הסופר היפני הרוקי מורקמי

כתב: גילי חסקין; ‏01/11/2025

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן

בטיול ליפן, כמ בטיולים למקומות אחרים, אני נשרדים לספרות, כדי להעביר אווירה של ארץ ורוחו של עם.

ראו גם, באתר זה: שורשי הספרות היפנית המודרנית ;: בננה ישמוטו ; קולות חדשים מיפן

קשה לדבר על הספרות היפנית המודרנית מבלי להזכיר את הרוקי מורקמי (Haruki Murakami, ‏נולד ב־12 בינואר 1949) , שהוא הסופר המזוהה ביותר עם יפן של העשורים האחרונים – סופר של בדידות מודרנית, של קפה, ג’אז וחתולים מסתוריים.

הרוקי מורקמי  הוא מן הסופרים הבולטים והאהובים ביותר שיפן העמידה במאה האחרונה. הרומנים, המסות והסיפורים הקצרים שלו היו לרבי־מכר לא רק ביפן אלא ברחבי העולם. יצירותיו תורגמו ללמעלה מחמישים שפות ונמכרו במיליוני עותקים מחוץ לגבולות ארצו.

ילדות והשפעות

מורקמי נולד בקיוטו, בתקופת הבייבי־בום שלאחר מלחמת העולם השנייה, וגדל בערים ניסינומיה, אאשיה וקובה. הוא בן יחיד; אביו היה בנו של נזיר בודהיסטי ואמו בתו של סוחר מאוסקה. שניהם לימדו ספרות יפנית. אביו נלחם במלחמת סין–יפן השנייה, חוויה טראומטית שהותירה בו צלקת נפשית עמוקה – והשליכה, בהמשך, גם על כתיבתו של בנו.

מורקמי ספג בילדותו השפעה אדירה מתרבות המערב – מוזיקה רוסית, ג’אז אמריקני, וספרות אירופית ואמריקנית כאחת. הוא קרא את קפקא, פלובר, דיקנס, דוסטויבסקי, פון־נאגוט[1], בראוטיגן [2] וג’ק קרואק[3]. השילוב בין מזרח למערב הזה הפך לאחד ממאפייני סגנונו: כתיבה יפנית ברוחה, אך אוניברסלית בצורתה.

מורקמי למד דרמה באוניברסיטת ואסדה בטוקיו. את חייו הבוגרים החל כעובד בחנות תקליטים, ובשנת 1974 פתח עם רעייתו יוקו טקהאשי (Yoko Takahashi) בית־קפה ובר ג’אז קטן בשם Peter Cat בקוקובונג’י שבטוקיו, שבו עבד עד תחילת שנות ה־80. הם נישאו מיד לאחר סיום לימודיהם והחליטו במודע שלא להביא ילדים לעולם. טקהאשי ניהלה את הבר, שהפך למקום מפגש לאמנים, מוזיקאים וסטודנטים.

בשנת 1979, אחרי שבע שנות עבודה מאחורי הבר, פרסם מורקמי את רומן הביכורים שלו, “שמע את רוח השיר” (Hear the Wind Sing),. הוא פתח את מה שנודע מאוחר יותר כ“טרילוגיית העכבר” (Trilogy of the Rat). ההשראה לכתוב נחתה עליו באירוע בלתי צפוי – בעת שצפה במשחק בייסבול. הוא תיאר את הרגע שבו הבין כי הוא מסוגל לכתוב כתחושת חום פנימית, "מעין רטט לבבי שאני עדיין יכול להרגיש גם היום." באותו ערב שב לביתו והחל לכתוב. במשך עשרה חודשים כתב את הרומן במקטעים קצרים, בשעות הלילה, לאחר ימי עבודה ארוכים בבר. הוא שלח את כתב היד לתחרות הספרותית היחידה שקיבלה כתבים באורכו — וזכה בפרס הראשון.

הספר נושא עמו את רוח החופש, הבדידות והאקראיות של חיי הצעירים ביפן שלאחר שנות השישים. הסיפור מסופר בקולו של סטודנט צעיר החוזר לעיר הולדתו לחופשת קיץ, שם הוא משוטט בין ברים, שיחות על מוזיקה, אהבות זמניות וזיכרונות רחוקים. העלילה כמעט נטולת אירועים — אך מתוך השגרה היומיומית נולדת תחושת חלל פנימי, שבה מצטלבים יופי, עצב והומור דק.

הרוקי מורקמי פרץ אל עולם הספרות עם הרומן הקצר "שמע את הרוח שרה" (Kaze no uta o kike – Hear the Wind Sing), שראה אור בשנת 1979 וזיכה אותו בפרס גונזו לסופרים מתחילים. זהו סיפורו של צעיר נטול שם, החוזר לעיר הולדתו במהלך חופשת הקיץ ומבלה את ימיו בשיטוטים, שתייה בבר המקומי יחד עם חברו המוזר “העכברוש”, ושיחות פילוסופיות על אהבה, אובדן ובדידות. מאחורי העלילה הפשוטה לכאורה מסתתרת הרהור עמוק על תחושת הניכור של הדור היפני שלאחר שנות השבעים – דור שאיבד אמונה באידיאלים הגדולים ונסוג אל עולם פנימי של שתיקות ומוזיקת רקע.

מורקמי עצמו תיאר את כתיבת הספר כמעין התגלות אישית: לדבריו, ישב באחד הלילות וצפה במשחק בייסבול, ולפתע חש “כאילו נפתח חלון בתודעה” – תחושה שדחפה אותו לכתוב לראשונה בסגנון שהפך לסימן ההיכר שלו: לשון דיבורית, קצבית, אמריקאית במצלולה, המשולבת בניכור קיומי ובשירה לירית מעודנת.

כבר בספרו הראשון ניכרת טביעת האצבע הייחודית של מורקמי: שילוב בין סגנון מערבי מושפע מג’אז ותרבות הפופ, לבין עומק רגשי יפני של בדידות וגעגוע

. “שמע את הרוח שרה” סימן את תחילתו של קול ספרותי חדש ביפן — כזה שאינו מבקש לייצג את הלאום או ההיסטוריה, אלא את קצב פעימות הלב של היחיד בעיר הגדולה. הספר זכה מיד בפרס גונזו (Gunzo) לסופרים צעירים[4]. זו הייתה תחילתה של קריירה מזהירה.

ההצלחה הראשונית נתנה לו אומץ להמשיך. שנה לאחר מכן פרסם את הספר “Pinball, 1973”, המילה “פינבול” מתייחסת למשחק מכני פופולרי שבו השחקן יורה כדור מתכתי אל לוח משופע ומנסה לשמור עליו בתנועה באמצעות מנופים (flippers), תוך שהוא פוגע במכשולים שונים ומצבר נקודות.העלילה מתמקדת בזיכרונות, במוזיקה ובחיפוש אחר מכונת פיטנבול נדירה – סמל לאובדן ולכמיהה למה שאבד. הסגנון מינימליסטי ואינטימי, ומשלב הומור יבש, רפלקסיה פילוסופית וריאליזם מעורפל בנגיעות סוריאליסטיות.

במובן הסמלי שבו השתמש הרוקי מורקמי ברומן זה, המשחק מייצג את האקראיות והחוסר בשליטה בחיים המודרניים: האדם הוא כמו כדור מתגלגל במכונה, נחבט מכוח לכוח, נע בין מצבים ויחסים, ללא תכלית ברורה. כך הופך “פינבול” לא רק למוטיב של משחק, אלא לאלגוריה על בדידות, זיכרון והחיפוש אחר משמעות בעולם מתוזמר אך חסר כיוון — תמה מרכזית בכל יצירתו המוקדמת של מורקמי.

ספר זה היא המשך ישיר ל"שמע את רוח השיר " .הוא ממשיך את סיפורו של המספר האלמוני וחברו “העכברוש” (The Rat), ומעמיק בתחושת הניכור והבדידות של הדור העירוני הצעיר ביפן שלאחר שנות השבעים.

הרומן מציין את התגבשות קולו הייחודי של מורקמי – שפה פשוטה החושפת עולם פנימי מורכב – ונחשב לאחד היסודות המוקדמים של עולמו הספרותי, שבו מציאות וחלום שוכנים זה לצד זה. ב־1982 הוציא לאור את הרומן " "מרדף אחר כבש פראי " (“A Wild Sheep Chase)” שנחשב ליצירת הפריצה שלו ולספר שבו גובש לראשונה עולמו הספרותי הייחודי — תערובת של ריאליזם עירוני, אלמנטים סוריאליסטיים והומור יבש. הספר השלישי ב“טרילוגיית העכבר”, אך הוא הראשון שממקם את מורקמי בבמה הבינלאומית. העלילה עוקבת אחר פרסומאי טוקיואי אנונימי היוצא למסע חיפוש אחר כבש מסתורי בעל סימן כוכב על גבו – יצור מיתולוגי כמעט, שמוביל אותו ממשרדי העיר הקרים, אל הרי הוקאידו (Hokkaido) הפראיים. מאחורי סיפור החיפוש המוזר מסתתרת אלגוריה על זהות, זיכרון וריקנות רוחנית בחברה היפנית שלאחר הצמיחה הכלכלית. שלושת הספרים הללו, יחד עם דמות החבר המכונה “העכברוש”, יצרו את מה שכונה אחר כך “טרילוגיית העכברוש”

מורקמי משלב כאן בין סגנון כתיבה מערבי מושפע מהרוק, מהספרות האמריקאית ומהקולנוע, לבין תחושת ריק קיומי המזכירה את קאפקא וקאוואבאטה גם יחד. "מרדף אחר כבש פראי" סימן את המעבר של מורקמי מסופר צעיר בעל קול אינדיבידואלי לסופר עולמי, והניח את היסודות לעולמות המסתורין, החלום והבדידות שילוו את כל יצירתו הבאה.

