תולדות סורינאם

כתב: גילי חסקין 12-08-2025

ראו קודם, באתר זה: מבוא לטיול בסורינאם

למצגת דידקטית על סורינאם

סורינאם – בין נהרות הג’ונגל לרוחות ההיסטוריה

ערפל הבוקר מתרומם מעל נהר הסורינאם, חושף את שולי יערות הגשם הסבוכים ואת קווי המתאר של סירות עץ המפלחות את המים. כאן, על רצועת חוף צרה בצפון־מזרח אמריקה הדרומית, בין גבול גיאנה הצרפתית במזרח לגבול גיאנה במערב, נרקם במשך מאות שנים סיפור מורכב ורב־שכבות. מיקומה הגאוגרפי – בין ליבה הירוק של אגן האמזונס לחופי האוקיינוס האטלנטי – הפך אותה לצומת של מסחר, התיישבות ועימותים, שם נפגשו טבע פראי וזרמי ההיסטוריה העולמית.

הנהרות הרחבים, ששימשו עורקי תחבורה טבעיים, חיברו בין פנים הארץ המיוער לנמלי החוף, והובילו אליה שיירות של סוחרים, מתיישבים וכובשים. האראוואקים והקאריבים הילידיים עיצבו את ראשית תולדותיה, אחריהם הגיעו כובשים הולנדים והקימו מערכת של מטעים, שהתקיימה על עבודת עבדים שהובאו מאפריקה, ובהמשך – פועלים מאסיה הרחוקה. כל אחד מהם הותיר חותם עמוק בשפות, במנהגים ובנוף האנושי של הארץ.

כך, סורינאם של ימינו היא פסיפס נדיר של תרבויות – עדות חיה לכך שגם במרחב קטן לכאורה, שוכן סיפור עולמי של מאבקי כוח, התמזגות זהויות ומפגש מרתק בין גאוגרפיה והיסטוריה.

אטימולוגיה

כמו כל מסע טוב, גם סיפור שמה של סורינאם מתחיל הרבה לפני שהאירופים דרכו כאן לראשונה. מקורו, כך סבורים החוקרים, בעם ילידי בשם סורינן (Surinen), שחי לאורך הנהר המרכזי של האזור בעת המפגש הראשון עם החוקרים האירופים. הסיומת ־ame, שמופיעה שוב ושוב בשמות נהרות ומקומות בסורינאם – למשל בנהר קופנאם (Coppename) – מקורה ככל הנראה במילים aima או eima , בשפת הלוקונו (Lokono) – שפה אראוואקית המדוברת במדינה, שמשמעותן "שפך נהר" או "שפך נחל"

האזכורים הראשונים של השם בכתבים אירופיים מתייחסים כולם לנהר (Suriname River), שעל גדותיו יקומו מאוחר יותר המושבות. כבר בראשית המאה ה־17 מופיעים מגוון כתיבים: "Shurinama" ביומני המסע של לורנס קמיס (Laurence Kemys) "" , או Surinamo  בדו"ח צי הולנדי משנת 1598, ו־"Surrenant" במסמך הולנדי משנת 1617. הבריטים, שהקימו את המושבה האירופית הראשונה בשנת 1630 ב־Marshall’s Creek (נחל מרשל), אימצו את הכתיב "Surinam" – והוא נותר הסטנדרט באנגלית במשך מאות שנים. במקביל, ההולנדים שמרו בכתיבם את התנועה הסופית, כפי שניתן לראות אצל הספן דייוויד דה פריס (David de Vries), שתיאר את שיטו בנהר "סרנאם" בשנת 1634.

המפות והמסמכים של התקופה מספרים סיפור מרתק של חילופי ידיים ותרבויות: במסמך ספרדי משנת 1640 נקרא הנהר "סורונאמה" (Soronama), בכתבי ההוראות הבריטיים משנת 1653 – שוב "Surinam", ובזיכיון מלכותי משנת 1663 – "Serrinam also Surrinam".

