גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 05-01-2026
ראו קודם: הגאוגרפיה של וונצואלה. ראו גם: לטייל בוונצואלה
הקדמה גיאוגרפית-היסטורית
ונצואלה, המדינה השוכנת בצפון-מערב יבשת דרום אמריקה, היוותה במשך מאות שנים פריפריה נידחת של האימפריה הספרדית, בצלן של אימפריות המתכת המרשימות של פרו ומקסיקו. אולם בעוד שממלכות האינקה והאצטקים התהדרו בזהב וכסף, הארץ הנידחת הזו החביאה במעמקיה עושר מסוג אחר – נפט שחור שיגדיר מחדש את גורלה במאה העשרים. זוהי סיפורה של ארץ שעברה מפריפריה קולוניאלית עניה לאחת מיצואניות הנפט החשובות בעולם, מסע היסטורי משובץ במרידות, רודנים, חזון של חירות ומאבקים על זהות לאומית.
ונצואלה הקדם-קולומביאנית: תרבויות בצל האנדים
כאשר הספרדים הגיעו בסוף המאה החמש-עשרה, מצאו בוונצואלה פסיפס של תרבויות ילידיות שהתפתחו לאורך אלפי שנים. בדיקות פחמן-14 מתארכות את עקבות המתיישבים הראשונים לאלף הארבע-עשרה לפני הספירה – נוודים ציידים ולקטים שהסתייעו בכלי אבן פרימיטיביים. החל מהאלף החמישי לפני הספירה החלו להשתמש גם בעצמות ובצדפות, ורק באלף הראשון לפני הספירה נכנסה הקרמיקה לשימוש. באותה תקופה החלה גם מהפכה חקלאית שהובילה להתיישבות קבע, ועימה החלו להתגבש תרבויות בעלות אופי מובהק.
עם הגעת הספרדים ,מנתה אוכלוסיית ונצואלה בין חצי מיליון למיליון נפש, מפוזרת בשבטים מבודדים השייכים לשלוש משפחות לשוניות עיקריות: הקאריב, הארווק והצ'יבצ'ה. שבטי הקאריב התיישבו לאורך החוף המרכזי והמזרחי, והתפרנסו מדיג ומחקלאות. משפחות הארווק פזורות בחלקים מהיאנוס המערביים וצפונה עד החוף, והתבססו על ציד ולקט. אולם המפותחת שבהן היתה קבוצת הטימוטה-קוייקה (Timote-Cuica), הקשורה לשונית לצ'יבצ'ה של קולומביה. קבוצה זו התיישבה באזור האנדים ופיתחה חקלאות מתוחכמת עם רשת דרכים מסועפת, מערכות טראסות ומערכות השקיה. זו הקבוצה היחידה בוונצואלה שפיתחה חקלאות שלחין וטרסות באנדים, בדומה לתרבויות האינקה, אך בקנה מידה קטן יותר.
עם זאת, התרבויות הפרה-קולומביאניות של ונצואלה לא הגיעו להישגים הטכנולוגיים, האומנותיים או המדעיים של שכנותיהן המפוארות – האינקה, המאיה או המויסקה. הממצאים המרשימים ביותר שהותירו הם פטרוגליפים – ציורים וגילופים על סלעים – שתאריך יצירתם עדיין עוטה בערפל.
הכיבוש הספרדי (1498-1810): מפאריה ועד קרקאס
חופיה של ונצואלה נחשפו לעיני אירופה ב-1498, במסעו השלישי של כריסטופר קולומבוס. כשנחת בחצי האי פאריה מול טרינידאד, חשב תחילה שהגיע לאי נוסף, אך כשפגש את הדלתא המרשימה של נהר אורינוקו הבין שמדובר ביבשת אמיתית. בתדהמה כתב ביומנו: "מעולם לא שמעתי או ראיתי כמות כה גדולה של מים נשפכת אל האוקיינוס המלוח". הוא כינה את מפרץ פאריה "El mar dulce" – "הים המתוק".
שנה לאחר מכן יצאו אלונסו אוחדה ואמריגו וספוצ'י לחצי האי גואחירה, שם מצאו כפר ילידי ("אינדיאני"( בנוי על כלונסאות בימת מרקאיבו. לפי המסורת, הכפר הזכיר לספרדים את ונציה, ולכן קראו למקום "Venezuela" – "ונציה הקטנה". ככל הנראה הכינוי ניתן בסרקזם, אך הוא נשאר ונתפשט על הארץ כולה.
הילידים, בני שבטי הקאריב והארווק, לא הצליחו להתנגד לפולשים. ההתיישבות הספרדית הראשונה הוקמה ב-1500 על האי קובגואה – נואבה קאדיז (Nueva Cadiz), שהתפרסמה בעיקר בשליית פנינים. אולם ב-1541 נחרבה העיר כליל ברעידת אדמה ובגל הצונאמי שבעקבותיה. העיר העתיקה ביותר שנותרה עד היום היא קומנה (Cumaná), שהוקמה בחוף הצפון-מזרחי ב-1521.
כמו רבים מכובשי יבשת אמריקה, גם הספרדים הגיעו לחופי ונצואלה מונעים בידי המיתוס של אלדורדו (El dorado)– “עיר הזהב” האגדית. על פי האמונה הרווחת במאה ה־16, באזורים הטרופיים של פנים היבשת הסתתרה ממלכה עשירה להפליא, דומה בעושרה ובארגונה לאימפריות של האצטקים והאינקה. שמועות על שליטים עטויי זהב, נהרות זהובים ועושר בלתי נדלה הזינו מסעות חיפוש ממושכים, הרפתקניים ולעיתים הרסניים.
מיתוס אלדורדו לא היה סיפור ממוקד במקום אחד, אלא רעיון נודד, שנע במרחב בהתאם לכישלונות הכובשים ולידע החלקי שנצבר. ככל שמשלחות חיפוש נכשלו, “נדדה” ממלכת הזהב מזרחה ודרומה, עמוק יותר אל פנים היבשת.
בקולומביה נטועים שורשיו הקדומים ביותר של מיתוס אלדורדו. בקרב בני המויסקה, ברמת בוגוטה, התקיים טקס חניכה של שליט חדש, שבו היה המנהיג מתכסה אבקת זהב וטובל במימי אגם גואטביטה, תוך השלכת חפצי זהב למים. תיאור טקס זה הוליד את הדמות של “האדם המוזהב” (El Hombre Dorado), שממנה התפתח בהדרגה הרעיון של עיר או ממלכה של זהב. באזור זה, בניגוד לוונצואלה, אכן התקיימה תרבות מורכבת עם עושר ניכר בעיבוד זהב – אם כי לא בקנה המידה האגדי שדמיינו הספרדים.
ונצואלה נתפסה בעיני האירופים כמרחב מעבר: לא מקור המיתוס, אלא השער אל הבלתי־נודע. מערכת נהר האורינוקו, מישורי היאנוס והקשר הגאוגרפי הישיר אל דרום־מזרח היבשת הפכו אותה לציר מרכזי במסעות חיפוש. בניגוד לקולומביה, לא התקיימו בוונצואלה תרבויות ריכוזיות עתירות זהב, והחיפושים התמקדו יותר בהתקדמות מרחבית ופחות בכיבוש מרכזי שלטון קיימים. כאן הפך אלדורדו לאופק גאוגרפי: יעד שנמצא תמיד “מעבר לנהר הבא”.
