תולדות יפן בתקופת אדו

כתב : גילי חסקין; 2010. עדכון 27-10-25

עליית טוקוגאווה אייאסו והקמת משטר אדו

בסוף המאה ה־16, יפן הייתה ארץ שסועה ומדממת. כמעט מאה וחמישים שנה של מלחמות אזרחים הפכו את הארץ לאוסף של נסיכויות פיאודליות – כל אחת נשלטת בידי דאימיו (Daimyō) [1], אדון מקומי, המחזיק בצבא סמוראים נאמן לו בלבד. הבירה הקיסרית, קיוטו, איבדה את מעמדה כמרכז שלטוני ממשי, והקיסר עצמו היה לדמות סמלית, כמעט חסרת כוח. האלימות והכאוס שהשתרשו בתקופת ה"סֶנְגוֹקוּ" (Sengoku) – “עידן המדינות הלוחמות” – היו לשגרה. מבצרים הוקמו על כל גבעה, בריתות נחתמו ונבגדו חדשות לבקרים, ודם נשפך בשדות האורז לא פחות מאשר בשדות הקרב.

ובכל זאת, מתוך התוהו הזה החלה להתגבש התעוררות חדשה. שלושה מצביאים – שכל אחד מהם ניחן בתעוזה, בראייה אסטרטגית ובשאיפה כמעט מיסטית לאחד את האומה – סללו את הדרך לשינוי גורלי. שלושתם, איש איש בדרכו, חתרו להפסיק את שפיכות הדמים ולהחזיר ליפן שלטון מרכזי תקף. אלה היו אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי, וטוקוגאווה אייאסו. היפנים אוהבים לספר אגדה קטנה על שלושתם: יום אחד עמדו בגן וצפו בזמיר .

נובונאגה אמר: “אם הזמיר לא שר – נהרוג את הזמיר.”

הידיושי אמר: “אם הזמיר לא שר – נכריח אותו לשיר.

אילו אייאסו חייך ואמר: “אם הזמיר לא שר – נמתין עד שישיר.”

האגדה הזאת, שנולדה שנים לאחר מותם, מסכמת היטב את ההבדלים שבאופיים – הנמהרות האלימה של הראשון, היצירתיות הגמישה של השני, והסבלנות הקרה של השלישי. זו הסבלנות שבנתה שושלת.

סופה של תקופת האנרכיה

אודה נובונאגה (Oda Nobunaga) היה הראשון לשלושת המאחדים. בן למשפחת סמוראים מאזור אוארי (Awari), הוא פרץ בזכות תעוזה צבאית, טקטיקה מבריקה, והבנה מוקדמת של כוחו של הנשק החם. בעוד יריביו עדיין נשענו על חרבות וחצים, נובונאגה צייד את אנשיו ברובים אירופיים שהגיעו ליפן דרך סוחרים פורטוגזים, ושינה את פני הקרבות. הוא הביס אויב אחר אויב, כבש את קיוטו, והחל לבסס שלטון חדש – ריכוזי, תקיף, ומכוון כלפי אחדות לאומית.

אולם נובונאגה לא זכה להשלים את מלאכתו. בשנת 1582 נרצח בידי אחד מקציניו, אקצ'י מיצוהידה (Akechi Mitsuhide), שהפתיע אותו במנזר הוננג’י (Honnō-ji) שבקיוטו. גופתו לא נמצאה, ועם מותו נקטע מסעו של המאחד הראשון.

מי שירש את מפעלו היה גנרל נמוך קומה אך רב תושייה – טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi), אדם שצמח מהמעמד הנמוך ביותר כמעט: בנו של איכר פשוט. הידיושי היה דמות נדירה: פיקח, אנרגטי, שנון, ובעיקר ניחן בכישרון יוצא דופן לקרוא אנשים ולרתום אותם לצדו. הוא סיים את מסע האיחוד של נובונאגה, כבש את מרבית האי הונשו ואת האי קיושו, ופרץ גם אל האי שיקוקו. הוא הביא לסיום עידן ה"סנגוקו" והפך לשליט בפועל של יפן – אף שלא נשא את תואר "שוגון", שכן לא השתייך למשפחה שמותר לה לשאת תואר זה. במקום זאת קיבל מהקיסר את התואר "טַייקוֹ" (taikō), מושל עליון[2]. תחת הנהגתו נרשמה לראשונה זה מאות שנים יציבות ארוכה – אך היא נבנתה על אדם אחד בלבד, ועל כריזמה אישית.

הידיושי ניסה לבסס את שלטונו על בסיס של מוסדות וחוקים. הוא קבע חלוקה נוקשה בין מעמדות – סמוראים, איכרים, אומנים וסוחרים – והגביל את ניידותם. הוא החרים חרבות מידי האיכרים, במבצע שכונה "איסוף החרבות", במטרה למנוע מרידות, אך גם כדי לצקת את המתכת לפסלי בודהה. הוא יזם מפקד אוכלוסין מקיף, קבע רישום מדוקדק של קרקעות, ואף ניסה – לשווא – לפלוש לקוריאה ולבסס לעצמו תהילת עולם ככובש אסיה. הפלישה נכשלה, צבאו נשחק, והוא חזר ליפן חולה, מאוכזב, אך עדיין נחוש לשמר את מה שהקים.

אלא שכמו רבים מהמנהיגים הגדולים, הוא לא הצליח לבנות יורש חזק דיו. כשמת בשנת 1598, השאיר אחריו ילד בן חמש, טויוטומי הידיאורי (Toyotomi Hideyori), שהופקד תחת חסותם של חמישה עוצרים – חבר מועצה של מצביאים בכירים שאמורים היו לנהל את המדינה עד בגרותו. אחד מאותם עוצרים היה טוקוגאווה אייאסו – האיש שעתיד היה להשתלט על הכול.

עלייתו של טוקוגאווה אייאסו

טוקוגאווה אייאסו (Tokugawa Ieyasu) נולד בשנת 1543 למשפחת דאימיו קטנה ממחוז מיקאווה שבמזרח הונשו. ילדותו הייתה קשה: כשהיה בן שש, נלקח כבני ערובה בידי שבט אויב, ושהה כבן ערובה במשך שנים. הניסיון הזה, שחישל אותו בצעירותו, לימד אותו שליטה עצמית, חשדנות וסבלנות – תכונות שעתידות להפוך אותו למנהיג זהיר ואסטרטגי. בבגרותו, שירת את נובונאגה בנאמנות, ובהמשך, לאחר מותו, הצטרף להידיושי. הוא לא היה מהפכן ולא כריזמטי כמו השניים, אך הבין לעומק את נפש האדם ואת מנגנוני הכוח. לאחר מות הידיושי, כשהארץ עמדה על פרשת דרכים, ידע אייאסו כיצד לשחק את המשחק הפוליטי הארוך.

טרם מותו, השביע הידיושי את אייאסו, כי יכיר בזכותו של הידיאורי בנו, לרשת את כס אביו. אולם, אייאסו לא התכוון לממש את ההבטחה. הוא הצהיר שבשעה שנשבע להדיושי אמונים בדמו, לא הוציא את הדם מאצבעו או מחכו, כפי שמחייב חוק הסמוראים, אלא מאחורי אוזנו ומשום כך השבועה אינה מחייבת.

אייאסו, שחשש כי הידיאורי, עלול לדרוש את השלטון, שהובטח לו עם מות אביו, השיא לו תחילה את נכדתו בת ה- 6 ב- 1603. אולם מאוחר יותר ב- 1615, האשים אותו בקשירת קשר נגדו ודרש ממנו להתייצב למשפט. הידיאורי סירב, ואייאסו הטיל מצור על מבצרו באוסאקה. לאחר חודש נפל המבצר והועלה באש. הידיורי ואמו התאבדו, אשתו הושבה לאדו ונשאה לאחר וכול צאצאי הידיושי חוסלו. כך חיסל אייאסו את משפחת הידיושי ועמה את שארית מתנגדיו.

בשנים שאחרי 1598 נאבקו שני מחנות עיקריים על השליטה ביפן: מחנה ה"טוקוגאווה" במזרח, ומחנה "המערביים" – תומכי משפחת טויוטומי, בראשות אישידה מיצונארי (Ishida Mitsunari), לוחם נאמן אך נטול כריזמה. במילים אחרות, זה היה מאבק בין סבלנות מחושבת לבין נאמנות עיוורת.

העימות הגיע לשיאו בקרב סקיגהארה (Sekigahara) בשנת 1600 – אחד הקרבות הגורליים בתולדות יפן. בשדה קרב ערפילי במעבר הרים מרכזי, התייצבו זה מול זה כ־260 אלף חיילים. טוקוגאווה, שהיה בנחיתות מספרית, הצליח לערער את יריביו מבפנים: הוא שכנע כמה ממפקדי המערב לבגוד במצונארי ולעבור לצדו ברגע המכריע. כשהערפל התפזר, היה זה הוא שנשאר עומד. ארבעים אלף הרוגים הותירו את השדה שומם, אך יפן זכתה – סוף סוף – במנהיג אחד.

לאחר הניצחון, היה ברור לכל מי השולט האמיתי. אייאסו, שהיה אז בן חמישים ושבע, נזהר שלא להציג עצמו ככובש. הוא החזיר חלק מהאדמות למנצחים, חילק אחרות בנדיבות לנאמניו, ובנה בהדרגה את רשת הנאמנויות שתהפוך לשוגונות טוקוגאווה. הוא ידע שכוח אינו רק עניין של חרב – אלא של יציבות.

אחרי שכבש את השלטון הגיע למסקנה כי יפן אינה זקוקה עוד למלחמות ופעל לטפח חיי שלום. ואכן, במשטרו, שקעה התרבות הצבאית. אייאסו כתב: "העם הוא יסוד הממלכה" וקרא ליורשיו לגלות "מדה יתרה של רחמים" לאלמן, לאלמנה, ליתום ולגלמוד". את המרי ראה כחמור בפשעים. הוא קרא להכרית את זרעו של כל מורד. הוא ביסס את המשטר הפיאודלי ואכן בנה משטר כזה.

בשנת 1603, הקיסר העניק לו את התואר הנכסף "שוגון" (sugon), שהוראתו מצביא עליון. התואר הזה, שבמקורו נועד למנהיגי הצבא שנלחמו בברברים בצפון יפן, סימל עתה את השלטון הריאלי של המדינה. הקיסר נותר סמל בארמונו אשר בקיוטו, אך הסמכות עברה לאדו (Edu) – טוקיו – העיר שאייאסו בחר בה לבירתו.

לידתה של בירת השוגון – אדו

העברת הבירה לאדו (Edu) הייתה מהלך מבריק. קיוטו, שהייתה במשך מאות שנים מרכז התרבות והאצולה, שקעה בחולשה. אדו – עיירת ביצות קטנה במפרץ טוקיו של ימינו – הפכה תחת ידיו של אייאסו לעיר מבוצרת היטב, עם תעלות מים, חומות ומבצר עצום בליבה. השוגון החדש רצה להתרחק מהאצולה הישנה ומהתככים של קיוטו, ולבסס לעצמו מרכז כוח חדש – כזה שיהיה משוחרר מהשפעות העבר וקרוב לליבו של העם והסוחרים.

במבט היסטורי, זהו צעד שמקביל במובנים מסוימים להעברת הבירה מרומא לרוונה – תזוזה גאוגרפית שמשקפת שינוי עומק בתפיסת השלטון[3]. [או להעברת הבירה לקונסטנטינופוליס על ידי קונסטנטינוס, או העברת הבירה לפטרבוג על ידי פטר הגדול שגם הוא ברא עיר בירה על ביצות. גם העברת הביקה מאסטנבול לאנקרה בעת החדשה דומה למהלך הזה].