אפילו אטימולוגיה עממית לא איחרה להגיע: במאה ה־19 נפוצה באנגליה גרסה רומנטית, לפיה הלורד וילובי (Lord Willoughby)[1] לכבוד ידידו הבכיר תומאס הווארד, דוכס נורפוק (Duke of Norfolk) ורוזן סארי (Earl of Surrey),  (, קרא לנהר ולמושבה החדשה Surryham – מעין חיבור של Surrey ו־ham (“יישוב”). בעת הקמת המושבה האנגלית. בפועל, אין ראיות היסטוריות מהמאה ה־17 לשימוש בשם "Surryham", והסיפור נולד כנראה כחלק ממגמת המאה ה־19 לרומנטיזציה של ראשית האימפריה הבריטית, עם דגש על קשרי ידידות ואצולה.

כשההולנדים השתלטו על האזור, הוא שולב ב"גיאנה ההולנדית". ב־1978 שונה הכתיב הרשמי באנגלית מ־"Surinam" ל־"Suriname", אך הצורה הישנה עדיין חיה ונושמת – בשמה של חברת התעופה הלאומית Surinam Airways, בצפרדע הסורינאמית המפורסמת,

בהולנדית, השפה הרשמית של המדינה, מבטאים את השם ‎[ˌsyːriˈnaːmə]‎, עם הדגשה על ההברה השלישית ותנועת שווא רכה בסוף.. כך, מאוסף גרסאות כתיב, מסורות שבעל פה ואטימולוגיות אמיתיות ומומצאות, נולד הסיפור של השם "סורינאם" – עדות חיה לנתיבי המסחר, ההרפתקה והכיבוש שעיצבו את ההיסטוריה של המדינה הזו.

היסטוריה

ההיסטוריה הקדומה של סורינאם מתחילה בסביבות שנת 3000 לפני הספירה, כאשר אמריקנים ילידים התיישבו לראשונה באזור. ההולנדים קיבלו את סורינאם מהבריטים, וההתיישבות האירופית המשמעותית החלה במאה ה־17, כאשר המדינה שימשה כמושבת מטעים שהתבססה על עבדות לגידול קני סוכר. עם ביטול העבדות בסוף המאה ה־19, בעלי המטעים חיפשו כוח עבודה מסין, פורטוגל (מדירה), הודו הבריטית והאיים ההולנדיים באינדונזיה (ג'אווה), שגם היא הייתה תחת שלטון הולנדי. ההולנדית היא השפה הרשמית של סורינאם. בשל אוכלוסייתה המגוונת, התפתחה בה גם שפת–סראנאן טונגו (Sranan Tongo) היא שפת קריאולית המבוססת בעיקר על אנגלית, שפות אפריקניות, הולנדית, פורטוגזית, ולשונות נוספות, והיא משמשת כלינגואה פרנקה (lingua franca) בסורינאם. משמעות השם היא "שפת סורינאם" (Sranan – סורינאם, Tongo – לשון/דיבור)[2]. בעבר, סראנאן טונגו נחשבה "שפת עבדים" והייתה מדוכאת בידי הממשל ההולנדי, שדחף לשימוש בהולנדית. אף על פי כן, היא נותרה השפה המדוברת ביותר בין קבוצות אתניות שונות.

החל מהמאה ה־20 – ובעיקר לאחר עצמאות סורינאם ב־1975 – השפה זכתה להכרה רחבה יותר והחלה להופיע בספרות, בשירה ובמוזיקה פופולרית (בעיקר בז'אנר Kaseko)[3].

ההתיישבות הילידית

סורינאם הייתה מיושבת אלפי שנים לפני בוא האירופים, על ידי תרבויות ילידיות שונות. העמים הגדולים ביותר בעת הקולוניזציה היו הארוואקים (Arawak) – שבט נוודים מהחוף שהתפרנס מציד ודיג – והקאריבים (Carib). הקאריבים כבשו את הארוואקים לאורך רוב רצועת החוף ואף אל תוך הים הקריבי, כשהם עושים שימוש בספינות מפרש. הם התיישבו בגליבי (Kupali Yumï – "עץ האבות בשפך נהר המרוויינה (Marowijne River). בעוד הארוואקים (Arawak) והקאריבים (Carib) חיו לאורך החוף ובסוואנה, קבוצות קטנות יותר של עמים ילידיים חיו ביערות הגשם שבפנים הארץ, בהם האקוריו (Akurio), הטריו (Trio), הוואראו (Warao) והווייאנה (Wayana).

