מניפור – דת ופולקלור

כתב: גילי חסקין; 10-11-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו קודם: מניפור – פנינת הודו הצפון מזרחית

הודו – המלצות לקריאה, לטייל בהודו

ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"

בין הרי ההימאליה הירוקים לעמקי הנהרות הערפיליים שוכנת מניפור (Manipur) – מדינה קטנה אך עשירה מבחינה תרבותית, רוחנית ואמנותית, שבה מיתוס, דת ופולקלור נשזרים זה בזה לכדי פסיפס חי ונושם. זהו חבל ארץ שבו הגבולות בין אנושי לאלוהי מיטשטשים, והטבע אינו רק רקע – אלא דמות פעילה בעלת נשמה. במניפור, ריקוד איננו רק אמנות אלא תפילה בתנועה; תיאטרון איננו רק הצגה אלא שיח עם הרוח; ופסטיבל איננו רק חגיגה, אלא ביטוי לזהות קולקטיבית עמוקה. מן האלים הקדומים של דת הסנאמאהיזם ועד לריקודי הראסלילה ההינדואיים, מן התיאטרון העממי שומנגלילה ועד לאומנויות הלחימה העתיקות, מניפור מציעה הצצה לעולם שבו העבר וההווה חיים בהרמוניה נדירה, והאמונה באלים וברוחות מתמזגת עם יופיו הפיזי והרוחני של המקום.

דתות ואמונות

מניפור היא מדינה של ריבוי דתי מרתק. לפי מפקד 2011, ההינדואיזם והנצרות הן הדתות העיקריות, כל אחת מהן כ-41% מהאוכלוסייה. השאר מתחלקים בין מוסלמים (8.4%), בודהיסטים, ג'אינים וסיקים, ובין האמונות המקומיות העתיקות. במניפור ישנן גם קהילות לא מבוטלות של בני המנשה – אנשי קוקי (Kuki), שאחרי שקיבלו את הנצרות, הלכו צעד נוסף וזיהו את עצמם כיהודים כמו אחיהם במדינת מיזורם השכנה, וכן אנשי קוקי ממיאנמר. בבתי הכנסת שלהם הם חוגגים את השבת ואת חגי היהודים ומתפללים בעברית אותה אינם דוברים.

סנאמאהיזם – הדת העתיקה

 המאיטי (Meitei), אנשי עמק אימפאל (Imphal Valley) במניפור (Manipur), דבקו בעבר בדת מקומית עתיקה בשם סנאמאהיזם (Sanamahism), הכוללת פולחן רוחות ואלים טבעיים. שמה נגזר מהאל הראשי סנאמאה (Sanamahi) – אחד האלים המרכזיים באמונה זו, הנחשב לאל הבריאה, לשומר הבית ולמגן על המשפחה. במילים פשוטות, "סנאמאהיזם" פירושו "האמונה באל סנאמאה" או "הדת של סנאמאה".

בריק השחור שהיה בראשית, חי לו אטייה-סיבאדה (Atiya Sidaba), אבי האלים, האדם והחי, על פי המאיטי אנשי מניפור. משמעות שמו: אטייה (Atiya) = שמיים, סיבאדה (Sidaba) = אלמותי. הוא נקרא גם סיבאדה-מאפו (Sidaba Mapu), והוא נשוי לאלת האדמה ליימראן-סיבאדה (Leimarel Sidabi).

יום אחד הואר ביתו האפל באור רך מצבעי הקשת, דבר שהשרה עליו את מצב הרוח לברוא עולם מלא צומח וחי. להשגת מטרתו הוציא מקרבו יצור בשם קודין (Koubru / Kodin) שיצא לבצע את היצירה. סיבאדה בחן את שבע הצפרדעים ושבעת הקופים שיצר קודין, ולא היה מסופק דיו מהיצירות. קודין, בהבינו את הנדרש, יצר דמות כפילה לאטייה-סיבאדה, בצלמו ודמותו, וסיבאדה בכוחו האלוהי נפח בדמות חיים.

לאדם נדרש עולם כמקום מחייה, ולכך שלח סיבאדה יצור שטווה את חוטי העולם בהם יוכלו להקשר חיי האדם. לא מאושר מהתוצאה הראשונית, החליט סיבאדה לחזק את המסגרת. למטרה זו לקח מעט עפר מטבורו, תשעה גברים מצידו הימני ושבע נשים מצידו השמאלי, ובעזרתם יכול היה להתחיל בשנית את מעשה יצירת העולם. ושוב, שני ניסיונות ראשונים הוכשלו על ידי "הארבה" הרע. בתסכולו הרב צרף סיבאדה למשימה את אלת הברק היפה, שבקסמיה תפתה ותעזור לו לגבור על "הארבה" המכשיל את ניסיונות בריאת עולם. לאחר יצירת המסגרת, הקשיח אותה כך שתהיה ראויה לחיי האדם, והוסיף לעולם את השמש ולבסוף, כדי להשלים את מלאכתו, יצר את הירח. לאחר מכן שלח את הצפרדעים והקופים עם בני האדם למרומי הגבעות ומינה את האדם לשלוט בהם ובאדמה. או אז בהשלמת פועלו נעלם סיבאדה מהעולם.

על פי דת המאיטי, כמו בדתות המזרח האחרות, קיימת אלוהות אחת ולה פנים רבות. אין הם מאמינים שהפן הבורא והפן המשמר אחד המה. יודעים הם שעבודת היצירה מלאת ההשראה, דורשת תכונות אחרות מהיציבות הנדרשת מאל המשמר ומשכלל, ומאל הסוגר מעגל בהרס, לשם בריאה מחודשת. לשיטתם האל, כמו בני האדם, מושפע מהשראה, בעל רצונות, רגזים וסיפוק, טועה ולומד מטעויות, נכשל ומתגבר על כישלונותיו, ואין דומה מזה לאדם, והרי האדם בצלם נברא, ואך טבעי שהאל דומה בתכונותיו לאדם, וגם בחולשותיו.

כמה מהאלים המאיטיים העתיקים:

• אטייה-סידאבה (Atiya Sidaba)

כאמור, במסורת הדתית העתיקה הסנאמאהיזם נחשב אטייה-סידאבה לאל יוצר עליון, הקיים מאז ומעולם, חסר התחלה וסוף. שמו פירושו "הקיים הנצחי" או "זה שמעבר לשמיים", והוא מייצג את העיקרון הקוסמי הראשוני שממנו נוצרו כל הדברים ביקום.

לפי האמונה, בתחילת הבריאה היה רק החלל הקדום – ה"אטיה" – ומתוכו נבעה האנרגיה האלוהית של אטייה-סידאבה, אשר ברא את השמיים, הארץ, האלים וכל היצורים החיים. הוא נחשב לאל שמימי, בלתי נראה ובלתי מושג, המגלם את המחשבה והיצירה האלוהית לפני הופעת העולם החומרי.

אטייה-סידאבה מתואר לעיתים כאביהם של האלים סנאמאהי (Sanamahi) ו־פאקנגבה (Pakhangba), שניים מהאלים החשובים ביותר בפנתיאון המניפורי. בעוד שסנאמאהי נחשב לאל הבית והמשפחה, ופאקנגבה מסמל את הכוח המלכותי והשליטה הארצית, אטייה-סידאבה מייצג את הממד השמיימי, העליון והנצחי. שלושת האלים יחדיו יוצרים מערכת של איזון קוסמי – שמיים, אדמה ואדם – המשקפת את תפיסת העולם ההוליסטית של המאיטים.

