גילי חסקיןבני המנשה – האם השבט האבוד?
כתב: גילי חסקין; 11-11-2025
קובץ זה רלוונטי מאד לטיול במניפור או במיזורם.
ראו קודם: מניפור – פנינת הודו הצפון מזרחית
הודו – המלצות לקריאה, לטייל בהודו
ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"
מבוא – מי הם בני המנשה
בני מנשה הם קהילה יהודית שמונה כ-10,000 נפש, המתגוררת בעיקר בצפון-מזרח הודו ובישראל. הם שייכים לשבטים קוקי-צ'ין-מיזו (Kuki-Chin-Mizo) ממדינות מיזוראם (Mizoram), אסאם (Assam) ומניפור (Manipur) שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר (Myanmar). מבין שפותיהם אפשר למנות את שפת הקוּכִי (Kuki ), שפת המיזו (Mizo ), ועוד שפות ממשפחות השפות הסינו-טיבטיות (Sino-Tibetan languages), וחלקם שולטים בעברית . למרות שחיו במשך אלפי שנים בבידוד מהעולם היהודי, הם שמרו על מנהגים רבים שמזכירים את היהדות המקראית.[1].
ילד יהודי בן שבט במניפור – צילום יובל נעמן
עשרת השבטים
הם מאמינים כי הם צאצאים של שבט המנשה, אחד מעשרת השבטים האבודים שגלו לאשור במאה ה-8 לפני הספירה.
המונח עשרת השבטים מתייחס לשבטים הצפוניים של ממלכת ישראל, אשר הוגלו על־ידי מלך אשור, ככל הנראה שלמנאסר החמישי ויורשו סרגון השני, בעקבות חורבן הממלכה בשנת 722 לפנה"ס. לפי ספר מלכים ב' (פרק י"ז), תושבי הממלכה הוגלו לאזורים שונים באימפריה האשורית, ובהם חלאח, חבור וערי מדי. לאחר גלות זו נעלמו השבטים מן הזירה ההיסטורית, ותופעת היעלמותם הפכה לאחת מהחידות הגדולות בתולדות עם ישראל. לאורך ההיסטוריה הופיעו מסורות שונות, הן בקרב עמים באסיה ובאפריקה והן בקרב יהדות התפוצות, שזיהו קהילות שונות כצאצאי עשרת השבטים האבודים. הנושא זכה להתעניינות מחקרית נרחבת, והוא משלב תחומי ידע מגוונים – היסטוריה מקראית, אתנוגרפיה, מסורות דתיות והשוואת מיתוסים. אף שאין הוכחה היסטורית חד-משמעית לזהותם או למיקומם של עשרת השבטים, הסוגיה ממשיכה לעורר עניין הן בקרב חוקרים והן בקרב זרמים דתיים הרואים בה מרכיב באידאולוגיה של גאולה עתידית.
תולדות העדה – מוצאם ההיסטורי
רובם המוחלט של בני שבטים אלה הם צאצאי שבטים טיבטו-בורמזיים (ממוצא מזרח אסייתי) שנדדו מאזור סין למיאנמר. למיקום הנוכחי, בצפון מזרח הודו ובבנגלדש סמוך לגבול מיאנמר, הם הגיעו מגבעות צ'ין במיאנמר. על פי המסורת שלהם, מוצאם ממקום המכונה צ'ינלונג (בשפת המיזו Chinlung). על פי האגדה, צ'ינלונג הוא סלע שכיסה על מערה שבה נשמרו בני האדם ובעלי החיים והם יצאו משם כאשר האל פתח את פתח המערה לזמן מסוים.
מסורת חלופית שאומצה על ידי מיעוט מבני השבטים היא שכל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה ה-8 לפנה"ס. מתוך כ-700,000 בני מיזו וכ-300 אלף ששייכים לאחד מכ-50 שבטי קוקי-צ'ין, מספרם של אלה החולקים אמונה זאת ומקיימים זיקה ליהדות ולעם ישראל נאמד ב-7,000 נפש בלבד.
יש לציין כי אין תמיכה מדעית חותכת למסורת זו, וידוע כי שבטים רבים בדרום מזרח אסיה החלו לגלות עניין ביהדות, לאחר שהמירו את דתם לנצרות (למשל, שבט קארן במיאנמר). הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל-פה. אין עדויות כתובות – בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק הודות לסיפורים שעברו מדור לדור.
המסורת על פי התורה – דרך הנדודים
לפי הכתוב בתנ"ך, לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור בשנת 722 לפנה"ס (721 לפי מקורות אחרים), הוגלו עשרת השבטים מהארץ. על פי המסורת הנקוטה בידי בני מנשה, שבט זה נדד מזרחה דרך פרס ואפגניסטן, ולבסוף הגיע לצפון-מזרח הודו ולמיאנמר. המסע התפרש על פני מאות שנים.
בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3, המושלים נהגו בהם באכזריות, כפו עליהם עבדות והם גורשו מהאזור. כאשר יצאו מסין, אבד או נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש. מתקופה זו ואילך המסורת הועברה בעל פה.
בהמשך הם הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. לבסוף הגיעו למקומם הנוכחי, מדינות מיזוראם ומניפור שבצפון מזרח הודו[2].
כאשר הגיעו המיסיונרים הנוצרים לאזור, בתחילת המאה ה-19, מצאו אוכלוסייה בעלת מסורת מונותאיסטית וניצלו עובדה זו על מנת לשכנעם לעבור לנצרות. אולם, המסורות הדומות ליהדות שתועדו על ידי חוקרים כמו הרופא ההודי ד"ר חופלאם מילוי לנתאנג (. Khuplam Milui Lenthang) התקיימו בבירור הרבה לפני בוא המיסיונרים. הוא תיעד שירים שזקני השבט סיפרו לו שלמדו בילדותם מפי מי שהיו זקנים באותם ימים – מדובר בכמה עשורים לפני בוא המיסיונרים[3].
במשך דורות קראו תושבי צפון־מזרח הודו לאנשי השבטים האלה בשם "לו שי" – ביטוי שפירושו בשפת המקום "עשרת השבטים". בני הקבוצה עצמם שמרו על שמם העתיק: "בני מנסיא", או "מנסה", ולעיתים "מנסיה פא" – כלומר אבא מנשה. גם היום, כשאחד מהם עולה לתורה בבית הכנסת הקטן באיזול או באימפל, הגבאי קורא בקול: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה – עדות חיה למסורת ארוכה של זהות שלא התפוררה.
האמונה שמקורה של הקהילה נעוץ בשבט מנשה, אחד מעשרת השבטים שאבדו, נטועה במיתולוגיות עתיקות של עמי ההרים – ה"קוקי–צ’ין–מיזו" (Kuki–Chin–Mizo) – עמים שחיו במשך דורות בין הודו, מיאנמר ובנגלדש. סיפורי הבריאה והנדודים שלהם דיברו תמיד על מוצא מערבי רחוק, על דרך ארוכה שעברה הרים ונהרות, עד שהגיעה אל ההרים הערפיליים של מזרח הודו. כמו אצל עמים רבים בקצה העולם, הסיפור הזה היה דרך להבין מאין באו, ולמה הם שונים משכניהם.
במאה ה־19 הגיעו מיסיונרים בריטיים לאזור. רוב השבטים התנצרו, אך עמוק בתודעה נותרה תחושת שייכות אחרת – משהו קדום, בלתי מוסבר. באמצע המאה ה־20 החל מורה פשוט ממיזוראם, צלאלה (Chala), לשאול שאלות. הוא היה נוצרי, אבל סיפורי ילדותו על "אבות שבאו ממערב" לא נתנו לו מנוחה. צלאלה חקר, קרא בתנ"ך, והגיע למסקנה שהשבטים סביבו הם צאצאי שבט מנשה. בלי להכיר יהודים, הוא החל לשמור שבת, להדליק נרות, ולהקים קהילה קטנה שקראה לעצמה “בני מנשה”.
בשנות השבעים והשמונים קם דור חדש של מנהיגים מקומיים, ביניהם תולולונג סונגנג (Thangkhok Singne) – אדם משכיל ורחב־אופקים – ואיש הרוח ראלבן סאיומאו (Ralven Sailo). הם ארגנו את הקהילה סביב טקסים מסודרים, ניסחו תפילות בעברית באותיות לועזיות, וחידשו את הקשר עם העם היהודי. מאוחר יותר המשיך את דרכם שמעון תולולונג, שביסס קשרים עם גורמים בישראל והיה מעורב בגלי העלייה הראשונים של בני מנשה לארץ.
