מבוא לטיול בגינאה (Guyana)

כתב: גילי חסקין, 15-08-25

ראו גם: ההיסטוריה של גיאנה, התרבות של גיאנה, מבוא לטיול בסורינאם, תולדות סורינאם

ראו מצגת דידקטית על גיאנה

בין האמזונס לקריביים, במקום שבו נהרות אדירי־מים נושקים ליערות גשם בתוליים, שוכנת גיאנה – פנינה נסתרת של דרום אמריקה.

זו ארץ של נופים פראיים שלא השתנו מאז ימי החלוצים, שבה הרים ירוקים כגלי ים, מפלים עצומים, סוואנות זהובות וכפרים ילידיים השומרים מסורות עתיקות. כאן תמצאו שילוב נדיר של גאוגרפיה דרמטית, עולם חי עשיר להפליא, וחברה מרובת תרבויות – אפרו־קריביות, הודיות, ילידיות ואירופיות – שחיות זו לצד זו ומשמרות פסיפס תרבותי ייחודי.

אך גיאנה אינה רק גן עדן אקולוגי – היא גם סיפור כלכלי מפתיע, ממטעי הסוכר והרום של העבר ועד בום הנפט של ההווה, שמבטיח לשנות את פניה. למטיילים היא מציעה הרפתקה אמיתית: חציית נהרות בקאנו, מסעות בג'ונגלים שאין בהם שבילים, ומפגש עם אנשים שחיים בהרמוניה נדירה עם סביבתם.

תקציר

גיאנה, בשמה הרשמי "הרפובליקה השיתופית של גיאנה", היא מדינה בחוף הצפוני של דרום אמריקה, המזוהה מבחינה תרבותית עם האיים הקריביים, ושבעבר הייתה חלק מהאיים הקריביים הבריטיים ההיסטוריים. ג'ורג'טאון (Georgetown) היא בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בה. גיאנה גובלת באוקיינוס האטלנטי מצפון, בברזיל מדרום ומדרום־מערב, בוונצואלה ממערב ובסורינאם ממזרח.

שטחה של גיאנה הוא 214,969 קמ"ר (83,000 מייל רבוע), והיא המדינה הריבונית השלישית בקוטנה בדרום אמריקה היבשתית אחרי אורוגוואי וסורינאם, והשנייה מבחינת מיעוט האוכלוסין אחרי סורינאם. היא גם אחת המדינות בעלות צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם. השפה הרשמית היא אנגלית, אם כי רבים מהתושבים דוברים בנוסף שפות ילידיות. המדינה מתאפיינת במגוון בתי גידול טבעיים ובמגוון ביולוגי עשיר במיוחד, וכוללת חלק מיער האמזונס – יער הגשם הטרופי הגדול והמגוון ביותר בעולם.

האזור הידוע בשם "גויאנות" (The Guianas) מתייחס לרמת הסלעים הגדולה שמצפון לנהר האמזונס (Amazon River) וממזרח לנהר האורינוקו (Orinoco River), המכונה "ארץ המים הרבים".

בגיאנה (Guyana) חיים תשעה שבטים ילידיים: הוואי־וואי (Wai Wai), מקושי (Macushi), פטמונה (Patamona), לוקונו (Lokono), קלינה (Kalina), ואפישאנה (Wapishana), פמון (Pemon), אקאוואיו (Akawaio) וואראו (Warao).

מבחינה היסטורית, שלטו באזור שבטי הלוקונו (Lokono) והקלינה (Kalina), עד שהאזור עבר קולוניזציה בידי ההולנדים (Dutch), ומאוחר יותר, בסוף המאה ה־18, עבר לשליטת הבריטים (British). בתקופת השלטון הבריטי, היא נקראה "גיאנה הבריטית" (British Guiana) וכלכלתה התבססה בעיקר על מטעים (Plantations) עד שנות ה־50 של המאה ה־20.

דגל גויאנה מכונה "הזהב המעופף" (The Golden Arrowhead) והוא אחד הדגלים הייחודיים והסמליים ביותר באמריקה הדרומית. הוא אומץ רשמית ב־26 במאי 1966, עם קבלת העצמאות מהממלכה המאוחדת.

הדגל מורכב מחמישה צבעים, שכל אחד מהם נושא משמעות לאומית:

• רקע ירוק – מסמל את שפע היערות, הפוריות והחיים החקלאיים של המדינה.
• משולש זהב – בצורת חץ המצביע ימינה (לכיוון התורן), מסמל את עתיד האומה ואת עושרה במינרלים ומשאבים טבעיים.
• שוליים לבנים – מקיפים את המשולש הזהוב ומייצגים את הנהרות והשפע המימי של גויאנה.
• משולש אדום – קטן יותר, צמוד לתורן, מסמל את אומץ העם ונחישותו בבניית האומה.
• שוליים שחורים – מקיפים את המשולש האדום ומייצגים את כוח הסיבולת והחוסן של האומה.

גיאנה (Guyana) קיבלה עצמאות בשנת 1966 והפכה לרפובליקה במסגרת 'חבר העמים הבריטי' (Commonwealth) בשנת 1970. המורשת הקולוניאלית הבריטית ניכרת במערכת הפוליטית, בלינגואה פרנקה (Lingua Franca), ובאוכלוסייה הרב־אתנית הכוללת הודים (Indians), אפריקאים (Africans), ילידים (Indigenous Peoples), סינים (Chinese), פורטוגלים (Portuguese), אירופים נוספים (Other Europeans) ובני תערובת (Mixed Heritage). גיאנה היא המדינה היבשתית היחידה בדרום אמריקה שבה אנגלית היא השפה הרשמית. עם זאת, רוב האוכלוסייה מדברת קריאולית גיאנית (Guyanese Creole), שפה המבוססת על אנגלית, כשפת אם. גיאנה היא חלק מהקריביים של חבר העמים ונחשבת לחלק מהקריביים היבשתיים, עם קשרים תרבותיים, היסטוריים ופוליטיים הדוקים לשאר מדינות הקריביים. היא משמשת גם כמטה הקהילייה הקריבית (CARICOM)[1] והצטרפה בשנת 2008 כמדינה מייסדת לאיחוד מדינות דרום אמריקה[2].

סמל גויאנה אומץ רשמית בשנת 1966, עם קבלת העצמאות מבריטניה, והוא משלב סמלים טבעיים, היסטוריים ותרבותיים שמייצגים את המדינה.

• המגן (Shield): הפס הלבן הגלי – מייצג את נהרות המדינה הרבים, שמעניקים לגויאנה את הכינוי "ארץ המים" (Land of Waters).
• פרח הלוטוס הוויקטורי (Victoria regia) – צמח המים הלאומי של גויאנה, מסמל יופי טבעי ושפע ביולוגי.
• שני יהלומים – מסמלים את עושר המשאבים המינרליים של המדינה.
• ראש חץ אינדיאני – מסמל את העמים הילידיים, את מורשתם ואת תרומתם להיסטוריה של גויאנה.
• הקמטים העליונים במגן: שלושה פסים כחולים – מייצגים את שלושת הנהרות הגדולים: אסיקיבו (Essequibo), דמררה (Demerara) וברבייס (Berbice).
• תומכי המגן (Supporters) הם שני יגוארים – סמל לעוצמה, אומץ והחיוניות של המדינה.
• היגואר הימני אוחז בגרזן אצ'רון (Pickaxe) – מייצג את התעשייה והכרייה.
• היגואר השמאלי אוחז בקנה סוכר ושושנת אורז – מסמלים את החקלאות המרכזית לכלכלה של גויאנה.
• מעל המגן יש קסדה מסורתית ומעליה נוצה אינדיאנית צבעונית – שוב, מחווה למורשת הילידית.
• בתחתית הסמל, על סרט כחול: "One People, One Nation, One Destiny" – "עם אחד, אומה אחת, גורל אחד" – מסר של אחדות לאומית על אף הרקע האתני המגוון.