באזור "גויינה" – ונצואלה הדרומית, גוינה הבריטית, גוייה ההולנדית (סורינאם) וצפון ברזיל – הגיע מיתוס אלדורדו לשיאו הדמיוני. האירופים דמיינו ממלכה אוטופית נסתרת בלב יערות גשם בלתי חדירים, סביב אגם אגדי בשם פרימה (Laguna de Prima). מפות אירופיות מהמאה ה־16 וה־17 הציגו אגם זה כעובדה גאוגרפית. על פי הדמיון האירופי, האגם שכן בלב אזור גויינה, דרומית לאגן האורינוקו, והוקף עיר עשירה בזהב בשם מנואה. בפועל, מדובר בישות מיתית שמעולם לא התקיימה; מקורה בשילוב של שמועות ילידיות, פרשנויות שגויות של דיווחי חוקרים מוקדמים, ונטייה אירופית להשליך דימויים אוטופיים על אזורים לא־נודעים. האגם נעלם בהדרגה מן המפות עם התקדמות הידע הגאוגרפי במאה ה־18.
לסיכום, ניתן לומר, כי בקולומביה היה לאלדורדו גרעין תרבותי ממשי; בוונצואלה – תפקיד של מסדרון וחיפוש מתמשך; ובגויאנה – אידיאל מיתי מופשט. תנועה זו ממערב למזרח משקפת היטב את תהליך ההתפכחות של האירופים: ככל שהתקדמו במרחב ולא מצאו את אשר חיפשו, כך התרחק אלדורדו מן המציאות והעמיק אל תוך הדמיון.
ונצואלה, ובעיקר אזור אגן נהר האורינוקו והמעבר אל גויינה, נתפסה כשער אפשרי אל אותה ממלכה אגדית. כבר מראשית הכיבוש יצאו משלחות ספרדיות רבות אל פנים הארץ, אך תנאי השטח הקשים, האקלים הטרופי וההתנגדות של האוכלוסיות הילידיות הקשו על התקדמות של ממש.
בשנת 1528, על רקע קשיים כלכליים של הכתר הספרדי, ניתנה זיכיון יוצא דופן לבית הבנקאות הגרמני בית ולזר (Welser) מאוגסבורג, לשליטה, יישוב וניצול כלכלי של ונצואלה לתקופה של כ־30 שנה. (בית ולזר קיבל את הזיכיון כהחזר חוב של הקיסר קרל החמישי).כך נוצרה קולוניה ייחודית שכונתה לעיתים “קליין־וונצדיג” (ונציה הקטנה), ובה פעלו שליטים ומושלים גרמנים בשם הכתר הספרדי.
הגרמנים, בדומה לספרדים, התמקדו בחיפוש אחר אלדורדו. הם סיירו בשטחים נרחבים של פנים הארץ – מהחופים הקריביים, דרך הרי החוף ועד מישורי היאנוס והיערות של דרום ונצואלה – אך לא מצאו כל ממלכת זהב. המסעות גבו מחיר כבד: עימותים עם ילידים, מחלות, כישלונות כלכליים ומתחים גוברים עם המתיישבים הספרדים.
בסופו של דבר, משלא נמצאו אוצרות ולנוכח ניהול כושל ואלים, בוטל הזיכיון ב-1546, והשליטה חזרה לידי הכתר הספרדי. מיתוס אלדורדו נותר אחד המנועים המרכזיים של חקר פנים היבשת, אך גם סמל לאשליות ולטרגדיות של עידן הכיבוש.
עם התבססות השלטון הספרדי במאה ה־16 החלו הספרדים בהתיישבות חקלאית שיטתית בוונצואלה, בעיקר לאורך אזורי החוף, בעמקים הפנימיים ובהרי החוף. ההתיישבות נועדה להבטיח שליטה טריטוריאלית, אספקת מזון למושבות, ופיתוח כלכלה ייצואית המבוססת על חקלאות מטעים.
לשם כך יושמה שיטת האֶנְקוֹמְיֶנְדָה (Encomienda), שבמסגרתה שועבדו אוכלוסיות ילידיות לצורכי עבודה חקלאית, בנייה ותובלה, תוך כפיפות פורמלית לכתר הספרדי ולכנסייה. האינדיאנים חויבו לעבוד באדמות המתיישבים ובמשקים החדשים, תהליך שהוביל לדעיכה דמוגרפית חדה של האוכלוסייה הילידית עקב מחלות, עומס עבודה וערעור אורחות החיים המסורתיים.
במקביל נוסדו ערים ספרדיות ששימשו מרכזים מנהליים, כלכליים ודתיים. בין החשובות שבהן היו בָּרְקִיסִימֶטוֹ (Barquisimeto) שהוקמה כמרכז חקלאי בעמקי מערב המדינה; ולנסיה, שהתפתחה בעמק פורה ונוח לחקלאות ולמסחר פנימי; וקרקאס, שנוסדה בעמק הררי מוגן והפכה בהדרגה למרכז השלטון, הכנסייה והאליטה הקריאולית.
ערים אלה שימשו עוגנים לחדירת הספרדים אל פנים הארץ, נקודות של שליטה מרחבית ותחנות לקישור בין החקלאות המקומית, הנמלים הקריביים והמערכת הקולוניאלית הרחבה. כך נוצר דגם יישובי של ריכוז אוכלוסייה אירופית ומעורבת בעמקים ובערים, מול מרחבים כפריים נרחבים ודלילי אוכלוסין – דגם שעתיד להשפיע על המבנה החברתי והגאוגרפי של ונצואלה עוד מאות שנים קדימה.
ההתיישבות התקדמה בקצב איטי. התקפות של שודדי ים אנגלים, הולנדים וצרפתים היוו איום תמידי. יתר על כן, ונצואלה נשלטה מהיספניולה (רפובליקה הדומיניקנית של היום) ובהמשך, החל מ-1717, סופחה למשנה-הממלכה של גרנדה החדשה שבירתה בבוגוטה. עם זאת, שמרה ונצואלה על אוטונומיה רבה.
הפנייה הכלכלית המשמעותית הראשונה בוונצואלה החלה בשנת 1728, עם הקמת חֶבְרַת גִּיפּוּסְקוֹאָה (Compañía Guipuzcoana), יוזמה ספרדית־בסקית שפעלה על פי הדגם של חברת הודו המזרחית הבריטית – חברה בעלת זיכיון מלכותי, מונופול מסחרי וסמכויות נרחבות בניהול הסחר הקולוניאלי. החברה קיבלה מן הכתר הספרדי מונופול כמעט מוחלט על המסחר בוונצואלה, ובעיקר על ייצוא הקקאו, שהיה המוצר המבוקש והחשוב ביותר של המושבה באותה עת.
במסגרת פעילותה ניסתה החברה להשליט סדר כלכלי, לצמצם הברחות, ולשלב את ונצואלה במערכת המסחר האטלנטית. היא עודדה פיתוח חקלאי ייצואי, תחילה של כותנה ואינדיגו, ובהמשך של קקאו, טבק וקפה. תהליכים אלה הביאו להתרחבות מסוימת של החקלאות המטעית באזורי החוף והרי החוף, ולחיזוק קשרי המסחר עם אירופה.
למרות ניסיונות הפיתוח וההתארגנות הכלכלית, היקף השינוי בוונצואלה הקולוניאלית נותר מוגבל. הכלכלה המקומית המשיכה להתבסס בעיקר על משקים חקלאיים מפוזרים, בעלי תפוקה נמוכה, שנשענו על כוח עבודה מצומצם – תחילה ילידי ובהמשך אפריקאי משועבד – ועל תשתיות תחבורה ומסחר דלות. היעדר דרכים פנימיות, נמלים מפותחים ומרכזים עירוניים גדולים צמצם את יכולתה של המושבה להשתלב באופן משמעותי בכלכלה הקולוניאלית של האימפריה הספרדית.