התנועה עוררה עניין בישראל, ובמהלך שנות ה־80 וה־90 של המאה ה-20, החלו קשרים עם חוקרים, רבנים וארגונים ציוניים. לאחר בחינה ממושכת של המסורת, אורח החיים והזהות העצמית, הכירה הרבנות הראשית בישראל באפשרות לגייר את בני מנשה כגיור לחומרא, ואלפים מהם עלו לישראל בגלים מאז תחילת שנות ה־2000. כיום נותרו בהודו כמה אלפים מבני הקהילה, החיים בין השבטים שמרביתם נוצריים, אך כולם חולקים את אותה מסורת עתיקה — סיפור מוצא מיתי שמצית את הדמיון ומעצב זהות קולקטיבית ייחודית.
באחת הפגישות עם ראש הממשלה של מדינת מיזוראם הוא העיד שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל, למרות שרבים מהם אינם רוצים לשוב לעם היהודי. תושבי האזור אוהדים את מדינת ישראל ואת עם ישראל, ושמות רבים של רחובות וחנויות באזור המגורים שלהם קרויים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד.
היות שעשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה, כל המסורת ההלכתית נשמרה על ידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים. בפינה זו של כדור הארץ לא ההיסטוריה הכתובה מדברת, אלא המסורת המשפחתית. כלי התקשורת עדיין לא תפסו מקום כל כך מרכזי בתרבות המקומית, והמילה הנמסרת מדור לדור נותרה בעלת משקל ומשמעות. משום כך ניתן לסמוך על המסורות הקיימות בקרב בני המקום ובני מנשה באשר למנהגי השבט ומקורם. המסורות המרכזיות שהשתמרו הן לגבי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הבריחה מסין, על ספר קדוש שהיה להם ואבד, ועל הרצון לחזור לציון ולארץ ישראל. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.
מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה: "בשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: 'ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה'". חוקרים שביקרו באזור היו עדים לאנשים היוצאים מבתיהם בלילות המונסון (גשמים חזקים מלווים רוחות וברקים) ותוך כדי הרמת ידיים ועיניים לשמים אומרים את המילים האלו העוברות במסורות מדור לדור.
עבודת הכוהנים – שימור המסורת הפולחנית
אחד הגורמים המרכזיים לשימור המסורת בקרב בני מנשה היה קיומה המתמשך של מערכת כהונה בשבט. הכוהנים שימשו שומרי האמונה והטקסים, והעבירו את הידע הדתי והפולחני מדור לדור. בני מנשה האמינו באל אחד – אל שאיננו גוף ומשגיח על העולם – והחזיקו גם באמונה בעולם רוחני שלאחר המוות.
בדומה לכוהנים בימי בית המקדש, עסקו כוהני בני מנשה בהקרבת קורבנות, בסיפוק צרכים רוחניים ובטיפול בחולים. לפי עדויות שנמסרו בהודו, ישנם אנשים הרואים עצמם נכדים או נינים לכוהנים שעדיין הקריבו קורבנות בדורות האחרונים. הכהונה עברה בירושה בלבד, מאב לבן, ובכל כפר היה לפחות כהן אחד – שלרוב נקרא בשם "אהרון". בכפרים גדולים פעלו שני כוהנים, ולכל אחד היה לבוש ייחודי שכלל שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). הכוהנים הבכירים לבשו גם אפוד על החזה כסימן למעמדם. לקהילה היה חשוב לראות בהם אנשי קודש, ולעיתים יוחסו להם כוחות נבואה או סגולות רוחניות יוצאות דופן.
בתוך המערך הפולחני של בני מנשה התקיימה היררכיית כהונה כפולה, ששמרה על צביון מקראי ברור: בראש עמד ה־סָדָאוֹט (Sadawt) – הכוהן הבכיר, ומתחתיו פעל ה־תְּלַהְפָּאוִוי (Thlahpawi) – הכוהן הפשוט.
ה־סָדָאוֹט נחשב לדמות הרוחנית העליונה בקהילה. הוא היה אחראי על כל הפולחנים הציבוריים, טקסי הכפרה והקרבת הקורבנות החגיגיים. מקור השם במיזו הקדומה, מ־Sa (“קורבן”) ו־Dawt (“להקריב”), כלומר “המקריב קורבנות”. הכוהן הבכיר נחשב כמְתווך בין בני האדם לבין האל, ובקהילה ייחסו לו סמכות רוחנית כמעט נבואית. הוא נשא בגדים מיוחדים – שמלה רחבה, מעיל, כובע (מצנפת), ולעיתים גם אפוד על החזה – והיה זה שקבע את מועדי הקורבנות ואת דיני הטהרה.
ה־תְּלַהְפָּאוִוי שימש כעוזרו של ה־סָדָאוֹט. הוא היה אחראי על הטקסים היומיומיים, על טהרת הכלים, ועל סיוע בהכנת הקורבנות. תפקידו היה בעיקר מעשי – שחיטה, ניקוי המזבח, וליווי המשפחות בטקסי תפילה וריפוי. מקור שמו במילה Thlahpa שפירושה “עוזר”, ובסיומת -wi המציינת שייכות או תפקיד.
ביחד יצרו שני הכוהנים מערכת רוחנית מאורגנת, המזכירה במבנהּ את יחסי הכהן הגדול והכהנים בבית המקדש. גם כאשר חלק ממלבושיהם נשרף בתקופת המיסיון הבריטי במאה ה־19, נשמר מעמדם בקהילה, והם המשיכו להנהיג את העם בתפילה, בהקרבת קורבנות ובשמירת דיני טהרה.
באמצע המאה ה־19, עם בוא המיסיונרים הבריטים לאזור, נשרפו בגדי הכוהנים כחלק ממאבק נגד המסורות המקומיות. אך גם לאחר מכן המשיכה המסורת הכהנית להתקיים, לפחות בזיכרון ובטקסים שנותרו. אחת המצוות שנשמרו בקפידה הייתה מצוות הקרבת הקורבנות. מתיאורי בני מנשה ניתן ללמוד על האופן שבו נשמרו פרטי ההלכה העתיקה: השחיטה, המליקה, זריקת הדם, ואף ההקפדה שלא לשבור עצם מקורבן הפסח.
טקסי ריפוי
כאשר אדם חלה, נהגו בני מנשה לערוך טקס ריפוי שבו נשחט גדי או תרנגול, ודם הקורבן נמרח על אוזנו, גבו ורגליו של החולה. תוך כדי כך השמיע הכֹּהֵן פסוקים ותפילות, ובני המשפחה עמדו סביבו בדממה. אם כל בני הבית היו חולים, היה הכֹּהֵן מושח את דם הקורבן על מפתן הדלת – סמל להגנה על הבית כולו, זכר רחוק למנהג דם הפסח על המשקוף.
הכֹּהֵן שימש גם כרופא וכמדריך רוחני. חולי הצרעת, למשל, הוצאו מהכפר עד להחלמתם. כשחזרו, ליווה אותם הכֹּהֵן לטבילה ולקרבן טהרה – טקס של חזרה אל הקהילה.
בין הקורבנות התקיים גם טקס המזכיר את "השעיר לעזאזל". כאן לא השתמשו בגדי אלא בעוף. הכֹּהֵן הבכיר התוודה עליו את כל מחלותיהם וחטאיהם של בני הכפר, ולאחר מכן שחרר את העוף חי, שיישא את הסבל ויישא אותו הרחק מהמחנה. כך, בין תפילה לשירה, בין דם הקורבן לריח העשן, נשמרה אצל בני מנשה תפיסת עולם עתיקה – שהגוף והנפש, האדם והאל, קשורים זה בזה בחוט של טקס, אמונה ופיוס, תפילות הכוהנים וברכותיהם[4].
כאשר בני העדה יצאו לדרך הכהן נהג לומר מעין "ברכת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות". לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע: "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו".
תפילת הכוהנים כוללת את הקטע הבא: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".
הכוהנים התפרנסו ממעשר שקיבלו מבני הכפר בו הם גרו. הכהן היה גם האדם אשר קיים טכס חתונה לאיש ואישה אשר ביקשו להקים משפחה[5].
מנהגי העדה – חיי יום-יום
ברית מילה ומילת האוזן
במשך דורות רבים, גם הרחק מארץ ישראל, שמרו בני מנשה על מצוות ברית המילה כסמל לברית הקדומה עם אלוהיהם. בראשית ימיהם, כשהידע הרפואי היה מועט, היו מלים את התינוקות באבני צור חדות. האב או קרוב משפחה משך את הערלה, והכֹּהֵן ביצע את החיתוך בידי מיומנת ובאמירת תפילה. המעמד היה קצר ופשוט, אך טעון במשמעות – טקס של שייכות, מחויבות וזהות.
עם השנים, ובעיקר בתקופות של עימותים עם השבטים השכנים, הפכה המילה הפיזית למסוכנת. חלק מהקהילות נאלצו לוותר עליה כדי לא לעורר התנגדות. אך גם אז לא ויתרו על הרעיון. במקומה נשמר טקס סמלי שנקרא "ברכת הרך הנולד", שנערך ביום השמיני להולדת הילד. בטקס זה ניתן לו שמו הראשון, בליווי תפילות וברכות על חייו.
