קנאקלאטה בארואה: הילדה שנפלה כשדגל הודו בידה

סיפורה של גיבורת החירות מאסאם, שהפכה לסמל המאבק לעצמאות הודו

כתב: גילי חסקיו; 10-11-2025

ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"

ראו קודם: מבוא למדינת אסאם., תולדות אסאם.

אסאם במאבק לעצמאות – אדמת תה, נהרות ודם חירות

בצל הרי ההימלאיה ובין מטעי התה הירוקים של אסאם, נבטו לא רק עלים ריחניים אלא גם זרעי חירות. בשנים שבהן רעדה תת־היבשת ההודית תחת עול השלטון הבריטי, גם הפינה הצפון־מזרחית הרחוקה – אסאם – לא נותרה שקטה. אף שהייתה מרוחקת ממרכזי הכוח של דלהי ובומביי, ליבה של אסאם פעם יחד עם קריאת החופש ששטפה את הודו כולה. בני האזור, איכרים, מורים, סטודנטים ונשות כפר, נענו לקריאתו של מהטמה גנדי ל"עזבו את הודו" בשנת 1942 והצטרפו אל המאבק הלאומי לעצמאות.

אסאם, שעמדה באותה תקופה בין שני איומים – השלטון הקולוניאלי הבריטי ממערב והפלישה היפנית מבורמה במזרח – הפכה לזירה טעונה של מתח, התנגדות ותקווה.

כשנשאל איזה רגע בהיסטוריה ההודית מסמל יותר מכל את השאיפה לחופש, את הנחישות הבלתי מתפשרת מול האימפריה הבריטית, סביר להניח שרבים יזכירו את מצעד המלח של מהטמה גנדי, את נאומי ג’ווהרלל נהרו (Jawaharlal Nehru), או את מעשי הגבורה של בהגאט סינג ((Bhagat Singh, ‏1907–1931))[1]. אך בפינה מרוחקת של אסאם, באותו ספטמבר גשום של 1942, כתבה נערה בת שבע־עשרה פרק מדמם ומרגש בתולדות המאבק לעצמאות – פרק שהדהד עמוק בנפשם של בני אסאם, אך טרם זכה להכרה הראויה ברמה הלאומית.

רקע: מלחמות הנשים של אסאם (Women’s Wars of Assam)

תולדותיה של מדינת אסאם (Assam) שזורות בסיפורי אומץ, עמידה ונחישות — ובייחוד בסיפורן של נשים שלחמו למען כבודן, מולדתן וחירותן. בעוד שבהיסטוריה ההודית הרחבה נטו להדגיש את מנהיגי הגברים, הרי שבאסאם צמח דפוס יוצא דופן של מאבק נשי עיקש, שנמשך מאות שנים.

עוד בתקופת ממלכת אהום (Ahom Kingdom), ששלטה באסאם במשך כשש מאות שנה (1228–1826), תועדו נשים שלקחו חלק פעיל בהגנה על המולדת. הן לא היו רק תומכות מאחורי הקלעים, אלא גם לוחמות בשדה הקרב, מרגלות, רופאות ומנהיגות. דוגמה מפורסמת היא מולאגאברו (Mula Gabharu), אשתו של מפקד הצבא סווקאפא (Sukapha) שנהרג בקרב. מולאגאברו הובילה קבוצה של נשים חמושות כנגד פולשים מבנגאל, ונפלה בקרב כשהיא אוחזת בחרבה. דמותה הפכה לסמל לגבורה נשית ולהקרבה עצמית למען אסאם.

גם במאות ה־18 וה־19 המשיכו נשים אסאמיות למלא תפקידים מרכזיים בהתנגדות המקומית. במהלך הקרבות בין שושלות יריבות ובין כוחות בריטיים לראשי שבטים מקומיים, פעלו נשים כמובילות קהילתיות ששימרו את הלכידות החברתית, והיו אחראיות לעיתים על הברחת מזון, מידע ונשק ללוחמים.

בתחילת המאה ה־20, עם התעצמות תנועת העצמאות ההודית, נפתח דף חדש במאבק הנשי באסאם. נשים רבות מהאזור נטלו חלק פעיל בתנועות כמו ה־Quit India Movement ("עזבו את הודו") של מהטמה גנדי. הן הפגינו, נשאו דגלים, ארגנו שביתות ואף נכלאו בשל פעילותן.