גורם יסודי לכך היה המבנה ההיסטורי־גאוגרפי של הארץ: בניגוד לחלקים אחרים של אמריקה הספרדית, בוונצואלה לא התקיימו אימפריות ילידיות ריכוזיות, עתירות אוכלוסייה ועושר, שניתן היה לרתום את מנגנוניהן לטובת השלטון הקולוניאלי. כמו כן, לא נמצאו בתחומה מכרות משמעותיים של זהב וכסף – המשאבים שהיוו את עמוד השדרה הכלכלי של האימפריה הספרדית מעבר לים. בהיעדר אוכלוסייה גדולה הניתנת למיסוי ובהיעדר כרייה רווחית, נותרה ונצואלה מחוז שולי יחסית, דליל אוכלוסין ובעל חשיבות משנית בעיני הכתר.
פער זה בלט במיוחד בהשוואה ל“ארצות הזהב” של צפון ודרום רכס האנדים – פרו, קולומביה ו־אקוודור – שבהן התקיימו מרכזי שלטון ילידיים מפותחים, אוכלוסיות צפופות ומערכות כרייה ענפות. אזורים אלה הניבו הכנסות עתק לכתר הספרדי, שימשו מוקדי כוח פוליטיים וצבאיים, וזכו להשקעות נרחבות בתשתיות, בערים ובמנהל. לעומתם, ונצואלה נתפסה כפריפריה חקלאית: ספקית של חומרי גלם יקרי ערך – בעיקר קקאו, ובהמשך קפה וטבק – אך בהיקף מצומצם וללא משקל אסטרטגי רחב.
דימוי זה של ונצואלה כארץ שולית לא נעלם עם קבלת העצמאות במאה ה־19. גם המדינה העצמאית התקשתה להשתלב בכלכלה העולמית, נותרה חקלאית ברובה, וסבלה מחוסר יציבות פוליטית, פיצול אזורי ודלות מוסדית. רק גילוי מרבצי הנפט הגדולים בראשית המאה ה־20 חולל תפנית יסודית: בתוך שנים אחדות הפכה ונצואלה ממדינה חקלאית פריפריאלית לשחקן מרכזי בזירת האנרגיה העולמית, בעלת חשיבות כלכלית וגאופוליטית החורגת בהרבה ממשקלה ההיסטורי בתקופה הקולוניאלית.
מלחמות העצמאות (1810-1830): עידן סימון בוליבר
למעט שלוש מרידות מקומיות בין השנים 1749–1797, נחשבה ונצואלה למושבה יציבה יחסית תחת השלטון הספרדי. היעדר מכרות יקרי־ערך, אוכלוסייה דלילה ומעמד משני במערכת הקולוניאלית תרמו לכך שהכתר הספרדי השקיע בה מעט, אך גם לא עורר בה מתחים פוליטיים חריפים כפי שאירע במושבות העשירות יותר. האליטה הקריאולית המקומית נהנתה ממידה של אוטונומיה כלכלית, והאיזון בין שלטון מרוחק לחברה מפוצלת נשמר במשך עשרות שנים.
מצב זה החל להתערער בראשית המאה ה־19. רעיונות הנאורות, המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית חלחלו גם לחופי הקריביים, בעיקר דרך סוחרים, ספרים ומגעים עם אירופה. במקביל, החלשת ספרד בעקבות מלחמות נפוליאון יצרה ואקום שלטוני שאִפשר לאליטות המקומיות לערער על הסדר הקולוניאלי. בתוך הקשר עולמי זה הגיע תורה של ונצואלה לכתוב פרק מרכזי ומכריע בהיסטוריה של אמריקה הלטינית.
ונצואלה העניקה ליבשת את אחד הגיבורים הגדולים בתולדותיה: סימון בוליבר, שכונה “המשחרר"” (El Libertador) . בוליבר, בן למשפחת אצולה מקרקאס, התחנך באירופה והושפע עמוקות מהגות הנאורות, מרעיונות של חירות, ריבונות העם ושלטון חוק. החל משנת 1810 הוביל, במשך כעשור, מאבק ממושך, אכזרי ורווי תהפוכות נגד השלטון הספרדי – מאבק שהתאפיין בכישלונות קשים, גלות, מלחמת אזרחים פנימית וגיוס שכבות רחבות של האוכלוסייה.
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1821, עם הניצחון בקרב קרבובו (La Batalla de Carabobo), שבו הביסו כוחותיו של בוליבר את הצבא הספרדי והבטיחו בפועל את עצמאותה של ונצואלה. קרב זה סימן לא רק הישג צבאי, אלא גם את התגבשותה של הנהגה רפובליקנית חדשה.
עם זאת, חזונו של בוליבר חרג בהרבה מגבולות ונצואלה. הוא שאף לשחרור כולל של צפון ודרום האנדים ולכינון ישות מדינית רחבה שתוכל לעמוד מול המעצמות האירופיות. יחד עם סגנו ומצביאו המבריק, אנטוניו חוסה דה סוקרה, המשיך דרומה והוביל מסעות צבאיים שהביאו לשחרור אקוודור ו־פרו. במסעות אלה נטלו חלק פטריוטים וונצואליים רבים, שחלקם שילמו בחייהם על החזון הבוליברי..
כך הפכה ונצואלה, ממושבה שולית יחסית, לאחד המרכזים המכריעים של מאבקי העצמאות באמריקה הלטינית – תרומה שהותירה חותם עמוק על זהותה ההיסטורית והלאומית של היבשת כולה.
חזון גרן קולומביה
חלומו הגדול של בוליבר היה איחוד כל המושבות הספרדיות לשעבר למדינה אחת גדולה – "קולומביה הגדולה" (Gran Colombia), שתכלול את ונצואלה, קולומביה, אקוודור ופנמה. הפדרציה אכן קמה לזמן קצר, אך החלום התפורר טרם מותו של בוליבר ב-1830. האינטרסים האזוריים, היריבות האישית בין המנהיגים והמרחקים העצומים הביסו את החזון הגדול.
חזונו של גרן קולומביה היה מן השאפתניים ביותר שנולדו באמריקה הלטינית בראשית המאה ה־19. סימון בוליבר ראה באיחוד המדינות המשוחררות מצפון דרום אמריקה תנאי הכרחי לעצמאות אמיתית: רק ישות מדינית גדולה, בעלת צבא מאוחד, שוק משותף ומעמד בינלאומי, תוכל לעמוד מול האימפריות האירופיות וארצות הברית, למנוע אנרכיה פנימית ולהגשים את אידאלי הרפובליקה. אולם כבר מראשיתו נוצר פער עמוק בין החזון האידאולוגי לבין המציאות החברתית, הגאוגרפית והפוליטית של השטח.
הפער הראשון היה גאוגרפי־מרחבי. גרן קולומביה השתרעה על מרחב עצום – מהקריביים ועד הרי האנדים ויערות האמזונס – ללא תשתיות תחבורה, תקשורת או מנהל אחיד. המרחקים, תנאי השטח והבידוד האזורי הקשו על שלטון מרכזי אפקטיבי. מה שנתפס בעיני בוליבר כיתרון אסטרטגי, נתפס בעיני האליטות המקומיות כעול בירוקרטי וכפייה חיצונית.