התיישבות לסירוגין

האירופים הראשונים שהגיעו לסורינאם היו מגלים ספרדים וסוחרים הולנדים, שביקרו באזור יחד עם חלקים אחרים של "החוף הפראי" של אמריקה הדרומית. בשנת 1613 פעל מוצב מסחר הולנדי סמוך לכפר "פרמורבו" (Parmurbo) שעל נהר הסורינאם, ובאותה שנה השתלטו הספרדים על מוצב מסחר הולנדי אחר שעל נהר הקורנטיין. הניסיון המשמעותי הראשון להתיישב באזור על ידי אירופים היה בשנת 1630, כאשר מתיישבים אנגלים בהובלת הקפטן מרשל ניסו להקים מושבה. הם גידלו טבק, אך המיזם נכשל כלכלית. בשנת 1640, ייתכן שבעוד האנגלים עדיין נמצאים ב־Marshall's Creek, בנו הצרפתים מוצב סמוך לשפך נהר הסורינאם.

ההתיישבות האנגלית

בשנת 1650 שלח הלורד וילובי, מושל ברבדוס, ספינה כדי להקים מושבה בסורינאם. על חשבונו הוא צייד ספינה בעלת 20 תותחים ושתי ספינות קטנות יותר, בכל הציוד הדרוש לתמיכה במטעים. מייג'ור אנתוני ראוז (Anthony Rowse) התיישב שם בשמו. שנתיים לאחר מכן, כדי לבסס את המושבה, הגיע וילובי בעצמו, ביצר אותה וצייד אותה בציוד הדרוש להגנה ולמסחר. ההתיישבות כללה כ־30,000 אקר (120 קמ"ר) ו"פורט וילובי" סמוך לשפך נהר הסורינאם, שהתרחב מהמוצב הצרפתי הנטוש. בשנת 1663 רוב העבודה בכ־50 המטעים בוצעה על ידי אינדיאנים מקומיים וכ־3,000 עבדים אפריקאים. במקום חיו כ־1,000 לבנים, שאליהם הצטרפו יהודים ברזילאים שנמשכו לחופש הדת שהובטח לכל המתיישבים על ידי הבריטים.

ההתיישבות ההולנדית

ב־26 בפברואר 1667 פלשה למקום שייטת של שבע ספינות הולנדיות (מאזור זיילנד), בפיקודו של אברהם קריינסן. פורט וילובי נכבש למחרת לאחר קרב שנמשך שלוש שעות, ושמו שונה ל"פורט זיילנדיה". ב־31 ביולי 1667 חתמו האנגלים וההולנדים על הסכם ברדה, שבו נשמר לעת עתה הסטטוס קוו: ההולנדים ימשיכו להחזיק בסורינאם, והאנגלים – במושבה ההולנדית לשעבר ניו אמסטרדם (ניו יורק של ימינו). הסדר זה אושר סופית בהסכם וסטמינסטר משנת 1674, לאחר שהאנגלים כבשו מחדש את סורינאם ואיבדו אותה שוב בשנת 1667.

בשנת 1683 הוקמה "חברת סורינאם" (Society of Suriname), על פי המודל של ז'אן-בטיסט קולבר[4], במטרה להפיק רווחים מניהול והגנה על מושבת הרפובליקה ההולנדית. היו לה שלושה שותפים, שחלקו באופן שווה באחריות וברווחים: עיריית אמסטרדם, משפחת ואן ארסן ואן סומלסדייק, וחברת 'הודו המערבית ההולנדית'. משפחת ואן ארסן הצליחה למכור את חלקה רק בשנת 1770. החברה פורקה ב־1795, כאשר סוג זה של מסחר וניהול מושבות כבר לא נחשב לגיטימי.

עבדות ושחרור

בדרום אמריקה הייתה העבדות תופעה מקובלת. האוכלוסייה הילידית נמצאה מועטה מדי לצורכי העבודה, ולכן סחר העבדים הטרנס־אטלנטי סיפק את כוח העבודה למטעים. המטעים ייצרו סוכר, קפה, קקאו וכותנה שיוצאו לשוק של אמסטרדם. בשנת 1713, למשל, עבדו ברוב 200 המטעים כ־13,000 עבדים אפריקאים. תנאי חייהם היו קשים ואכזריים, ומראשית התקופה ברחו עבדים אל תוך הג’ונגל. עבדים נמלטים אלה – שכונו "מרונים" (וכן "ג’וקאס" או "באקבוסי ננגרא") – תקפו את המטעים כדי להשיג מוצרים שחסרו להם ולשחרר נשים משועבדות. מנהיגים בולטים של מרוני סורינאם היו אלבי (Alabi), בוני (Boni), ז’ולי־קֶר (Joli- Coeur) קפטן ברוס, Captain Bruce))[5]. במאה ה־18 חתמו שלושה מקבוצות המרונים על הסכמי שלום, בדומה להסכם שסיים את מלחמת המרונים הראשונה בג’מייקה, שבמסגרתם הוכרו כאנשים חופשיים וקיבלו מנחת שנתית שסיפקה להם את אותם מוצרים שבעבר נטלו בכוח מהמטעים[6].