מלבד הלחימה הפיזית, ניהלו נשים באסאם גם "מלחמות תרבותיות" לשימור זהותן האתנית ולחיזוק מעמדן בחברה. הן ייסדו אגודות נשים, קידמו חינוך לנערות, ושילבו מאבקים לשוויון חברתי עם תחושת שליחות לאומית. במובן זה, "מלחמות הנשים" של אסאם לא התנהלו רק בשדות הקרב, אלא גם בכיתות הלימוד, בשווקים ובמרכזי התרבות.

בראנגבארי: ילדות בצל ההרים והמסורת

קנאקלטה בארואה (Kanaklata Barua) נולדה ב־22 בדצמבר 1924 בכפר בראנגבארי (Barangabari), השוכן בתחום השיפוט של גוהפור (Gohpur) במחוז סוניטפור (Sonitpur), בלב אסאם עילית (Upper Assam). הכפר, כמו רבים אחרים באזור, שכן על רקע הררי ירוק המשתרע למרגלות ההימלאיה המזרחית, מוקף מטעי תה רחבי ידיים וכפרים קטנים ששמרו על אורח חיים מסורתי במשך מאות שנים. משם, בימים בהירים, ניתן היה להבחין בנהר בראהמפוטרה העצום זורם בדרכו הנצחית צפונה.

הוריה, קרישנה קנטה בארואה וקרנסווארי בארואה, היו חלק ממשפחת דולאחריה בארואה – שושלת אצולה ממלכת אהום העתיקה ששלטה באסאם במשך כ־600 שנה. המשפחה שמרה על שם "בארואה" גם לאחר שוויתרה על התואר הרשמי, ועדיין נחשבה בעיני תושבי האזור למשפחה בעלת שורשים היסטוריים מכובדים. אך תארים ושושלת לא הביאו שפע כלכלי – אביה של קנאקלאטה היה איכר פשוט, ומשפחתה חיה בתנאים צנועים בבית צמוד קרקע שגגו היה מכוסה בקש.

כשהייתה קנאקלאטה בת חמש בלבד, מתה אמה. האב נישא בשנית, והילדה הקטנה נותרה לטפל באחיה ואחיותיה התינוקות. בכפרי אסאם, כמו ברחבי הודו הכפרית, הייתה תופעה זו שכיחה: בנות צעירות שעזבו את ספסלי בית הספר כדי לתרום לפרנסת המשפחה ולדאוג לאחיהן. התינוקות בכפר מטופלים בידי ילדים בני שש, בעוד ההורים רחוקים בשדות, והבנות הצעירות לומדות מוקדם להכין אוכל, לנקות, לכבס ולמלא כל תפקיד הנדרש מאישה בוגרת.

כבר טרם לידתה שודכה קנאקלאטה לילוד אחר בכפר, כמנהג המקובל. בבגרותה הייתה עתידה לעבור לבית הורי החתן המיועד, משפחה שלא הכירה, ולמצוא לעצמה "הורים חדשים" תחת משפחתה שלה. לא הרבה נשים היו בכפר – הרצון בבנים זכרים, המסוגלים לעבוד בשדות ולהמשיך את שם המשפחה, גרם לעתים ל"תמותת תינוקות מוגברת" בקרב הבנות. היה זה מעגל חיים חסר תוחלת, שבו לבנות כמעט ולא היה סיכוי אמיתי לזכות בהשכלה או בחיים מעבר לחומות הבית.

את לימודיה הראשונים השלימה קנאקלאטה בבית הספר היסודי בכפרה. היא הייתה ילדה נחמדה, מוכנה תמיד לעזור, ובעלת רגישות מיוחדת למצוקת הזולת. אך הלימודים נקטעו מוקדם, והיא חזרה למעגל העבודות הביתיות האינסופי שאיפיין את חיי הנשים בכפרים הללו.

אסאם בין שני אש: המלחמה היפנית והתנועה הלאומית

הימים שבהם גדלה קנאקלאטה היו ימי מלחמת העולם השנייה, תקופה סוערת במיוחד באסאם. היפנים, שכבר כבשו את בורמה השכנה (כיום מיאנמר) וניתקו את הקו הבריטי לסין, התקדמו צפונה לעבר אסאם. איום זה לא היה מופשט – הוא התגלם בנוכחות צבאית בריטית מוגברת, באתרעות לזהירות מתמדות, ובחששות ממשיים מפני פלישה יפנית.

