גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 25/04/2025
ראו באתר זה : שנה למותו של יגאל חסקין ; שלושים למותו של יגאל חסקין ; שבוע למותו של אבא ; פרידה מיגאל חסקין ;
איך כותבים מילים על מישהו שהיה ובמדה רבה עדיין כל כך חי, שכל כך היה מלא ונוכח בקול, תנועה, חיוך, ניצוץ בעיניים, תובנה חדה, בדיחה שמגיעה בדיוק בזמן?
התכנסנו כאן, כדי להזכיר ולהיזכר באדם יקר וחד פעמי –יגאל חסקין. הלב כבר אינו כבד והנפש כבר אינה קמלה. כי אבא נוכח בזיכרוננו.
הוא היה אבא, סבא, חקלאי, אבל בעיקר וקודם כול, מדריך טיולים, סייר נלהב, מספר סיפורים בחסד — ובעיקר, אדם שליבו פעם בקצב אחר, בקצב הארץ, בקצב העולם. יגאל לא היה עוד מדריך. הוא היה סייר שהכיר כל שביל, כמו שפיפון על עקב. רואה בתנ"ך שותף לדרך. במפה טופוגרפית שותפה לחיים. בהרף עין הופך סנטימטרים לקילומטרים. הוא היה פייטן של נופים, מגלה אוצרות של תרבות, רע של דמויות מקראיות, רקדן של שבילים עתיקים. בכל מקום שהניח את כף רגלו — בין סלעי הגליל, בשבילים הנשכחים של הנגב, בפסגות הנישאות של השומרון — השאיר אחריו עקבות של תשוקה, סקרנות, ואהבה אינסופית לדרך, לאדם ולעם. הוא אהב את הארץ הזו, על מרחביה, רגביה ואנשיה, ממערב וממזרח ומערב..הייתה לו כריזמה מהפנטת, שנבעה לא רק משום שנמשח למנהיגות בשמן, אלא גם מהתמסרות אמתית.
לעתים הוא מזכיר לי ניחוח של אדמה לחה אחרי גשם ראשון. של מדורה שמבעירים מול נוף שנפרש לשמיים. של נשר דואה בשחקים, של אריה מנהם. של שדה פרגים אדום כדם. הוא היה מטביע את חותמו, על כל מי שפגש אותו — מהשומר במושבה הגלילית, דרך מוכר הכרטיסים באתר היסטורי ועד לילד שהביט בו בעיניים פעורות.
הוא לא רק הוביל אנשים, הוא הדליק בהם להבה. הוא פתח בפניהם שערים להיסטוריה, שכרים לתנך, שערים לטבע, שערים לנפש. הוא לימד את בני יהודה לכת. עד היום הם משננים את אמרות השפר שלו, החל ב"אין כלי רכב שאי אפשר להכניס אליו לפחות עוד מטייל אחד" ועד "הבדווי אינו בן המדבר, אלא אבי המדבר". יגאל לא רק הדריך טיולים — הוא לקחת את מטייליו למסעות. אל תוך ההרים, אל המדבר, אל חוף הים. אבל גם — אל תוך הסיפורים, ולפעמים… גם אל תוך עצמם.
יגאל היה אדם שאי אפשר לשכוח.
יגאל חסקין, אבא, היה אחד השרידים האחרונים של עולם שהיה ואיננו עוד. עולם שלא היה חף מצרימות, לא נקי מעוולות, עמוס בטעויות, אבל עולם שהיה מורכב מחזון ואמונה. "שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור, על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור. תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד, שני עצי שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת".
וכעת, כשאין עוד את קולו החם והצרוד משהו, שמזכיר לנו לעצור לרגע ולהתבונן, להרחיב מבט, להעמיק שורשים ולהגביה עוף — הגעגוע צורב. זהו געגוע לא רק לאיש, אלא גם לעולם שלו— עולם של מקומות לא נגועים, של הרפתקאות מלהיבות, של קשר בין עם לארצו. עולם שנראה לעיתים רחוק יותר ויותר, והיום — רחוק עד מאוד.
אבא אהוב שלנו, דרכך נלמד לזכור שתמיד יש עוד שביל לטפס עליו, עוד אופק לחתור אליו, עוד סיפור לספר באהבה, באמונה, ובעיניים בורקות. תודה על הדרך שהראית לנו. תודה על החלומות שזרעת. שלום לעפרך, תנוח בשלום בשדות הרחבים, שהיו יקרים ללבך.
