הדבקות והדמיון בין הצופיות המוסלמית לזרם הבהקטי בהינדואיזם

כתב: גילי חסקין; 03-05-2025

תודה ליובל נעמן על תרומתו

ראו באתר זה: האיסלם;  הצופית- הזרם המיסטי באיסלם, המסדר הנקשבנדי; התפתחות הזרם הצופי באיסלם; השוואת הצופיות לזרמים אחרים, הינדואיזם.

הבְּהַקְטִי הוא זרם דתי, שמשמעו קנאה/דבקות,[1] במשמעות קשר ישיר לאל ללא תיווך איש דת או קורבן. אלמנטים מסויימים הדומים לבהקטי היו חלק מדתות עולמיות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית. שיטות ה"דבקות" נמצאות בנצרות, באיסלאם הצופי (סופי), בבודהיזם וביהדות החסידית.

סופיות מוסלמית (צופיות)

הסוּפיות או סוּפיזם היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא "מוראקבה", המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק. הסופים חיים כסגפנים, חיים בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית.

הסופיות צמחה בתוך העולם המוסלמי של שלהי המאה השמינית, בקרב קבוצת אנשים קטנה שכונו בשם "אלה הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית". את אלוהים והאמת הם כינו "האהוב", בשל תשוקתם וכמיהתם העזה לאלוהות, והיו ידועים כ"אהוביו של אלוהים" או "אוהבי האל". מאוחר יותר קיבלו את הכינוי "סופיים".

במאה ה-9', אנשים אלה התקבצו לקבוצה וקיבלו את השם "סופיות" (או "צופיות"). על פי תורתם, אין האמונה באללה, בנבואה וביום הדין מספיקה, וכדי להגיע אל העונג של חיי העולם הבא יש להפנות עורף למעמד ולממון, לברוח מכל העיסוקים והקשרים ולכבוש את היצר. הצופים הראשונים דגלו בסגפנות, בעינוי הגוף על ידי צומות, התבודדות, מיעוט שינה ותרגילים גופניים שונים כדי להתכונן ליום הדין. הם התרחקו מבעלי השררה גם כדי להתרחק מטובות הנאה וגם כמחאה על אי אדיקותם של השליטים. על פי תפישתם, לידיעת האל האמיתית ('מעריפה', שהיא ידיעה חווייתית בלתי אמצעית) מגיעים באמצעות אהבה אליו ולא באמצעות לימוד טקסטים ('עילְם', ידיעה פורמלית הנרכשת בלימוד ושינון), וחשיבות האהבה גדולה מחשיבות קיום המצוות. הם פיתחו טכניקות כמו שירה, ריקוד, דקלום וחזרה על 99 שמות האל כדי להגיע לאיחוד האקסטטי המיוחל עם האל.

דוגמה לחשיבות שמייחסים הסופים למציאת הדרך האישית לאלוהים ניתן למצוא בשירו של שייח' מוזאפר אבן עַלִי א-סוּהרַוַרְדִי (Muzaffar ibn 'Ali al-Suhrawardi)[2]:

"עִזְבוּ הַכֹּל וּלְכוּ בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד, הוֹ לִבִּי,

אַנְשֵׁי מְצִיאוּת מְצַיְּתִים לָאַהֲבָה,

עֲבוּרָם הָאַהֲבָה עַתִּיקָה יוֹתֵר מִכָּל הַיָּדוּעַ לָנוּ.

הֵם חִפְּשׂוּ אֶת רֵאשִׁיתָה שֶׁל הָאַהֲבָה,

אַךְ גִּלּוּ שֶׁאֵין לָהּ רֵאשִׁית".

בהקטי (Bhakti)

המילה Bhakti באה משורש Bhaja שפרושו להעריץ או לשרת או לאהוב או להיות מסור. מתרגל בהקטי יוגה נקרא Bhakta. בצרוף המילים בהקטי יוגה יש שתי משמעויות: אחת זה הדרך של התרגול. השנייה זו החוויה וההתנסות שהדרך מייצרת.

בהקטי-יוגה הנה חיפוש אמיתי וממשי אחר האלוהים, חיפוש המתחיל, נמשך ומסתיים באהבה – רגע אחד ויחיד של שכרון אהבת-אלוהים עזה מעניק לנו שחרור נצחי. "בהקטי הנה אהבה עזה לאלוהים", אומר נָארָאדָה באימרותיו על הבהקטי. "כאשר האדם מקבלהּ, הוא אוהב כול ואין עוד בליבו שנאה, הוא הופך שבע רצון לעד"; "אהבה זו אינה יכולה להצטמצם לכדי תועלת ארצית", מפני שכל עוד מתקיימות תאוות גשמיות, אהבה זו אינה מתעוררת. "בהקטי נעלה מקארמה, נעלה מניאנה ונעלה מיוגה", מפני שתפישתן של אלו היא תכליתית, בעוד שהבהקטי הנה ההתגשמות עצמה, "האמצעי להשגתה, ואחריתה".

