר, סיפקו מחסה טבעי ושפע של סלעי דולוריט (Dolerite) – חומר גלם אידיאלי לעיצוב כלי אבן קדומים[1]. כאן, בתוך מרחב ירוק ולח, בין נהרות איתנים ומדרונות מיוערים, החלו להתעצב הדרכים הראשונות של האדם בצפון־מזרח תת־היבשת.

למרות שמחקרים עדכניים מצביעים על סין כמקור הראשון לביות האורז העולמי, אסאם וצפון-מזרח הודו מהווים מוקד קריטי באבולוציה של דגן זה. עמק נהר הברהמפוטרה הפורה, שימש כערש גנטי ייחודי וכנקודת מפגש היסטורית בין זני האורז שהגיעו ממזרח אסיה (Japonica) לבין הזנים המקומיים של תת-היבשת ההודית (Indica). עושר ביולוגי זה, שהתאפשר הודות לאקלים הלח ולקרקע הדשנה, לא רק הפך את האזור למאגר עצום ומגוון של זני אורז (דוגמת זני ה-Aus הקדומים), אלא גם הניח את התשתית החקלאית היציבה שאפשרה מאוחר יותר את צמיחתן של הממלכות המאורגנות והתרבויות המורכבות באזור.

ראו באתר זה: האורז

אחד מאתרי המפתח להבנת התקופה הוא אמברי (Ambari) שבגוואהאטי (Guwahati), שם התגלו ממצאים בני כ־2,000 שנה, ובהם גרם מדרגות ומאגר מים המזוהים עם תקופות שונגה (Śuṅga)[2] וקושאן (Kushan) [3]– שני שלבים מרכזיים בהתגבשות התרבות ההודית הקדומה. לצד כלי חרס, מטבעות, פסלים וחפצי מתכת, נמצאו אף שברי כלי חרס בעלי זיקה רומית, המלמדים על קשרי מסחר עקיפים בין אסאם לבין העולם הים־תיכוני. ממצאים אלה מרמזים כי כבר באלף הראשון לפנה"ס הייתה אסאם חלק ממערכת סחר ענפה, שחיברה בין המישורים של הגנגס (Ganges) והברהמפוטרה (Brahmaputra) לבין מרכז אסיה, הודו הפנימית ואף אזורי הים התיכון.

בעוד שסין נחשבת למולדת העולמית של תעשיית המשי (ביות זן ה-Bombyx mori), אסאם מחזיקה בבכורה היסטורית ייחודית משלה: היא ערש הולדתם של זני משי הבר הנדירים, ובראשם משי ה-מוגה (Muga) הזהוב ומשי ה-ארי (Eri). בניגוד למשי הסיני, תולעת המוגה היא אנדמית לעמק הברהמפוטרה ואינה ניתנת לגידול בשום מקום אחר בעולם. כתבים עתיקים, בהם ה'ארתחשסטרה' (המאה ה-4 לפנה"ס)[4], מהללים את הבדים של אזור 'סוברנאקודיה' ( Suvarnakudya המזוהה עם אסאם) כטובים בעולם, עדות לכך שתעשיית טקסטיל משגשגת ועצמאית התקיימה באזור 'דרך המשי הדרום-מערבית' כבר בימי קדם, במקביל לאימפריות הגדולות של המזרח.

ראו באתר זה: המשי

אף שגוואהאטי הקדומה – שנודעה בשם 'פראג'יוטישפור' (Pragjyotishpur) – מוזכרת בספרות העתיקה, דוגמת המהאבהארטה (Mahābhārata)[5] והפוראנות (Purāṇas)[6], העדויות הארכאולוגיות הממשיות לתקופה שלפני המאה ה־7 דלילות יחסית. למרות זאת, המסורות המקומיות והטקסטים המיתיים מספקים חלון ייחודי אל עולמה הקדום של אסאם. על פי קאליקה פוראנה (Kalika Purāṇa)[7], מוקד מרכזי להבנת ההיסטוריה הדתית של האזור, פראג'יוטישפור הייתה לבה של ממלכה מיתולוגית עתיקה, שנשלטה על ידי שושלות של מלכים אלוהיים למחצה.

המסורת מספרת על מהירנגה דנבה (Mahiranga Danava), שליט קדום משושלת דנבה (Danava Dynasty), שהודח על ידי הגיבור נרקאסורה (Narakasura) – דמות אגדה שמוצאה במיטילה (Mithila) שבצפון ביהר (Bihar), אשר ייסדה את שושלת הבהאומה (Bhauma Dynasty). מות נרקאסורה בידי האל קרישנה (Kṛṣṇa), המוצג כמאבק בין כוח אדיר לבין חוק מוסרי קוסמי (דהרמה – Dharma), מהווה רגע מיתי מכונן בתרבות ההינדואית של אסאם.

את מקומו ירש בנו, בהגדאטה (Bhagadatta), המוכר מהמהאבהארטה כלוחם עז מעם פראג'יוטישה (Pragjyotisha), אשר הוביל לקרב קורוקשטרה (Kurukshetra) צבא רב-עממי של קיראטות (Kirātas), תושבי ההרים, לצד קהילות מההימלאיה ומזרח הודו.

הופעתם של עמי הקיראטה בסיפור המוקדם של אסאם אינה מקרית: הם משקפים את המיזוג הקדום בין התרבויות ההודו־אריות לבין התרבויות הילידיות של צפון־מזרח הודו, אזור שבו אדם, יער והרים שזורים במארג אחד. חלק מהמקורות אף מתארים את הקיראטות כמתווכים טבעיים בין האדם לאלים – עדות לקשר רוחני עמוק שהתקיים כאן מאז ומתמיד.

במקביל, מסורות נוספות מזכירות ממלכה קדומה נוספת בעמק הברהמפוטרה – ממלכת אסורה (Asura Kingdom) – שנשלטה בידי שושלת בעלת שורשים מיתיים שונים. ריבוי מסורות זה מצביע על עושר תרבותי מרובה־שכבות: אזור אסאם היה חלק ממערכת מסחר רחבה כבר בעת העתיקה.  סוחרים או מוצרים בעלי מקור רומי עשויים היו להגיע לשם דרך רשת דרכי מסחר קדומות, אולי דרך נהרות הגנגס והברהמפוטרה או נתיבי הסחר הימיים שבין הודו למערב.

זהו נתון חשוב במחקר ההיסטורי של אסאם, מפני שהוא מצביע על קשרים בין־תרבותיים קדומים מאוד ועל מעמדו של האזור כחלק מציוויליזציה פתוחה ומחוברת כבר בתקופה הפרה־קלאסית. אסאם הייתה כבר אז צומת מפגש של תרבויות ושבטים, שכל אחד מהם הותיר חותם משלו על ההיסטוריה המוקדמת של האזור.

