שורשי הספרות היפנית המודרנית – קאוואבאטה ומישימה

כתב: גילי חסקין; ‏01/11/2025

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן ; הרוקי מוראקימי

טיול ליפן לא יהיה שלם, ללא עיסו קבספרות היפנית, הן בעתיקה והן במודרנית.

כדי להבין את הספרות היפנית החדשה — זו שמאתגרת נורמות חברתיות, חוקרת מגדר ומביטה פנימה אל תוך הנפש העירונית — כדאי לחזור אל שניים מהסופרים שעיצבו את היסודות שעליהם היא עומדת: יאסונארי קאוואבאטה (Yasunari Kawabata) ו־יוקיו מישימה (Yukio Mishima).

שניהם שונים כמעט בכל היבט — באופי, בעמדה הפוליטית וביחסם למסורת — אך שניהם חיפשו, כל אחד בדרכו, ללכוד את היופי ברגע של שבר.

יאסונארי קאוואבאטה ( Yasunari Kawabata,  1899–1972 ) –מגדולי סופריה של יפן וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1968, היה אמן של שתיקה, של רמיזה ושל רוך מאופק. בכתיבתו ניסה ללכוד את מה שנדמה כחמקמק ביותר – היופי שבין הדברים, הרגעים הקטנים שבהם העולם מתגלה בצלילות כמעט מכאיבה.

קאוואבאטה נולד בעיר אוסקה ואיבד את כל משפחתו עוד בילדותו. תחושת היתמות הזו ליוותה אותו כל חייו והפכה למוטיב מרכזי ביצירתו. ברומנים כמו 'מדינת השלג', 'אלף העגורים'  ו'האגם' הוא מתאר בדייקנות את ניסיונות האדם למצוא חום ואינטימיות בתוך עולם מתרחק. גיבוריו שקטים, מהורהרים, ובחיפושם אחר יופי יש תמיד גם צל של עצב.

כך למשל, “מדינת השלג” (Snow Country, ‏1937–1947) הוא דוגמה מובהקת לאסתטיקה היפנית של יופי שברירי וחולף. העלילה עוקבת אחר מערכת יחסים בין גבר עירוני עשיר לבין גיישה כפרית בעיירת מרחצאות חורפית בצפון יפן. דרך סיפור אהבתם המתפוררת מתאר קאוואבאטה את המרחק בין טבע לאדם, בין רגש לאיפוק, ובין התרבות העירונית הקרה לעולם הכפרי החם והפגיע. הסגנון מינימליסטי ומדוד, וכל פרט — פתית שלג, השתקפות מראה, אור של מנורה — נושא משקל רגשי. הספר מסמל את המעבר של יפן ממסורת פיוטית אל מודרניות מפוכחת ומצערת.

ב“אלף העגורים” (Thousand Cranes, ‏1949–1952) העלילה נפתחת בטקס תה מסורתי, שבו פוגש הגיבור נשים הקשורות בעברו של אביו. סביב חפצי טקס התה — קערה, כלי חרס, בדים — נרקם סיפור של תשוקה, אשמה וזיכרון. קאוואבאטה משתמש בטקס העתיק כאלגוריה לעולמה הרגשי של יפן שלאחר המלחמה: חברה שמנסה לשמר יופי והרמוניה גם כשבתוכה רוחשת אש של כאב. הסגנון מאופק ודחוס, אך מאחורי הפשטות מסתתרת עדות חדה לשבר שבין מסורת לעולם מודרני, בין טוהר לריקבון מוסרי.

“האגם” (The Lake, ‏1954) הוא אחד הרומנים  האפלים והאינטימיים שלו. זהו ספר החוקר את גבולות הנפש הבודדה. במרכז העלילה ניצב מורה צעיר הנמשך אל אישה מסתורית, אך מתקשה ליצור עמה קשר אמיתי. סביב האגם שבו מתרחשת העלילה נפרש עולם פנימי טעון – מקום שבו דממה, צללים והשתקפויות מים משמשים כמטפורה לנפש אנושית סגורה ומבולבלת. קאוואבאטה מתאר את הבדידות לא כמצב חברתי אלא כמהות קיומית, ואת האהבה ככמיהה שאינה ניתנת למימוש. בשפה מדודה ושקופה הוא מצליח ללכוד את שבריריות האדם מול יופיו הבלתי יציב של העולם.