אייאסו היה אדם פרגמטי אך גם בעל ראייה מוסרית. ואכן, משטרו ביקש לייצב את החברה כולה – לא רק את הצבא. הוא סידר מחדש את מפת האדמות, קבע חוקים נוקשים לסדר החברתי, והקים מערכת פיקוח שהבטיחה נאמנות של הדאימיו. את אויביו חיסל בקור רוח, אך בלי אכזריות מיותרת. הוא הבין שהשקט והסדר הם תנאי הכרחי לשיקום הארץ.

ביסוס השושלת

לאחר שנתיים בלבד בתפקיד, בשנת 1605, פרש אייאסו רשמית מהשלטון והעביר את תואר השוגון לבנו, הידטאדה. צעד זה נועד לבסס את רעיון הירושה – לוודא שהשלטון בבית טוקוגאווה אינו תלוי באדם יחיד, אלא במוסד. בפועל, אייאסו המשיך למשוך בחוטים, לייעץ, ולפקח על כל החלטה. מאחורי הפרישה הפורמלית הסתתר רצון ברור לבנות שושלת שתשרוד. כשמת בשנת 1616, כבר הייתה יפן שונה בתכלית מזו שהכיר בילדותו: ארץ מאוחדת, רגועה, נשלטת במרכזיות, ובעלת מנגנון פיאודלי משומן.

שנה לאחר מותו הכריז עליו הקיסר כעל “אל זוהר במזרח” – טושו-דאיגונגן (Tōshō-Daigongen) – והקים לכבודו מקדש מפואר בעיר ניקו, הצפונית לאדו[4]. המקדש, על עיטוריו המוזהבים ויער הארזים המקיף אותו, הפך לסמל מוחשי של העידן החדש – עידן שבו כוח וסדר, רוח ומסורת, שזורים זה בזה.

בין פתיחות להסתגרות

העשור הראשון לשלטונו של טוקוגאווה התאפיין בפתיחות זהירה לעולם. יפן של ראשית המאה ה־17 כבר הכירה את האירופים, שהגיעו אל חופיה להביא סחורות, בשורות דתיות וטכנולוגיה חדשה. אייאסו, שהיה אדם מעשי, קיבל אותם בסקרנות. הוא הבין את התועלת שבמסחר – באניות, ברובים, בידע הימי – ואפשר להקים נמלים ותחנות מסחר. תחת חסותו נבנו מאות “ספינות החותם האדום” – כלי שיט חמושים, שיצאו לסחר עם ארצות דרום־מזרח אסיה.

ספינות יפניות שטו עד סיאם (תאילנד) ופיליפינים, והביאו סחורות, כסף ואנשים. ביפן עצמה פעלו סוחרים פורטוגלים, ספרדים, הולנדים ואנגלים. הערים קיוטו ונגסאקי היו הומות שפות ומנהגים חדשים. במקביל, נשלחו שליחים יפנים לפיליפינים ולמקסיקו, ואף נחתו באמריקה הלטינית. הייתה זו יפן פתוחה יחסית, קוסמופוליטית במידה שלא תשוב עוד במשך מאתיים שנה. אך הפתיחות הזאת טמנה בחובה סכנה. עם הסוחרים הגיעו גם המיסיונרים הקתולים, בראשם הישועים הפורטוגלים, שהחלו להפיץ את הנצרות בקרב היפנים. תחילה התקבלו בברכה: הם הביאו ידע, רפואה, ותרבות אחרת. אך עד מהרה התברר כי יש כאן גורם מאיים. המרת דתות, נאמנות כפולה לרומא, והתפשטות מהירה בקרב האיכרים יצרו תחושת איום.

בשנת 1614 פרסם אייאסו צו חריף האוסר על הנצרות, מורה למיסיונרים לעזוב את הארץ ולמאמינים – לחזור לבודהיזם. מי שסירב, הוצא להורג. זה היה סופה של תקופת הניסויים הפתוחים; מעתה ואילך החלה יפן לנעול את שעריה. יורשו היה בנו טוקוגאווה הִידֵטַדָה (Tokugawa Hidetada) . כשהיה בן עשרים ושש בלבד (1605), העביר לו אביו את התואר "שׁוֹגוּן", אך למעשה המשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים עוד שנים אחדות. מערכת היחסים בין השניים הייתה מורכבת: אֵייאסוּ נותר דמות דומיננטית, ואילו הִידֵטַדָה נאלץ להוכיח את עצמו כממשיך ראוי לשלטון. ניתן לראות בהִידֵטַדָה את “המהנדס השקט” של תקופת טוקוגאווה: הוא לא היה כריזמטי כאביו או אכזרי כמתחריו, אך היה זה שבנה את התשתית למערכת השלטון ששרדה למעלה מ־250 שנה.

בשנת 1623 העביר הִידֵטַדָה את השלטון לבנו, טוקוגאווה אִייאמִיצוּ, אך המשיך לנהל בפועל את ענייני המדינה עוד כמה שנים. הוא מת בשנת 1632, ובמותו הותיר מאחור יפן מאוחדת, יציבה ומסודרת יותר מאי פעם – מדינה שהשׁוֹגוּנים אחריו יכלו לשלוט בה ללא צורך במלחמות.

שלטון של סדר וייצוב

הִידֵטַדָה לא היה לוחם גדול כאביו, אך היה מנהל ממולח ואדמיניסטרטור זהיר. הוא העמיק את אחיזת השוגונות במערכת הפיאודלית שנוצרה אחרי קרב סֵקִיגהָארָה (Sekigahara 1600), וביסס את הסדר החברתי־מוסרי של “יפן החדשה” תחת טוקוגאווה. בתקופתו הונחה התשתית למערכת המשפטית והבירוקרטית של השוגונות, והועמדו גבולות ברורים בין המעמדות – הסמוראים, האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. הִידֵטַדָה שמר על יחסים מנומסים אך קרים עם הקיסר, שהפך לסמל בלבד. במקביל, הוא המשיך את מדיניות אביו נגד הנצרות, שנחשבה לאיום על הסדר הציבורי. מיסיונרים נוצריים הוגלו או הוצאו להורג, והקהילות הנוצריות נדחקו למחתרת.

הִידֵטַדָה נשא לאישה את אודָה-נו-קָאטָה (Oda no Kata), בתו של דַיימיוֹ מכובד, ובתם הבכורה, סֵנְהִימֶה (Senhime), נישאה לטויוטומי הִידֵיוֹרי (Toyotomi Hideyori), בנו של טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) – נישואין שנועדו לפייס בין שתי המשפחות שהתחוללה ביניהן יריבות מרה. אך הסדר הזה לא האריך ימים; לאחר מצור אוסקה (Osaka) בשנת 1615, בית טויוטומי חוסל סופית, ובכך הובטח שלטון טוקוגאווה לדורות.

טוקוגאווה אִייאמִיצוּ (Tokugawa Iemitsu)) השלישי מבין שׁוֹגוּני שושלת טוקוגאווה, היה השליט שביסס את יסודות השיטה שיצר סבו, טוקוגאווה אֵייאסוּ (Tokugawa Ieyasu) והפך את יפן למדינה סגורה ומסודרת, הנשלטת ביד רמה אך גם נהנית משלום ממושך. אייאמיצו היה שליט תקיף, בעל תפיסה ברורה של סמכות ושל היררכיה. בתקופתו הוטמע במלואו מנגנון השליטה המרכזי של השוגונות, ובמיוחד מערכת ה־סנקין־קוטאי (Sankin-kōtai) – אותה שיטה שחייבה את האדונים הפיאודליים, הדַיימיוֹ (Daimyō), לשהות לסירוגין בבירת אדו (טוקיו של ימינו) ולהשאיר את נשותיהם וילדיהם שם כבני ערובה פוליטיים. השיטה הזו הפכה את הדַיימיוֹ לתלויים בשוגון מבחינה כלכלית ורגשית גם יחד, והבטיחה יציבות לאורך יותר ממאתיים שנה.

אייאמיצו ראה את עצמו לא רק כממשיך דרכו של סבו, אלא גם כמי שמגשים את חזונו הדתי־פוליטי. הוא טיפח את פולחן טושו־דאיגונגן (Tōshō-Daigongen) – תוארו האלוהי של טוקוגאווה אֵייאסוּ – והרחיב את מקדש ניקו טושוגו (Nikkō Tōshōgū) לכדי אתר מפואר, עטור זהב ועבודות גילוף עץ מעודנות. בכך העניק לבית טוקוגאווה הילה קדושה, שמזגה פוליטיקה ודת תחת אותה סמכות.

ציור של מקדש ניקו טושוגו (Nikkō Tōshōgū)

תקופתו של אייאמיצו סימלה את שיאו של הסדר הטוקוגאוי: יפן מאורגנת, היררכית, סגורה מבחוץ אך שלווה מבפנים – מדינה שבה החרב והקמיע, המקדש והארמון, פעלו בהרמוניה תחת רצונו של שליט אחד.

ביסוס המשטר, הסדר החברתי והסתגרות יפן מן העולם

יפן, שבמשך מאות שנים התנהלה כפסיפס של אדונים לוחמים, הפכה בהדרגה לממלכה אחת – אך לא ריכוזית במובן האירופי. שוגונות טוקוגאווה ביססה שיטה פיאודלית משוכללת, שבה נאמנות, היררכיה ומשמעת היו אבן היסוד של הכול. כל מחוז נותר בידי דאימיו מקומי, אך כוחו נשען על רצון השוגון. מעל הכול עמדה אדו – עיר אדירה שהלכה וגדלה בקצב מדהים, והפכה עד אמצע המאה ה־17 לאחת הערים הגדולות בעולם.

שיטה של סדר ובקרה

אייאסו והידטאדה הבינו שהאתגר הגדול איננו עוד בשדות הקרב, אלא בשימור השלום. היפנים למדו בדרך הקשה שהשלום עלול להיות שברירי לא פחות ממלחמה. כדי למנוע התקוממות של אדונים שאפתניים, הנהיגו השוגונים שיטה מחוכמת של פיקוח שנקראה סאנקין־קוטאי (“שירות חילופי באדו”). כל דאימיו חויב לשהות תקופה ארוכה בבירה אדו – לעיתים שנה שלמה – ולהותיר שם את משפחתו כמעין בני ערובה. כך נוצר מעגל של נוכחות תמידית בבירה, שמנע מהם לאגור כוח במחוזותיהם, אך גם תרם לפיתוח אדו כמרכז תרבות, כלכלה ואופנה.

המערכת הפיאודלית נחלקה בבירור: בראש עמד השוגון; מתחתיו – שכבת הדאימיו, שהיו בעצמם מסווגים לפי מידת נאמנותם לבית טוקוגאווה. ה"פודאי" (Fudai)[5] היו ותיקי הברית עם אייאסו – וזכו לביטחון ולגישה למשרות בכירות. משמעות השם היא "נאמנים בירושה" – תואר שהוענק לאותם בעלי ברית ותיקים ששמרו אמונים לבית טוקוגאווה גם בזמנים קשים. לאחר הקמת השוגונאט, נהנו הפודאי מקרבה לשלטון, קיבלו אחוזות באזורים אסטרטגיים סמוך לבירת אדו (Edo) ומונו למשרות בכירות בממשל – יועצים, שרים, שופטים ומפקדים. בשוני מהם, עמדו ה"טוֹזַאמה דַיימיוֹ"- (Tozama Daimyō) "האדונים החיצוניים –"שהצטרפו לברית רק לאחר הניצחון, ולכן נחשבו חשודים בעיני השלטון. מערכת היחסים הזאת שיקפה היטב את מדיניות ה"הפרד ומשול" של השוגונות: הפודאי נהנו מחסד השוגון, אך הוחזקו קרוב כדי שלא יצברו כוח עצמאי, בעוד שהטוזאמה נותרו מרוחקים גאוגרפית ופוליטית.[6]

לצד הדאימיו עמדו הסמוראים, מעמד הלוחמים שהפכו כעת לבירוקרטים חמושים – פקידים בעלי חרב. מאחר שתקופת שלום אינה זקוקה לצבא קבוע, הסמוראים קיבלו משכורת קבועה בדמות אורז, והקדישו עצמם למינהל, חינוך ותרבות. תחתיהם עמדו האיכרים – הליבה הכלכלית של המדינה – אשר נדרשו לעבד את האדמות ולספק את מזון האומה. אחריהם באו האומנים, ובתחתית – הסוחרים. הסדר הזה נחשב בעיני השוגונות טבעי והרמוני: הלוחם מגן, האיכר מפרנס, האומן יוצר, והסוחר – כך סברו – רק מתווך.