בשנת 2017, 41% מתושבי גיאנה חיו מתחת לקו העוני. מאז גילוי הנפט הגולמי בשנת 2015 והתחלת הקידוחים המסחריים ב־2019, כלכלת גיאנה נמצאת בתהליך שינוי מהיר. בשנת 2020 צמח התוצר המקומי הגולמי ב־49%, מה שהפך אותה – לפי מקורות מסוימים – לכלכלה הצומחת ביותר בעולם. עם עתודות נפט מוערכות של 11 מיליארד חביות, גיאנה צפויה להפוך עד 2025 לאחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם לנפש. הגילוי – שנחשב לתוספת הגדולה ביותר למאגרי הנפט הגלובליים מאז שנות ה־70 – מציב את גיאנה במקום הרביעי בתמ"ג לנפש ביבשת אמריקה, אחרי ארצות הברית, קנדה והבהאמה. לפי הבנק העולמי (2023), על אף הבום הכלכלי, העוני עדיין נפוץ והמדינה ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בניהול צמיחתה המהירה בצורה מבנית.

אטימולוגיה

השם "גיאנה" (Guyana) נגזר מהמונח "גויאנה" (Guiana), שהיה בעבר שם לאזור גאוגרפי רחב יותר, שכלל את השטחים המוכרים כיום כגיאנה (גיאנה הבריטית), סורינאם (גיאנה ההולנדית), גיאנה הצרפתית, מחוז גויאנה בוונצואלה (גיאנה הספרדית) ואמדפה (Amapá) בברזיל (גיאנה הפורטוגלית). על פי מילון אוקספורד לאנגלית, מקור השם "גיאנה" הוא בשפה אמרינידית ("אינדיאנית") ילידית, ומשמעותו "ארץ המים הרבים". המילה "שיתופית" בשם הרשמי של המדינה, מתייחסת לרעיון הסוציאליזם השיתופי.

השם "גינאה" במושג "הגינאות" של דרום אמריקה, הוא ירושה מתקופת הגילויים הגאוגרפיים,.

השם המקורי – "Guinea" – שורשיו באירופה. כבר במאה ה־15, חופי מערב אפריקה בין סנגל לקמרון נקראו בידי הפורטוגלים והספרדים "גינאה". מקור המילה כנראה מהשפה הברברית או הערבית, שבה "גנאווה" (Gnawa), התייחסו לעמים כהי-עור, שחיו מדרום לסהרה.

כאשר האירופאים (בעיקר הספרדים והפורטוגלים, ובהמשך ההולנדים, הצרפתים והבריטים) גילו את רצועת החוף הצפונית של דרום אמריקה – בין שפך נהר אורינוקו (Orinoco) במערב לשפך  נהר האמזונס במזרח – הם מצאו שם אקלים טרופי, חופים דומים, וצבע עור כהה של האוכלוסייה הילידית. הדבר הזכיר להם את חוף גינאה באפריקה. מתוך ההקבלה, הם העניקו לאזור את השם "Guiana" (בספרדית ופורטוגלית: Guiana; בצרפתית: Guyane; בהולנדית: Guiana). המילה נכתבה בצורה שונה מהשם האפריקאי, אך שמרה על הדמיון הצלילי, וכך נטבע המונח "הגינאות".

בהמשך, האזור התחלק בין שלוש מעצמות:

1. British Guiana (כיום גיאנה)
2. Dutch Guiana (כיום סורינאם)
3. French Guiana (עדיין טריטוריה צרפתית)

בקיצור – השם "גינאה" בדרום אמריקה הוא "שם ייבוא" מהגיאוגרפיה של אפריקה, תוצר של תפיסה אירופאית, שלפיה די בדמיון באקלים, בצמחייה ובצבע העור, כדי להעתיק שם ממקום אחד בעולם לאחר.

גיאוגרפיה

מיקום: בקצה הצפוני של יבשת דרום אמריקה. השטח שבשליטת גיאנה משתרע בין קווי הרוחב 1° ל־9° צפון ובין קווי האורך 56° ל־62° מערב,

שטחה של גיאנה הוא 214,969 קמ"ר (בערך פי עשרה משטחה של מדינת ישראל).

מספר תושבים

גיאנה חיים כיום כ־800,000 תושבים (הערכה לשנת 2025).

צפיפות נמוכה מאוד – בערך 4 נפש לקמ"ר בלבד (אחת הנמוכות בעולם), בגלל שרוב המדינה מכוסה יערות גשם ואזורי פנים כמעט ריקים.

פיזור גאוגרפי – כ־90% מהתושבים חיים ברצועת החוף הצרה בצפון, בעיקר סביב עיר הבירה ג'ורג'טאון (Georgetown).

גבולות:

ונצואלה ממערב; ברזיל מדרום ומדרום־מערב; סורינאם ממזרח; האוקיינוס האטלנטי בצפון.

סכסוכי גבול

לגיאנה (Guyana) יש שני סכסוכי גבול עיקריים, ששניהם נמשכים עד ימינו:

א. עם ונצואלה – סכסוך גדול ומתמשך על אססיקיבו, בשטח ענק ועשיר במשאבים.

ב. עם סורינאם – סכסוך קטן יותר, בעיקר על מיקום מדויק של הגבול, בעל חשיבות משנית ביחס לסכסוך עם ונצואלה.

1. הסכסוך עם ונצואלה – אזור אססיקיבו (Essequibo)

השטח השנוי במחלוקת: כ־159,500 קמ"ר, שהם כמעט שני שלישים משטחה של גיאנה, ממערב לנהר אססיקיבו.

הרקע: במאה ה־19 קבעה בוררות בינלאומית (1899) את הגבול בין גיאנה הבריטית לבין ונצואלה, וקבעה שהשטח שייך לבריטניה. ונצואלה קיבלה את ההחלטה בתחילה, אך חזרה בה בשנות ה־60, ממש לפני עצמאות גיאנה (1966). ונצואלה טוענת שהבוררות הייתה "בלתי הוגנת", ותובעת את השטח כולו. מאז 1966 הנושא נדון שוב ושוב, והועבר לבית הדין הבין־לאומי לצדק (ICJ), שם מתנהלת התביעה. האזור עשיר מאוד במקורות טבע, כולל נפט, גז וזהב, מה שהופך את הסכסוך לרגיש במיוחד.

2. הסכסוך עם סורינאם – אזור ניו ריבר טריאנגל (New River Triangle)

השטח השנוי במחלוקת: כ־15,600 קמ"ר, ממזרח לנהר קורנטיין (Corentyne), המכונה גם "משולש הנהר החדש". הגבול המוסכם היה אמור להיות לאורך נהר הקורנטיין, אך הוויכוח הוא האם הגבול עובר במרכז הנהר או לאורך הגדה המערבית שלו. המחלוקת לא הוסדרה לחלוטין, אך ב־2007 פסק בית הדין לחוק הים (UNCLOS) בעניין הגבול הימי בין המדינות, מה שסייע להוריד מתחים. האזור מכיל יערות גשם, נהרות פוטנציאליים להפקת אנרגיה, ואפשרות למקורות טבע נוספים.

והיא אחת המדינות בעלות הצפיפות הנמוכה ביותר בעולם.