כמסורת דתית שהתפתחה בימי הביניים ההודיים, ובה בעת כתופעה מובהקת במסגרת תנועת הבהקטי הכללית, התאפיינה התנועה ברגש דתי עז שבא לידי ביטוי מובהק ביצירה פיוטית ענפה. השירה, ששימשה אמצעי מרכזי לביטוי התשוקה הדתית, הציבה את המפגש האינטימי בין המאמין לבין האל בלב החוויה הרוחנית. האל, הנוכח במרחב הפולחני הקונקרטי (arca בסנסקריט), לא נתפס כישות נשגבת ורחוקה בלבד, אלא כישות אישית, נוכחת, קשובה.

הקשר בין האדם לאלוהות מתואר במונחים רגשיים מורכבים: אהבה עמוקה, כמיהה מתמדת, ולעיתים גם כאב וצער. רגשות אלו אינם רק תגובות אנושיות, אלא מגלמים ערוצים של קשר רוחני, דרכם חווים המאמינים את הממשות של האלוהי. ביטוי מובהק לכך הוא המוטיב הספרותי של וִירָהַה (Viraha) – תחושת כאב הנובעת מההיעדר, מהפירוד בין המאמין לאל בעת הנדודים. אך פרידה זו אינה אלא צד אחד של המטבע: היא מחזקת את הקשר עם האל ולא שומטת את הקרקע מתחתיו.

צער הפירוד, שנחווה כחלק טבעי ובלתי נמנע ממסע האמונה, נטמע בתוך מסגרת ההערצה האינסופית כלפי האל. הוא לא סותר את הדבקות, אלא מעמיק אותה, ומטעין את השירה במשמעות רוחנית שגולשת אל מעבר לשפה.

הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה בראהמינית של דתות דראווידיות דרומיות, אשר לוותה כמו כן גם בתופעות אנטיטטיות,[3] של ויתור על ערכי דת מסוימים. הדרישה המוקדמת ברוב הדתות ההודיות הקודמות – ייחוס חברתי או דתי מוקדם – נשמטה מתנועה דתית זו, ובכך למעשה התבטאה חתרנותה – יציאתה נגד ההיררכיה החברתית.

המאות השלישית עד החמישית לספירה, התאפיינו בתהפוכות פוליטיות ודתיות בדרום הודו, אשר הביאו עימן סדרים פוליטיים חדשים כמו גם חדירה מסיבית של תרבות בראהמינית מצפון תת-היבשת.

במאה ה-6', החלה תופעת הסאדהו, נזירים קדושים (כדוגמת Sundarar), שעזבו את דרך החיים החומרית המקובלת והיו לנוודים.

ראשיתה של תנועת הבְּהַקְטי במשוררים טאמילים מהמאות 6'-9', שנקראו "אלוורס" ( (Alwars, היינו, "האנשים השקועים [בדבקות לאל]".[4] הללו נחלקו לקדושים שיוויסטים (של האל שיווה) – Nayannars – ולקדושים וישנואיסטים (של האל וישנו) – Alwars ונתפרסמו בשל השירים מלאי הרגש ששרו להתגלמויותיהם המקומיות של האלים. באותה תקופה נהגו הבהאקטה לנדוד בין המקדשים ללא מסגרת. בסביבות המאה ה-10', נעשה מיסוד של הנוודים ההיסטוריים, לדרגת קדושים והדת התמסדה במסגרת של רשת פולחנית מסועפת בעלת לוח שנה דתי עמוס בטקסי פולחן, אשר נפרשה ברחבי דרום הודו ויצרה לעצמה מרכזים דתיים-פוליטיים מרובים.[5] במאות 12'-16' חדרו אפגאנים ואחריהם שבטים טימורואידם מוסלמים, לצפונה של הודו, בהקימם את שֹוּלְטָנוּת דלהי ואחריה את האימפריה המוגולית. מאבק והשפעה ההדדית של הדתות הינדו ואיסלם, יצרו בנקודות התפר פיוז'ן תרבותי הינדו-איסלמי, ולצד אנטגוניזם, שהביא לעיתים לרצח-עם על בסיס דתי,[6] הייתה גם הפריה מחשבתית הדדית ושידוד מערכות דתיות וחברתיות בהינדואיזם.

כריאקציה למצב זה, שטפו בין המאות 12'-15' תנועות רפורמה דתית את הודו. היו אלו תנועות הבְּהַקְטִי (Bhakti) המבוססות ליבראליות פרסונאלית, שבמרכזן הקשר הישיר בין אדם לאל, מתוך דבקות ומסירות. מהפכה זאת נבעה בין השאר גם מרגשות השפלה חברתית ותרבותית של קאסטות נמוכות, וניצולן בידי ההשפעה המשחיתה של כוח ועושר שרכשו מעמדות הבראהמינים, ששליטתם בשם הדת על הטקסיות והמשפט, נתנו להם כוח לנצל אחרים. דבר זה הביא הוגים רפורמיים לפתח אמונה פשוטה וליברלית שתהייה מקובלת על הכלל באופן שוויוני יותר.

לתנועת הבְּהַקְטִי אין אב ראשון אלא מסר, שהחל דרכו בממלכות שבדרומה של הודו והתפשט להודו כולה, כשבכל אזור נמצא איש הרוח שפיתח את הרפורמה בדרכו שלו, מתוך שהוא מתאים את מסריו לקהל המקומי. תנועת הווַיְשְׁנַוַה-בְּהַקְטִי (Vaishnava Bhakti, 'הדבקות באל וישנו וגלגוליו') בהיותה נגישה לכל, בהתפשטה גם לצפון הודו, יצרה תחייה של החיים החברתיים, התרבותיים והדתיים של אנשי הודו.