הרומן 'בית היפהפיות הנמות' (眠れる美女, Nemureru Bijo), שפרסם יאסונארי קוואבאטה בשנת 1961, הוא אחת היצירות המורכבות והמהורהרות ביותר בספרות היפנית המודרנית, יצירה שבה מתלכדים פיוט, מוסר וארוטיקה למדיטציה על גבולות החיים והמוות. קוואבאטה מציב במרכזה של העלילה את אגואיצ’י, גבר קשיש המבקר בבית מסתורי שבו גברים מזדקנים נרדמים לצד נערות צעירות הנתונות בשינה עמוקה, כשהמגע בהן אסור. המפגש החד-צדדי הזה בין זקנה לנעורים, בין גוף דומם ליופי בלתי מודע לעצמו, הופך למראה שבאמצעותה מתבונן הגיבור בחייו, בכמיהותיו ובבדידותו. השינה של הנערות מסמלת את הנצח, את היופי הקפוא שאינו נגיש עוד לאדם החי, בעוד שהזקן – בבדידותו, בתשוקתו המבוישת ובגעגועו למגע אנושי – מגלם את סופיותו של הקיום האנושי. קוואבאטה, בלשונו הצלולה והמהורהרת, מנסח כאן הרהור על השבריריות של היופי ועל התשוקה האנושית הנאבקת באובדן, וממזג את האסתטיקה היפנית של הדממה, ההעדר והחולף עם מבט פסיכולוגי נוקב אל תוך נבכי התודעה. אין מדובר רק בסיפור על תשוקה אסורה, אלא במעין טקס פיוטי של התבוננות במוות מתוך כמיהה לחיים, ביטוי לשאיפתו של קוואבאטה – כפי שביטא ביצירות אחרות כמו קולו של ההר ו-שלג בארץ – ללכוד את הרגע החולף שבו מתאחדים היופי והכיליון, החיים והזיכרון.

קאוואבאטה הרבה לשלב בציטוטיו משוררי זן מוקדמים כמו דוגן (Dōgen)[1] ומיואה (Myōe),[2] ולראות בשירתם ביטוי לטוהר הטבעי של יפן. בעיניו, השיר הקצרצר, ההייקו, היה לא רק צורה פיוטית אלא מראה של תודעה – ניסיון ללכוד את היקום כולו בשלוש שורות[3]. יחד עם זאת, קאוואבאטה הבין כי שירה זו כמעט אינה ניתנת לתרגום: מה שנשמע ביפנית עדין ומלא משמעות, נשמע לעיתים בשפות אחרות בנאלי או שטחי.

הוא ראה באמנות היפנית ביטוי לרוח של ריקות – לא כהיעדר, אלא כמלאות שקטה. “הריקות”, אמר, “היא עצם קיומו של היקום; תודעה שופעת עד בלי די, ללא גבול ומעבר לכל שיעור.” מתוך הגישה הזו נולדה כתיבתו – לא סוערת, לא פוליטית, אלא פנימית, כזו שמבקשת להעניק משמעות גם לדממה.

ב־1968, כאשר עמד על בימת הטקס בשטוקהולם וקיבל את פרס נובל, נשא קאוואבאטה נאום שנחשב עד היום ליצירת אמנות בפני עצמה – “אני, בן יפן היפה”. בנאום זה הציג את תפיסתו את יפן ואת הספרות שלה, לא כמכלול היסטורי־אובייקטיבי, אלא מתוך מבט אישי של מי שרואה בעצמו חוליה בשרשרת ארוכה של מסורת תרבותית. הוא דיבר על היופי היפני, על שירה, אמנות, טקס התה וסידור הפרחים, ועל הזיקה שבין אסתטיקה לבין רוחניות. הנאום, שנראה לעיתים כהמנון ליפן המסורתית, כמעט ואינו מתייחס ליפן של זמנו – המדינה שלאחר מלחמת העולם השנייה, זו שהתמערבה במהירות ושינתה את פניה. ייתכן שזו הייתה בחירה מודעת: רצון להישען על שורשי התרבות הקדומים דווקא בשעה שהעולם סביבו משתנה. ייתכן גם שהדבר נבע מאכזבה מהכיוון שאליו הלכה יפן המודרנית[4]. קאוואבאטה היה מודע למתח הזה שבין מסורת לחידוש. הוא לא התעלם מהשפעות המערב, אך ראה את ייעודו בשימור צורת הרגש היפני – אותה יכולת לראות יופי רגעי כערך בפני עצמו. בנאומו כתב כי היופי ביפן “אינו מושג על־ידי שלמות, אלא דווקא על־ידי פגם, צל, דבר שחלף ואיננו”.

שנתיים לאחר מכן, ב־1972, שם קץ לחייו בשאיפת גז. יש שסברו כי היה זה מוות מקרי, ויש שראו בכך מחווה אחרונה של יוצר שמאס בעולם שאיבד את היופי שעליו כתב. היו אף מי שראו במותו הדהוד לאובדן חברו הקרוב, הסופר יוקיו מישימה, שהתאבד שנתיים קודם לכן.

