משפחת החתוליים

כתב: גילי חסקין; 2010. עדכון: 24-05-2025

ראו באתר זה: האריה, הנמר, הצ'יטה, ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, ספארי בשמורת קרוגר

למצגת דידקטית על משפחת החתוליים.

למצגת דידקטית על עולם החי במזרח אפריקה

החתולים הם טורפים מלהיבים ואצילים. מפגש עם יגואר הוא אחד משיאי הטיול ביערות הגשם הטרופיים של דרום אמריקה. קשה להתחרות עם הריגוש המזמן למי שפוגש בטיגריס בהודו או בפומה בפטגוניה. חתולים גדולים הם מהמרגשים ביונקים אותם ניתן לפגוש בטיול לקניה, טנזניה או דרום אפריקה. אמנם, קל לראות אריה באפריקה, אבל מפגש עם נמר או צ'יטה, מגרה את הדמיון.

קובץ זה יכול היות מאד רלוונטי לטיול בהודו, באפריקה ובאמריקה הדרומית. בכול מקום בו פוגשים את החתולים.

החתוליים (Felidae)[1] הם קבוצה מרתקת של טורפים השייכת לסדרת הטורפים (Carnivora), תת-סדרה דמויי חתול (Feliformia) ומה מספר משפחות[2]. מונה 43 מינים (לא כולל אלו שנכחדו), החיים בכל רחבי העולם, למעט באוסטרליה', אנטארקטיקה ומדגסקר.

בישראל שלושה מינים:

1. חתול ביצות (Felis chaus): גדול יחסית לחתולי בר, פרווה בצבע חום־צהבהב, אוזניים מחודדות עם קצוות שחורים.בית גידול: אזורים לחים, ביצות, גדות נחלים ואזורים בעלי סבך קני סוף וקנים אחרים. נדיר אך עדיין מצוי באזורים מוגנים, בעיקר בצפון הארץ ובאגן החולה.

2. חתול חולות (Felis margarita): קטן יחסית, פרווה חולית־צהבהבה מותאמת להסוואה במדבר. בית גידול: חולות מדבריים, בעיקר בנגב ובערבה. נדיר מאוד בארץ, תצפיות נדירות אך קיומו תועד בעבר באזור הערבה.
3. קרקל (Caracal caracal): חתול בינוני־גדול, פרווה אדמדמה, אוזניים ארוכות עם ציציות שחורות אופייניות. בית גידול: אזורים פתוחים, ערבות שיחים, מדבריות ואזורים סלעיים. נפוץ יותר מאחרים, מצוי בצפון ובדרום הארץ, כולל במדבר יהודה ובנגב.

בעבר הרחוק, חיו בארץ ישראל גם מינים גדולים יותר ממשפחת החתוליים כמו האריה והנמר הפרסי:

• אריה אסייתי (Panthera leo persica) – נכחד בארץ לפני מאות שנים.
• נמר פרסי (Panthera pardus saxicolor) – נצפה עד שנות ה-2000 במדבר יהודה ובאזור מצוק ההעתקים, כיום נחשב לנכחד מהטבע בישראל, אך יש עדיין פרטים בשבי.

משקל המינים הגדולים במשפחה מגיע ל- 275 ק"ג (טיגריס -חי באסיה) ומשקל הקטנים ל- 1.5 ק"ג.

החתול הקטן ביותר בעולם, מבין בני משפחת החתוליים, הוא: חתול ראסטי-מנומר (Prionailurus rubiginosus) אורכו כ-35–48 ס"מ בלבד, זנבו כ-15–30 ס"מ, ומשקלו נע סביב 1–1.6 ק"ג בלבד![3]

אצל החתוליים, הזכרים גדולים מן הנקבות וראשם מעובה יותר.

הצבע המנומר הוא דגם הסוואה, שנועד להסוואה ביערות. . במהלך האבולוציה "בחרו" החתוליים בדגם של כתמים כהים על רקע בהיר בעוד שהאיילים "בחרו" בדגם הפוך לכאורה, כתמים בהירים על רקע כהה. זה אותו עקרון. גורי הפומה נולדים כשהם מנומרים והנימור עובר בגיל מאוחר יותר, וזה תואם את כלל הקל (על שם ביולוג גרמני – ארנסט הקל). כלל זה  גורס כי בעלי-חיים במהלך התפתחותו העצמית, משחזר את האבולוציה של הגזע שלו. תופעה דומה קיימת אצל האריות – אצל הגורים ואפילו נקבות צעירות ניכרים סימני חברבורות באזור הבטן.