תפישת הבְּהַקְטִי מקורותיה בפוראנות והיא מבוססת שני עיקרים:

1. בניגוד לוודות ('ידיעה', מזמורי הדת הבראהמינית הראשונים), המציגות אלים שמימיים בעלי כוח מוגבל ונטרול הדדי, הניתנים לשליטת האדם באמצעות קורבן ופולחן, מוצגים בבהקטי אלים אליהם שואפים, אין גבול לעוצמתם, ומאפשרים להשיג מוקשה – שחרור מהסמסארה ואיחוד עם האלוהות. לשם כך יש לזהות את האלוהות עם כל הקיים (האטמן, בראהמן, היקום והיצירה) ולא אלים פרטניים חיצוניים.
2. הקשר בין המאמין לאל לא דורש בראהמין (כוהן דת) מתווך או פעולת הקרבת קורבנות. הקשר צריך להיות ישיר עד כדי התאחדות של המאמין הדָבֶק באל (בְּהַקְטָה). רק קשר ישיר ואישי, מתוך אינדיבידואליזם מוחלט וסובייקטיביזם מלא, יכול לקשור את האל בחיי דָבֶק ואת הדָבֶק באל.

אין בבְּהַקְטִי דרישה למונותיאיזם אבסולוטי, ויכולים בחיי המאמין להיות אלים רבים, אך יש אל אישי מועדף, אליו משתוקקים ואיתו דבקים ומתאחדים.

על פי סוואמי וִיוֵוקָאנַנְדַה Swami Vivekananda) 1863–1902) שהיה מורה רוחני הודי, נואם, ופילוסוף חשוב: בהקטי-יוגה הוא חיפוש אמתי וממשי אחר האל, חיפוש המתחיל, נמשך ומסתיים באהבה – רגע אחד ויחיד של שכרון אהבת-אלוהים עזה, מעניק למאמין שחרור נצחי. "בהקטי הנה אהבה עזה לאלוהים", אומר המוזיקאי הנודד ומספר הסיפורים האגדי נָארָאדָה (Nârada Muni) באימרותיו על הבהקטי:[7] "כאשר האדם מקבלהּ, הוא אוהב כול ואין עוד בליבו שנאה, הוא הופך שבע רצון לעד; אהבה זו אינה יכולה להצטמצם לכדי תועלת ארצית", מפני שכל עוד מתקיימות תאוות גשמיות, אהבה זו אינה מתעוררת. "בהקטי נעלה מקארמה ('פעולה' לניתוק מהגורל), נעלה מ-ג'נאנה (חיבור לעליון באמצעות 'ידיעה', מבוטא גי-אנה) ונעלה מיוגה ('איחוד' הגוף, התודעה והנשמה)", מפני שתפישתן של אלו היא תכליתית, בעוד שהבהקטי הנה ההתגשמות עצמה, "האמצעי להשגתה, ואחריתה".

במאה ה-15', תנועת הבהקטי הביאה איתה מהדרום אל צפון הודו, את אותה התלהבות דתית ותסיסה רוחנית. למרות הפופולאריות שלה זכתה התנועה (ואולי אף בגללה) נאלצו חבריה להתמודד עם ההגמוניה הבראהמינית ועם הנורמות והדוגמות שיצרה וחוקקה.

החוויה האקסטטית שהציעה תנועת הבהקטי, חתרה לא רק תחת המונופול הריטואלי דתי של הבראהמינים, אלא גם תחת הנורמות שהכתיבה הקסטה השלטת. התכתיב הבראהמיני הבולט ביותר, היה החלוקה לווארנות (או המושג הפורטוגלי "קסטות", שהציב את הבראהמינים בראש סולם המעמדות הדתי ובפסגת ההיררכיה החברתית). רבים מבין המיסטיקנים הבהקטים השתייכו לקסטות נמוכות וכמה מהם אפילו לאותן קבוצות שוליים שהיו אסורות במגע.

זאת ועוד במאות ה־12'–15', כאשר אסלאם סופי הופץ בהודו – במיוחד באמצעות מסדרים כמו הצ'ישטיה (Chishtiyya)[8]  והסוּהרוורדיה (As-Suhrawardiyy),[9] הוא פגש את מסורת הבהקטי שהתפתחה קודם לכן. ייתכן שזרמים מסוימים בבהקטי הושפעו מהסופיות (ולעיתים להפך).

במפגש הטעון בין הפולשים המוסלמיים והדתות הבראהמיניות, בפאנג'אב, בתחום השלטון המוסלמי, פעל הגורו נאנאק (Guru Nanak 1469-1539) שחש בסכנה המאיימת על הודו וטען כי האלוהים אינו שייך, לא להינדואיזם ולא לאיסלם, אלא הוא אל היקום כולו. הוא ייסד את הדת הסיקהית, שבראשית דרכה לפני מיסודה התנגדה למעמדות, לנזירות, לסמליות ולריבוי האלים.