שני הרומנים הראשונים לא תורגמו במשך שנים רבות לאנגלית, עד שיצאו ב־2015 במהדורה מצומצמת. מורקמי עצמו ראה בהם “יצירות צעירות ולא מלוטשות”, והעדיף שיישארו מחוץ לאור הזרקורים. לעומת זאת, “מרדף אחרי כבש פראי”, כך אמר, היה “הספר הראשון שבו הרגשתי את חדוות הסיפור האמיתית. כשקוראים סיפור טוב רוצים להמשיך לקרוא; כשאני כותב סיפור טוב, אני פשוט ממשיך לכתוב.”

בשנת 1985 פרסם את " ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" " ( “Hard-Boiled Wonderland and the End of the World)” — יצירה יוצאת דופן ששילבה מציאות ופנטזיה בחזון סוריאליסטי נועז.

הרומן “מסמן את אחת מנקודות המפנה המרתקות ביצירתו של הרוקי מורקמי  זהו ספר כפול־פנים — חצי רומן מדע בדיוני, חצי אלגוריה פילוסופית — שמתרחש בשני עולמות מקבילים: “ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" (גרסה עתידנית וטכנולוגית של טוקיו הנשלטת בידי מחשבים ותת־מודע מתוכנת, ו“קץ העולם” (The End of the World), מרחב פואטי ואפל שבו אנשים חיים נטולי רגשות בצל חומה מסתורית.

מורקמי רוקם בין שני העולמות סיפור קיומי על תודעה, זיכרון ואובדן זהות, תוך שהוא משלב נושאים מערביים — מדע בדיוני, בלש קיומי וספרות אבסורד — עם רגישות יפנית של שתיקה ואסתטיקה של ריק. השפה הסוריאליסטית והמבנה הדואלי מאפשרים לו לחקור את הגבול בין מציאות לחלום, בין תודעה רציונלית לנפש החיה מעצמה.

הספר נחשב לאחת היצירות החדשניות של מורקמי, והוא מבשר את דרכו הבשלה ברומנים המאוחרים יותר, שבהם הוא ממשיך לשלב ריאליזם, פנטזיה ומיתוס ליצירת מרחב ספרותי ייחודי שבו ההיגיון נמס אל תוך הדמיון

אולם הפריצה הגדולה הגיעה שנתיים לאחר מכן, עם פרסום "יער נורווגי" “(Norwegian Wood” 1987) — רומן נוסטלגי על אהבה, אובדן ומיניות צעירה, שהפך לתופעה חברתית של ממש. הספר שהפך אותו מסופר נישתי לאחד הקולות המזוהים ביותר של יפן בתרבות העולמית. זהו סיפור התבגרות עדין וכואב המתרחש בטוקיו של שנות השישים, ומתמקד בסטודנט בשם טורו ואטן ובמערכות היחסים שלו עם שתי נשים שונות בתכלית: נאוקו העדינה והפגיעה, ומידורי החופשית והחיונית. הרומן שואב את שמו משירה של להקת הביטלס, ומייצג את רוח הדור הצעיר שחי בין רומנטיקה ומוות, אהבה ובדידות, במציאות עירונית משתנה.

בספר זה ויתר מורקמי על המרכיבים הסוריאליסטיים שאפיינו את יצירותיו המוקדמות ובחר בסגנון ישיר, רגשי ואינטימי, המתאר את שבריריות הנפש האנושית בעידן של ניכור. הרומן הפך לרב־מכר עצום ביפן – מכר מיליוני עותקים – והפך לסמל של תקופה שלמה, שבה הדור הצעיר ביקש משמעות בעולם שאיבד את מרכזו. Norwegian Wood נחשב עד היום ליצירה שהציבה את מורקמי בלב הספרות היפנית המודרנית, בין המסורת של קאוואבאטה לבין החיפוש הפוסט־מודרני אחר זהות ואהבה.הספר נמכר במיליוני עותקים והפך את מורקמי מדמות אנונימית לסופר־על.

ההצלחה הייתה מסחררת: מעריצים רדפו אחריו בשדות תעופה ובבתי קפה, עד כי החליט לעזוב את יפן ב־1986. הוא נדד ברחבי אירופה, חי תקופה בארצות הברית, ולבסוף חזר ליפן והשתקע בעיר אויסו (Oiso) שבמחוז קנאגאווה (Kanagawa), תוך שהוא שומר משרד קטן בטוקיו.

במהלך שנות התשעים שימש כעמית הוראה באוניברסיטאות פרינסטון, טאפטס והרווארד, ושם כתב בין היתר את הרומן “South of the Border, West of the Sun” ‏(דרומית לגבול, מערבית לשמש, 1992) הוא אחת היצירות הבשלות והאינטימיות ביותר שלו. זהו סיפור אהבה רפלקטיבי ונוגה, המסופר מפי הגיבור הָאֲגִ’ימֶה — גבר בשנות הארבעים לחייו, בעל מועדון ג’אז מצליח בטוקיו, החי לכאורה חיים מסודרים ושלווים. חזרתה הפתאומית של שימאמוטו, אהבת נעוריו המסתורית, מערערת את שגרת חייו ומציפה בו געגוע עז למה שאבד ואולי מעולם לא היה.

הספר מתמקד בשאלות של זיכרון, תשוקה ואובדן, ונע בין מציאות שקטה לבין אווירה כמעט חלומית של ערפול רגשי. מורקמי משתמש כאן בשפה פשוטה ומדויקת כדי לתאר את הרגעים הדקים שבהם געגוע הופך להחמצה, ואת התחושה האנושית של ריקנות גם בלב חיים נוחים.

כמו ברבים מספריו, גם כאן המוזיקה — ובעיקר הג’אז והבלדות הלטיניות שעל שמן נקרא הספר — משמשת גשר בין עבר להווה, בין החיצוני לפנימי. 'דרומית לגבול, מערבית לשמש', נחשב ליצירה מינימליסטית אך עמוקה, שבה מורקמי מתבונן לא עוד בעולם הסוריאליסטי אלא במרחב הרגשי הפשוט אך הבלתי ניתן לפענוח של הלב האנושי.

הרומן 'כרוניקת הציפור המכוּונת'  ‏(“The Wind-Up Bird Chronicle”, 1994–1995) נחשב לאחת הפסגות ביצירתו של הרוקי מורקמי ולספר שבו הגיע למלוא בשלותו האמנותית. העלילה נפתחת כביכול בסיפור פשוט: טורו אוקדה, גבר טוקיואי שקט וחסר ייחוד, יוצא לחפש אחר אשתו שנעלמה לפתע. אך החיפוש הזה מוביל אותו למסע הזוי בין מציאות לחלום, בין בורות יבשות לשדות קרב, ובין טראומות אישיות לזיכרונות קולקטיביים של יפן.

מורקמי אורג כאן מארג מורכב של סיפורים, דמויות ומרחבים תודעתיים: חיילים ממנצ’וריה, נביאים מסתוריים, נשים בעלות כוחות נפשיים – כולם משתקפים בעולמו הפנימי של הגיבור. הספר נע בין המרחב האינטימי של הדירה הטוקיואית לבין תהומות ההיסטוריה האלימה של יפן במזרח אסיה, ודרכו נבחנות שאלות של זהות, אשמה וגאולה.

הרומן  משלב ריאליזם פסיכולוגי, סוריאליזם חלומי ומטען היסטורי כבד לכדי יצירה שמאתגרת את הגבולות בין חוויה פרטית לזיכרון לאומי. זהו רומן שבו הקול השקט של מורקמי מתרחב לממדים אוניברסליים – חקירה פיוטית של הנפש האנושית ושל הצללים שאומה שלמה נושאת בתוכה. רומן זה  מהווה נקודת מפנה בקריירה של מורקמי. הרומן משלב ריאליזם עם פנטזיה, אך גם מכיל אלמנטים של אלימות פיזית ותובנות חברתיות נוקבות. בין דפיו הוא נוגע בנושא רגיש במיוחד: פשעי המלחמה שביצעה יפן במנצ’וקוו (Manchukuo) שבצפון־מזרח סין — סוגיה שהייתה עד אז טאבו בתרבות היפנית[5]. הספר זכה בפרס יומיורי לספרות (Yomiuri Prize)[6], שהוענק לו על־ידי לא אחר מאשר קנזבורו אואה (Kenzaburō Ōe) – מבקר חריף שלו בעבר וחתן פרס נובל לספרות (1994)[7].