בכפרים עצמם נוצר פיצול עמוק. חלק מהתושבים התגייסו לצבא הבריטי, בתקווה להשתחרר ממעגל העוני הכפרי ולמצוא פרנסה קבועה. אחרים, שנותרו בכפר, היו חשופים להשפעתם של פעילים לאומיים ממפלגת הקונגרס ההודי, שהפיצו את מסר העצמאות והנסו להצית את הרגשות הפטריוטיים. הסיסמה "לעשות או למות" (Do or Die), שהשמיע מהאטמה גנדי בנאומו המפורסם באוגוסט 1942, הדהדה גם בכפרים המרוחקים של אסאם.

ב־8 באוגוסט 1942, קרא גנדי לתנועה המונית כוללת תחת השם "עזבו את הודו" (Quit India Movement),  תנועה הדוגלת במאבק לא אלים אך נחוש להשגת עצמאות מידית. בתוך 24 שעות נאסרו גנדי וכל מנהיגי הקונגרס הבכירים. פעולה זו של הבריטים, במקום להרגיע את המצב, הצית את ההמונים. מהומות ומחאות פשטו בכל רחבי הודו, וגם אסאם, האזור המרוחק שתמיד נחשב לשולי, לא נותר מאחור.

באסאם עצמה קמה ארגון מחתרתי בשם "מריטיו בהיני" (Mrityu Bahini) – מילולית "גדוד המוות". זו הייתה קבוצת נוער שהתחייבה להקרבה עצמית מוחלטת למען חירות המולדת. רק צעירים מעל גיל 18, שהיו מוכנים לשלם בחייהם עצמם, התקבלו לשורותיה. המטרה המוצהרת הייתה להסיר את הדגל הבריטי ממבני הציבור ולהניף במקומו את הדגל הטריקולור של הקונגרס ההודי – הדגל הלא־רשמי של הודו לפני קבלת העצמאות, בעל שלושת הצבעים: כתום, לבן וירוק, עם גלגל הצ'אקרה במרכזו.

בתקופת תנועת "עזבו את הודו" (Quit India Movement) בשנת 1942, בלט  אחד ממנהיגי המאבק החשובים באסאם – קושאל קונוור (Kushal Konwar), נשיא הוועד המחוזי של מפלגת הקונגרס בגולאגאט (Golaghat). קונוור היה תלמידו הנאמן של מהטמה גנדי (Mahatma Gandhi) ודגל באי־אלימות מוחלטת, אך שילם בחייו על דבקותו בעקרון זה. לאחר פיצוץ רכבת בריטית, סמוך לתחנת סארופאטאר (Sarupathar), הוא הואשם על לא עוול בכפו, כי תכנן את הפיגוע, ונשפט במשפט ראווה שנועד להפחיד את תומכי העצמאות. על אף שלא היה כל קשר בינו לבין האירוע, הוא סירב לבקש חנינה או להודות באשמה, באומרו כי אם מותו יועיל לעצמאות הודו – הוא מקבל אותו בשלווה. ב־15 ביוני 1943 הוצא קושאל קונוור להורג בתלייה בכלא גוהאטי (Guwahati Jail), ונחרת בזיכרון האסאמי כלוחם חירות טהור, דמות מופת של אומץ, צדק ואמונה בדרכה הלא־אלימה של החירות.

קנאקלאטה, בהיותה בת 17 בלבד, ביקשה להצטרף תחילה לצבא הלאומי ההודי (Azad Hind Fauz)  שהקים סובהאש צ'נדרה בוס (Subhas Chandra Bose), מנהיג לאומי רדיקלי שסבר שרק מאבק מזוין יוכל לשחרר את הודו. היא נדחתה משום שהייתה קטינה מדי. אך נחישותה לא דעכה. מותם הטרגי של לוחמי חירות בני זמנה – ובראשם קושאל קונוור , שנתלה על ידי הבריטים באשמת הצתת גשר רכבת – עורר בה ובחבריה החלטה ברורה: הם יצטרפו למאבק בכל מחיר.

למרות גילה הצעיר, התקבלה קנאקלאטה לשורות מריטיו בהיני כחריג – בזכות אומץ ליבה, רוחה הפטריוטית ונחישותה המפליאה. יתרה מכך, היא מונתה למפקדת קבוצת הנשים בארגון, תפקיד נדיר במיוחד בחברה שמרנית שבה נשים כמעט ולא הורשו לקחת חלק בפעולות ציבוריות.