הגורו נאנאק הושפע מאד מתנועת הבהקטי, העוסקת באל כמושא הערצה פנימית ואישית לא מתווכת על ידי שום גורם ביניים ומתנגדת לריטואליזם . כמו כן הושפע מהרפורמטור הגדול ראמאנאנדא (Ramananda), שתקף את הפולחן הברהמיני והפנה את תשומת הלב אל המעמדות הנמוכים. נאנאק הושפע רבות מהמשורר המוסלמי בן זמנו, כאביר (Al-Kabīr 1440-1518),  שנאבק בחלוקה ההינדית לקסטות וטען שקדושת האל היא בלבו של כל אדם. לא לחינם פותח המשורר כאביר את השיר שלו בהצהרה ישירה וברורה ואולי אף אזהרה: "אל תשאל את הקדוש / מהי הקסטה שלו / הסהדואים אינם נתונים להגדרה".[10]. כמו כן, טען כי כל החיים הם יחסי גומלין בין שני עקרונות רוחניים: הנשמה האישית והאל. הגאולה היא תהליך של הבאת שני העקרונות הללו לאיחוד.

קאביר משך אליו אנשי יוגה מתוסכלים, מוסלמים שלא באו על סיפוקם בעלייה לרגל למכה, חיילים שחזרו משדה הקרב ובעיקר פשוטי העם. הוא האמין בגלגול נשמות ותלמידיו ראו עצמם כהינדים טובים. רק אחד מהם, הגורו נאנאק, פנה לייסד דת חדשה: הסיקיזם.

ראו באתר זה: הסיקהים.

בניגוד לתנועות חברתיות מודרניות, שראו בעולם הדתי את אחד מאויביו המרים ביותר של צדק חברתי, ולכן התנגדו לכל תפישת עולם שנשב ממנה ריח מיסטי, הרפורמה החברתית שהציעו הבהקטיים, הייתה מעוגנת בתפישת עולמם הדתית. תנועת הבהקטי לא רק שלא שללה את העולם הרוחני בגלל הצורה המעוותת בה ייצגה אותו הקסטה הבראהמינית, אלא שאבה את ההשראה לשינוי חברתי מלב לבה של הדת.

קשר בין דתי

הקשר בין הצוּפִיות האִסלאמית לבין זרם הבהַקְטי בהינדואיזם, מהווה אחד הדיאלוגים הרוחניים המרתקים ביותר בין שתי תרבויות דתיות גדולות. למרות התהום התאולוגי העצום בין האסלאם לבין ההינדואיזם, נוצרו בקרב שתי המסורות תנועות מיסטיות שהתקרבו זו לזו להפליא במושגים, בחוויות ובשירה.

כמו התנועה הצופית ותנועת החסידות, הבהקטיים האמינו שמתחת למעטה הרבגוני דרכו מתגלה העולם אלינו מסתתרת מציאות אחת. למרות ההבדלים בין הפילוסופיות והתיאוריות השונות המתארות את החוויה והעולם המיסטי, המשותף כמעט לכולן היא ההכרה בכך שהריבוי הוא אילוזיה, השונות היא אשליה ('מאיה'), ובבסיס העולם מצוייה הוויה אחדותית. תנועת הבהקטי אפוא חשבה שהחלוקה למעמדות שייכת לתפישת עולם מוגבלת. כשהמחפש מתאחד עם האין סוף, מלמדים הבהקטים, נעלמים כל ההבדלים האשלייתיים.

יסודות משותפים בין הסופיות והבהקטי:

1. אהבה כנתיב רוחני

. גם בצופיות וגם בבהקטי מופיעה דמות האלוהות כ"אוהב" וכ"אהוב", לעיתים בתיאורים חושניים מאוד: האל מוצג כחתן, מאהב, או ידיד אינטימי, והאדם — ככלה אוהבת או עבד משתוקק.

בסופיות: האהבה לאל – מחאבה- (Maḥabba) נחשבת לנתיב הגבוה ביותר במסע הרוחני. הסופי נמשך אל האל כמו עש לפנס.

בבהקטי: הדבקות הרגשית באל (Bhakti – אהבה טוטאלית לישות האלוהית, כמו קרישנה או ראמה) היא דרך הגאולה המרכזית.

לדוגמה, שירי רַאבִּעַה אל-עַדוויה, הסופית הפרסית, מבטאים אהבה חסרת תנאים לאל[11] – בדומה לשירי הבהקטי של מירַאבַּאי (Mīrābāī), בת המאה ה-16', ששרה באהבה אקסטטית לראמה או קרישנה. והפכה לסמל של לאהבת האל הבלתי מותנית.[12]

2. שירה מיסטית וסימבוליזם

שתי התנועות ביטאו את דבקותן באל באמצעים פיוטיים: מטאפורות של שיכרון, כמיהה, עזיבת העולם, נישואין מיסטיים עם האל.

שירת הצופים (בעיקר חאפז, רומי, עומר ח'יאם) מלאה ביין, יופי ואהבה – כביטוי לרוחניות.

ראו בהרחבה, באתר זה: התפתחות התנועה הצופית.

משוררי הבהקטי כמו כבִּיר (Kabir, 1440-1518) וטוּקַארַאם (Tukaram 1598-1650), תיארו את האל כאהוב אינטימי, לעיתים תוך פריצת גבולות מגדריים ומעמדיים.

