גילי חסקין[/styled_box]
במשך אלפי שנים הוקסמה האנושות כולה מהתופעה המכונה שוקולד
שוקולד הוא מוצר פולי קקאו טחונים בצירוף סוכר, חמאת קקאו וחומרי טעם. הקובע בשוקולד הם הפולים. מבחינים בין פולים שצבעם חום בהיר שטעמם ערב במיוחד והם יקרים ובין פולים באיכות ירודה, שצבעם חום ארגמן, שיעור קליפתם רב טעמם גס והם זולים יותר.
מקור השוקולד, הקקאו, נחשב במשך שנים ארוכות למתנת האלים. הקקאו הגיע אל העולם המערבי מיערות הגשם שבמרכז אמריקה הדרומית, ועבר היסטוריה ארוכה שתחילתה בימי תרבות המאיה והאימפריה האצטקית, מהן אל הספרדים שכבשו את דרום אמריקה, ומשם נפוץ לשאר ארצות אירופה והעולם, כאשר הוא משקף את התרבויות בהן נצרך בראי תרבותי ואמנותי.
בעבר, עד לפרוץ המהפכה התעשייתית, נחשב הקקאו למוצר יוקרתי שהיה שווה בערכו לזהב ואשר ממנו רק נהנו רק בני המעמדות העליונים בחברות שונות. הקקאו נחשב לבעל תכונות מיסטיות רוחניות וככזה שימש לטקסים דתיים ואף נחשב למוצר בעל תכונות מרפא רבות. גם היום הוא זוכה להתייחסות מכובדת.
הקקאו שימש כמשקה בלבד או כמרכיב במתכונים. צורתו המוצקת פותחה מאוחר יותר, כאשר המהפכה התעשייתית אפשרה להפוך אותו למוצר נפוץ ואכיל שכמעט כל אדם יכול היה להרשות לעצמו.
ספל מעוטר לשתיית קקאו, תקופת המאיהעץ הקקאו
ההיסטוריה של השוקולד
שמו הבוטאני של עץ הקקאו הוא: Theobroma cacao שפרושו "משקה האלים" (מיוונית אל = theos, משקה = Broma). מקור השם "קקאו" בשפת בני המאיה. את המונח "שוקולדה" מייחסים לאצטקים ומקורו בשתי מלים: = latiמים ו- =choco קקאו. המילה נמצאה כתובה באותיות מצויירות על כלי חרס מהתקופה אשר שימשו לשתיית המשקה. הפולים הובאו לשם על ידי סוחרים מאמריקה הדרומית. האינקה היו כנראה הראשונים שהכינו את משקה השוקולדה.
הקקאו שימש כמשקה המלכים של שבטי המאיה ושל האצטקים. מקום מושבם היה באזור המכונה כיום דרום מקסיקו, בית הגידול הטבעי של עצי הקקאו. הם ייחסו לו תכונות מרפא ותכונות מאגיות. בשל ערכם הרב שימשו הפולים כמטבעות לתשלום. מציורים ועדויות היסטוריות בנות אותה התקופה ניתן ללמוד כי –
- תמורת 4 פולי קקאו ניתן היה לקנות דלעת.
- תמורת 10 פולי קקאו ניתן היה לקנות מכרסם הדומה לארנבת.
- תמורת 100 פולי קקאו – ניתן היה לקנות עבד !
הם כל כך העריכו את פולי הקקאו, שהשתמשו בהם כבכסף. בפולי הקקאו אפשר היה לקנות ארנב או אפילו פרוצה. מאה פולי קקאו הספיקו כדי לקנות עבד. כשנוצרה הציביליזציה האצטקית, הם אימצו את המסורת של המאייה והמשיכו להשתמש בפולי קקאו כמטבע. בפולי הקקאו הם יכלו לקנות כל דבר – החל מחיות ועד למזון וכלי עבודה, והיו גם אנשים אשר עשו פולי קקאו מזויפים מחימר. באופן כללי, את השוקולד צרכו רק אנשים עשירים – כי לא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו "לשתות את הכסף".