בשנת 1799 כבשו הבריטים את סורינאם לאחר שהולנד סופחה לצרפת, והיא הוחזרה להולנדים ב־1816 לאחר תבוסת נפוליאון. בין השנים 1861–1863 בחן נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן אפשרויות ליישוב משוחררי עבדות אמריקאים שמעוניינים לעזוב את ארצות הברית. נפתחו מגעים עם ממשלת הולנד לגבי הגירת אפרו־אמריקאים והתיישבותם במושבה סורינאם, אך הדבר לא יצא לפועל, וההצעה נזנחה אחרי 1864. ההולנדים ביטלו את העבדות רק בשנת 1863, אף שהבריטים ביטלו אותה כבר בתקופת שלטונם הקצרה. עם זאת, המשוחררים נדרשו להמשיך ולעבוד במטעים בחוזים כפויים עד 1873; בתקופה זו עבדו עבודה מחויבת בתשלום סמלי, שנחשבה לפיצוי חלקי לאדוניהם. נוסף על כך, ממשלת הולנד שילמה בשנת 1863 לכל בעל עבדים פיצוי של 300 פלורין הולנדי (כ־3,500 אירו בערכי 2021) בעבור כל עבד ששוחרר.

המאה העשרים – משאבי טבע ומאבקים על ריבונות

במאה ה־20 הפכה סורינאם לזירה של ניצול אינטנסיבי של משאביה הטבעיים – גומי, זהב ובעיקר בוקסיט, עפרת שממנה מופק אלומיניום. חברת Alcoa האמריקאית קיבלה זכויות על שטחים נרחבים במדינה, שבהם נמצאו מרבצים עשירים במיוחד. אולם אותם שטחים נכללו באדמות שהוענקו לבני המרונים בהסכמי השלום מן המאה ה־18, שהכירו בזכותם לבעלות ואוטונומיה. הדבר הצית סכסוך משפטי חוצה גבולות, ובבתי דין בינלאומיים נפסק כי לממשלת סורינאם אין סמכות להעניק לחברות זרות קרקעות שבשליטת המרונים.

על רקע חשיבותה האסטרטגית של הבוקסיט, במיוחד בשנות מלחמת העולם השנייה, נחתם ב־23 בנובמבר 1941 הסכם בין ממשלת הולנד הגולה לבין ארצות הברית. במסגרת ההסכם הציבה ארצות הברית כוחות צבאיים בסורינאם, שתפקידם היה להגן על המכרות – משאב חיוני לייצור אלומיניום עבור המאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

אתנוגנזה

במהלך השנים עברה סורינאם, תהליכי אתנוגנזה מרתקים.

אתנוגנזה (Ethnogenesis) היא תהליך היסטורי־חברתי שבו נוצרת קבוצה אתנית חדשה, בעלת זהות מובחנת. מדובר במארג מורכב של קשרים, מפגשים ושינויים, שבמהלכו נבנית תחושת שייכות משותפת ומאפיינים תרבותיים ייחודיים. התהליך יכול להתרחש בכמה דרכים:

1. התמזגות בין קבוצות שונות – כאשר עמים ממוצא ותרבות נפרדים מתאחדים ויוצרים זהות משותפת.
2. פיצול מקבוצה קיימת – קבוצה פורשת מן הכלל (לעיתים בעקבות נדידה, עימותים או שינויים בדת ובמנהגים) ומעצבת לעצמה זהות נפרדת.

• הגדרה מחדש של זהות קיימת – כתוצאה מכיבוש, שינוי גבולות, לחצים חיצוניים או מהפכות פוליטיות, קבוצה מאמצת זהות חדשה ומבדלת.