20 בספטמבר 1942: היום שבו נפל הדגל

ספטמבר 1942 היה חודש קשה באסאם. המונסון לא פסק מלהוריד את גשמיו, החום היה בלתי נסבל, הלחות חודרת לעצמות. ענני הגשם העבים נישאו מעל נהר בראהמפוטרה, מכסים את השמיים באפרוריות כבדה. מטעי התה הירוקים השופעים נראו כהים ומאיימים תחת השמיים המעוננים. בלילות, כשהמונסון היה שוקע לרגע, נשמעו קולות הג'ונגל – זעקות פילי־בר מרחוק, הזימזום המתמיד של יתושים בגודל מפלצתי, וקולות ציפורים וחיות לילה שהופכים את השקט לבלתי אפשרי.

לוחמי גוהפור, חברי מריטיו בהיני, החליטו כי הגיעה העת לפעולה מכרעת: הסרת הדגל הבריטי מתחנת המשטרה המקומית והנפת הדגל ההודי במקומו. זו הייתה פעולה סמלית עמוקה – הצהרת עצמאות מקומית, דרמטית וברורה, שתראה לכולם כי ההודים אינם מקבלים עוד את השלטון הקולוניאלי.

קנאקלאטה, כמו בכל בוקר, קמה מוקדם והכינה ארוחת בוקר לאחיה ואחיותיה הקטנים. היא עטפה עצמה בסארי פשוט, כרכה את שערה השחור, והצטרפה לחברותיה. ביניהן הייתה גם מוקונדה קקאטי, חברתה הטובה, צעירה שחורת צמות בעלת אומץ לב דומה.

כ־5,000 כפריים התכנסו באותו יום למסע הפגנה מתוכנן אל תחנת המשטרה. הם צעדו בזוגות, נער לצד נערה, נושאים דגלים ומדרבנים זה את זה בסיסמאות לאומיות. קילומטר ומחצה לפני התחנה עצרו למנוחה במטע תה מוצל למחצה, בבעלות בעל אחוזה בריטי. שם התארגנו, שלהבו זה את זה בדיבורים על חירות ועל חובתם הקדושה להוריד את הדגל הבריטי.

הלוחמים חידשו את צעידתם לעבר התחנה. בראש התהלוכה הלכה קנאקלאטה, אוחזת בגאון את דגל הטריקולור המשי. הדגל התנופף ברוח הלחה, צבעיו בולטים על רקע השמיים האפורים. מאחוריה צעדו מאות בני נוער, עיניהם בוערות בהתלהבות. כשעלו אל הגבעה שעליה ניצבה תחנת המשטרה הקטנה, היו המפגינים משולהבים דיים, וקולם נישא למרחקים.

מבט מבפנים: השוטרים הבריטים

בתחנת המשטרה של גוהפור שמרו מספר זעום של שוטרים בריטים. אלה היו אנשים מרוחקים זה שנים מביתם, סובלים מחום כבד שאליו לא הורגלו, לבושים במדים אטומים שהזיעה ספגה בהם ללא הרף. יתושים מהנהר הגדול זמזמו סביבם, פילי־בר שוטטו בלילות באזור, והאיום היפני מבורמה היה ממשי. הידיעות על חברים ובני משפחה שנהרגו בקרבות טפטפו אליהם בשמועות דלילות, כמו שהגשם טפטף דרך חרכי התצפית.

רק שישה שבועות קודם לכן, נאסרו גנדי ומנהיגי הקונגרס, ומהומות פרצו בכל רחבי הודו. האתרעות לזהירות מוגברת היו תכופות. מפקד התחנה, רבאטי מהאן סום (Rebati Mahan Som), היה הודי בעל רגשות לאומיים, שנמצא במצב קשה – אמון מצד הבריטים, אך אוהד את המאבק לחירות. הוא ידע על הפעילות המתוכננת, ובאופן לא רשמי אפשר ללוחמים להתארגן ולהיערך. כשהתקרב ההמון אל התחנה, השוטרים היו עצבניים. קולות הצעקות, המזמורים הלאומיים, וגודלו העצום של ההמון יצרו אווירה מאיימת. חלק מהמפגינים החלו לטפס על הגדר, ואחרים הציתו את סוכת הטבח הסמוכה. מפקד המשמר, בניסיון לשלוט במצב, יצא אל ההמון. הוא מיד הוקף, ורובה המוסקט נחטף מידיו.