את המדינה ניתן לחלק לחמישה אזורים טבעיים:

1. רצועת חוף צרה, פורייה ובוצית לאורך האוקיינוס האטלנטי (המישור החופי הנמוך), שבה מתגוררת רוב האוכלוסייה.
2. חגורת חול לבן בפנים הארץ (אזור החול והחומר הגבעי), שבה מצויים רוב מרבצי המינרלים של גיאנה.
3. יערות גשם עבותים (אזור ההרים המיוערים) בדרום המדינה.
4. אזורי סוואנה צחיחים יותר בדרום־מערב.
5. מישורי פנים קטנים יותר (סוואנת הפנים) המורכבים ברובם מהרים המטפסים בהדרגה לעבר הגבול עם ברזיל.

כמה מההרים הגבוהים ביותר בגיאנה הם הר אייאנגאנה (Mount Ayanganna) שגובהו 2,042 מטר, הר קבוראי (Monte Caburaí) שגובהו 1,465 מטר, והר רוריימה (Mount Roraima) שגובהו 2,772 מטר – ההר הגבוה ביותר במדינה – השוכן בנקודת הגבול המשולשת בין ברזיל, גיאנה וונצואלה, ומהווה חלק מרכס הפאקרהיימה (Pakaraima Range). ההרים השולחניים (Tepuis) של גיאנה נחשבים למקור ההשראה לרומן "העולם האבוד" (1912) של סר ארתור קונן דויל ((Sir Arthur Conan Doyle))[3].

במדינה יש גם מצוקים געשיים רבים ומפלים, ביניהם מפלי קייטאור (Kaieteur Falls) הנחשבים לאחד המפלים העוצמתיים בעולם.

מצפון לנהר רופונוני משתרעת סוואנת רופונוני, ומדרום לה נמצאים הרי קאנוקו (Kanuku). הרי קאנוקו משתרעים בדרום־מערב גיאנה, בלב חבל הרופונוני (Rupununi), בין הנהרות ריו בראנקו (Rio Branco) והאסיקיבו (Essequibo). רכס ההרים, שאורכו כ־120 ק"מ, מחולק לשני תתי־רכסים עיקריים – הקאנוקו המזרחיים (Eastern Kanuku Mountains) והקאנוקו המערביים (Western Kanuku Mountains) – שביניהם זורם נהר רופונוני. גובה הפסגות אינו מרקיע שחקים ביחס לרכסי האנדים, אך הן מתנשאות לגבהים של עד כ־1,067 מטר, ויוצרות נוף דרמטי של פסגות ירוקות, יערות עבותים ועמקים רוויים במים[4].

ארבעת הנהרות הארוכים ביותר הם:

1. נהר האסיקיבו (Essequibo) באורך 1,010 ק"מ.
2. נהר הקורנטיין (Courentyne) באורך 724 ק"מ. מהווה את הגבול עם סורינאם.
3. נהר הברביס (Berbice), באורך 595 ק"מ .
4. נהר הדמררה (Demerara) באורך 346 ק"מ.

בשפך נהר האסיקיבו פזורים מספר איים גדולים, ולאורך החוף הצפון־מערבי משתרעת "חוף הצדפות" (Shell Beach) באורך 145 ק"מ, המשמשת אזור קינון מרכזי לצבי ים (בעיקר צבי ים גילדי) ולחיות בר נוספות.

האקלים טרופי . לרוב חם ולח, אך מתון יותר לאורך החוף בזכות רוחות הסחר הצפון־מזרחיות. ישנן שתי עונות גשמים: הראשונה ממאי ועד אמצע אוגוסט, והשנייה מאמצע נובמבר ועד אמצע ינואר.

סביבה

הנופים של גיאנה מגוונים כמו החיים בהם: חופי ים פראיים, אזורים ימיים עשירים, רצועות ליטורל (אזורי גאות ושפל), שפכי נהרות, ביצות, יערות מנגרובים, נהרות רחבים, אגמים שקטים, אזורי ביצה, מרחבי סוואנה, יערות חול לבן וחול חום, יערות הרריים ויערות עננים, יערות לחים נמוכים ושטחי שיחים ירוקי־עד צחיחים. לא פחות מ־14 אזורים הוגדרו כ"מוקדי חום" ביולוגיים, עם פוטנציאל להצטרפות למערכת השמורות הלאומית.

גיאנה היא גן עדן לחובבי טבע, מהמדינות העשירות ביותר במגוון ביולוגי על פני כדור הארץ. כאן חיים למעלה מ־225 מיני יונקים, כ־900 מיני עופות, 880 מיני זוחלים, ויותר מ־6,500 מיני צמחים.

ההיסטוריה הטבעית המופלאה של האזור תועדה כבר לפני מאות שנים בידי חוקרים כמו סר וולטר ראלי (Sir Walter Raleigh) וצ'ארלס ווטרטון (Charles Waterton), ובהמשך על ידי חוקר הטבע סר דייוויד אטנבורו (Sir David Attenborough) וג'רלד דארל (Gerald Durrell). בדרום המדינה משתרעים מהמרחבים הבתוליים ביותר של יערות ירוקי־עד בצפון אמריקה הדרומית. מרביתם יערות הרריים גבוהים ונמוכים, שלצידם שטחים עצומים של יערות מוצפים לאורך הנהרות הגדולים. בזכות צפיפות אוכלוסייה נמוכה במיוחד, מרבית היערות נותרו שלמים.

ראו באתר זה: האמזונס

בגיאנה נמצא אחד מיערות הגשם השמורים והבתוליים ביותר בדרום אמריקה, שחלקים ממנו כמעט בלתי נגישים לאדם. בשנת 2008 שידרה ה־BBC סדרה תיעודית בת שלושה חלקים בשם "הארץ האבודה של היגואר" (Lost Land of the Jaguar), שהציגה את המגוון הביולוגי האדיר של המדינה, ובכללו מינים חדשים למדע ומינים נדירים כמו לוטרה ענקית ועיט הרפיה.

מעל 80% משטחה של המדינה עדיין מכוסה ביערות בתוליים – ביתם של הסחלבים הנדירים בעולם. מרצועות ירוקי־עד צחיחות ועונתיות, דרך יערות גשם נמוכים, ועד יערות גשם הרריים עבותים, בהם גדלים למעלה מאלף מיני עצים. האקלים הטרופי, הגאולוגיה הייחודית והמערכות האקולוגיות השמורות כמעט לחלוטין, מעניקים לגיאנה רצועות נרחבות של בתי גידול עשירים במינים, כ־8,000 מיני צמחים. ביניהם בין כ־173 ל־284 מיני צמחים אנדמיים (כלומר, קיימים רק בגיאנה) [5].

גיאנה מחולקת לשישה אקו־אזורים:

1. יערות לחים של רמת גיאנה (Guayanan Highlands moist forests).
2. יערות לחים גיאניים (Guianan moist forests).
3. יערות ביצה בדלתת האורינוקו (Orinoco Delta swamp forests).
4. צוקי הטפוי (Tepuis).
5. סוואנת גיאנה (Guianan savanna).
6. מנגרובי גיאנה (Guianan mangroves).

בלב כל אלה שוכן אזור מגן גיאנה (Guiana Shield), מהאזורים הפחות נחקרים, אך העשירים ביותר בדרום אמריקה, שבו למעלה מ־70% מבתי הגידול נותרו ללא מגע יד אדם.

סקר של מוסד הסמית'סוניאן (Smithsonian Institution) מצא באזור כמעט 2,700 מיני צמחים, המשתייכים ל־239 משפחות – ומדענים משערים כי מינים רבים נוספים טרם התגלו. העושר הצמחי הזה מזין עולם חי מרתק, כפי שנחשף בסקר ביולוגי של ארגון "שימור בינלאומי" (Conservation International). מי אגן ההיקוות של נהר האסיקיבו נקיים מזיהום, ומהווים בית ללוטרות ענק, קפיברות, מיני קיימנים, ולמגוון עשיר של דגים וחסרי חוליות מימיים. בנהרות אחרים אפשר למצוא בעלי חיים נדירים כמו  הארפאימה ((Arapaima gigas)) – דג המים המתוקים בעל קשקשים הגדול בעולם[6]; לוטרת הנהרות הענקית ((Pteronura brasiliensis)) – הגדולה והנדירה ביותר מסוגה בעולם[7].