כך נולדת תמונה עשירה ורבת־גוונים של אסאם הקדומה: מרחב שבו מיתוס והיסטוריה מתמזגים, שבו מלכים אגדיים, אלים, לוחמים ועמי הרים יוצרים יחד את אחד הסיפורים המרתקים של הודו – סיפור על חבל ארץ שבו ההיסטוריה אינה רק מאחור, אלא ממשיכה לפעום בנוף ובתרבות עד היום.

העידן העתיק של אסאם

הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר מצביעים על כך שבאסאם (Assam) התקיימה כבר במאה ה־2 לפנה"ס תרבות מאורגנת ובעלת זיקה דתית מפותחת. אחת הדוגמאות המרשימות לכך היא הסטופה החצובה בסלע באתר סרי סוריה פהאר (Sri Surya Pahar), המתוארכת לסביבות שנת 200 לפנה"ס – תקופה שבה קמו גם מערות קארלה ובהאג'ה (Karla and Bhaja Caves) שבמדינת מהאראשטרה (Maharashtra). האתר, השוכן על גבעות נמוכות, חושף מכלול עשיר של ממצאים דתיים: שיווה־לינגות (Shiva Lingas) החצובים ישירות מן הסלע, סטופות נדר (Votive Stupas) ופסלים של אלים מהמסורות ההינדואית, הבודהיסטית והג'יינית. ריכוז כזה של סמלים דתיים שונים באותו מקום מעיד על רב־תרבותיות נדירה כבר בתקופה מוקדמת מאוד של תולדות האזור.

העדות ההיסטורית הכתובה הראשונה הקשורה לאסאם מופיעה בכתובת האבן של הקיסר סמודרגופטה (Samudragupta) מן המאה ה־4 לספירה, שנמצאה באלהאבאד (Allahabad). בכתובת מוזכרות קאמרופה (Kamarupa) ודבאקה (Davaka) – שתיהן ממלכות שוליים ביחס לאימפריה הגופטית[8].

בהמשך התמזגה דבאקה אל תוך קאמרופה, שהפכה לממלכה עצמאית רחבת־היקף. בשיא כוחה השתרעה קאמרופה מנהר קאראטויה (Karatoya River) במערב ועד אזור סדיה (Sadiya) במזרח, שכיסתה את עמק הברהמפוטרה (Brahmaputra Valley), את צפון בנגל (North Bengal), חלקים מבנגלדש (Bangladesh) של ימינו ואף חדרה לפרקי זמן שונים אל תחומי פורניה (Purnea) ומערב בנגל (West Bengal).

תקופת קאמרופה, שנפרשה בקירוב בין המאות ה־4 ל־12 לספירה, נחשבת לשלב שבו התגבש לראשונה מבנה מדיני יציב בצפון־מזרח הודו. בתקופה זו הפכה אסאם לאזור בעל זהות פוליטית ותרבותית ברורה, שנשען מצד אחד על מסורות הודו־אריות ומצד שני על השפעות מקומיות ושבטיות.

הממלכה ירשה את המסגרות הקדומות של דבאקה (Davaka) ופראג'יוטישפורה (Pragjyotishpura), והיא נזכרת כאמור בכתובת של סמודרגופטה כמדינת גבול בעלת חשיבות. על הממלכה שלטו שלוש שושלות רצופות, שכל אחת מהן ייחסה את מוצאה האגדי לדמותו המיתית של נרקאסורה (Narakasura):

• שושלת וארמן (Varman Dynasty) – בקירוב 350–650 לספירה
• שושלת מלצ’ה (Mlechha Dynasty) – בקירוב 655–900 לספירה
• שושלת קאמרופה־פאלה (Kamarupa-Pala Dynasty) – בקירוב 900–1100 לספירה

בירתה של קאמרופה השתנתה בהתאם לתקופות ולשושלות. הערים המרכזיות היו פראג'יוטישפורה (Pragjyotishpura) – לימים גוואהאטי (Guwahati), הרופסוורה (Haruppeswara) – כיום טזפור (Tezpur), ודורג'איה (Durjaya) שבצפון גוואהאטי.

שיאה של הממלכה הגיע בתקופתו של המלך בהאסקארוורמן (Bhaskaravarman) במאה ה־7. בתקופתו התפתחה דיפלומטיה אזורית פעילה, והוא כרת בריתות עם שליטים בולטים כמו הקיסר הארשה (Harsha). במאה זו ביקר בממלכה גם הנוסע הסיני המפורסם שואנזאנג (Xuanzang), שתיאר את האזור כארץ מאורגנת היטב, בעלת חקלאות עשירה, מרכזים דתיים פעילים ושילוב של מסורות בודהיסטיות והינדואיות[9].

ראו באתר זה: תולדות דרך המשי

לאחר דעיכת שושלות הפאלה[10] של קאמרופה, המשיכו מסגרות השלטון המקומיות להתקיים תחת שושלות מאוחרות יותר – בהן שושלות לונאר הראשונה והשנייה, שפעלו בין המאות ה־12 וה־13. אף שלא החזיקו בעוצמה האזורית של קודמיהן, הן שמרו על הרצף המדיני והתרבותי של האזור.

בסיכומו של דבר, ההיסטוריה הקדומה של אסאם נפרשת כפסיפס רחב של תרבויות, אמונות ושלטונות שהתקיימו ברצף כמעט אלף וחמש מאות שנה. מהסטופה החצובה בסרי סוריה פהאר ועד למדינותיה המאורגנות של קאמרופה — כל אחת מהתקופות הללו תרמה את חלקה לעיצוב דמותה ההיסטורית של אסאם ולמעמדה כמרכז חשוב בצפון־מזרח הודו.

תולדות אסאם ב"ימי הביניים"

ההיסטוריה של אסאם (Assam) בתקופה המקבילה לימי הביניים באירופה (המושג אינו מתאים להודו), נפתחת בבואם של האהומים (Ahom) בראשית המאה ה־13, ומסתיימת בסיפוחה לאימפריה הבריטית בשנת 1826. זהו פרק של כשש מאות שנות עצמאות, שבו עמים מקומיים הקימו ממלכות יציבות, נאבקו על שליטה אזורית ופיתחו תרבות ייחודית.