ראו באתר זה: האריה.

החתוליים מצטיינים ביכולות תמרון ומהירות תנועה, אותן מביא הברדלס לשיאים גבוהים ביותר. יכולת זו באה לידי ביטוי בין היתר בעובדה שחתול תמיד נופל על רגליו, דבר שתרם לחיזוקו של מיתוס "תשע הנשמות"[4].

החתולים יכולים לפתח מהירויות ריצה גבוהות (הברדלס מסוגל להגיע למהירות של 100 קמ"ש).

החתוליים הם הולכי אצבעות, מה שמאפשר להם הליכה קפיצית וחרישית. יכולות אלה חיוניות כדי ליישם כראוי את שיטות הציד החתוליות, הכוללות כמעט תמיד מארב ועיקוב. מרבית החתוליים מסוגלים לטפס על עצים. יכולת זו מאפשרת להם לצפות בטרפם העתידי ממקום בטוח בטרם יחליטו על שעת הכושר לתקיפה, לברוח מאויביהם, ואף להחביא את טרפם. נמר מסוגל להעלות לעץ בשיניו טרף הכבד ממשקל גופו פי שלושה. אף אריות מסוגלים לטפס על עצים, על אף משקלם[5].

החתולים הם בעלי חיים יחידאיים, כלומר מעדיפים חיים עצמאיים יותר. עם זאת, החתוליים חיים במרקם חברתי מורכב יחסית שכולל גם קבוצות קטנות. האריות, החיים בלהקות, יוצאים מכלל זה.

כל החתולים חיים על הטרף בלבד. מזונם בדרך כל עופות ויונקים. יש מהם הצדים חיות בית, ומשום כך הם נרדפים על ידי האדם. שיטת הצייד והטריפה דורשות לימוד ואצל החתולים הגדולים, נמשך הלימוד שנים אחדות.

מוצא והתפשטות

כל החתוליים חולקים אב קדמון משותף, שמקורו ככל הנראה באסיה. משם הם החלו לנדוד לאפריקה, אירופה ואמריקה בגלי הגירה חוזרים ונשנים – לפחות עשרה כאלה – במהלך כ־11 מיליון השנים האחרונות. עידני קרח ומפלסי ים נמוכים סייעו במסעיהם.

משפחת החתוליים, אותה קבוצה מופלאה של טורפים, שייכת לתת־סדרת דמויי החתול (Feliformia) – ענף שהתפצל לפני 50.6–35 מיליון שנה למשפחות רבות. החתוליים הם "אחות" למשפחת הלינסנג האסייתי[6], ויחד הם פרשו זה מזה לפני כ־35.2–31.9 מיליון שנה.

החתוליים הקדומים ביותר הופיעו לפני כ־35–28.5 מיליון שנה. פרואילורוס (Proailurus), הנחשב לחתול הקדום ביותר הידוע[7]. התגלה בשרידים מאובנים בצרפת ובמונגוליה ומתוארך ללפני כ־33.9 מיליון שנה – מיד לאחר הכחדת האיאוקן־אוליגוקן[8].

החתוליים הקדומים, הופיעו או החלו להתפתח לאחר אירוע זה, כשהמערכות האקולוגיות התאוששו והשתנו.

הפרואילורוס נחשב למבשר הישיר של משפחת החתוליים. יצור זה היה דמוי-חתול קטן עם מבנה גוף גמיש שהתאים לטיפוס ולציד.

ממצאים מצביעים על כך שהחתוליים הגיעו לצפון אמריקה לפני כ־25 מיליון שנה, באיחור של כ־20 מיליון שנה אחרי הדוביים וכ־10 מיליון שנה אחרי הכלביים.

במיוקן המוקדם (כ־20–16.6 מיליון שנה), חיו פסדאלורוסים באפריקה[9]. באותה תקופה החלו להופיע ה"שנחרבים" ((שם מדעי: Machairodontinae)) – תת־משפחה של טורפים בעלי שיני חרב ארוכות, מותאמות לטרף חיות גדולות. אחד המפורסמים שבהם הוא טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (Smilodon), שחי בצפון ודרום אמריקה עד להיכחדותו בסוף הפלייסטוקן[10].