אלא שהחיים, כדרכם, עשו שמות בתיאוריה. הסוחרים, שכביכול נחשבו למעמד נחות, החלו להתעשר בזכות המסחר הפנימי הער והביקוש הגובר בעיר הענקית אדו. הם יצרו כלכלה חיה ותרבות עירונית צבעונית, בעוד הסמוראים, שחיו מקצבאות קבועות, הלכו ונשחקו כלכלית. הסדר החברתי נשמר על הנייר, אך מתחת לפני השטח כבר נוצרו סדקים שיחשפו את עצמם רק מאוחר יותר.

מוסדות השלטון והאידאולוגיה

השוגונות , שנקראה גם "באקופו" (Bakufu)[7], ניהלה את יפן כאילו הייתה ממשלה מלכותית – אך מבלי לדרוס את המסגרת הקיסרית המסורתית. הקיסר נשאר בקיוטו, משולל כוח אך עטוף יראת כבוד. השוגון היה זה שניהל בפועל את ענייני המדינה – באמצעות מועצה של פקידים בכירים, “הזקנים הבכירים”, שעסקו בענייני חוץ, צבא, חוקים ודת. מתחתיהם פעלו פקידי ביניים, אחראים על אזורי הממלכה. המערכת כולה נבנתה כך שתשמר איזון – לא ריכוזי מדי, אך גם לא מבוזר דיו כדי לאיים על הסדר.

הפילוסופיה הרשמית של המשטר נשענה על קונפוציאניזם ניאו־קלאסי – תורה שהדגישה היררכיה, נאמנות, חובה וכיבוד הסדר החברתי. חובת הציות לשלטון הוצדקה בשם ה“הרמוניה הגדולה” – רעיון שנועד לשכנע שכל אדם צריך לדעת את מקומו, ולנהוג בצניעות ובנאמנות. הדת השינטואיסטית והבודהיזם שימשו כתוספת רוחנית, אך האתיקה הקונפוציאנית הייתה המצפן המדיני.

בתוך הסדר הזה צמחה גם תפיסת חיים שמרנית – חיפוש אחר איזון, אחר שלווה פנימית, ואחר יופי פשוט ונטול ראוותנות. תרבות הזן, שהתפתחה קודם לכן במנזרים, חלחלה כעת גם אל לב המעמד הסמוראי, והפכה את השליטה העצמית והמתינות לאידיאל.

סופה של תקופת הפתיחות

עוד בימיו של אייאסו, פורסם הצו האוסר את הנצרות. יורשיו – הידטאדה ואחריו נכדו איימיצו – הפכו את הצו למדיניות כוללת. חשדנותם כלפי הזרים הלכה וגברה. בעיניהם, הנצרות לא הייתה רק דת זרה, אלא זרז אפשרי למרד, כמו זה שהתפרץ בהמשך באי קיושו: מרד שימאבארה (1637–1638). המרד, שנשא אופי חברתי ודתִי, כלל עשרות אלפי איכרים קתולים שנשאו שלטים עם צלבים וקראו לסיוע מאלוהים. השוגונות הגיבה בעוצמה אדירה: שלושים אלף מורדים נהרגו, הערים עלו באש, והשליטים הבינו סופית כי אמונה זרה עלולה לערער את יסודות המדינה.

בתגובה, ננעלה יפן כמעט כליל בפני העולם. ב־1639 גורשו הפורטוגלים, ובשנים שלאחר מכן נותק כל קשר עם ספרד, אנגליה ורוב מדינות אסיה. רק הסינים וההולנדים הורשו להמשיך לסחור – ורק דרך האי הזעיר דֶג'ימה (Dejima) שבנמל נגסאקי, שהוקף במים וגשרו נשמר בשערי ברזל[8]. זו הייתה יפן חדשה – מבודדת, שקטה, בטוחה בעצמה, אך גם סגורה ונעולה.

יפן הנעולה – תקופת הסאקוקו

בימי אייאמיצו עוצבה מדיניות הבידוד הלאומי, ה"סָקוֹקוּ" (Sakoku), שהגבילה את הקשרים עם העולם החיצון. רק לסוחרים הולנדים וסינים הותר לסחור בנמל נָגָסָאקִי (Nagasaki), וגם זאת תחת פיקוח הדוק. במקביל נאסר על יפנים לצאת מהמדינה, ועונש מוות הושת על מי שניסה לשוב אליה מבחוץ. הבידוד הזה שמר על יפן מפני השפעות נוצריות וממערב, אך גם יצר חברה פנימית סגורה, ממושמעת ומרוכזת בעצמה. וכך, כאשר אירופה התקדמה לעבר עידן התגליות, המדע והקולוניאליזם, יפן בחרה בדרך אחרת: לשמור על זהותה מבפנים, גם במחיר בדידות.

מדיניות הבידוד הלאומי, הסָקוֹקוּמ (Sakoku),

מדיניות ה"סאקוקו" (Sakoku)[9], שהוראתה “ארץ סגורה”, עיצבה את חיי היפנים במשך יותר ממאתיים שנה. איש לא הורשה לצאת מגבולות המדינה, ואיש מן החוץ לא הורשה להיכנס. אוניות גדולות פורקו, בניית כלי שיט בעלי תורנים נאסרה, ואף מגע עם זרים הוכרז עבירה שדינה מוות.

במבט ראשון נדמה שזו הייתה מדיניות של פחד – אבל למעשה היא נבעה מרצון עמוק לשמור על שלווה פנימית. יפן למדה על בשרה את סכנת ההתערבות הזרה, והיא ביקשה להבטיח שהשלווה שהושגה בעמל לא תישמט שוב בשל רעיונות או אמונות מבחוץ. תחת מעטה הסגירות הזה התפתחה תרבות פנימית עשירה להפליא – תרבות שהביטה פנימה, אל הטבע, אל האדם, אל הדיוק וההרמוניה.

במהלך המאה ה־17 וה־18 הלכה הכלכלה היפנית והתבססה. הסחר הפנימי שגשג, ערים גדולות צמחו, והאיכרים הצליחו להחזיק שדות פוריים בזכות מערכת השקיה מתקדמת. למרות מגבלות על תנועה, החיים ביפן היו יציבים ובטוחים. נוסעים אירופים נדירים שתיעדו אותה תיארו ארץ נקייה, מסודרת, כמעט נטולת פשע – אך גם כזו שבה המשמעת החברתית חונקת כל ביטוי עצמאי.

צלו של הזן והסמוראי

בתוך השקט הארוך הזה, הסמוראים – אותם לוחמים שהיו בעבר חוד החנית של המלחמות – מצאו עצמם מחפשים משמעות חדשה. בלי אויבים להילחם בהם, הפכה החרב לסמל רוחני, לא רק כלי קרב. כך נולד ה"בושידו" (Bushi-do) – “דרך הלוחם” – קוד מוסרי שהדגיש נאמנות, כבוד עצמי, איפוק ועמידה מול המוות בשלווה. הבושידו עיצב דמות אדם מאוזנת, השואפת לשלמות פנימית – תמצית הרוח היפנית שנשמרה עד ימינו.

במקביל, השפעת הזן־בודהיזם חודרת לכל תחום: בציור, באדריכלות, בתה ובשירה. החיפוש אחר יופי פשוט ושליו הפך לאידיאל תרבותי. בתי התה של אדו וקיוטו הפכו לזירות שבהן נולדה אסתטיקה חדשה – וַאבִּי־סַאבִּי (Wabi-sabi,) – יופי שבאי־שלמות, בנוגה הזמן החולף, בחריקה של עץ ישן ובצל החרמש של הירח. שמחפשת יופי בצניעות ובזקנה: בספל תה סדוק, בברק דהוי של לכה עתיקה, בצל העלים על הקיר בשעת ערב. בתקופת אדו הפכה תפיסה זו לשפה שלמה – דרך עיצוב, דרך חיים.[10].

הסדר החברתי והפערים הכלכליים

למרות דימויה של התקופה כיציבה ושלווה, חייהם של רוב היפנים היו קשים. המדינה חייתה על כלכלה חקלאית בעיקרה, והאיכרים נאלצו לשלם מיסים כבדים, לעיתים מחצית מהיבול. בשנים של בצורת או רעב, הם סבלו קשות, בעוד הסמוראים והבירוקרטיה המשיכו ליהנות מהכנסות קבועות.

אבל יפן גם ידעה לשמור על איזון: הרעב לא הפך למהפכה, המרידות דוכאו בקלות, והמשטר הפיאודלי המשיך לתפקד. במידה רבה, יפן הייתה “שמורה היסטורית” – מדינה שקפאה בזמן, אך בתוך הקפאון הזה הבשילו זרעי תרבות מרהיבה.

תרבות, אמנות וחיי יום־יום בתקופת אדו

כשמדברים על תקופת אדו, קל לחשוב קודם כול על שלטון ארוך, משמעת חברתית וסגירות מול העולם. אבל אם נניח לרגע את החרבות ואת החוקים, נגלה משהו עמוק בהרבה: מאחורי המסגרת הנוקשה צמחה אחת התרבויות העשירות והמגוונות בתולדות יפן – תרבות של איזון, של פשטות ושל יופי שבפרטים הקטנים.

במובן מסוים, הסגירות היפנית הפכה את אדו למעבדה רוחנית. בלי מגע ישיר עם חוץ, יפן התבוננה בעצמה – בבני האדם, בטבע, בחיים. זוהי אולי התקופה היפנית ביותר בתולדותיה של יפן.

בין הזן לפשטות היופי

שורשיה של תרבות אדו נטועים עמוק עוד בתקופות מוקדמות יותר – בזן־בודהיזם ובתפיסת העולם השינטואיסטית. שתי תפיסות שונות, אך שתיהן מדגישות הרמוניה: בין אדם לטבע, בין צורה לריק. הזן לימד את היפנים לראות יופי במה שחולף, במה שאינו מושלם. השינטו הזכיר להם שהקדושה נמצאת באבנים, בעצים ובזרימה.

טקס התה, למשל, שראשיתו עוד במאות הקודמות, הגיע כעת לשיאו. חדר התה היה מקום של ריכוז ושלווה: רצפת קש נקייה, פתח נמוך שמאלץ את האורח להתכופף בענווה, וציור יחיד על הקיר, לרוב דיו פשוט. טקס התה היה שיעור בפילוסופיה של פשטות – הכל מדוד, הכל מדויק, והיופי נמצא לא במה שמפואר, אלא במה שמאוזן.

תור הזהב של הערים

אחת התופעות המרתקות של תקופת אדו היא עלייתן של הערים. בעוד העולם האירופי עבר תיעוש, יפן חוותה עיור שקט – ללא מנועים ובלי עשן מפעלים. אדו, אוסקה וקיוטו הפכו למרכזי תרבות וסגנון חיים.

בירת השוגון – אדו – הייתה עיר מסודרת להפליא. הרחובות תוכננו ברשתות ישרות, נחלים ותעלות חצו אותה, וכל שכונה ידעה את תפקידה: מחוז הסמוראים, מחוז האומנים, מחוז הסוחרים. בכל בוקר אפשר היה לראות את נהרות הסבלים נושאים חביות אורז, בדי משי וכלי לכה אל שווקי העיר.