על פני היבשה עדיין משוטטים חיות־בר אייקוניות כמו יגוארים, טפירים, כלבי שיח[8], דובי נמלים [9]ענקיים וקופי סאקי[10]. שמי הסוואנה והיערות מתמלאים בצלילי יותר מ־800 מיני עופות, בעוד עולם הזוחלים והדו־חיים מוסיף נדבך נוסף של צבע וצורה לפסיפס הטבעי.

בשנת 2004 העניקה ממשלת גיאנה זכויות על יותר מ־4,000 קמ"ר (כמיליון אקרים) במחוז הילידי קונאשן (Konashen Indigenous District) לאזור שימור בבעלות קהילתית – הגדול מסוגו בעולם – המנוהל בידי בני שבט הואי־ואי (Wai Wai). בנוסף, הוקם "המרכז הבינלאומי לשימור ופיתוח יערות הגשם של איווקראמה" (Iwokrama International Centre for Rain Forest Conservation and Development) לקידום שמירה ושימוש בר־קיימא ביער איווקראמה. מאז 2009, משתפות גיאנה ונורווגיה פעולה ביוזמות לפיתוח ירוק, תוך שמירה על שיעורי כריתת יערות נמוכים במיוחד.

אוכלוסייה

אוכלוסיית גיאנה היא רב־גזעית ורב־אתנית, ומקורה בהגירות מהודו, אפריקה, אירופה וסין, לצד עמים ילידיים. על אף הרקע האתני המגוון, רוב הקבוצות חולקות שפה משותפת – אנגלית – וכן דיאלקט מקומי של אנגלית קריאולית גיאנית.

הקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא האינדו־גיאנים (Indo-Guyanese, המכונים גם East Indians), צאצאי עובדים בחוזה מהודו, המהווים 43.5% מהאוכלוסייה לפי מפקד 2002. אחריהם נמצאים האפרו־גיאנים (Afro-Guyanese), צאצאי עבדים שהובאו מאפריקה, בעיקר ממערב אפריקה, והם מהווים 30.2%. בעלי המוצא המעורב בגיאנה מהווים 16.7%.

העמים הילידיים, שנכון לכנותם "אמרינדים" (Amerindians), מהווים 10.5% מהאוכלוסייה. תשעת העמים הילידיים בגיאנה, המוגדרים לפי שפה, הם: אקאוואיו (Akawaio), אראוואק (Arawak – Lokono), ארקונה (Arekuna – Pemon), קריב (Carib – Karinya), מקושי (Makushi), פאטאמונה (Patamona), ואי ואי (Wai Wai), וופישאן (Wapichan) וווראו (Warao). זוהי הקבוצה הדמוגרפית השלישית בגודלה במדינה, והם מהווים את רוב האוכלוסייה בפנים הארץ הדרומי.

האפרו־גיאנים הם ברובם צאצאי קבוצות אתניות ממערב אפריקה, כגון האשנטי (Ashanti) מגאנה, יורובה (Yoruba) מדרום־מערב ניגריה, איגבו (Igbo) מדרום־מזרח ניגריה, ומנדינגו (Mandingo) מסנגל.

מרבית האינדו־גיאנים הם צאצאי עובדים בחוזה שהיגרו מצפון הודו, במיוחד מאזורי בהוג'פור (Bhojpur) ואוואד' (Awadh) שב"חגורת ההינדי" (Hindi Belt), במדינות אוטר פרדש, ביהאר וג'הרקאנד של ימינו. מיעוט משמעותי של אינדו־גיאנים הם צאצאי מהגרים בחוזה שהגיעו ממדינות טמיל נאדו ואנדרה פרדש שבדרום הודו; אלו מהווים את קבוצת המוצא הגדולה ביותר באזור מזרח ברביס־קורנטיין (East Berbice-Corentyne). שתי הקבוצות הגדולות – אינדו־גיאנים ואפרו־גיאנים – חוו לאורך השנים מתחים אתניים מסוימים.

כלכלה

כלכלת גיאנה היא דוגמה מרתקת לכלכלה קטנה שעברה מהפך עמוק בתוך שנים ספורות, והפכה מאחת העניות באזור לאחת הצומחות בעולם. ב־2021 רשמה המדינה שיעור צמיחה יוצא דופן של 19.9% בתוצר המקומי הגולמי, וב־2024 כבר עמד התוצר לנפש (במונחי כוח קנייה – PPP) על 80,137 דולר בינלאומי, עם ממוצע של 4.2% צמיחה בעשור שקדם לכך. נקודת המפנה המשמעותית התרחשה ב־2015, עם גילוי שדה נפט ימי כ־190 קילומטרים מג'ורג'טאון. בדצמבר 2019 הופק ממנו לראשונה נפט גולמי בדרגת איכות מסחרית, שנשלח לעיבוד במדינות אחרות, והציב את גיאנה על מפת יצואניות האנרגיה החדשות.

התוצר הלאומי הגולמי של גויאנה ב-3023 היה 17.6 מיליארד דולר; עליה של 16.59% משנית 2022. התמ"ג לנפש: 20,770$

[להשוואה: ברזיל: לפי מקורות ממשלתיים – Wikipedia/Economy of Brazil – הברית ב־2023: GDP לנפש שנתי נומינלי עמד על כ־9,960 דולר[11].

ישראל: לפי IMF (World Economic Outlook), ב־2023: GDP לנפש נומינלי עמד על כ־57,760 דולר .

בריטניה: לפי Resolution Foundation / ONS, בסוף 2023: GDP לנפש עמד על £33,271, מה שמתאים לכ‑40,000‑44,000 דולר .

השינוי הכלכלי העמוק התאפשר גם בזכות תוכנית שיקום מקיפה שנבנתה בשיתוף הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אשר צמצמה את מעורבות המדינה במשק, עודדה השקעות זרות ואפשרה את סילוק פיגורי התשלומים לנושים בינלאומיים. במסגרת זו נמכרו 15 מתוך 41 חברות ממשלתיות, הופרטו נכסים בענפי הסלולר, העץ, האורז והדיג, וחברות זרות קיבלו זכויות לניהול חברת הסוכר הלאומית GuySuCo, למכרה הבוקסיט המרכזי, ולפיתוח מכרה הזהב הפתוח הגדול ביותר בדרום אמריקה. עם זאת, לא כל המיזמים להפרטה צלחו, ושני מכרות בוקסיט בבעלות המדינה נותרו בידיים ציבוריות. במקביל, בוטל מרבית הפיקוח על המחירים, שופרו חוקי הכרייה והאנרגיה, ונחקקו רפורמות מס לעידוד יצוא וחקלאות פרטית.

אחד האתגרים המרכזיים של גיאנה נותר נטל החוב הכבד. מאז 1986 היא מקבלת את כל אספקת החיטה מארצות הברית, כיום במתכונת מענק, כשהכנסות המכירה במטבע המקומי משמשות למטרות מוסכמות על שתי הממשלות. ב־1999 הצליחה המדינה, במסגרת "מועדון פריז"[12] ויוזמת HIPC[13], להגיע להסכמה על מחיקת חוב של 256 מיליון דולר. אף על פי שכמחצית מחובותיה למוסדות פיתוח רב־צדדיים וכ־20% לטרינידד וטובגו, כמעט כל חובה לארצות הברית נמחק. ועדיין, החוב מצמצם את היכולת לייבא חומרי גלם וציוד חיוני, מעכב את הייצור ומעמיק את הגירעון המסחרי. עליית מחירי הדלק העולמיים החריפה את הבעיה, והובילה לעלייה באבטלה, המוערכת (יחד עם האבטלה הסמויה) בכ־30%.