כדי לשמור על זכר הברית, הנהיגו הכוהנים טקס ייחודי – "מִילַת הָאֹזֶן". הכֹּהֵן ניקב את אוזן התינוק בסיכה קטנה, לעיתים מזהב, ואמר פסוק מן התורה. הניקוב שימש תזכורת גופנית לכך שהילד נמנה עם בני ישראל, גם אם לא נימול כהלכה. במקומות אחדים ענדו הנימולים טבעת קטנה באוזן, אות זהות שקט בין הגויים.
חיי משפחה ודיני טהרה
בני מנשה שמרו בקפדנות על מסורת המשפחה, והאמינו כי הקשר בין הדורות הוא יסוד הקהילה. אחת המצוות שהשתמרו אצלם לאורך הדורות היא הלכת הייבום: כאשר גבר מת בלי ילדים, היה על אחיו הצעיר לשאת את האלמנה, כדי "להקים שם לאחיו". הבן שיוולד מן הנישואים האלה נקרא על שמו של האח המת, וכך נשמר שמו וזכרו של המשפחה. המנהג נתפס לא רק כחובה דתית, אלא גם כביטוי לנאמנות משפחתית ולסולידריות בתוך השבט.
גם דיני נידה נשמרו בהתאם להבנתם של בני מנשה את ציווי התורה. בתקופת הווסת נאסרו יחסי אישות, והפרת האיסור נחשבה לעבירה חמורה. גבר שעבר על הציווי נדרש לשלם קנס סמלי לזקני הכפר – ביטוי לערבות ההדדית ולאכיפת הכללים הקהילתיים.
בנקודה זו ניכר ההבדל בין מנהגיהם לבין ההלכה היהודית המקובלת: לאחר סיום הדימום, האישה טבלה בנהר סמוך לכפר, אך לא נהגה לספור שבעה ימי טהרה. הטבילה עצמה נתפסה כמעשה של היטהרות ושל שיבה לחיים הזוגיים, לאו דווקא כחלק מתהליך הלכתי מדויק. במקומות מסוימים נהגו הנשים להטביל גם את בגדיהן או את תכשיטיהן – מעין טקס טהרה של הגוף והבית גם יחד.
טקסי לידה ונישואין
הלידה נחשבה אצל בני מנשה לרגע של קדושה – מעבר בין עולמות. עם לידת תינוק חדש, התאספו בני המשפחה בבית האם והדליקו אש קטנה שסימלה את "אור החיים". במשך שבעה ימים נשארה האם בבידוד יחסי, והנשים המבוגרות של הכפר דאגו לה למנוחה ולמזון קל. ביום השמיני נערכה "ברכת הרך הנולד", שבה קיבל הילד את שמו, לעיתים בליווי טקס מִילַת הָאֹזֶן, כסמל לשייכותו לעם ישראל.
גם הנישואין נחשבו לציון דרך מרכזי בחיי הקהילה. בימים עברו, נישואים לא היו מעשה פרטי בלבד אלא עניין משפחתי ושבטי. ההורים הם שיזמו את השידוך, והחתונה עצמה נערכה לאחר טקס קצר שבו הוחלפו מתנות – לרוב חפצים שימושיים, כלי מתכת או בדים. במקרים מסוימים שולמה "מוהר" סמלי ממשפחת החתן למשפחת הכלה.
בערב החתונה התקיימה סעודה קהילתית. בני הכפר רקדו ושרו, והכֹּהֵן בירך את בני הזוג בברכה שנאמרה מדור לדור: "שירבו בתים בישראל ויעמדו בניהם לפני אלוהי מנשה." הטקס לווה בשירה קצבית ובתיפוף קל על תופי במבוק. לאחר מכן ליווה הכֹּהֵן את הזוג לביתם החדש – לרוב בקצה הכפר – וסימן את פתח הבית באפר או בדם קורבן, כסמל לברכה ולשמירה.
בני מנשה ראו בנישואים לא רק חיבור בין איש ואישה, אלא חיבור בין משפחות ובין דורות – מעשה שמחזק את שלמות השבט ומבטיח את המשכיותו. כל טקס לידה או חתונה היה בעיניהם חזרה על הברית הקדומה, מחזור חיים שבו האדם, הקהילה והאל צועדים יחד.
שבת ומועדים
גם בגלותם הרחוקה שמרו בני מנשה על קדושת השבת. יום זה היה קודש למנוחה ולעצירה ממלאכה – איש לא עבד בשדות, הנשים חדלו לטוות, והכפר עטה אווירה שקטה ומיוחדת. כבר מערב שבת נאספה המשפחה לארוחה חגיגית, והכוהן של הכפר בירך על הלחם והיין המקומי. בבוקר נערכה תפילה ארוכה, שנמשכה לעיתים ארבע שעות ויותר. כל המשתתפים אמרו את המילים בקול רם, כמנהג הספרדים, והפיוטים הושרו במנגינות מקומיות שהועברו מאב לבן. השבת אצלם לא הייתה רק יום מנוחה – הייתה יום של נשימה רוחנית, חיבור אל האל ואל הקהילה.
לצד השבת שמרו בני מנשה על מועדים אחדים, שחלקם נשתמרו כמעט ללא שינוי מימי קדם: לוח השנה שלהם היה ירחי, בדומה ללוח העברי
חג הסוכות (Pawlkut)
חג הסוכות, או בשפת בני מנשה "פָּאוּלְקוּט" (Pawlkut), הוא מן החגים העליזים והקהילתיים ביותר בלוח השנה שלהם. שורשיו טמונים במסורת הקדומה של חג האסיף – זמן שבו מסתיים הקציר והשדות מתרוקנים מיבולם. זהו חג של תודה על השפע, של שמחה, ושל הידוק הקשרים בין המשפחות בכפר.
ימים אחדים לפני החג מתחילים להכין את הסוכות. הגברים יוצאים ליער לחתוך ענפי במבוק ועלי דקל, והנשים קושרות אותם למבנים קלים ומאווררים בחצרות הבתים. הסוכה מעוטרת בפרחים, בקלחי תירס ובאשכולות אורז טריים – מעין מנחה סמלית לפרי האדמה. בראש כל סוכה תולים ענף ירוק גדול כסמל לחיים ולברכה.
בערב החג מתאספות המשפחות בסוכות לארוחות משותפות. על המחצלת פרוסות מנות פשוטות אך עשירות בטעם – אורז טרי, עוף צלוי, תבשילי עלים ושורשים. האורחים מוזמנים מכל הכפר, איש איננו נשאר לבדו. השירה והמחולות נמשכים עד הלילה, בליווי תופי במבוק וקולות שירה עגולים המזכירים ניגוני הודיה.
במרכז החג עומד רעיון השיתוף – לא רק בשפע המזון, אלא גם בשמחה עצמה. משפחות שבמשך השנה כמעט לא נפגשו יושבות יחד בסוכה אחת, זוכרות את מעשה הבריאה ואת חסדי האדמה. יש בכך הד לא רק לחג האסיף התנ״כי, אלא גם לסמליות העמוקה של הסוכה היהודית – מבנה זמני שמזכיר את שבריריות החיים ואת ההכרת תודה על כל נשימה.
בני מנשה רואים ב־Pawlkut לא רק חג חקלאי אלא גם זמן של פיוס קהילתי. לפני תחילת החג נוהגים לבקש סליחה ממי שנפגע במהלך השנה, כדי להיכנס לחג "בלב נקי". בתפילות הנאמרות בו מוזכר האל יאהא (Yaha), שאליו הם פונים בבקשה לשנה פוריה ומבורכת.
גם כיום, בקרב הקהילות שחיות בישראל, נוהגים בני מנשה לקשט את סוכותיהם בענפי במבוק ועלי בננה – זכר לסוכות הילדות במיזוראם ובמניפור. כך נשמר החיבור בין העבר להווה: סוכה אחת קטנה, שמחברת בין הרי הודו לערי הגליל.
חג הפסח (Charkut) – המרכזי שבמועדים.
בני מנשה זיהו את חג הפסח עם סיפור יציאת מצרים, שהשתמר אצלם במסורות בעל־פה, אם כי בלי הכרה מדויקת במושגים מקראיים. בערב החג שחטו שה או עז, ודם הקורבן – "הלנקל" (Halenkal), – נמרח על המזבח המאולתר או על סף הבית. (המילה עצמה נחשבת לשיבוש או גלגול לשוני עתיק של צמד המילים "הַלֶם קַל" או "הַלֶם קָלָה", שפירושו בשפתם הקורבן הגדול או הקורבן הקדוש). הכהן היה זה שמבצע את השחיטה, ולאחר מכן היה מברך ומקריא פסוקים ותפילות עתיקות בשפת המקום.