בפולקלור ובשירה הדתית של מניפור, אטייה-סידאבה מתואר כישות טהורה, חסרת מגדר וצורה, השוכנת במרחב האינסופי ומביט ביצירתו של העולם מתוך שלווה מוחלטת. הוא אינו מתערב ישירות בענייני בני אדם, אך נחשב למקורם של כל הכוחות האלוהיים והאנושיים גם יחד. פולחן לאטייה-סידאבה אינו כרוך בדמות או פסל, אלא בהתבוננות ובמדיטציה, מתוך אמונה שהאל נוכח בכל דבר – באדמה, ברוח, באש ובמים. בכך הוא מבטא את אחד היסודות הפילוסופיים העמוקים של דת הסנאמאהיזם: ההבנה שהאלוהות מצויה בכל היבט של הקיום.

הדמות של אטייה-סידאבה נותרה עד היום סמל לרעיון הבריאה והנצח במחשבה המניפורית, והוא מייצג את האמונה כי כל דבר נובע ממקור אחד עליון, בלתי משתנה ובלתי נראה – רוח החיים הנצחית השוכנת בלב כל יצור.^[1]

• לאירמל סידאבי (Leimarel Sidabi)

היא נחשבת לאלת האדמה, הפוריות, האם הגדולה והמגינה על החיים, ותופשת מקום חשוב בדת המסורתית של מניפור עוד מתקופות קדומות הרבה לפני חדירת ההינדואיזם לאזור. לפי המסורת, לאירמל סידאבי היא אם כל היצורים ומקורה של כל אנרגיית החיים. היא מזוהה עם האדמה עצמה – הגוף המזין, המעניק חיים לכל מה שחי וצומח. היא מסמלת את הכוח הנשי היצירתי ואת מחזוריות הטבע: לידה, צמיחה, קציר והתחדשות. מאמינים כי כאשר האדמה שופעת, זו ברכתה של לאירמל סידאבי; וכאשר יש בצורת או אסון טבע – זה ביטוי לחוסר איזון או לחילול קודש הקשור לה.

במיתולוגיה המניפורית מתוארת לאירמל סידאבי כאלוהות רחומה אך גם רבת עוצמה, שיכולה להעניק חיים – אך גם לקחתם. סיפורי העם מתארים אותה כאם מגוננת, הדואגת לכל יצור, וכמורה על איזון והרמוניה בין האדם לטבע. היא גם נחשבת לאם של האל סנאמאהי ולבת זוגו של האל אטייה סידאבה (Atiya Sidaba), היוצר העליון.

פולחן לאירמל סידאבי כולל טקסים עונתיים הקשורים לאדמה ולעבודת האישה בבית. נשים ממניפור רואות בה את מגינת המשפחה והבית, ומקדישות לה תפילות וברכות בעת עיבוד האדמה, זריעה, לידה ונישואין. בבתים רבים במניפור יש מזבח קטן המוקדש לה, והנשים מקריבות בו אורז, פרחים ומים כסמל לפוריות, שלווה והרמוניה.

האמונה באלה משקפת את מקומו המרכזי של העיקרון הנשי בתרבות המניפורית – לא רק כאם ביולוגית, אלא ככוח רוחני השומר על הסדר הקוסמי. במובן זה, לאירמל סידאבי דומה לאלות האם הגדולות של תרבויות אחרות, כמו גאיה (Gaia) היוונית או פראקריטי (Prakriti) ההינדואית, והיא מהווה ביטוי מקומי עמוק של תפישת האם־אדמה הקדומה.^[2] עד היום, לאירמל סידאבי מונצחת בשירים, בפולקלור ובריקוד המניפורי (Jagoi), ולעיתים מתוארת כאלת־אם השומרת על עמה. היא נחשבת לאחת הדמויות הקדושות ביותר במסורת הסנאמאהיזם, ולסמל של אחדות, שפע וחיים במרחב התרבותי של מניפור.

• האל סנאמאהי (Sanamahi)

הוא נחשב לאל חשוב בדת הסנאמאהיזם וממלא תפקיד מפתח בתפישת העולם הרוחנית של המאיטים, שבה הוא מייצג את האל המגן על הבית, המשפחה והאש הביתית, אך גם את הכוח האלוהי השוכן בכל אדם.

לפי המסורת המניפורית, סנאמאהי הוא בנו של האל היוצר העליון אטייה סידאבה (Atiya Sidaba) ושל אלת האדמה לאירמל סידאבי (Leimarel Sidabi), ואחיו של האל פאקנגבה (Pakhangba). על פי אחת האגדות המרכזיות במיתולוגיה המאיטית, כאשר אביהם ביקש למנות את יורשו על העולם, שלח את שני בניו לסיבוב סביב היקום. פאקנגבה יצא לרכב סביב העולם הפיזי, בעוד סנאמאהי הקיף את הוריו עצמם, באומרו כי הם מייצגים את היקום כולו. בשל חוכמתו, הוכרז סנאמאהי כשליט הרוחני של העולם וכאל הבית.

סנאמאהי נחשב לאל השוכן בכל בית ובכל לב אדם. במרכז כל בית מניפורי מסורתי, בפינה הצפון־מזרחית, מוקם מקדשון קטן הנקרא סנאמאהי קצ'ין (Sanamahi Kachin) או אומאנג סנאמאהי (Umang Sanamahi), שבו מקיימים טקסים יומיומיים לכבודו. המשפחה מקריבה לו אורז, מים, חלב, פירות ופרחים כסמל לטוהר ולתודה על השמירה וההגנה. הוא נחשב לשומר האש הביתית, ולכן טקסי האכלה והבישול הראשונים לאחר כל אירוע משפחתי – לידה, חתונה או חג – מוקדשים לו.

דמותו של סנאמאהי משלבת בין אל קוסמי נצחי לבין אל ביתי ואישי. מצד אחד הוא אחד מהישויות הראשונות שנבראו, קשור ליסודות האור והאש, ומייצג את עקרון החיים והמודעות; מצד אחר הוא קרוב אל בני האדם, שומר עליהם מפגעים ומעניק שפע, שלווה ובריאות.

בספרי הקודש של הסנאמאהיזם, כגון ה־"פוי" (Puya) – כתבי הקודש העתיקים של המאיטים – סנאמאהי מתואר ככוח רוחני בלתי נראה, השוכן בכל מקום, בדומה למושג האלוהות האוניברסלית. הוא מסמל את הניצוץ האלוהי שבאדם, את היכולת ליצירה ולחמלה. תפיסה זו הופכת אותו לאחד האלים הייחודיים בתרבויות אסיה, המשקפים את החיבור שבין מיקרוקוסמוס (האדם) למאקרוקוסמוס (היקום).

פולחן סנאמאהי אינו מוגבל לבתי מגורים בלבד – במניפור קיימים מקדשים גדולים המוקדשים לו, החשוב שבהם הוא מקדש אומאנג סנאמאהי (Umang Lai Sanamahi Temple) הנמצא בעיר אימפאל (Imphal), בלב עמק מניפור. המקדש נחשב לאתר קדוש במיוחד, ובו מתקיימים טקסים דתיים רבי משתתפים, במיוחד במהלך פסטיבלים עונתיים.

אחד החגים המרכזיים המוקדשים לו הוא למול פיבה (Lai Haraoba) – "שמחת האלים" – פסטיבל עתיק שבו נערכת חגיגה של מחול, מוזיקה וטקסים דתיים המשחזרים את סיפור הבריאה ואת פעולות האלים הראשונים. במהלך הפסטיבל מבצעים כוהנים וכוהנות ריקודים סמליים (Jagoi) המתארים את סדר הבריאה, את השמירה על האיזון בין אדם לטבע ואת תפקידו של סנאמאהי כמגן ומכוון של חיי האדם.

לאורך ההיסטוריה, גם לאחר שההינדואיזם התפשט במניפור במאה ה־18', נשמר מעמדו של סנאמאהי בקרב העם המאיטי. אף על פי שהדת ההינדואית שולבה באמונה המקומית, רוב המשפחות המניפוריות המשיכו לעבוד את סנאמאהי כאל המשפחה – והאמונה בו נותרה מרכזית בזהות התרבותית של מניפור עד היום.