בהמשך, החתוליים התפצלו לשתי קבוצות עיקריות פנתריים וחתולים קטנים (ראו להלן).

🌎 התפשטות ברחבי העולם

החתוליים החלו את מסעם מאסיה. משם , התפשטו בעזרת גשרים יבשתיים טבעיים.  תוך כדי הסתגלות למגוון בתי גידול – מיערות גשם ועד ערבות ומדבריות. החתוליים חצו מאסיה לאפריקה דרך סיני והקרן האפריקאית. כאן התפתחו מינים מיוחדים כמו האריה, הנמר האפריקאי והקרקל.במהלך תקופת הקרח, גשר ברינג בין סיביר לאלסקה אפשר למיני חתוליים לחצות לאמריקה. משם, לאחר התחברות האמריקות, הם התפשטו דרומה והתפתחו מינים כמו פומה, יגואר ואוצלוט.

מבנה גוף

אצל כולם הגוף מאורך וגמיש מאד. השערות רכות.

החתוליים מאופיינים במבנה פנים ייחודי המותאם לאורח חייהם הטורפי. הראש מעובה בשל שריר הצדע המפותח.  הפנים קצרים בגלל צמצום מספר השיניים הטוחנות.  החוטם קצר, מה שמקרב את העיניים והשיניים הקדמיות ומאפשר נשיכה חזקה ומדויקת. הלסתות חזקות, ובעלות שרירים מפותחים, במיוחד שריר הצדע (Temporalis), שתורם ליכולת נשיכה עצומה. האף קצר ורחב, ובעל מבנה מותאם לנשימה מהירה בעת מאמץ.

האוזניים זקופות, רבות מהן עם קצוות מחודדים ולעיתים ציציות (כמו בקרקל), מאפשרות קליטת קולות בתדרים גבוהים, מה שחשוב לאיתור טרף.

הזנב בינוני עד ארוך. הרגליים גבוהות. חמש אצבעות ברגליים הקדמיות וארבע אצבעות ברגליים האחוריות. הטפרים חדים ומאונקלים ובדרך כלל מכונסים לתוך כיסי עור מיוחדים בכף הרגל וכך נשמרת חדותם (למעט הברדלס, לטובת כושר הריצה).  הם נשלפים מכיסים אלו ומשתרבבים לרוב, רק לתפיסת טרף או טיפוס.

השיניים מועטות ביחס לטורפים אחרים.השיניים החותכות והניבים בולטים במיוחד: הניבים ארוכים וחדים, מותאמים ללכידת טרף ולגרימת פציעה מהירה. הטוחנות קטנות ומותאמות לגזירה ולא ללעיסה.

הראש מעובה בשל שריר הצדע המפותח.  הפנים קצרים בגלל צמצום מספר השיניים הטוחנות.  הזנב בינוני עד ארוך. הרגליים גבוהות. חמש אצבעות ברגליים הקדמיות וארבע אצבעות ברגליים האחוריות. הטפרים חדים ומאונקלים ובדרך כלל מכונסים לתוך כיסי עור מיוחדים בכף הרגל וכך נשמרת חדותם (למעט הברדלס, לטובת כושר הריצה).  הם נשלפים מכיסים אלו ומשתרבבים לרוב, רק לתפיסת טרף או טיפוס.

ראו באתר זה: הצ'יטה.

איבר המין הזכרי מופנה לאחור. בעונת הרבייה מתיזים הזכרים שתן לאחור, אל גזעי עצים ועל עצמים אחרים. הם גם שורטים גזעי עצים ומשאירים בהם עקבות ריח מבלוטות שבכפות רגליהם וסימני שריטות. בתקופת הרבייה הנקבות נוהגות להתהפך ולהתגלגל על גבן. תנוחה זו היא סימן היכר להיותן מיוחמות. מכיוון שאיבר המין הזכרי מופנה לאחור וכדי לאפשר את החדרתו לאיבר המין הנקבי, מתבצעת ההזדווגות בשכיבה, תוך קימור החלק האחורי של גוף הזכר.

חושים:

חוש הראיה מפותח ביותר אצל חתולים. ראייה בינוקיולרית המצוינת, של העיניים הממוקמות בקדמת הפרצוף המאפשרות חדות מרבית (ואולי אף ראית צבעים) כמו אצל בני אדם[11]. חתולים רואים בלילה שש פעמים טוב יותר מאשר ביום, בגלל שיכבה המחזירה את האור (the tapetum lucidum)  מאחורי הרטניה והאישון הרחב מאוד.