ממלכת האהום

בשנת 1228 הגיע המנהיג הטאי־שאני סוקאפה (Sukapha) מממלכת מונג מאו (Mong Mao) שבדרום־מערב סין, חצה את הרי פאטקאי (Patkai Hills) והתיישב בעמק הבראהמפוטרה. הוא הקים את הבירה צ’ראיידאו (Charaideo) וייסד את ממלכת אהום — ישות מדינית שתשרוד כמעט שש מאות שנה, מן הארוכות בתולדות תת־היבשת ההודית. האזור שאליו הגיע היה כבר מאוכלס בממלכות מבוססות: צ’וטיה (Chutia) במזרח, קאצ’רי (Kachari) בדרום ובהויאן (Baro-Bhuyan) במערב. לאורך המאה ה־13 וה־14 ניהלו האהום מאבקי כיבוש והתמזגות תרבותית, שבמהלכם הצליחו לבסס שלטון יציב, מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה ומנגנון צבאי מקורי.

אחד מעמודי התווך של חוזקם היה שיטת הפָּאִיק (Paik system) — מערכת ששילבה שירות צבאי ועבודות ציבוריות, ואיפשרה לאהום להחזיק כוח אדם גדול לצורכי בנייה, חקלאות והגנה.

מערכת זו לא הייתה פאודליזם במובנו האירופי, אלא שיטה ממלכתית שחייבה כל גבר בוגר בשירות עבודה וצבא למען המדינה. האוכלוסייה חולקה ליחידות קטנות (Goti) שבכל אחת מהן שירת פאייק אחד באופן פעיל בעוד האחרים תמכו בו ושמרו על משק ביתו, ובכך הובטחה יציבות כלכלית לצד זמינות כוח אדם. הפאייקים אורגנו במדרג פיקודי שכלל קצינים בדרגות בּוֹרָה, סַאיְקִיַה, חַזָארִיקָה ופוקים, ויחידות שירות מקצועיות (Khel) עסקו בעבודות חיוניות כמו חקלאות, בניית ספינות, ייצור מתכות ותשתיות. מערכת זו סיפקה לממלכה צבא גדול וגמיש, תמכה בפיתוח תעלות, דרכים ומבצרים, וחיזקה שלטון מרכזי שמבוסס פחות על אצולה תורשתית ויותר על נאמנות ושירות למדינה. במשך מאות שנים אפשרה המערכת לאהום לשמור על עצמאות ולנהל כלכלה שבה המיסוי התבסס על עבודה ולא על מטבע.

במקביל פיתחה הממלכה כלכלה חקלאית יציבה, שלטה בנתיבי מסחר אזוריים וניהלה יחסי כוח מתוחכמים, מול קבוצות שבטיות שכנות. עם השנים נטמעו האהום באוכלוסייה המקומית, אימצו יסודות הינדואיים ותרבות אסאמית, ויצרו סינתזה מיוחדת של מסורות שאנייות־מקומיות — תהליך שתרם ליצירת זהותה ההיסטורית של אסאם.

תקופת שלטונו של סוהונגמונג (Suhungmung, 1539–1497) סימנה מפנה חשוב: הוא הרחיב את הממלכה בצורה משמעותית, סיפח את ממלכת צ’וטיה, דחק את קאצ’רי דרומה, והרחיב את השלטון מערבה עד נהר דהנסירי (Dhansiri). בימיו התמסדה מערכת השלטון האהומית, והמדינה הפכה למעצמה אזורית בעמק הבראהמפוטרה.

מן המאה ה־16 ואילך ניצבה הממלכה מול סדרת פלישות מוסלמיות. אף שהקרבות היו קשים, האהום הצליחו להדוף את התוקפים. במאה ה־17 הגיע העימות לשיאו עם ההתנגשות מול האימפריה המוגולית. הקרב המפורסם ביותר, קרב סראייגאט (Battle of Saraighat, 1671), הפך לסמל בתולדות אסאם: הגנרל לאצ’יט בורפוקאן (Lachit Borphukan) הוביל את צבא האהום לניצחון ימי נדיר נגד הצי המוגולי, ובכך הבטיח את המשך עצמאותה של הממלכה.

קרב סראייגאט, שהתרחש ב־1671 על גדות הברהמפוטרה, נתפס באסאם כסמל היסטורי משום שהוא ממחיש באופן חד את יכולתה של ממלכת אהום להגן על עצמאותה מול אחת האימפריות החזקות של דרום אסיה. אף שאסאם איננה ארץ ים במובן הגיאוגרפי הקלאסי, נהר הברהמפוטרה שימש בה כעורק חיים וכציר אסטרטגי, ולכן שליטה בו הייתה שקולה לשליטה בשטח כולו. המוגולים, שניסו לכבוש את גוואהאתי ולבסס דריסת רגל עמוקה יותר במזרח, הסתמכו על צי כבד וממוגן שנועד להכריע את האהומים באמצעים ימיים־נהריים. אלא שבמיצר הצר של סראייגאט יכולת התמרון של הצי הזה הוגבלה מאוד, ואילו האהומים, שבנו זה דורות מערך לוחמה נהרית מותאם לסבך הערוצים ולזרמי הנהר, הצליחו להפוך את החיסרון הגיאוגרפי של חוסר מוצא לים ליתרון צבאי של ממש.

לצ’יט בורפוקאן, מפקד הכוחות האהומיים, ניהל את הלחימה מתוך הבנה עמוקה של טופוגרפיית הנהר ושל טבעה של לוחמה על מים פנימיים. הוא ניצל ספינות קטנות, קלות ומהירות שהותאמו למים רדודים, ושילב טקטיקות מארב, פשיטות קצרות, התקפות פתע ופירוק הדרגתי של המערך המוגולי. כך הצליח להטיל אימה על צי גדול וחזק ממנו, למנוע ממנו לפרוס את כוח האש שלו, ולכפות עליו קרב בתנאים שאינם מאפשרים ניצול יתרון טכנולוגי. ההכרעה שהושגה בסראייגאט עצרה את המוגולים והבטיחה את המשך קיומה של ממלכת אהום כממלכה עצמאית.

מבחינה סמלית, הקרב הפך לדימוי של עמידה עיקשת ושל היכולת לנצח אויב חזק באמצעות הכרה מדויקת בשטח ובפוטנציאל שלו. אף שבמובן הגאוגרפי אסאם איננה “ימית”, נופיה נשענים על מערכת נהרות מורכבת שהכתיבה את אופייה הצבאי, הכלכלי והחברתי. משום כך, התפתחה בה מסורת לוחמה נהרית עשירה, שהגיעה לשיאה בסראייגאט והפכה אותו לא רק לאירוע צבאי אלא למיתוס מכונן של זהות אזורית.

