גילי חסקין
מאת: גילי חסקין, 30-12-2026
לפני כשבוע פרסמתי פוסט שבו ציטטתי את אחד ממובילי המחאה בקריית שמונה. האיש הוצג באמצעי התקשורת כמי שמוחה על הזנחת העיר, אך הקפיד להדגיש במפורש כי אין לו דבר נגד הממשלה בכלל ונגד ראש הממשלה בפרט. התגובות לפוסט חשפו, פעם נוספת, תבנית מוכרת ומדאיגה: גל של תגובות פבלוביות, שבמסגרתן תושבי קריית שמונה — ובאופן רחב יותר, יושבי עיירות הפיתוח והציבור המזרחי — תויגו כ״ביביסטים על מלא״ וכ״מטומטמים״. זו הייתה ההגדרה המאופקת ביותר. לצידן הופיעו קללות, נאצות ולעיתים גם ביטויים גזעניים של ממש. נדמה כי לא למדנו דבר: כולם מטומטמים, ורק אנחנו חכמים. מדודו טופז בבחירות 1981 ועד יאיר גרבוז בבחירות 2015 — אנחנו מקפידים ליפול שוב ושוב לאותם בורות.
הפוסט השתלב בדיווחים שפרסמתי מההפגנות נגד הממשלה. גם שם, תקרת הזכוכית לא נשברה. מבחינת ההרכב החברתי, ההפגנות נותרו מונוליתיות למדי, ולעיתים דמו פחות להפגנה בעד הדמוקרטיה ויותר להצהרה קולקטיבית על זהות. תושבי עיירות הפיתוח, ורוב הציבור המזרחי בישראל, לא חשו — ואינם חשים — שייכים לציבור המפגינים. הם מצביעים ליכוד. השאלה איננה אם הדבר מוצא חן בעינינו, אלא מדוע. התשובה הקלה היא להכתיר אותם כ״מטומטמים״, ובמשתמע — אותנו כחכמים. התשובה הרצינית מחייבת ניסיון כן להבין.
ראשית, מדובר בציבור לאומי, ולעיתים אף לאומני. גם אם עמדותיו הן תוצר של הדרה היסטורית וחברתית, התחושות עצמן אותנטיות. חלק מן הציבור הזה מחזיק גם בעמדות עוינות כלפי ערבים, ולא במקרה: כלל סוציולוגי מוכר הוא שקבוצה החשה מקופחת נוטה להפנות את כעסה כלפי קבוצה מוחלשת עוד יותר. הלאומיות הייתה מאז ומתמיד כוח חזק יותר משיקולים כלכליים מופשטים. הסוציאליסטים של ראשית המאה העשרים האמינו שפועלים יסרבו להילחם במלחמות קפיטליסטיות; בפועל, פועלים הרגו פועלים בני הלאום היריב. האליטות בישראל בחרו להאמין שמחיר הקוטג׳ — כסמל — חשוב יותר מתחושות לאומיות. הציבור הזה בחר אחרת. הטיעון ש״ביבי אשכנזי״ מחמיץ את העיקר: איש ממצביעיו אינו חושב שהוא מרוקאי. בניגוד למנחם בגין ז"ל, לא נובע ממנו חום אנושי ויידישקייט של בית אבא; אך דרכה של קבוצה מוחלשת המבקשת לעלות במדרג החברתי היא להיאחז בדמות מן האליטה — לא לדחות אותה.
שנית, יש כאן עניין עמוק של מסורת. מרבית הציבור הזה מגדיר את עצמו מסורתי. מאז ומתמיד נתפס הימין כמחנה מסורתי יותר: הימין החילוני הוצג כ״תינוק שנשבה״, בעוד שהשמאל ביקש להציב אלטרנטיבה ערכית ותרבותית לדת. עבור רבים, ההצבעה לימין היא הצבעה בעד המשכיות, כבוד למסורת והגנה על אורח חיים מוכר.