המתח הגיע לשיאו. המפגינים דרשו להיכנס לתחנה ולהוריד את הדגל הבריטי. השוטרים הבריטים, שעצביהם היו מרוטים מחודשי לחץ, חששו להתפרצות אלימה. אחד השוטרים, בשם גוגאל צ'יפאהי (Gogai Chipahee), נתקף בפאניקה. הוא טען את המוסקט שלו ויורה שתי יריות לתוך ההמון.

קנאקלאטה נפגעה אנושות. היא נפלה ארצה, עדיין אוחזת בדגל בידיה. ההמון נסוג בבהלה, וצעקות אימה מילאו את האוויר. מוקונדה קקאטי (Mukunda Kakoti), חברתה, מיהרה אליה וניסתה לקחת את הדגל. גם היא נפגעה מיריות, ונפלה לצד קנאקלאטה.

קנאקלאטה נפטרה במקום. מוקונדה קקאטי גססה במשך שעות, סובלת ייסורים נוראים, עד שנשמתה התאחדה עם הנשמה הקוסמית – כדברי המסורת ההינדית על מעגל התחייה. גופן הקטן של שתי הנערות נותר מנוקב, ודמן ספג באדמת אסאם שעבורה נלחמו.

באותו יום, בתחנת המשטרה הבריטית הסמוכה של דקיאג'ולי (Dhekiajuli), המהומה הייתה אף גדולה יותר. בסיומה נספרו 11 גוויות של מפגינים, ביניהן גופותיהן של הנערות הצעירות טילסווארי, נומאלי וקאהולי. אך מכל אלו, רק דמותה של קנאקלאטה נותרה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי כסמל המרכזי.

ראו:   הנשים המרטיריות של אסאם

הלוויה בכפר בראנגבארי

טקסי שריפת הגופות נערכו באותו היום בכפר הולדתן. גופן הענוג של הנערות הונח על ערימת עצים גבוהה, כמנהג ההינדי. האש נדלקה, והגופות נשרפו לאיטן במשך שלוש שעות. הריח החריף והצורב מילא את הכפר כולו. התושבים עמדו מסביב ובכו – לא רק על מותן של שתי נערות צעירות, אלא על הסמל שהן ייצגו.

המשפחה, החברים והשכנים ידעו כי מותה של קנאקלאטה לא היה לשווא. הדגל שהיא אחזה בו, הדגל שעבורו מסרה את נפשה, הונף לבסוף מעל תחנת המשטרה. חבריה הצליחו, בסופו של דבר, להשלים את המשימה – להוריד את הדגל הבריטי ולהניף את דגל הודו. זה היה רגע של ניצחון סמלי, רגע שהעניק השראה לאינספור פעילים ברחבי המדינה ושהפך לאבן דרך בתולדות תנועת "עזבו את הודו" באסאם.

מותה של קנאקלאטה היה לסיפור שהופץ מכפר לכפר, מעיר לעיר. סיפור על נערה שלא פחדה, שלא נסוגה, שהאמינה בדבר מה גדול מעצמה. הוא הפך למיתוס, לאגדה, לסמל שהצית את הדמיון הציבורי והעניק תקווה בימים קשים.

חלפו עשרות שנים מאז ימי מאבק העצמאות ההודי, ובשנת 1947 אכן קיבלה הודו את חירותה. אך קנאקלאטה בארואה, למרות תרומתה יוצאת הדופן, טרם זכתה להכרה הראויה ברמה הלאומית. אמנם נקראו רחובות על שמה, ואף ספינת מלחמה הודית קיבלה את שמה, אך ההכרה הרשמית מצד הממשלה המרכזית בניו דלהי עדיין חסרה.

בשנת 2024, נערך טקס הנצחה מיוחד בבית הספר התיכון לבנות קאנאקלטה מודל גירלס (Kanaklata Model Girls’) בבראנגבארי (Barangabari) , ביוזמת יחידת הרובים האסאמית ה־44, בשיתוף חטיבת ההרים ה־77 ותושבי האזור. בריגדיר אננטה בהויאן (Brigadier Ananta Bhuyan), מפקד החטיבה, אמר בטקס: "מטרת האירוע היא להפיץ את סיפורה של קנאקלאטה בארואה לשאר חלקי הודו, ולהמחיש את עוצמת הקרבתה – הקרבה שהעניקה השראה לדור שלם של לוחמי חירות והניעה את גל הלאומיות ששטף את המדינה."