בצד השני של הסדר הזה נולדה גם תרבות הפנאי. לא עוד רק סמוראים ופקידים – אלא קהל עירוני חדש שחיפש בילוי, בידור ויופי. השלטון אולי ביקש משמעת, אך העיר יצרה את “עולם הצללים” שלה – עולם של תיאטרון, שירה, נשים ויין.

עולם הציור והאוקיו־אה – "העולם המרחף"

בין החידושים הגדולים של תקופת אדו הייתה אמנות ההדפס הצבעוני – "אוקיו־אה" (Ukiyo-e,), היינו, "ציורי העולם המרחף”[11]. השם עצמו אומר הכול: זהו עולם חולף, זמני, יפהפה אך בן־חלוף – עולם של שחקני תיאטרון, גיישות, פרחי דובדבן ונופים משתנים.

בעזרת טכניקה של חריטה בעץ, יכלו אמנים לשכפל מאות עותקים של ציור אחד ולהפיצם במחיר שווה לכל נפש. כך נולדה אמנות עממית של ממש – האמנות הראשונה בעולם שהייתה זמינה להמונים.

הנושא של הציורים שיקף את רוח הזמן: לא אלים ולא מלכים, אלא בני אדם. אישה מסתרקת, דייג בסירה, הר פוג’י עטוף ערפל. בין האמנים הגדולים בלטו קאטסושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai)[12] ואנדו הירושיגה (Utagawa Hiroshige)[13].

הוקוסאי, שכונה “הצייר בן תשעת החיים”, יצר יותר משלושים אלף ציורים. יצירתו “הגל הגדול מקאנאגאווה” – גלים כחולים המתנפצים מול הר פוג’י – הפכה לסמל עולמי של יפן. הירושיגה, צעיר ממנו, תיעד את נופי הארץ במסעותיו ויצר סדרות מופלאות של “מאה מראות של אדו” ו“תחנות הדרך לטוקאידו”.

ההדפסים הללו היו לא רק אמנות, אלא גם חלון לתודעה יפנית חדשה: כזו שמעריכה את היומיומי, את היופי שבחיים עצמם.

התיאטרון – קבוקי ובונראקו

בעולם הבידור של אדו התפתחו שתי צורות תיאטרון מפוארות – קבוקי (Kabuki) ו בּוּנְרָאקוּ (Bunraku,) .

הקבוקי נולד בתחילה כמופעי רחוב נועזים בהובלת נשים. אך כאשר השלטון אסר על השתתפות נשים, נכנסו לתפקידיהן שחקנים גברים, שגילמו גם דמויות נשיות (אונאגאטה). התוצאה הייתה תיאטרון צבעוני, עשיר בתחפושות, איפור דרמטי, תנועה מוקצנת ומוזיקה חיה. הקבוקי לא ניסה להיות “ריאלי” – הוא היה חגיגה של רגש, של תנועה ושל צבע. הצופים – סוחרים, אומנים, לעיתים גם סמוראים סקרנים – נהרו לאולמות ונשבו בקסם. עד היום הקבוקי הוא אחד מסמליה התרבותיים של יפן.

לצדו התפתח הבונראקו – תיאטרון בובות מרהיב, שבו מפעילים שלוש דמויות־עץ גדולות בליווי נגן שמספר את הסיפור. מחזות הבונראקו, ובראשם יצירותיו של המחזאי (Chikamatsu Monzaemon), המכונה “שקספיר היפני”, עסקו באהבות אסורות, נאמנות וכבוד. הם ביטאו את המתח בין חובה לרגש – נושא יפני מובהק. זהו ז’אנר דרמטי מורכב ומשוכלל, שבו שלושה מפעילים מניעים כל בובה גדולה באופן מתואם להפליא, בליווי נגן שַאמִיסֶן (כלי מיתר יפני) ומספר (טַאיוּ) המספר את העלילה ומביע את רגשות הדמויות. העלילות עוסקות לרוב באהבות אסורות, נאמנות, נקמה וקונפליקטים מוסריים, ומשקפות את ערכי התקופה הפיאודלית.

לצדם התפתח תיאטרון נוֹ (Nō,) – צורת התיאטרון הקלאסית והעתיקה ביותר של יפן, שהתפתחה במאה ה־14 ונחשבת לאמנות אליטיסטית ורוחנית. זהו תיאטרון פיוטי־מוזיקלי המשלב מחול איטי, שירה, מוזיקה ותלבושות סמליות. השחקנים חובשים מסכות, תנועותיהם מדודות ומלאות משמעות, וכל פרט מבוים בקפדנות כדי לבטא מצב נפשי או עיקרון פילוסופי. הנושאים העיקריים של הנוֹ לקוחים ממיתולוגיה, בודהיזם וסיפורי רוחות, ועוסקים בארעיות הקיום ובשאיפה להארה. לצד הנוֹ מופיעה לרוב הצגה קומית קצרה בשם קיוֹגֶן (Kyōgen), היוצרת ניגוד של קלילות והומור.

תיאטרון נוֹ ממשיך להיות מוצג עד היום ונחשב לאחת מאבני היסוד של התרבות היפנית ולנכס מורשת עולמית של אונסק"ו.

הספרות והפואטיקה

בצד התיאטרון פרחה גם הספרות. בזכות רמת ההשכלה הגבוהה והדפוס הזול, נוצרה תרבות קריאה המונית. ספרי הרפתקאות, מדריכים לטיולים, קובצי שירה וסיפורי מוסר נמכרו בהמוניהם.

אבל מעל כולם נותרה השירה הקצרה – " הַאִיקוּ " (Haiku) – כקול המזוקק של הרוח היפנית. הַאִיקוּ (– שיר יפני קצר ותמציתי, בן שלוש שורות בלבד, שבאמצעות מינימום מילים מבקש לבטא רגע של תפיסה חדה של טבע, עונה או רגש. המבנה המסורתי שלו קבוע: חמש הברות בשורה הראשונה, שבע בשנייה וחמש בשלישית (5–7–5). נושאיה נעים סביב טבע, עונות השנה, וחולף הזמן, והיא מבטאת את עקרונות ה־וַאבִּי־סַאבִּי – היופי שבפשטות, בצניעות ובארעיות.

שירת ההאיקו נולדה במאה ה־17 מתוך הצורה הארוכה יותר הָאִיקַאי נוֹ רֶנְגָה (Haikai no Renga), והיא מזוהה במיוחד עם המשורר מאצואו באשוֹ (Matsuo Bashō), נווד־משורר בן המאה ה־17, שיצא למסעות רגליים ברחבי יפן וכתב עליהם בפשטות עוצרת נשימה.

שירו המפורסם על הצפרדע הקופצת לבריכה –

“הבריכה הישנה / צפרדע קופצת פנימה – / צליל מים.”

נראה לכאורה פשוט, אך הוא מכיל עולם ומלואו: שקט, רגע, טבע ואדם – הכול בשבע־עשרה הברות. באשו הפך לסמל של החיפוש אחר הארה ביומיום. בעקבותיו הלכו משוררים רבים, וההאיקו הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית, עד היום.

נשים, גיישות וחיי לילה

בתוך עולם הערים של אדו נולדה גם תרבות חברתית חדשה. למרות החברה הפטריארכלית, נשים מילאו תפקיד חשוב – במיוחד בעולם הבידור.

הגיישות, למשל, לא היו זונות אלא אמניות בידור, מיומנות בשירה, בנגינה ובשיחה תרבותית. הן ייצגו את פסגת הנימוס והחן.

עולמן של הגיישות ושל “מחוזות העינוגים” היה סגור ומוסדר בקפידה. זה היה עולם שבו הגבול בין מציאות לאמנות היטשטש. יוֹשִיוַוארָה (Yoshiwara,) – רובע השעשועים המורשה של העיר אֵדוֹ , שהוקם בשנת 1617 מחוץ לחומות העיר על פי רישיון השׁוֹגוּן. יושיווארה נועד לרכז את פעילות בתי הזנות, הבידור והאמנויות במקום אחד, תחת פיקוח השלטון.

הרובע נודע לא רק בזנות החוקית אלא גם כמרכז תרבותי, שבו פרחו אמנויות כמו שירה, ריקוד, אופנת נשים וצורת האיפור המסורתית. הדמויות הבולטות ביותר בו היו האוֹיוֹרָה (Oiran) – קורטיזנות גבוהות־מעמד, שהצטיינו בהשכלה, באמנות ובאופנה, והפכו לסמלים של תרבות העידון העירונית.

יושיווארה תוארה בהרחבה באמנות אוּקִיוֹ־אֶה, בעיקר בציוריהם של אמנים כקיטגאווה אוּטָמָרוֹ (Kitagawa Utamaro)[14] והוקוסאי, והפכה למעין מראה של “העולם הצף” – עולם הבילוי, התשוקה והחולף של יפן הפיאודלית.

הגיישות הוצגו בציורי האוקיו־אה כסמל ליופי ולשלמות, אך מאחוריהם עמדו חיים קשים של משמעת והקרבה. המערכת היפנית ידעה לעדן הכול – גם את התשוקה.

כלכלה, אופנה ומזון

השגשוג העירוני הוליד גם כלכלה צרכנית מפותחת. ביפן של אדו הופיעו לראשונה חנויות כלבו – בתי מסחר גדולים שמכרו בדים, כלי תה, מניפות וספרים. בגדי הקימונו הפכו לביטוי של מעמד וחן; דפוסים עדינים, צבעים משתנים לפי עונות השנה, ורקמות שנעשו אמנות של ממש.

גם האוכל השתכלל. מאכלים שאנו מזהים כיום כסמל יפן – סושי, טמפּוּרה, ראמן – עוצבו במתכונתם המוכרת בתקופה זו. טמפּורה, אגב, הושפעה מהמטבח הפורטוגזי, אך עברה יפנון מובהק. בערי החוף נולדה גם תרבות דוכני הרחוב – מה שנראה לנו טבעי כל כך ביפן המודרנית, החל דווקא בתקופת אדו.

החינוך והידע

אחד הסודות של היציבות היפנית היה ההשכלה. בניגוד למדינות פיאודליות אחרות, ביפן של אדו הוקמו בתי ספר עממיים , שנקראו "טרה־קויה" (Terakoya) כמעט בכל מקדש. שם למדו ילדים קריאה, כתיבה וחשבון בסיסי[15]. שיעור האוריינות במאה ה־19 היה גבוה מזה של מדינות אירופה רבות. זהו אחד ההסברים לכך שיפן הצליחה במאה הבאה לקלוט את המודרניזציה במהירות כה גדולה.

השוגונות גם תמכה בלימודים קלאסיים ובמדעים. אסטרונומיה, רפואה, מתמטיקה – הכול נלמד במסגרת “ראנגאקו” – “הידע ההולנדי”. אפילו השלטון השמרני הבין שידע הוא כוח.

האמנות כמראה לחיים

החיים באדו לא היו רק יפהפיים – הם גם שיקפו את הסתירה שבין משמעת להנאה. מצד אחד – שלטון הדורש צניעות, איפוק וכבוד; מצד אחר – תרבות שוקקת של תיאטרון, אופנה ובילויים.

דווקא מתוך המתח הזה נולדה אמנות עמוקה: אמנות שמודעת לשבריריותה של ההנאה, ליופי שבחיים החולפים.

הדפסי האוקיו־אה, שירי ההייקו, טקס התה – כולם שואפים לדבר אחד: למצוא שלווה בעולם משתנה. זו הייתה תגובה תרבותית לחיים חסרי תנועה פוליטית – תנועה של נפש במקום תנועה של צבאות.