מציאות זו תרמה לגלי הגירה ניכרים, בעיקר לארצות הברית ולקנדה. המעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלה מעורבת, שהחל בתקופת הנשיא דזמונד הויט[14] והמשיך תחת ממשלות ה־[15]PPP/C, יצר מנגנונים חדשים להשקעה פרטית, אך אלה עדיין מתגבשים. ממשלת ה־PPP/C הנוכחית מכירה בחשיבות ההון הזר ליצירת מקומות עבודה, לחיזוק היכולות הטכנולוגיות ולפיתוח מוצרים לייצוא. ה-PPP/C מציגה עצמה כמפלגת מרכז־שמאל, עם דגש על פיתוח כלכלי מואץ, השקעה בתשתיות, חיזוק מערכת הבריאות והחינוך, ועידוד השקעות חוץ – במיוחד מאז גילוי מאגרי הנפט העצומים של גיאנה. המפלגה שומרת על זיקה היסטורית לאוכלוסייה ההודית־גיאנית, אך מדגישה מחויבות לייצוג כלל האוכלוסייה.

כחלק מהרפורמות, שוק מטבע החוץ נפתח לחלוטין ב־1991, והדולר הגיאני נסחר באופן חופשי. בין 1998 ל־2000 ירד ערכו ב־17.6%, ושינויים נוספים תלויים ביציבות הפוליטית. יש לזכור כי עוד לפני מהפכת הנפט, בשנות ה־90, הובילה תוכנית השיקום הכלכלי לעלייה ניכרת בצמיחה – 6% ב־1991 אחרי 15 שנות ירידה, מעל 6% עד 1995, 7.9% ב־1996 ו־6.2% ב־1997 – לפני ירידה זמנית ב־1998 והתמתנות בהמשך.

כך, כלכלת גיאנה משלבת כיום בין מנוע צמיחה עוצמתי בדמות תעשיית הנפט, לבין מאבק מתמשך בהתמודדות עם חוב גבוה, תלות בהון זר, ואתגרים חברתיים־כלכליים. עבור המטייל המתעניין בתרבות ובחברה, סיפור הכלכלה של גיאנה הוא עדות חיה ליכולתה של מדינה קטנה לעבור טרנספורמציה מהירה, אך גם תזכורת לכך שהשגשוג החדש עדיין מלווה בשאלות של קיימות, שוויון והפצה הוגנת של משאבים.

החקלאות בגיאנה – בין מורשת קולוניאלית לאתגרים בני־זמננו

החקלאות בגיאנה מהווה נדבך מרכזי בהיסטוריה הכלכלית של המדינה, והיא נשלטת עד היום בידי שני גידולים עיקריים – סוכר ואורז. בעבר הייתה החקלאות הענף הכלכלי המוביל, אך עם התרחבות ענפי המכרות והנפט בשלהי המאה ה־20, היא נדחקה למקום משני, אף שעדיין נשארה חשובה לפרנסת חלק גדול מהאוכלוסייה ולביטחון המזון הלאומי.

הבסיס הגאוגרפי־ההנדסי לחקלאות

גיאנה שוכנת בחוף הצפוני של אמריקה הדרומית, באזור טרופי עתיר משקעים. מבחינה פיזית, רק מישור החוף – המהווה כ־5% משטח המדינה – מתאים לעיבוד חקלאי, ומתוכו רק כ־2% מוגדרים כקרקע ראויה לעיבוד. אזור זה נמצא ברובו למעלה ממטר אחד מתחת לגובה הגאות, ולכן היה צורך במערכת נרחבת של סוללות, תעלות וסכרים כדי למנוע הצפות. מערכת זו, שנבנתה בידי ההולנדים במאה ה־18 באמצעות עבודת עבדים שהובאו מאפריקה, שימשה כבסיס להקמת מטעי הסוכר הגדולים בתקופת הקולוניאליזם. בשנות ה־80 דווח כי מערכת הסוללות בת ה־200 שנה מצויה במצב ירוד, דבר המאיים על יכולת העיבוד החקלאי באזורי החוף.

הסוכר והאורז הם שני עמודי התווך של החקלאות הגיאנית מאז המאה ה־19. הסוכר יוצר בעיקר לייצוא, ואילו האורז נצרך ברובו בשוק המקומי. גם כיום, ייצור הסוכר מניב את ההכנסה הגבוהה ביותר מבין המוצרים הראשוניים, ומהווה כ־15% מהתמ"ג השנתי. לצד זאת, אורז נותר מרכיב בסיסי בתזונת האוכלוסייה ובביטחון התזונתי של המדינה.

מעבר לסוכר ואורז, גיאנה מייצרת מגוון מוצרים חקלאיים: חיטה, בננות, קוקוס, קפה, קקאו, פירות הדר, פלפל ודלעת. משק החי כולל בשר בקר, חזיר, עופות, מוצרי חלב, ודגים – ובעיקר שרימפס, הנחשב למוצר ייצוא משמעותי. באזורים מסוימים גם הבוטנים הם גידול מרכזי. אזור רופונוני (Rupununi) בדרום־מערב המדינה, המאופיין במישורי סוואנה נרחבים ומיעוט אוכלוסין, נשען על גידול בוטנים כענף כלכלי עיקרי. בשנים האחרונות, בזכות שיפורים חקלאיים, עלתה התפוקה שם מ־1,100 ליברות לאקר ליותר מ־2,500 בתוך ארבע שנים – מהלך שאיפשר לחקלאים להתרחב משיווק מקומי לייצוא גובר למדינות הקריביים.

גידול בעלי חיים לא היה פעילות מרכזית בגיאנה בשל מחסור בשטחי מרעה מתאימים והיעדר תחבורה מספקת.  גיאנה חוותה פריחה בענף הבקר באזור הסוואנה הדרומי של רופונוני (Rupununi) בסוף המאה ה־19. בשנת 1920 נפתח שביל בקר שחיבר את ברזיל בדרום עם חוף הצפון, ובקר נרכש מברזיל. חוות דדנאווה (Dadanawa Ranch) הייתה הגדולה ביותר בתקופה זו. הביקוש לבשר בקר היה קשור בעיקר לתעשיית הגומי המשגשגת של מנאוס (Manaus). כאשר תעשיית הגומי דעכה, ענף הבקר המשיך להתקיים עד למרד רופונוני[16], שלאחריו הנזקים שנגרמו לחוות ולמבנים פגעו קשות בענף.

בשנת 1987 הוערך כי במדינה היו כ־210,000 ראשי בקר, 185,000 חזירים, 120,000 כבשים ו־15 מיליון עופות. באמצע שנות ה־80 ייבאה המדינה בקר מזן הולשטיין־זבו מקובה, בניסיון להפוך את גיאנה לעצמאית בייצור חלב; עד שנת 1987 הגיעה התפוקה השנתית ל־32 מיליון ליטרים בלבד – כמחצית מהיעד שהוצב.

בשנות ה־80 המאוחרות נעשו ניסיונות לגיוון החקלאות באמצעות גידולים ייחודיים, כגון לב דקל ואספרגוס, שיועדו בעיקר לייצוא לאירופה. נוסף על כך מגדלים כמויות קטנות של ירקות, שמן צמחי וטבק. מגמות אלה מבקשות להפחית את התלות במוצרי הייצוא המסורתיים, אך הן עדיין מוגבלות בהיקפן.