גם השמיעה מפותחת מאוד, ומינים  קטנים בעיקר מסתמכים רבות על השמיעה לאיתור טרף חבוי. חוש הריח הכי פחות חשוב מבחינת ציד אך משמש רבות לתקשורת חברתית תוך מינית. סימון בעזרת בלוטות ריח מאפשר לפרטים ללמוד על מצבם של פרטים אחרים, מונע מפגשים מיותרים בין מכונות ההרג המשוכללות ביותר בטבע, ומאפשר לזכרים לדעת מתי הנקבות מיוחמות.

לחתולים צורת שתייה מיוחדת:  בניגוד לרוב היונקים, השותים בליקוק ומשתמשים בלשונם כדי להעלות את המים לפיהם, החתולים מקפלים את לשונם לאחור ואז מקפיצים אותה קדימה ומגלגלים אותה מעט לצורת כפית. הם בולעים אחרי כל ליקוק רביעי או חמישי. החתולים אוכלים לעתים עשב, אבל הוא אינו נעכל אלא מופרש בצואה, או דרך הקאה.

אורח חיים.

חתולים חיים כמעט בכל בתי הגידול האפשריים- ממדבר, ליער גשם משווני, ביצות, שדות, והרים גבוהים. הם על פי רוב שוכני סבך וצדים את הטרף ממארב וזינוק פתאומי ומהיר.מלבד הצ'יטה, הטיגריס והאריה, רוב החתולים הינם מטפסים טובים.

אך באפריקה אין חתולים ארבורילים (החיים על עצים) הטיפוס הוא לרוב לצורך הגנה ולא למטרות צייד. כל החתולים מלבד הצ'יטה, הינם בעיקר ליילים. החתולים הם גמישים וחזקים תוך הקרבת מהירות סיבולת. לכן צדים על ידי מארב. אם חתול מפספס את טרפו לא יהיה מרדף, הטרף יתחמק ויברח.

התנהגות חברתית

לחתולים יש יותר הבעות פנים מאשר לכל טורף אחר. משערים שזה נובע מכך שהם חיות סוליטריות עוצמתיות שמסוגלות לגרום נזק רב זו לזו כאשר יפגשו במקרה. לכן לחתולים תקשורת מפותחת למרחקים בעזרת קולות וריחות שנועדה למנוע מפרטים להפתיע זה את זה. הבעות הפנים נועדו כדי לשדר במדויק זה לזה את כוונותיהם במרחקים קצרים.

התנהגות צייד

כל החתולים לוכדים והורגים את טרפם בדרך דומה. השלבים השונים של הצייד- תפיסה, הריגה, ואכילה, מופיעים מעצמם תוך כדי התבגרות, אך דרוש אימון וניסיון כדי לבצעם באופן מושלם. מדהים שכל אחת מ"חוליות" התנהגות הציד קיימת באופן עצמאי בכל פרט, כל אחד מהצרכים להתגנב ולארוב, לתפוס, להרוג ולאכול יכול להתקיים בזכות עצמו. זה מסביר כמה ההתנהגויות תמוהות של חתולים- כגון, מדוע אריה שבע ומלא לא יכול לעמוד בפני ההזדמנות להרוג טרף קל הנקרא בדרכו, למה חתולים עוזבים לפעמים גופה לאחר ההריגה, למה חתולים, אפילו שהם רעבים, לא מתחילים לאכול מיד לאחר שצדו, ולמה חתולים משחקים, אפילו בלי להרוג, עם חיות שהם לוכדים.

חתולים מזנקים קדימה ותופסים את טרפם באחוריים, בגב או בכתפיים, הטרף נלפת בחוזקה על ידי שתי הכפות הקדמיות. הרגלים האחוריות נשארות על האדמה. החתול מחדיר את טופריו החדים המאונקלים דרך עור הטרף. מושך את הטרף אליו. כאשר חתול רודף אחרי טרף במנוסה הטופרים אינם שלופים, הוא שולח קדימה זרועה קדמית ומכה בטרף- להיות מחובר לטרף גדול כאשר הוא מתהפך, עלול להיות מסוכן.. לחתולים נשיכת מוות מאוד מדויקת. טרף קטן ננשך בצורה מדויקת כך שהניב חודר לעמוד השדרה והמוות הוא מידי. אך החתולים הגדולים חונקים למוות טרף גדול, כאשר הם תופסים את הגרון או הפנים בחוזקה עם כפותיהם הענקיות. החתול קורע את הבשר ובולע מבלי ללעוס.