המלך מונטזומה האצטקי
על כריסטופר קולומבוס מסופר שהיה בעצם הראשון שהביא את פולי קקאו לאירופה, לאחר ביקורו הרביעי בעולם החדש, (1502-1504), אך ככל הנראה האוצרות האחרים שהביא על סיפונו היו הרבה יותר מרגשים ופולי הקקאו, אותם הציג בפני המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, לא משכו תשומת לב רבה. רק כעשרים שנה מאוחר יותר, גילה הכובש הספרדי הרננדו קורטז את ערכם המסחרי של הפולים היקרים והביא אותם עימו כשחזר לספרד (1528).
קורטז, שהחל במסעו בשנת 1517 עם 11 ספינות ו-600 איש בחיפוש אחר פרסום ועושר בעולם החדש, עגן בחוף מקסיקו, ליד Vera Cruz ועשה את דרכו לעיר הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן (Tenochititlan) כדי לחזות בעצמו בעושרו המפורסם של המלך מוקטזומה. השליט, שהאמין כי קורטז הוא התגלמותו של קצלקואטל, האל הלבן שלפי האגדה יגיע לארצו, כיבד את אורחו במשקה האהוב עליו, Chocolatle, בשפתו. במאי, 1520, השתלט קורטז בקרב על האצטקים. הוא הוביל את חייליו לבירת האצטקים במטרה לחפש אוצרות זהב וגילה שם אוצר נוסף – חדרי אחסון מלאים בזרעי קקאו. הוא הפך למושל מכסיקו וכשחזר לספרד ב- 1528 העמיס את ספינותיו במלאי של פולי קקאו וכן בציוד להכנת המשקה, כמתנה למלך קרלוס ה-V. המשקה החדש הפך עד מהרה לאופנתי בקרב עשירי ספרד.
מאדם דו-ברי אוחזת בידה ספל קקאו
הספרדים פיתחו גרסה משלהם של משקה הקקאו. לשם כך נבחרו נזירים שהיו ידועים בכישוריהם הרפואיים, כדי להפיק את המשקה מן הפולים לפי הטעם הספרדי: קינמון, אגוז מוסקט וסוכר התווספו, הצ'ילי הושמט והם גילו שטעמו של המשקה אף השתפר כשהוא מוגש חם. הספרדים נטעו מטעי קקאו במרכז ודרום אמריקה, תוך שהם נעזרים בסוסים או בתחנות רוח לצורך טחינת הפולים. במשך מאה שנה בקירוב נשמר מרשם המשקה המיוחד בסוד ולא יצא מספרד. אולם גולי ספרד, שהשתקעו בעיר הצרפתית באיון, התחילו לייצר שם שוקולד. השלטונות האמינו שהשוקולדה היא סם ארסי ואסרו על היהודים לייצרו. בעקבות גזירה זו עקרו היהודים לפרבר של העיר ויצרו שם גטו של יצרני שוקולד.
תייר איטלקי בשם פרנצ'סקו קרלטי היה הראשון, ככל הנראה, ששבר את המונופול הספרדי על הקקאו. הוא ביקר במרכז אמריקה וראה את האינדיאנים מכינים את המשקה וכך, ב- 1606, הגיע השוקולד גם לאיטליה.
בתחילה שימש כמשקה למלכים בלבד, אבל אזרח צרפתי בשנת 1657 פתח בלונדון חנות ומזנון למשקה השוקולדה. רק בסוף המאה ה-18 לראשונה בהולנד, התחילו להוציא חלק משומן השוקולד מהפולים ולייצר את אבקת הקקאו. אז החלו לערבב את הקקאו עם סוכר וחמאת קקאו ולקרוץ את השוקולד לטבליות אכילה.