מורשת אדו

כאשר נפתחה יפן למערב באמצע המאה ה־19, רבים בעולם נדהמו לגלות תרבות שלמה, עדינה ועמוקה, שצמחה בבידוד כמעט מוחלט. אמני אירופה – ואן גוך, מונה, דגה (Edgar Degas) – הושפעו עמוקות מההדפסים היפניים. “הגל הגדול” של הוקוסאי התנוסס בבתי אמנים בפריז, ושירת באשו תורגמה לצרפתית ואנגלית. היפנים עצמם, בימי הרסטורציה של מייג’י, הביטו לאחור בערגה – הבינו שהמודרנה יכולה להיבנות רק אם תישען על יסודותיה של אדו: המשמעת, ההרמוניה, היופי שבפשטות.

בעצם, כל מה שאנו מזהים היום כ“יפני” – הנימוס, האסתטיקה, הכבוד לזמן, השקט, והכישרון להפוך כל מעשה יומיומי לטקס של יופי – נולד בתקופת אדו. כאשר אירופה עברה מהפכה תעשייתית והחלה לחפש שווקים חדשים באסיה, יפן עוד האמינה שהיא יכולה להישאר לבדה. אלא שהעולם, כידוע, איננו מכבד את גבולות הבידוד לאורך זמן. על קו האופק, מעבר לים, כבר נראו עשן ארובות הספינות של המערב – והן עתידות לשנות את גורלה של ארץ השמש העולה מן היסוד.

שקיעת השוגונות ופתיחת שערי יפן

במבט לאחור, נדמה כי יציבותה של תקופת אדו הייתה כמעט מושלמת. יותר ממאתיים שנה של שלום פנימי, שלטון אחיד, ותרבות פורחת ללא מלחמות. אך כמו כל מערכת סגורה מדי, גם המנגנון שטוקוגאווה אייאסו בנה בקפידה החל לחרוק מבפנים. היסודות שהבטיחו יציבות — המשמעת, ההיררכיה, הבידוד — הפכו בהדרגה למכשול בפני כל התחדשות.

שקט מתוח

במאה ה־18 כבר הורגשו סימני העייפות. הסמוראים, שבעבר היו לוחמים גאים, הפכו לבירוקרטים שחיים ממשכורות קבועות שהולכות ומאבדות מערכן. הם חיו על אשראי, הלוו כסף לסוחרים – ולעיתים הפכו תלויים בהם לחלוטין. האיכרים, עמוד התווך של הכלכלה, נאנקו תחת מסים כבדים, במיוחד בשנות בצורת ורעב. השלטון, שראה בכל מרד פגיעה בהרמוניה הקוסמית, לא ידע איך להתמודד עם משברים כלכליים אלא באמצעות חוקים חמורים וצווים מוסריים.

באוסקה, בירת המסחר, התפתחה תופעה חדשה: בורגנות עירונית משכילה, שהתחילה להטיל ספק במעמדות ובחוקים הישנים. תושבי הערים נהנו מרמת חיים נאה – בתי עץ נאים, תיאטראות, חנויות, בתי תה, ספרים והדפסים. הם חיו בעולם עירוני עשיר שדיבר כבר בשפה שונה מזו של האצולה הכפרית. בתוך עולמם של הסוחרים והאומנים נולדה רוח חדשה – לא של מרד פוליטי, אלא של מודעות עצמית.

בינתיים, בערי השלטון, גבר הניכור בין הממשל לבין העם. השוגונות התנהלה כאילו העולם קפא על שמריו, אך המערכת החברתית כבר לא תאמה את המציאות הכלכלית. הכוח עבר אט־אט מהסמוראים אל הסוחרים, אך החוק לא השתנה בהתאם. הייתה זו חברה קשיחה, שבה מי שנולד איכר – ימות איכר, ומי שנולד סמוראי – יישאר סמוראי גם אם יפשוט רגל.

רוחות חדשות מן החוץ

ליפן אמנם לא היו יחסים עם מדינות זרות, אך הים איננו חומה אטומה. מעת לעת הופיעו בחופיה ספינות רוסיות, בריטיות, הולנדיות , שחיפשו סחר או מקלט. כל מפגש כזה יצר בהלה בממשל.

בשנת 1804 הופיעו לראשונה ספינות רוסיות וביקשו לכונן יחסים דיפלומטיים. הבקשה נדחתה, ואחת מהן אף נאלצה לסגת באיומים. ב־1808 נכנסו ספינות מלחמה בריטיות לנמל נגסאקי, כבשו את תחנת המסחר ההולנדית למשך זמן קצר ונטשו. האירוע הזה, שכונה “תקרית פֵייטוֹן” (Phaeton Incident)[16], טלטל את הדמיון היפני. אם כך נראית המציאות החדשה בעולם – כמה זמן עוד ניתן יהיה לשמור על החומות?

במקביל, בצפון הרחוק, החלו הרוסים לגלות עניין גובר באיי קיריל ובאי סחאלין, והחיכוך עם הדייגים היפנים גבר. לפתע הבינו גם במרכז אדו כי יפן כבר איננה לבד – היא מוקפת מעצמות חדשות שנעות בים באוניות ברזל.

משברים פנימיים

אולם הסכנה האמיתית לשוגונות לא הגיעה מן החוץ – אלא מבפנים. בשנות השלושים של המאה ה־19 הכה ביפן רצף של אסונות טבע ורעב. בצורת ממושכת, התפרצויות געשיות, שטפונות – ואליהם נוספו מגפות ומחסור במזון. מאות אלפים מתו. מחירי האורז הרקיעו שחקים, והאיכרים המרוששים החלו להתקומם.

ב־1837 פרצה באוסקה התקוממות אוזו (Ōzu)[17],. זו הייתה מרידה כמעט סמלית – נועזת אך קצרה – שנדכאה ביום אחד. ובכל זאת, היא נחרטה בתודעה היפנית כסימן ראשון לכך שהעם חדל לפחד מהשלטון.

השוגונות, במקום לפתוח רפורמות, הגיבה בשמרנות. יועציה המליצו להחיות את “רוח הלחימה העתיקה”, לאסור מותרות, להגביל ספרות “מפוקפקת” ולהחמיר בצנזורה. אוֹשִיוֹ הֵיהָאצ’ירוֹ (Ōshio Heihachirō ), אחד ממנהיגי אותה תקופה, ניסה להחזיר את הגלגל אחורה – אך כלפי חוץ בלבד[18]. במקביל, מחירי המזון המשיכו לעלות, והאיכרים המשיכו לסבול.

ככל שהמצב החמיר, הלכה וגברה הביקורת על טוקוגאווה. במקדשים ובבתי הספר של הדאימיו החלו מלומדים לדבר על הצורך להחזיר את סמכותו של הקיסר. הרעיון הזה, שהיה כמעט תיאולוגי – שהקיסר הוא צאצא האלים, ולכן ראוי לשלוט – הפך בהדרגה גם לסיסמה פוליטית.

יפן מביטה מערבה – דרך החריץ שבשער

למרות סגירותה, יפן מעולם לא ניתקה לחלוטין מזרמי הידע האירופי. דרך ההולנדים שבנגסאקי חדרו בהדרגה ספרים, מפות וכלים מדעיים. התופעה הזו נקראה ראנגאקו (Rangaku) – “לימוד הולנדי” – והיא שימשה חלון קטן אך חיוני אל העולם[19]. באמצעות תרגום ספרים הולנדיים והדרכה של סוחרים ורופאים הולנדים, למדו היפנים תחומים כמו רפואה, אנטומיה, אסטרונומיה, מתמטיקה, גאוגרפיה וטכנולוגיה. הידע הזה תרם מאוחר יותר לפתיחתה של יפן לעולם במאה ה־19 ולתהליכי המודרניזציה של תקופת מייג'י. הרנגאקו סימל סקרנות אינטלקטואלית ופתיחות זהירה כלפי חידושי המערב, והוא נחשב לאחד הגשרים החשובים בין יפן המסורתית ליפן המודרנית.

רופאים יפנים למדו לפתוח גופות, בניגוד למסורת הישנה; אסטרונומים יפנים השתמשו בטלסקופים; מהנדסים ניסו לחקות שעונים ומכשירים מערביים. המידע זלג לאט, אך הוא הספיק כדי לעורר סקרנות ולהצביע על הפער בין יפן לבין המערב המתפתח.

במקביל, הידיעות על סין השכנה זעזעו את המשכילים היפנים. בשנת 1842, לאחר מלחמת האופיום הראשונה[20], נאלצה סין לפתוח את שעריה לבריטים ולהעניק להם זכויות מסחר והשפעה. החדשות האלו עוררו חרדה: אם “האחות הגדולה” הסינית, ששלטה אלפי שנים, נכנעה למעצמות אירופה – מה יקרה ליפן, הסגורה והקטנה, כשיפנו אליה?

הסדקים במערכת

באמצע המאה ה־19 כבר הבינו רבים מקרב הדאימיו שהמציאות משתנה. הסמוראים הצעירים במחוזות הדרום – במיוחד סצומה וצ’ושו – החלו להתארגן סביב רעיון חדש: “כבד את הקיסר, גרש את הברברים!” (סונו ג’וי – Sonnō jōi).

זו הייתה סיסמה כפולה: מצד אחד, התנגדות לשוגונות, שנתפסה כחלשה מול המערב; מצד שני, קריאה לאומית לריבונות יפנית אמיתית. מעניין לראות כיצד דווקא מדיניות הבידוד, שנועדה לשמר אחדות, יצרה לבסוף תנועה לאומית רדיקלית.

בתוך אדו עצמה התעוררה גם מחלוקת פנימית: בין אנשי החצר השמרנים שראו בפתיחות סכנה מוסרית, לבין יועצים צעירים שהבינו שהעולם משתנה. המחלוקות הללו התעצמו ככל שידיעות על אוניות זרות שהפליגו סמוך לחופי יפן הלכו והתרבו.

1853 – הספינות השחורות

ואז הגיע היום שבו כל החומות קרסו.

בקיץ 1853, הופיעו במפרץ אדו ארבע ספינות מלחמה ענקיות, מכוסות ברזל ופולטות עשן. ליפנים הן נראו כמעט כיצורים דמוניים. הצי האמריקאי, בפיקודו של הקומודור מת’יו קָאלְבְּרֵיית’ פֶּרִי (Matthew Calbraith Perry, ‏1794–1858), הגיע עם דרישה פשוטה אך בלתי נמנעת: לפתוח את שערי יפן לסחר וליחסים דיפלומטיים.

לרגע נדמה היה שהשמיים נפלו. יפן, שלא ראתה אוניות כאלה מימיה, נבהלה מהתותחים ומהבוכנות המעשנות. פרי לא ביקש רשות – הוא ירה מטחי אזהרה, העביר מכתב לנציגי השוגון, והודיע שיחזור בשנה הבאה לקבל תשובה. ההלם היה עצום. באותם חודשים שררה באדו תחושת סוף עידן. מועצת הזקנים התכנסה בבהלה, והמנהיג הבכיר, אַבֶּה מָסָהִירוֹ (Abe Masahiro, , ‏1819–1857, Abe Masahiro) – מדינאי ואציל יפני בכיר בשלהי תקופת אדו, שכיהן כראש המועצה הבכירה (Rōjū) של השׁוֹגוּן טוֹקוּגַאוַוה אִיאֵיאוֹשִׁי (Tokugawa Ieyoshi).

