גילי חסקיןעוזי פז איננו.
מי שהיה אחד הסמלים של שמירת הטבע בארץ ישראל – הלך לעולמו בגיל 90.
שלשום סיימתי להכין מצגת דידקטית על היגואר, הטורף האולטימטיבי של יערות הגשם הטרופיים בדרום אמריקה. כהרגלי, עמדתי לשלוח אותה לעוזי פז – לקוות לתשבחות ולהסתכן בביקורת, לעיתים נוקבת.
הרשת מלאה בתמרורי חייו: בגרעין הנח"ל של 'השומר הצעיר' בקיבוץ סאסא; בקורסי ההדרכה של 'החברה להגנת הטבע'; כמנהל רשות שמורות הטבע; כחוקר הפשוש, עליו כתב את הדוקטורט שלו ככותב ספרים ואלבומים; כאחד מראשוני המדריכים בקניה; וכמרצה בבית ברל. דומני שאהב כל בעל כנף שזיהה. בצעירותו הוא כונה "מחבק עצים". בעיני הוא היה , "הלוחש לציפורים"
עוזי היה בר־אוריין, לא רק בענייני טבע גרידא, אלא גם בתנ״ך ובמקורות עבריים נוספים.
הוא העמיק עד לשורשים, בכול נושא שלמד. כך למשל, לקראת הדרכתו בסין, קרא עשרות ספרים.
אני רוצה לספר על עוזי פז שלי – משהו בסגנון "המנוח ואני".
הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא מטיול חברים שהוביל אבי בעקבות האדמוניות בהר מירון, כשאני, ילד בן שש, ביקשתי ממנו לצלם אותי, והוא השיב בחיוך שאינו מצלם אנשים – רק פרחים וציפורים.
הזיכרון השני הוא קירות ביתו ברמת אפעל, שהיו מלאים בצילומים מרהיבים של בעלי־חיים וצמחים. אחר כך – במסיבת הבר־מצווה שלי: קיבלתי ממנו מתנה, שלל דגים לאקווריום, והוא הסביר לי באריכות ובסבלנות, על כל דג ודג , תכונותיו ואורח חייו.
עוזי היה מדריך פופולרי בקורס מש״קי ידיעת הארץ, ואחר כך במכללת בית ברל. שם קיבל את פני בתימהון – איך זה שהנווד הפוחח החליט בכלל לפנות ללימודים מסודרים?
לימים סיפר לכולם, בחיוך אופייני , איך "הכנסתי לו באלגנטיות לתוך המגירה שלו את תעודת ההצטיינות שקיבלתי" והביע את צערו, על הפנייה המקטינה".
הוא היה מרצה מעולה – בכיתה ובשטח. אני זוכר את עצמי גומא את דבריו בשקיקה, ורושם בשקדנות כל מילה. דומה שכול מי שלמד אצלו יכול לצטט את המשפט האהוב עליו: "גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסוּס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָהּ, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט ה' " (ירמיהו ח', ז').
בשנה ג' ללימודנו, בסמינר אילת, חגגנו לו יום הולדת חמישים. כתבתי מקאמה מחורזת על תולדות חייו. אני זוכר את המשפט: עופות הבר, משחף עד בז, באו לחגוג לעוזי פז" . הוא נראה לנו אז כל כך מבוגר…
נשארנו בקשר. הוא לחץ עליי להמשיך בלימודים לתואר שני, ואחר כך לדוקטורט – כשהוא מסביר לי, שוב ושוב, שלא די בניסיון, בכריזמה ואפילו בידע בלימוד עצמי, ועד כמה חשובה המטרייה האקדמית. בין לבין זכיתי להדריך אותו באיסלנד, כשהוא מעשיר (ומפליא) את המטיילים – ואותי – בידיעותיו הרבות על עופות המים.
כשנכלאתי בהודו בעוון כדור שנמצא בתרמילי, פנה יחד עם אורי דביר לד"ר צביה ולדן, וזו פנתה לאביה, שמעון פרס, לפעול למען שחרורי. לב הזהב שלו טרח לוודא שלאחר שחרורי, אודה לה עבור המחווה.
חלפו שנים, והוא נשאר המנטור שלי. נפגשנו מעת לעת בשבילים – בארץ ובחו"ל. בארץ – הוא בראש מטייליו, ואני בראש מטיילַי – ותמיד לא שכחתי לקוד בראשי עד לכפות רגליו, כי מורה נשאר לעולם מורה.
בפעם האחרונה נפגשנו בביתו, כשניסיתי לשכנע אותו להקים אתר אינטרנט שבו יעלה את המאמרים הרבים שכתב במהלך השנים. עוזי לא השתכנע, האינטרנט לא התנחל בלבבותיהם של בני דור הנפילים. אך לשמחתי ולמזלם של חובבי הטבע, הסכים שאתר קטן יכיל את המצגות המושקעות שלו – שהורכבו מצילומיו, אמרות כנף, ציורים ומנגינות.
כעת קול הזמיר נדם, והברוש הרכין את צמרתו.
דומה שגם היעלים בעין גדי, שהכיר באופן אישי, פועים בצער.
עוזי נפרד מן הטבע, שעל שמירתו טרח כל כך.
כעת, כמו בהיעדרו של אב, כבר איני יכול לפנות אליו בבקשה להערה, לעצה טובה או למילה חמה.