למרות ההערכה ההדדית בין שני אלה, מענקי הספרות היפנית בני זמננו, עמדו ביניהם פערים מהותיים — אידאולוגיים, סגנוניים וערכיים. אוּאֶה, שראה בספרות כלי מוסרי ודרך לעימות עם טראומות לאומיות, מתח ביקורת על מורקמי על כך שכתיבתו “מנותקת מההיסטוריה ומהמציאות הפוליטית של יפן”. לשיטתו, מורקמי פונה פנימה – לעולמות חלום, לתודעה הפרטית ולבדידות האורבנית – אך נמנע מהתמודדות ישירה עם שאלות של אחריות קולקטיבית, אשמה וזיכרון.

אוּאֶה טען כי תפקידו של הסופר היפני לאחר המלחמה הוא להביט לאחור ללא מורא, ולתעד את הסבל, את האלימות ואת השתיקה הציבורית שעטפה את ההיסטוריה המודרנית של יפן. מורקמי, לעומת זאת, בחר להתרחק מן המציאות הפוליטית הישירה וליצור מיתולוגיה פרטית, שבה הפצע הלאומי מתמוסס לתוך חוויות של ניכור, אהבה ואובדן.

למרות הביקורת, גם אוּאֶה הכיר בכך שמורקמי הצליח לדבר אל דור חדש של קוראים יפנים ובינלאומיים — דור שאיבד אמון במוסדות ובאידיאולוגיות, ומוצא את עצמו בעולם גלובלי, צרכני ובלתי יציב. במובן זה, השניים מייצגים שני קטבים של הספרות היפנית העכשווית: הספרות המוסרית והאקטיבית של אוּאֶה, מול הספרות האוניברסלית והאינדיבידואלית של מורקמי — שתיהן משקפות את המתח הבלתי פתור שבין זיכרון קולקטיבי לזהות פרטית, ובין אחריות ציבורית לחיפוש אחר משמעות אישית.

בשנת 1999 פרסם הרוקי מורקמי את “אהובת ספוטניק”. ( “(Sputnik Sweetheart”[8], ובעקבותיו את “קפקא על החוף” (Kafka on the Shore, ‏2002), שתורגם לאנגלית שלוש שנים לאחר מכן וזכה בפרס World Fantasy Award לשנת 2006  [9].

ב־2005 פרסם מורקמי את קובץ הסיפורים “Tōkyō Kitanshū” (“מסתורי טוקיו”), שבו חזר לעירו האהובה במבט חצי מציאותי, חצי חלומי. זהו אחד מספריו הפואטיים והמהורהרים ביותר, והוא מציג את טוקיו לא כעיר מודרנית תוססת, אלא כמרחב של זיכרון, אובדן והתרחשות על־מציאותית.

במרכז הקובץ עומדים חמישה סיפורים, ובהם “Mirror”, “The Ice Man”, “Hanalei Bay”, “Where I’m Likely to Find It” ו־“The Shinagawa Monkey”. בכל אחד מהם דמויות בודדות, לעיתים אנונימיות, מתמודדות עם מפגש בלתי צפוי עם האחר – אדם זר, חיה מדברת, או זיכרון מעולם אחר. מורקמי משתמש באלמנטים של פנטזיה, סוריאליזם ומיתולוגיה עירונית כדי לחדור לעומק הנפש האנושית ולבחון את השבריריות של הקיום המודרני.

הקובץ משקף את המעבר ביצירתו של מורקמי מתקופה של “ניכור קליל ואירוניה” לספרות הבוחנת כאב ממשי ואובדן. טוקיו עצמה הופכת לדמות מרכזית — עיר שמאחורי אורות הנאון שלה מסתתרים פחד, געגוע ותקווה זהירה. בספר מצליח מורקמי להפוך את היומיום היפני למרחב פיוטי של מסתורין וגעגוע, שבו גם הסוד הקטן ביותר — קול מפתח הנופל, רוח עוברת, או שיחת טלפון נשכחת — עשוי לחשוף את מה שאנו מבקשים לשכוח: את הפגיעות, האהבה והבדידות שביסוד הקיום האנושי.

מורקמי, רץ מרתון נלהב וחובב טריאתלונים החל לרוץ בגיל 33 – כחלק מהחלטתו לשמור על בריאותו ולהכניס משמעת לחייו. ב־23 ביוני 1996 השלים את האולטרה־מרתון הראשון שלו – מרוץ של מאה קילומטר סביב אגם סרומה שבצפון האי הוקאידו.

בחיבורו האוטוביוגרפי “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה” (“What I Talk About When I Talk About Running” 2007), כתב כי הריצה הפכה עבורו לא רק לתרגול גופני אלא גם למטפורה לכתיבה: שניהם דורשים התמדה, סבלנות ויכולת לנשום עמוק מול העולם.. הספר הוא יומן אישי על ריצה, כתיבה וחיים. הספר נכתב בזמן שמורקמי התכונן למרתון ניו יורק, והוא קושר בין משמעת הריצה לבין משמעת הכתיבה – שתיהן פעולות בודדות, חוזרות, הדורשות התמדה ונאמנות עצמית.

באמצעות תיאורים פשוטים אך מהורהרים, מורקמי מתבונן בגוף המזדקן, במחשבות נולדות לאורך הדרך ובאופן שבו התנועה הפיזית מזינה את התודעה היצירתית.

כמו ברומנים שלו, גם כאן יש שילוב של פשטות יומיומית עם עומק פילוסופי, והספר הפך למעין הצהרה אמנותית: עדות של סופר שכותב על החיים כפי שהוא רץ – לא כדי לנצח, אלא כדי להבין את עצמו ואת גבולותיו.

הכותרת מהדהדת במכוון את ספר הסיפורים של ריימונד קארבר “What We Talk About When We Talk About Love” ("על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה"), כמחווה לאחד ממוריו הספרותיים הבולטים[10]. ובכך מרמזת על הקבלה בין אהבה לריצה – שתיהן משמשות אצל מורקמי כמטאפורה להתמדה, להתבוננות פנימית ולחיפוש אחר איזון בין גוף לנפש.

לאחר אותה תקופה החל מורקמי לעסוק יותר ויותר בטראומה הקולקטיבית של החברה היפנית. אם קודם לכן התמקד בבדידות ובחיי הפרט, הרי שבעקבות אסון רעידת האדמה בקובה[11] ומתקפת הגז ברכבת התחתית של טוקיו (1995), הפנה את מבטו גם כלפי החברה בכללותה[12].

הרוקי מורקמי התמודד עם הטראומה הלאומית הזאת ביצירתו התיעודית  "רכבת תחתית" (Underground ‏1997), שבה תיעד את סיפוריהם של הנפגעים והתוקפים גם יחד. מורקמי ניגש אל החומר, לא כסנסציונר ולא כעיתונאי חוקר, אלא כסופר המבקש להבין את נפש האדם. הוא בוחן כיצד אנשים רגילים — עובדי משרד, סטודנטים, עקרות בית — מצאו את עצמם לפתע בלב קטסטרופה אורבנית חסרת תקדים, וכיצד החברה היפנית עצמה התמודדה (או נמנעה מלהתמודד) עם הטראומה.  באמצעות עדויות פשוטות אך מצמררות, Underground מצייר תמונה של חברה מסודרת מדי, שבה האינדיבידואל מתמוסס בתוך המערכת, עד שהגבול בין מוסר לצייתנות מיטשטש. הספר מהווה כתב אישום שקט נגד הניכור של יפן המודרנית — אך גם שיר חמלה לאנושיותה הפגועה. מורקמי עצמו תיאר את הכתיבה כדרך "להחזיר קול" לאנשים ששתקו, ולהבין כיצד אסון כזה יכול לצמוח דווקא בלב תרבות הנחשבת מתורבתת ומוסרית כל כך.

קובץ הסיפורים  "אחרי הרעש" ( “After the Quake” 1999) מבקש לבחון את ההדף הרגשי שהותירו באדם הפשוט. אף שאף אחד מן הסיפורים אינו עוסק ישירות באירועים עצמם, כולם מתרחשים “לאחר הרעש” – בעולם שבו הקרקע אולי חדלה לרעוד, אך הנפש עדיין סדוקה. ששת הסיפורים שבקובץ מתמקדים בדמויות יומיומיות – אישה צעירה שמתעוררת למציאות של חוסר משמעות, גבר המתמודד עם חלום ישן, ילד הנפגש עם כוחות לא מוסברים – וכל אחד מהם מהווה מיקרוקוסמוס של חיפוש אחר חיבור ואמון בעולם שאיבד את היציבות שלו. מורקמי משתמש בשפה שקטה, מדודה ופיוטית כדי לבטא את הפחדים הקטנים והגדולים של החיים לאחר האסון. השילוב בין ריאליזם מאופק לדימויים חלומיים יוצר אווירה של פיוס שברירי בין כאב לתקווה.