המערכת הפאודלית

תחת שלטון ממלכת אהום, התפתחה מערכת חברתית־מנהלית ייחודית שנודעה בשם  מערכת הפאייק (Paik System)

תקופת השגשוג והמשבר

לאחר הניצחון, הממלכה חוותה תקופה של יציבות יחסית תחת שליטים כמו גדאדהאר סינגהה (Gadadhar Singha) ורודרה סינגהה (Rudra Singha, 1696–1714), שביססו את המינהל והעניקו חסות לאמנות, דת ותרבות. עם זאת, במאה ה־18 גברה השפעת כוהני הדת והמערכת הפיאודלית כתוצאה מעומס יתר על האיכרים, שחיתות של בעלי תפקידים וחוסר התאמה לשינויים חברתיים וכלכליים. . הדבר הוביל למרד מואמוריה (Moamoria Rebellion, 1769–1805), שפגע קשות באוכלוסייה ובכלכלה.

ממלכת צ’וטיה וממלכת קאצ’רי

ממלכת צ’וטיה (Chutia Kingdom), שהוקמה על ידי עמי בודו־קצ’רי (Bodo-Kachari), שלטה משני עברי נהר ברהמפוטרה, מהאזור שממזרח לביסוונאת’ (Biswanath) ועד לנהר בורידיהינג (Buridihing). במאות ה־14–16 הייתה מרכז תרבות ומנהל חשוב, עד שסופחה לאהומים בשנת 1524. השפעתה ניכרת עד היום בשמות מקומות, אמנות ופולקלור של אסאם העליונה.

ממלכת קאצ’רי (Kachari Kingdom), של עם דימאסה (Dimasa), שלטה על אזור נרחב שבין נהר דיכאו (Dikhow) למרכז אסאם. בירתה הייתה דימאפור (Dimapur) – כיום בתחומי נאגאלנד (Nagaland). במאה ה־16 נדחקו הקאצ’רים דרומה לאזורי קאצ’אר (Cachar) וצפון קאצ’אר (North Cachar Hills), ובהמשך הפכו לבני ברית של האהומים. תרבותם הייחודית – שפתם, מבני האבן והפולקלור – מהווה עד היום חלק מהמורשת האתנו־תרבותית של אסאם.

מורשת "ימי הביניים" של אסאם

התקופת המקבילה לימי הביניים באירופה (בהודו לא היו כמובן "ימי ביניים) של אסאם מייצגת שלב מכריע בהתהוותה של הזהות האזורית. שלב שבו עמים שבטיים הפכו לממלכות מאורגנות, שילבו השפעות תרבותיות מגוונות והניחו את היסודות הפוליטיים והתרבותיים למדינת אסאם כפי שהיא מוכרת כיום.

השילוב הייחודי של תרבות תאי־אהומית, מסורות בודו־קצ'רי מקומיות, והשפעות הינדיות ואיסלאמיות יצרו פסיפס תרבותי עשיר המאפיין את אסאם. המנזרים הוואישנביים, המקדשים העתיקים, שרידי הביצורים והמסורות העממיות שנשמרו ברחבי האזור מעידים על העומק ההיסטורי והתרבותי של אזור ייחודי זה בצפון־מזרח הודו.

אסאם בין שקיעת ממלכת האהום לעליית השלטון הבריטי

בסוף המאה ה־18 נקלעה ממלכת אהום למשבר פנימי עמוק. מאבקי כוח בין ראשי האצולה החלישו את מוסדות המדינה והותירו אותה חשופה להתערבות חיצונית. מרד מואמוריה (1805–1769), שהחל כתנועה דתית־חברתית נגד האצולה האהומית, הסלים למלחמת אזרחים שארכה עשרות שנים ושיתקה את המנגנון הממלכתי. התפוררות זו סללה את הדרך להתערבות בורמזית גוברת[11].

בראשית המאה ה־19 החריף המשבר. יריבויות בין ראשי הסיעה האהומית – בהם פורננדה בורהאגוהאין ובאדאן צ'נדרה בורפוקאן – הובילו את האחרון להזמין את הבורמזים להתערב בסכסוך. כך החלה שרשרת של שלוש פלישות בורמזיות (1817–1821), שבסיומן נכבשה אסאם בפועל בידי צבא קונבאונג. שלטון הבורמזים היה נוקשה ואכזרי: יישובים רבים נחרבו, אוכלוסייה אזרחית ברחה לממלכות שכנות ולבנגל, והמבנה המדיני העתיק של האהומים קרס.

הפלישות הללו עוררו דאגה גוברת בקרב הבריטים, שראו בהתרחבות הבורמזית איום על גבולות בנגל ועל נתיבי המסחר . המתיחות האזורית התפתחה עד מהרה ל־המלחמה האנגלו־בורמזית הראשונה (1826–1824) [12]. לאחר קרבות קשים שנערכו בארקאן, מניפור ואסאם, הצליחו הבריטים להכריע את הממלכה הבורמזית. בסיום המלחמה נחתם חוזה יאנדאבו, שהעביר את אסאם לשליטה בריטית וסיים למעשה תקופה של כשש מאות שנות ריבונות אהומית.

בתקופה קצרה שלאחר המלחמה ניסו הבריטים להחזיר את אסאם העליונה לשלטון מקומי באמצעות מינוי פוראנדאר סינגה כשליט־חסות, אך ניסוי זה בוטל בתוך שנים מעטות, וב־1838 סופחה אסאם במלואה לטריטוריות של הודו הבריטית. המרחב שעוצב בתקופה זו יצר את קווי המתאר הגאופוליטיים של צפון־מזרח הודו המוכרים לנו כיום.

התקופה האימפריאלית וראשית התה האסאמי

שנות השליטה הבריטית הביאו לא רק שינוי פוליטי, אלא גם תמורה כלכלית ותרבותית רחבת היקף. בשנת 1834 גילו פקידי הממשל הבריטי כי זן התה המקומי — Camellia sinensis var. assamica — מתאים לגידול מסחרי. גילוי זה חולל מהפכה כלכלית: בתוך שנים ספורות הועברו דגימות ללונדון, אושרה איכותן, והחלו הקמתם של מטעי תה במזרח אסאם.

ראו באתר זה: התה

האקלים החם והלחות הגבוהה של עמק הבראהמפוטרה הפכו את האזור למרכז עולמי של ייצור תה. אך מאחורי ההצלחה ניצבה מציאות חברתית קשה. הניסיון להביא פועלים מסין נכשל, והבריטים החלו לייבא עובדים מאזורים עניים במרכז ובמזרח הודו. תנאי העסקתם היו קשים ולעיתים גובלים בעבדות; רבים מהם הועברו בכפייה, וחייהם במטעים היו רצופים ניצול וחוסר ביטחון.

באמצע המאה ה־19, לאחר התבססות הזן המקומי, החלה תעשיית התה להניב רווחים ניכרים. בשנות ה־70 של המאה נכנסו לשימוש מכונות עיבוד מתקדמות ששיפרו את איכות הייצור והפכו את אסאם לאחד ממרכזי התה החשובים בעולם. עם זאת, גם שינויים אלו לא שיפרו את מצוקת הפועלים, ובשנת 1888 הקימו בעלי המטעים את איגוד התה ההודי במטרה למנוע התערבות ממשלתית ולשמר את מערכת העבודה הנצלנית. שינויים ממשיים בתנאי העבודה החלו להופיע רק במאה ה־20 .