חתולים גדולים וקטנים

הזואולוגים מחלקים את החתוליים לשתי קבוצות:

1. הפנתריים (Pantherinae) – תת-משפחה הכוללת את החתולים הגדולים כמו האריות, הטיגריסים, הנמרים והפנתרים.
2. חתוליים קטנים (Felinae) – תת-משפחה הכוללת את החתולים הקטנים יותר כמו חתול הבית, קרקל, שונר, חתולי בר ועוד.

ישנם סוגים כמו אצינוניקס (הצ'יטה) ו-לינקס (השונר) המשתייכים ל-Felinae אך ייחודיים בגודלם ובמאפייניהם.

שיטת המיון המולקולרית החדשה, מבחינה בשלושה ענפים במשפחת החתוליים: ענף האוצלוט (חתולי אמריקה הדרומית), שהתפצל לפני עשרה מליוני שנים; ענף החתול (Felis), שהתפצל לפני שמונה מליוני שנים והענף השלישי הוא ענף הפנתרים, שהתפצל לפני כחמישה מיליון שנים, הכולל בנוסף לבני הסוג פנתר, גם את הלינקס (Lynx).

הבדלים:

1. חתולים קטנים, כמו יונקים קטנים בכלל, הם בעלי מוח גדול יחסית, בהשוואה לחתולים גדולים וראשם מעוגל יותר.
2. החתולים הגדולים שואגים והחתולים הקטנים מייללים. (בעבר סברו שהברדלס שייך לקבוצה שלישית).
3. אצל הקטנים הטפרים מתקפלים, אצל הגדולים הטפרים פרושים.
4. אצל החתולים הקטנים אישון אנכי ואצל הגדולים אישון עגול.
5. החתולים הקטנים הינם בעלי מוח גדול יחסית לחתולים גדולים.

החתולים הגדולים נחשבים לטורפים מושלמים מנקודת הראות האבולוציונית. הם נחנו במהירות, ועצמה, תנועה מתואמת ושימוש יעיל בכלי נשק טבעיים. הופיעו בטבע בשלב מאוחר יחסית והצליחו, כי מצאו תשובות אבולוציוניות הולמות לתהליכי האבולוציה בקרב הטרף שלהם.

הערות

[1] מילון בעלי חיים: נכר (תשל"ב), 1972, באתר האקדמיה ללשון העברית

[2] תת-סדרה דמויי חתול (Feliformia) היא קבוצה מגוונת בסדרת הטורפים (Carnivora), הכוללת כמה משפחות עיקריות של טורפים יבשתיים. אלו המשפחות המוכרות בתת-סדרה זו:

1. חתוליים (Felidae) – החתולים הגדולים והקטנים, כולל האריות, הנמרים, הטיגריסים, הברדלס, הקרקל וחתול הבית.
2. צבועיים (Hyaenidae) – הכוללים את מיני הצבועים (כמו הצבוע המנומר והצבוע המפוספס) והזבד הנחוש.
3. מונגוסיים (Herpestidae) – משפחת נמיות, הכוללת את הנמיות, כולל נמיית הפסים ונמיות אפריקאיות רבות.
4. זבדיים (Viverridae) – כוללים את הזבדים והגֶנֶטות (גֶנוֹטות), כמו הגֶנֶטות המנוקדות והזבדים בעלי בלוטות הריח המפורסמות.
5. לינסנגיים (Prionodontidae) – משפחת הלינסנגים האסייתיים, קרובים לחתולים אך מייצגים קבוצה נפרדת וקטנה יחסית.
6. נאנדיניים (Nandiniidae) – משפחה קטנה של מין יחיד: הנאנדין האפריקאי (African palm civet).
7. פרוסטונידים (Eupleridae) – משפחה של טורפים אנדמיים למדגסקר, הכוללת את הפוסה (Fossa) ואת הקרובים לה.