הפער השני היה חברתי־פוליטי. מלחמות העצמאות הרסו את הכלכלה, דיללו את האוכלוסייה והותירו חברות מפולגות, עניות וחמושות. לא התקיימה מסורת של אזרחות, שלטון חוק או נאמנות למדינה מופשטת. במקום זאת שררו נאמנויות אזוריות ואישיות – לבעלי קרקעות, למפקדים צבאיים ולמנהיגים מקומיים. במציאות זו, החזון של רפובליקה ריכוזית נתפס כמרוחק ולעיתים אף מאיים.
פער שלישי היה אידאולוגי. בוליבר, שהתפכח מהכאוס שלאחר העצמאות, נטה יותר ויותר לשלטון חזק ומרכזי, ואף הציע נשיאות לכל החיים עם סמכויות נרחבות. תפיסה זו עמדה בסתירה לציפיות של רבים מבני האליטה הקריאולית, שראו בעצמאות הזדמנות לאוטונומיה אזורית ולשליטה מקומית. כך נוצר עימות בין חזון רפובליקני־ריכוזי לבין אינטרסים פדרליסטיים ומקומיים.
הפער הרביעי היה אנושי־פוליטי. גרן קולומביה לא הייתה מדינה מגובשת, אלא קואליציה של אזורים בעלי זהות, היסטוריה וכלכלה שונות: ונצואלה הקריבית, קולומביה האנדים ואקוודור הדרומית. יריבויות אישיות בין מנהיגים, חשדנות הדדית ומאבקים על כוח ומשאבים ערערו כל ניסיון ללכידות. בוליבר עצמו, הגיבור הבלתי־מעורער של מלחמות השחרור, מצא את עצמו מבודד, מותש ומואשם בבגידה בעקרונות החירות.
קריסת גרן קולומביה בשנת 1830 סימנה את כישלון החזון הבוליברי ואת תחילתו של עידן חדש, שבו המדינות העצמאיות – ובהן ונצואלה – נאלצו להתמודד לבדן עם המציאות. במקום רפובליקה מאוחדת קמו מדינות חלשות, מפוצלות וחסרות יציבות, שנשלטו במשך עשרות שנים בידי קאודילים צבאיים. במובן זה, כישלון גרן קולומביה לא היה רק כישלון פוליטי, אלא רגע מכונן שעיצב את דפוסי השלטון, חוסר היציבות והזהות הלאומית של אמריקה הלטינית לאורך המאה ה־19.
כך נותר חזון גרן קולומביה כמעין מיתוס פוליטי: סמל לשאיפה לאחדות, לעוצמה ולחירות, אך גם תזכורת כואבת לפער העמוק שבין רעיונות מהפכניים נשגבים לבין המגבלות הקשות של מציאות היסטורית, גאוגרפית וחברתית.
תקופת הקאודיליוס (1830-1935): רודנים והתפתחות
המבנה הקולוניאלי של ונצואלה הניח במידה רבה את התשתית החברתית והפוליטית להופעת הקאודיליסמו במאה ה־19. בניגוד למושבות ספרדיות אחרות, שבהן התקיימו מרכזי שלטון חזקים, ערים גדולות ומנגנון מנהלי מפותח, ונצואלה הקולוניאלית התאפיינה בפיזור מרחבי, דלות מוסדית והיעדר סמכות ריכוזית יציבה.
הכלכלה החקלאית המבוססת על משקים מפוזרים יצרה חברה אזורית ומקוטעת: בעלי קרקעות מקומיים, מפקדים צבאיים ואנשי כוח אזוריים פעלו כמעט ללא פיקוח אפקטיבי מן המרכז. הכתר הספרדי, שראה בוונצואלה מחוז שולי, השקיע מעט בבניית מוסדות שלטון, מערכת משפטית מתפקדת או תשתיות אזרחיות. כתוצאה מכך, הנאמנויות של האוכלוסייה הופנו לא כלפי המדינה, אלא כלפי דמויות מקומיות חזקות.
עם קבלת העצמאות בראשית המאה ה־19, קרסה גם המסגרת הקולוניאלית הדלה ממילא, מבלי שתוקם במקומה מדינה ריבונית בעלת מוסדות יציבים. ואקום שלטוני זה התמלא במהירות על ידי קאודילים – מנהיגים כריזמטיים, לרוב מפקדים צבאיים לשעבר ממלחמות העצמאות, שהסתמכו על כוח צבאי, קשרים אישיים ושליטה אזורית. הם שלטו באמצעות נאמנות אישית, חלוקת משאבים והפעלת כוח, ולא באמצעות חוק, בירוקרטיה או מוסדות מדינתיים.
המרחב הוונצואלי – מישורי היאנוס רחבי הידיים, רשת דרכים דלה ופיזור אוכלוסייה – חיזק עוד יותר את כוחם של הקאודילים. שליטה טריטוריאלית התבססה על ניידות צבאית ועל שליטה במרחבים כפריים, ולא על שלטון עירוני ריכוזי. כך נוצר דגם פוליטי שבו המדינה נתפסה כשלל, והכוח עבר מיד ליד באמצעות מרידות, בריתות והפיכות.
במובן זה, הקאודיליסמו של המאה ה־19 אינו תופעה מקרית או תרבותית בלבד, אלא תוצר ישיר של מורשת קולוניאלית: כלכלה דלה, חברה מפוצלת, מוסדות חלשים והיעדר מסורת של שלטון אזרחי ריכוזי. דגם זה הטביע חותם עמוק על הפוליטיקה הוונצואלית, והשפעותיו – שלטון ריכוזי, אישיותי ולעיתים פטרנליסטי – ניכרות בהיסטוריה של המדינה גם במאות שלאחר מכן.
התקופה שלאחר העצמאות הייתה אחת המרירות בתולדות ונצואלה. הארץ שילמה מחיר כבד על שחרורה: הכלכלה נהרסה, האוכלוסייה דללה, והמוסדות המדיניים היו חלשים. למרות מה שנראה כמסגרת דמוקרטית, ונצואלה נשלטה למעשה במשך יותר ממאה שנה על ידי סדרה של רודנים צבאיים – הקאודייוס.
חוסה אנטוניו פאס, הנשיא הראשון, שלט מ-1831 עד 1846 כמנהיג אוליגרכיה שמרנית. הוא יצק את הדפוס לכל מי שבאו אחריו: שלטון אישי מאחורי מסווה של מוסדות דמוקרטיים. האחים טדו וגרגוריו מונאגאס (Monagas) המשיכו את השלטון הרודני בין 1847 ל-1858, אם כי הם ביטלו את העבדות ב-1854.
העשורים שלאחר מכן היו של סכסוכים פנימיים, מלחמות אזרחים וחוסר יציבות. רק בתקופת שלטונו של גוזמאן בלנקו (1870-1888) הגיע שקט יחסי ופיתוח. אולם בסוף המאה התשע-עשרה, עם עלייתו של סיפריאנו קסטרו ב-1899, שבה ונצואלה לטיפוס הקלאסי של רודן עריץ, שדיכא מרידות בזרוע ברזל ופגע ברכושם של זרים, עד כדי גרימת מצור ימי של בריטניה, איטליה וגרמניה על נמליה (1902-1903).
אך האיש שבאמת יצר את ונצואלה המודרנית היה חואן ויסנטה גומס, שעלה לשלטון ב-1908 ושלט בעריצות מוחלטת עד מותו ב-1935. גומס היה עריץ בכל מובן המילה – עסק בנפוטיזם, דיכא אופוזיציה ללא רחם והשכין מורא. אולם מנגד, הוא הפגין גם כשרון מדיני ניכר. גומס השכין שקט ויציבות, עודד השקעות זרות, והשתמש בהכנסות מהנפט – שהחל להופיע כגורם כלכלי בשנות העשרים – לסילוק חובות המדינה ולפיתוח תשתיות. כשמת, השאיר מדינה שהייתה יציבה ועשירה מבחינה חומרית, אך מדוכאת מבחינה פוליטית, עניה תרבותית וטבועה בבורות.