בתקופה המודרנית, פולחן סנאמאהי חווה תחייה רוחנית. ארגונים דתיים ותרבותיים במניפור, כמו Umang Lai Kanba Lup, פועלים לשימור המסורת, לשיקום מקדשים עתיקים ולחיזוק הזהות הדתית המקומית. עבור רבים מתושבי מניפור, סנאמאהי איננו רק אל קדמון אלא סמל רוחני של זהות, חיבור ושורשיות – ביטוי לאמונה שהכוח האלוהי האמיתי נמצא לא מחוץ לאדם, אלא בתוכו.[3]

• פנתויבי (Panthoibi)

נחשבת לאלת האומץ, האהבה והעצמאות הנשית. דמותה מסמלת את הרוח החופשית והבלתי־נכנעת של האישה המניפורית, והיא מופיעה הן במיתולוגיה הקדומה של דת הסנאמאהיזם והן בפולקלור ובאמנות העממית של המדינה.

פנתויבי מתוארת באפוסים המניפוריים כדמות נשית אמיצה, חכמה ויפהפייה, המסוגלת לעמוד מול כל קושי. היא נחשבת להתגלמות של האישה האידיאלית – לא ככנועה וצייתנית, אלא כמי שמגינה, נלחמת ואוהבת באמת. סיפורי המיתוס מספרים על אהבתה העזה ללוחם אנגומבה (Angouba), ועל מאבקה נגד מוסכמות חברתיות כדי לחיות את אהבתה בחופש. בשל כך היא נחשבת לסמל של אהבה חופשית ונאמנות ללב, ומייצגת את העיקרון של חירות רוחנית ונשית.

פנתויבי גם מזוהה עם אלת המלחמה וההגנה, לעיתים מתוארת כלובשת שריון ונושאת נשק, ולעיתים כלוחמת המגנה על עמה מפני אויבים. לצד תפקידה כלוחמת, היא גם אלת אהבה, יופי ויצירה – המעניקה השראה לנשים לשלב בין עוצמה לרוך, בין רגש לכוח.^[4]

האמונה בפנתויבי נותרה חיה עד היום והיא אחת הדמויות המרכזיות בפולקלור המניפורי. בכל שנה מציינים במניפור את פסטיבל פנתויבי (Panthoibi Iratpa) – חגיגה דתית־תרבותית המוקדשת לה, שבה נערכים ריקודים, תפילות וטקסים לציון אומץ, נאמנות ואהבה. בריקוד הג'אגוי (Jagoi) ובאמנויות אחרות, דמותה של פנתויבי מתוארת כסמל לאישה האצילה, האוהבת והלוחמת גם יחד.

מבחינה תרבותית, דמותה של פנתויבי אינה רק מיתולוגית אלא גם מודל נשי חברתי: היא מבטאת את מקומה החשוב של האישה בחברה המניפורית – כאם, כמגינה וכשותפה שווה בבניין הקהילה. לא במקרה פנתויבי נחשבת בעיני חוקרי פולקלור רבים לביטוי העמוק ביותר של רוח הנשים במניפור, המחברות בין אהבה, חירות, כוח ויופי להרמוניה אחת.

• פאקנגבה (Pakhangba)

הוא ממלא תפקיד חשוב הן במיתולוגיה הדתית של הסנאמאהיזם והן בהיסטוריה הפוליטית של הממלכה הקדומה. פאקנגבה נחשב לאל־הנחש הקדוש, לסמל של מלכות, הגנה וסדר קוסמי ולמגשר בין עולם האדם לעולם האלוהות.

לפי המסורת הקדומה, פאקנגבה הוא בנו של אטייה-סידאבה (Atiya Sidaba) – האל היוצר העליון – ושל לאירמל סידאבי (Leimarel Sidabi), אלת האדמה והפוריות. הוא אחיו של האל סנאמאהי (Sanamahi), אל הבית והמקדש המשפחתי. בעוד שסנאמאהי מגן על המשפחה והבית מבפנים, פאקנגבה נחשב למגן החיצוני – אל המלכות, העם והאדמה.

פאקנגבה מתואר לרוב כדמות כפולת מהות: מצד אחד הוא לובש דמות אנושית של מלך, ומצד אחר הוא מופיע כנחש או דרקון קדוש, השוכן מתחת לפני האדמה ומקיף את העולם כולו. צורתו הנחשית מסמלת את מחזוריות החיים, את כוחות היסוד ואת החיבור שבין שמיים וארץ. לפי אמונת המאיטים, פאקנגבה מופיע לעיתים כדי לשמור על עמו או להעניש את מי שפוגע בסדר הקוסמי.

במיתולוגיה של מניפור, פאקנגבה נחשב גם לאביה הקדמון של השושלת המלכותית. המלך הראשון, נונגדה ליירן פאקנגבה (Nongda Lairen Pakhangba), נחשב להתגלמות אנושית של האל עצמו, ועל כן שימש מודל של שלטון אלוהי. מכאן נגזרת גם תפישת המלוכה במניפור, שלפיה המלך הוא נציגו של פאקנגבה עלי אדמות, ונושא באחריות לשמור על האיזון בין בני האדם, האלים והטבע.

הפולחן לאל פאקנגבה מתקיים עד היום ונחשב לאחד מהחשובים בדת הסנאמאהיזם. אחד האתרים המקודשים ביותר הקשורים לו הוא קנגלה פורט (Kangla Fort) בעיר אימפאל – מקום ששימש משכן המלכים ונחשב למרכז פולחני שבו נשמרו סמלי הנחש הקדוש. טקסים ופולחנים המוקדשים לפאקנגבה נערכים במקדשים ובבתים, ובמהלכם מקריבים מנחות של פרחים, אורז, מים ודגים כסמל לחיים, לשפע ולהרמוניה.

האל פאקנגבה גם תופש מקום מרכזי באמנויות ובפולקלור של מניפור. דמותו מופיעה בריקודי ג'אגוי (Jagoi) ובטקסים דתיים רבים, ולעיתים הרקדנים מבטאים בתנועותיהם את תנועת הנחש הקדוש המתפתל, כסמל לחיים המתחדשים. מעבר להיותו ישות אלוהית, פאקנגבה הוא סמל זהות לאומית ותרבותית עבור העם המאיטי. הוא מייצג את רעיון המלך־כהן, המגן והמאחד, ואת האמונה בכוחו של הצדק והאיזון. גם כיום, דמותו משמשת מקור השראה לסיפורי עם, לאמנות חזותית ולרוח ההתחדשות של התרבות המסורתית במניפור.^[5]

אומנג לאי (Umang Lai)

לדת המקומית של מניפור יש מערכת עשירה של אלי טבע מקומיים, הנקראים "אומנג לאי", שפירוש שמם הוא "אלי היער" או "האלים של החורשה". האמונה באומנג לאי מהווה יסוד מרכזי בסנאמאהיזם, והיא משקפת את הקשר ההדוק בין האדם, הרוח והטבע בתרבות המניפורית. לפי המסורת, כל כפר, נהר, הר או יער במניפור נשלט על ידי רוח אלוהית משלו, המגנה על המקום ועל האנשים החיים בו. העם המאיטי מאמין כי שמירה על האיזון עם אותן ישויות טבע היא תנאי הכרחי לרווחת הקהילה, לבריאות, לשפע ולשלום.