[3] הראסטי המנומר הוא דמוי חתול בית קטן מאוד, עם פרווה חומה־אדמדמה מנוקדת בכתמים כהים. נפוץ בעיקר בהודו ובסרי לנקה, בעיקר ביערות, סבכי שיחים ואזורים טרופיים. ניצב בפני איומים כמו פגיעה בבית גידולו וציד, והוא מוגדר כמין בסיכון. הוא זכה לשם "ראסטי-מנומר" בשל צבעו החלוד והכתמים שעליו.

[4] לחתולים "תשע נשמות" – אמונה טפלה שמקורה אצל המצרים הקדמונים שייחסו לחתולים תכונות אלוהיות (בסתת, אלת היופי והפוריות המצרית, הייתה חתולה ובעלת שליטה בחתולים). מאוחר יותר, בדתות פגניות מסוימות (למשל במיתולוגיה הקלטית – חתול הסית'), יוחסו לחתול תכונות שטניות והוא נחשב כהתגלמות של השטן. אמונה זו נוצרה עקב אורח חייו של החתול (חיה טורפת, לילית, מתבודדת) ומבנהו הגופני (עיניו הזוהרות בחושך, אזניו המחודדות וגופו הגמיש המאפשר לו להשתחל מבעד למעברים צרים).

[5] ארז ארליכמן, עצי משחק: האריות בספארי על הגובה, באתר ynet, 21 בנובמבר 2013

[6] לִינְסַנְגּ אסייתי (שם מדעי: Prionodon; ") הוא סוג של דמויי חתול קטנים החיים בדרום-מזרח אסיה ביערות טרופיים. זה הסוג היחיד במשפחה לינסנגים אסייתיים המשפחה היא חלק מתת-סדרת דמויי חתול והיא קרובה למשפחות האחרות של תת-הסדרה: גחניים, נמייתיים וטורפי מדגסקר, וכן למשפחה הנכחדת arbourofelidae ולחתוליים. הלינסנגים האסייתים הם משפחת מעבר בין החתולים לגחניים.

[7] פרואילורוס (שם מדעי: Proailurus) הוא סוג של טורף קדום דמוי חתול הנחשב לראשון החתוליים, . יונק זה חי במשך סוף האוליגוקן עד לתחילת המיוקן שלפני 30 עד 20 מיליון שנה ברחבי אירופה ואסיה.

המאובנים של הפרואילורוס התגלו במספר מדינות ביניהם במונגוליה, גרמניה וספרד.  המשמעות של שמו מיוונית היא: ""pro – לפני, "ailuros" – חתול כלומר: "לפני חתול". חתול זה היה קטן יחסית באורך של מטר ומשקל של 10 קילוגרם בממוצע – קצת יותר גדול מחתול בית. הוא היה דומה במראהו לגחן גדול עם זנב רחב גמיש ששימש לטיפוס על עצים בהם חי. הוא היה בעל טפרים נשלפים בכפותיו, והיה בעל חלל עיניים גדולות ולסתות קצרות בעלות שיניים רחבות וחדות. מבנה זה דומה לרוב החתולים ומותאם לציד והרג מהיר של טרף.

החתול הקדום חי ביערות של אירואסיה והוא התפתח לחתולים המוכרים, כנראה לחתולים הקטנים הקרובים אליו,  יותר מאשר מיני החתולים הגדולים והשנחרבים הגדולים והמאוחרים יותר.

[8] הכחדת האיאוקן־אוליגוקן (המכונה גם "Grande Coupure" – בצרפתית "השבר הגדול") היא אחד מאירועי ההכחדה החשובים בהיסטוריה של כדור הארץ. היא התרחשה לפני כ־33.9 מיליון שנה, במהלך המעבר מהאיאוקן (תקופה חמה ויציבה יחסית) אל האוליגוקן (תקופה קרירה ויבשה יותר).

במהלך ההכחדה הזו נכחדו מינים רבים של יונקים, בעיקר בצפון אמריקה ובאירואסיה, כולל יונקים קדומים דמויי סוסים, פרסתנים, טורפים ויונקים קטנים יותר. גם צמחים ומינים ימיים רבים נפגעו. עם זאת, ההכחדה לא היתה חדה כמו זו של הדינוזאורים, אלא שינוי הדרגתי אך עוצמתי של מערכות אקולוגיות שלמות. יתכן שנגרמה בשל שינויי אקלים חדים – ירידה ניכרת בטמפרטורות עולמיות, אולי עקב ירידה ברמות הפחמן הדו־חמצני באטמוספירה או בעקבות תזוזות לוחות טקטוניים ופתיחת מצר דראק בין אנטארקטיקה לדרום אמריקה, שיצרה זרימה קרה סביב אנטארקטיקה והביאה להתקררות עולמית.