תרבות, שפה ושלטון תחת האימפריה הבריטית

באסאם התרחשו גם שינויים לשוניים ותרבותיים משמעותיים, תחת שלטן הבריטים. בשנת 1836 החליף הממשל הבריטי את השפה האסאמית בבנגלית כשפת המינהל והחינוך. מהלך זה פגע קשות באליטה המקומית, שנושלה ממשרות ציבוריות וממערכת ההשכלה, והוביל לדעיכת היצירה הספרותית המקומית. רק בשנות ה־70 של המאה הוחזרה האסאמית למעמד רשמי והחלה תחייה ספרותית שהפכה בהמשך לאבן יסוד בתרבות האזור.

מנהלית שולבה אסאם תחילה בבנגל ובהמשך במחוז בנגל המזרחית ואסאם (1911–1905). לאחר ביטול חלוקת בנגל הוקם מחדש מחוז נציבות ראשי, ובשנת 1913 נוסדה מועצה מחוקקת מקומית. ב־1937 הוקמה האספה המחוקקת של אסאם בשילונג — צעד נוסף בדרך לעיצוב זהות פוליטית מודרנית.

במקביל, זרם מתמשך של עובדים שהובאו למטעים, שינה את המפה הדמוגרפית של האזור, והפך את אסאם לפסיפס מורכב של קהילות — מורכבות שבאה לידי ביטוי עד ימינו.

ראו באתר זה: השלטון הבריטי בהודו

תנועות לאומיות ודרך לעצמאות

המחצית הראשונה של המאה ה־20 הביאה להתעוררות לאומית באסאם. מנהיגים לאומיים הצטרפו אל 'הקונגרס הלאומי ההודי' (Indian National Congress), וביניהם בלט גופינאת’ בורדולוי (Gopinath Bordoloi) – שהפך לדמות מפתח במאבק לעצמאות ובפוליטיקה האסאמית. יריבו המרכזי היה סר סעידאללה (Sir Saadulla) מן הליגה המוסלמית (Muslim League), שקיבל את תמיכת ההנהגה הדתית המוסלמית ובראשה מולאנה בהאסאני (Maulana Bhashani).

ראו באתר זה: סיפורה של הילדה שנפלה כשדגל הודו בידה

על הסטיגראה

לאחר חלוקת הודו בשנת 1947, הפכה אסאם למדינה בתוך הרפובליקה ההודית. עם זאת, מחוז סילהט (Sylhet District) הועבר למזרח פקיסטן (East Pakistan) – היא בנגלדש (Bangladesh) של ימינו – למעט תת־המחוז קארימגאנג’ (Karimganj), שנותר בתחומי הודו.

כך הסתיים עידן האימפריאליזם באסאם, שהותיר חותם עמוק על מבנה החברה, הכלכלה, הדמוגרפיה והזהות התרבותית של המדינה עד ימינו.

ההיסטוריה המודרנית

ממשלת הודו, שיש לה סמכויות חד-צדדיות לשנות את הגבולות הפנימיים במדינה, חילקה את אסאם למספר מדינות החל משנת 1970 בשטחים שהיו לה באותה עת. בשנת 1963, מחוז גבעות נאגה הפך למדינה ה-16 של הודו תחת השם 'נגאלנד'. חלק מטואנסאנג נוסף לנגאלנד. בשנת 1970, בתגובה לדרישות העמים ח'אסי, ג'איינטיה וגארו של רמת מגהאליה, המחוזות המכילים את גבעות ח'אסי, גבעות ג'איינטיה וגבעות גארו נוצרו למדינה אוטונומית בתוך אסאם; בשנת 1972 זו הפכה למדינה נפרדת תחת השם "מגהאליה".

ראו באתר זה: מגהליה

בשנת 1972, ארונאצ'אל פראדש (סוכנות גבול צפון-מזרח) ומיזוראם (מגבעות מיזו בדרום) הופרדו מאסאם כשטחי איחוד; שניהם הפכו למדינות בשנת 1986.

מאז הארגון מחדש של אסאם לאחר העצמאות, מתחים קהילתיים ואלימות נותרו. קבוצות בדלניות החלו להיווצר לאורך קווים אתניים, והדרישות לאוטונומיה וריבונות גדלו, וכתוצאה מכך פיצול אסאם. בשנת 1961, ממשלת אסאם העבירה חקיקה שהפכה את השימוש בשפה האסאמית לחובה. חקיקה זו בוטלה/רוככה מאוחר יותר, תחת לחץ מצדם של אנשים דוברי בנגלית בקאצ'אר.

בשנות ה-1980 עמק הברהמפוטרה חווה תסיסה של שש שנים שהתעוררה בעקבות גילוי של עלייה פתאומית במצביעים רשומים ברשימות הבחירות. היא ניסתה לאלץ את הממשלה לזהות ולגרש זרים המהגרים באופן בלתי חוקי מבנגלדש השכנה ולספק הגנות חוקתיות, חקיקתיות, מינהליות ותרבותיות לרוב האסאמים הילידים, שלתפישתם נמצא בסכנה, בשל העלייה בהגירה מבנגלדש. התסיסה הסתיימה לאחר הסכם (הסכם אסאם 1985) בין מנהיגיה לממשלת האיחוד, אשר נותר בלתי מיושם, וגרם לחוסר שביעות רצון רותח.

התקופה שלאחר שנות ה-1970 חוותה את הצמיחה של קבוצות בדלניות חמושות כמו 'חזית השחרור המאוחדת של אסאם (ULFA) והחזית הדמוקרטית הלאומית של בודולנד (NDFB). בנובמבר 1990, ממשלת הודו פרסה את הצבא ההודי, ולאחר מכן המשיכו עימותים צבאיים בעצימות נמוכה ורציחות פוליטיות במשך יותר מעשור. בתקופה האחרונה, קבוצות מיליטנטיות מבוססות אתנית גדלו.

החלת מוסדות הפנצ'איאטי ראג' (שיטת ממשל מקומי כפרי בה נבחרות מועצות כפר, טלוקה ומחוז, בעלות סמכות לפיתוח מקומי) באסאם התרחשה על רקע גלי תסיסה גוברים בקרב הקהילות הילידיות, שנשאו תחושת תסכול עמוקה כלפי קצב הפיתוח האיטי והאדישות הממושכת של ממשלות המדינה העוקבות לצרכיהן. בעיני רבים, הפערים בתשתיות, בשירותים הציבוריים ובחלוקת המשאבים לא נבעו רק מאתגרים גיאוגרפיים או כלכליים, אלא מן העובדה שהכפרים והקהילות האסאמיות המקומיות הודרו שנים ארוכות ממוקדי קבלת החלטות ונאלצו להסתמך על מנגנון בירוקרטי מרוחק שלא הבין את צורכיהן הממשיים.