3. חסד ואי-הבחנה מעמדית.

שתי התנועות דחו היררכיה דתית נוקשה:

הצופים תבעו גישה אישית וישירה לאל.

הבהקטי פרצה את גבולות הקסטות, ונשאה מסר אוניברסלי של אהבת האל לכול.

הסופי והבהקטי רואים את האל גם מחוץ למקדש או למסגד – בנשמה האוהבת, בנגן הרחוב, בקולו של העני.

4. מורים כריזמטיים ומסורות חניכה

הדגש על שייח' (צופי) או גורו (בהקטי) כאדם שמעביר את הנוכחות האלוהית – קיים בשתי המסורות.

הדרך מועברת ממורה לתלמיד ב"סִלְסִלַה" (סופיות) או ב"שְׁרִי פרַנְפַּרַה" (בהקטי).

5. מוזיקה וריקוד כאמצעי להתעלות

הסופים משתמשים בסַמַאע (שירה מיסטית ולעיתים ריקוד סיבובי – דרווישים).

תנועת הבהקטי עודדה שירה קבוצתית – בהגאנים (Bhajans) וקִירתַן, בהן המוזיקה יוצרת אקסטזה והתחברות לאל.

אחת הדמויות החשובות שקישרה בין העולמות, היה דארה שיקו (Dara Shikoh, 1615-1659). הוא היה נסיך הכתר המיועד של הקיסר שאח'-ג'אהן (בונה הטאג' מהל) ואחיו של הקיסר אורנגזב. דארה שיקו הקדיש מאמצים רבים למציאת שפה מיסטית משותפת בין האסלאם וההינדואיזם. הוא תירגם 50 אופנישדות מסנסקריט לפרסית. כתב ב-1655 את "מג'מע אל-בחרין" (מפגש שני האוקיינוסים), שבו טען שהבהקטי והסופיות הן דרכים מתקרבות לגילוי אלוהי.

הדמות המשמעותית ביותר בשירת הבהקטי היה המשורר ההודי כבִּיר (Kabir, 1440-1518), שבדומה לחלק מהצופים, שאף להסיר את המחיצות בין דת לדת. הוא נערץ על ידי הינדואים, צופים מוסלמים וסיקים.

לידתו של כביר נותרה אפופה במסתורין על פי אחת האגדות, אמו הייתה בראהמינית שנכנסה להריון לאחר ביקור במקדש הינדואי. מכיוון שלא הייתה נשואה, היא נטשה את כביר, שנמצא ואומץ על ידי אורג מוסלמי. נראה שחייו המוקדמים החלו כמוסלמי, אך מאוחר יותר הוא הושפע מאוד מהינדואי סַגְפן, רמאנדה. שירתו הייתה גשר בין מוסלמים להינדואים, לעיתים ביקר את שניהם כאחד, ודיבר בשפת העם.

אף על פי שלעתים קרובות, מתואר כביר, כהרמוניזציה של האמונה והפרקטיקה ההינדואית והמוסלמית, יהיה זה מדויק יותר לומר, שהוא היה ביקורתי באותה מידה כלפי שניהם, ולעיתים קרובות ראה אותם כמקבילים זה לזה בדרכם המוטעה. לדעתו, ניתן היה לבקר את ההרגל חסר הדעת, החוזר והגאה של להכריז על כתבי הקודש בטקסטים ההינדואים הקדושים, הוודות, או הספר הקדוש האיסלאמי, הקוראן; הרשויות הדתיות שעושות זאת יכולות להיות בראהמנים או קאדי'ס (Qāḍīsשופטים מוסלמיים); טקסי חניכה חסרי משמעות יכולים להתמקד בחוט המקודש אצל ההינדואים בני הקאסטות הגבוהות ('אלה שנולדו פעמיים'), או בברית מילה אצל המוסלמים. מה שבאמת נחשב, עבור כביר, היה נֶאֱמָנוּת מוחלטת לאמת החיים האחת ללא מוות, שאותה קישר באותה מידה עם ייעודים אלוהים וראמה אותו הוא הבין כשם הינדואי כללי לאל, ולא רק כאווטר של וישנו, גיבור הרמאיאנה.

כביר הפיץ מסרים מיסטיים בשפה עממית – בעיקר ב"הינדי העממית" (Avadhi או Bhojpuri) – ודבריו הועברו בעל פה לאורך דורות לפני שנאספו.

כביר הטיף לדת שבלב, חופשית ממוסדות ותיווכים, מבוססת על אהבת האל, מדיטציה פנימית, וראיית האלוהות בתוך כל אדם. תורתו היא שילוב של מונותאיזם, סגפנות ואהבת אל מוחלטת, בדומה לסופיות ולבהקטי גם יחד.

עקרונותיו המרכזיים היו

• אל אחד ובלתי נראה, שנמצא בכל מקום ואינו תלוי בטקסים או במקדשים.
• שוויון רוחני בין כל הבריות – דחיית קסטות, דחיית דת רשמית, קריאה לאחווה אוניברסלית.
• התבוננות פנימית – האל מצוי בלבך, לא במסגד או במקדש.
• התנגדות לפורמליזם דתי – סאטירה כנגד כהנים, מולאוים דתיים, בראהמינים ומועצות עולמא חיצוניות.