האמונה באומנג לאי באה לידי ביטוי באחד הפסטיבלים העתיקים והחשובים ביותר של מניפור – לָאי הָרָאוֹבָּה (Lai Haraoba), שפירושו "שמחת האלים". במהלך הפסטיבל, הנמשך לעיתים שבועות, נערכים טקסים, ריקודים, שירה ותפילות לכבוד אלי הטבע המקומיים. הכוהנים (מאיבס) והכוהנות (מאיביס) מבצעים ריקודים טקסיים (Jagoi) המתארים את בריאת העולם, את תנועת היסודות ואת ההרמוניה שבין האדם לטבע. כל כפר מקיים את חגיגת ה־Lai Haraoba שלו לכבוד האלים המקומיים שלו, כשהם נחשבים כחלק ממשפחת ה"אומנג לאי". האומנג לאי נחשבים לא רק לשומרים על המקומות הפיזיים אלא גם לישויות רוחניות המחוברות לעולם בני האדם. הם עשויים להיות מיטיבים – מביאים גשם, יבול ושגשוג – אך גם מענישים אם מתעלמים מהם או פוגעים בסביבתם. לכן, בימי קדם ובכפרים עד היום, נשמרו חורשות קדושות (Umang-Lay)^[6] בהן נאסרה כריתת עצים או פגיעה בטבע, מתוך אמונה כי אלה משכנותיהם של האלים. חורשות אלו נחשבות לאתרי פולחן קדומים ביותר במניפור ואף תורמות לשימור מגוון ביולוגי נדיר באזור.

בנוסף לאומנג לאי, ישנם גם אלים מקומיים ספציפיים הקשורים ליסודות הטבע, כגון אלי הנהרות, ההרים, הגשם והרוח. חלקם נחשבים לנציגים של האלוהויות הגדולות. לכן ניתן לומר שדת הסנאמאהיזם היא דת אנימיסטית עמוקה, הרואה את העולם כישות חיה ורוחנית. בני האדם, לפי האמונה, אינם נפרדים מהטבע אלא חלק ממארג קדוש אחד, שבו כל עץ, הר, נחל ורוח הם בעלי נשמה וערך רוחני.^[7]

זו דת פוליתאיסטית (ריבוי אלים) ואנימיסטית (אמונה שרוחות וכוחות חיים קיימים בטבע), הכוללת פולחן לאלים הקשורים לשמש, לירח, למים, להרים ולרוחות אבות. הדת מדגישה הרמוניה עם הסביבה, כיבוד אבות, והקשר בין האדם לטבע. אך במאה ה־18' רבים ממאיטי אימצו את ההינדואיזם, בעיקר את הזרם הוישנוואי, וכיום הם משלבים בין שתי המסורות. רבים מבני עם המאיטי שבים לאמץ את הדת העתיקה, ובמפקד האחרון מעל 222,000 איש הגדירו עצמם כסנמהיסטים.

תרבות, אמנויות ומחול

הריקוד המניפורי הידוע גם בשם "ג'אגוי" (Jagoi), הוא אחד מרשימת שמונת סגנונות הריקוד הקלאסיים שהוכרו על ידי האקדמיה סאנגיט נטאק ומשרד התרבות של הודו ונחשב לאחד הסמלים התרבותיים המזוהים ביותר עם מדינת מניפור. זהו ריקוד בעל אופי עדין, רוחני ומלודי, המבטא את השילוב שבין אמונה, אמנות ורגש דתי עמוק.

מקורו של הריקוד נעוץ במסורת העתיקה של העם המאיטי ובדת המקומית סנאמאהיזם, שבה שימש הריקוד חלק בלתי נפרד מטקסים דתיים, פולחנים חקלאיים ומועדים עונתיים. במאה ה־18', עם התפשטות ההינדואיזם במניפור ואימוץ פולחן האל קרישנה (Krishna) ובת זוגו ראדה (Radha), קיבל הריקוד ממד חדש – ביטוי לאהבה רוחנית ולשלווה פנימית, ונקשר במיוחד למיתולוגיה של קרישנה ולריקוד האלוהי שלו עם הגופיות (Gopis).^[8]

הריקוד האלוהי של קרישנה והרועות / חולבות הצעירות (גופיות, Gopis), הידוע בשם "ראסלילה" (Ras Leela), הוא אחד הסיפורים המרכזיים והמרגשים ביותר במיתולוגיה ההינדואית והיווה השראה לאמנות, למוזיקה ולריקוד ברחבי הודו. לפי המסורת, בלילה של ירח מלא בכפר ורינדאבן (Vrindavan), נשמע קול חלילו של קרישנה, וכל הנשים הצעירות בכפר – הגופיות, רועות פרות פשוטות אך בעלות לב טהור – עזבו את בתיהן ורצו אל היער, נמשכות בקסמו האלוהי. שם, לאור הירח, רקד עמן קרישנה ריקוד קוסמי מופלא, ריקוד האהבה והרוח, שבו כל אחת מן הגופיות חשה כי האל רוקד עמה לבדה. הריקוד הפך לסמל לנוכחותו האינסופית של האל בלבו של כל מאמין ולביטוי של אהבה רוחנית טהורה – הקשר שבין הנשמה האנושית לאלוהי, בין האדם לקרישנה, התגלמות היופי והאהבה המושלמת.

הראסלילה מייצג את האיחוד המיסטי בין האדם והאל ואת רעיון הבהקטי (Bhakti) – דבקות טוטאלית באל מתוך אהבה, שמחה והתמסרות. הגופיות, בעוזבן את חייהן הארציים כדי לרקוד עם קרישנה, מסמלות את ויתור האדם על כל ענייני העולם לשם איחוד עם הרוח העליונה. במניפור, הסיפור קיבל ביטוי אמנותי ייחודי דרך הריקוד המניפורי, שבו הרקדנים והרקדניות משחזרים את ריקוד הראסלילה בתנועות רכות, מעגליות ואיטיות, המדמות את ריקוד הירח והנשמות סביב האל.

הריקוד מבוצע לרוב בלילות ירח מלא, במקדשים או במעגלים פתוחים, והוא מלווה במוזיקה דבקותית מסורתית ובשירה בשפת הברג' (Braj), הנפוצה בצפון הודו. בגרסה המניפורית מופיע קרישנה לבוש בבגדים כחולים וזהובים – סמל לאינסוף ולשמיים – בעוד ראדה והגופיות לובשות בגדים לבנים וורודים המעוטרים בפרחים, המבטאים טוהר, אהבה ושלום.

הריקוד המניפורי מאופיין בתנועות רכות, מעגליות וזורמות, בקצב מתון ובתחושת חסד ושלווה. הוא שונה מאוד משאר הריקודים הקלאסיים של הודו, שבהם התיפוף והקצב מודגשים; כאן התנועה נראית כמעט מרחפת, והבעות הפנים משדרות עדינות, שלווה והשתקפות פנימית.

התלבושות בריקוד ייחודיות ומרהיבות. הנשים לובשות חצאית עבה בצורת גליל הנקראת "פאנק" (Potloi), עשויה מבד קשיח ומעוטרת בפרחים, חרוזים ונצנצים, מעליה צעיף דק המכסה את הראש והכתפיים. הגברים לובשים טוניקה לבנה, חגורת מותניים צבעונית ולעיתים טורבן. לבוש זה מדגיש את הטוהר הרוחני וההרמוניה שבין הגוף לנשמה.

המוזיקה המלווה את הריקוד מנוגנת בכלים המסורתיים של מניפור: תוף ה־פונג (Pung), המשמש גם לריקוד גברי מרשים הנקרא פונג צ'ולום (Pung Cholom) שבו המתופפים רוקדים תוך כדי תיפוף אקרובטי. כלי הקשת העתיק פנה (Pena) וכן חלילים וכלי מיתר נוספים כמו סרינדה (Sembong).

הריקוד המניפורי קיים בשני מופעים עיקריים: הראשון הוא הצורה הטקסית־דתית, המבוצעת במקדשים כחלק מטקסי פולחן ותפילה לאלים; והשני הוא הצורה הבימתית, שבה מועלים מחולות ודרמות המבוססים על סיפורי מיתולוגיה הינדואית או פולקלור מקומי.