'אחרי הרעש' נחשב לאחת היצירות הליריות ביותר של מורקמי: ספר עדין, כמעט מדיטטיבי, שבו הסופר היפני מתפקד לא רק כמתעד של דור אבוד, אלא גם כמרפא באמצעות מילים — כמי שמבקש להחזיר לעולם שנחרב את היכולת לחלום.

בשיחה עם הפסיכולוג היפני הייאו קוואי ב־1996 תיאר מורקמי את השינוי שחל בו: מעבר מכתיבה של “התנתקות” לכתיבה של “מעורבות”. “השהות בארצות הברית,” אמר, “שינתה את נקודת המבט שלי. הבנתי שלא די להתבונן מבחוץ; עליי לקחת חלק.”

מורקמי ידוע ביכולתו לטשטש את הגבולות בין מציאות לחלום, בין יומיום ריאליסטי להזיות סוריאליסטיות. כתיבתו נעה בין ז’אנרים: ריאליזם, פנטזיה, מדע בדיוני ולעיתים אף ספרות בלשית – אך לכולם מכנה משותף: מבט עמוק אל תוך נפש האדם, אל הבדידות, המקריות והגעגוע.

בשנת 2004 התראיין מורקמי לסופר האמריקני ג’ון ריי , במסגרת סדרת הראיונות היוקרתית The Paris Review – The Art of Fiction. השניים שוחחו על שינויי הסגנון בכתיבתו של מורקמי, בהשפעות המערביות הרבות שספג – מדוסטויבסקי ועד ג’ון אירווינג – ובשיתופי הפעולה שלו עם מתרגמיו ברחבי העולם.

הרומן “1Q84”   שנכתב בשנים 2009–2010 הוא אחת היצירות השאפתניות והמשפיעות ביותר של הספרות היפנית העכשווית. הספר יצא בשלושה כרכים בהוצאת Shinchosha והפך מיד לתופעה תרבותית עולמית. שמו הוא משחק מילים יפני – ichi-kyū-hachi-yon נשמע כמו 1984 – רמז ישיר לדיאלוג עם ספרו של ג’ורג’ אורוול, אך בעוד אורוול תיאר עולם טוטליטרי הנשלט בידי מנגנון שליטה פוליטי, מורקמי יצר עולם מקביל שבו המציאות עצמה נעה בין סדר לכאוס, בין חלום לממשות.

עלילת הרומן מתרחשת בטוקיו של שנת 1984, שבה שתי דמויות – אוממה, מתנקשת צעירה בעלת צדק מוסרי חתרני, ו־טנגו, מורה למתמטיקה וסופר חובב – מגלות כי עברו לעולם אחר, כמעט זהה אך לא לגמרי. בעולם הזה צצות שתי ירחים, כת סודית בשם “האחיות הקטנות” מנהלת טקסים מיסטיים, וגבולות המציאות מיטשטשים בהדרגה. הסיפור נפרש בשני קולות מתחלפים ונע בין ריאליזם מדוקדק לבין דמיון אפל ופיוטי. מורקמי משתמש ב־1Q84 כדי לחקור שאלות על אהבה, אמונה, כוח, ובדידות במציאות רוויה בתקשורת ובשליטה, אך גם כדי לבחון את עצם מהותה של המציאות עצמה: האם העולם שאנו תופסים הוא אמיתי, או רק השתקפות של תודעתנו?

במובנים רבים, 1Q84 הוא סיכום של עולמו הספרותי של מורקמי. ניתן למצוא בו את כל מרכיבי כתיבתו המזוהים עמו: מוסיקה קלאסית וג’אז, גיבורים מנוכרים אך חומלים, חתולים מסתוריים, קווי עלילה חידתיים ורגעים של הארה כמעט מיסטית. יחד עם זאת, זהו גם רומן פוליטי במובלע – ביקורת על קונפורמיזם, על מנגנוני כוח סמויים ועל הבדידות האנושית בעידן טכנולוגי.

עם פרסומו, הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם לעשרות שפות. הוא זכה לשבחים רבים, אך גם עורר מחלוקות בשל אורכו ומורכבותו. עם זאת, בעיני רבים נחשב 1Q84 ליצירה המכוננת של תקופת הייסיי (1989–2019) [13]ולשיאה של יצירתו של מורקמי – עולם שבו המציאות היא רק אחת מהאפשרויות, והאהבה היא הדרך היחידה להבדיל בין אמת לאשליה. רומן “1Q84” היה נקודת מפנה משמעותית בקריירה של מורקמי וחיזק את מעמדו כסופר היפני הידוע והמוערך ביותר בעולם. היקף הרומן — יותר מ־1,000 עמודים בשלושה כרכים — והעושר הסגנוני והנושאי שלו, הפכו אותו ליצירה רחבת היקף שהציבה את מורקמי בשורה אחת עם סופרים כמו גבריאל גרסיה מארקס, סלמן רושדי ודון דלילו. הספר נחשב למעין “סיכום ספרותי” של כל מוטיביו המרכזיים: בדידות, אהבה, זמן, מציאות מקבילה, מוסיקה, ותחושת ניכור בעולם מודרני.

אם קודם לכן נתפס כסופר קאלט של קוראים צעירים ואוהבי תרבות מערבית, הרי שעם פרסום 1Q84 (בין השנים 2009–2010) הוא הפך לדמות מרכזית בזירה הספרותית העולמית – סופר מודרניסטי הנושא בשורה פילוסופית אוניברסלית. לצד אהבת הקהל, מורקמי עורר גם התנגדות בקרב חלק מן המבקרים ביפן, שהאשימו אותו ב“חוסר יפניות” ובזיקה מערבית מובהקת מדי. הוא עצמו התייחס לכך באירוניה ואמר כי הוא “הכבשה השחורה של הספרות היפנית”.

עם זאת, מחוץ ליפן נחשב לאחד מגדולי הסופרים החיים. העורך גארי פיסקטג’ון, (Gary Fisketjon )  כינה אותו “סופר יוצא דופן באמת”, ואילו סטיבן פול מ־The Guardian תיאר אותו כ“אחד הרומניסטים הגדולים בעולם כיום”.

מורקמי ממשיך עד היום לכתוב, לתרגם ולהרצות, כשהוא נע בין יפן לארצות הברית. הוא אולי נראה כאדם פרטי, כמעט מתבודד, אך יצירתו משמשת גשר עולמי – בין מזרח למערב, בין מוזיקת ג’אז שקטה לבין סערת נפש אנושית.

בין אם הוא כותב על חתול שנעלם, על באר מסתורית או על אהבה אבודה, הרוקי מורקמי ממשיך להעניק לקוראיו את מה שמבדיל אותו מכל האחרים – את היכולת להפוך את היומיומי למופלא, ואת הבדידות לחוויה שיש בה יופי.

מורקמי, שנולד בקיוטו ב־1949, הוא בן לעידן הפוסט־מלחמתי; יפן שלו איננה של חרבות ופריחת דובדבן, אלא של תחנות רכבת, דירות קטנות ומוזיקה מערבית. ספריו, ובהם “היער הנורווגי”, “קפקא על החוף” ו־“כרוניקה של ציפור קפיצת השעון”, בוחנים את נפש האדם במצבי תלישות וערפול, כשהגבול בין מציאות לחלום מיטשטש.

מורקמי מגלם את יפן הגלובלית – זו שמדברת בשפת העולם אך נותרת יפנית במהותה. הוא מורה דרך רוחני של דור הקורא שורה אחר שורה בתקווה למצוא משמעות בעולם עמוס, קריר ויפהפה באכזריותו. מורקמי ידוע גם כמתרגם מוערך. הוא תרגם ליפנית יצירות של סופרים אמריקנים רבים, בהם פ. סקוט פיצג’רלד, ריימונד קארבר, טרומן קפוטה, ג’ון אירווינג ופול ת’רו. במקביל, היה מעורב באופן פעיל בתרגום יצירותיו לשפות אחרות, בעיקר לאנגלית. הוא עודד את המתרגמים “להתאים” את סיפוריו לתרבות האמריקנית במקום לתרגם מילה במילה, מתוך אמונה שסיפור טוב צריך לחיות מחדש בכל שפה.

מורקמי הוא הרבה מעבר לסופר מצליח; הוא תופעה תרבותית עולמית. הוא משלב בין האסתטיקה היפנית של שתיקה, ריחוק ופיוט, לבין הדמיון החופשי של הספרות המערבית. הוא מסוג הסופרים שמצליחים לדבר בו־זמנית לסטודנטים בטוקיו ולמטיילים ברומא, לחובבי ג’אז בבוסטון ולנערות צעירות בקיוטו. דמויותיו משוטטות בין בארים אפלוליים, חלומות, אובדן וזיכרון – אך תמיד מחפשות משהו שאי־אפשר להגדיר, אולי את המשמעות עצמה.