דוגמאות לשיריו של כביר (תרגום חופשי):

"הֵיכָן אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי, הוֹ עֶבֶד שֶׁלִּי?
רְאֵה! אֲנִי אִתְּךָ תָּמִיד.
אֵינִי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי בַּמִּסְגָּד,
לֹא בְּאַקָּא אוֹ קַעְבָּה — אֲנִי בְּתוֹכְךָ.

או: "האל שאני עובד, אינו הינדואי ואינו מוסלמי. הוא מעבר לכל שם – הוא האחד, הבלתי-נראה, שאינו זקוק לנרות או לקטורת".

שיריו של כביר נכללו בקובץ הקדוש של הסיק'ים – הַגוּרוּ גְּרַנְת סָאהִיבּ [13]. הוא הפך לסמל של דת עממית חוצת גבולות, שהשפיעה עמוקות על תנועת הבהקטי כמו גם על הסופיות ההודית.

ראו באתר זה: הסיקהים

נוצר סביבו זרם של חסידים – הכבירפנת' – הפועל עד היום בהודו ונפאל. שירתו נלמדת, מושרת, ומעוררת השראה בקרב מוסיקאים, משוררים ורוחניים עד היום.

כביר היה קול נבואי של אהבה וחירות, שחצה גבולות בין דתות, שפות ומעמדות.

כמו ג'לאל א-דין א-רומי בפרס, כמו חאפז בשיראז[14] – כך כביר היה אור בתוך החשיכה, קורא לאדם לפגוש את האל בלב פתוח ולא במקדש בנוי. אישיותו השירית של כביר הוגדרה באופן שונה על ידי המסורות הדתיות העריצות אותו, ואפשר לומר זאת גם לגבי הגיאוגרפיה שלו. עבור הסיקים הוא מבשר ובן שיחו של נאנאק, המייסד סיק גורו (מדריך רוחני). מוסלמים מקבלים אותו כסופי, ובשביל הינדואים הוא הופך לווישנאוויט (חסיד האל וישנו) עם נטיות אוניברסאליות. טווח המסורות הרחב שעליו השפיע כביר הוא עדות לסמכותו העצומה, גם לאלה שאמונותיהם ופרקטיקותיהם ביקר בהן בצורה כה חסרה. כבר בתחילת דרכו נוכחותו באנתולוגיות של צפון הודו שירות מסירות שירה (מסורה) מדהימה.

בדומה לכאביר, גם המשורר נַּמַּדֵוַה  (Namdeo) [15]הציג שילוב מובהק של עקרונות סופיים ובהקטיים: דבקות ישירה באל, התעלמות מהדתות החיצוניות, ושאיפה לחוויית איחוד פנימית.

ישנם כמובן גם הבדלים: בעוד שהסופיות רואה את האל כאחד מוחלט ולא ניתן להשגה מוחלטת (לפחות בשיא החוויה), הבהקטי לעיתים מתמקדת בדמות אלוהית אישית מאוד (כגון קרישנה או ראמה), תוך תיאורים סיפוריים ואנושיים מאוד של האל. הבהקטי לעיתים קשורה במסורת מקומית ושירי עם, בעוד שהסופיות – במיוחד בצורתה הקלאסית – נשענת גם על פילוסופיה תאולוגית עמוקה (כגון מושג האחדות העליונה – وحدت الوجود).

הסופיות והבהקטי — שתי דרכים גדולות לאהבת האל. אחת נולדה במדבריות ערב ובמישורי פרס, השנייה בשדות האורז, השטופים בגשמי המונסונים של הודו. בכל זאת, שתיהן נושאות את אותו רטט בלב: געגוע אינסופי, כמיהה שאין לה שובע, ותשוקה להימס באור הגדול שמעבר לשמות ולדתות.

אמנם בין האיסלם הסופי ואנשי הודו היו מאות שנות מאבק, אך הם בהחלט השפיעו זה על זה, ובנקודת המפגש הסינקרטי, נוצרה דת הסיקהיזם[16], אך גם התפתחו זרמי הבהקטי לסוגיהם השונים. אולם, כאשר משווים את הסופיות והבהקטי לקבלה המעשית שהתפתחה בספרד המוסלמית, שבמרכזה עומדת שאיפתו של המקובל כמיסטיקן להתאחד איחוד מיסטי, חווייתי ותודעתי עם האלוהות, ולצמצם את הפער בינו והעולם הגשמי שבו הוא נטוע לבין האל. ויורשתה של הקבלה המעשית, תנועת החסידות, ניתן להסיק שככל הנראה שבעולם של האלף השני לספירה, היו זרמים חזקים יותר, של התנערות מממסד המבדל בין המאמין לאל, שהיא עומדת ביסודה של האֵמַנְצִיפַּצְיָה הדתית שצמחה מלמטה, הן ביהדות, והן בבודהיזם, בסיקהיזם, בבהקטי ההינדואי ובאיסלם הסופי.

הערות

[1] קנאה במובן אהבה מוחלטת: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה…" (שיר השירים ח', ו'). מושג הבהקטי במובן אהבה רוחנית והתמסרות, נבדל ממובנה של המילה 'קאמה' שהיא אהבה מינית / חושנית / ארוטית.