כך או כך, דמותו של קאוואבאטה נותרה סמל למתח העדין שבין רוחניות לאובדן, בין יופי לתוגה. בספרותו, כמו בנאומו, מתגלמת תפיסת עולם שבה השתיקה מדברת יותר מהמילים, והיופי מצוי דווקא במה שאינו מושלם, במה שחולף[5].

ספריו שתורגמו לעברית

• הנאהבים הצעירים, תרגום מגרמנית – צבי ארד, עם עובד, תשל"ב 1972.
• יופי ועצבות, תרגום מאנגלית – שרונה עדיני, כנרת, 1987.
• האגם, תרגום מיפנית – שונית שחל-פורת, עקד/גוונים, תשנ"ה 1994.
• בית היפהפיות הנמות וסיפורים אחרים, תרגום מיפנית – שונית שחל-פורת, כתר, 1999.
• אני בן יפן היפה, מיפנית: איתן בולוקן, לוקוס, 2020

יוקיו מישימה (Yukio Mishima)

יוקיו מישימה נחשב לאחת הדמויות המורכבות והמסקרנות ביותר בספרות היפנית של המאה העשרים – סופר, מחזאי, מבקר, אמן גוף, ולא פחות מכך, מיתוס תרבותי.

יוקיו מישימה נולד בטוקיו בשנת 1925 בשם קִימִיטָקֶה הִירָאוֹקָה (Kimitake Hiraoka), במשפחה משכילה ממעמד הביניים הגבוה. כבר בילדותו ניכרו בו רגישות יוצאת דופן, דמיון עשיר ונפש שברירית, אך גם משמעת עצמית קפדנית שהוטבעה בו מגיל צעיר. ספג מגיל צעיר את התרבות הקלאסית היפנית לצד השפעות מערביות – שילוב שיעמוד במרכז יצירתו.

אמו, שיזואה, הייתה אישה עדינה ומטופחת, שגידלה אותו באהבה ובמסירות. לעומתה, סבתו – נָצוּקוּ, שהייתה בת למשפחת סמוראים – נטלה עליו חזקה כמעט מרגע לידתו וגידלה אותו בביתה במשך השנים הראשונות. היא הייתה אישה קשה, חולה ומרירה, שסבלה מהתקפי עצבים והטילה עליו מגבלות נוקשות: אסרה עליו לשחק בחוץ, לשהות עם ילדים אחרים או להשתתף במשחקים “של בנים”.

בתוך הבית שבו שלט פחד ושקט למד הילד הקטן לפתח עולם פנימי עשיר של דמיון, מילים ודימויים חזותיים. הוא בילה שעות בקריאה ובמשחקי דמיון, המציא סיפורים ומיתוסים פרטיים, וגילה מוקדם מאוד את כוחן של מילים לברוא עולמות. המפגש בין בידוד גופני לבין עושר רוחני זה ילווה את יצירתו לכל אורכה.

הילדות הסגורה והחונקת הזו, תחת השגחתה של סבתו הקפדנית, יצרה בו ניגוד שילווה את כל חייו ויצירתו: כמיהה עזה ליופי ולשלמות מול פחד מתמיד מהשחתה וחולשה. היא גם הניחה את היסודות לנושאים המרכזיים בכתיבתו – היחס בין גוף לרוח, בין תשוקה לאיסור, ובין שליטה עצמית לאובדן. כאשר לבסוף חזר לחיות עם הוריו בגיל תשע, נפתח בפניו עולם חדש של חופש יחסי, אך גם של ניכור: הוא התקשה להשתלב בין הילדים האחרים, והבין כבר אז שדרכו תהיה שונה.

כך עוצבה דמותו של מישימה כילד של שני עולמות – בין מסורת סמוראית עתיקה לבין טוקיו המודרנית של ראשית המאה העשרים – סתירה שתעמוד בלב יצירתו הספרותית ותעצב את המיתוס של חייו.

כבר בגיל שתים־עשרה החל מישימה לכתוב סיפורים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת בית־ספריים וזכו להערכה מצד מוריו. באותה תקופה החל גם לעצב לעצמו דמות ספרותית חלופית – זהותו השנייה, “יוקיו מישימה”, שהעניקה לו חופש ביטוי וחסינות רגשית מפני העולם שסביבו.