לצרפת יובא סוד השוקולד ב- 1615 כאשר אן, בתו של המלך פיליפה ה-II מספרד, נישאה למלך לואי ה- XIII מצרפת והביאה עימה נדוניה משונה אך יקרה – ארגזים של פולי קקאו. חצר המלכות הצרפתית אימצה את המשקה האקזוטי החדש, לו יוחסו תכונות רפואיות. בחתונה שהתקיימה באחת מטירות צרפת הוגש המשקה שנקרא Shocola. אספקת הקקאו לשוק הצרפתי התגברה אחרי 1684, כאשר צרפת שלטה בקובה והאיטי ונטעה שם מטעי קקאו משלה. אך עדיין, אנשים מועטים יכלו ליהנות מ שתיית המשקה, שנחשבה למותרות, בשל מיסי היבוא הגבוהים. בציור נראית מאדם דו-בארי, פילגשו של המלך לואי ה-XV הצרפתי, שותה את המשקה האופנתי.
כמו הספרדים, האירופאים במאה ה-17 אהבו את המשקה שלהם מומתק בסוכר, יבוא אקזוטי נוסף מהמטעים הרחוקים. סר הנס סלואן, נשיא הקולג´ המלכותי לרפואה הציג שיפור חדש בסוף 1600, כשערבב חלב במשקה הפופולרי, והשיג טעם מעודן וחלק.
ההולנדים הביאו את הפולים החומים מאמריקה במאה ה-17 ואף אפשרו את הפצתם והמסחר בהם. לגרמניה הגיע הקקאו ב- 1646 עם מבקר איטלקי ולאנגליה דרך צרפת ב- 1656, שם הפך פופולרי בחצרו של צ'ארלס ה-II. המשקה הפך פופולרי בקרב האריסטוקרטיה ובאנגליה נפתחו "בתי-שוקולד" רבים. מטעי קקאו ניטעו גם במערב הודו, המזרח הרחוק ובאפריקה.
הפקת וייצור השוקולד
המאיה יוצרים את משקה השוקולד
בני המאיה הקדומים הפיקו את הקקאו בתהליך הדומה לתהליך היצור כיום. לאחר איסוף התרמילים וייבוש הזרעים שנמצאים בתוכם הם קלו אותם על האש. לאחר מכן הוסרו הקליפות והזרעים נטחנו ונמעכו כשהם משתמשים בכלי אבן שנקראו manos ו- metates – מכתש ועלי .
ה"שוקולד" שלהם היה משחה גרגרית שהייתה מסיסה במים. הם ערבבו אותה עם מים, פלפל חריף וקמח תירס ואז היו שופכים אותו בחזרה מן הספל אל הכד כך שנוצר קצף עבה על פני הנוזל. ציורים קדומים של המאיה מתארים אנשים אוספים קקאו, מוזגים אותו ושותים ממנו.
פולי קקאו ותרמילים
ב-1732 המציא צרפתי בשם Dubuisson את התחנה הראשונה לטחינת פולי קקאו שהופעלה באמצעות קיטור, מה שאפשר ייצור כמויות גדולות פי כמה.
manos ו- metates
הפרדת שני המרכיבים הללו הינה קריטית ליצירת שוקולד חלק ובאיכות גבוהה.
כימאי הולנדי בשם ואן האוטן (van Houten) פיתח ב- 1815 שיטה המכונה Dutching ונמצאת בשימוש עד עצם היום הזה. התהליך מערב שימוש במלחים אלקליים (alkalien salts) המסייעים לאבקת הקקאו להימס במים ומעניקה לשוקולד צבע כהה וטעם עשיר יותר.
אותו van Houten המציא בשנת 1828 גם את מה שמכונה cocoa press – תהליך המפריד את חמאת הקקאו מהנוזל ומותיר את האבקה המוכרת לנו כאבקת הקקאו. גם תהליך זה הוזיל את הייצור, כיוון שהקקאו במצב הזה הוא נוזל לא שומני, מסיס במים וקל לערבוב. הנוזל מכונה ליקר שוקולד למרות שאינו אלכוהולי. תהליך זה אפשר את יצור טבליות השוקולד המוצק.