[2] שייח' מוזאפר אבן עַלִי א-סוּהרַוַרְדִי (Muzaffar ibn 'Ali al-Suhrawardi), היה דמות צופית מאוחרת הקשורה למסורת הסוהרוורדית. הוא חי כנראה בסוף המאה ה-13' ותחילת המאה ה-14', ועמד תחת השפעתם של עומר א-סוהרוורדי ושל זרמי אהבה מיסטית דומים לאלה של רומי וחאפז.  הוא נודע בכתיבתו הפיוטית שהתמקדה באהבת האל כאידיאל עליון; תחושת ענווה מוחלטת אל מול הנוכחות האלוהית. התמסרות טוטלית — שבה אהבה קודמת לידיעה, לצדק, או לכל דבר אחר. השפה שלו פשוטה לכאורה, אבל נושאת עומקים מיסטיים עצומים: הוא מלמד שהאהבה קדמה לעולם, ואף חיפוש אחר מקורה של האהבה מגלה שאין לה התחלה — כי היא עצמה אינסופית.

[3] "תופעות אנטיטטיות" (Antithetical phenomena) מתייחס לתופעות שהן מנוגדות זו לזו במהותן, או עומדות זו מול זו כשני קטבים מנוגדים – לרוב בהקשר רעיוני, פילוסופי, דתי או ספרותי.

[4] Prentiss, K.H. The Embodiement of Bhakti. (New York: Oxford University Press, 1999). p.5
Palaniappan, S. Alvàr or Nàyanàr: The Role of Sound Variation, Hypercorrection and Folk Etymology in Interpreting the Nature of Vaisnava Saint-Poets. Vishnuva Saint Poates. (Pondicherry, 2005). p.63.

[5] אחיה אנזי, "המהפיכה הקדושה", NRG, 5-11 25-11-2007.

[6]  Dawson, J & Elliot, H.M. The History of India as told By Its Own Historians Vol III. pp. 445–446.

[7] נָארָאדָה (Nārada) הוא חכם שמימי (Rishi), שליח האלים, מוזיקאי מיסטי ונביא נודד. הוא בן דמותם של נביאים שמימיים – כמו שליחים סופיים, מלאכים מקראיים או שוטים קדושים – שמשייטים בין העולמות ומעבירים מסרים אלוהיים. הוא חכם שמימי (Rishi), שליח האלים, מוזיקאי מיסטי ונביא נודד. הוא בן דמותם של נביאים שמימיים – כמו שליחים סופיים, מלאכים מקראיים או שוטים קדושים – שמשייטים בין העולמות ומעבירים מסרים אלוהיים. דמותו של נָארָאדָה היא אחת הדמויות המרתקות, המורכבות והאהובות במיתולוגיה ההינדואית. הוא מופיע במגוון רחב של טקסטים דתיים ופילוסופיים – מהוודות והאופנישדות ועד לפוראנות ולמהאבארטה – כדמות שמגלמת גם חוכמה עמוקה, גם שובבות אלוהית, וגם שליחות רוחנית נצחית.

[8] הצ'ִישְטִיָּה (Chishtiyya), הוא אחד מהמסדרים הסופיים החשובים והאהובים ביותר בעולם האיסלאם, במיוחד בתת-היבשת ההודית.

מסדר נוסד במאה ה-10' בסמוך לעיר צ'ישט (Chisht) שבאזור חוראסאן (כיום במערב אפגניסטן).

מקובל לראות באבו איסחאק א-שאמִי (מת בסביבות 940) את המייסד הרשמי של המסדר. הוא העביר את המסורת מתימן לפרס ומשם לחוראסאן.   הצ'ישטיה הפכה למסדר ענק ומשפיע כאשר הגיעה להודו במאה ה-12' עם מועִין א-דין צ'ישתי (Mu'in al-Din Chishti), מגדולי הקדושים הסופיים, שהתיישב בעיר אג'מר (Ajmer).

לב ההנהגה הצ'ישטית הוא אהבה לכל הברואים — בלי הבדל דת, גזע או מעמד.

"היה כאדמה שרומסים אותה, וכשמש שמאירה לכול," אמרו. עזרה לנזקקים נחשבה לצורת עבודת אל חשובה לא פחות מתפילה.

הצ'ישטים חתרו להתרחק מהשלטון ומהכוח הארצי, כדי לשמור על טוהר כוונתם.

[9] הסוהרוורדיה  (As-Suhrawardiyya) היא מסדר צופי שנוסד על ידי המורה הגדול אבו א-נַגִ'יב א-סוהרוורדי (בערך 1097–1168), והתפתח בעיקר תחת השפעתו של בן אחיו ותלמידו, שיח' שִהאב א-דין עומר א-סוהרוורדי (מת 1234).

הם פעלו באזור פרס (איראן), עיראק ומאוחר יותר גם בתת-היבשת ההודית.

המסדר ידוע בשילוב של, רוחניות עמוקה ומיסטיקה, שמירה על השריעה (החוק האיסלאמי) בקפדנות.

פעילות חברתית — עידוד סיוע לעניים, חינוך, והפצת ערכים מוסריים.