במאה ה־20', הודות למאמציהם של מורים ורקדנים דגולים כמו גורו סינג'יט סינג (Guru Singhjit Singh) ו־שנטיבאלה דבי (Shantibala Devi), זכה הריקוד להכרה רשמית כאחת מצורות האמנות הקלאסיות של הודו והחל להילמד בבתי ספר לאמנות ברחבי המדינה ולהופיע בפסטיבלים בינלאומיים.

הריקוד המניפורי שונה מריקודי המחול ההודיים האחרים בתנועותיו העדינות והזורמות, והוא משלב אלמנטים של הווישנאווה ההינדואית עם האמונות המאיטיות העתיקות. הוא מבוצע גם בפסטיבל לאי הראובה (Lai Haraoba), פסטיבל עתיק לכבוד האלים המאיטים.

הריקוד המניפורי – או ג'אגוי – אינו רק מופע אמנותי, אלא תפילה בתנועה, ביטוי עמוק של שלווה, אמונה ואחדות הרוח עם האלוהי. הוא מגלם את יופייה הפנימי של מניפור ואת הרוך, הדיוק והחן המייחדים את תרבותה, והפך לאחד מסמלי הגאווה הרוחנית והאמנותית של העם המניפורי ושל הודו כולה.

אומנוות לחימה – Thang Ta

תאנג-טה ( Thang Ta) היא אמנות הלחימה המסורתית של מניפור, המשלבת תנועות חרב (Thang) וחנית (Ta). זוהי אמנות לחימה מרהיבה המשלבת אקרובטיקה, ריקוד ותנועות קרב. היא שימשה בעבר להכשרת לוחמי הממלכה, והיום היא מוצגת בפסטיבלים וכאמנות ביצועית. אמנות זו משלבת שימוש בכלי נשק קרים כמו חרבות, חניתות ומגנים, יחד עם תנועות גוף מדויקות, קפיצות ואקרובטיקה. במקור שימשה שיטה צבאית אמיתית של לוחמי מניפור, אך כיום היא גם אמנות מופע וענף ספורט מסורתי. בנוסף לקרבות בנשק, בתאנג טה קיימות גם טכניקות לחימה בידיים ריקות, תרגילים טקסיים ורוחניים, ואלמנטים הקשורים לפולחן דתי עתיק. כיום נלמדת תאנג טה ברחבי הודו ואף מחוץ לה, ונחשבת לסמל חשוב של התרבות המאיטית.

לסרטון אודות אומנות הלחימה תאנג-טה

תיאטרון – Shumang Lila

התיאטרון המניפורי, ובמיוחד ה"שומנג לילה" (Shumang Lila), הוא תיאטרון עממי ייחודי. שומנג לילה (Shumang Lila) הוא תיאטרון עממי מסורתי ייחודי שמקורו במדינת מניפור שבצפון־מזרח הודו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של העם המאיטי. מקור השם במילים מהמאיטילון – "שומנג" שפירושה "חצר פתוחה" ו"לילה" שפירושה "הצגה" או "מחזה", ולכן משמעותו המילולית היא "תיאטרון החצר". צורת אמנות זו מתבצעת במרכז חצר פתוחה, כשהקהל יושב סביב השחקנים במעגל, מה שיוצר חוויה אינטימית וקרובה בין המבצעים לצופים. בניגוד לתיאטרון מודרני, שומנג לילה מתקיים ללא תפאורה מורכבת, ללא תאורה מלאכותית וללא במות קבועות – הדגש הוא על המשחק, ההבעה, השפה, המוזיקה והיכולת ליצור רגש ודרמה באמצעות מינימום אמצעים. באופן מסורתי, כל השחקנים הם גברים, גם בתפקידים נשיים, אך כיום קיימות גם להקות נשים. השומנג לילה מאופיין בסגנון משחק ישיר, מלא הומור ורגש, תוך דיאלוג חי עם הקהל ולעיתים גם תגובה מיידית לקריאות או מחיאות כפיים של הצופים. נושאיו של התיאטרון מגוונים מאוד – החל מסיפורים מיתולוגיים ודתיים ממסורת המאיטי, דרך מחזות היסטוריים ודרמות מוסריות, ועד סאטירות חברתיות ופוליטיות על נושאים עכשוויים כמו עוני, שחיתות, אלימות, יחסים בין עדות, התמכרות לסמים ושינוי חברתי. בזכות יכולתו לשקף את המציאות ולדון בשאלות מוסריות וחברתיות בצורה נגישה, שומנג לילה מכונה לעיתים "קולו של העם". ההצגות מלוות במוזיקה מסורתית חיה הכוללת תופים, כלי מיתר וכלי נשיפה, והמעברים בין דרמה לקומדיה מלווים בשירה ובריקוד. מעבר להיותו מקור בידור, שומנג לילה משמש גם כלי חינוכי וחברתי – באמצעותו מועברים ערכים של אהבה, כבוד, אחדות ושלום. בתקופות של מתחים אתניים ופוליטיים במניפור, הצגות השומנג לילה שימשו לעיתים כאמצעי פיוס ודיאלוג בין קהילות. כיום מתקיימים במניפור פסטיבלים שנתיים שבהם להקות רבות מציגות ומתחרות, והשחקנים המצטיינים זוכים למעמד של כוכבים מקומיים. אף על פי שהעולם המודרני מציע אמצעי בידור רבים כמו קולנוע וטלוויזיה, שומנג לילה ממשיך לפרוח ולהתפתח – להקות רבות משלבות בו נושאים עכשוויים כמו זכויות נשים, טכנולוגיה, הגירה ואיכות הסביבה. בכך נשמרת המסורת העתיקה לצד רוח חדשה, והוא נחשב כיום לסמל תרבותי ולב ליבה של הזהות האמנותית של מניפור.

רטן תיאם (Ratan Thiyam) היה במאי תיאטרון, מחזאי, מעצב במה ואמן רב־תחומי ממדינת מניפור שבצפון־מזרח הודו, ונחשב לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על התיאטרון ההודי והבינלאומי במחצית השנייה של המאה ה־20' ותחילת המאה ה־21'. הוא נולד ב־20' בינואר 1948 למשפחה אמנותית – אביו, תיאם טרונקומר (Thiyam Tarunkumar), ואמו, בילאסיני דבי (Bilasini Devi), היו רקדנים ומורים לריקוד מניפורי מסורתי – והלך לעולמו ביולי 2025. לאחר לימודי אמנות וציור, למד תיאטרון בבית הספר הלאומי לדרמה (National School of Drama) בניו דלהי תחת הנחייתו של אברהים אלקאזי (Ebrahim Alkazi), וסיים את לימודיו בשנת 1974. בשנת 1976 ייסד באימפאל את קבוצת התיאטרון "צ'ורוס רפרטורי תיאטר" (Chorus Repertory Theatre), שהפכה למוקד של חדשנות ויצירה אמנותית. באמצעותה שילב תיאם בין מסורות הבמה המניפוריות – תנועות גוף, מקצבים, סמלים ואלמנטים טקסיים – לבין רעיונות עכשוויים בנושאים חברתיים, פוליטיים ופילוסופיים. הוא פיתח שפה תיאטרונית ייחודית ששילבה בין המסורת למודרנה, בין הרוחני לממשי, ובין המקומי לאוניברסלי. יצירותיו נעשו לרוב בשפת המניפורי בלבד, אך הצליחו לרתק קהלים ברחבי העולם בזכות עוצמת התנועה, הסמליות החזותית, המוזיקה והעיצוב הבימתי יוצא הדופן. תיאם נודע בהפקותיו המרהיבות, שכללו שימוש בטבע כסמל – עצים, אש, מים ואדמה – ובתנועה קולקטיבית מדויקת. בין יצירותיו הבולטות נמנות "צ'קרביוה" (Chakravyuh) ו"השיר של זמן הבדידות" (When We Dead Awaken), שהוצגו בפסטיבלים בינלאומיים כמו פסטיבל אדינבורו והביאו לו תהילה עולמית. הוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס סנגיט נאטאק אקדמי (Sangeet Natak Akademi Award) בשנת 1987 ועיטור פדמה שרי (Padma Shri) בשנת 1989 מטעם ממשלת הודו, כהוקרה על תרומתו האמנותית יוצאת הדופן. תיאם היה דמות מרכזית בתנועת "תיאטרון השורשים" (Theatre of Roots), ששאפה להשיב לבמה ההודית את יסודותיה המקומיים לאחר תקופת הקולוניאליזם, ושימש גם כיו"ר בית הספר הלאומי לדרמה בשנים 2013–2017. עבודתו לא רק קידמה את התיאטרון ההודי אל קדמת הבמה העולמית, אלא גם הפכה את מניפור למוקד יצירה בינלאומי. באמצעות יצירותיו הוא הצליח להראות כי תרבות מקומית, כאשר היא שומרת על זהותה ומדברת בשפה אמנותית עמוקה, יכולה להיות אוניברסלית ולהגיע אל לבבות אנשים ברחבי העולם. רטן תיאם נותר סמל של חדשנות, רוחניות ואומץ יצירתי, ואישיותו נחשבת עד היום למקור השראה למאות במאים, שחקנים ואמנים בהודו ובעולם כולו.