לאחר ההפגנות האנטי־יפניות בסין (2012), הוסרו ספריו של מורקמי ממדפי החנויות שם, יחד עם ספרי סופרים יפנים נוספים. מורקמי גינה בחריפות את גל הלאומנות החדש, והשווה אותו ל"יין זול שהפוליטיקאים משקים בו את הציבור".

ב־2013 פרסם את “צוקורו טאזאקי חסר הצבע ושנות עליית הרגל שלו” (Colorless Tsukuru Tazaki and His Years of Pilgrimage) –הרוקי מורקמי שב ברומן "זה אל אחת התמות האינטימיות והכואבות ביותר ביצירתו – הבדידות והצורך בהיטהרות נפשית באמצעות מסע פנימי. גיבור הרומן, צוקורו טאזאקי, הוא מהנדס שקט ומסוגר מטוקיו, שחייו מתנהלים בשגרה אפורה מאז שנות נעוריו, אז ננטש באכזריות על ידי ארבעת חבריו הקרובים ללא הסבר. שני עשורים לאחר מכן, בעידודה של אישה שהוא אוהב, הוא יוצא למסע בין ערים ובין זיכרונות, כדי לחשוף את סיבת הדחייה ולהתעמת עם עברו.

כמו ברומנים קודמים, מורקמי משלב כאן ריאליזם יומיומי עם אלמנטים של מסע רוחני, שבו המציאות והחלום נמהלים זה בזה. השם “שנות העלייה לרגל” רומז כמובן ליצירתו של פרנץ ליסט (Années de pèlerinage), שמוזיקת הפסנתר שלה מלווה את הספר ומשמשת סמל למסע הנפשי של צוקורו. היצירה כולה נעה בין עולמות – בין יפן המודרנית לאירופה, בין מגע חברתי מנוכר לבין כמיהה לחום אנושי. מורקמי מתאר את צוקורו כ”חסר צבע” – אדם שוויתר על זהותו מתוך פחד מדחייה, עד כי הוא חי כמו רוח שקופה. רק במסעו הוא מגלה כי הצבעים שאיבד אינם תכונה מולדת, אלא משהו שנרכש דרך קשרים, כאב ואהבה.

הרומן, מהפחות סוריאליסטיים של מורקמי, מבטא את המעבר של הסופר לבשלות רגשית ולשפה צלולה ומרוסנת. זהו סיפור על התבגרות מאוחרת, על אשמה וזיכרון, ועל האפשרות לזכות מחדש במשמעות בעולם שבו גם השגרה הפשוטה ביותר יכולה להפוך לעלייה לרגל.

בהשוואה ליצירות מוקדמות יותר של מורקמי, כגון "קפקא על החוף" (Kafka on the Shore, 2002) ו-1Q84 (2009–2010), ניכר ב*"צוקורו טאזאקי חסר הצבע"* מעבר ממרחב מיתי, רווי סמלים וחידות, אל עולם מצומצם ואינטימי יותר. אם ב1Q84 שוזר מורקמי עלילות מקבילות של מציאות חלופית, כתות מסתורין ורציחות סימבוליות, הרי שצוקורו פועל בתוך מציאות יומיומית לגמרי — דירה, תחנת רכבת, שיחות פשוטות — אך דווקא בהן מתרחשת הדרמה הקיומית.

במקום לעסוק במאבקים קוסמיים בין אור לחושך או במעברים בין ממדים, מורקמי מציב כאן את הגיבור מול אויב סמוי יותר – השתיקה של העבר והאובדן של תחושת השייכות. גם כאן קיימת עלייה לרגל, אך זו אינה מסע מיסטי אלא מסע אנושי של פיוס, חרטה והתבוננות. בכך הופך צוקורו טאזאקי ליצירה מפוכחת ובשלה יותר, שבה מורקמי מוותר על הפלאי לטובת הבנת מהות הבדידות במציאות יפנית מודרנית וגלובלית גם יחד.

במבט כולל, צוקורו טאזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו מסמן שלב מאוחר ובשל ביצירתו של הרוקי מורקמי — שלב שבו הסופר מפנה את מבטו מן המסתורין החוץ־עולמי אל המעמקים השקטים של הנפש האנושית. אם הרומנים המוקדמים שלו עסקו בחיפוש אחר דלתות נעלמות, עולמות מקבילים וגבולות דקים בין מציאות לחלום, הרי שכאן נפרש מסע פנימי אל לבו של האדם הבודד. מורקמי מראה כי גם ללא ממדים קסומים, עצם ההתמודדות עם אשמה, זיכרון ואובדן יכולה להיות מסע מיסטי לא פחות

רומן מסע פנימי שנמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, אך עורר ביקורות מעורבות בשל כתיבתו המאופקת והנוסטלגית.

ב־2017 פרסם את “Killing Commendatore” (רצח הקומנדטורה), רומן ארוך על צייר דיוקנאות אלמוני המגלה ציור מסתורי בבית אמן מת. הספר עורר סערה בהונג קונג, שם סווג תחת הקטגוריה “Class II – indecent”, הדורשת סימון אזהרה ואוסרת מכירה מתחת לגיל 18 – מה שגרם לצנזורה נרחבת ולסערה ציבורית.

ב־2023, לאחר שש שנות דממה ספרותית, פרסם מורקמי את הרומן החדש “The City and Its Uncertain Walls” (העיר וחומותיה הבלתי ודאיות). הרומן, המשתרע על פני 1,200 עמודים, מתרחש בעולם “טהור במאת האחוזים מורקמי” – בין מציאות לחלום, בין חומה לבדידות. הוא מתבסס על נובלה מוקדמת שכתב ב־1980, אך לטענתו מעולם לא היה מרוצה ממנה עד עתה. בראיונות שקיים לרגל פרסום הספר אמר כי מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה השרו בו תחושת הסתגרות עולמית: “העולם הקים חומות חדשות. חומות של פחד ושל חוסר אמון.” לדבריו, הסיפור על עיר מוקפת חומות הוא מטפורה לעולם שנמצא בסגר: “איך ייתכן שבידוד מוחלט ותחושת אמפתיה יכולים להתקיים באותו מקום?” שאל באחד הראיונות ל־The Guardian.

רוב יצירותיו של מורקמי כתובות בגוף ראשון, במסורת היפנית של “הנובלה האישית” (I-novel). לדבריו, מאחר שבספרות היפנית המסורתית, המשפחה תופסת מקום מרכזי, גיבור עצמאי הוא תמיד אדם שבוחר בחירות של חירות ובדידות על פני אינטימיות משפחתית.

לכתיבתו נלווה הומור ייחודי, לעיתים יבש, לעיתים סוריאליסטי. בקובץ "אחרי רעידת האדמה"  “After the Quake” (2000)) מופיע הסיפור “הצפרדע העל־אנושית מצילה את טוקיו”, שבו צפרדע בגובה שני מטרים שותה תה עם גיבור הסיפור ודנה עמו בהצלת העיר – דוגמה לאופן שבו מורקמי מצליח לשלב פנטזיה, אירוניה ורוך אנושי. גיבוריו נוטים להעיר תוך כדי סיפור על כמה מוזר הסיפור שבו הם חיים, כמעט כמו שחקנים על סט קולנועי. “כשאני כותב,” הסביר מורקמי, “הדמויות חוות את מה שאני חווה. הכול נבנה סביבן כמו תפאורה של סרט, עם קירות מזויפים ואור חלש.” הוא אף השווה את תהליך הכתיבה ליצירת סרט אישי: “זו אחת ההנאות הגדולות בכתיבת פרוזה – אני מביים את הסרט שלי, רק בשביל עצמי.”

כתיבתו של מורקמי מתוארת לעיתים כ"ריאליזם קסום" עם נגיעות סוריאליסטיות, אם כי הוא עצמו טוען: “אני פשוט כותב את הסיפורים שאני רוצה לכתוב, בדרך שנראית לי טבעית. הסיפור נע מעצמו, כמו מים הזורמים לפי תוואי הקרקע. אני רק מנסה להעלות את הזרימה הזאת במילים.”

על סגנונו ניתן ללמוד מתוך דרך תיאורו את אחת הדמויות בספרו "קורות הציפור המכנית":

"…סיפוריה היו ארוכים וסבוכים בהרבה מאלה שלי. נוסף על כך היא – בניגוד לי – לא הייתה משליטה שום סדר בסיפוריה, אלא הייתה קופצת מנושא לנושא על פי מה שרגשותיה הכתיבו לה. היא הייתה הופכת ללא כל הסבר את סדר הזמנים או מתארת כגיבור ראשי מישהו שלא הזכירה כלל עד לאותו רגע. כדי לשייך כל אחד מהקטעים בסיפורה לפרק החיים המתאימים לו נדרשה למאזין מחשבה רבה, ובמקרים מסוימים גם היא לא עזרה. היא הייתה מספרת את הדברים שראתה במו עיניה, וגם אירועים שלא הייתה עדה להם בכלל"[14].