פיתוח חיי חברה מאורגנים סביב ח'אנקות (בתי צופים).

[10] סוואמי ויווקאננדה, בהקטי-יוגה תרגום: ד"ר אהוד בילו.

[11] רַאבִּעַה אל-עַדוויה (בערבית: رابعة العدوية; לפעמים מכונה גם רַאבִּעַה אל-בַּצְרִיָּה) הייתה אחת הדמויות המיוחדות, הנועזות והמרגשות ביותר במסורת הצופית. היא חיה במאה ה-8' (בערך 714–801 לספירה) בבצרה (עירק של היום), ונחשבת לאם הרוחנית של האהבה המיסטית לאלוהים באיסלאם. נולדה למשפחה ענייה מאוד. המסורת מספרת שכאשר מתו הוריה, היא נשבתה ונמכרה לעבדות. אך בשל אופייה העדין והקדוש, אדונה שחרר אותה לחופשי כאשר הבין את עומק אמונתה. חייתה חיי סגפנות וצניעות קיצוניים — אך לא מתוך פחד מהעונש או תקווה לשכר, אלא מתוך אהבה טהורה ובלתי מותנית לאל. היא שינתה את פני הצופיות בכך שהדגישה: לא יראת העונש, לא תקוות הגן עדן – אלא אהבה עצמית לאל, לשם האל עצמו.

עקרונות דרכה:

• "אוהבת את אללה למען אללה" — אהבה שאינה תלויה בגמול.
• ביטול האני (פַנַאא') בתוך אהבת האל.
• שיח אישי-אינטימי עם האל — תפילותיה מלאות דיבור קרוב, כמעט שירי אהבה

[12] מיראבאי הייתה אחת המשוררות הרוחניות והנעלות ביותר של הודו, נולדה סביב שנת 1498 באזור רג'סטאן, למשפחת אצולה ראג'פוטית. מגיל צעיר גילתה משיכה עמוקה לרוחניות ולאהבת האל קרישנה.

מיראבאי נישאה לנסיך מבית מלוכה אחר, אך היא מעולם לא ראתה את חייה כנישואים רגילים — היא התייחסה לעצמה כ"כלה של קרישנה", ורק אליו כיוונה את אהבתה. לאחר מות בעלה, מיראבאי נתקלה בהתנגדות עזה ממשפחת חותניה ומהחברה בכלל, שנרתעה מהתנהלותה הלא קונבנציונלית — היא התבודדה, שרה ורקדה בפני קהל מכל המעמדות, תוך הפרת נורמות מעמדיות ומגדריות.

[13] הגורו גראנת סאהיב (Guru Granth Sahib) הוא הספר הקדוש והמרכזי של הדת הסיקית, וגם משמש כגורו לכל דבר, של בני הדת הסיקהית, והמקור העליון לאמונה, להדרכה רוחנית ולחוק הדתי אצל הסיקים. זהו אוסף עצום של שירים, מזמורים, תפילות והגיגים פילוסופיים שנכתבו בעיקר בשפות פנג'אבית, הינדי, סנסקריט, פרסית ולפעמים גם שפות מקומיות אחרות.

הגורו גראנת סאהיב כולל חיבורים של עשרת הגורואים הסיקים הראשונים (בעיקר גורו נאנאק, גורו אנגד, גורו אמר דאס, ועוד). משוררים סופים והינדים לא סיקים, כמו קָאבִּיר (Kabir) ורבי דס (Ravidas), מתוך הכרה באוניברסליות של האמת האלוהית.

המסר המרכזי הוא אחדות האלוהים — אל אחד שאין לו צורה ואין לו דמות. חשיבות המדיטציה על שם האל. שוויון בין כל בני האדם — אין הבדל בין דתות, מעמדות או מגדרים. דחיית פולחנים חיצוניים וריטואלים ריקים — הדגש הוא על חוויה פנימית של האל בלב.

זה הרבה יותר מספר — הסיקים מתייחסים אליו כאל גורו חי, לא כאל טקסט בלבד.

[14] ראו באתר זה: התפתחות הזרם הצופי באיסלם.

[15] ונַּמַּדֵוַה  היה משורר, קדוש, מיסטיקן — גשר חי בין עולמות דתיים ורוחניים בהודו של ימי הביניים. נולד כנראה סביב 1270 באזור מדינת מהאראשטרה שבמערב הודו (לפי המסורת בכפר נרסי בבהינד). חי עד ראשית המאה ה-14'. היה שייך לג'אטי של דפוסי הבדים ("צ'יפי"), תת-קסטה נמוכה יחסית, מה שהפך את דמותו לסמל חברתי-רוחני גם יחד. הושפע מהזרם הווישנוויסטי (פולחן וישנו) אך פעל כרוח חופשית, חוצה גבולות דתיים וחברתיים. כמו משוררי הבהקטי האחרים, גם הוא הדגיש את הקשר הישיר והאינטימי בין האדם לאל — בלי מתווכים. שיריו קראו תיגר על ההיררכיות החברתיות (ובמיוחד על אפליית הקאסטות). עבורו, לאדם הפשוט הייתה נגישות ישירה לאל.

[16] ראו באתר זה: טיול למקדש הזהב