בתוך מציאות זו, רעיון הפנצ'איאטי ראג' נתפס לא כצעד בירוקרטי בלבד, אלא כפתרון מבני הכרחי שמאפשר לקהילות עצמן ליטול אחריות על פיתוחן. הקמת מוסדות נבחרים ברמת הכפר והמחוז נתפסה כאמצעי לפתוח את מערכת השלטון, לחזק שקיפות, ולשפר חלוקת משאבים בהתאם לצרכים שנקבעים מבפנים ולא מבחוץ. התסיסה הציבורית – שנבעה מן החשש מפני הדרה מתמשכת, הידרדרות כלכלית ואובדן שליטה על זהות מקומית – הפכה לגורם מכריע בלחץ שהוביל את המדינה ליישם את המערכת בפועל.

לפיכך, החלת הפנצ'איאטי ראג' באסאם לא הייתה מהלך מנהלי שגרתי, אלא תגובה ישירה למתח שנבנה במשך עשורים. היא ביקשה לתקן את היחסים בין המדינה לקהילותיה ולהעניק למוסדות מקומיים – המעוגנים בתרבות הפוליטית של אסאם עצמה – את היכולת להשפיע על כיווני התפתחותם של המרחבים הכפריים ולהבטיח שהפיתוח יתרחש לפי סדרי עדיפויות מקומיים, ולא לפי תפיסה מרוחקת של שלטון מרכזי.[13].

ההיסטוריה של אסאם היא סיפור מרתק של מפגש תרבויות, כיבושים ומאבקים על זהות. מהממלכות העתיקות של קאמרופה, דרך שלטון האהום המפואר, ועד העידן הקולוניאלי והמאבק לעצמאות – אסאם שימרה את אופייה הייחודי תוך שהיא מתמודדת עם אתגרי המודרניזציה. כיום, המדינה ממשיכה להיות פסיפס עשיר של קבוצות אתניות ולשוניות, המשקף את העבר המורכב שלה ואת שאיפותיה לעתיד.

הערות

[1] דולריט (Dolerite) – סוג של סלע יסוד פלוטוני (דמוי גברו) הדומה בהרכבו לבזלת, אך נוצר בעומק רדוד מתחת לפני השטח, ולכן גרגיריו גדולים מעט יותר משל הבזלת

[2] תקופת שונגה: לאחר שקיעת האימפריה המאורית במאה ה־2 לפנה"ס, עלתה במרכז צפון־מזרח הודו שושלת שונגה, אשר שלטה בעיקר במגדה אך השפעתה ניכרה גם באזורים שממערב לאסאם. שלטון זה, שנוסד בעקבות הפיכה צבאית של פושיאמיטרה שונגה (Puṣyamitra Śuṅga), סימן מעבר מדגם של ממלכה מאוחדת ורב־דתית לדומיננטיות ברהמנית בעלת אופי וודי מסורתי יותר. אף שהשונגים לא שלטו ישירות באסאם, שינויי הכוח בתקופתם עיצבו מחדש את יחסי המרכז והפריפריה, ואפשרו לכוחות אזוריים במזרח־ההודי – לרבות ממלכות מוקדמות בשטח אסאם המודרנית – לפתח עצמאות יחסית. בתקופתם נחלש הציר הקיסרי שחיבר בין עמק הגנגס לעמק הבראהמאפוטרה, והאזור המזרחי החל לייצר דפוסים פוליטיים מקומיים ברורים יותר, שינבטו בהמשך בממלכות כגון קאמארופה. במקביל, ההשפעה התרבותית של השונגים – ובייחוד העדפתם את המסורת הוודית מחד, והמשך תמיכה עקיפה במוסדות בודהיסטיים מאידך – תרמה להתפשטות זרמים דתיים מגוונים מזרחה, חלקם הגיעו בדרכים עקיפות גם לשטחי אסאם. כך, אף שממלכת שונגה הייתה מרוכזת במרכז הודו ולא הותירה עדויות ישירות באסאם, התמורות הפוליטיות והתרבותיות שיצרה עיצבו בעקיפין את תהליכי הגיבוש הממלכתיים והדתיים של האזור.

[3] אימפריית קושאן, שקמה במאות ה־1–3 לספירה בצפון־מערב תת־היבשת ההודית, פיתחה תרבות יוצאת דופן המשתקפת במפגש מרתק של יסודות הודיים, מרכז־אסייתיים, איראניים והלניסטיים. מוצאם של הקושאנים היה בשבט הנווד יֻויאֶ’ג’י (Yuezhi), שנדד מהערבות המזרחיות מערבה והתבסס בבקטריה, שם אימץ דפוסים מינהליים ומסורת אמנותית בעלת יסודות יווניים־הלניסטיים. כששליטיהם הרחיבו את האימפריה לעבר אפגניסטן, פקיסטן וצפון הודו, נוצר מרחב תרבותי רב־לשוני ורב־דתי שבו התקיימו זה לצד זה פולחנים הודיים, זרמים שונים של בודהיזם ומנזרים מהמסורת היוונית־בודהיסטית של גנדרה.

התרבות הקושאנית מפורסמת בעיקר בזכות סגנון גנדרה, שבו מופיעים לראשונה דימויים אנתרופומורפיים מלאים של הבודהה בהשראה הלניסטית: תווי פנים קלאסיים, קפלי בד דמויי טוגה ומחוות גוף מהעולם הפיסולי המערבי. לצד זאת פרחה גם אמנות מתיסאים, בעלת מאפיינים הודיים מובהקים. קיסרים כמו קאנישקה הגדול היו פטרונים של דת ומדע, וכינסו אסיפות בודהיסטיות, תמכו בחוקרים ובנזירים, והפיצו כתבי־קודש שהשפיעו על היווצרות זרמי מהיאנה. במישור החומרי התאפיינה התקופה בכלכלה מבוססת מסחר, הודות לשליטה בקטעים מרכזיים של דרך המשי ובנתיבי הסחר עם סין, פרס והעולם הרומאי. כתוצאה מכך שימשה האימפריה צומת תרבותי — המטבעות הקושאניים למשל משלבים כתובות בכתב יווני ובכתב חרושתי, ומתארים אלים מהפנתיאון ההודי לצד דמויות מהמסורת האיראנית ומהפולחן היווני.