דניאל פטר, יצרן דברי מתיקה שוויצרי, הצטרף אל עסק השוקולד של אביו והחל לערוך ניסויים בהוספת חלב לשוקולד. ב־1875 הוא שיווק את שוקולד החלב הראשון, לאחר שנעזר בפיתוח תהליך יצירת אבקת החלב של הנרי נסטלה. הוספת אבקת החלב למתכון השוקולד אפשרה להפחית את כמות ליקר השוקולד במתכון, מה שהפך אותו גם זול יותר לייצור ולקנייה.
צילום של קופסת שוקולד קדבורי – 1902
יצור מודרני
התהליך הסופי נקרא טמפרינג: מכיוון שלחמאת הקקאו יש אופן התגבשות בלתי יציב, יש לקררה בזהירות כדי להביא לכך שהמוצר הסופי יהיה בעל מרקם נעים ומבריק ככל האפשר. את התערובת מקררים בשלבים ומחממים שוב לכדי 37 מעלות. לאחר מכן מקררים אותה לחלוטין עד לכדי מצב צבירה מוצק.
בסופו של דבר, נמזג השוקולד לתבניות ומונח לצינון. הוא נארז, נעטף ללא מגע יד אדם ,משווק ונמכר. כיום ישנם בנמצא שוקולטיירים – מומחים לשוקולד – גם בישראל, המייצרים את השוקולד שלהם ברמה גבוהה ואיכותית ובעבודת יד. מחירו – בהתאם.
למרבה הצער אין כוונתי למכורים לשוקולד.
ה-16 וה-17, הראשונים שנשבו לעבדות למען תעשיית הקקאו היו תושבי אמריקה
התיכונה. רבים מהם מתו לאחר שנדבקו במגיפות שמקורן היה באירופה, וגידול
הקקאו דרש כוח אדם נוסף, מה שגרם לאירופאים לפנות לאפריקה, שם סיפקו בעלי
אדמות בקולוניות את הסחורה.
במאות
ה-17 וה-18, האהדה הגדולה באירופה והדרישה הגדולה לקפה, תה וקקאו, כמו גם
לטבק וכותנה, הגבירה את סחר העבדים באמריקה. במאה ה-19 נמשכה הדרישה, ולכן
במספר ארצות טרופיות המשיכה העבדות עד 1910, הרבה לאחר שהפסיקה במקומות
אחרים בעולם.
כיום, חוות משפחתיות קטנות במערב אפריקה הן שמספקות את רוב הביקוש של העולם לקקאו.
מעטים
מודעים לעובדה כי מאחורי שוק הקקאו המצליח של תעשיית השוקולד העולמי
ומאחורי הממתק של ילדי עולם השפע נמצאת תעשייה אכזרית. 43 אחוז מפולי
הקקאו, חומרי הגלם של תעשיית השוקולד, היא חוף השנהב שהקונה העיקרית של
פולי הקקאו ממנה היא ארצות-הברית.
כדי להרחיב את שטחי החוות שלהם, כורתים איכרים חלק משטחי יערות הגשם,
פעולה שהורסת את בתי הגידול של בעלי-החיים וגורמת נזק לתנאים להם זקוק
הקקאו כדי לגדול.
רוב השוקולד מיוצר על ידי עבודת ילדים. לפי הערכה, רק באפריקה בחוות שוקולד עובדים כ- 56 – 72 מיליון ילדים. לעתים קרובות, מגייסים את הילדים לעבודה בחוות החקלאיות במרמה, ובמקרים מסוימים הם אפילו נמכרים לעבדות, וצריכים לעבוד במשך כל חייהם בחוות אלו בעודם משמשים כמקור לעושר לאחרים. ילדים שיש להם קצת יותר מזל – חיים על בננות ודייסת תירס. אבל אלה שהמזל לא חייך אליהם – לעתים קרובות מקבלים מכות ויחס לא אנושי.
אפשר כמובן לקנות רק את המוצרים שמתויגים על ידי ארגון "סחר הוגן" (Fair Trade), אבל המאמצים של הארגון הזה כל כך קטנים, שכמעט ולא נראים.