המוזיקה הקלאסית נוכחת בעולמו הספרותי: שלושת חלקי “קורות הציפור המכנית", נושאים שמות בהשראת אופרות ויצירות – “The Thieving Magpie” של רוסיני, “Bird as Prophet” של שומאן ו־“The Bird-Catcher” מ״חליל הקסם״ של מוצרט. גם רומנים אחרים נושאים שמות של שירים – “Dance Dance Dance” (על שם שיר משנות ה־50), “Norwegian Wood” (על שם שיר של הביטלס) ו־“South of the Border, West of the Sun” (בהשראת שיר אמריקני ישן).

מבקרים רבים זיהו ביצירתו יסודות של שמאניזם ושל רוחניות שינטואיסטית יפנית. במאמר מ־2000 הצביעה החוקרת סוזן פישר על קשרים בין קורות הציפור המכנית" לבין מסורות שמאניות של ירידה לבאר יבשה – כמסע מיסטי לעולם התת־מודע.

באוקטובר 2022 פרסם מורקמי מאמר אישי בכתב העת The Atlantic, שבו חשף מעט ממלאכת היצירה שלו: “אני כמעט אף פעם לא מתכנן דמויות מראש. תוך כדי כתיבה נוצר ציר פנימי שמושך אליו פרטים, כמו מגנט. כך מתגבשת דמות שלמה. רק אחר־כך אני קולט שיש בה משהו ממישהו אמיתי.”

מורקמי כינה את התהליך הזה בשם הייחודי “הגמדים האוטומטיים”, והוסיף: “אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בכתיבת רומן הוא התחושה שאני יכול להפוך לכל מי שארצה. הדמויות שבאמת חיות – בסופו של דבר משתחררות משליטתי ומתחילות לפעול בעצמן.”

מורקמי של ימינו הוא כבר לא רק סופר, אלא מעין עולם ספרותי שלם – מקום שבו אפשר להיאבד ולמצוא את עצמך בו־זמנית. כמו הדמויות שלו, גם הקוראים משוטטים בין חלום ומציאות, בין חומות של פחד לרגעים של חמלה. והוא, במבט רגוע אך חודר, ממשיך להוביל אותנו במסע השקט שלו – מסע של מילים, של מוסיקה ושל אנושיות פשוטה, כמעט בלתי נראית, אך אמיתית מאין כמוה. כתיבתו של מורקמי, כמו חייו, היא מסע — מסע שקט בין מציאות ודמיון, בין תרבות וזרות, בין האדם הקטן לעולם הגדול.

ביקורו של הרוקי מורקמי בישראל וקבלת פרס ירושלים

בפברואר 2009, הגיע הרוקי מורקמי לישראל כדי לקבל את פרס ירושלים לחירות האדם בחברה. הפרס הוענק לו בטקס הפתיחה של יריד הספרים הבינלאומי ה-24 בבנייני האומה בירושלים, במעמד נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, וראש העיריה ניר ברקת הביקור היה טעון ונתון במחלוקת. הוא התקיים זמן קצר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, וגורמים פרו-פלסטיניים ביפן ובעולם קראו למורקמי להחרים את הטקס ולא להגיע לישראל .

במעמד קבלת הפרס, נשא מורקמי נאום קצר אך עוצמתי שהפך מאז לאחד הנאומים המצוטטים ביותר שלו. הנאום, שזכה לכינוי "תמיד בצד הביצה" (Always on the Side of the Egg), עסק בחובתו המוסרית של הסופר ובמתח שבין היחיד למערכת.

מורקמי פתח בהתייחסות ישירה ללחצים שהופעלו עליו. הוא הסביר שאחת הסיבות המרכזיות שהחליט לבוא היא דווקא משום שרבים ייעצו לו לא לעשות זאת. הוא אמר: "אולי, כמו סופרים רבים אחרים, אני נוטה לעשות את ההיפך המוחלט ממה שנאמר לי לעשות" .הוא הוסיף ש"לבוא לכאן פירושו לראות במו עיני, ולא לבוא פירושו לא לראות. בחרתי לראות".

מורקמי הציג משל:

"אם יש כאן חומה גבוהה ואיתנה, וביצה שחלשה ונשברת על גביה – אני תמיד אעמוד לצד הביצה. […] החומה היא 'המערכת' (The System). המערכת אמורה להגן עלינו, אבל לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה, ואז היא מתחילה להרוג אותנו… הביצה היא הנפש האנושית היחידאית, השברירית… כל אחד מאיתנו הוא ביצה שכזו." תפקיד הסופר: הוא הגדיר את תפקידו כסופר בתוך המטאפורה הזו. לדבריו, תפקיד הסופר (או "טווה השקרים המקצועי", כפי שכינה את עצמו הוא "להביא את כבוד הנפש האישית אל פני השטח ולהאיר עליה זרקור", ולנסות "לנצח" את המערכת (החומה) באמצעות סיפורים שמעוררים מודעות לייחודיות ולשבריריות של כל נפש

הנאום נתפס כהומניסטי, אמיץ ואנטי-מלחמתי. אף שלא גינה את ישראל ישירות, הרמיזה הייתה ברורה והמסר האוניברסלי שלו – תמיכה ביחיד חסר המגן מול כוחה הדורסני של המערכת (כל מערכת) – הכה גלים ברחבי העולם וזיכה אותו בתשואות רמות באולם[15].

פרס נובל

המועמדות התמידית של הרוקי מורקמי לפרס נובל לספרות הפכה עם השנים לתופעה תרבותית בפני עצמה — כמעט מיתוס עולמי. מזה יותר משני עשורים, שמו מוזכר מדי שנה ברשימות ההימורים של פרס נובל, והוא נחשב לאחד ה"ניצבים הנצחיים" של עולם הספרות – מועמד אהוב, אך טרם זכה.

הסיבות לכך שמורקמי טרם זכה בפרס נובל נותרו בגדר השערה, אך מבקרים מציינים כי האקדמיה השוודית נוטה להעדיף סופרים פוליטיים או מעורבים חברתית באופן ישיר, בעוד מורקמי מבטא ביקורת חברתית דרך אלגוריה וסמליות. עם זאת, עצם העובדה ששמו שב ועולה מדי שנה מדגישה את השפעתו העצומה על הספרות הגלובלית ואת יכולתו לתאר את הבדידות, האהבה והזהות האנושית בשפה פשוטה אך מהדהדת. בעיני רבים, מורקמי כבר מזמן אינו “מועמד לפרס” אלא תופעה ספרותית בינלאומית – סופר שהצליח לבטא את רוח העידן הגלובלי וליצור שפה חדשה של רגש ומסתורין, בין טוקיו למערב, בין החלום למציאות.

הערות

[1] קורט וונגוט (Kurt Vonnegut,‏ ‏1922–2007) היה סופר, סאטיריקן ומרצה אמריקאי, מן הקולות המקוריים והמשפיעים ביותר בספרות שלאחר מלחמת העולם השנייה. כתיבתו משלבת הומור שחור, ביקורת חברתית ופילוסופיה הומניסטית, תוך שימוש בסגנון פשוט לכאורה אך עתיר עומק אירוני. וונגוט התפרסם עם הרומן Slaughterhouse-Five (1969), המבוסס על חוויותיו כחייל שנשבה בגרמניה ושרד את הפצצת דרזדן. דרך דמותו של בילי פילגרים, הוא בחן את האבסורד שבמלחמה ואת שבירות התודעה האנושית. ספריו, בהם Cat’s Cradle,‏ Breakfast of Champions ו־Mother Night, בוחנים את הפער בין קדמה טכנולוגית לערכים מוסריים, ואת האדם כיצור מגוחך ונוגע ללב בעולם חסר היגיון. וונגוט נחשב לאחד ההוגים הספרותיים הבולטים של המאה ה־20, ולדמות מרכזית בעיצוב הסאטירה האמריקאית המודרני

[2] ריצ’רד בראוטיגן (Richard Brautigan,‏ ‏1935–1984) היה סופר ומשורר אמריקאי המזוהה עם תרבות הנגד של שנות ה־60 ועם זרם ה־New American Writing. כתיבתו משלבת הומור עדין, דמיון סוריאליסטי ותחושת תמימות פגומה, והיא נעה בין שירה פרוזאית לסיפורת לירית. בראוטיגן התפרסם בזכות הרומן Trout Fishing in America (1967), שהפך לסמל של דור הביט וההיפיות, ובו מיזג בין סאטירה חברתית, אהבת טבע ופרגמנטים פיוטיים של ניכור אמריקאי. ספריו המאוחרים, בהם In Watermelon Sugar ו־The Abortion, ממשיכים לחקור את הבדידות, האהבה והכמיהה לעולם פשוט וטהור יותר. סגנונו המאופק והאבסורדי השפיע על סופרים רבים, ובהם הרוקי מורקמי, שראה בו השראה מרכזית לכתיבה המשלבת ריאליזם עם חלום, הומור עם עצב.