ה"הלנקל" נחשב לקורבן החשוב ביותר בלוח השנה הדתי של בני מנשה, אחד השירים הקדומים של החג מספר: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה; בלילה בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות, והים בלעם אותם והפכם למזון לדגים; וכשהיינו צמאים, נתן לנו ה' מים מן הסלע." השיר מושר עד היום בטקסים של פסח בבתי הכנסת של בני מנשה בהודו. סביב האש היו שרים שירים דתיים, המספרים על מעבר ים סוף, על הענן והאש, ועל ניסי הבריחה מן האויבים.
ה"הלנקל" לא היה רק טקס זיכרון, אלא טקס זהות. בעיני בני מנשה הוא סימל את הברית בין העם לאלוהים ואת ההגנה על הקהילה. גם בתקופות שבהן שאר המנהגים נחלשו, הקרבת ה"הלנקל" נותרה הלב של האמונה.
חג הביכורים (Mimkut)
חג הביכורים, או בשפת בני מנשה "מִימקוּט" (Mimkut), הוא חג הודיה על ראשית היבול – חג האסיף הקטן שמסמל את מחזור החיים בין האדם לאדמה. זהו אחד החגים העתיקים ביותר בלוח השנה שלהם, ונחוג בסוף עונת הקציר, לרוב בחודש אוגוסט, כשהשדות מתייבשים והשיבולים נאספות למחסנים.
הימים שלפני מִימקוּט מתמלאים בתכונה בכפר. הגברים חוזרים מהשדות עם סלים מלאים אורז טרי, דוחן ותירס, והנשים מכינות מהם מנות חגיגיות. הילדים קוטפים פרחים צבעוניים ומקשטים בהם את פתחי הבתים. כל הכפר מתמלא ריח של אדמה לחה ואורז קלוי – ריח של הבטחה לשנה טובה.
עם בוקר היום הראשון נאספים כולם במרכז הכפר, שם מוצבת מנחת הביכורים – סל גדול מקש קלוע ובתוכו פירות האדמה הראשונים. הכֹּהֵן מרים את הסל מעל ראשו ומברך את האל יָהָא, האל היחיד והנצחי, על פרי האדמה ועל הגשם שבירך את השנה. הברכה נאמרת במקצב טקסי עתיק, שמזכיר מאוד את קריאת ה"ביכורים" המוכרת מהמקרא: הודיה על הארץ, על הקציר, ועל החיים עצמם. לאחר הברכה נערכת סעודה קהילתית גדולה. כל משפחה מביאה מאכל אחד לשולחן המשותף, והילדים לומדים לשיר את שירי מִימקוּט– שירים של תודה, שלום וברכה. אחד מהם פותח במילים: "הגשם ירד, האדמה ילדה, אנו חיים בזכות חסדו של יאהא." השירה נמשכת אל תוך הערב, עם תיפוף במבוק וריקודים מעגליים סביב מדורת האסיף.
מעבר לחג החקלאי, מִימקוּט הוא חג של משמעות רוחנית עמוקה. זהו זמן שבו בני מנשה עוצרים כדי לזכור כי כל שפע הוא מתנה, וכי עבודת האדמה היא שותפות בין האדם לבורא. הדגש על שיתוף הקהילה, על מתן מהיבול הראשון, ועל הודיה כערך יסודי – מזכיר במובהק את חג השבועות בתרבות היהודית.
גם היום, קהילות בני מנשה בישראל מציינות את מִימקוּט כסמל לקשר המתמשך ביניהן לבין אדמתן הראשונה. יש המדליקים נרות ומניחים סל פירות על שולחן השבת, זכר למנחת הביכורים, ואומרים: "הקציר אולי רחוק, אבל הלב עוד זוכר את שדות מיזוראם."
בנוסף נשמר גם יום הכיפורים, יום של צום ותפילה אחת לשנה, שבו התפללו למחילת חטאים ולשלום הקהילה. חג הפסח נחוג באביב, בחודש מארס, ולכבודו נערכו טקסים, שירים והקרבות קורבן על ידי הכוהנים.
ו
יום הכיפורים
בין כל מועדי השנה של בני מנשה, יום הכיפורים הוא הקדוש והנשגב ביותר. בשפתם נקרא היום הזה “סַא פְלַה” (Sa Phla) או לעיתים “יוּם קְפוּר” בהשפעת המגע עם היהדות בעת החדשה. זהו יום של היטהרות, חשבון נפש ובקשת סליחה, שבו האדם פונה אל האל ומבקש ממנו לטהר את נשמתו ולהחזירו לדרך הישרה.
בני מנשה נהגו לציין את היום הזה פעם אחת בשנה, לאחר סיום עונת הקציר, כאשר הטבע שקט והכפר עוטה שלווה. כבר מבעוד ערב כיפורים פסקו ממלאכה, והכוהנים הכריזו כי "היום הוא יום של שלום בין האדם לאלוהיו". משפחות רבות צמו חלקית או לחלופין נמנעו ממזון שמנוני ומבשר, כסמל לריסון הגוף.
היום נפתח בתפילה ארוכה, הנאמרת בקול רם ובכוונה עמוקה. הגברים עמדו במעגל סביב מדורה קטנה והנשים ישבו מאחור, כשהילדים מקשיבים בדממה. הכֹּהֵן הבכיר – "סדוואט" (Sadawt) – היה מוביל את התפילה במילים עתיקות, המבקשות סליחה לא רק על חטאי היחיד אלא גם על שגיאות הקהילה כולה.
אחד מרגעי השיא בטקס היה טקס סמלי של "שחרור העוף" – מעין זכר לשעיר לעזאזל. עוף חי היה מובא לפני הכהן, והוא היה מתוודה עליו בקול, מונה את חטאי השנה: כעס, קנאה, שקר, עוול. לאחר מכן היה משחרר את העוף הרחק מן הכפר, והמאמינים ראו בו סמל לשחרור החטאים מן הלב. לאחר התפילה הגדולה שרו כולם את "שיר הסליחה", אחד הפיוטים הקדומים של העדה, שמילותיו תורגמו מאוחר יותר לעברית:
“אל עליון, סלח לנו, לא נלך עוד בדרכי השקר,
טהור את לבנו, יאהא, כנהר בימי הגשם.”
עם שקיעת השמש הסתיים היום בארוחה קלה ומשותפת – לרוב אורז פשוט וירקות מאודים. כל אחד בירך את רעהו במילים: “ניטהרנו השנה”. אווירת פיוס שרתה על הכפר, והתחושה הייתה של התחלה חדשה.
יום הכיפורים של בני מנשה איננו רק העתק של יום הכיפורים היהודי, אלא המשך חי של רעיון הטהרה והסליחה שהשתמר מדורות קדומים. זהו יום שבו האדם עוצר, מתבונן פנימה, מבקש מחילה מהאחרים ומהאל, ומתחיל שנה חדשה בלב נקי. גם כיום, בבתי הכנסת של בני מנשה בישראל, שומעים בתפילת נעילה את אותו הד מאנשים שהגיעו ממרומי מיזוראם.
ערי מקלט ודיני ממונות
בין המסורות העתיקות ביותר של בני מנשה נמצאת אמונה ייחודית בעניין ערי המקלט – מושג המזכיר במפתיע את הדין המקראי. בביתו של ראש העדה, מנהיג הכפר, הוקם עמוד קדוש מעץ או מאבן, שנחשב למקום חסות. אם אדם הרג את רעהו בשגגה, היה בורח אל בית ראש העדה, וכשהיה נוגע בעמוד – נחשב מוגן מנקמת הדם. איש לא העז לפגוע בו כל עוד שהה במקום.
הרוצח בשגגה נשאר בבית ראש העדה שבע שנים תמימות, תקופה שבה נחשב כמתקן את דרכיו ומכפר על חטאו. במשך הזמן הזה שימש כאיש עזר למנהיג, השתתף בעבודות הקהילה, אך לא הורשה לצאת מהכפר. רק בתום שבע השנים נערך טקס פיוס בינו לבין משפחת הקורבן, שבו נישאו תפילות ובוצעו סמלים של סליחה.
מנהג זה מזכיר באופן ברור את ההלכה הישראלית הקדומה, שלפיה המזבח בבית המקדש נחשב מקום מוגן, ו"הנאחז בקרנות המזבח" אינו נידון למוות עד שישמע דברו. כך גם ערי המקלט במקרא נועדו להגן על הרוצח בשגגה. אצל בני מנשה, הרעיון הזה נשמר לא רק כחוק חברתי, אלא כסמל לרחמים ולצדק מאוזן – שהחוק איננו רק ענישה, אלא גם הזדמנות לתיקון.