סוגי שוקולד
שוקולדים בצבעים שונים
שוקולד כהה: שוקולד ללא תוספת חלב. התקן האירופאי קובע ששוקולד כהה חייב להכיל לפחות 35% מוצקי קקאו. השוקולדים האיכותיים ביותר מכילים 70% מוצקי קקאו או יותר.
שוקולד חלב: הוא תערובת של ליקר הקקאו, חמאת קקאו וסוכר. הוא דומה בהרכבו לשוקולד כהה, אבל החלב ממתן את טעמו ומפחית את המרירות האופיינית לקקאו.
שוקולד מריר: שוקולד כהה בעל תכולת סוכר נמוכה יותר ואחוז גבוה יותר של ליקר שוקולד. משמש לרוב לבישול, אך ישנם רבים המעדיפים לאכול שוקולד זה בצורתו המוצקה על פני הסוגים האחרים.
שוקולד לבן: מבוסס על חמאת קקאו ואינו מכיל מוצקי קקאו.
התשוקה לשוקולד
בריאות או התמכרות?
אין הרבה מזונות שאנשים יכולים להודות בתשוקה לאכול מהם כמו השוקולד. הצורך העז למשהו מתוק, המוכר לרבים מאיתנו, בא על סיפוקו באכילת שוקולד ובמקרים קיצוניים מוגדר כסוג של התמכרות – שוקוהוליזם.
על המלך האצטקי מוקנזומה מסופר כי נהג לשתות מספר פעמים ביום את משקה הצ'וקולאטל, ובמיוחד לפני היכנסו להרמונו, כשהוא מייחס למשקה תכונות אפרודיזיות.
מדענים ניסו להסביר את אפקט השוקולד על ידי פירוקו למרכיביו – בעבר סברו כי הוא ממכר בגלל הקפאין, הנמצא בין מרכיביו ומשמש כסם מעורר, אולם הוכח כי בטבליית שוקולד רגילה יש רק 10 מ"ג קפאין לעומת כוס קפה המכילה 80-100 מ"ג. ישנם מדענים הטוענים כי צריכת השוקולד מתעוררת כשישנו חוסר במגנזיום, הקיים בקקאו. מחסור במגנזיום גורם לירידה בכמות הורמון הדופאמין במוח, הורמון המשדר אופוריה וסיפוק, ולכן אחת ההשפעות הנעימות של אכילת שוקולד היא ההרגשה הטובה שאנשים רבים חווים לאחר אכילתו.
כמות הקפאין הקטנה בשילוב עם החומר המכונהTheobromine, שהוא אחד המרכיבים הפעילים בשוקולד, מספקים ככל הנראה את התרוממות הרוח שחשים אוכלי השוקולד. בנוסף, תכונת ההמסה של חמאת הקקאו בשיא המצוי מעט מתחת לחום גוף האדם הופך את השוקולד למאכל ה"נמס בפה".
השוקולד משפר מצב רוח והינו אנטי-דכאוני. לנשים מיוחסת תשוקה זמנית לשוקולד בגלל תקופות חוסר איזון הורמונלי ומצב רוח ירוד. מצב רוח ירוד מלווה ברמות נמוכות של הורמון הסרוטנין במוח ואכילת פחמימות, ובעיקר שוקולד, מצליחה להעלות אותן ולייצר מצב רוח רגעי טוב, אם כי מלווה ברגשות אשם בשל ערכו הקלורי הגבוה.
כתבים עתיקים מן המאה ה-16 מכילים יותר מ-100 שימושים רפואיים לפולי הקקאו, לשמן, לעלים ולפרחים ומעידים על שימוש רפואי בו לצרכי העלאת משקלם של מחלימים ממחלות, טיפול באנמיה, חוסר תאבון, עייפות נפשית, חום ואבנים בכליות.
הכובש הספרדי הרננדו קורטז, צוטט ב-1519 באומרו כי "המשקה האלוהי נלחם בעייפות. ספל ממנו מאפשר לאדם ללכת יום שלם בלי מזון". במאה ה-17 נחשב השוקולד באירופה למשקה מזין ומרפא.