לצד החקלאות המסחרית, חלק ניכר מתושבי גיאנה, בעיקר באזורים הכפריים המרוחקים, עוסקים בחקלאות קיום. גידולים אלה – ירקות, פירות, קטניות ושורשיים – נועדו לצריכה עצמית של המשפחה או הקהילה, ולא לשיווק חיצוני. סוג זה של חקלאות מבטיח מידה מסוימת של עצמאות מזון, במיוחד במקומות שבהם הגישה לשווקים מוגבלת.

החקלאות בגיאנה ניצבת כיום בפני אתגרים משמעותיים: שינויי אקלים הגורמים לשיטפונות או בצורות, סחף קרקע, תלות גבוהה בגידול יחיד, ותחזוקה יקרה של מערכות ההגנה מפני הצפות. מנגד, ישנן הזדמנויות לפיתוח – שילוב טכנולוגיות השקיה מודרניות, הרחבת הגידולים הייחודיים, ניצול טוב יותר של השווקים הקריביים, והסתייעות בתמיכה בינלאומית להגברת הביטחון התזונתי והגיוון הכלכלי. גיאנה בתקופה הטרום־קולוניאלית והמגעים הראשונים

יערנות:

עץ היה המשאב הטבעי הנפוץ ביותר אך המנוצל במידה הפחותה ביותר בגיאנה בראשית שנות ה־1990. העץ יועד ברובו לייצוא כגזעי עץ, וזיכיונות לניצול קרקעות יער הוחזקו בידי חברות גדולות מקומיות ובינלאומיות.

הרווחיות בתחום הייתה מוגבלת. שתי הבעיות העיקריות בייצור העץ היו הגישה המוגבלת ליערות ובעיות באספקת החשמל במפעלי העיבוד המרכזיים. הממשלה וגורמים בינלאומיים מעוניינים פעלו לטפל בשתי הבעיות הללו. בשנות ה־80 המוקדמות השיקה הממשלה את "פרויקט היערנות של הדמררה העליונה" (Upper Demerara Forestry Project) במטרה לשפר את ייצור העצים הקשים באתר בגודל 220,000 הקטארים. בשנת 1985 העניקה האגודה הבינלאומית לפיתוח (International Development Association) – חלק מהבנק העולמי – הלוואה בסך 9 מיליון דולר לצורך הרחבת תעשיית היערנות. בשנת 1990 מכרה הממשלה את חברת כריתת העצים הממשלתית והכריזה על תוכניות לאפשר השקעות משמעותיות מדרום קוריאה וממלזיה בתעשיית העץ. מתוך דאגה למצב היערות בטווח הארוך, תכננה הממשלה להקצות 360,000 הקטארים של יער גשם לפיתוח מבוקר ולמחקר בינלאומי בניהול בר־קיימא.

דיג

מוצרי דיג תפסו חשיבות גוברת במהלך שנות ה־80 כגורם פוטנציאלי להכנסות במטבע חוץ. בסוף העשור, שרימפס הפך למוצר השלישי בחשיבותו כמקור הכנסה במטבע חוץ, אחרי סוכר ובוקסיט. בשנת 1989 הסתכמה תפוקת הדיג בגיאנה בכ־36,000 טון, ירידה מ־45,000 טון באמצע שנות ה־80. החלק היקר ביותר בשלל היה 3,800 טון שרימפס. על פי דיווחים, דייגים רבים מכרו את שלל השרימפס שלהם בים כדי להימנע מתשלומי מס ולקבל מטבע חוץ. לכן, ייתכן שייצוא השרימפס היה גבוה בהרבה מהנתונים הרשמיים. הצפי היה שייצוא השרימפס ימשיך לגדול עם פיתוח חוות גידול שרימפס לאורך חופי גיאנה; חברת Guysuco החלה להפעיל חווה כזו בסוף שנות ה־80. עיקר שלל הדיג נמכר במזח ונצרך בשוק המקומי. בשנת 1990 נבנה מפעל לעיבוד דגים בעלות של 5 מיליון דולר על נהר הדמררה, מה שפתח אפשרות לייצוא דגים קפואים. באותה שנה מכרה הממשלה את חברת "גיאנה פישריז לימיטד" (Guyana Fisheries Limited), שהעסיקה כ־5,000 עובדים, למשקיעים זרים.

גיאנה- שלטון ופוליטיקה

הסמכות המבצעת בגיאנה נתונה בידי הנשיא, הממנה ומפקח על ראש הממשלה ועל יתר השרים. תפקיד הקבינט הוא לסייע לנשיא ולייעץ לו בנוגע לניהול הכללי של הממשלה וכיוונה. הנשיא אינו נבחר ישירות בידי הציבור; כל מפלגה המעמידה רשימת מועמדים לאספה הלאומית נדרשת לקבוע מראש מנהיג, אשר יכהן כנשיא אם המפלגה תזכה במספר הקולות הרב ביותר. לנשיא נתונה גם הסמכות לפזר את הפרלמנט. אף שהקבינט ממונה על ידו, הוא נושא באחריות משותפת בפני האספה הלאומית. הצבעת אי־אמון מוצלחת בממשלה מחייבת את הנשיא והקבינט להתפטר ולהביא לקיום בחירות חדשות בתוך שלושה חודשים. הנשיא עשוי להיות מודח אם יימצא שאינו כשיר מבחינה נפשית או במקרה של הפרות חמורות של החוקה.

על פי החוק, רק ראש הממשלה חייב להיות חבר באספה הלאומית, אך בפועל רוב השרים הם חברים בה גם כן. שרים שאינם נבחרים משמשים כחברים שאינם נבחרים, מה שמקנה להם זכות להשתתף בדיונים אך לא להצביע. הנשיא עצמו אינו חבר באספה הלאומית, אך רשאי לנאום בפניה בכל עת או להטיל על חבר אחר למסור את דבריו במועד הנוח לאספה.

הסמכות המחוקקת נתונה בידי אספה לאומית חד־ביתית, הממוקמת בג'ורג'טאון. רפורמה שבוצעה בשנת 2001 קבעה כי 25 מתוך חברי האספה ייבחרו בשיטת ייצוג יחסי מעשר מחוזות גאוגרפיים, ו־40 הנותרים – מ" רשימות לאומיות" שמגישות המפלגות. הנשיא רשאי לפזר את האספה ולקרוא לבחירות חדשות בכל עת, אך לא יאוחר מחמש שנים ממועד תחילת כהונתה.

הפוליטיקה של גיאנה עוצבה בעשורים האחרונים בעיקר סביב קווי שבר אתניים ואידיאולוגיים, כאשר שאלות זהות וגזע השפיעו לא פחות ואף יותר משיקולי מדיניות או השקפות עולם. מאז הפילוג במפלגת העם הפרוגרסיבית הרב־גזעית (PPP) בשנת 1955, הלכה והעמיקה הזיקה בין השתייכות אתנית לבין נאמנות פוליטית. לאורך כמעט שלושה עשורים, בין 1964 ל־1992, שלטה במערכת הפוליטית מפלגת הקונגרס הלאומי העממי (PNC) – בעלת אוריינטציה פרו־אפריקאית – והכתיבה את סדר היום המדיני והחברתי.

הציבור ההודי־גויאני, המהווה מרכיב מרכזי במבנה האוכלוסייה, התלכד ברובו סביב ה־PPP, בראשות בני משפחת ג’אגאן (Jagan). תומכיה העיקריים של המפלגה באו מקרב חקלאי האורז ופועלי הסוכר באזורים הכפריים, אך גם המעמד העסקי ההודי־גויאני בערים תרם לה חיזוק פוליטי וכלכלי.