ספורט ומשחקים מסורתיים

אחד הסיפורים המרתקים של מניפור הוא שלפי דבריהם, משחק הפולו (Polo) המודרני הגיע מכאן. למקור הפולו יש גם דורשים אחרים כמו אירן וקשמיר, והשם האנגלי המקובל מגיע מהשפה הבאלטית (Balti) המדוברת בעמק נוברה וקרגיל בהודו, וכנראה כולם צודקים והמשחק הוא שילוב של כולם. המשחק נקרא בשפה המאיטית "סאגול קנג'יי" (Sagol Kangjei – סוס ומקל), והוא שוחק מאות שנים כמשחק מלכותי. משחק הפולו הוא אחד מענפי הספורט העתיקים בעולם,מלפני יותר מאלפיים שנה. הוא נולד ככל הנראה בפרס העתיקה (איראן של ימינו) כספורט צבאי של פרשים שנועד לאמן לוחמים ביכולת רכיבה, תמרון ולחימה קבוצתית. בהמשך התפשט המשחק למזרח – לסין, לטיבט ולממלכות ההימלאיה, ומשם גם לתת־היבשת ההודית. במאה ה־15' וה־16' שיחקו פולו באזורים כמו אפגניסטן, קשמיר ומניפור, שם קיבל המשחק את צורתו המודרנית. במניפור, הוא היה חלק חשוב מהתרבות המקומית, עם כללים קבועים וטקסים מסורתיים.

ב-1859, קצינים בריטיים – קפטן רוברט סטיוארט (Captain Robert Stewart) ו־סגן ג'וזף שרר (Lieutenant Joseph Sherer) – אשר שירתו באזור מניפור, צפו בו לראשונה והושפעו עמוקות ממנו. הם אימצו את החוקים, שינו את שם המשחק ל"פולו" ושיחקו אותו על סוסיהם. מכאן התפשט המשחק לכלכותה ולבריטניה, שם הוא אורגן ונוסחו כללים מודרניים לראשונה, כולל גודל המגרש, מספר השחקנים והציוד. מהבריטים התפשט הפולו במהירות למושבות אחרות של האימפריה – לארגנטינה, למצריים, לפקיסטן ולארצות הברית – והפך לספורט של אצילים וקציני צבא. בגרסתו המודרנית, הפולו הוא משחק קבוצתי המתקיים על סוסים, שבו שתי קבוצות של ארבעה שחקנים מתחרות ביניהן במטרה לחבוט בכדור עץ או פלסטיק בעזרת מקלות ארוכים (מַלֶטס) ולהכניסו לשער היריב. המשחק דורש רמה גבוהה של רכיבה, שיתוף פעולה ודיוק. כיום נחשב הפולו לספורט אלגנטי ויוקרתי, אך שורשיו נטועים עמוק במסורות של לוחמים ופרשים קדומים. מדינת מניפור גאה בכך שהיא נחשבת למקום הולדתו של הפולו המודרני, והעיר אימפאל היא ביתו של אחד ממגרשי הפולו העתיקים ביותר בעולם – מגרש הפולו של אימפאל (Imphal Polo Ground) – שבו מתקיימות עד היום תחרויות בינלאומיות לזכר מקורו המסורתי של המשחק.

משחקים מסורתיים נוספים

• Mukna הוא משחק היאבקות מסורתי פופולרי במניפור.
• Yubi Lakpi, משחק מגע מלא המשוחק עם אגוז קוקוס משומן, דומה למשחק הרוגבי המודרני. השחקנים צריכים לרוץ עם אגוז הקוקוס ולהעביר את קו השער, בעוד שהקבוצה היריבה מנסה לעצור אותם ולחטוף את האגוז.
• Hiyang Tannaba הוא פסטיבל משוט סירות מסורתי וצבעוני.
• Oolaobi הוא משחק חיצוני הנשחק בעיקר על ידי נשים, שבו השחקניות מתחלקות לתוקפות ומתגוננות, ונדרשות לתפישה, מהירות ואסטרטגיה.

פסטיבלים – חגיגת צבעים ותרבות.

פסטיבל הסנגאי (Sangai Festival)

פסטיבל הסנגאי (Sangai Festival) הוא הפסטיבל התרבותי החשוב והמרכזי ביותר במדינת מניפור, והוא נחשב ל"חגיגת הזהות" של המדינה. הפסטיבל נערך מדי שנה בחודש נובמבר בבירה אימפאל ובאתרים נוספים ברחבי המדינה, ומטרתו להציג את התרבות, האמנות, המסורת והמורשת הייחודיות של מניפור לעולם כולו. שמו של הפסטיבל ניתן על שם אייל הסנגאי (Sangai Deer) – חיה נדירה וקדושה בעיני העם המאיטי, שהיא גם החיה הלאומית של מניפור והסמל הרשמי של המדינה.

מקור שמו של הפסטיבל מסמל את הקשר העמוק שבין האדם לטבע במניפור. הסנגאי, הקרוי גם "אייל הרוקד" (Dancing Deer), חי בלעדית בפארק הלאומי קייבול למג'או (Keibul Lamjao National Park) – הפארק הצף היחיד בעולם, הנמצא בקצה אגם לוקטק (Loktak Lake). האייל מסמל רוך, חן ועדינות, ודרכו מבקש הפסטיבל להזכיר את חשיבות השמירה על הטבע ועל הסביבה לצד שימור התרבות.

הפסטיבל נערך לראשונה בשנת 2010 ביוזמת ממשלת מניפור, במטרה לקדם את המדינה כיעד תיירותי ותרבותי, לחזק את הכלכלה המקומית, ולתת במה לאומנים, יזמים וקהילות מכל רחבי מניפור. עם השנים התפתח האירוע לכדי פסטיבל רב־תחומי ובינלאומי הנמשך כשבוע, ובו משתתפים אלפי אמנים, מבקרים ותיירים מהודו ומהעולם.

במהלך ימי הפסטיבל מתקיימות מאות הופעות ותערוכות המשקפות את הרב־גוניות התרבותית של מניפור. בין האירועים ניתן למצוא מופעי ריקוד מסורתיים, כגון ריקוד מניפורי (Manipuri Dance) הקלאסי, ריקודי עם של שבטי הנאגה (Naga) והקוקי (Kuki–Zo), וכן מופעי תיאטרון, מוזיקה עממית, תצוגות אופנה של לבוש מסורתי, ותערוכות אמנות. בנוסף מתקיימים גם תחרויות ספורט מסורתיות – ובהן משחקי פולו (Polo) בסגנון המסורתי של מניפור, אומנויות לחימה כמו תאנג טה (Thang Ta), ותחרויות ספורט אתגרי.