השוקולד מכיל מרכיבים תזונתיים חשובים כגון ברזל, סידן, ויטמין A , B1 ,C,D,ו- E . הוא מקור למגנזיום, הטוב לתפקוד הלב ויש בו חומרים נוגדי מחלות כמו ביין אדום, פירות וירקות.
במחקר שנערך לאחרונה מצאו חוקרים בריטים, (לפי פרסומים מנובמבר 2004), כי התאוברומין שבשוקולד מסוגל לעצור שיעול עיקש. המרכיב יעיל כמעט פי 3 מהקודאין, התרופה הטובה ביותר שישנה בנמצא כיום לטיפול בשיעול. נאמר כי התאוברומין אף אינו גורם לתופעות לוואי, בהיותו מדכא פעילות עצבית האחראית על התפתחות השיעול.
לעומת זאת, לחובבי החיות שבינינו, התאוברומין שבשוקולד רעיל לחיות כגון כלבים וסוסים משום שהם אינם מסוגלים לפרק אותו באופן יעיל. התאוברומין עלול להתקיים במחזור הדם שלהם במשך כ-20 שעות (בניגוד ל-2-3 שעות אצל בני אדם) ולגרום להתקף אפילפטי, התקף לב ומוות. לכן אסור לתת לבעלי-חיים אלה שוקולד.
השוקולד כראי תרבות ותקופה
בבריטניה, כאמור, שאליה הגיע השוקולד בערך באותו הזמן שהגיעו אליה התה מאסיה והקפה מאפריקה, הוקמו בתי שוקולד (בדומה לבתי-קפה) שהיוו מקומות כינוס חברתיים, ויכוחים פוליטיים ואף הימורים. בסצינה מציורו של הצייר האנגלי ויליאם הוגארט The rake`s progress – חלק 6, ניתן לראות התרחשות שכזו בתוך בית-שוקולד.
מסופר כי נפוליון נהג לשאת עימו שוקולד למסעותיו הצבאיים. "מה הטעם להשתמש במחסניות כדורים בקרב? תמיד קח חפיסת שוקולד במקום" – ציטוט של ג'ורג' ברנרד שאו. לאחר מלחמת העולם ה-I, כשגדלה האהדה לשוקולד בארצות הברית, קיבלו חיילים אמריקאים שוקולד במנות הקרב שלהם כאספקת מזון עתיר אנרגיה. כשחזרו הביתה מן הקרב רצו את המזון המתוק והאהוב. ככל שאנשים רבים יותר יכלו להרשות לעצמם לקנות את השוקולד, הפך זה לחלק מהותי יותר מן התרבות.
פרסומת לשוקולד – אלפונס מוכה
צייר הארט-נובו אלפונס מוכה צייר, בין השאר, פרסומות לשוקולד, ובמדינות שונות כמו צרפת ואיטליה שגשגו פרסומות יפהפיות לשוקולד שניתן להתרשם מהן כיצירות אמנות של ממש. אחת מהן: ציור הילדות עם החתול של Theophile alexandre Steinlen צוירה עבור Compagnie Francaise des Chocolats. מאוחר יותר התבססו הפרסומות על דמויות מוכרות של שחקני קולנוע וגיבורי ספורט.
פרסומת בעיתון לשוקולד Fry משנת 1884 פרסומת לשוקולד Menier הצרפתי
בין 1880 – 1900 – ניתן להבחין בתקופה הריאליסטית בעיצוב השוקולד. יצרני הממתק העתיקו לדגמי השוקולד חפצים חיים באופן מציאותי ככל האפשר. השוקולד עוצב בתבניות בעלות פרטים רבים והשוקולדים נראו כמו יצירות אמנות מיניאטוריות, מעין פסלים קטנים.
בין 1880 ל- 1940 מכרה כמעט כל חנות ממתקים שכונתית שוקולד שנעשה בעבודת יד בתבניות מתכת קישוטיות.