במרחב הרב־תרבותי של סורינאם, תהליכי האתנוגנזה היו תולדה של מפגש ייחודי בין אוכלוסיות שונות:

סורינאם, כיתר ארצות הגויאנות, היא דוגמה מובהקת לאזור שבו האתנוגנזה אינה אירוע חד־פעמי, אלא תהליך מתמשך המתרחש לאורך מאות שנים. המרחב הזה היה מאז ומתמיד נקודת מפגש בין תרבויות – תחילה של עמים ילידיים, ובהמשך של אוכלוסיות שהובאו או היגרו אליו בעל כורחן או מרצונן.

העמים הילידיים – הקריבים (Caribs), , האראוואקים (Arawaks), הוואראו (Warao) – היו התשתית האנושית הקדומה של האזור. הם חיו לאורך הנהרות והחופים, במבנה חברתי של שבטים נוודים למחצה. עם הגעת האירופאים במאה ה־17, החלה התערבבות בין שבטים שונים ולעיתים גם עם עבדים אפריקאים שנמלטו אל פנים הארץ. כך נולדו קהילות חדשות בעלות זהות כפולה – ילידית ואפריקאית – שחלקן שימרו את שפתן ומסורתן, ואחרות נטמעו בתרבות הקריאולית הרחבה יותר.

אחת הדוגמאות המובהקות לאתנוגנזה בסורינאם היא המארונים – צאצאי עבדים אפריקאים שנמלטו ממטעי הסוכר, הקפה והקקאו שבשליטת ההולנדים. כבר במאות ה־17 וה־18 הם הקימו קהילות חופשיות לאורך נהרות הסורינאם, הקופהנה והמארוני. המארונים יצרו קשרי מסחר ובריתות עם עמים ילידיים, אימצו ידע מקומי בציד, דיג וחקלאות טרופית, והצליחו לפתח שפות קריאוליות ייחודיות, מבנים חברתיים מבוססי שארות ומסורות דתיות המשלבות יסודות אפריקאיים ואמרינידים ("אינדיאניים"). קבוצות כמו נדיוקה (Ndyuka), הסראמקה (Saramaka או Saramacca), הפאראמאקה (Paramaka) הן עדות חיה למיזוג תרבויות זה.

עם ביטול העבדות בשנת 1863, נותרו רבים מהעבדים המשוחררים בערי החוף ובעיירות המטעים, ושם החלה להתגבש זהות קריאולית עירונית. צאצאי עבדים אלה התערבבו עם אירופאים ולעיתים גם עם אינדיאנים, פיתחו את שפת הסראנאן טונגו (Sranan Tongo.)[7]. לצד ההולנדית, והטמיעו אלמנטים תרבותיים מאירופה, אפריקה ואסיה. התרבות הקריאולית העירונית התבטאה במוזיקה כמו קליפסו (Calypso) [8] , במטבח מגוון וברוח של עירוניות פתוחה.

ביטול העבדות יצר מחסור בכוח עבודה, וההולנדים פנו להבאת פועלים מהודו. בין 1873 ל־1916 הגיעו כ־34 אלף הינדוסטאנים, ברובם מאזור ביהאר ואוטר פראדש. אף שהגיעו מרקעים שונים – שפות, דתות וקסטות מגוונות – החיים המשותפים במטעים עיצבו זהות הינדוסטאנית אחידה יחסית. שפתם שילבה הינדוסטאנית־בהוג'פורית עם מילים הולנדיות וקריאוליות, והם שמרו על חגים כמו דיוואלי והולי, לצד התאמות למטבח המקומי.

בתחילת המאה ה־20 נוספה לסורינאם קבוצה ייחודית נוספת – הג’אוונזים, שהובאו מאי ג’אווה שבאינדונזיה ההולנדית. בין 1890 ל־1939 הגיעו כ־33 אלף מהם, התיישבו בכפרים חקלאיים, שמרו על השפה הג’אוונית והדת האסלאמית, אך בהדרגה שילבו במנהגיהם מרכיבים מקומיים. המטבח שלהם, עם מנות כמו נאסי גורנג[9] וסאטה (סאטֶה (Satay)), נטמע גם בתרבות הכללית של סורינאם.

עוד קודם לכן, כבר במאה ה־19, הגיעו לסורינאם פועלים מסין, בעיקר מאזור גואנגדונג. חלקם הועסקו במטעים, אך רבים עברו למסחר בעיר. בהתחלה הם שמרו על קהילות נפרדות, אך עם השנים נישאו לבני קבוצות אחרות, ותרומתם ניכרת במטבח ובמסחר.