גם בדיני ממונות ניכרת הזיקה לתורת משה. כאשר אדם גנב רכוש ולא היה בידו להשיבו, היה נמכר לעבד לתקופה מוגבלת, והכסף ששולם בעבור עבודתו שימש לפיצוי הנפגע. עבדות זו לא הייתה קלון, אלא דרך להשיב את האיזון לקהילה. בני מנשה הקפידו מאוד על שמירה על רכוש הזולת: כל שדה גודר בבמבוק, כדי למנוע מן הבהמות לרעות בשדות אחרים, והפרת הגבול נחשבה עבירה חמורה. בנוסף, הקפידו על דיני מאכלות: בעלי חיים נשחטו בברכה ובזהירות, ודמם נקבר באדמה או נשרף, לבל ייאכל. איסור אכילת דם נתפס אצלם כסמל לקדושת החיים עצמם – "כי הדם הוא הנפש", כפי שהם עצמם נהגו לומר.
כך השתמרה בקרב בני מנשה מערכת משפטית ומוסרית שלמה – שילוב מרתק של חוק מקראי, מנהג שבטי, ותודעה רוחנית. גם בלי ספרים כתובים, הם שמרו על עקרונות הצדק, האחריות והכפרה.
מנהגי מוות ואבלות
בקרב בני מנשה, המוות מעולם לא נחשב סוף הדרך, אלא מעבר לעולם אחר. הם האמינו שהנפש ממשיכה לחיות בעולם רוחני, שבו האדם שב ונפגש עם אבותיו. לכן, גם בעצב, ניכרת בטקסי המוות תחושה של המשכיות, לא של פרידה גמורה. למרות זאת, לא שורפים את הגופות ולא משליכים אותן לנהר.
כאשר אדם נפטר, עטפו אותו בבד פשוט, לעיתים באריג לבן שנטווה במיוחד לקבורה. בני המשפחה והכוהנים רחצו את גופתו במים, סמל לטהרה ולחזרה אל המקור. הבית שבו שכב הנפטר הואר באור מנורה אחת, וסביבו נאמרו תפילות קצרות שהועברו מדור לדור[6].
הלוויות נערכו לרוב ביום המוות עצמו. חברי הכפר נשאו את הגופה אל מקום הקבורה שמחוץ לכפר, לרוב במדרון ירוק בין עצים. שם אמר הכֹּהֵן דברי פרידה, ובני המשפחה פיזרו עפר על הקבר בידיהם – מעשה של השתתפות וסליחה. לאחר מכן הבעירו אש קטנה בקצה הדרך, כדי להאיר לנשמה את דרכה לעולם הבא.
לאחר הקבורה נהגו בני המשפחה לשבת שבעה ימים בבית סגור, להימנע מעבודות וממוזיקה, ולהימנע ממגע עם מקומות פולחן. ביום השביעי נערך טקס קטן של "שחרור הרוח" – תפילה שנועדה לאפשר לנשמת הנפטר לעבור בשלום. נשים נהגו לרחוץ את ידיהן ואת בגדיהן במים זורמים כסמל לטהרה[7].
בני מנשה האמינו שהמתים אינם נעלמים אלא מלווים את החיים. לעיתים הניחו מזון או נר קטן ליד הקבר ביום השנה, מתוך אמונה שהנפש מבקרת את קרוביה. בעיניהם, הזיכרון לא היה רק געגוע, אלא חלק ממעגל חיים מתמשך – שבו החיים והמתים שומרים זה על זה.
האמונות הרוחניות וההשקפה הדתית
בני מנשה האמינו באל אחד, נעלה מכל דמות או צורה, בורא שמים וארץ המשגיח על מעשי האדם. בשפתם נקרא האל "סִין לָאו פָּה" – אבינו שבשמיים – או "יָהָא", שמו הקדום יותר, הקרוב להפליא לשם המפורש שבמקורות היהודיים. בעיניהם, האל איננו רק מושיע מרחוק, אלא גם שופט ומורה דרך, המעורב בכל פרט בחיי האדם.
תפיסת העולם שלהם שילבה אמונה באל אחד עם כבוד לרוחות האבות. הם ראו באבות הקדמונים מתווכים בין העולם הזה לעולם הבא. בטקסים מסוימים נהגו להזכיר את שמות האבות, לא כדי לעבוד אותם, אלא כדי להודות להם על ההגנה והברכה שהעניקו לצאצאיהם.
בני מנשה האמינו גם בעולם הבא, מקום של אור ושלווה, שבו הנפטרים מתאחדים עם אלוהיהם. בעולמם, חיי האדם נחשבו שלב במסע ארוך של הנשמה, והמעשים בעולם הזה קובעים את גורלה בעולם הבא. מושגי גמול ועונש הופיעו במיתולוגיות שלהם, אך ללא דימוי של גיהינום; עונש נחשב ריחוק מהאל, ואילו גמול היה קרבה אליו.
לצד האמונה באל אחד, התקיימו גם יסודות של פולחן טבע – ההרים, הנהרות והעצים הגדולים נחשבו למקומות קדושים. לא מתוך אמונה באלים מרובים, אלא מתוך תחושת יראת כבוד כלפי מעשה הבריאה. עבורם, העולם היה מלא נוכחות רוחנית – האל דיבר דרך הרוח, דרך ציפורי הבוקר, דרך רחש הנהר.
השילוב הזה – מונותאיזם עמוק עם רגש טבעי ורוחני – הוא שאפשר לבני מנשה לשמור על אמונתם גם בגלותם הארוכה. הם לא נזקקו לבית מקדש או לספרים כדי לדעת שיש להם אל; די היה להם בהר, באש הקטנה ובתפילה שזכרה מילים קדומות, עוד מלפני שנשתכחו מארץ ישראל..
הקשר עם מדינת ישראל
כבר עם קום המדינה, ובמקביל קבלת העצמאות בהודו, הגיעו אל בני השבטים שמועות על הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל. כבר אז פנו במכתב למדינת ישראל ובו בקשה לשמור על קשר, אולם קשר זה לא התממש. לאחר מלחמת יום כיפור, עם הגעת המידע על המתרחש, שלחו מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר ובו ביקשו בשנית את תמיכת מדינת ישראל בהבאתם לישראל.
הרב אליהו אביחיל, יליד ירושלים (1932–2021), היה האדם הראשון בישראל שחקר באופן שיטתי את קהילת בני מנשה, בעקבות פנייתם של מנהיגי הקהילה אליו בשנות ה־70 וה־80.אביחיל, רב ולוחם במילואים, הקדיש את חייו לחקר "קהילות ישראל האבודות" והקים לשם כך את הארגון "עמי – עמותת עולמי למען קיבוץ נדחי ישראל". בשנת 1979 פנה אליו במכתב צ’אוללה (Chala / Tuala Bualteng) ממדינת מיזוראם שבהודו, שטען כי הוא מצאצאי שבט מנשה וכי ישנה קהילה גדולה השומרת מסורות דומות ליהדות. בעקבות המכתב נסע הרב אביחיל להודו כדי לבדוק את הדברים בעצמו — והוא הראשון שתיעד, פרסם והביא את הסיפור לידיעת הציבור בישראל[8]. מאז הפך לשגרירם הלא רשמי של בני מנשה, פעל לארגון הקהילה, הביא רבנים לביקור בהודו, ולבסוף סייע בקידום עלייתם לישראל.
עמותות "עמישב" ו"שבי ישראל" העוסקות באיתור עשרת השבטים עוסקות ביצירת קשר בין בני העדה לבין מדינת ישראל. בשלב ראשון, מדובר בשיבה פורמלית ליהדות שבסופה גיור כהלכה. בשלב שני, עלייה לישראל ומציאת מקומות מתאימים לקליטה. ולאחר מכן מעקב צמוד במטרה לפתור בעיות ייחודיות. העמותות פועלות בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר.
המחלוקת ההלכתית – גיורם של בני מנשה
בישראל קיימת מחלוקת הלכתית באשר למעמדם של בני מנשה ולשאלת יהדותם. על פי ההלכה, בני מנשה אינם נחשבים יהודים מלידה, ויש להבחין בין זהותם המסורתית־אתנית לבין מעמדם הדתי־ההלכתי. המתנגדים להכרה בהם כיהודים מצביעים על כך שאין בידם רצף היסטורי או הלכתי מוכח הקושר אותם ישירות לשבט מנשה. המסורת שעברה בעל־פה מתארת מוצא מעם ישראל, אך חסרים בה כתבים, שפה עברית או מערכת מצוות שנשמרה ברציפות לאורך הדורות. במשך מאות שנים חיו מנותקים מן העם היהודי ומן ההלכה, לא שמרו שבת או כשרות כדת משה וישראל, ולא קיימו ברית מילה או נישואין על פי הדין. בנוסף, במאה ה־19 אימצה מרבית הקהילה את הנצרות בעקבות פעילות מיסיונרית בריטית, והשפעותיה עיצבו חלק ממנהגיהם. על פי ההלכה, יהדות נקבעת לפי אם יהודייה או גיור כהלכה, ומכיוון שאין הוכחת ייחוס אימהי יהודי, נדרש גיור על מנת להיחשב ליהודים. הרבנות הראשית, שהכירה בזכותם לשוב לישראל, עשתה זאת תחת תנאי של גיור לחומרא, הבטחה פורמלית למעמד הלכתי תקף.