כאשר הופיע האדמירל האמריקני מת’יו פרי מול חופי יפן ב־1853, היה אבֶּה האיש שנאלץ להתמודד עם האתגר חסר התקדים של פתיחת המדינה למערב. אבה נודע במאמציו לשמר את יציבות השלטון הטוקוגאווי תוך פתיחות זהירה לרעיונות ולידע מערביים, והוא נחשב לאחד המדינאים הראשונים שהבינו את הצורך ברפורמות כדי להבטיח את הישרדותה של יפן בעולם המשתנה. ניסה למצוא פשרה[21]. הקיסר בקיוטו דרש לדחות את הזרים; הסמוראים קראו להילחם; אך המציאות לא הותירה ברירה. ב־1854 חזר פרי, הפעם עם צי גדול יותר, ויפן חתמה על חוזה קאנאגאווה (Treaty of Kanagawa)– ההסכם הראשון עם המערב ההסכם כלל פתיחת שני נמלים – שימודה (Shimoda)[22] ָוהאקוֹדָאטֶה (Hakodate,)[23] – לספינות אמריקניות, מתן יחס הוגן לימאים אמריקנים, והקמת נציגות קונסולרית בארצות הברית. אף שהחוזה היה מתון, הוא פתח את הדלת לשורה של הסכמים בלתי־שוויוניים עם מדינות מערביות נוספות והיה נקודת מפנה שהובילה בסופו של דבר לנפילת השוגונות ולרפורמות של תקופת מֵייג’י.

ההלם וההשלכות

החוזה נראה בתחילה צעד טכני בלבד, אך למעשה היה רעידת אדמה. האצולה הזדעזעה מהוויתור; העם החל לפקפק בסמכות השוגון. השלטון ניסה להרגיע, אך כל ניסיון לרפורמה נראה מאוחר מדי. במהרה חתמו גם בריטניה, הולנד ורוסיה על הסכמים דומים – כולם על בסיס “חוזים לא שוויוניים” שנתנו לזרים זכויות יתר. יפן הבינה לפתע עד כמה העולם השתנה מאחורי גבה.

השוגונות ניסתה להגיב: היא הזמינה ספינות מהולנד, הקימה בתי ספר ללימוד מדע מערבי, החלה בתרגול ירי בתותחים. אבל הזמן היה קצר. במעמקי החברה התפשטה התחושה שהמשטר איבד את הלגיטימיות שלו. אפילו בקרב הדאימיו הנאמנים עלו קולות ביקורת.

מאבקי כוח ומלחמות ירושה

בתוך הסערה הזו, בשנת 1858, מת השוגון. לא היה יורש מוסכם, ומאבקי ירושה פילגו את הממשל. לבסוף נבחר לתפקיד טוֹקוּגַאוָוה יוֹשִינוֹבּוּ (Tokugawa Yoshinobu, ‏1837–1913) אדם חכם וזהיר, אך חסר כריזמה[24]. הוא ירש שלטון מותש, עם קופה ריקה ומערכת פקידותית כבדה. השוגונות ניסתה למצוא שיווי משקל בין שמירה על עצמאות לבין פתיחות זהירה למערב, אך בכל צעד נתקלה בהתנגדות פנימית.

בינתיים, המחוזות הדרומיים – סצומה וצ’ושו – התלכדו סביב הרעיון החדש של החזרת סמכות הקיסר. הם צברו כוח צבאי, אימצו טכנולוגיה מערבית, והחלו להכשיר לוחמים חדשים. המתח בין “תומכי הקיסר” לבין “אנשי השוגון” הלך והחריף.

ב־1864 אירעה תקרית שימונוסקי (Shimonoseki Incident, ‏1863–1864) – כאשר דיימיו ממחוז צ’וֹשוּ ירו על ספינות זרות במצר, בניסיון "לגרש את הברברים" לפי מדיניות סוֹנוֹ ג’וי (כבוד לקיסר, גירוש הזרים). בתגובה, תקף צי משולב של בריטניה, צרפת, הולנד וארצות הברית את העיר והרס את ביצוריה[25].

רעיונות חדשים ונשק ישן

השנים שבין 1858 ל־1867 היו תקופה סוערת במיוחד. ביפן החלו להופיע עיתונים, תרגומים ראשונים של ספרים מערביים, ואפילו רעיונות של מדע ופוליטיקה חדשים. צעירים למדו אנגלית, הולנדית וצרפתית. רעיון “האומה” – שעד אז לא היה קיים במובן מודרני – החל להתעצב.

אבל לצד הרעיונות החדשים, שררו עדיין חוקים ישנים. השוגונות נצמדה לפורמליות, בעוד יריביה דיברו בשפה של להט. בצפון ובמערב המדינה פרצו מהומות; באדו נרשמו התנקשויות בסוכני ממשל; והקיסר הצעיר בקיוטו הפך בהדרגה לדמות סביבו מתגבשת תנועה לאומית.

שעת ההכרעה

בשנת 1867 מת הקיסר קומיי (Emperor Kōmei ‏1831–1867))[26], ובמקומו עלה לשלטון בנו בן השש־עשרה, מוּטְסוּהִיטוֹ, שעתיד להיקרא קיסר מייג’י. הדמות הצעירה הזו הפכה במהרה לסמל של תקווה. תומכיו דרשו שהשוגון יוותר על סמכויותיו ויחזיר את השלטון לידי הקיסר.

השוגון טוקוגאווה יושינובו, שחש את רוחות הזמן, הסכים לוותר – בתקווה לשמור על כבודו. אך הכניעה הזאת לא סיפקה את מתנגדיו. ב־1868 פרצה מלחמת בושין – מלחמת אזרחים בין תומכי הקיסר לבין צבאות השוגון. הקרבות התפשטו ממערב למזרח, ובכל מקום גברה ידם של אנשי הקיסר. יושינובו ויתר על תוארו ונמלט לאדו, והעיר נכנעה כמעט בלי קרב.

אחרוני הנאמנים לשוגון ברחו צפונה לאי הוקאידו, שם הקימו לזמן קצר “רפובליקה” עצמאית – אך גם היא נפלה כעבור חודשים ספורים. וכך, באביב 1869, ירדה מעל הבמה אחת התקופות המרשימות בתולדות יפן: תקופת אדו – עידן של שלום ארוך, הסתגרות עמוקה, ויצירה תרבותית אדירה.

סיכום

תקופת אֵדוֹ (Edo period, , ‏1603–1868), הייתה תקופה של שלום, יציבות ובידוד יחסי בתולדות יפן, שנמשכה יותר מ־250 שנה תחת שלטון שוגונות טוֹקוּגַאוַוה. במהלכה נבנתה מערכת חברתית פיאודלית נוקשה, שבה הסמוראים עמדו בראש, והמדינה נשלטה מהבירה אֵדוֹ (טוקיו של ימינו). השוגונות הנהיגה מדיניות סַקוֹקוּ – סגירת המדינה בפני זרים – ששמרה על עצמאותה הפוליטית של יפן אך הגבילה את קשריה עם העולם. לצד זאת פרחה תרבות עירונית תוססת: אמנויות כמו קַאבּוּקִי, בּוּנְרָאקוּ, אוּקִיוֹ־אֶה ושירת הַאִיקוּ שגשגו בערים הגדולות, במיוחד באדוֹ, קיוטו ואוסקה.

התקופה הסתיימה עם פתיחת יפן למערב בעקבות בואו של מת’יו פרי (1853) והתמוטטות השוגונות ב־1868 – אירוע שסימן את תחילת רפורמות מֵייג’י והמעבר לעידן המודרני.

אבל השוגונות של טוקוגאווה לא נפלה בקרב – היא נמסה מבפנים. היא יצרה סדר מופתי, אך לא ידעה להתחדש; שמרה על יפן בטוחה, אך גם סגורה. כשבא העולם ודפק על השערים בתותחים מעשנים, לא נותר לה אלא לפתוח אותם.

אך דווקא במותה הנולדה המודרניות היפנית: הרפורמות של תקופת מייג’י לא נבנו על חורבן מוחלט, אלא על יסודות הסדר, המשמעת והזהות שטוקוגאווה הותיר אחריו. במובן זה, האיש שחיכה בסבלנות “עד שהזמיר ישיר” צדק גם במותו: לקח מאתיים שישים וחמש שנה, אך לבסוף יפן שרה – בקול חדש. שקיעת השוגונות ופתיחת שערי יפן

תקופת אדו, שנפתחה בדם ובמלחמות של המאה ה־16 ונסתיימה בכניסת הספינות השחורות של פרי, היא אולי הניסוי ההיסטורי המרשים ביותר של עם אחד בבידוד מודע. במשך למעלה משני וחצי מאות הצליחה יפן לגדל תרבות ייחודית, מאוזנת, הנעה בין משמעת להנאה, בין דממה ליופי. כשמטיילים היום ביפן – בין גני האבן של קיוטו, סמטאות גיון, בתי העץ של קאנאזווה או הרחובות הנקיים של טוקיו – אפשר עדיין לשמוע את הֵדיה של תקופת אדו. היא לימדה את היפנים לראות יופי במה שחולף, ולהפוך את היומיום לאמנות. אולי זו הסיבה שיפן, יותר מכל עם אחר, יודעת עד היום לשלב בין קדמה לטקס תה, בין רכבת מהירה לשיר הייקו.

ביבליוגרפיה

בן עמי שילוני, יפן המסורתית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, עמ' 159-217

ברי, מרי אליזבת, "שלום ציבורי ומחויבות פרטית: בחינה מחודשת של הסדר הטוקוגאווי", כתב העת ללימודי אסיה, 1986, עמ' 669–692.

טוטמן, קונרד, "יפן של טוקוגאווה – תקופת השלום הגדול", היסטוריה של אסיה, 1992, עמ' 107–133.

נאג’יטה, טטסואו, "הגותו הפוליטית של טוקוגאווה וראשית המחשבה היפנית המודרנית", הרווארד ג’ורנל ללימודים אסיאתיים, 1978, עמ' 71–102.

ואפוריס, קונסטנטין, "לכיוון אדו וחזרה: מדיניות הנסיעות הכפויות וחברה ביפן של טוקוגאווה", כתב העת ללימודי יפן, 1994, עמ' 61–89.

סקריץ’, טימון, "משמעות הפרספקטיבה המערבית באמנות יפן של אדו", כתב העת להיסטוריה של האמנות, 1996, עמ' 203–225.

גורדון, אנדרו, "צמיחה עירונית ושינוי חברתי ביפן של אדו", לימודים אסיאתיים מודרניים, 1991, עמ' 827–854.

האוול, דייוויד ל., טריטוריאליות וזהות קולקטיבית ביפן של טוקוגאווה, עבר והווה, 1995, עמ' 96–130.

וולתאל, אן, "מחזור חייהן של נשות איכרים ביפן של טוקוגאווה", מחקרים השוואתיים בחברה ובהיסטוריה, 1984, עמ' 624–647.

הרוטוניאן, הארולד ד., תרבות, סדר וטוקוגאווה: הכלכלה הפוליטית של עולם האמנות, ביקורת ביקורתית, 1989, עמ' 391–419.

איקגאמי, אייקו, כבוד וסדר חברתי ביפן של טוקוגאווה – נקודת מבט רשתית, תיאוריה וחברה, 1995, עמ' 193–227.

Vaporis, Constantine N., To Edo and Back: Alternate Attendance and Society in Tokugawa Japan, Journal of Japanese Studies, 1994, pp. 61–89.

Berry, Mary Elizabeth, Public Peace and Private Attachment: The Tokugawa Peace Reconsidered, Journal of Asian Studies, 1986, pp. 669–692.

Totman, Conrad, Tokugawa Japan: The Great Peace, The Journal of Asian History, 1992, pp. 107–133.

Najita, Tetsuo, "Tokugawa Political Writings and the Origins of Modern Japanese Thought", Harvard Journal of Asiatic Studies, 1978, pp. 71–102.

Screech, Timon, "The Meaning of Western Perspective in Edo Japan", Art History, 1996, pp. 203–225.

Gordon, Andrew, "Urban Growth and Social Change in Edo Japan", Modern Asian Studies, 1991, pp. 827–854.