פרסומו הגדול הגיע ב־1949 עם הרומן 'וידוי של מסכה' (Confessions of a Mask) , שחשף את יוקיו מישימה לקהל הרחב וקבע את מעמדו כאחד הקולות הבולטים בספרות היפנית שלאחר המלחמה. זהו סיפור התבגרותו של צעיר רגיש ובודד, המתמודד עם זהותו המינית ועם תחושת ניכור עמוקה מחברה שמרנית ומדכאת. באמצעות כתיבה פיוטית וחשופה, בוחן מישימה את הפער בין הפנים והחוץ, בין תשוקה לאיסור, ובין הצורך להיות נאמן לעצמך לבין החיים מאחורי “מסכה” של נורמליות. הספר, ששאב השראה מהחוויה האישית של המחבר, נחשב לאחת היצירות הראשונות בספרות היפנית שעסקו בגלוי במיניות ובזהות — וליסוד שעליו נבנתה כל יצירתו המאוחרת.

בכתיבתו שילב מישימה בין תיאורים גופניים מדויקים לבין רגישות פיוטית, והוא הצליח לבטא את מה שרבים ביפן חוו אך לא העזו לנסח – את הפער בין הציות החברתי לבין העולם הפנימי הסוער[6].

לאורך שנות החמישים וה־שישים פרסם מישימה שורה ארוכה של רומנים ומחזות, ובהם 'קול הגלים” (The Sound of Waves, ‏1954) שהוא רומן ריאליסטי ועדין הנחשב לאחד הספרים הנגישים והאהובים ביותר שלו. העלילה מתרחשת באי דייגים קטן ומתארת את אהבתם התמימה של שני צעירים – שינג’י והצומו – הנאבקים במוסכמות החברתיות ובפערי המעמדות. מישימה, שבדרך כלל נוטה לעיסוק בעולמות אפלים ובנפש מיוסרת, כתב כאן סיפור טהור ופשוט, כמעט מיתולוגי, המשבח את היופי, הטבע והאהבה האנושית ככוחות מוסריים בסיסיים. בשפה צלולה ותיאורים חושניים של הים, האור והרוח, מצליח מישימה ללכוד את החיבור בין האדם לטבע, ואת הכמיהה להרמוניה בעולם שעדיין נושא את צלקות המלחמה.

“ים הפוריות” (The Sea of Fertility, ‏1965–1970) הוא המפעל הספרותי השאפתני ביותר של יוקיו מישימה, ארבעה כרכים שביקשו להקיף חיים שלמים – ואף מעבר להם. היצירה עוקבת אחר חייו של שיגקוני הונדה, שופט המתבונן בארבעה דמויות שונות שהוא מאמין כי כולן גלגולים של אותה נשמה. באמצעות מסע זה בוחן מישימה את מושגי הגורל, הקארמה והאשליה של זהות קבועה.

הסדרה — הכוללת את 'אביב שחור', 'המקדש של השחר', 'סוסי הבר' ו'המלאכים המתים' — נעה בין ריאליזם היסטורי לעולמות מיסטיים, ומשקפת את תחושת המשבר של יפן שלאחר המלחמה: חברה מודרנית שאיבדה את שורשיה הרוחניים. כתיבתו של מישימה בסדרה זו מהודקת ופיוטית, אך גם אפלה ומדוקדקת פילוסופית, ומציגה עיסוק כפייתי במוות, ביופי ובשאלת המשמעות.

הכרך האחרון פורסם ביום שבו שם מישימה קץ לחייו, ובכך הפך את ים הפוריות לצוואה ספרותית ורעיונית — סיכום דרכו של יוצר שראה באמנות דרך לחיפוש אחר שלמות רוחנית בעולם של חוסר יציבות מוסרית ותרבותית.

במרכז רוב יצירותיו עומדת אותה שאלה מתמדת: כיצד ניתן לשמור על יופי וטוהר בעולם של שחיקה מוסרית וחברתית. מישימה ראה בגוף האנושי לא רק כלי ביטוי, אלא גם זירה רוחנית. הוא התאמן שנים באמנויות לחימה ובפיתוח גוף, וביטל את ההפרדה בין רוח לחומר. בעיניו, היופי הגופני היה ביטוי לאמת פנימית, והמוות – שיאו של היופי הזה. רעיון זה עובר כחוט השני ביצירתו: היופי נידון להיעלם, אך דווקא בהיעלמותו הוא מגלה את שלמותו. השילוב בין כתיבה אינטלקטואלית לאובססיה גופנית, בין פיוט לתיאטרליות, הפך את מישימה לדמות יוצאת דופן. הוא היה איש מילים אך גם איש פעולה – מי שראה באמנות לא רק דרך ביטוי אלא גם דרך חיים.

בשנותיו האחרונות הלכה וגדלה תחושת הניכור שלו כלפי החברה היפנית המודרנית. בעיניו, המדינה שאיבדה את רוח הסמוראים ואת כבוד הקיסר הפכה לתרבות חומרנית וחסרת נשמה.