בין 1910-1930 – התאפיין הסגנון בעידון פשוט ושיקף את הקווים הרכים שאפיינו את תקופת הארט דקו באמנות. במקום לשקף את החיים המודרניים של התקופה התאפיין עיצוב השוקולד בנושאים של פנטזיה ודמיון, כגון שוקולד שעוצב בצורתם של ארנבים הלבושים כבני אדם. בתקופה זו השתכללו המכונות ליצור התבניות ונוצרו התבניות החלולות הראשונות.
בין 1930-1950 – הופיעו דמויות קומיות ודמויות בסגנון האנימציה של וולט דיסני – מיקי מאוס וכו´, וכן שוקולד דמוי מכוניות, סירות ואווירונים. התבניות עצמן נעשו שטוחות יותר ונשאו עליהן חריטות לצורך עיטור הפרטים.
תבנית מתכת ישנה לייצור שוקולד 
כלי שתיה ופולחן פרה-קולומביאני בעל 3 רגליים מעוצבות בצורת ליאופרדים
כלי שתיה ופולחן לקקאו נמצאו בהונדורס ומאפיינת אותם הצורה המשולשת בה הם ניצבים, על שלוש רגליים הנתמכות על-ידי צורות בעלי חיים שונים כגון נשרים ותנינים.
בתחריט מ-1688 של פיליפ סילבסטר דולפור מתואר אחד הילידים מדרום אמריקה כשכד שוקולד וספל מונחים לרגליו. בידו השמאלית ה- molinet, ששימש לעיבוד המשקה הרפואי.
תחריט של דולפור מ-1688
Liotard, The Chocolate Pot, מ- 1745
בווינה של המאה ה-19 עוצבו כדי שוקולד מפורצלן מובחר ועליהם ציורים של בני משפחת המלוכה. על כד הקקאו שבתמונה מופיעה אשתו של המלך פרידריך וילהלם ה-III, לואיס מפרוסיה, כפי שצוירה ע"י צייר בית המלוכה הוינאי Kroller. בתקופת הארט נובו ניתן למצוא כלים בסגנון זה ועוד.
קומקום קקאו מלכותי קנקן בסגנון ארט-נובו
האמן המקסיקני דייגו ריברה מתאר בציורי הקיר שלו סצנות מהעולם האצטקי, ובמיוחד את המפגשים עם האדם הלבן, אירוחו של הרננדו קורטז מתואר כאירוח מלכותי בו מוגשים לו מיני מזונות, וכן הוא מתאר סצינות מפורטות של המלחמות עם הספרדים.
לוסי שוקולד – ז'ולייט בינוש וג'וני דפ 
עבדות 
השוקולד בכל צורותיו, הינו הרבה יותר מאשר מקור לקלוריות. ניתן להביע באמצעותו אהבה והוא מתנה שתמיד מתקבלת בברכה. הכימיקלים והמרכיבים שלו שימשו לאורך ההיסטוריה גם לקוסמטיקה ולרפואה ובנוסף, מחקרים אחרונים מוכיחים כי השוקולד מיטיב, כשהוא נצרך במידה מבוקרת, עם הבריאות. צריכה של 25 גר' ליום, מקטינה את הסיכוי ללקות במחלת לב, הוא אנטי-דכאוני ויעיל כנגד שיעול.
אז תיהנו, רק אל תגזימו!
50 ג´ שוקולד מריר
1/4 כוס סוכר
3/4 כוס מים
3 כפיות קפה נמס
1/2 כפית קינמון
1/4 כפית אגוז מוסקט טחון
קורט מלח
2 כוסות חלב
לחמם את כל המרכיבים חוץ מהחלב בסיר, לערבב כל הזמן עד שהשוקולד נמס והתערובת חלקה. לחמם עד לנקודת רתיחה, להנמיך את האש ולהוסיף את החלב כאשר כל הזמן ממשיכים לערבב, במשך כ 4 דקות נוספות.
להוריד מהאש ולהקציף במקצפה ידנית או מיקסר ידני עד שהתערובת נעשית אוורירית.
להגיש מיד – אפשר עם תלולית קצפת.