Howell, David L., Territoriality and Collective Identity in Tokugawa Japan, Past & Present, 1995, pp. 96–130.

Walthall, Anne, The Life Cycle of Farm Women in Tokugawa Japan, Comparative Studies in Society and History, 1984, pp. 624–647.

Harootunian, H. D., Cultural Production and the Tokugawa Order: The Political Economy of the World of the Arts, Critical Inquiry, 1989, pp. 391–419.

Ikegami, Eiko, Honor and the Social Order in Tokugawa Japan: A Network Perspective, Theory and Society, 1995, pp. 193–227.

הערות

[1] דאימיו (Daimyō, 大名) – תוארם של האצילים הפיאודליים ביפן של ימי הביניים ובעיקר בתקופת אדו (1603–1868). הדאימיו היו בעלי קרקעות רחבות־ידיים ומושלים אזוריים שהחזיקו צבאות של סמוראים וניהלו מחוזות אוטונומיים למחצה. הם נשבעו אמונים לשׁוֹגוּן והיו כפופים לו, אך נהנו מעצמאות פנימית רבה בתחומי שלטונם. מעמדם נבע מגודל נחלתם, הנמדדת ב"קוקו" (koku – כמות האורז הדרושה להאכיל אדם לשנה), והם עמדו בראש ההיררכיה הפיאודלית מתחת לשוגון.

[2] תואר כבוד שניתן לטויוטומי הידיושי לאחר שפרש מתפקידו כ"קמפאקו"), היינו, עוצר).

[3] במאה ה־5 לספירה, הקיסר הונוריוס (Honorius) העביר את בירת האימפריה המערבית מרומא לעיר רוונה (Ravenna), בשנת 402 לספירה, מסיבות בטחוניות.

באותה תקופה האימפריה הרומית המערבית הייתה תחת לחץ כבד של עמים "ברברים" — במיוחד הוויסיגותים, בראשות אלריק. רומא כבר לא הייתה בטוחה: היא לא הייתה מוגנת היטב, ושכנה לה בקלות יחסית למתקפות מהצפון. רוונה, לעומת זאת, הייתה מוקפת ביצות ובנהרות, מה שהקשה מאוד על צבא אויב להגיע אליה. כמו כן, היתה קרובה לים האדריאטי, כך שהקיסר יכל לקבל סיוע ימי מהצי ומהמזרח. וגם קרובה יותר לגבול הצפוני של איטליה, שם התרחשו רוב הקרבות. רומא המשיכה להיות מרכז דתי ותרבותי חשוב, אך איבדה את מעמדה כעיר הבירה. רוונה הפכה לבירה הרשמית של הקיסרות המערבית עד נפילתה ב־476 לספירה (כאשר אודואקר הדיח את רומולוס אוגוסטולוס). לאחר מכן, רוונה נשארה עיר בירה גם בתקופה האוסטרוגוטית, וגם מאוחר יותר תחת השלטון הביזנטי, כאשר שימשה מושב האֶקסַרְכוֹס (Exarchos) נציגו של הקיסר באיטליה.

[4] טאישו דאיגונן (Tōshō-Daigongen) היה תואר דתי שניתן לאחר מותו לשׁוֹגוּן טוקוגאווה אֵייאסוּ (Tokugawa Ieyasu), מייסד שושלת טוקוגאווה. פירושו המילולי הוא "ההתגלמות האלוהית הגדולה של האור המדריך המזרחי" – ביטוי שמסמל את מעמדו כאל מגונן של המדינה ושל בית טוקוגאווה. לאחר מותו ב־1616, גופתו של איאסו נטמנה תחילה בהר קונו (Mount Kunō) ולאחר מכן הועברה למקדש ניקו טושוגו (Nikkō Tōshōgū), שהוקדש לו כלאל. המקדש הפך למוקד עלייה לרגל ולסמל של שלטון השוגונות.

[5] פודאי (Fudai, 譜代) – מונח המתאר את הדאימיו שהיו בני ברית ותומכים ותיקים של בית טוקוגאווה עוד לפני עלייתו לשלטון. בניגוד ל־טוזאמה (Tozama) – הדאימיו ה"נכרים" שהצטרפו לאחר הניצחון של טוקוגאווה אייאסו בקרב סֶקִיגַהַרָה (1600) – הפודאי נחשבו נאמנים ומהימנים יותר, וקיבלו לרוב נחלאות סמוכות לבירת השוגון באדו ותפקידים מרכזיים בממשל.

[6] הודות לנאמנותם ולמיומנותם המנהלית, היו הפודאי לעמוד התווך של מנגנון השלטון, ותרמו ליציבותה של יפן בתקופת אדו במשך למעלה ממאתיים וחמישים שנה – עד לרגע שבו דווקא אותם “אדונים חיצוניים” הובילו את מהפכת מֵייג’י (Meiji), , , ששמה קץ לשלטון טוקוגאווה ולמשטר הפיאודלי כולו.

[7] Bakufu (בַּקוּפוּ, 幕府) – מילולית "ממשלת האוהל", כינוי לשלטון הצבאי של השׁוֹגוּן ביפן. המונח מקורו באוהל הפיקוד של המפקד העליון בשדה הקרב, והוא מציין את מוסד השוגונות ששלט בשם הקיסר אך בפועל ריכז בידיו את הסמכות הפוליטית והצבאית.

[8] האי הזעיר דֶג'ימָה (Dejima, 出島) – לשון יבשה מלאכותית בצורת מניפה שנבנתה בשנת 1636 בנמל נגסאקי, תחילה כדי לשכן בה סוחרים פורטוגזים תחת פיקוח קפדני של השלטון היפני. לאחר גירוש הפורטוגזים (1639) הועבר המקום לידי ההולנדים, והפך במשך יותר ממאתיים שנה (עד 1853) לנקודת הקשר היחידה של יפן עם העולם החיצון בתקופת הבידוד (סַקוֹקוּ). דֶג'ימָה שימשה מרכז למסחר מוגבל ולהעברת ידע מערבי בתחומי הרפואה, המדע והטכנולוגיה.

[9] סַקוֹקוּ (Sakoku, 鎖国) – מדיניות "המדינה הסגורה" שאפיינה את יפן בתקופת אדו (1603–1868), שבמסגרתה הוטל איסור כמעט מוחלט על קשרים חיצוניים. השלטון הטוקוגאווי אסר על יפנים לצאת מן המדינה ועל זרים להיכנס אליה, למעט סוחרים הולנדים וסינים שהורשו לפעול בתחנת הסחר המבודדת דֶג'ימָה שבנגסאקי. מדיניות זו נועדה לשמור על יציבות פנימית, למנוע חדירה של השפעה נוצרית ומערבית, ולחזק את שליטת השוגונות

[10] וַאבִּי־סַאבִּי (Wabi-sabi, 侘寂) – מושג אסתטי־פילוסופי מרכזי בתרבות היפנית, המשקף את היופי שבפשטות, בצניעות ובחוסר השלמות. הוא נולד מתוך מסורת הזֶן ומדגיש את ההרמוניה עם הטבע ואת ההשלמה עם הזמן, הבלייה והחולף.

וַאבִּי מתייחס לפשטות, לענווה ולחיים הרמוניים עם הסביבה, בעוד שסַאבִּי מציין את היופי שברקב, בזקנה ובחוסר השלמות. יחד הם מבטאים אידיאל של שלווה ויופי עדין הנובע מהארעיות והצניעות – עיקרון הבולט במיוחד בטקס התה, בקדרות, ובאדריכלות המסורתית של יפ

[11] אוּקִיוֹ־אֶה (Ukiyo-e, 浮世絵) – סגנון של הדפסי עץ וציורים שפרח ביפן בין המאות ה־17 ל־19, בעיקר בתקופת אדו. פירוש המונח הוא "תמונות העולם הצף" – ביטוי המתאר את חיי העיר, הבידור והחולף. האומנים של האוקיו־אה תיארו סצנות של גיישות, שחקני קאבוקי, נופים מפורסמים ומראות יום־יומיים, תוך שימוש בצבעוניות עשירה ובקווים אלגנטיים. בין המפורסמים שבהם נמנים קָצֻשִׁיקָה הוֹקוּסַאי ואֻטָגָאוַוה הִירוֹשִיגֶה, שיצירותיהם השפיעו עמוקות על אמנות המערב במאה ה־19.

[12] קַאטְסוּשִׁיקַה הוֹקוּסַאי (Katsushika Hokusai, 葛飾北斎, ‏1760–1849) – מן האמנים הגדולים והחדשניים ביותר של תקופת אדו ואחד מחשובי יוצרי ההדפסים בסגנון אוקיוֹ־אֶה. הוקוסאי נודע בסדרת ההדפסים שלו “שלושים ושש תחנות של הר פוג’י” (1831–1833), הכוללת את התמונה האיקונית “הגל הגדול בקאנאגאווה”, שהפכה לסמל אוניברסלי של אמנות יפן.

הוא היה אמן פורה ונועז, שהתנסה בסגנונות מגוונים, בציור, באיור ספרים ובהדפסים צבעוניים. יצירתו משלבת ריאליזם חד־עין עם תחושת תנועה דרמטית והשפעה עמוקה של הטבע, והיא השפיעה על אמנים אירופים בני המאה ה־19, בהם ואן גוך, מונה ודֶגָה.

[13] אוּטָאגַוָוה הִירוֹשִיגֶה (Utagawa Hiroshige, 歌川広重, ‏1797–1858) – אחד מגדולי אמני אוקיוֹ־אֶה של תקופת אדו, שהתפרסם בעיקר בהדפסי נוף פיוטיים ורבי אווירה. יצירתו הבולטת ביותר היא הסדרה “חמישים ושלוש התחנות של דרך טוֹקָאידוֹ” (Tōkaidō), שבה תיאר את הדרך המחברת בין אֵדוֹ (טוקיו של היום) לקיוטו, על תחנותיה, אנשיה ונופיה המשתנים.

הירושיגה ניחן בראייה פואטית וברגישות מיוחדת לאור, לערפל ולגשם, והדפסיו מצטיינים בהרמוניה בין האדם לטבע. השפעתו ניכרת באמנות האירופית של המאה ה־19, במיוחד באימפרסיוניזם ובאסכולת הפוסט־אימפרסיוניזם, והוא נחשב לאחד האחרונים והחשובים שבמאסטרים הגדולים של אמנות יפן הקלאסית.

[14] קִיטַגוַוה אוּטָמָרוֹ (Kitagawa Utamaro, 喜多川歌麿, ‏1753–1806) – אחד האמנים הבולטים של תקופת אדו בסגנון אוּקִיוֹ־אֶה. אוּטָמָרוֹ התפרסם בהדפסיו העדינים של דמויות נשים יפניות (בִּיגִ’ין־גָה, bijin-ga), שבהם תיאר בגישה אינטימית ופסיכולוגית את יופיין, הלבוש והבעותיהן של הגיישות והקורטיזנות מרובע יוֹשִיוַוארָה.

יצירותיו מתאפיינות בקווים אלגנטיים, קומפוזיציות מעודנות ושימוש נועז בצבע ובדפוסי רקע. עבודתו של אוּטָמָרוֹ השפיעה לא רק על אמני אוקיוֹ־אֶה שבאו אחריו, אלא גם על אמני אירופה במאה ה־19, ובעיקר על האימפרסיוניסטים, שהוקסמו מן הפשטות והחושניות של סגנונו.

[15] טֶרַה־קוֹיָה (Terakoya, 寺子屋) – בתי־ספר יסודיים עממיים שהתפתחו ביפן בתקופת אדו (1603–1868), לרוב בתוך מתחמי מקדשים בודהיסטיים (טֶרָה פירושו “מקדש”). במוסדות אלה למדו ילדי פשוטי העם – בני סוחרים, אומנים ואיכרים – קרוא וכתוב, חשבון, ולעיתים גם עקרונות מוסר והתנהגות.