ב־1968 הקים מיליציה אזרחית בשם 'אגודת המגן' (Tatenokai) – קבוצה קטנה של צעירים ששאפה להחיות את רוח הלוחם היפני המסורתי. הוא זמם לחולל מהפכה ולהשתלט על צבא יפן. מישימה, לאומן ימני קיצוני, סבר שהמיליציה שהוא כונן, היא היחידה שראויה להגן על הקיסר. הוא נכנס ביחד עם ארבעה מאנשיו לבסיס של הצבא היפני במרכז טוקיו – מפקדת הפיקוד המזרחי, בתואנה שהם באו לבקר את המפקד. החבורה הצליחה להיכנס, קשרה את המפקד לכיסא, לקחה אותו כבן ערובה והתבצרה. מישימה, שהצטייד במניפסט מוכן ובכרזות המפרטות את דרישותיו, יצא למרפסת ופנה לחיילי צבא יפן, שהתאספו למטה. למרות ניסיונותיו לשכנע את החיילים להצטרף אליו, הוא רק הצליח לעצבן אותם.

העימות האחרון – מישימה מול הסטודנטים, אוניברסיטת טוקיו, אוקטובר 1969

באוקטובר 1969, עמד הסופר יוקיו מישימה (Yukio Mishima) בפני אחד הרגעים הציבוריים המרשימים והטעונים ביותר בחייו – עימות פומבי באוניברסיטת טוקיו, שנכנס מאז להיסטוריה התרבותית והפוליטית של יפן כ”העימות האחרון“ (The Last Debate).

באותה תקופה סערה יפן בגלי מחאה סטודנטיאליים עזים: תנועות שמאל רדיקליות התנגדו למלחמת וייטנאם, לנוכחות האמריקנית ביפן ולמנגנוני השלטון הקפיטליסטיים שצמחו במהירות עם נס הכלכלה היפנית. האוניברסיטאות שותקו על ידי שביתות והתנגשויות, ואווירה של מרד אידיאולוגי ריחפה באוויר. בתוך המהומה הזאת הופיע מישימה – סופר בעל שם עולמי, אינטלקטואל קונסרבטיבי, לאומן אסתטיקן ומי שכבר אז הקים מיליציה פרטית בשם Tatenokai ("אגודת המגן"), שנשבעה להגן על הקיסר ועל רוח יפן המסורתית.

העימות נערך באולם גדול של אוניברסיטת טוקיו (Tōdai) לעיני כאלף סטודנטים. מישימה, לבוש בחליפה כהה ומוקף באנשי ה־Tatenokai, ניצב על במה מול נציגי הסטודנטים – צעירים אידיאליסטים, חלקם מרקסיסטים מוצהרים, שבאו להתעמת עם הסופר הנתפס בעיניהם כסמל לממסד הישן. האווירה הייתה טעונה אך מרתקת: במקום שנאה הדדית, נוצר דיאלוג נדיר בין שני עולמות – זה של אינטלקטואל יפני הרואה ביופי, בגוף ובנאמנות לקיסר ערך עליון, לבין דור צעיר המבקש חירות, שוויון ומהפכה חברתית.

מישימה פתח את דבריו בנאום רהוט, שבו תקף את התפוררות הערכים המוסריים והאסתטיים של יפן המודרנית. הוא טען כי ”יפן איבדה את נשמתה כשהפקירה את הקיסר והפכה לאומה חומרנית חסרת אידיאלים“, וכי על הדור הצעיר לשוב לשורשי התרבות ולמשמעות העמוקה של הקרבה עצמית. לדבריו, החירות שעליה מדברים הסטודנטים היא ריקה מתוכן אם אינה מלווה באחריות ובסדר מוסרי.

הסטודנטים השיבו לו באומץ. הם האשימו את מישימה באידיאליזם רומנטי ובפאשיזם סמוי, וטענו כי הקיסריות, שעליה הוא מגן, שימשה במשך שנים כלי של דיכוי. מישימה לא נרתע; הוא חייך, הקשיב, והגיב בשקט ובחדות. הוא אמר: ”אני מכבד את המרידה שלכם, אך אתם מורדים בלי לדעת למען מה. אתם רוצים להרוס, אך אינכם מציעים יופי חדש שיקום מן ההריסות.“

העימות נמשך שעות אחדות. קולות צעקה התערבבו במחיאות כפיים. בסופו של דבר, רבים מהסטודנטים הודו כי הוקסמו מהעוצמה והכנות של מישימה, גם אם לא קיבלו את עמדותיו. אחד מהם אמר לאחר מכן: ”הוא היה אויב אידיאולוגי – אבל סופר גדול ואדם אמיתי[7].“

מבחינה היסטורית, העימות סימן את הרגע האחרון שבו מישימה דיבר עם דור העתיד של יפן – דור שלא הבין עוד את עולמו. שנה מאוחר יותר, בנובמבר 1970, הוא ניסה לעורר את חיילי כוחות ההגנה היפניים לקריאה לשיקום כבוד הקיסר, וכשנכשל – ביצע טקס ספוקו פומבי במפקדת הצבא בטוקיו.