הדרך לדמוקרטיה (1935-1980): מרומולו בטנקור ועד עידן הנפט
מותו של גומס ב-1935 פתח חלון הזדמנויות. הנשיא לופז קונטררס (1936-1941) נקט צעדים ראשונים לקראת דמוקרטיזציה. אולם הדרך הייתה מפותלת. ב-1945 עלה לשלטון רומולו בטנקור, מנהיג כריזמטי ממפלגת "פעולה דמוקרטית" (Acción Democrática, AD), שפתח בתהליך רפורמי נרחב.
רומולו בטנקור הוא אחת הדמויות המרכזיות בתולדות ונצואלה המודרנית. עשרים שנים מחייו עברו עליו בכלא או בגולה בשל מאבקו נגד הרודנות. הוא היה שמאלן בהשקפותיו החברתיות, אך התנגד בתוקף לקומוניזם. ממשלתו (1959-1964) ביצעה רפורמות רחבות היקף במינהל, חינוך, והכי חשוב – רפורמה אגררית ענפה והגדלת חלקה של המדינה ברווחי הנפט. הוא נאלץ להתמודד עם אופוזיציה קשה משמאל (קומוניסטים ופידליסטים) ומימין (אנשי הראקציה), אך ב-1964 פינה את כיסאו באופן דמוקרטי – תקדים חשוב בתולדות היבשת.
הוא הוביל לבחירות חופשיות ב-1947, שבהן נבחר הסופר הנערץ רומולו גאייגוס. אולם המדיניות הליברלית והסוציאלית של גאייגוס עוררה את זעמם של בעלי האחוזות והצבא, והוא הודח בהפיכה צבאית ב-1948.
מרקוס פרס חימנס (Pérez Jiménez), הקולונל שעלה לשלטון, היה אחד העריצים הגרועים ביותר בתולדות אמריקה הלטינית. הוא ביטל את ארגוני הפועלים, דיכא חירויות אזרחיות, אך במקביל השקיע את הכנסות הנפט בעבודות ציבור ובנה את קרקאס מחדש בסגנון מודרני. הוא הודח בקרבות רחוב בינואר 1958, ושוב נבחר בטנקור לנשיאות.
העשורים הבאים הביאו שלטון דמוקרטי יציב יחסית. רָאוּל לְאוֹנִי (Raúl Leoni), נשיא ונצואלה בשנים 1964–1969, היה חבר מפלגת Acción Democrática, מפלגת מרכז־שמאל סוציאל־דמוקרטית שדגלה בדמוקרטיה ייצוגית, רפורמות חברתיות וחיזוק מעמד הביניים והאיגודים המקצועיים. כהונתו חלה בשלב רגיש של ביסוס המשטר הדמוקרטי לאחר נפילת הדיקטטורה של מרקוס פרס חימנס בשנת 1958, והיא עמדה בסימן מאבק בניסיונות חתרנות של גרילה שמאלית בהשראה קובנית, תוך שמירה על הסדר החוקתי ומניעת חזרה לשלטון צבאי. במקביל נהנתה ונצואלה מצמיחה כלכלית ניכרת בזכות הכנסות הנפט, וליאוני קידם פרויקטים רחבי היקף של תשתיות, תיעוש ופיתוח אזורי, שתרמו לייצוב המדינה ולחיזוק אמון הציבור בדמוקרטיה.
רָפָאֵל קַלְדֵּרָה (Rafael Caldera), נשיא בשנים 1969–1974 ומייסד מפלגת COPEI הנוצרית־דמוקרטית, ייצג קו שמרני־מתון שהדגיש מוסדות דמוקרטיים, פיוס חברתי ותפיסה קתולית־חברתית של המדינה. בחירתו סימנה לראשונה מעבר שלטון בדרכי שלום מן הקואליציה השלטת אל האופוזיציה, ציון דרך מכריע בהתבססות הדמוקרטיה הוונצואלית. כהונתו התאפיינה במדיניות של פיוס לאומי, שכללה חנינה ללוחמי גרילה ושילובם במערכת הפוליטית, ובכך תרמה לצמצום האלימות הפוליטית ולייצוב המרחב הציבורי. תקופה זו חפפה לשגשוג כלכלי שנבע מהמשך עליית מחירי הנפט, וקלדרה הניח את היסודות הרעיוניים למדיניות ריבונות על משאבי הנפט, אשר הבשילה והתרחבה בשנות השבעים והפכה לאבן יסוד בזהותה הכלכלית והפוליטית של ונצואלה.
נשיאים אלה נהנו מ"חיים קלים" יחסית הודות לתזרים כספי הנפט. אולם מעטים מהם עשו מספיק כדי לפתור את הבעיות המבניות של המדינה.
תקופתו הראשונה של קרלוס אנדרס פרס ראתה את שיא "חום הנפט". מלחמת יום הכיפורים (1973) הביאה לעלייה דרמטית במחירי הנפט, ופרס הלאים את תעשיות הנפט והברזל. כסף זרם כנהר, הצריכה עלתה, ונדמה היה שאלדורדו סוף סוף קם לתחייה. אולם בסוף שנות השבעים החל מיתון במחירי הנפט, והחלו בעיות אבטלה, אינפלציה ואי-שקט חברתי.
משבר ומרידה (1980-1999): הדרך אל צ'אבס
שנות השמונים פתחו תקופה סוערת בהיסטוריה הוונצואלית. הכלכלה הלכה ונקלעה לקשיים, בעוד שחיתות בכירים התגלתה בממדים עצומים. ב-1988 נבחר פרז לנשיאות פעם נוספת, אך הפעם התמונה הייתה שונה לחלוטין. מחירי הנפט צנחו בסוף 1988, והכנסות המדינה פחתו בחצי. ונצואלה לא הצליחה לשלם את חובותיה.
האירוע המכונן בתהליך התפוררותה של המערכת הפוליטית הוונצואלית התרחש בפברואר 1989, כאשר הממשלה הכריזה על ביטול סובסידיות ממשלתיות והנהגת תוכנית צנע חריפה, כחלק מהסתגלות ללחצי חוב חיצוני ולדרישות מוסדות פיננסיים בינלאומיים. צעדים אלה כללו העלאת מחירי הדלק והתחבורה, קיצוץ בהוצאות ציבוריות ופגיעה ישירה ברמת החיים של שכבות רחבות באוכלוסייה, שעד אז הורגלו למדינה רנטיירית המממנת רווחה באמצעות הכנסות הנפט. במקביל, נחשפו מקרי שחיתות חמורים בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל והמערכת הפוליטית, מה שהעמיק את תחושת הניכור והאובדן של אמון הציבור.
על רקע זה פרצו מהומות רחבות היקף, בעיקר בקרקאס ובערים מרכזיות נוספות, שנמשכו כשלושה ימים ונודעו בשם “הקאראקאסו" (Caracazo) [1]. ההתפרצות החלה במחאות ספונטניות על יוקר המחיה, אך במהרה הידרדרה לביזה, עימותים אלימים ודיכוי צבאי נרחב. כוחות הביטחון הגיבו ביד קשה, והצבא נפרס ברחובות בניסיון להשיב את הסדר. מספר ההרוגים הרשמי עמד על כ־300 בני אדם, אך הערכות בלתי־רשמיות מדברות על מאות רבות ואף אלפים.