הפסטיבל אינו עוסק רק באמנות ובבידור, אלא גם בקידום יוזמות כלכליות וקהילתיות. מתקיימות בו ירידי תיירות ומלאכה המציגים עבודות יד, טקסטיל מסורתי, תכשיטים, כלי במבוק וקני סוכר, לצד דוכני אוכל מקומיים המציעים מאכלים מניפורים ייחודיים. משתתפים בו גם שבטים מהאזורים ההרריים של מניפור, המציגים את תרבותם ושפתם, ובכך נוצר גשר בין העמק להרים, בין המאיטי לשבטים האחרים – ביטוי לערך של אחדות בתוך גיוון.

מדי שנה מוקם מתחם מרכזי בפארק האפוקפה (Hapta Kangjeibung) שבאימפאל, שבו נערכות ההופעות המרכזיות. במקביל מתקיימים אירועים גם במקומות נוספים, כמו באגם לוקטק ובפארק קייבול למג'או, כדי לחזק את הקשר בין הפסטיבל לטבע ולמקומות הסמליים של המדינה.

מעבר להיבט התרבותי, לפסטיבל הסנגאי יש גם חשיבות תיירותית וכלכלית רבה – הוא מושך עשרות אלפי מבקרים מהודו ומחו"ל, מעודד השקעות בתיירות, ומסייע לחשיפת מניפור כיעד ירוק, תרבותי ואותנטי. האירוע מהווה גם במה להידברות בין תרבויות, שכן משתתפים בו נציגים ממדינות שכנות כמו מיאנמר, תאילנד, וייטנאם ולאוס, וכך נוצרת תחושת שותפות אזורית.

בשנים האחרונות הפך הפסטיבל לסמל של גאווה וזהות מניפורית. הוא מדגיש את ערכי השלום, השיתוף וההרמוניה בין בני העמים השונים במדינה, ומציג את מניפור כמרכז תרבותי רב־פנים, שבו מסורת ומודרניות משתלבות בהרמוניה. והוא מציג את כל האוצרות התרבותיים של מניפור – אומנויות, תרבות, אריגת יד, אומנות, ספורט מקומי, מוזיקה, מטבח וספורט עבור תושבי מניפור, הסנגאי איננו רק חגיגה – הוא הצהרה של אהבה לאדמה, לטבע, ולמורשת עתיקת הימים של ארצם.

ניגול צ'קובה – חגיגת הקשר המשפחתי

פסטיבל ניגול צ'קובה (Ningol Chakkouba) הוא אחד החגים החשובים ביותר במדינת מניפור, והוא נחוג מדי שנה על ידי בני העם המאיטי כיום של חיזוק קשרי משפחה ואהבה בין אחיות נשואות לבין משפחותיהן.

הוא מתקיים ביום השני של חודש הִיאַנְגְגֵיי (Hiyangei) לפי הלוח המסורתי של בני המאיטי במניפור — חודש זה לרוב תואם לסוף אוקטובר או לתחילת נובמבר בלוח הגרגוריאני. משמעות השם בשפת המאיטילון היא "ניגול" – אחות נשואה, ו"צ'קובה" – הזמנה לסעודה, כלומר חג שבו מזמינים את האחות הנשואה לביתה של משפחתה כדי לסעוד יחד ולחגוג את הקשר המשפחתי. מקור הפסטיבל עתיק יומין ונקשר למסורות החצר המלכותית של מניפור, כאשר לפי האגדה נהגו המלכים להזמין את אחיותיהם הנשואות לארוחות חגיגיות בארמון פעם בשנה, מסורת שהשתמרה בחברה המאיטית והפכה לאירוע משפחתי כלל־עממי. ביום החג האח או האב שולח הזמנה לאחות הנשואה לבוא עם ילדיה לביתה ההורי, שם מתקיימת סעודה גדולה הכוללת מאכלים מסורתיים, מתנות וברכות הדדיות. הנשים מגיעות לבושות בבגדים מסורתיים צבעוניים ומביאות עמן פירות או ממתקים לסעודה, ואילו בני המשפחה מעניקים להן בגדים, תכשיטים ומתנות לאות אהבה והוקרה. מעבר להיבט המשפחתי, ניגול צ'קובה מסמל את הערכים החברתיים העמוקים של החברה המניפורית – כבוד הדדי, אחדות משפחתית ושימור הקשר בין נשים נשואות למשפחתן גם לאחר הנישואים. החג נחוג בדרך כלל בחודש נובמבר, ביום השני של חודש היאנגיי (Hiyangei) בלוח השנה המסורתי של מניפור, ונחשב ליום חג רשמי במדינה. בתקופה המודרנית הוא נחוג גם בקרב קהילות מניפוריות רבות ברחבי הודו ובעולם, ומתקיימות במסגרתו סעודות קהילתיות, מפגשי תרבות ותוכניות אמנות. ניגול צ'קובה מדגיש את הערך של משפחה כיסוד לחברה ואת הקשר העמוק בין עבר והווה בתרבות המאיטית, והוא נותר עד היום אחד מהחגים האהובים והמרגשים ביותר במניפור – חג של אהבה, זיכרון, אחווה וגעגוע הבאים לידי ביטוי דרך שולחן אחד משותף.

יאושנג – פסטיבל הצבעים

יאושנג (Yaoshang) הוא הפסטיבל הגדול, הצבעוני והעליז ביותר במדינת מניפור, והוא נחשב לאחד הסמלים הבולטים של התרבות והמסורת של העם המאיטי. הפסטיבל נחוג מדי שנה במשך חמישה ימים החל ביום הירח המלא של חודש לאמטה (Lamtaa) בלוח השנה המניפורי, אשר לרוב חל בחודש מארס-אפריל, במקביל לחג ההודי הידוע הולי (Holi). למרות הדמיון החיצוני להולי, יאושנג הוא חג בעל משמעות שונה, המשלב מסורות דתיות, פולקלוריות וחברתיות ייחודיות למניפור.

מקורו של הפסטיבל נעוץ במסורת העתיקה של העם המאיטי, עוד לפני כניסת ההינדואיזם לאזור, והוא היה במקור חג קהילתי הקשור לטבע, להתחדשות ולשמחת החיים. עם התפשטות ההינדואיזם במניפור במאה ה־18', יאושנג קיבל גם גוון דתי הקשור לסיפורי קרישנה (Krishna) ולחגיגת האביב, אך שמר על מאפייניו העממיים והקהילתיים.

היום הראשון של הפסטיבל נקרא "יאושנג מֵייתאבה" (Yaoshang Mei Thaba), שפירושו "הדלקת מדורת בקתות הקש הקרויות תאבה". בשעות הערב מדליקים ברחבי הכפרים והערים מדורות גדולות המסמלות את ניצחון האור על החושך, הטוב על הרע, והתחלה חדשה של תקופת האביב. ילדים ונוער מתכנסים סביב המדורה, שרים, רוקדים ומתפללים לשלום, לשגשוג וליבול טוב.

במהלך חמשת ימי החג, הרחובות של מניפור מתמלאים צבעים, מים, מוזיקה ושמחה. אנשים יוצאים מבתיהם, צובעים זה את זה באבקות צבעוניות ובמים צבעוניים – בדומה לחג ההולי, אך בסגנון מניפורי עדין ומקומי. עם זאת, יאושנג כולל מרכיבים תרבותיים ייחודיים: צעירים וילדים עוברים מבית לבית ואוספים תרומות כסף, מסורת שנקראת "נגאט פנגבה" (Nakat Phangba), שבה אנשים מעניקים תרומה סמלית המשמשת לארגון אירועים קהילתיים ופעילויות ספורט.