בעשורים שלאחר העצמאות, נהנתה המדינה מזרם משמעותי של סיוע חוץ, שהופנה להרחבת השירותים החברתיים – בריאות, חינוך, דיור, תשתיות וחקלאות – אך ניסיונותיו של פורבס ברנהם (Forbes Burnham) להקים חברה סוציאליסטית, במיוחד בשנות שלטונו האחרונות, האיצו הגירה של עובדים מיומנים ותרמו לירידה ניכרת באיכות החיים. עם מותו ב־1985, ירש אותו דזמונד הויט (Desmond Hoyte), שנקט צעדים לייצוב הכלכלה, פתח בהדרגה את המערכת הפוליטית, וב־1987 אף הכריז על התנערות ה־PNC מהקומוניזם האורתודוקסי ומשלטון המפלגה האחת.

המהלך המשמעותי ביותר בתקופתו של הויט התרחש לקראת בחירות 1992, אז, תחת לחץ פנימי ובינלאומי ובסיוע אישי של נשיא ארה״ב לשעבר ג’ימי קרטר (Jimmy Carter), שונו חוקי הבחירות, חודשה רשימת הבוחרים, ומונו גורמים חדשים לוועדת הבחירות. הבחירות, שנערכו לבסוף בפיקוח בינלאומי הדוק, הוכרו כחופשיות והוגנות, והעלו לשלטון את צ’די ג’אגאן – מנהיג כריזמטי, ממייסדי ה־PPP וממנהיגי מאבק העצמאות. ג’אגאן, שבעברו היה מזוהה עם מרקסיזם־לניניזם, פנה כנשיא למדיניות פרו־מערבית, אימץ עקרונות שוק חופשי ושילב סדר יום סביבתי עם קריאה לצדק כלכלי עולמי והקלת חובות למדינות מתפתחות.

לאחר מותו ב־1997, נכנסה לתמונה אלמנתו, ג’נט ג’אגאן (Janet Jagan), דמות יוצאת דופן בפוליטיקה הגויאנית – אישה, לבנה, יהודייה וילידת ארה״ב – שנבחרה לנשיאות אך נאלצה להתמודד עם מחאות אלימות וערעור מצד ה־PNC. הסכם בתיווך קהילת הקריביים (CARICOM) הביא להתחייבות לרפורמה חוקתית ולבחירות חדשות תוך שלוש שנים, ועם פרישתה ב־1999 מונה בהראט ג’אדאו (Bharrat Jagdeo) לראש הממשלה ובהמשך לנשיא.

תקופת שלטונו של ג’אדאו אופיינה בניצחונות בחירות בפיקוח בינלאומי, לצד מתיחות אזורית עם סורינאם סביב הגבול הימי, ובניהול משבר השיטפונות ההרסני של 2005, שפגע ביותר משליש מאוכלוסיית המדינה. במקביל, פעל ג’אדאו לשילוב גיאנה בזירה האזורית, עם הצטרפות לארגון מדינות דרום אמריקה (UNASUR).

בשנת 2011 ירש אותו דונלד רמוטר (Donald Ramotar), אך מפלגתו איבדה את הרוב בפרלמנט לראשונה מזה שני עשורים – סימן לשחיקה בהגמוניה של ה־PPP. ב־2015 עלה לשלטון דייוויד גריינג’ר (David Granger) מקואליציית APNU+AFC, שזוהתה עם הציבור האפרו־גויאני. מערכת הבחירות של 2020 הסתיימה במשבר ממושך, שבו סירב גריינג’ר להכיר בהפסדו, ורק לאחר חמישה חודשים הושבע אירפאן עלי (Irfaan Ali) מה־PPP לנשיא.

למרות חילופי השלטון והפתיחות היחסית של המערכת הפוליטית, גיאנה נותרה מדורגת כ״דמוקרטיה פגומה״ במדד הדמוקרטיה של The Economist Intelligence Unit, והאתגר המרכזי שלה הוא שמירה על יציבות מוסדית ואמון הציבור, בעודם נעים בין אתגרים פנימיים ומחלוקות אזוריות.

בגיאנה, חקיקה מתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי אוסרת על הומוסקסואליות, כמו גם על קיום יחסי מין אנאליים ואוראליים – בין אם בין בני אותו מין ובין אם בין בני מינים שונים. בכך היא נותרה המדינה היחידה בדרום אמריקה שבה פעילות מינית חד־מינית אסורה על פי חוק. העונש המרבי הקבוע בחוק על מעשים אלו הוא מאסר עולם, אם כי בפועל האיסור כמעט ואינו נאכף. שינוי חוקים אלו מורכב במיוחד, שכן חוקת גיאנה מעניקה הגנה מפני ביקורת חוקתית לחוקים שהועברו בירושה מהאימפריה הבריטית. עם זאת, חלו בשנים האחרונות פריצות דרך בתחום חופש הביטוי המגדרי: בשנת 2018 ביטל בית המשפט הקריבי לצדק – הערכאה המשפטית העליונה של המדינה – את האיסור על חציית מגדר בלבוש (Cross-dressing), מהלך שזכה לתמיכתו הפומבית של נשיא גיאנה באותה עת, דייוויד א' גריינג'ר (David A. Granger), שכיהן בשנים 2015–2020.

תרבות

התרבות בגיאנה דומה מאוד לזו של איי הקריביים דוברי האנגלית, וקשרה ההיסטורי לאזור זה נוצר בתקופה שבה הייתה חלק מהאימפריה הבריטית, לאחר שנעשתה נחלתה במאה ה־19.

התרבות הגיאנית המודרנית החלה להתגבש כאשר מהגרים – חלקם בכפייה וחלקם מרצון – הסתגלו והיטמעו בתרבות הבריטית הדומיננטית. מוסד העבדות מחק במידה רבה את ההבדלים בין התרבויות האפריקאיות השונות, כשהן הוחלפו בתרבות הבריטית, שעודדה את קבלת הנצרות ואת אימוץ ערכי המתיישבים הבריטים. כך הונחו היסודות לתרבות האפרו־גיאנית של ימינו. מהגרים הודים שהגיעו מאוחר יותר, ובנסיבות נוחות יותר, עברו תהליך הטמעה מתון יותר, ושימרו חלקים נרחבים מתרבותם המקורית – דת, מטבח, מוזיקה, פסטיבלים ולבוש.

מיקומה הגאוגרפי של גיאנה, אזורי יערות הגשם דלילי האוכלוסין שלה, והאוכלוסייה הילידית הגדולה שבה, מבדילים אותה ממדינות קריביות דוברות אנגלית אחרות. שילוב שתי התרבויות הדומיננטיות – האינדו־גיאנית והאפרו־גיאנית – מקנה לה קווי דמיון לטרינידד וטובגו ולסורינאם, ומייחד אותה משאר חלקי אמריקה. גיאנה חולקת תחומי עניין דומים עם איי הים הקריבי, בהם מאכלים, חגיגות, מוזיקה, ספורט ועוד.

לגבי שפות, דתות, מוזיקה, אירועי פולקלור וספורט, ראו בהרחבה- "גויאנה-תרבות".

הערות

[1] הקהילייה הקריבית ( Caribbean Community, ראשי תיבות CARICOM או CC) היא ארגון אזורי על-לאומי המאגד מדינות השוכנות לחופי הים הקריבי. הארגון נוסד ב-1973, ונועד להחליף את ארגון הסחר של הקריביים, שהוקם כדי לשמר את הקשרים הכלכליים שבין המדינות דוברות האנגלית בים הקריבי, לאחר פירוק הפדרציה של איי הודו המערבית ב-1962. כיום נכללות בו גם מדינות שאינן דוברות אנגלית.