שלישית — וזו אולי הסיבה המרכזית — מדובר בזהות. אנשים מצביעים בעיקר מתוך תחושת שייכות. בעבר, מפלגות היו הרבה יותר מגופים פוליטיים: הן סיפקו עבודה, בריאות, חינוך ותרבות, והנאמנות אליהן הייתה נאמנות קיומית. גם כאשר נגרם עוול, אנשים סירבו לפגוע ב״בית״ שלהם. הדפוס של ״דפקו אותי במלט והכריחו אותי לשאת פנקס אדום״ ממשיך להתקיים גם כיום.
כך, למשל, ארנה פרץ ה״משעממת״ מקריית שמונה, שפיצצה אסיפות של השמאל וזכתה לחיבוק חם מפמיניסטיות ממרכז הארץ, לא הסתירה את כעסה על הממשלה — אך בקלפי הצביעה 'ליכוד'. כך גם ויקי כנפו, שצעדה ברגל מאשדוד לירושלים במחאה על מדיניות הרווחה, זכתה לאירוח חם בקיבוצים ולסיקור אוהד — וביום הבחירות שלשלה את פתק הליכוד. בדומה להן היו גם פועלי ״סולל בונה״, ששרפו בפומבי את תעודות החבר שלהם, הצהירו על מרד ועל נתק — אך ביום פקודה עשו את המעשה ה״נכון״ מבחינתם והצביעו לבנימין נתניהו. הכעס היה אמיתי; השייכות הייתה עמוקה יותר.
ידיד שלי, שהוריו עלו מעיראק, שהעיד על עצמו שמעולם לא קופח ושפילס את דרכו ללא קושי לצמרת הכלכלית של המדינה, חזר ואמר לא אחת ש״שלחו את אביו לעבוד במלט והריחו אותו לשאת פנקס אדום״. העובדות אינן חשובות. כפי שאינני סבור שסיפוריו של דוד לוי ז״ל — על כך שחברי קיבוצים הניחו את בקבוקי המים בשמש בטרם הגישו אותם לפועלים מבית שאן — התרחשו בהכרח כפי שתוארו, כך ברור שמה שחשוב הוא האופן שבו הדברים נצרבו בזיכרון. כפי שאמר מאן דהוא: החיים אינם בהכרח מה שחווית, אלא מה שאתה זוכר ומה שאתה בוחר לספר. את העלבון ואת תחושת הניכור הורישו לצאצאיהם.
ולבסוף, יש גם ממד רגשי, כמעט יצרי. בעל סטקיה פופולרית בשכונת שעריים ברחובות , הסביר פעם בקול רם שהוא מצביע לנתניהו ״רק כדי לעצבן אותם״. פקידת דואר מפרדס חנה, שידעה היטב למנות את כשליו של נתניהו ואף הרעיפה קללות על אשתו ובנו, סיפרה שערב הבחירות הופיע סבה המנוח בחלומה והזהיר אותה לבל תעז לשים בקלפי פתק אחר. אלה אינן אנקדוטות שוליות, אלא ביטוי לאופן שבו הצבעה פוליטית נטועה בזיכרון, ברגש ובזהות.
תיאוריות קלאסיות, כמו 'פירמידת הצרכים של מאסלו', הציבו את הזהות בקצה העליון — לאחר סיפוק הצרכים הבסיסיים. כיום, יותר ויותר סוציולוגים מערערים על הסדר הזה ומעניקים לזהות משקל מרכזי בהרבה. ב
הקשר הזה, מצביעי הליכוד מקרב הציבור המזרחי ויושבי עיירות הפיתוח אינם מטומטמים ואינם נחותים מן המחנה האינטלקטואלי שמתנשא עליהם. יש להם סדר עדיפויות אחר. בנימין נתניהו אינו מסובב אותם; הוא מבטא, במידה רבה, את תחושותיהם, פחדיהם ושאיפותיהם. אני לא יודע אם אפשר לשנות את דפוסי ההצבעה שלהם, אבל אני משוכנע שהבוז לא יביא אותנו רחוק.