לצד כל אלה התקיימו גם הקהילות האירופיות – בעיקר הולנדים, אך גם צרפתים, אנגלים ופורטוגלים – ששמרו על זהות נפרדת בתקופה הקולוניאלית. הם השפיעו עמוקות על השפה, המערכת המנהלית והמשפטית, אך עם השנים חלקם נטמעו באוכלוסיות המקומיות.

האתנוגנזה בסורינאם היא אפוא פסיפס מורכב, שבו כל שכבת מהגרים או תושבים ילידיים מוסיפה נדבך חדש למארג התרבותי. השפות, המטבחים, המוזיקה והחגים של סורינאם הם תוצאה ישירה של תהליך מתמשך זה – תהליך שבו מפגש בין תרבויות יוצר זהות רב־קולית, חיה ומשתנה. האתנוגנזה בסורינאם לא הייתה רק תהליך ביולוגי של ערבוב מוצאים, אלא גם מהלך תרבותי־חברתי עמוק: שפות חדשות (כמו הקריאולית סראנאן טונגו), מטבחים משולבים, מסורות חגים מגוונות ומוזיקה שנושאת בתוכה את הדים של אפריקה, אסיה, אירופה והעולם האינדיאני. כך נוצרה זהות סורינאמית רב־שכבתית, שמקפלת בתוכה סיפורים של נדידה, הישרדות ויצירה תרבותית משותפת.

עצמאות ומהפכות – סורינאם בדרך הלא פשוטה לריבונות

בשנות ה־70 של המאה ה־20, כשגלי הדה־קולוניזציה שטפו את העולם, גם סורינאם התקרבה לרגע המכריע שלה. ב־1973 פתחה ממשלת הולנד במשא ומתן עם הממשלה המקומית, בראשות מפלגת ה־NPS (National Party of Suriname – מפלגה קריאולית ברובה), שהובילה את הדרישה לעצמאות. ב־25 בנובמבר 1975 הונף הדגל החדש, והולנד העניקה "נדוניה" פוליטית־כלכלית נדיבה – תוכנית סיוע בהיקף 1.5 מיליארד דולר לעשור. יוהאן פרייר (Johan Ferrier) הפך לנשיא הראשון, והנק ארון (Henck Arron) לראש הממשלה. אך האופטימיות נמהלה בפחד – שליש מהאוכלוסייה היגר להולנד לפני ואחרי העצמאות, בחשש שהמדינה הצעירה לא תשרוד. בניגוד להסכמות, המתיישבים ההולנדים הוותיקים (Bakra’s/Boeroes) הופקעו מאדמותיהם בידי הממשלה החדשה.

העשור הבא הביא עמו טלטלות. ב־1980 ביצע רס"ר דזי בוטרסה (Dési Bouterse) הפיכה צבאית והפיל את ממשלת ארון. הנשיא פרייר סירב להכיר בשלטון החדש ומינה את הנק צ’ין א־סן (Henk Chin A Sen), אך הצבא תפס את השלטון ישירות וחיזק את אחיזתו. הציבור, שציפה לשיפור בשחיתות וברמת החיים, קיבל את השינוי, אף שהמשטר אסר מפלגות אופוזיציה והלך והקשיח. הולנד עוד שמרה על קשרים – עד לליל 8 בדצמבר 1982, שבו נרצחו 15 אנשי אופוזיציה במבצר זיילנדיה (Fort Zeelandia), באירוע שנחקק כ"רציחות דצמבר" (Decembermoorden). הולנד וארה״ב קטעו את הסיוע.

ב־1985 הוסר האיסור על מפלגות אופוזיציה, אך כבר בשנה שלאחר מכן פרצה מלחמת גרילה של בני המרונים, שכינו עצמם "קומנדו הג’ונגל" (Jungle Commando) בראשות רוני ברונסווייק (Ronnie Brunswijk). בוטרסה הגיב בשריפת כפרים ובפעולות דיכוי אכזריות, שגרמו ליותר מ־10,000 פליטים להימלט לגיאנה הצרפתית.