בטקס השתתפו נציגי ממשל בכירים, ביניהם מפקד המחוז טפן צ'נדרה שארמה (Tapan Chandra Sharma), מפקד המשטרה איי. פי. טיווארי (A. P. Tiwari), והשר לשעבר רם צ'נדרה שארמה (Ram Chandra Sharma).. כולם הדגישו את תרומתה האדירה של קנאקלאטה ואת תפקידה המרכזי של אסאם במאבק לעצמאות הודו. האנדרטאות בכפר ברגאנג חודשו, והונחו זרים על קברה של קנאקלאטה בטקס צבאי מרשים שכלל מסדר כבוד של חיילי יחידת No Fear Battalion.  האירוע כלל גם הופעות תרבותיות שהציגו את הפולקלור האסאמי בפני הדור הצעיר.

על פסגת גבעת אוגורי המצוקית, במקום שבו ניצבה תחנת המשטרה הבריטית הישנה, עומד כיום פסל ענק של קנאקלאטה. הפסל מתאר אותה נושאת בגאון את דגל הקונגרס, מבטה נחוש ופניה צעירים. מהמקום נשקף נוף עוצר נשימה אל העיר טזפור (Tezpur) – המכונה "עיר הדם" – ואל נהר בראהמפוטרה העצום, עורק החיים של אסאם, הזורם למרחקים.

טזפור עצמה, העיר הקרובה ביותר לכפר בראנגבארי, נושאת בשמה את המיתולוגיה ההינדית העתיקה. על פי הבהאגוואט פוראנה (Bhagavata Purana), כתב הקודש ההינדי, נקראת העיר על שם הקרב העקוב מדם שניטש בין האל קרישנה (מופע של וישנו) לבין האל שיווה. הדם שנשפך בקרב כיסה את העיר כולה, ומכאן השם "טזפור" – "עיר הדם" בסנסקריט. האירוניה ההיסטורית אינה נעלמת מהמבקרים: העיר ששמה קשור לקרב מיתולוגי עתיק, הייתה גם זירה לקרב אמיתי, לשפיכת דם של נערים ונערות שרצו בחירות.

העיר טזפור כיום היא בירת התה, התרבות והאומנויות של אסאם, וכן נחשבת לבירת המאבק לחופש. היא עיר רגועה, טובלת בירק, שוכנת בעמק בין גבעות התחומות מדרום בנהר בראהמפוטרה ומצפון במדינת ארונצ'ל פראדש ובפסגות ההימלאיה עטורות השלג.

גבעת אגניגר (Agnigarh Hill), שעל פי המיתוס הייתה מקום כליאתם של הנסיכה אושה (Princess Usha) והנסיך אנירודה (Prince Aniruddha), משקיפה עד היום על העיר ועל הנהר – תזכורת לשילוב בין ההיסטוריה העתיקה להיסטוריה המודרנית.

אמת, עובדות וזיכרון קולקטיבי

כאשר בוחנים את סיפורה של קנאקלאטה, עולות שאלות על הגבול בין מיתוס למציאות. האם הייתה זו אכן קנאקלאטה הצעירה, חסרת ההשכלה והמעמד החברתי, שקראה להמונים "לעשות או למות" ועמדה בראש המפגינים? האם היא אכן סירבה לעמוד מאחור כשהוזהרה מפני הסכנה? בחברה כפרית שמרנית בהודו, מעמד הנערה בקהל היה ברור, וקשה להאמין שנערה בת 17 תוכל להוביל אלפי מפגינים מבלי מינוי רשמי או תמיכה של הנהגה זכרית.

אך זהו כוחו של הסמל – הוא אינו חייב להיות מדויק בכל פרטיו כדי להיות אמיתי ברגש ובמשמעות. קנאקלאטה אכן נפלה כשדגל הודו בידה. היא אכן הייתה חלק מ'מריטיו בהיני', וגם אם לא הובילה את המפגינים בפועל, אומץ ליבה בהצטרפות לארגון מחתרתי מסוכן, ונכונותה למסור את חייה למען המטרה, הם עובדות בלתי ניתנות לערעור. כפי שאמר המשורר יובל נעמן: "אמת היא נקודה בזמן. העובדות ההיסטוריות אין בהן אלא לבלבל את המציאות שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי. ואל תבלבלו את האמת בעובדות."