הטֶרַה־קוֹיוֹת נוהלו בדרך כלל בידי נזירים או סמוראים לשעבר, והיוו נדבך חשוב בהתפשטות ההשכלה ביפן הקדם־מודרנית. עד סוף תקופת אדו היו אלפים מהם ברחבי המדינה, והם הניחו את היסוד לרמת האוריינות הגבוהה שאפיינה את יפן עם פתיחתה למערב במאה ה־19.

[16] תקרית פֵייטוֹן (Phaeton Incident, フェートン号事件, ‏1808) – אירוע שבו נכנסה אל נמל נגסאקי ספינת המלחמה הבריטית HMS Phaeton במהלך המלחמות הנפוליאוניות, כשהיא מתחזה לספינה הולנדית. מטרתה הייתה ליירט כלי שיט הולנדי או להשיג אספקה. הבריטים השתלטו לזמן קצר על תחנת המסחר ההולנדית דֶג’ימָה, ודרשו מזון ודלק באיומים. השלטון המקומי נכנע לדרישותיהם, אך לאחר עזיבת הספינה ננקטו צעדים חריפים: מושל נגסאקי נאלץ לשים קץ לחייו, והשוגונות חיזקה את מערך ההגנה הימי שלה. האירוע עורר בהלה ביפן הבדלנית של תקופת סַקוֹקוּ והמחיש את פגיעותה בפני איומים זרים.

[17] התקוממות אוזו (Ōzu no ran, 大洲の乱) – מרד מקומי קטן שאירע בתחילת המאה ה־19 (1814) בעיר אוזו שבמחוז איהימה (על האי שיקוקו), בתקופת אדו. ההתקוממות פרצה בעקבות מצוקה כלכלית קשה, מחסור במזון ועליית מסים, שהובילו את האיכרים ואת בני המעמדות הנמוכים להתמרד נגד שלטון הדאימיו המקומי.

אף שהמרד דוכא במהרה, הוא משקף תופעה רחבה יותר של התקוממויות איכרים (hyakushō ikki, 百姓一揆) שהתרחשו ברחבי יפן בתקופת טוקוגאווה, במיוחד במאות ה־18–19. מרידות אלה לא נועדו להפיל את השלטון אלא להביע מחאה נגד עוולות, והן שימשו מעין "שסתום לחץ" חברתי בתקופה של יציבות מדינית אך מצוקה כלכלית גוברת.

[18] היה פקיד בכיר לשעבר בשוגונות טוקוגאווה, הוגה מוסרי וקונפוציאני, שהוביל בשנת 1837 את א– התקוממות אוסאקה (Ōshio no ran, 大塩の乱). המרד פרץ על רקע רעב קשה, שחיתות שלטונית ואדישות הביורוקרטיה של השוגונות. אושיו, שנמלא זעם מוסרי על סבל העם, קרא לצדק חברתי ולחמלה כלפי העניים, גייס תלמידים ותושבים ממעמד נמוך וניסה להצית את מחסני האורז של העשירים כדי לחלק מזון לנזקקים.

המרד דוכא בתוך יום אחד, וביתו של אושיו הוצת בידי אנשיו כדי למנוע את לכידתו. הוא עצמו התאבד. אף שנכשל צבאית, האירוע הותיר רושם עמוק על בני התקופה, ונחשב סמל למחאה מוסרית נגד השחיתות והאדישות של השלטון הפיאודלי בשלהי תקופת אדו.

[19] רַאנְגַאקֻוּ (Rangaku, 蘭学) – מילולית "הלימודים ההולנדיים" – מונח המתאר את הידע והמדע המערבי שנרכש ביפן בתקופת סַקוֹקוּ (מדיניות ה"מדינה הסגורה", 1603–1853), בעיקר דרך הקשר היחיד שנותר עם אירופה – תחנת המסחר ההולנדית דֶג’ימָה שבנגסאקי.

[20] מלחמת האופיום הראשונה (First Opium War,, ‏1839–1842) – עימות צבאי בין סין לשלטון הבריטי, שנגרם בשל ניסיונות סין לעצור את הסחר באופיום שהבריטים הבריחו אליה מהודו. כאשר הממשל הסיני החרים והשמיד מטען אופיום גדול בקנטון, פלשה בריטניה וכבשה נמלים ומבצרים לאורך החוף הדרומי.

המלחמה הסתיימה בתבוסת סין ובחתימת חוזה נאנקינג (1842), שבו נאלצה סין לפתוח נמלים נוספים למסחר, למסור לבריטים את האי הונג קונג, ולשלם פיצויים. המלחמה סימלה את תחילת “המאה של ההשפלה” בסין ואת עליונותן של המעצמות המערביות באסיה במאה ה־19.

[21] אַבֶּה מָסָהִירוֹ (Abe Masahiro, , ‏1819–1857, Abe Masahiro) – מדינאי ואציל יפני בכיר בשלהי תקופת אדו, שכיהן כראש המועצה הבכירה (Rōjū) של השׁוֹגוּן טוֹקוּגַאוַוה אִיאֵיאוֹשִׁי (Tokugawa Ieyoshi). כאשר הופיע האדמירל האמריקני מת’יו פרי מול חופי יפן ב־1853, היה אבֶּה האיש שנאלץ להתמודד עם האתגר חסר התקדים של פתיחת המדינה למערב. מתוך גישה מתונה וזהירה, הוא בחר בפתרון דיפלומטי וניהל מגעים שהובילו לחתימת אמנת קאנאגאווה (1854), שסימנה את קץ מדיניות סַקוֹקוּ. אבה נודע במאמציו לשמר את יציבות השלטון הטוקוגאווי תוך פתיחות זהירה לרעיונות ולידע מערביים, והוא נחשב לאחד המדינאים הראשונים שהבינו את הצורך ברפורמות כדי להבטיח את הישרדותה של יפן בעולם המשתנה.

[22] נמל שִׁימוֹדָה (Shimoda, – עיירת נמל קטנה בחצי האי אִיזוּ, בדרום מחוז שיזואוקה, שהייתה אחד משני הנמלים הראשונים שנפתחו לסחר חוץ בעקבות חוזה קאנאגאווה (1854) בין יפן לארצות הברית.

שימודה שימשה תחילה כבסיס לעגינת הספינות האמריקניות של האדמירל מת’יו פרי, ובהמשך כמרכז דיפלומטי חשוב: כאן הוקמה הנציגות הקונסולרית האמריקנית הראשונה ביפן, בראשות טַאוּנְסֶנְד הַרִיס (Townsend Harris). העיר שמרה על חשיבותה עד פתיחת נמל יוֹקוֹהָאמָה ב־1859, אך נותרה סמל לתחילת עידן המגעים הישירים בין יפן למערב. כיום שימודה היא אתר היסטורי ותיירותי, שבו מציינים מדי שנה את "פסטיבל פרי" לזכר פתיחת יפן לעולם.

[23] ָאקוֹדָאטֶה (Hakodate, 函館) – נמל בצפון האי הוֹקַאִידוֹ, שהיה יחד עם שִׁימוֹדָה אחד משני הנמלים הראשונים שנפתחו לספינות זרות בעקבות חוזה קאנאגאווה (1854) בין יפן לארצות הברית. נמל האקודאטה נבחר בשל מיקומו האסטרטגי בכניסה לים יפן, ובשל האפשרות לספק בו פחם, מים ומזון לאוניות מערביות. העיר הפכה במהרה למוקד של קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מדינות זרות, ובה הוקמו תחנות מסחר ומבנים בסגנון מערבי מוקדם. בהמשך המאה ה־19 התפתחה האקודאטה לאחת מערי הנמל החשובות של יפן הצפונית, והיא נודעת עד היום באופייה הקוסמופוליטי ובשרידי הארכיטקטורה הזרה שהותירה תקופת הפתיחה למערב.

[24] הטוֹקוּגַאוָוה יוֹשִינוֹבּוּ (Tokugawa Yoshinobu, ‏1837–1913) – השׁוֹגוּן ה־15 והאחרון של שושלת טוקוגאווה, אשר שלט בשנים 1866–1867, ערב נפילתה של השוגונות וסיום תקופת אֵדוֹ. בן למשפחת אצולה רמת־יחס, יושינובו נחשב לאיש משכיל ורפורמיסטי, שניסה להתמודד עם הלחצים הפנימיים והחיצוניים שפקדו את יפן – התקוממות סאמוראים מתנגדים, דרישות הפתיחות למערב, והתחזקות תנועת השבת השלטון לקיסר (סוֹנוֹ ג’וי).

ב־1867 הוא ויתר מרצונו על השלטון והחזיר את הסמכויות לקיסר מֵייג’י, צעד שנועד למנוע מלחמת אזרחים אך בכל זאת הוביל ל־מלחמת בּוֹשִין (Boshin War, ‏1868–1869) – עימות בין תומכי השוגונות לבין כוחות הקיסר. לאחר תבוסת השוגונות פרש יושינובו לחיים שקטים, ושנותיו המאוחרות הוקדשו לעיסוק באמנות ובצילום. הוא נזכר בהיסטוריה היפנית כדמות מורכבת – שליט שמרני אך נבון, שידע לוותר על כוחו כדי לאפשר ליפן לפנות לעידן המודרני של תקופת מֵייג’י.

[25] נמל שִׁימוֹנוֹסֶקִי (Shimonoseki, ) – עיר נמל אסטרטגית השוכנת בקצה המערבי של האי הוֹנשוּ, מול האי קיושוּ, על מצר קאנמון (Kanmon Strait). מיקומה הפך אותה לנקודת מעבר ימית חשובה בין ים יפן לים הפנימי סטוֹ (Seto Inland Sea). במהלך תקופת טוקוגאווה שימשה שימונוסקי כעיר מסחר אזורית, אך במאה ה־19 עלתה למוקד ההיסטוריה היפנית בשל תקרית שימונסקי אירוע נוסף היה חוזה שימונוסקי (Treaty of Shimonoseki, 下関条約, ‏1895) – ההסכם שסיים את מלחמת סין–יפן הראשונה, שבו נאלצה סין להכיר בעצמאותה של קוריאה, להעביר ליפן את פורמוזה (טאיוואן) והאיים הסמוכים, ולשלם פיצויים כבדים.

כיום שימונוסקי היא עיר נמל מודרנית ותוססת, הידועה גם בשוק הדגים שלה ובמאכל המסורתי פוּגוּ (דג הנפוחית).

[26] קיסר קוֹמֵיי (Emperor Kōmei, 孝明天皇, ‏1831–1867) – הקיסר ה־121 של יפן לפי המסורת הקיסרית, אשר מלך בשנים 1846–1867, בסוף תקופת אֵדוֹ ולפני עליית בנו, הקיסר מֵייג’י. קומיי נודע כשליט שמרן, שניסה לשמור על עצמאותה הרוחנית של הקיסרות ועל המסורת היפנית מול הלחצים הגוברים לפתוח את יפן למערב. הוא התנגד להסכמים הבלתי־שוויוניים שחתמה השוגונות עם מעצמות אירופה וארצות הברית, ותמך בסיסמת "סוֹנוֹ ג’וי" (Sonno Jōi, 尊王攘夷) – כבד את הקיסר וגרש את הברברים.

על אף שלא שלט ישירות במדינה, דמותו הפכה לסמל של התנגדות לשוגונות ולדרישה להשיב את הסמכות לכתר. מותו הפתאומי בשנת 1867 (כנראה ממחלה, אך נפוצו גם שמועות על הרעלה) סלל את הדרך לעליית בנו מוּטְסוּהִיטוֹ – הקיסר מֵייג’י – ולפתיחת עידן הרפורמות הגדולות שהפכו את יפן למדינה מודרנית.