החוקה האזרחית החדשה של 1987 החזירה לכאורה את השלטון לידי האזרחים, ובראשו רמסוואק שנקר (Ramsewak Shankar), אך ב־1990 חזר הצבא והדיח אותו. בבחירות 1991 עלתה לשלטון קואליציית "החזית החדשה" (New Front for Democracy and Development) בראשות רונלד ונציאן (Ronald Venetiaan), וב־1992 נחתם הסכם שלום עם צבא השחרור הסורינאמי (SLA) של ברונסווייק – סוף למלחמת האזרחים.

גם בשנים הבאות המשיכה הפוליטיקה לנוע בין אזרחים לבעלי רקע צבאי: ג’ולס ויידנבוש (Jules Wijdenbosch), בן בריתו של בוטרסה, נבחר ב־1992; ונציאן חזר ב־2000 ונבחר שוב ב־2005. ב־2010 שב בוטרסה עצמו לשלטון, וב־2015 זכתה מפלגתו – המפלגה הדמוקרטית הלאומית (National Democratic Party – NDP) – בניצחון נוסף.

ההיסטוריה חזרה לרדוף את בוטרסה: ב־2019 נגזרו עליו 20 שנות מאסר בגין הוצאתם להורג של אותם 15 יריבים ב־1982, ועל אף שכבר הורשע ב־1999 בהולנד בסחר בסמים, הוא הכחיש כל אשמה.

שנת 2020 הביאה עמה את מגפת הקורונה (COVID-19), קריסת מחירי הנפט ומשבר כלכלי חריף. בבחירות של מאי אותה שנה עלתה לשלטון מפלגת הרפורמה הפרוגרסיבית (Progressive Reform Party – PRP) בראשות צ’נדריקפרסאד "צ’אן" סנטוחי (Chandrikapersad "Chan" Santokhi), שהקים קואליציה עם מפלגת השחרור והפיתוח הכללית (General Liberation and Development Party) של ברונסווייק, שהפך לסגן הנשיא.

העשור נחתם באירועים סוערים: בפברואר 2023 הפגנות נגד יוקר המחיה התלקחו לפריצה אל בניין האספה הלאומית (National Assembly);.

בדצמבר 2024 מת בוטרסה, הנשיא לשעבר והנמלט מהדין. ואז, ביולי 2025, נכתב פרק חדש בספר ההיסטוריה: ג’ניפר חירלינגס־סימונס (Jennifer Geerlings-Simons) מהמפלגה הדמוקרטית הלאומית נבחרה לנשיאת סורינאם – האישה הראשונה בתפקיד זה.

הערות

[1] סר פרנסיס וילובי, הברון החמישי לבית Willoughby of Parham (Francis Willoughby, 5th Baron Willoughby of Parham, ‏1613/14–1666) – אציל ומושל ברבדוס, שיזם באמצע המאה ה־17 את הקמת המושבה האנגלית בנהר שהיום נקרא סורינאם.

[2] בשלבים המוקדמים (בעיקר תחת שלטון אנגלי בשנות ה־60 של המאה ה־17), התבססה הקריאולית על אנגלית – שפתם של המנהלים הראשונים – אולם לאחר כיבוש המושבה בידי ההולנדים (1667), חדרו לשפה מילים רבות מהולנדית. השפעות נוספות הגיעו מפורטוגזית (באמצעות סוחרים יהודים פורטוגזים) ומאינדיאנית מקומית.

[3] קָאסֶקוֹ (Kaseko) הוא ז'אנר מוזיקלי וריקודי פופולרי שמקורו בסורינאם, הנחשב לאחת ההבעות התרבותיות המזוהות ביותר עם הזהות הסורינאמית

[4] ז'אן-בטיסט קולבר (Jean-Baptiste Colbert) היה שר האוצר של לואי ה-14, מלך צרפת, במאה ה-17. הוא נחשב לאחד האישים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות צרפת.

[5] תיאור בן התקופה של הלחימה בין המרונים לבין בעלי המטעים מופיע בספרו של ג’ון גבריאל סטדמן Narrative of a Five Years Expedition Against the Revolted Negroes of Surinam.

[6] במאה ה־17, לאחר שבריטניה כבשה את ג’מייקה מידי ספרד (1655), נמלטו עבדים אפריקאים ממטעי הספרדים אל ההרים הפנימיים, שם הצטרפו לשחורים חופשיים שחיו באי עוד קודם. כך נוצרו קהילות לוחמות שנקראו "מארונים" (Maroons), מילה שמקורה בספרדית cimarrón, שפירושה "פראי" או "שוכן הרים". המארונים פיתחו מיומנות בלחימת גרילה, הכירו היטב את השטח ההררי, ובנו יישובים מבוצרים ביערות. עבור הבריטים הם היו איום קבוע – תקפו מטעים, שחררו עבדים והרסו תשתיות.