קנאקלאטה הפכה לקדושה מעונה, נערה שמותה הצית את הדמיון של המונים והפך לסמל לנחישות, להקרבה ולאהבה עזה למולדת. היא עומדת בשורה אחת עם גדולות האומה כמו אינדירה גנדי, והפכה למקור השראה לדורות של נשים הודיות שרצו לקחת חלק במאבק הציבורי.

למטייל הישראלי: מסלול בעקבות קנאקלאטה

ביקור באזור בראנגבארי וטזפור מציע למטייל הישראלי לא רק הזדמנות להכיר פרק מרתק בתולדות המאבק לעצמאות ההודית, אלא גם חוויה תרבותית עשירה וטבע מרהיב. אסאם, המדינה שזוכה לעתים קרובות לתשומת לב פחותה מאשר גוש הודו הצפונית, מציעה מפגש ייחודי בין הודו להימלאיה, בין מסורת עתיקה לבין היסטוריה מודרנית דרמטית.

ההגעה למחוז סוניטפור מתאפשרת דרך גוואהאטי, עיר גדולה באסאם המשמשת כשער לאזור. משם, נסיעה צפונה לעבר טזפור ולכפר בראנגבארי חולפת דרך מטעי תה אינסופיים, כפרים מסורתיים וכבישים מפותלים המטפסים לעבר ההרים. הנוף משתנה בהדרגה – מהאזור הטרופי הלח של עמק בראהמפוטרה, אל ההרים הירוקים והמעורפלים של ארונצ'ל פראדש שבצפון.

בטזפור עצמו כדאי לבקר בגבעת אגניגר, ממנה נשקף נוף מדהים על העיר ועל הנהר. המקום, הקשור במיתוס ההינדי על הנסיכה אושה, מציע גם נקודת תצפית היסטורית על האזור כולו. מבעד לעצים הצפופים, בימים בהירים, ניתן להבחין בפסגות ההימלאיה הרחוקות.

הפסל של קנאקלאטה בגוהפור מהווה נקודת עלייה לרגל לתושבי אסאם, ולמטיילים הוא מציע רגע של התבוננות ומחשבה. לעמוד ליד הפסל, להביט בפניה הנחושות של הנערה המחזיקה בדגל, ולדמיין את הרגע הטרגי שבו נפלה – כל אלו מעניקים למבקר חיבור אמיתי לעבר ההיסטורי.

בית הספר התיכון לבנות "קנאקלאטה מודל גירלס" בבראנגבארי, מקיים מדי שנה טקסי הנצחה, ולעתים ניתן להשתתף בהם ולהכיר את תושבי האזור. האווירה בכפר עצמו שמרנית ומסורתית, והמפגש עם התרבות המקומית – השפה האסאמית, המנהגים, האוכל והבגדים – מעשיר את הביקור.

חשוב לציין כי האזור אינו תיירותי במיוחד, ולכן נדרשת הכנה מוקדמת, סבלנות וגמישות. העונה המומלצת לביקור היא בין נובמבר למרץ, לאחר תום המונסון, כאשר מזג האוויר נעים יותר והדרכים נגישות. בעונת המונסון (יוני–ספטמבר) הגשמים עזים, והתנועה באזור עלולה להיות מוגבלת.

אפילוג: הנערה שהפכה לסמל

קנאקלאטה בארואה נותרה עד היום סמל חי ונושם באסאם. בתי ספר, רחובות, מוסדות ציבור ואף ספינת מלחמה נושאים את שמה. אך מעבר לשמות ולאנדרטאות, היא חיה בזיכרון הקולקטיבי כדמות שמסמלת את הרוח האמיתית של מאבק העצמאות ההודי – נחישות, הקרבה עצמית מוחלטת, ואמונה בחזון גדול מעצמה.

בריגדיר בהויאן, בטקס ההנצחה, הביע את המטרה העיקרית: "לספר את סיפורה לכל חלקי הודו." אכן, קנאקלאטה משמשת תזכורת לכך שמאבק החירות לא התנהל רק בערים הגדולות ועל ידי מנהיגים מפורסמים, אלא גם בכפרים מרוחקים, על ידי נערים ונערות שמעולם לא ידעו תהילה, אך שהקרבתם הייתה לא פחות משמעותית.