העימות הפומבי של 1969 נותר תיעוד נדיר של מפגש בין יפן הישנה והחדשה, בין המיסטיקה של הסמוראי לבין הציניות של הדור הפוסט־מודרני. בדיעבד, הוא נראה כמעט כנבואה: נאומו של מישימה היה לא רק מאבק אידיאולוגי, אלא פרק הסיום הדרמטי ביצירת חייו, שבו חצה הסופר את הגבול האחרון שבין אמנות למציאות.

ניסיון ההפיכה נכשל ומישימה בן ה-45 החליט לסיים את חייו ב־25 בנובמבר 1970, לאחר שנשא נאום בפני קציני צבא בבסיס בטוקיו, שבו קרא להם “להשיב ליפן את כבודה”, ביצע מישימה התאבדות טקסית (ספוקו) לעיני תלמידיו, הלקוחה מעולם הערכים של הסמוראים שהעדיפו לשים קץ לחייהם מאשר להיות מובסים על ידי האויב וליפול בידיו.

מישימה החליט למות בכריתת ראש, ועוזרו (יש יאמרו מאהבו) נקרא למשימה, אבל הוא התקשה לערוף את ראשו של מפקדו הנערץ. אחרי שלושה ניסיונות, חבר אחר של המיליציה ערף את ראשו של מישימה. האירוע שודר בטלוויזיה היפנית והותיר את אומת ארץ השמש העולה בתדהמה. "אפילו פרסמו את תמונות הראש הכרות בעיתונים. האנשים שראו את התצלומים הללו בעיתונים ועקבו אחר הסיקור בטלוויזיה של האירוע הדרמטי הזדעזעו עד עמקי נשמתם. גל הלם פקד את יפן", סיפר קיסוקה טויושימה, במאי הסרט התיעודי "מישימה: העימות האחרון[8]", בריאיון זום שנערך לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל המקוון של סינמטק ירושלים, "אקי-נו: פסטיבל קולנוע יפני".

הבחירה של מישימה להתאבד בספוקו שנאסר רשמית ב-1868, הותירה רושם אדיר על המדינה כולה. לאור זאת, שמו של מישימה ביפן הפך למונח נרדף למוות". האירוע הפך את מישימה לדמות מיתית – גיבור טרגי שחי ומת לפי האידיאלים שלו.[9] כתיבתו של מישימה ממשיכה לעורר עניין ומחלוקת. יש הרואים בו לאומן קיצוני, ויש הרואים בו אמן שביקש להביע, בדרכו הקיצונית, את הכאב של יפן שאיבדה את עצמה.  ברומנים שלו, כמו גם במותו, ניכרת הדואליות שבין מסורת למודרניות, בין יופי לאלימות, בין הכמיהה לשלמות לבין ההכרה באי־שלמות האדם.

מישימה היה, אולי יותר מכל סופר אחר, תוצר של תקופתו – דור שגדל בין חורבות המלחמה לבין המודרניזציה המהירה של יפן.

במובן זה, הוא מהווה חוליה מכרעת בין דור הסופרים המסורתיים, דוגמת קאוואבאטה, לבין דור העכשוויים, כמו הרוקי מורקמי ובננה יושימוטו, שהתמודדו עם אותן שאלות של זהות, ניכור ומשמעות – אך בדרך שקטה ומתוחכמת יותר.

על דמותו נעשו הסרטים

מישימה: סיפור חיים בארבעה פרקים (1985), בימוי פול שריידר.

מישימה: העימות האחרון (2020), בימוי קיוסקה טויושימה.

בין ספריו שתורגמו לעברית

• וידויה של מסכה (1948),[ תרגמה מיפנית: עינת קופר, הוצאת אפרסמון, 2020.
• מקדש הזהב (1956), תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, 2007.
• לאחר המשתה (1960), תרגמה מאנגלית: אביבה גור, ספרית פועלים, 1983.
• המלח שחטא לים (1963), תרגמה מאנגלית: שושנה צינגל, הוצאת כנרת, 1986.
• הגבירה אאוי (מחזה) תרגמה מיפנית: עינת קופר, סמינר הקיבוצים, 2001)

יאסונארי קאוואבאטה (Yasunari Kawabata) ויוקיו מישימה (Yukio Mishima) נחשבים למבשרי הספרות היפנית העכשווית — שני יוצרים שונים באופיים אך משלימים בתרומתם: קאוואבאטה עיצב את שפת העדינות, השתיקה והיופי החולף, ואילו מישימה נתן קול ליצר, לגוף ולמאבק שבין מסורת למודרנה. יחד הם סללו את הדרך לדור חדש של סופרים יפנים, שבכתיבתם ממשיכים לחפש את זהותה הרוחנית של יפן בעולם המשתנה.