העימות הפתוח פרץ בשלהי שנות ה־20 של המאה ה־18, כאשר ניסיונות הבריטים לדכא את המארונים בעזרת חיילים ומיליציות כשלו. המאבק התנהל מול שתי קבוצות עיקריות: הווינדוורד מארונס (Windward Maroons) בהנהגת קודג'ו (Cudjoe) במערב האי, והליווארד מארונס (Leeward Maroons) בהנהגת קוונטו (Qua-o) במזרח.

במהלך העשור שלאחר מכן, המארונים הפעילו טקטיקות גרילה יעילות – מארבים, פשיטות והיעלמות מהירה ביערות – בעוד הצבא הבריטי התקשה להתמודד עם תנאי השטח, סבל ממחסור במודיעין ומבעיות אספקה. המארונים גם סיפקו מקלט לעבדים נמלטים, מה שהגביר את חמתם של בעלי המטעים.

לאחר כעשור של לחימה ללא הכרעה, הבינו הבריטים שהניצחון רחוק מהשגה, ופנו למו"מ עם המנהיגים. בשנת 1739 נחתם הסכם שלום עם קודג'ו: הבריטים הכירו בעצמאות המארונים ובשטחיהם, ובתמורה התחייבו המארונים להפסיק את התקיפות, להחזיר עבדים נמלטים ולשתף פעולה עם הממשל הקולוניאלי.

ההסכמים ביססו את המארונים כקבוצה חצי־אוטונומית בג’מייקה, והיוו תקדים נדיר בקריביים להכרה רשמית בחירותם של עבדים נמלטים. עם זאת, ההתחייבות להחזיר עבדים יצרה מתחים פנימיים, שעתידים היו להתפרץ מחדש במלחמת המארונים השנייה כ־60 שנה מאוחר יותר

[7] לעיתים מתייחסים אליה גם כ־Sranan, Taki Taki, או Surinamese Creole.

[8] קליפסו (Calypso) היא סגנון מוזיקלי ושירתי שהתפתח בקרב הקהילות האפרו־קריביות, במיוחד בטרינידד וטובגו, במאות ה־19 וה־20.

המאפיינים העיקריים של קליפסו:

מקור והשפעות: שורשיו במוזיקה ובמסורת הסיפורית של עבדים אפריקאים שהובאו לקריביים, עם השפעות מוזיקליות מאיים אחרים ומהתרבות הצרפתית־קריאולית.

שפה: רבים משירי הקליפסו מושרים בפאטואה צרפתי במקור, ובהמשך באנגלית קריאולית.

תוכן: מעבר למוזיקה קצבית וריקודית, הקליפסו שימש גם כ"עיתון בעל פה" — כלי לביקורת חברתית ופוליטית, להעברת חדשות ולסאטירה.

קצב ומבנה: בדרך כלל בעל מקצב סינקופטי, עם שימוש בתופי סטיל (Steel Drums), כלי הקשה ושירה מלודית־חזרתית.

בסורינאם, ובעיקר בקרב הקהילות הקריאוליות, הקליפסו נטמע כחלק מהתרבות המוזיקלית העירונית, לצד סגנונות מקומיים כמו קדוּם (Kawina) ובאיילה (Baithak Gana).

[9] סאטֶה (Satay) הוא מאכל שמקורו באינדונזיה, המורכב ממנות קטנות של בשר (לרוב עוף, בקר או כבש, ולעיתים גם דגים או טופו) המושחלות על שיפוד, נצלות על גריל פתוח, ומוגשות עם רוטב – לרוב רוטב בוטנים עשיר ולעיתים גם רטבים חריפים או מתוקים אחרים.

המאכל נפוץ בכל דרום־מזרח אסיה, ובסורינאם הגיע יחד עם המהגרים הג’אוונזים בתחילת המאה ה־20. שם הוא הפך לאחד המאכלים הפופולריים ביותר במטבח הסורינאמי־ג’אווני, ולעיתים מוגש לצד נאסי גורנג או באמי גורנג (אטריות מטוגנות).