עם זאת, חוקרים ואנשי רוח רבים בישראל ובעולם רואים בבני מנשה שריד חי לשבטי ישראל הקדומים. הם מצביעים על רצף של מסורת ייחודית, השונה מזו של עמי הסביבה: סיפור עקבי על אבות שבאו ממערב, שמות שבטיים כמו “בני מנסיא” או “מנסיה־פא” (אבא מנשה), ומנהגים בעלי זיקה מובהקת למקרא – הקרבת קורבנות ואיסור לשבור עצם מן הפסח, ברית מילה באבן צור, דיני טהרה וטבילה במים חיים, הפרדת מאכלים ואיסור מוחלט על אכילת דם. גם מערכת כהונה תורשתית מאב לבן, חגי תבואה עונתיים כדוגמת פסח (Charkut), שבועות (Mimkut) וסוכות (Pawlkut), מצביעים על זיכרון דתי עתיק שהשתמר בצורה נדירה.
חוקרים לשוניים מוסיפים כי בשפתם נותרו עקבות של מילים המזכירות את העברית: האל נקרא “יאהא” – קרוב להפליא לשם יהוה; הביטוי “מַנַסַה־פַּא” מזכיר את מנשה; ושמות כוהנים כמו אהרון, משה ויצחק ממשיכים לשמש עד היום. גם בידולם המתמשך מן העמים השכנים – המיזו, הצ’ין והקוקי – וההימנעות מנישואי תערובת, מעידים על תחושת שונות ואתוס מוצא עתיק. כאשר נחשפו בני מנשה במאה העשרים לספר התנ״ך ולעם ישראל, הם הגיבו בהתעוררות מיידית: שבו לשמור שבת, התפללו בעברית והחלו לקיים מצוות – לא כחיקוי, אלא כזיכרון שהתעורר לתחייה.
הרבנות הראשית אימצה עמדה מאוזנת: אין הוכחה היסטורית מוחלטת למוצאם, אך קיימת סבירות מסורתית לשורשים יהודים. משום כך אושר קליטתם בישראל בגיור סמלי המחזק את מעמדם ההלכתי, אך גם מכיר בלגיטימיות של אמונתם. כך נותרת שאלת זהותם של בני מנשה במתח שבין אמונה להלכה, בין זיכרון קדום למבחן היסטורי.
הגיור בהודו
לאחר שנים של מאמצים לשוב ליהדות, החליטה הרבנות הראשית לישראל להסדיר את מעמדם של בני מנשה בדרך הלכתית רשמית. לשם כך נשלחו להודו בתי דין מיוחדים לגיור, שפעלו בערי מושבם של בני הקהילה במדינת מיזוראם. הרבנים והדיינים הגיעו מטעם הרבנות הראשית, והביאו עמם ספרי קודש, תפילין ומדריכים ללימוד הלכה בסיסית. במקביל הוקמו מקוואות טהרה שנבנו במיוחד, כדי לאפשר לנשים לשמור על דיני טהרה ולגברים לעבור את טבילת הגיור כדין. הקהילה כולה התגייסה למאמץ רוחני: נערכו שיעורי תורה, לימודי עברית והיכרות עם סדרי התפילה.
באֶלוּל תשס"ו (2006) הגיעו למיזוראם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור, ובראשם רבנים מוסמכים מטעם מדינת ישראל. עבור בני מנשה היה זה רגע של שיא היסטורי, שראו בו התגשמות ממשית של תפילתם רבת־השנים: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו לאחינו ולארץ ישראל"[9]."
לאחר תקופה ארוכה של לימוד ובירור, 218 מבני הקהילה השלימו את תהליך הגיור. הגברים קיבלו על עצמם את מצוות התורה בפני בית הדין, עברו בדיקה רפואית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), והנשים והילדים טבלו במקווה שהוכן במיוחד. שלושת דייני בית הדין נכחו בכל טבילה, כמצוות ההלכה. בתום התהליך התקיים טקס מרגש שבו נערכו 36 חופות במקביל, וכל הזוגות קידשו את נישואיהם מחדש לפי דת משה וישראל.
עלייתם לישראל
לאחר השלמת הליכי הגיור בהודו החלה עלייתם הממוסדת של בני מנשה לישראל, שנערכה בהתאם לחוק השבות ובשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל, הרבנות הראשית והסוכנות היהודית. בכך הצטרפו בני הקהילה לראשוני העולים מבני מנשה שהצליחו להגיע לארץ כבר בשנות החמישים, בגלים מצומצמים ובלתי־רשמיים. עם בואם, שוכנו רובם ביישובים קהילתיים דתיים ובהתנחלויות המזוהות עם הציבור הדתי־לאומי, ובהן בית אל, עפרה וקריית ארבע.
בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור והעלייה בעקבות מחלוקות הלכתיות ומתחים מדיניים בין ישראל להודו. תקופה זו עוררה אכזבה עמוקה בקרב בני הקהילה, שהמתינו במשך שנים להגשמת חלומם. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו בהדרגה הליכי הגיור, אם כי בהיקף מוגבל, ובצדם התחדשה גם העלייה.
לאחר תוכנית ההתנתקות (2005), עשרות משפחות מבני מנשה שפונו מגוש קטיף שוכנו באזור התענכים, שנבחר לא במקרה – שכן הוא מצוי בתחומי נחלת שבט מנשה המקראי, סמל לשיבה אל המקום שממנו, לפי אמונתם, החלה גלותם. בשנת 2007 הגיעה קבוצה גדולה נוספת שנקלטה זמנית במרכז הקליטה בפרדס חנה. שמונה שנים לאחר מכן, ב־2015, התיישבו כ־80 עולים נוספים ביישוב קצרין שברמת הגולן, שגם הוא נחשב חלק מנחלת שבט מנשה, וקבוצות נוספות נקלטו בערים בצפון הארץ, בהן כרמיאל.
בשנת 2020, עם כניסתה של שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה לתפקידה, הואץ שוב תהליך העלייה. תוך חודשים ספורים העלתה השרה לישראל כ־850 בני ובנות מנשה, שחיכו במשך שנים ארוכות במיזוראם ובמניפור. שלוש שנים לאחר מכן, ב־2023, הקימה תמנו־שטה בכנסת שדולה ייעודית למען בני מנשה, במטרה להסדיר את קליטתם ולהכיר בתרומתם הייחודית לחברה הישראלית.
כיום חיים בישראל כמה אלפי בני מנשה, הן מן הגלים הראשונים והן מן העליות המאוחרות. הם התיישבו בערים ויישובים שונים ברחבי הארץ – מעלות (שבה מצוי הריכוז הגדול ביותר של הקהילה), עפולה, נוף הגליל, מגדל העמק, קריית שמונה, טבריה, צפת, שדרות, עכו, בית שאן וניצן. ברבים ממקומות אלה הם הקימו בתי כנסת קהילתיים, בתי מדרש ועמותות תרבות המשמרות את מסורתם העתיקה[10].
המצב כיום
בישראל
בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה. חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות. בעשור השני של המאה ה-21 נקלטו עשרות משפחות בעיר נוף הגליל ובישיבת ההסדר ל שבעיר. בנוסף עשרות מבני מנשה לומדים בישיבת ההסדר מעלות, משרתים במסגרת ישיבות אלו בצה"ל, והישיבה אף מקיימת הכשרה מקצועית עבורם. יש הערכות שמעלות כי כ-5,000 מבין בני מנשה חיים כיום בישראל[11].
העלייה של בני מנשה לישראל לוותה לא רק בתקווה עמוקה לשיבה הביתה, אלא גם במציאות חברתית מורכבת של מפגש בין תרבות מסורתית כפרית לבין חברה מודרנית, עירונית ותחרותית. אף שהם הגיעו לישראל חדורי אמונה ותחושת שליחות, רבים מבני הקהילה מצאו את עצמם נאבקים באתגרים הנובעים מפערים תרבותיים, לשוניים וחברתיים עמוקים.
פערי שפה ותרבות
רוב העולים מדברים בשפת המיזו או בלשונות הקוקי־צ’ין, ולעיתים גם אנגלית בסיסית, אך כמעט ללא עברית. המעבר אל שפת היום־יום הישראלית, העמוסה בביטויים תרבותיים, סלנג ומונחים דתיים שונים מהשיח הנוצרי־מקומי ממנו באו, יצר קושי בתקשורת, בהשכלה ובתעסוקה. נוסף על כך, דפוסי ההתנהגות הקהילתיים — כבוד לזקנים, היררכיה משפחתית חזקה, ענווה ציבורית — התקשו להשתלב במבנה הישראלי הישיר והאינדיבידואלי.