תרבות קושאן שימשה אפוא כגשר בין עולמות: היא הפיצה סמלים, דתות וטכנולוגיות בין מרכז אסיה, הסהר הפורה והודו, והשפעתה ניכרת בהתפתחות הבודהיזם ובאמנות הדתית עד המזרח הרחוק. התערובת התרבותית הייחודית שנוצרה בתקופתם הפכה את צפון־מערב הודו למרחב יצירה אינטלקטואלי ודתי עשיר, ששימש במשך מאות שנים מקור השראה למסורות אמנותיות והגותיות ברחבי אסיה.

[4] ארתחשסטרה (Arthaśāstra): חיבור הודי עתיק בסנסקריט המיוחס לקאוטילה (המאה ה-4 לפנה"ס), יועצו של הקיסר צ'נדרגופטה מאוריה. היצירה, שפירוש שמה הוא "מדע הרווחה" או "תורת המדינה", עוסקת באסטרטגיה צבאית, ניהול כלכלי ומדינאות

[5] המהאבהארטה הוא האפוס ההודי הגדול והמורכב ביותר, יצירה עצומה הכוללת למעלה ממאה אלף בתי־שיר ונחשבת לטקסט הספרותי הארוך בעולם. תהליך יצירתו ועריכתו נמשך מאות שנים – מהתקופה הוודית המאוחרת (סביבות 900–500 לפנה"ס) ועד לתקופה הגופטית והלאה – והוא משקף שכבות היסטוריות, חברתיות ורעיוניות רבות שנערמו זו על גבי זו. אף שהאפוס מציג עצמו כ"רשומה היסטורית" של סכסוך בין שני ענפים של שושלת המלוכה הקורוית – הפאנדבות (Pāṇḍavas) והקאורבות (Kauravas) – אין לראות בו תיעוד ישיר של אירועים ממשיים. האירועים, הדמויות והמלחמות שאובים משילוב של מסורת שבעל־פה, מיתולוגיה, זיכרונות שבטיים וחומרים דידקטיים, שעובדו לכדי אפוס בעל יומרה פילוסופית עמוקה.

עם זאת, המהאבהארטה הוא מקור ראשון במעלה להבנת תפיסות העולם של הודו העתיקה: הוא מציג דיון מקיף בעקרונות הדְהַרְמָה (Dharma), המתארים את הסדר הקוסמי והמוסרי, ומחבר בין פוליטיקה, אתיקה ותיאולוגיה. בו משובצת גם ה"בהגואד גיטה" (Bhagavad Gītā), מן הטקסטים ההינדואיים החשובים ביותר, המנסח דיאלוג פילוסופי בין קרישנה (Kṛṣṇa) לארג'ונה (Arjuna) בשדה הקרב של קורוקשטרה. לצד הסיפורים הגדולים, כולל האפוס אנקדוטות רבות מחיי היומיום, סיפורי חיות, דיונים על תפקידי נשים, פילוסופיה של שלטון, תפיסות קוסמולוגיות ותיאורי תרבויות ועמים שהתקיימו בהודו ובסביבותיה.

בעיני חוקרים רבים, חשיבותו של האפוס אינה היסטורית במובן של תיעוד, אלא אנתרופולוגית ותרבותית: הוא משקף עולם מחשבה שבו מיתוס, אידאולוגיה וסוציולוגיה שזורים זה בזה. אף על פי כן, התייחסות האפוס לערים, שבטים, ממלכות, נופים ומסלולי מסחר מאפשרת לעיתים הצלבה עם ממצאים היסטוריים, וכך נוצרת תמונה עקיפה – אך עשירה – של הודו הקדומה. בהקשר של אסאם, הופעת הדמויות בהגדאטה (Bhagadatta), קיראטות (Kirātas) ועמים מההימלאיה מרמזת על קשרים תרבותיים וגאוגרפיים קדומים בין עמק הברהמפוטרה לבין מרחבים רחוקים יותר, גם אם עיבודם בסיפור הוא מיתי וסימבולי יותר מאשר תיעודי בפועל.

[6] על־פי המסורת המיתולוגית הפּוּראנות (Purāṇas) הן קובץ טקסטים סנסקריטיים מאוחרים יחסית במסורת ההינדואית, המשלבים מיתולוגיה, גנאלוגיות של שושלות מלכים, קוסמולוגיה, פולמוסים דתיים ותיאורים היסטוריים חלקיים. אף שהן מספקות מידע עשיר על מסורות תרבותיות והיסטוריות, החוקרים נוהגים להשתמש בהן בזהירות: החומר הפוראני נערך ונוסח מחדש לאורך מאות שנים, לעיתים רבות במטרה לשרת קבוצות חברתיות או דתיות מסוימות, ולכן מידת האמינות ההיסטורית של עדויותיהן משתנה מטקסט לטקסט ומפרק לפרק

[7] קאליקה פוראנה (Kalika Purana) הוא טקסט דתי־מיתולוגי חשוב מן הספרות הפוראנית של ההינדואיזם, שנכתב ככל הנראה במאות ה־9–10 לספירה. החיבור שייך לקבוצת האופה־פורנות (Upa-Puranas) — “הפורנות המשניות” — והוא מוקדש בעיקר לפולחן האלה קאלי (Kali), ובייחוד לדמותה כאלת האם קאמקהיה (Kamakhya), שמקדשה המפורסם שוכן בגבעת נילצ’ל (Nilachal Hill) שבגוואהאטי (Guwahati) שבאסאם (Assam).

[8] האימפריה הגופטית (Gupta Empire), ששלטה בצפון תת־היבשת ההודית בקירוב בין המאה ה־4 למאה ה־6 לספירה, נחשבת לאחת מתקופות השיא של התרבות ההודית הקדומה, ולעיתים מכונה “תור הזהב” של הודו. בתקופה זו התגבשו יסודות חשובים במתמטיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה, אמנות וספרות; בין ההישגים הבולטים ניתן למנות את עבודותיו של אריאבהטה באסטרונומיה ומתמטיקה, כמו גם את פריחת הספרות בסנסקריט. הגופטים הצליחו ליצור מערכת שלטונית יציבה שהתאפיינה בממשל יעיל, סובלנות דתית ושגשוג כלכלי שהתבסס בין היתר על מסחר עם מרכז אסיה והמזרח התיכון. שקיעת האימפריה החלה עם פלישות ההונים הלבנים והתחזקותן של ממלכות אזוריות, אך תרומתה התרבותית והאינטלקטואלית המשיכה להשפיע על תת־היבשת ההודית במשך מאות שנים.