[3] ג’ק קרואק (Jack Kerouac,‏ ‏1922–1969) היה סופר ומשורר אמריקאי, מן הדמויות המרכזיות של דור הביט (Beat Generation) ושל חלוצי הספרות האמריקאית המודרנית. יצירתו ניחנה בסגנון ספונטני וזורם, המושפע מג’אז ומזרם התודעה, והיא מבטאת את חיפוש הדרך הרוחנית והחופש האישי של דור שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הרומן המפורסם שלו, On the Road (1957), הפך למניפסט של דור שלם של צעירים שמרד בערכי הצריכה והקונפורמיות, ויצא למסע אחר משמעות, אהבה ותודעה חופשית. ספריו המאוחרים, בהם The Dharma Bums ו־Big Sur, משלבים רוח בודהיסטית, בדידות וגעגוע ליופי בלתי מושג. קרואק נחשב לאחד הקולות שגיבשו את מיתוס הנווד האמריקאי, והשפעתו ניכרת עד היום בספרות, במוזיקה ובתרבות הנגד ברחבי העולם

[4] פרס גונזו (Gunzo Prize for New Writers) הוא אחד הפרסים הספרותיים החשובים ביפן המוענקים לסופרים בראשית דרכם. הוא נוסד על ידי כתב העת הספרותי הוותיק Gunzo, המתפרסם בהוצאת Kodansha, ונחשב במשך עשרות שנים לאחת הבמות המרכזיות לגילוי כישרונות חדשים בספרות היפנית.

הפרס מוענק מדי שנה מאז 1958, והוא כולל שני תחומים עיקריים – פרוזה וביקורת ספרותית. הזכייה בפרס גונזו מהווה לרוב קרש קפיצה משמעותי לקריירה ספרותית, ורבים מהסופרים הגדולים של יפן העכשווית, בהם סאיאקה מוראטה (Sayaka Murata), החלו את דרכם הספרותית בזכייה זו

מעבר לחשיבותו הספרותית, הפרס נחשב למדד רגיש לשינויים בתרבות היפנית: הוא מצביע על כיווני הכתיבה והנושאים המעסיקים את הדור הצעיר – החל ממגדר ומיניות ועד שאלות של זהות, קונפורמיות וגלובליזציה. במובן זה, פרס גונזו משמש לא רק כהכרה בכישרון אישי, אלא גם כראי רוחני לספרות היפנית המשתנה.

[5] פשעי המלחמה במנצ'וקוו (Manchukuo) מהווים אחד הפרקים האפלים והכואבים בתולדות יפן המודרנית. מנצ'וקוו הייתה מדינת בובות שהקימה יפן בצפון-מזרח סין לאחר הפלישה למנצ'וריה בשנת 1931, בעקבות “תקרית מוקדן”. המדינה הוכרזה רשמית ב־1932 ונשלטה בפועל בידי הצבא הקיסרי היפני, אף שנראתה כלפי חוץ כישות עצמאית שבראשה הועמד הקיסר הסיני האחרון, פוּ־יי (Puyi).

תחת שלטון יפני, מנצ'וקוו הפכה למוקד ניסויים כלכליים, אידיאולוגיים וביולוגיים, אך גם לזירת דיכוי אכזרי. תושבי האזור — סינים, קוריאנים ומיעוטים מקומיים — סבלו ממדיניות קולוניאלית קשוחה שכללה הפקעת אדמות, עבודת כפייה, גירוש כפרים ודיכוי תרבותי. צבא קוואנטונג (Kwantung Army), ששלט בפועל בשטח, נודע באכזריותו ובחוסר הפיקוח עליו מצד טוקיו.

מהחמורים שבפשעי המלחמה במנצ'וקוו היה פועלה של יחידה 731, יחידת מחקר ביולוגי יפנית שפעלה בקרבת העיר הרבין. תחת מעטה של “מחקר מדעי”, ערכו בה מדענים יפנים ניסויים בבני אדם — בעיקר חיילים סינים, שבויי מלחמה ואזרחים — שכללו הזרקת נגיפים קטלניים, ניסויי הקפאה, ניתוחים ללא הרדמה וניסויי נשק ביולוגי. אלפים נספו כתוצאה מהניסויים.

מעבר לכך, נרשמו במנצ'וקוו מקרי הוצאות להורג המוניות, אונס שיטתי וביזה נרחבת, בייחוד במהלך התקדמות הצבא היפני בדרום סין בשנות השלושים והארבעים. עם תבוסת יפן ב־1945 נחשפו ממדי הזוועה, אך רק חלק קטן מהאחראים הועמדו לדין במשפטי טוקיו. רבים מאנשי יחידה 731, למשל, זכו לחסינות בתמורה להעברת נתונים לארצות הברית.

הסיפור של מנצ'וקוו ממשיך לרדוף את דימויה של יפן גם כיום, ומשמש נקודת מפתח בהבנת התודעה ההיסטורית והאשמה הלאומית שהספרות היפנית — ובהם סופרים כמו קנזבורו אוּאֶה (Kenzaburō Ōe) ו־הרוקי מורקמי (Haruki Murakami) — ניסתה לעבד לאורך הדורות.

[6] פרס יומיורי לספרות (Yomiuri Prize for Literature) הוא אחד מפרסי הספרות החשובים והוותיקים ביפן. הוא נוסד בשנת 1949 על ידי עיתון Yomiuri Shimbun, מהגדולים במדינה, במטרה לעודד יצירה ספרותית מקורית ולקדם את הספרות היפנית המודרנית. הפרס מוענק מדי שנה במגוון קטגוריות — רומן, סיפור קצר, מחזה, שירה, ביקורת ספרותית ותרגום — והוא נחשב לאות כבוד מרכזי בקריירה של סופרים ומשוררים יפנים.

בין הזוכים הבולטים בפרס נמנים יאסונארי קאוואבאטה, שואה או, יוקיו מישימה, הרוקי מורקמי וקנזבורו אוֹאֶה. מעבר להוקרה האישית, הפרס משקף את ההתפתחות התרבותית של יפן שלאחר המלחמה ואת הדיאלוג המתמשך שבין מסורת ספרותית עתיקה לבין רוח מודרנית, ביקורתית וחדשנית.

[7] קנזבורו אוּאֶה (Kenzaburō Ōe,‏ 1935–2023) היה אחד הקולות המרכזיים והמשפיעים ביותר בספרות היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1994. יצירתו משלבת בין ממד פוליטי עמוק לרגישות אנושית נדירה, והיא משקפת את מאבקה של יפן עם טראומת המלחמה, שאלות של אחריות מוסרית, והחיפוש אחר זהות אישית וחברתית בעולם מודרני מפולג.

אוּאֶה נולד באי שיקוקו וגדל בתקופה של חורבן לאומי וחברתי. חוויות ילדותו במלחמה, יחד עם חינוכו ההומניסטי באוניברסיטת טוקיו, עיצבו את השקפת עולמו הביקורתית כלפי הלאומיות היפנית והכוח הצבאי. הוא ראה בספרות כלי מוסרי להתנגדות — דרך לחקור את מצפונה של האומה ואת גבולותיה של האנושיות.

פריצתו הגדולה הגיעה עם הרומן "התבגרות" (A Personal Matter, ‏1964), שבו תיאר את מאבקו של גבר צעיר להתמודד עם לידת בנו הפגוע מוחית – סיפור המבוסס על חייו האישיים. כתיבתו הישירה והכואבת, הנעה בין ייאוש לתקווה, הפכה את הרומן למניפסט של אחריות מוסרית והשלמה עם חוסר השלמות האנושית.

במהלך הקריירה הארוכה שלו פרסם אוּאֶה עשרות רומנים, מאמרים ומסות, ובהם The Silent Cry ‏(1967) ו־Somersault ‏(1999), שבהם הרחיב את עיסוקו בנושאים של אשמה קולקטיבית, התחדשות רוחנית, ופוטנציאל הגאולה האנושית. סגנונו המורכב והאינטלקטואלי נשען על שפה צפופה ועמוקה, אך גם על חמלה רבה כלפי דמויותיו.

אוּאֶה היה לא רק סופר, אלא גם אינטלקטואל מעורב — מתנגד חריף לחימוש הגרעיני וללאומנות היפנית החדשה. הוא ראה בעצמו ממשיך דרכם של ההומניסטים האירופיים, והדגיש את אחריות הסופר “להישיר מבט אל המציאות, גם כשהיא מכאיבה”.

במותו הותיר אחריו מורשת של יושר מוסרי ועומק ספרותי, שהשפעתה ניכרת עד היום — הן על הדור החדש של הסופרים היפנים והן על קוראים ברחבי העולם, הרואים בו קול מצפון נדיר של יפן המודרנית.