הקאראקאסו לא היה רק אירוע של אלימות חברתית, אלא ביטוי דרמטי להתפרצות של תסכול מצטבר: קריסת החוזה הבלתי־כתוב בין המדינה לבין אזרחיה, תחושת קיפוח מתמשכת של השכבות החלשות, ואובדן הלגיטימציה של אליטה פוליטית שנתפסה כמושחתת, מנותקת ומשרתת את עצמה. אירוע זה סימן נקודת שבר היסטורית, שממנה ואילך חדלה ונצואלה להיתפס כדמוקרטיה יציבה יחסית באמריקה הלטינית, והכשיר את הקרקע לעליית כוחות אנטי־ממסדיים ולשינוי הרדיקלי שיבוא בעשור שלאחר מכן.
התסיסה לא נגמרה. בינואר ובנובמבר 1992 פרצו שני ניסיונות הפיכה צבאיים. האירוע הראשון הובל על ידי לוטננט קולונל צעיר בשם הוגו צ'אבס פריאס (Hugo Chávez Frías). כוחותיו כבשו את נמל התעופה וניסו לכתר את ארמון הנשיא, אך המרד כשל. ניסיון ההפיכה השני, בנובמבר, היה דרמטי אף יותר – מטוסי קרב הפציצו את ארמון הנשיאות בקרקאס. גם הוא נכשל, אך העלה כ-100 הרוגים.
ב-1993 נאלץ פרס להתפטר לאחר שהורשע במעשי הונאה ושימוש לרעה בכספי ציבור. בבחירות שלאחר מכן ניצח רפאל קלדרה, נשיא לשעבר בן 77. אולם המשבר הכלכלי רק החריף. ב-1994 התמוטט Banco Latino, הבנק השני בגודלו, ולאחר מכן 16 בנקים נוספים. האינפלציה הגיעה ל-70% – הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית. בניסיון להציל את הכלכלה, קלדרה חנן את צ'אבס ומנהיגי ההפיכות, אולי בתקווה לרצות את הצבא.
עלייתו של צ'אבס: תקווה או איום?
בבחירות לנשיאות שנערכו בדצמבר 1998 נבחר הוגו צ'אבס לנשיא ונצואלה בניצחון חד וברור, עם כ־56% מקולות הבוחרים, לעומת כ־40% שקיבל יריבו המרכזי, הנריק סאלאס רומר. תוצאה זו סימנה מפנה היסטורי בפוליטיקה הוונצואלית והביאה עמה תגובות קיצוניות משני קצות הקשת החברתית. בשכונות העניות פרצו חגיגות ספונטניות: תומכיו של צ’אבס ראו בו מושיע, דמות חוץ־מערכתית שהבטיחה לשים קץ לשחיתות, לפשע ולאדישות של האליטות. מנגד, בקרב המעמדות המבוססים והאליטה הכלכלית שררה תחילה חרדה עמוקה מפני תסיסה חברתית, קריסת הסדר הדמוקרטי או אף הפיכה. בפועל, דווקא ביום הבחירות זינקה הבורסה של קרקאס בכ־46%, נתון מפתיע שהעיד כי לפחות בטווח הקצר החששות מפני אי־יציבות מיידית התבררו כמוגזמים.
תמיכתו הרחבה של צ’אבס נבעה בראש ובראשונה מכך שגילם בעיני הבוחרים שינוי רדיקלי וניתוק מן העבר. שתי המפלגות המסורתיות – Acción Democrática (“הפעולה הדמוקרטית”) ו־COPEI – ששלטו בפוליטיקה הוונצואלית כמעט ברציפות מאז סוף שנות החמישים, איבדו את אמון הציבור לאחר עשורים של שלטון שנתפס כאליטיסטי, מושחת ומנותק. הציבור לא הצביע רק בעד צ’אבס, אלא נגד שיטה שלמה: מערכת שבה האליטות הפוליטיות והכלכליות נתפסו כמי שמתקוטטות על חלוקת משאבי המדינה, בעוד רוב האוכלוסייה נותרת עם “הפירורים”. הבחירות היו משאל עם נגד השחיתות הממוסדת, נגד רפורמות השוק החופשי שהונהגו בשנות כהונתו השנייה של רפאל קלדרה, ואף נגד קריסת מחירי הנפט בשנות התשעים – גם אם מבחינה רציונלית היה ברור שלממשלה שליטה מועטה בלבד על מגמות אלה.
בנאום הניצחון שלו הציג צ’אבס עצמו כמחויב לדרך הדמוקרטית, הדגיש את הלגיטימציה שניתנה לו בקלפי ודיבר על חידוש הרפובליקה במסגרת חוקתית. עם זאת, כבר אז ניכרה הדואליות שאפיינה את דמותו: רטוריקה סוחפת ולעיתים מנופחת, פופוליזם חריף ושימוש בשפה מהפכנית, בצד עמימות באשר לתוכן המעשי של חזונו. לא היה ברור אם ונצואלה ניצבת בפתחו של פרק חדש של דמוקרטיה משתתפת ורפורמות חברתיות עמוקות, או שמא בפני חזרה, במסווה חדש, לדפוסים ריכוזיים ואישיים של שלטון. בשלב זה, כפי שציינו פרשנים רבים, רק הזמן יכול היה להכריע לאיזה כיוון ייטה המאזן.
המעבר החד מחברה חקלאית המבוססת על ניחוחות הקפה והקקאו לכלכלת נפט תעשייתית, אינו רק שינוי כלכלי; הוא המפתח להבנת המבנה העירוני המודרניסטי של קרקאס, את פער העושר הקיצוני ואת המתח התרבותי שבין המסורת הכפרית לבין הקידמה המערבית המואצת
משבר העשורים האחרונים
בעשורים האחרונים נקלעה ונצואלה למשבר רב־ממדי עמוק, חסר תקדים בתולדותיה המודרניות, המאופיין בקריסה כלכלית, חברתית ומוסדית מתמשכת. המדינה התמודדה עם היפר־אינפלציה מהגבוהות שנרשמו אי־פעם, אשר ריסקה את ערך המטבע, מחקה חסכונות ופגעה אנושות בכושר הקיום של משקי הבית. במקביל התפתח מחסור חמור במוצרי יסוד – מזון, תרופות, דלק וציוד רפואי – תוצאה של קריסת הייצור המקומי, פגיעה ביבוא, ניהול כושל של משאבי המדינה ושיתוק מערכות האספקה. לכך נוספו אבטלה סמויה וגלויה, התרחבות העוני, חזרתן של מחלות שנחשבו בעבר כמוכחדות, עלייה חדה בתמותת תינוקות וילדים, תת־תזונה נרחבת ובעיות סביבתיות חמורות, במיוחד באזורי הפקת הנפט והכרייה.
המשבר לווה גם בעלייה דרמטית ברמות הפשיעה והאלימות, בשחיתות מערכתית החודרת לכל דרגי השלטון, ובהתפוררות של מוסדות המדינה – מערכת הבריאות, החינוך, המשפט והביטחון הציבורי. בתוך הקשר זה מילאו הסנקציות הכלכליות שהטילה ארצות הברית תפקיד משמעותי, במיוחד משנת 2017 ואילך. סנקציות אלה, לצד הקפאת נכסים ונצואליים מעבר לים והגבלות על סחר בנפט וגישה למערכת הפיננסית הבינלאומית, גרמו להפסדים המוערכים בעשרות מיליארדי דולרים והעמיקו את קשיי המדינה להשיג מטבע חוץ, ציוד חיוני ומימון. עם זאת, חוקרים רבים מדגישים כי הסנקציות פעלו על רקע משבר מבני מוקדם יותר, שנבע מתלות כמעט מוחלטת בנפט, ניהול ריכוזי, שחיקה מוסדית ושחיתות מתמשכת.