[9] פסדאלורוס (שם מדעי: Pseudaelurus) הוא סוג פרימיטיבי טורף ממשפחת החתוליים, אשר חי במשך תקופת המיוקן שלפני 20 עד 8 מיליון שנה באירואסיה והיגר גם לאמריקה הצפונית לפני כ-18 מיליון שנה – מה שהפך אותו לראשון החתוליים באמריקה. הממצאים התגלו באזורים רבים לאורך אירואסיה מסין לאורכה, דרך סיביר ואף בערב הסעודית והתגלו גם בגרמניה, במזרח אירופה ובארצות הברית – שם אולי המאובנים השתייכו לסוג היפראילוריקטיס.

חתול קדום זה היה בעל מאפיינים פרימיטיביים הקרובים לראשון החתוליים – הפרואילורוס ובעל מכנה משותף עם הגחניים למשל רגליים קצרות מאוד וטפרים לא נשלפים ואולי הוא התאים לחיים על העצים. הוא לא קרוב לאף חתול מודרני וייתכן שהוא התפתח לכל קבוצות החתולים המאוחרות: חתולים גדולים, חתולים קטנים ושנחרבים.

המינים השונים בסוג התחלקו בגודלם מגודל של חתול בית עד לגודל של שונר או פומה במשקל 30 קילוגרם

[10] טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או סמילודון (שם מדעי: Smilodon) הוא סוג טורף נכחד מתת-משפחת השנחרבים שחי באמריקה הצפונית והדרומית בתקופת הפליסטוקן, מלפני 2.5 מיליון שנים עד לתחילת ההולוקן לפני 10,000 שנה, אז נכחד. לפי ההערכות הוא נחשב לאחד מגדולי החתוליים שהתקיימו אי-פעם.

הכינוי "שן חרב" מתייחס לניבים הארוכים במיוחד של סוג זה. למרות השם "טיגריס שנחרבי", הסמילודון אינו טיגריס, שכן הטיגריס שייך לסוג פנתר. השם סמילודון מגיע מיוונית: σμίλη (סמיל), שפירושה "סכין חותכת", ו-οδόντος (אודונטוס), שפירושה "שן". הסמילודון הוא מאובנה הלאומי של קליפורניה שבה התגלה

[11] ראייה בינקולרית (Binocular vision) היא יכולת הראייה בשתי העיניים בו-זמנית, כך שהמוח מקבל שתי תמונות נפרדות – אחת מכל עין – ומעבד אותן לתמונה אחת תלת-ממדית אחידה. יכולת זו מאפשרת תפיסת עומק מדויקת והבנה טובה יותר של מיקום ומרחק של אובייקטים במרחב. כאשר הראייה בינקולרית מתפקדת כהלכה: העיניים מכוונות בו-זמנית לאותו יעד, יש תיאום ותיאום עצבי (קואורדינציה) בין תנועות העיניים,

המוח משלב את שתי התמונות כדי ליצור תמונה אחידה ובעלת תחושת עומק (סטריאופסיס). כאשר יש הפרעה בראייה בינקולרית (כגון פזילה או עין עצלה), יכולת תפיסת העומק נפגעת ולעיתים מתפתחות בעיות כמו כפל ראייה או עיוורון לעומק. חלק מהציפורים, כמו יונים, תרנגולות, ותוכים, בעלי עיניים בצידי הראש שמספקות שדה ראייה רחב אך מעט חפיפה בין התמונות של שתי העיניים. זה מאפשר להם מעקב אחר טורפים מזוויות רבות, אך מפחית את היכולת להעריך עומק במדויק. חלק מהדגים, כמו דגי זהב, שיש להם עיניים בצידי הראש ולכן ראייתם כמעט כולה מונוקולרית. חלק מהזוחלים, כמו איגואנות, שגם להן ראייה מונוקולרית דומיננטית.

היתרון של ראייה מונוקולרית הוא שדה ראייה רחב במיוחד (לעיתים עד כמעט 360°), דבר שמאפשר לראות טורפים מכל כיוון. החיסרון – יכולת נמוכה לתפוס עומק ומרחק במדויק.