[8] “Sputnik Sweetheart” (‏1999) הוא רומן מאת הרוקי מורקמי המתמקד באהבה בלתי ממומשת, בדידות וחיפוש זהות בעולם של ניכור רגשי. העלילה מסופרת מפי קֵי, גבר צעיר המאוהב בחברתו סוּמוּ, סופרת מתבגרת שאינה משיבה לו אהבה אלא נמשכת אל אישה מסתורית בשם מיוּ. שלושת הדמויות נשאבות למסע רגשי ורוחני שבו הגבולות בין מציאות לחלום מיטשטשים – מסע שבו נבחנים המושגים של קרבה, ריחוק ואובדן עצמי.

מורקמי משלב כאן ריאליזם פיוטי עם אווירה מהורהרת ואלמנטים סוריאליסטיים, היוצרים תחושת ריחוף בין עולמות. השם “סוויטה ספוטניק” רומז גם ללווין הסובייטי המפורסם וגם לניתוק האנושי בעידן התקשורת הגלובלית. הספר נחשב לאחת היצירות המעודנות והמלנכוליות ביותר של מורקמי, וממשיך את עיסוקו המתמשך בנפש האנושית ובאי־האפשרות של אהבה שלמה.

[9] Kafka on the Shore” (‏2002) הוא אחד הרומנים השאפתניים והמפורסמים ביותר של הרוקי מורקמי, יצירה סוריאליסטית ופיוטית המשלבת מיתוס, פסיכולוגיה ומטאפיזיקה. הספר שוזר שני קווי עלילה מקבילים: האחד עוקב אחר קאפקה טאמורה, נער בן חמש־עשרה הנמלט מביתו בניסיון לברוח מנבואת אביו ולמצוא את עצמו; השני עוקב אחר נקאטה, זקן פשוט ומסתורי שמסוגל לדבר עם חתולים ונגרר למסע בלתי צפוי.

שני הסיפורים מצטלבים בהדרגה לכדי עולם שבו המציאות והדמיון מתמזגים, הזמן נשבר, והנפש נחשפת בשכבותיה העמוקות ביותר. מורקמי יוצר כאן אלגוריה על חיפוש זהות, אשמה וגאולה, כשהוא שואב השראה מספרות מערבית (ובעיקר פרנץ קפקא) אך מעניק לה עיבוד יפני־פיוטי ייחודי.

Kakfa on the Shore נחשב לאחת הפסגות ביצירתו של מורקמי ולרומן שבו מימש במלואו את יכולתו לחצות גבולות בין תודעה למציאות, בין מזרח למערב, ובין כאב ליופי.

[10] ריימונד קארבר (Raymond Carver,‏ ‏1938–1988) היה סופר ומשורר אמריקאי, שנחשב למאסטר של הסיפור הקצר ולנציג הבולט של זרם ה"מינימליזם הספרותי" בארצות הברית של סוף המאה העשרים. קארבר כתב על החיים הפשוטים והקשים של מעמד הפועלים האמריקאי – מערכות יחסים מתפוררות, שתייה, אהבה ואובדן – בשפה מדויקת, חסכונית וטעונה רגש.

קובץ הסיפורים שלו What We Talk About When We Talk About Love ‏(1981) נחשב לאחת מאבני הדרך של הפרוזה האמריקאית המודרנית, והשפעתו ניכרת גם על סופרים רבים בעולם, בהם הרוקי מורקמי, שראה בו השראה מרכזית.

קארבר העניק לקוראים מבט אנושי, פשוט אך נוקב, על היומיומי והפגום – עולם שבו רגע קטן של חסד או שתיקה יכול לגלות אמת גדולה.

[11] ב־17 בינואר 1995 פקדה את יפן אחת הקטסטרופות הקשות בתולדותיה המודרניות — רעידת האדמה בעיר קובה (The Great Hanshin Earthquake). הרעידה, בעוצמה של 7.3 בסולם ריכטר, התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות והחריבה חלקים נרחבים מהעיר התעשייתית קובה שבאי הונשו. בתוך פחות מדקה קרסו עשרות אלפי מבנים, גשרים וכבישים, פרצו שריפות שהשתוללו במשך ימים, ולמעלה מ־6,400 בני אדם מצאו את מותם.

האסון טלטל את תודעתה של יפן, מדינה שנראתה עד אז חסונה ומאורגנת כמעט עד שלמות. הממשל ספג ביקורת חריפה על תגובתו האיטית, והאירוע חשף את השבריריות של החברה היפנית בתוך עידן של שגשוג כלכלי. רבים מן הניצולים דיווחו על תחושת ניכור ובדידות, ועל התמוססות תחושת הקהילה המסורתית.

רעידת האדמה בקובה הפכה לא רק לאירוע היסטורי אלא גם לנקודת מפנה תרבותית. היא שימשה רקע וגורם השראה לסופרים ואמנים, ובהם הרוקי מורקמי, שעסק בה בהרחבה בקובץ הסיפורים After the Quake ‏(1999), כאלגוריה לרעידות הסמויות בנפשו של האדם המודרני. האסון סימן את המעבר מיפן של ביטחון ושליטה ליפן מודעת לשבריריות, חומלת וזהירה יותר.

[12] ב־20 במרץ 1995 התרחשה אחת הזוועות הגדולות בתולדות יפן שלאחר המלחמה — מתקפת הגז הסארין ברכבת התחתית של טוקיו. חברי הכת הדתית הקיצונית Aum Shinrikyō ("האמת העליונה"), בראשותו של שוקו אסאהרה, שחררו גז עצבים קטלני במספר קרונות רכבת בשעת שיא בוקרית. ההתקפה גבתה את חייהם של 13 בני אדם, ופגעה ביותר מ־6,000 נוסעים נוספים שסבלו מפגיעות קשות בעיניים ובמערכת הנשימה.

האירוע טלטל את יפן עד היסוד: חברה שראתה את עצמה יציבה, מתורבתת ובטוחה, נאלצה להתמודד לפתע עם אלימות פנימית קיצונית ועם פניה האפלות של דת, טכנולוגיה וצייתנות עיוורת. השלטון היפני נחשף כאיטי ומבולבל בטיפול באירוע, והציבור איבד אמון במוסדות המסורתיים.

המתקפה סימנה נקודת מפנה פסיכולוגית עמוקה. היא סימלה את התפוררות האשליה של הביטחון החברתי, ואת חדירת הפחד גם אל מרחב היומיום העירוני.

מתקפת הסארין נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של יפן כסמל לעידן שבו האויב אינו מבחוץ, אלא נולד מתוך שבר פנימי — דתי, חברתי ונפשי.

[13]  תקופת הייסיי (Heisei period, 1989–2019) היא אחת התקופות המרכזיות והמורכבות בתולדות יפן המודרנית, והיא נמשכה שלושים שנה – מתקופתו של הקיסר אקיהיטו ועד עליית בנו נארוהיטו לכס הקיסרות. משמעות השם Heisei היא “השגת שלום בכל מקום”, אולם בפועל הייתה זו תקופה של שינויים דרמטיים – כלכליים, חברתיים ותרבותיים – שהשפעתם ניכרת גם על הספרות והאמנות.

לאחר שגשוג “הבועה הכלכלית” של שנות השמונים, חוותה יפן משבר חריף בתחילת שנות התשעים, שהתבטא בדפלציה, באבטלה ובתחושת אובדן כיוון לאומי. החברה היפנית מצאה עצמה נאבקת בשאלות של זהות, משמעות וקיום אישי בעידן של טכנולוגיה, גלובליזציה ובדידות עירונית. זה היה דור שאיבד את האמונה בקולקטיב אך חיפש נחמה בפרטים הקטנים של חיי היומיום – מוטיב מרכזי בספרות, במוזיקה ובקולנוע של התקופה.

בתחום הספרות, תקופת הייסיי סימנה מעבר מכתיבה גברית וממוסדת לספרות אינטימית, נשית ואורבנית יותר. סופרים כמו הרוקי מורקמי, בננה יושימוטו, ו־קנזבורו אואה יצרו שפה חדשה שהביעה ניכור ופיוס, בעוד דור צעיר יותר – מייקו קוואקאמי ו־סאיאקה מוראטה – המשיך לחקור מגדר, גוף ומעמד חברתי. הספרות בתקופה זו הפכה ראי למציאות שבה המסורת והמודרניות מתקיימות זו לצד זו, ושאלות של זהות, בדידות ומשמעות קיבלו נופך אוניברסלי

במובן התרבותי הרחב, תקופת הייסיי הייתה גם תקופת המעבר שבין אנלוגי לדיגיטלי, בין קולקטיביזם לאחריות אישית. היא הצמיחה דור של יוצרים שהתבוננו בעולם דרך עין עירונית וגלובלית, אך גם ביקשו להיאחז בזיכרון התרבותי היפני – במוזיקת ג’אז בבתי קפה של טוקיו, בטקסי תה, ובצלילי הגשם על חלון קטן בעיר גשומה.

[14] מתוך "קורות הציפור המכנית", בתרגומו של יונתן פרידמן, הוצאת זמורה בית

[15] מירב יודלביץ, "ישראל סובלת מטראומה", YNET, 11.03.09,