מציאות זו האיצה את אחד ממשברי הפליטים החמורים בעולם בן־זמננו. עד מאי 2025 עזבו את ונצואלה למעלה מ־7.9 מיליון בני אדם – כרבע מאוכלוסיית המדינה – בחיפוש אחר ביטחון, תעסוקה ושירותים בסיסיים. מרביתם היגרו למדינות אמריקה הלטינית והקריביים, אך רבים הגיעו גם לצפון אמריקה ולאירופה. מדובר באחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר בעת החדשה שאינם תוצאה ישירה של מלחמה מזוינת, אלא של קריסה מדינתית מתמשכת. משבר זה שינה לא רק את פניה של ונצואלה, אלא גם את המאזן החברתי, הכלכלי והפוליטי של אזורים נרחבים ביבשת כולה.
בשנת 2017 הוכרזה ונצואלה בפועל כחדלת פירעון בכל הנוגע לעמידתה בהתחייבויותיה הפיננסיות הבינלאומיות, לאחר שלא הצליחה לשלם במלואם חובות ריבוניים וחובות של חברות ממשלתיות, ובראשן חברת הנפט הלאומית. הכרזה זו לא הייתה אירוע נקודתי, אלא שיאו של תהליך ארוך של קריסה כלכלית: ירידה חדה בהפקת הנפט, ניתוק משווקים פיננסיים בינלאומיים, ניהול מקרו־כלכלי כושל והעמקת הסנקציות. חדלות הפירעון חיזקה את בידודה של המדינה, הגבילה עוד יותר את יכולתה לייבא מזון, תרופות וחומרי גלם, והעמיקה את מעגל העוני והמחסור.
המשבר הכלכלי המתמשך תרם גם להחמרה ניכרת במצב זכויות האדם. קריסת מוסדות המדינה לוותה בהגברת הדיכוי הפוליטי, בפגיעה בחופש הביטוי והעיתונות, בשימוש נרחב בכוחות הביטחון לדיכוי מחאות, ובשחיקה של מערכת המשפט והאכיפה. אזרחים רבים מצאו עצמם חשופים לאלימות, לשרירות שלטונית ולחוסר הגנה בסיסית, בעוד שירותי הבריאות, החינוך והרווחה חדלו לתפקד ברמה מינימלית. בהקשר זה הפכה ונצואלה לדוגמה חריפה של מדינה עשירת משאבים, שבה הפער בין הפוטנציאל הכלכלי לבין מציאות החיים היומיומית הגיע לממדים קיצוניים.
מציאות זו הופכת את ונצואלה למרחב מרתק אך כואב להבנה: מפגש טעון בין גאוגרפיה יוצאת דופן – נפט, נהרות עצומים, יערות גשם, חופים והרים – לבין היסטוריה רבת תהפוכות של כיבוש, מאבקי עצמאות, חלומות רפובליקניים ומהפכות חברתיות, ובין מציאות פוליטית־כלכלית מורכבת במיוחד. עבור תושביה, זהו סיפור של הישרדות יומיומית בתוך מערכת מתפוררת; עבור מטיילים וחוקרים המבקשים להבין את הארץ שמאחורי הנוף, ונצואלה מציבה אתגר אינטלקטואלי ומוסרי כאחד – להבין כיצד עושר טבעי עצום יכול לדור בכפיפה אחת עם משבר אנושי עמוק, וכיצד ההיסטוריה, הגאוגרפיה והפוליטיקה נשזרות יחד לכדי גורל לאומי סבוך ובלתי פתור.
סיכום
ונצואלה היא מדינה שעברה מסלול היסטורי ייחודי באמריקה הלטינית: ממושבה ספרדית שולית ודלת משאבים נראים לעין, דרך זירה מרכזית במלחמות העצמאות היבשתיות, ועד מדינה עשירת נפט שקרסה במאה ה־21 למשבר עמוק ורב־ממדי.
בסיכומו של דבר, תולדות ונצואלה הן סיפור של מתח מתמיד בין גאוגרפיה עשירה להיסטוריה סוערת, בין חלומות של חירות ושגשוג לבין דפוסים חוזרים של ריכוז כוח, תלות במשאבים ומשברים. זהו סיפור המאפשר להבין לא רק את גורלה של מדינה אחת, אלא גם תהליכים רחבים באמריקה הלטינית כולה, כפי שהם משתקפים בנוף, בחברה ובחיי היומיום של תושביה.
המצב הפוליטי-כלכלי הנוכחי (מעודכן לינואר 2026)
ונצואלה מצויה כיום באחד הרגעים החריפים והמורכבים ביותר בתולדותיה המודרניות, כאשר המשבר הפוליטי והמשבר הכלכלי מזינים זה את זה ויוצרים מצב של אי-יציבות מערכתית עמוקה. מדובר במשבר שאינו נקודתי אלא מצטבר, תוצר של יותר מעשור של שחיקה מוסדית, תלות קיצונית ברנטת נפט[2], דה-לגיטימציה של מוסדות השלטון והעמקת הבידוד הבינלאומי.
אירועי השבועות האחרונים החריפו מגמות אלו והפכו את שאלת הריבונות, הלגיטימיות והיכולת למשול לשאלות פתוחות.
במישור הפוליטי, המדינה מתמודדת עם ואקום שלטוני חלקי ועם משבר חוקתי בפועל. הוצאתו של ניקולס מדורו מהזירה, בעקבות פעולה אמריקאית שהובילה למעצרו מחוץ למדינה, ערערה את עקרון הרציפות השלטונית והציפה מחדש את השאלה מי מחזיק בסמכות הלגיטימית לנהל את המדינה. אירוע כזה הוא תרחיש קיצוני שמשנה את כללי המשחק. שכן הוא מהווה "שבירת הכלים" מבחינת הריבונות הבינלאומית
אמנם, מנגנוני השלטון ניסו לייצר מראית עין של המשכיות באמצעות העברת הסמכויות הפורמליות לסגנית הנשיא, דלסי רודריגס (Delcy Rodríguez.) , אך מדובר ברציפות מנהלית בלבד, לא בפתרון פוליטי מלא. המשטר ממשיך לטעון שמדורו הוא הנשיא הלגיטימי, בעוד שבפועל הוא אינו מתפקד, מצב שממחיש היטב את הפער בין לגיטימציה נרטיבית לבין שליטה אפקטיבית.
בפועל, מוקדי הכוח האמיתיים אינם מצויים רק בלשכת הנשיא אלא ברשת צפופה של שחקנים: הנהגת המפלגה השלטת, הצבא, שירותי הביטחון, והאליטות הכלכליות הקשורות לתעשיית הנפט ולכלכלה הבלתי־פורמלית. כל עוד קואליציה זו נותרת מגובשת, המשטר מסוגל להחזיק מעמד גם ללא מנהיג כריזמטי מרכזי. עם זאת, ירידה בהכנסות, לחץ חיצוני גובר ופגיעה ביכולת לחלק משאבים ופטרונאז’ עלולים לערער את הלכידות הזו. במובן זה, השאלה הקריטית אינה מי מוגדר כנשיא, אלא האם המדינה מסוגלת לשמר מונופול על הכוח, למנוע פיצול בצבא ולשלם את “עלות היציבות” הכלכלית והפוליטית.