[9] הנוסע הסיני שואנזאנג (Xuanzang)  היה אחד מגדולי הנוסעים, החוקרים ונזירי הבודהיזם של סין. הוא חי במאה ה־7 לספירה (602–664) ונודע בעיקר בזכות מסעו יוצא הדופן להודו, שבמהלכו חצה מרחבים עצומים – מן הבקעות של סין דרך מדבריות מרכז אסיה, רכסי ההימלאיה וממלכות צפון־מערב הודו. מסעו נמשך כ־17 שנה וכלל למעלה מ־25,000 קילומטרים, והוא נחשב לאחת משליחות המחקר הגדולות של העולם העתיק. מטרתו המרכזית הייתה לאסוף כתבי קודש בודהיסטיים נדירים, ללמוד אצל מורים בכירים ולפתור מחלוקות דוגמטיות שהעסיקו את הבודהיזם בסין.

שואנזאנג הותיר אחריו תיעוד מפורט בשם “רשמי המסע לארצות המערב” (Da Tang Xiyu Ji), הנחשב למקור היסטורי ראשון במעלה להבנת הודו של המאה ה־7 – גאוגרפיה, פוליטיקה, מסחר, מנהגים, מוסדות דתיים ומערכות שלטון. הוא תיאר ממלכות רבות, ובהן קאמרופה (Kamarupa), אותה הציג כארץ פוריה, מאורגנת ובעלת מרכזים דתיים פעילים. עדויותיו על היחסים בין קאמרופה לבין שליטים בולטים כמו הארשה (Harsha), ועל המפגש עם המלך בהאסקארוורמן (Bhaskaravarman), מסייעות לשחזר את הדיפלומטיה האזורית ואת המרחב התרבותי בצפון־מזרח הודו בתקופתו.

במקביל לתרומתו ההיסטורית, שואנזאנג השפיע עמוקות על הבודהיזם הסיני. לאחר שובו לסין הביא עמו מאות כתבי־יד של סוטרות, הקים מרכז תרגום מפואר בעיר צ'אנג־אן (Chang'an) והפיץ גרסאות חדשות ומדויקות של טקסטים מרכזיים בתורת מהיאנה. עבודתו תרמה לעיצוב אסכולת "פָאשְיאָנג" (Faxiang), שעסקה בפסיכולוגיה בודהיסטית ובתורת התודעה, והשפעתה ניכרת עד היום.

במבט רחב, שואנזאנג אינו רק דמות מפתח בהיסטוריה הבודהיסטית, אלא גם גשר תרבותי בין הודו לסין. דיווחיו האירו מחדש עמים, ערים וממלכות שבחלקן כמעט ונעלמו מן הרישומים ההיסטוריים, ובזכותם נשמרה תמונה חיה ומפורטת של אחת התקופות המשמעותיות בתולדות דרום אסיה.

[10] השושלות הפלאיות” הן שושלות קאמרופה־פאלה (Kamarupa-Pala Dynasties) – השליטים האחרונים של ממלכת קאמרופה, ששלטו בקירוב בין 900 ל־1100 לספירה. הם קראו לעצמם “פאלה” בעקבות מסורת מלכותית מבנגל הסמוכה, שם שלטה במקביל האימפריה הגדולה של הפלאים של בנגל (Pala Empire), שהייתה ממלכה בודהיסטית חזקה.

מרד מואמוריה היה אחד האירועים הטראומטיים בתולדות ממלכת אהום והסמן המובהק לתחילת התפוררותה. המרד פרץ בשנת 1769 בקרב קהילת המואמוריה, זרם ויישוביו שעמדו בשוליים החברתיים־דתיים של הממלכה והתנגדו לשלטון האצולה האהומית ולמנגנוניה הממסדיים. העימות התפתח במהירות למלחמת אזרחים ממושכת, שבמהלכה התחוללו קרבות עקובים מדם, חורבן יישובים, והחלשות עמוקה של מוסדות המדינה. המרד החליש את גרעין השלטון האהומי, ערער את סמכותו של המלך, וחשף את הממלכה לפלישות חוזרות — תחילה מצד שבטים ושכנים, ובהמשך מצד הבורמזים. בסופו של דבר תרם המרד תרומה מכריעה לשקיעת המערכת המדינית האהומית ולהיעדר יכולתה להתמודד עם האיום הבורמזי בראשית המאה ה־19. [11]

[12] המלחמה האנגלו־בורמזית הראשונה (First Anglo–Burmese War) הייתה העימות הצבאי הראשון בין האימפריה הבריטית (British Empire) לבין ממלכת בורמה (Kingdom of Burma), והיא נמשכה בין השנים 1824–1826.

המלחמה פרצה בעקבות סדרת פלישות בורמזיות לאסאם (Assam), לארקן (Arakan) ולשטחים שבשליטת חברת הודו המזרחית הבריטית (East India Company). הבורמזים, שניסו להרחיב את ממלכתם מערבה, הגיעו עד גבולות בנגל הבריטית, דבר שהבריטים ראו כאיום ישיר על שליטתם בצפון־מזרח הודו.

במהלך הלחימה, שנערכה בתנאים טרופיים קשים במיוחד, שלחו הבריטים כוח ימי ויבשתי גדול לכיבוש בורמה התחתונה. לאחר קרבות קשים באזורים כמו יאנדאבו (Yandabo), רנגון (Rangoon) וארקן, הביסו הבריטים את הבורמזים.

המלחמה הסתיימה בחתימת חוזה יאנדאבו (Treaty of Yandabo) ב־24 בפברואר 1826, שבמסגרתו נאלצה בורמה לוותר על שליטתה באסאם, בארקן, במניפור ובשטחים נוספים בצפון־מזרח הודו, ולשלם פיצויי מלחמה גבוהים.

הסכם זה סימן את תחילת השלטון הבריטי באסאם, והיה ציון דרך חשוב בהתרחבות האימפריה הבריטית בדרום־מזרח אסיה.

[13] חוק הפנצ'איאטי ראג' מתייחס למערכת הממשל המקומי ההודית המבוססת על מועצות כפריות (Panchayats), שנועדה לעגן שלטון עצמי דמוקרטי ברמת השטח. אמנם שורשיה מוסדיים־מסורתיים מצויים בכפר ההודי העתיק, אך רק בתיקונים ה־73 וה־74 לחוקה (1992–1993) עוצבה המסגרת החוקתית המודרנית: שלוש דרגות שלטון מקומי (כפר, תת־מחוז, מחוז), הרחבת סמכויות בתחומי חינוך, בריאות, תשתיות ופיתוח כפרי, וחובה לייצוג נשים וקבוצות מודרות. מערכת זו נועדה לחזק את ההשתתפות האזרחית, להגביר שקיפות, ולהעביר משאבים ומידת אחריות ממשלתית לשכבות המקומיות ביותר של החברה ההודית — מהלך שבפועל הביא לרמת אפקטיביות משתנה, אך נחשב לאבן דרך חשובה בתהליך הדמוקרטיזציה ההודו־מודרנית.