קשיים כלכליים ותעסוקתיים
רבים מבני מנשה הגיעו ללא הכשרה מקצועית וללא הון התחלתי, מרקע של חקלאות הררית פשוטה. עם הגיעם שוכנו ברובם בעיירות פיתוח וביישובים בפריפריה, שבהם אפשרויות התעסוקה מצומצמות. רק מעטים הצליחו לעבור הכשרה מקצועית מלאה או לרכוש השכלה אקדמית. לפי נתוני משרד העלייה והקליטה, שיעורי התעסוקה בקהילה נמוכים מהממוצע, ושיעור ההשתלבות בעבודות מיומנות גבוהות — נמוך במיוחד.
מעבר מחברה כפרית לחברה עירונית
בני מנשה באו מחברה כפרית, שיתופית ומסורתית, שבה הקהילה מהווה מערכת תמיכה מלאה: חיי השבט, הקשרים המשפחתיים, וההסתמכות ההדדית. בישראל הם מצאו את עצמם מתמודדים עם חיים עירוניים, אנונימיים, שבהם נדרשת עצמאות אישית גבוהה. מעבר זה גרם למשברי זהות, לבעיות בין־דוריות, ולתחושת ניכור בקרב צעירים שנקלעו בין שתי תרבויות – זו של הוריהם וזו של סביבתם הישראלית.
גזענות ודימוי חברתי
לצד הקשיים המבניים, הקהילה חוותה גם ביטויי גזענות גלויה וסמויה. בני מנשה, שמראם אסייתי ושפתם שונה, נתקלים לעיתים ביחס מתנשא או ספקני כלפי זהותם היהודית, גם בתוך הקהילה הדתית שאליה ביקשו להשתייך. הרצח המזעזע של יואל להנגהל , על ידי מספר צעירים ישראלים בקרית שמונה באוקטובר 2022 [12]., שעשע את הקהילה וחשף באופן טראגי את עומק השסע הזה, והעלה מחדש את השאלה האם החברה הישראלית אכן מקבלת את “האחים הרחוקים” כחלק טבעי ממנה.
זהות מורכבת ודור שני
הדור הצעיר של בני מנשה מתמודד עם שאלת זהות כפולה: מצד אחד, נאמנות למסורת המשפחתית ולזיכרון של “שבט מנשה”; מצד שני, שאיפה להשתלב בישראליות המודרנית. חלקם משרתים בצה"ל ומרגישים ישראלים לכל דבר. סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת, שעלה ממיזורם בילדותו, נפל במלחמת 'חרבות ברזל' בשירות מדינת ישראל[13].
אך גם נושאים על גבם את הציפייה לייצג קהילה שלמה. הפער הזה יוצר לעיתים בלבול, אך גם מניע לעשייה קהילתית ותרבותית חדשה — הקמת בתי כנסת, קבוצות נוער ומרכזי תרבות שמשלבים מסורת יהודית עם סמלים ממורשת מיזוראם.
בסיכומו של דבר, בני מנשה נאבקים עדיין על מקום של שוויון והכרה. קשיי הקליטה שלהם אינם רק תוצאה של פערים חומריים, אלא ביטוי למפגש רגיש בין זהות עתיקה לחברה צעירה ומודרנית. הסיפור שלהם הוא סיפור על מאבק אך גם על התמדה — על קהילה שעדיין רואה בעלייתה לארץ הגשמה של נבואה עתיקה, גם כשהדרך לשילוב מלא עוד ארוכה.
ב-6 באפריל 2025 הודיע שר העלייה והקליטה אופיר סופר, כי בכוונתו להביא לאישור הממשלה החלטה על העלאתם של חברי קהילת בני מנשה שנותרו בהודו[14].
בצפון-מזרח הודו
כיום, עוד כ-5,000 בני המנשה עדיין חיים באזור מיזורם ומניפור בצפון-מזרח הודו, נמצאים בטיפולה של אגודת "שבי ישראל" וממתינים לעלייתם למדינת ישראל[15]. הם חיים בתנאים כלכליים קשים, והרבה מהם מחכים לקבל אישור לעלות לישראל. מאז 2005, עליית בני המנשה נפסקה ונפתחה מחדש מספר פעמים, תלוי במדיניות הממשלה הישראלית ובתנאים הפוליטיים.
בני המנשה במיזורם שומרים על אורח חיים יהודי, לומדים עברית ומקיימים מנהגים יהודיים. הם מקיימים בתי כנסת, שומרים שבת, ואף חוגגים את חגי ישראל. במרכזים הקהילתיים שהוקמו פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל. על אף הקשיים הכלכליים והחברתיים, הם מחזיקים בחזקה בזהותם היהודית ובחלום לעלות לארץ ישראל.
מלחמת האזרחים במאי 2023
במאי 2023 אירעו מהומות בצפון-מזרח הודו במסגרת מלחמת האזרחים בין השבטים המקומיים מייטיי וקוכי. במהומות נפגעה קהילת בני המנשה קשה – בתים נשרפו, בתי כנסת הועלו באש ומאות מבני הקהילה נעקרו מבתיהם. ואולם, עיקר הפגיעה הייתה על רקע השתייכותם האתנית לשבטי ההר מן קבוצת ה־Kuki–Chin–Mizo, שהיו צד אחד בעימות עם בני המייטיי בעמק, ולא בשל יהדותם. עם זאת, בשל היותם מיעוט דתי קטן בתוך המיעוט האתני, הפגיעה בהם ניכרה במיוחד והדגישה את פגיעוּתם[16].
השאלה – האם אחינו הם?
השאלה האם בני המנשה הם באמת צאצאים של שבט מנשה היא שנויה במחלוקת. מבחינה היסטורית, אין ראיות חותכות לקשר הגנטי או ההיסטורי הישיר.
הוויכוח סביב מוצאם של בני מנשה קיבל בעשורים האחרונים ממד חדש עם כניסתה של הגנטיקה למחקר ההיסטורי אנתרופולוגי. כמה קבוצות מחקר בישראל ובעולם בחנו את המטען הגנטי של בני הקהילה, מתוך ניסיון לברר האם קיימים סימנים לקשר ביולוגי עם האוכלוסיות היהודיות הידועות.
בבדיקות שנערכו בראשית שנות ה־2000, נבדקו בעיקר סמנים גנטיים בכרומוזום Y (המעיד על שושלת גברית) ו־mtDNA (המעיד על שושלת אימהית). הממצאים הראו כי מרבית בני מנשה נושאים מאפיינים גנטיים זהים או קרובים לאוכלוסיות הטיבטו־בורמזיות של צפון־מזרח הודו ומיאנמר – ולא לסמנים האופייניים לקבוצות יהודיות ממוצא מזרח־תיכוני.
המשמעות של נתונים אלה, מבחינה מדעית, היא שבני מנשה הם ככל הנראה צאצאים של קבוצות אתניות מקומיות באזור צפון־מזרח אסיה, אשר קיבלו על עצמן, במהלך הדורות, מסורות זהותיות הקושרות אותן לישראל. עם זאת, החוקרים עצמם – ובהם פרופ’ דורון בכר (האוניברסיטה העברית) ופרופ’ רפאל פלק (אוניברסיטת תל אביב) – הדגישו כי הממצאים הגנטיים אינם יכולים להכריע לבדם את שאלת הזהות, שכן זהות אתנית ודתית נבנית בראש ובראשונה מתוך זיכרון קולקטיבי, אמונה ומנהג, ולא רק מתוך גנים[17].
מבחינה הלכתית, רוב הרבנים בישראל מחייבים את בני המנשה בגיור פורמלי לפני עלייתם, מה שמעיד על כך שהם לא מוכרים בהם כיהודים לחלוטין מבחינה הלכתית. עם זאת, יש רבנים שמכירים בזיקה ההיסטורית והתרבותית שלהם ליהדות.
מעבר לשאלות ההיסטוריות וההלכתיות, יש גם ממד אנושי ומוסרי. בני המנשה הוכיחו מחויבות עמוקה ליהדות, למדו את השפה והתרבות, ומשרתים בנאמנות את מדינת ישראל. הם מתמודדים עם קשיים רבים בדרכם לשילוב בחברה הישראלית, אך נשארים נאמנים לזהותם היהודית. שאלת היהדות שלהם היא לא רק שאלה הלכתית או היסטורית, אלא גם שאלה של הכרה והשתייכות לעם היהודי.
סיכום
בני מנשה מהווים אחת התופעות הייחודיות והמרתקות בתולדות הפזורה היהודית ובזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. במשך דורות שמרה קהילה קטנה, המתגוררת בהרי מיזוראם ומניפור שבצפון־מזרח הודו, על מסורת עתיקה המספרת כי מוצאה משבט מנשה — אחד מעשרת השבטים שאבדו. מסורת זו לוותה במנהגים, טקסים ואמונות שנשאו אופי מקראי מובהק, ובה בעת שילבה יסודות מקומיים ששיקפו את תנאי חייהם ואת ההשפעות התרבותיות שספגו בסביבתם.