בזירה הבינלאומית, ונצואלה נתונה לקיטוב חריף. חלק מהשחקנים רואים במתרחש הזדמנות לכפות שינוי פוליטי ולהאיץ מעבר למשטר דמוקרטי, בעוד אחרים רואים בכך תקדים מסוכן של פגיעה בריבונות מדינתית והתערבות חיצונית בוטה. חוסר ההסכמה הזה מקשה על יצירת מסגרת בינלאומית מוסכמת לשיקום כלכלי או להסדר פוליטי, ומעמיק את חוסר הוודאות של משקיעים, מוסדות פיננסיים ומדינות סחר.
הכלכלה הוונצואלית ממשיכה להיות כלכלת רנטה קלאסית, הנשענת כמעט לחלוטין על הנפט כמקור מטבע חוץ, הכנסות מדינה ולכידות פוליטית. אלא שתעשיית הנפט עצמה סובלת משחיקה עמוקה: תשתיות מיושנות, ניהול כושל, בריחת כוח אדם מקצועי ושנים של סנקציות ואכיפה פיננסית. בשבועות האחרונים נרשמה ירידה חדה ביצוא הנפט, בין היתר בשל לחץ אמריקאי, קשיים לוגיסטיים וחוסר ודאות משפטית סביב עסקאות. ירידה זו אינה רק נתון טכני, אלא מכה ישירה ליכולת המדינה לייבא מזון, תרופות ודלקים מעובדים, ולשמור על יציבות שער החליפין.
האינפלציה, על אף ניסיונות ריסון זמניים בשנים האחרונות, חזרה להיות גורם מרכזי בחיי היום־יום. הפיחות המתמשך של הבוליבר מול הדולר יוצר כלכלה דו־שכבתית: מי שמקבל הכנסה בדולרים או נהנה מגישה למטבע חוץ מצליח לשרוד ואף לצרוך, בעוד שרוב האוכלוסייה, המשתכרת בשכר מקומי, חווה שחיקה מתמדת בכוח הקנייה. הדולריזציה דה־פקטו של המשק אינה פתרון אלא מנגנון הישרדות, והיא מעמיקה אי־שוויון, מחלישה את המדיניות המוניטרית ומצמצמת עוד יותר את ריבונות המדינה. עבור התייר זהו נתון קריטי: הוא מאפשר תיירות מסוימת לבעלי מטבע זר, אך מעמיק את הפערים והמתח החברתי.
הסנקציות הבינלאומיות אינן רק “ענישה”, אלא מסגרת שמגדירה את גבולות האפשר. גם כאשר קיימות הקלות או רישיונות מוגבלים, עצם חוסר הוודאות המשפטית והחשש מאכיפה מרתיעים חברות זרות, מעלים עלויות ביטוח ומצמצמים השקעות. התוצאה היא כלכלה שפועלת במצב חירום מתמשך, עם נטייה לעקוף ערוצים פורמליים ולהישען על סחר אפור, הברחות ועסקאות ברמת סיכון גבוהה. מבחינתו של התייר, הדבר מרמז על קושי בביטוח נסיעות, בביטחון אישי ובהתנהלות מול ספקים מקומיים רשמיים.
הממד החברתי הוא אולי הביטוי החריף ביותר של כישלון המדינה. מיליוני אזרחים עזבו את המדינה בעשור האחרון, במה שנחשב לאחד ממשברי ההגירה הגדולים בעולם שאינו תוצאה של מלחמה כוללת. ההגירה ההמונית פוגעת בהון האנושי, במערכת הבריאות והחינוך ובפריון הכלכלי, אך במקביל היא מייצרת זרם של רמיטנסים שמאפשר למשקי בית רבים לשרוד. כך נוצר פרדוקס: בריחת אוכלוסייה מחלישה את המדינה, אך הכסף שהיא שולחת חזרה מחזיק חלקים מהחברה מעל המים.
שירותים ציבוריים בסיסיים – בריאות, חינוך, חשמל, מים – סובלים מתת־תקצוב כרוני ומניהול לקוי שהוא נושא קריטי עבור המטייל. ישנן הפסקות ארוכות באספקת חשמל ומים. במציאות זו, החוזה החברתי בין האזרח למדינה נשחק כמעט לחלוטין. המדינה מתקשה לספק ביטחון כלכלי ופיזי, והאזרחים מצידם פונים לאסטרטגיות פרטיות: הגירה, כלכלה לא־פורמלית, תלות ברשתות משפחתיות ובסיוע חיצוני. מנקודת מבט של היתכנות תיירותית, זוהי "נורה אדומה" בוהקת, שכן ניהול טיול דורש ודאות לוגיסטית שכרגע אינה קיימת במערכת.
במבט קדימה, ונצואלה ניצבת בפני כמה תרחישים אפשריים, כולם קשים. ייתכן שהמשטר יצליח לשמר יציבות יחסית באמצעות רציפות שלטונית טכנית ודיכוי מוקדי התנגדות, אך במחיר של קיפאון כלכלי והעמקת המשבר החברתי. ייתכן גם פיצול פנימי בקואליציית הכוח, שיוביל לאי־יציבות חריפה יותר. תרחיש של מעבר פוליטי מוסכם מחייב שילוב נדיר של לחץ בינלאומי מתואם, ויתורים פנימיים ויכולת מוסדית שנשחקה מאוד. במקביל, קיים סיכון מוחשי להחמרה כלכלית והומניטרית אם יצוא הנפט ימשיך להיפגע והמטבע יוסיף להישחק.
בסיכומו של דבר, ונצואלה אינה מצויה רק במשבר כלכלי או פוליטי, אלא במשבר מדינתי כולל: משבר של לגיטימציה, של יכולת משילות ושל אמון. כל ניסיון לייצוב – פנימי או חיצוני – יידרש להתמודד בו־זמנית עם שאלות של ריבונות, חלוקת משאבים, שיקום מוסדות והקלה הומניטרית, אחרת הוא יישאר פתרון זמני בלבד למערכת שנמצאת תחת לחץ מתמשך.
הערות
[1] מהומות הקארקאסו (Caracazo) הן השם שניתן לגל המחאה, ההתפרעויות והביזה שפרץ ב־27 בפברואר 1989 (ונמשך כשבוע) תחילה בעיר גווארנס (Guarenas) והתפשט במהירות לקראקס (Caracas) ולעיירות נוספות, על רקע צעדי צנע ועליות מחירים שהנהיג נשיא ונצואלה קרלוס אנדרס פרס (Carlos Andrés Pérez). האירועים דוכאו בכוח בידי המשטרה והצבא, וכללו שימוש נרחב בירי ובהפעלת מצב חירום; מספר ההרוגים שנוי במחלוקת חריפה: נתונים רשמיים מציינים כ־276 הרוגים, בעוד שארגוני זכויות אדם ומקורות שונים מציגים אומדנים גבוהים בהרבה—מכמה מאות ועד אלפים
[2] תלות קיצונית ברנטת נפט היא מצב כלכלי־מבני שבו מדינה נשענת במידה חריגה על הכנסות מנפט גולמי כמקור עיקרי להכנסות המדינה ולמטבע חוץ, כך שתנודות במחירי הנפט או ביכולת ההפקה והייצוא משפיעות באופן ישיר ומיידי על התקציב, היציבות הכלכלית והמערכת הפוליטית. במצב זה סקטורים אחרים של הכלכלה נותרים חלשים או לא־תחרותיים, מתפתחת “המחלה ההולנדית”, והקשר בין מיסוי אזרחים לאחריותיות שלטונית נחלש, דבר המעודד פטרונאז’, שחיתות וריכוז כוח בידי המדינה והאליטות הנהנות מן הרנטה.