הערות

[1] דוגן (Dōgen,‏ 1200–1253) היה מן המשוררים וההוגים המרכזיים של הבודהיזם היפני, ומייסדה של אסכולת סוטו־זן (Sōtō Zen). דמותו משלבת בין פילוסוף, מורה רוחני ומשורר, והכתיבה שלו נחשבת לאחת מפסגות ההגות המזרח־אסייתית.

נולד בקיוטו למשפחת אצולה, אך בגיל צעיר התייתם משני הוריו. האובדן הוביל אותו לחיפוש רוחני עמוק, ובגיל שלוש־עשרה הצטרף למנזר. תחושת הספק העזה שלו באשר לדרך הבודהיסטית ביפן הביאה אותו למסע למנזרים בסין, שם למד את עקרונות הזן הטהורים ושב ליפן עם תובנה שהפכה ליסוד משנתו: התרגול עצמו הוא ההארה.

דוגן הדגיש את המעשה הפשוט של ישיבה במדיטציה (זאזן), לא כאמצעי אלא כתכלית – ביטוי ישיר של טבע הבודהה. כתביו, ובראשם הקובץ “שובוגנזו” (Shōbōgenzō), משלבים לשון פיוטית ופילוסופית גם יחד: הרהורים על זמן, תודעה, גוף ויחסי אדם־עולם. סגנונו מתאפיין בריבוי דימויים טבעיים – טיפות גשם, הרים, ציפורים, להבות – שנועדו לבטא אמת בלתי ניתנת להמשגה במילים.

כשיר זן, דוגן כתב בשפה דחוסה, רבת שתיקות והדים, שבה החוויה הרוחנית מתמזגת ביופי הארעי של העולם. בעבורו, השירה לא הייתה נפרדת מהמדיטציה אלא צורה נוספת של תרגול מודעות. השפעתו על התרבות היפנית – באסתטיקה, בשירה ובמחשבה – ניכרת עד היום, והוא נחשב לאחת הדמויות שעיצבו את מושג ה“ווה־סאבי” (יופי של פשטות וחלוף) המזוהה כל־כך עם רוח יפן.

[2] מיואה (Myoe, ‏1173–1232) היה נזיר, הוגה ומשורר זן מן התקופה הקמאקורה (Kamakura period), אחת הדמויות הבולטות במעבר של הבודהיזם היפני מן האליטיזם האריסטוקרטי אל הדת העממית והרוחנית הפתוחה לכל אדם. הוא נחשב לגשר בין מסורת המדיטציה העתיקה של הזן לבין עולמות הדמיון והשירה.

מיואה נולד למשפחת לוחמים בפריפריה של נארה, אך בגיל צעיר עזב את חיי העולם ופנה למנזר. הוא הוסמך כנזיר באסכולת קג'ון (Kegon), אך חייו הרוחניים הושפעו גם מהתורות של הזן ושל שינגון (Shingon). במרכז משנתו עמדה התפיסה כי החוויה הרוחנית אינה נפרדת מהחיים עצמם: האדם נדרש להאיר את תודעתו לא דרך הסתגרות אלא דרך מגע ישיר עם הטבע, החלום והשגרה.

מיואה היה ידוע ביומני חלומותיו – רישומים מדויקים ומפורטים של חלומות מיסטיים, שבאמצעותם ביקש להבין את טבע התודעה והקשר בין מציאות לדמיון. עבורו, החלום לא היה אשליה אלא מרחב של הארה, שבו מתגלה האמת מעבר למחשבה. תיעוד זה, המכונה יומני החלום של מיואה (Myoe’s Dream Diary), הוא מהמסמכים המרתקים בתולדות הבודהיזם היפני, המשלב רוחניות, פסיכולוגיה ופיוט.

כשיר זן, כתב מיואה בשפה פשוטה וצלולה, רוויה בתמונות טבע – הרים עטופי ערפל, מים זורמים, עלי שלכת – ובאמצעותם ביטא את הרעיון שהיופי וההארה נובעים מאותו מקור. הוא הדגיש את הערך של משמעת פנימית, צניעות והתבוננות מתמדת בעצמי.