המחקר ההיסטורי והאנתרופולוגי מלמד כי סיפורם של בני מנשה עבר גלגולים רבים: ממסורת שבטית קדומה, דרך תקופת התנצרות ממושכת, ועד להתעוררות רוחנית במאה העשרים ולחזרה מודעת ליהדות. אף שאין בידינו הוכחה היסטורית חד־משמעית למוצא ישיר משבט מנשה, הרי שהקיום הרציף של זיכרון מוצא ישראלי, בצירוף הדמיון הבולט למנהגים מקראיים, מצביע על שורשים עמוקים של זיקה לישראל — זיקה שלא נותקה חרף אלפי שנות ניתוק גיאוגרפי ותרבותי.
מן ההיבט ההלכתי, בני מנשה אינם נחשבים יהודים מלידה, שכן חסר רצף אימהי מתועד, ונדרש גיור כדי להצטרף לעם ישראל. עם זאת, ההכרה הרשמית במדינת ישראל והאפשרות שניתנה להם לשוב ולהיקלט בקרב העם, מבטאות לא רק התייחסות הלכתית פורמלית אלא גם הכרה מוסרית ורוחנית במורשתם ובאמונתם.
סיפורם של בני מנשה חורג מעבר לשאלת היהדות ההלכתית. הוא נוגע בלבם של נושאים אוניברסליים יותר — זיכרון, זהות ושייכות. כיצד הצליחה קהילה מרוחקת, מנותקת במשך אלפי שנים, לשמר בתוכה אמונה באל אחד ותחושת קרבה לעם שמעבר להרים ולימים? כיצד זיכרון עתיק הפך למקור חיים ולמנוע של מסע חזרה? התשובה טמונה בעוצמת המסורת ובכוחו של הדמיון הקולקטיבי לשמר זהות גם בתנאי גלות קיצוניים.
בני מנשה הם קהילה שהפגינה נאמנות נדירה לזהות היהודית. הם שמרו על מנהגים דמויי־יהדות בבידוד כמעט מוחלט, עברו תהליך גיור פורמלי, והשתלבו בחברה הישראלית כאזרחים פעילים — משרתים בצה"ל, עובדים, לומדים ותורמים לחיי הרוח והתרבות. הם רואים עצמם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, וממשיכים להיאחז באמונתם ובמורשתם מתוך תחושת ייעוד ושייכות.
השאלה “האם הם יהודים” מקבלת ממד רחב יותר: היא משקפת לא רק הכרעה הלכתית, אלא גם בחינה של גבולות הזהות היהודית במאה ה־21. מנקודת מבט היסטורית ותרבותית, נדמה כי בני מנשה כבר השיבו בעצמם על השאלה – לא במילים, אלא במעשים. במסירותם, באמונתם ובתרומתם למדינת ישראל הם הפכו לחלק מן העם שאליו ביקשו לשוב
ביבליוגרפיה
אביחיל, א’. (1984). שבטי ישראל: הנידחים והאובדים. ירושלים: עמותת עמי.
הספר המקורי שבו תיאר הרב אליהו אביחיל את מסעותיו בקרב קהילות בני מנשה בהודו. כולל תיאורים ראשונים של טקסי חיים ומוות, אמונות ופיוטים מסורתיים.
בן־דור בנית, צ’. (2009). "שבט ישראל האבוד: בני מנשה בין הודו לישראל. בתוך": ח’. לוינסון וי’. שטרן (עורכים), זהויות בתנועה: דת, אתניות וגלובליזציה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
ניתוח אנתרופולוגי של תהליך המעבר של בני מנשה מהודו לישראל, כולל תיאור שדה של טקסי לידה, נישואין, קבורה ואבלות.
רפל, י’. (2013). בני מנשה – בין מיתוס למציאות. הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים.
מחקר היסטורי ותרבותי על התפתחות המיתוס של מוצא משבט מנשה והשוואה בין הטקסים הקדומים לבין דפוסי החיים בישראל. כולל אזכור מפורט של טקסי ההלוויה.
לוינסון, ח’. (2015). “עשרת השבטים האבודים במזרח אסיה: בין זיכרון למיתוס.” בתוך עיונים בתולדות הפזורה היהודית (עמ’ 211–238). ירושלים: האוניברסיטה העברית.
דיון בתפיסת המוות, הגאולה והחיים שלאחר המוות בקרב קהילות הטוענות למוצא ישראלי, ובפרט בני מנשה.
הלל הלקין, על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2007.
יעל מירון (עורכת), שורשים ומטעמים – מהעולם הקולינרי תרבותי של קהילת הבני מנשה, הוצאת מודן, 2013.
Caravan Magazine. (2017). Lives and Rituals of the Lost Tribe Jews of Mizoram.
New Delhi: The Caravan – A Journal of Politics & Culture.
"Bnei Menashe: community members demand aliyah, killed in violent India unrest". The Jerusalem Post. 5 May 2023.
https://caravanmagazine.in/communities/lives-rituals-of-lost-tribe-jews-mizoram
Aish.com. (2010). The Bnei Menashe – The Lost Tribe Returns.
Jerusalem: Aish HaTorah.
https://en.wikipedia.org/wiki/Bnei_Menashe
הערות
[1] allianthanga, H. (2022). Bene Menashe: The Lost Jews of the Northeast. Asia in Global Affairs. Retrieved from https://www.asiainglobalaffairs.in/reflections/bene-menashe-the-lost-jews-of-the-northeast
[2] Hmar, C. Z. (2020). Jewish Movement among the Chin-Kuki-Mizo: A Sociological Perspective. MZU Journal of Humanities & Social Sciences, Vol. 6 (2), Mizoram University. Retrieved from https://mzuhssjournal.in/images/resources/v5n2/hmar.pdf
[3] Lenthang, K. M. (n.d.). Biography of Dr. Khuplam Milui Lenthang. Retrieved from Wikipedia
[4] Aish.com. (2010). The Bnei Menashe – The Lost Tribe Returns.
Jerusalem: Aish HaTorah.
https://aish.com/104403154
[5] Caravan Magazine. (2017). Lives and Rituals of the Lost Tribe Jews of Mizoram.
New Delhi: The Caravan – A Journal of Politics & Culture.
https://caravanmagazine.in/communities/lives-rituals-of-lost-tribe-jews-mizoram
[6]
Aish.com. (2010). The Bnei Menashe – The Lost Tribe Returns.
ירושלים: Aish HaTorah.
זמין בקישור: https://aish.com/104403154
[7] Caravan Magazine. (2017). Lives and Rituals of the Lost Tribe Jews of Mizoram.
הודו: The Caravan – A Journal of Politics & Culture.
זמין בקישור: https://caravanmagazine.in/communities/lives-rituals-of-lost-tribe-jews-mizoram
[8] לעיתים מופיע בספרות או בפרסומים ישנים השם “אליהו אבישור”, אך אין זה חוקר אחר אלא טעות כתיב שנבעה מהדמיון הפונטי באנגלית בין Avichail לבין Avishur.
[9] https://www.ynet.co.il/articles/0%2C7340%2CL-3327854%2C00.html?utm_source=chatgpt.com
[10] https://www.ynet.co.il/articles/0%2C7340%2CL-4334661%2C00.html?utm_source=chatgpt.com
[11] https://blogs.timesofisrael.com/chapchar-kut-the-spring-festival-of-the-bnei-menashe/?utm_source=chatgpt.com
[12] משפחת הצעיר מבני מנשה שנרצח בקריית שמונה משוכנעת: ‘הרקע… גזעני’” – אתר Ynet, 11 אוקטובר 2022.
“למה רצחו את יואל להנגהל?” – אתר כאן חדשות, מאמר ופרק הסכת.
“יואל להנגהל, צעיר בן 18, נרצח בקטטה בקריית שמונה” – אתר Srugim.
[13] https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14149136
[14] https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17688972
[15] https://www.timesofisrael.com/displaced-by-ethnic-violence-indias-bnei-menashe-jews-construct-sukkahs-nonetheless/?utm_source=chatgpt.com
[16] https://www.timesofisrael.com/indias-bnei-menashe-community-in-crisis-as-manipur-rocked-by-ethnic-violence/?utm_source=chatgpt.com
[17] Thomas, M. G., Parfitt, T., Weiss, D. A., Skorecki, K., Wilson, J. F., le Roux, M., Bradman, N., & Goldstein, D. B. (2003). Y Chromosomes Traveling South: The Cohen Modal Haplotype and the Origins of the Lemba, the "Black Jews" of Southern Africa. American Journal of Human Genetics, 66(2), 674–686.