בעולם שבו ההיסטוריה נכתבת לעתים קרובות על ידי המנצחים, ובו דמויות מרכזיות זוכות לתשומת לב על חשבון הפריפריה, סיפורה של קנאקלאטה מזכיר לנו את חשיבותם של "האנשים הקטנים" – אלה שלא הופיעו בכותרות העיתונים העולמיים, אך שמסירותם ונחישותם היוו את עמוד השדרה האמיתי של המאבק. היא הייתה ילדה מכפר קטן, חסרת השכלה פורמלית, שמרנית במהותה, שגדלה בתנאים קשים ובחברה שהגבילה את יכולתה לממש את עצמה. אך כאשר הגיע הרגע, כאשר נדרש ממנה לבחור בין בטיחות אישית לבין המאבק למען החזון הלאומי – היא בחרה בחזון. והבחירה הזו, למרות שעלתה לה בחייה, הפכה אותה לנצחית.

כיום, בעידן של מאבקים פוליטיים חדשים, של חלוקות חברתיות, ושל ניסיונות להגדיר מחדש את הזהות ההודית, קנאקלאטה נותרת סמל מאחד – ילדה שנפלה כשדגל הודו בידה, ושזכרה ממשיך להאיר דרך לדורות חדשים של בני אסאם ובני הודו כולה.

מקורות:

יובל נעמן, "לעשות או למות – סיפורה של קנאקלאטה בארואה, מגזין GOTRAVEL

Shambhu Boro  , "Due recognition for Kanaklata, Mukunda sought", Assam Tribune, 14-03-1212

Pathak, Guptajit (2008). Assamese Women in Indian Independence Movement: With a Special Emphasis on Kanaklata Barua. New Delhi: Mittal Publications. p. 52.

3. Government of Assam. (2017). Kanaklata Barua: The Martyr of Gohpur. Department of Cultural Affairs, Government of Assam.

הערות

[1] בהגאט סינג (Bhagat Singh, ‏1907–1931) היה אחד הסמלים המרכזיים של המאבק ההודי לעצמאות. יליד פנג'אב (כיום בפקיסטן), בן למשפחה סיקית לאומית, ספג מילדותו את רוח ההתנגדות לשלטון הבריטי. אירועים כמו טבח ג’אליאנוואלה באג (1919) עיצבו את עולמו, והוא הקדיש את חייו למאבק לשחרור הודו מעול הקולוניאליזם. סינג הצטרף בשנות העשרים לארגון המהפכני Hindustan Socialist Republican Association (HSRA), שחרט על דגלו מאבק לאומי לצד צדק חברתי ושוויון.

בשנת 1928 היה שותף להתנקשות בג’ון סונדרס, קצין משטרה בריטי, שנועדה לנקום את מותו של המנהיג הלאומי ללה לאג’פט ראי (Lala Lajpat Rai). שנה לאחר מכן, באפריל 1929, ביצע יחד עם באטוקשוואר דאט (Batukeshwar Dutt) פעולה דרמטית בפרלמנט של דלהי, כשזרק פצצות עשן אל תוך האולם וקרא את סיסמתו המפורסמת “Inquilab Zindabad” ("תחי המהפכה!"), מתוך מטרה לעורר תודעה ציבורית ולא לגרום לנפגעים.

במהלך משפטו, ובהמשך מאסרו, הפך בהגאט סינג לדמות אינטלקטואלית רבת השפעה. הוא סירב לבקש חנינה והצהיר כי מאבקו איננו רק נגד שלטון זר, אלא נגד דיכוי מכל סוג – כלכלי, חברתי ורעיוני. בכלא כתב את המסה הידועה "Why I Am an Atheist" ("מדוע אני אתאיסט"), שבה ביטא השקפת עולם רציונליסטית וחילונית. הוא נתלה ב־23 במרץ 1931 בכלא לאהור יחד עם חבריו סוקדב תפאר (Sukhdev Thapar) ושיווראם רג’גורו (Shivaram Rajguru).

מותו עורר סערה עצומה ברחבי הודו והאיץ את תהליך ההתעוררות הלאומית. דמותו נחרתה בתודעה ההודית כסמל לאומץ, הקרבה ונאמנות מוחלטת למולדת. יום הוצאתו להורג מצוין עד היום כיום הגבורה הלאומית, ושמו של בהגאט סינג נישא באותה נשימה עם מהטמה גנדי (Mahatma Gandhi) וג’ווהרלל נהרו (Jawaharlal Nehru) כסמל למאבקם של בני הודו על חירותם.