מיואה היה גם רפורמטור דתי: הוא חידש מנזרים ישנים, פעל להפצת חיוך רוחני בקרב פשוטי העם, ושילב בין מדיטציה לפעילות חברתית. דמותו מייצגת את יפן של ראשית העת החדשה – חברה המבקשת למצוא שקט ומשמעות בעולם של שינוי – ואת התפיסה הבודהיסטית שלפיה האמת הרוחנית אינה מנותקת מהחיים אלא מתקיימת בתוכם, כמו השתקפות הירח במים.

[3] הערת שוליים: ההַאִיקוּ (Haiku, 俳句)

ההאיקו הוא צורת שירה יפנית מסורתית קצרה הנחשבת לתמצית הרוח הפואטית של יפן. זוהי שירה המתמקדת ברגע אחד של התבוננות, בצליל, ריח או מראה חולף, שבו מתגלים יופי, שינוי וזמניות. מבנהו הפורמלי של ההאיקו כולל שלוש שורות בלבד המורכבות מ־17 הברות (5–7–5), אולם מאחורי פשטותו הלשונית מסתתר עומק פילוסופי הנוגע ביסודות הקיום.

מקורו של ההאיקו בצורת שירה קדומה בשם הַאִיקַאי־נוֹ־רֶנְגָה (Haikai no Renga) — שירה שיתופית, שממנה התפתחו במאה ה־17 ההאיקו העצמאי והמודרני. המשורר מאצוֹאוֹ בשוֹ (Matsuo Bashō, 1644–1694) נחשב לאבי הז’אנר: הוא הפך את ההאיקו ממליצה חיננית לאמנות רוחנית, שמטרתה לחשוף את “הנצח שבחולף”.

שירי ההאיקו כוללים לרוב מילת עונה (קִיגוֹ, 季語), המסמנת את ההקשר העונתי, ו**"שבר מילולי" (קִירֶג’י, 切れ字)**, היוצר הפסקה או השהיה רגשית, המזמינה את הקורא להשתתף בחוויה.

ההשראה להאיקו נובעת מתפיסות הזן־בודהיזם והשינטו, הרואות את הטבע כהשתקפות של הנפש ואת הרגע החולף כביטוי של שלמות. צורת שירה זו השפיעה במאות ה־19 וה־20 גם על משוררים מערביים – בהם עזרא פאונד וּבּוֹדלֵר – והפכה לסמל של פשטות אסתטית, דיוק לשוני ורוחניות מתונה.

בעולם המודרני ממשיך ההאיקו לשמש צורת ביטוי חיה, המסוגלת להנכיח בעזרת מילים ספורות את ההרמוניה העדינה שבין האדם, הטבע והזמן.

[4] https://www.britannica.com/biography/Kawabata-Yasunari

[5] רן גיל, "אני, בן יפן היפָה": מבט אישי מעשיר על תרבות יפן, אמנותה וספרותה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2021

[6] יוקיו מישימה, פרק מהספר וידויה של מסכה, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2020

[7] האירוע תועד והוסרט בזמן אמת, והסרט התיעודי Mishima: The Last Debate (2020) בבימוי קייקו מיאקה החזיר אותו לתודעה, כשהוא מציג כיצד ניסה מישימה – במילותיו ובנוכחותו – להגן על אידיאל שאבד, מול דור שחדל להאמין בקיומו.

[8] מישימה: העימות האחרון” (Mishima: The Last Debate,‏ 2020) הוא סרט תיעודי יפני בבימויו של קיוקו מיאקה (Keiko Miyake), המתמקד בעימות הפומבי שנערך באוקטובר 1969 בין הסופר יוקיו מישימה (Yukio Mishima) לבין סטודנטים רדיקליים מאוניברסיטת טוקיו, שנה לפני התאבדותו הדרמטית. העימות, שנמשך שלוש שעות, עסק בשאלות של לאומיות, חירות אישית, תפקיד האמנות והיחס בין גוף לרוח – נושאים שהיו בלב הגותו ויצירתו של מישימה.

הסרט משלב קטעים ארכיוניים נדירים מהדיון המקורי עם ראיונות בני זמננו, ומציג את מישימה לא רק כדמות פרובוקטיבית ואידיאולוגית, אלא גם כאמן מבריק שנאבק להבין את מקומה של יפן המודרנית לאחר מלחמת העולם השנייה. דרך שחזור האירוע מתגלה הטרגדיה האישית של סופר שחיפש אמת מוחלטת בעידן של ספק.

הסרט הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים וזכה לשבחי ביקורת על העומק ההיסטורי והאמנותי שלו, והוא נחשב לתיעוד משמעותי של הרגע האחרון שבו מישימה ניצב פנים אל פנים מול הדור הצעיר שעתיד היה לדחות את עולמו הערכי.

[9] אמיר קמינר, הסופר שעשה חרקירי מול כל יפן", באתר ynet, 21 בפברואר 2021