אחד המרכיבים הייחודיים ביותר של יאושנג הוא "תרבות הלילות" (Thabal Chongba) – ריקוד עם מסורתי שבו גברים ונשים, צעירים וצעירות, רוקדים במעגלים בלילות החג לצלילי מוזיקה קצבית. הריקוד, הנערך לרוב בשדות פתוחים או בכיכרות, נחשב למוקד חברתי חשוב המאפשר חיבור בין אנשים, חיזור, שמחה ושיתוף בין קהילות.

במהלך החג מתקיימות גם תחרויות ספורט מקומיות – ריצות, משחקי כדור, פולו מסורתי, קרבות אומנויות לחימה מסוג תאנג טה (Thang Ta), ותחרויות אתלטיקה. מטרתן לחזק את רוח הצעירים ולעודד אחווה ובריאות גופנית. לצד זאת מתקיימים מופעי מוזיקה, תיאטרון, מחול ותפילות בבתי המקדש, כאשר אווירת הפסטיבל משתרעת על פני כל המדינה.

יאושנג איננו רק חג צבעים ושמחה, אלא גם ביטוי לערכים חברתיים עמוקים: שוויון, אחווה וקהילתיות. בחג זה נמחקים גבולות מעמדיים ואתניים – כולם משתתפים יחד, ללא הבדל דת, מין או גיל. החג מבטא גם את אהבת החיים של תושבי מניפור ואת הקשר בין המסורת העתיקה לבין רוח הזמן החדשה.

בשנים האחרונות הפסטיבל קיבל גם משמעות מודרנית – בבתי ספר ובאוניברסיטאות נערכים מרתוני שלום, תהלוכות תרבות, ופעילויות שמקדמות סובלנות ושמירה על הסביבה. ממשלת מניפור אף רואה ביאושנג אמצעי חשוב לחיזוק אחדות המדינה ולשמירה על זהותה התרבותית.

בסיכומו של דבר, יאושנג הוא הרבה יותר מאשר "חג צבעים" – הוא חג של חיים, קהילה והתחדשות, שבו כל אדם, צעיר או מבוגר, משתתף בשמחת האביב בדרך שמאחדת את כל בני מניפור. דרך צבע, צחוק, ריקוד ושירה, הפסטיבל משמר את רוח האהבה, האחדות והשמחה שהן לב ליבה של התרבות המניפורית.

צ'יראובה – השנה החדשה המאיטית

צ'יראובה (Sajibu Cheiraoba) היא השנה החדשה המסורתית של העם המאיטי במדינת מניפור, והיא נחוגה ביום הראשון של חודש סג'יבו (Sajibu) בלוח השנה המסורתי של המאיטים, לרוב בסוף אפריל או בתחילת מאי – שבועיים אחרי פסטיבל היאושנג. חג זה הידוע גם כ-Sajibu Nongma Panba, מסמל התחדשות, טיהור רוחני והתחלה חדשה, והוא אחד הפסטיבלים החשובים ביותר בתרבות המניפורית. ביום זה מנקים את הבית, מסדרים אותו בקפידה ומקשטים אותו בפרחים ובעלים ירוקים, כהכנה לקבלת השנה החדשה. בני המשפחה לובשים בגדים מסורתיים צבעוניים, ומכינים סעודה חגיגית הכוללת מאכלים מסורתיים של מניפור – דגים, ירקות, מנות כמו אירומבה (Eromba) ואוטי (Ooti) ועוד – ולעיתים מחליפים מנות עם השכנים כביטוי לידידות ולאחדות קהילתית. בחלק מהבתים מציעים מזון, פירות ופרחים לאלים המקומיים ולרוחות המגינות על המשפחה, כסמל להודיה ולבקשת ברכה לשנה הבאה. לאחר הארוחה נוהגים התושבים לטפס על גבעה סמוכה או על הר קטן, מתוך אמונה שהעלייה לגובה מביאה מזל טוב וסמלית לעלייה והתקדמות בחיים במהלך השנה החדשה. בחלק מהמקומות משחררים דג קטן כטקס טיהור שנקרא "נגמו אוסין" (Ngamu Usin), המבטא את סילוק הרוע והזמנת הטוב. צ'יראובה משלבת בין מסורות עתיקות של דת הסנאמאהיזם לבין השפעות ההינדואיזם, ומבטאת את ההרמוניה שבין האדם, משפחתו והטבע. מעבר לטקסים הדתיים, החג מייצג ערכים של אחדות, חמלה, קהילתיות ותקווה לשנה של שלום וברכה. עבור תושבי מניפור, צ'יראובה היא לא רק חג של התחלה חדשה, אלא גם הזדמנות להתחבר לשורשים, למשפחה ולמורשת התרבותית העשירה של העם המאיטי, והיא נחוגה כיום לא רק במניפור אלא גם בקרב קהילות המאיטים ברחבי הודו ובעולם כולו.

סיכום:

התרבות של מניפור היא מארג מרהיב של אמונות, מיתוסים, טקסים ואמנויות, המשקפת את רוחו המיוחדת של העם המאיטי ושל שאר הקהילות החיות בה. הדת המקומית – הסנאמאהיזם – ממשיכה להשפיע על חיי היומיום, גם לאחר מאות שנים של חדירה הינדואית ונוצרית, ומעניקה זהות ייחודית הנשענת על כבוד לטבע, לשורשים ולרוח האדם. דרך ריקוד, תיאטרון, פולקלור ופסטיבלים כמו יאושנג, ניגול צ'קובה והסנגאי, נוכחת מניפור כתרבות חיה ודינמית, השומרת על מסורותיה ובו בזמן מתחדשת ללא הרף. האלים, האלות ואלי הטבע, לצד האומנים והיוצרים בני זמננו, ממשיכים לספר את סיפורה של מניפור – סיפור של אהבה, הרמוניה והתמסרות ליופי, שבו כל תנועה, צליל וצבע הם ביטוי לאחדות בין אדם, טבע ואלוהי.

[1] Premabati Sharma. “Reclaiming the Traditional Meitei Deities (Sanamahism).” Paripex – Indian Journal of Research, Vol. 11, Issue 03, March 2022.

[2] Singha, N. Binoy. “Leimarel Sidabi: The Great Mother Goddess of Meiteis.” International Journal of Multidisciplinary Research and Development, vol. 7, no. 6, 2020, pp. 45-50. Imphal, Manipur

[3] Singh, Ningthoujam. “Umang Lai Sanamahi: The Household Deity of Meiteis.” International Journal of Humanities and Social Science Invention (IJHSSI), Vol. 9, Issue 5, Imphal, Manipur, 2020, pp. 12–20.

[4] Singha, N.B. “Manipuri Legend Panthoibi and the Social Content.” Shikshan Sanshodhan – Research Culture & Society, vol. 10, no. 1, April 2023

[5] Singha, N. Binoy. “Pakhangba: The Serpent God of the Meiteis.” International Journal of Creative Research Thoughts (IJCRT), Vol. 8, Issue 11, November, Imphal, Manipur 2020, pp. 245–252.

[6] "אומאנג" פירושו "יער" ו"לאי" פירושו "אל". חורשות קדושות כאלה יש גם במגהאליה השכנה.

[7] Singh, N. Binoy. “Umang Lai: The Sacred Groves and Forest Deities of Manipur.” Journal of Environmental Anthropology, Vol. 5, Issue 2, Imphal, Manipu,.2021, pp. 67–78.

[8] Britannica Editors. “Manipuri dance.” Encyclopaedia Britannica, 2024. britannica.com

Kunjo Singh, P. “Manipuri Classical Dance – Ras Lila.” E-Pao! Manipur / Arts & Culture, 2007. e-pao.net