כיום ישנן בארגון 15 חברות מלאות, 5 חברות נלוות ו-7 משקיפות. רוב החברות הן מדינות איים באיים הקריביים, מלבד בליז שנמצאת במרכז אמריקה וסורינאם וגיאנה ששוכנות בצפונה של דרום אמריקה.

[2] איחוד מדינות דרום אמריקה (UNASUR) הוא ארגון אזורי שהוקם במטרה לחזק את שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי בין מדינות דרום אמריקה. הארגון הוקם בשנת 2008, במטרה ליצור גוף אזורי שיפעל כמו מקבילה לאיחוד האירופ

[3] הרומן "העולם האבוד" (The Lost World), שראה אור בשנת 1912 מאת הסופר הבריטי סר ארתור קונן דויל (Sir Arthur Conan Doyle), הוא יצירת הרפתקאות קלאסית שהפכה לאבן דרך בספרות המדע הבדיוני. העלילה עוקבת אחר משלחת חוקרים בראשות הפרופסור האקסצנטרי ג’ורג’ צ’לנג’ר (George Challenger), היוצאת לראש צוק מבודד באגן האמזונס, שם – כך נטען – שרדו יצורים פרה־היסטוריים. על ההר, המתואר כהשראה שנשאבה מצוקי הטפוי (Tepuis) שבגיאנה ובוונצואלה, מגלה המשלחת עולם קסום ומסוכן שבו דינוזאורים, יצורים פרהיסטוריים ושבטים קדומים מתקיימים זה לצד זה. הספר שימש מקור השראה ליצירות רבות – מסרטי קולנוע ועד סדרות טלוויזיה – והטביע חותם בדמיון הקולקטיבי כרעיון על מקום נסתר שבו הזמן עצר מלכת.

[4] הרי קאנוקו נחשבים לאחד מאזורי המגוון הביולוגי העשירים ביותר בגיאנה, והם מכונים לעיתים "המקום בו המזרח פוגש את המערב", משום שהם מהווים אזור מעבר בין בתי הגידול של יערות הגשם האמזוניים לבין סוואנות הרופונוני.

האזור כולל למעלה מ־70% ממיני היונקים הידועים בגיאנה, בהם יגואר, פומה, טפיר ברזילאי, אייל אדום־צוואר, ומגוון רחב של קופים, בהם קופי סאקי, קופי עכביש וקפוצ'ינים. בנהרות ובנחלים מצויים לוטרות נהרות ענקיות, דגי ארפאימה ענקיים ומיני צבים נדירים. האזור הוא גם גן עדן לצפרים, עם למעלה מ־350 מינים, בהם הארה הכחולה־צהובה, הנשר ההארפי (Harpia harpyja) ועופות מים שונים.

[5] על פי דו״ח של ה־UNDP/GAHEF מ‑1992, תועדו כ־173 מיני צמחים אנדמיים בגיאנה

מחקר חקר בלתי פורסם של C.A. Persaud (2002) מציין רשימה ראשונית הכוללת כ־284 מינים אנדמיים, שהם כ־5% מסך כל מיני הצומח שלהן

Convention on Biological Diversity

.

[6] הארפאימה (Arapaima gigas) הוא אחד מדגי המים המתוקים הגדולים בעולם ובעל קשקשים, ומהווה סמל טבע מרשים של נהרות אגן האמזונס ואזורי ביצות בצפון דרום אמריקה, כולל בגיאנה. אורכו של הארפאימה הבוגר עשוי להגיע עד שלושה מטרים ומשקלו עשוי לעלות על 200 קילוגרמים, אם כי כיום דגימות בגודל כזה נדירות בשל דיג יתר.

הארפאימה מותאם לחיים במים חמים עניים בחמצן, בזכות איבר נשימה ייחודי המאפשר לו לעלות לפני המים ולשאוף אוויר ישירות. הוא טורף יעיל הניזון בעיקר מדגים קטנים, אך גם מציפורי מים ויונקים קטנים הנקלעים לפני המים.

בתרבויות מקומיות, הארפאימה נחשב מקור מזון חשוב ובעל ערך מסחרי, ובשרו נחשב איכותי. עם זאת, הדיג המוגבר והפגיעה בבית הגידול שלו הפכו אותו למין מאוים במקומות רבים. בשנים האחרונות מתקיימים בגיאנה ובמדינות שכנות פרויקטים של שימור וגידול מבוקר, במטרה להגן על האוכלוסיות הפראיות ולשלב שימוש בר־קיימא עם שמירה על המערכת האקולוגית.

[7] לוטרת הנהרות הענקית (Pteronura brasiliensis) היא יונק טורף ייחודי ממשפחת הסמוריים, ואחת מהחיות המרשימות ביותר החיות בנהרות ואגני מים מתוקים באגן האמזונס ובחלקים מצפון דרום אמריקה, כולל בגיאנה. היא נחשבת ללוטרה הארוכה ביותר בעולם – אורכה של בוגרת עשוי להגיע לשני מטרים, כולל הזנב השרירי, ומשקלה יכול לעבור 30 קילוגרמים.

לוטרת הנהרות הענקית היא שחיינית מצטיינת, בעלת גוף מאורך ומסתגל היטב לחיים במים, עם קרומי שחייה בין האצבעות ופרווה סמיכה ואטומה למים המגינה עליה מהקור. היא ניזונה בעיקר מדגים, אך תצוד גם סרטנים ולעיתים בעלי חיים קטנים אחרים. הראייה והשמיעה שלה חדות במיוחד, מה שהופך אותה לציידת יעילה גם במים עכורים.

זהו מין חברתי מאוד: לוטרות ענק חיות בקבוצות משפחתיות מגובשות של 5–8 פרטים, עם היררכיה ברורה ושיתוף פעולה בציד ובגידול הגורים. הן מתקשרות ביניהן באמצעות קולות מגוונים – שריקות, נהימות וקריאות אזהרה – ומגינות על הטריטוריה שלהן באגרסיביות מפני פולשים.

בעבר הייתה לוטרת הנהרות הענקית נפוצה הרבה יותר, אך ציד פרוות אינטנסיבי, פגיעה בבתי הגידול וזיהום מקורות מים הביאו לירידה חדה במספריה. כיום היא מוגדרת כמין בסכנת הכחדה, ומתקיימים בגיאנה ובמדינות שכנות פרויקטים לשימורה, הכוללים הגנה על בתי גידול ויצירת אזורי שמורה לאורך נהרות מרכזיים.

[8] "כלבי שיח" הוא הכינוי העברי הנפוץ ל־Bush Dog (Speothos venaticus) – טורף קטן ממשפחת הכלביים, החי ביערות גשם, סוואנות ואזורים ביצתיים בדרום ומרכז אמריקה, כולל בגיאנה.

הוא ייחודי בכך שהוא מותאם לחיים בקבוצות ציד קטנות, ניזון בעיקר מיונקים קטנים ובינוניים, ולעיתים גם מציפורים וזוחלים. כלב השיח נדיר יחסית וחשאי, ולכן נצפה לעיתים רחוקות בטבע. הוא בעל רגליים קצרות, פרווה חומה־אדמדמה, ולרוב נצפה בקרבת מים – שם הוא גם שוחה בקלות.

[9] אנטיאטרים הם יונקים חסרי שיניים (ממשפחת Myrmecophagidae) המתמחים באכילת נמלים וטרמיטים. השם באנגלית הוא Anteaters, כלומר "אוכלי נמלים".

בגיאנה אפשר למצוא את האנטיאטר הענק (Giant Anteater, שם מדעי: Myrmecophaga tridactyla), שהוא הגדול ביותר בקבוצתו – אורכו יכול להגיע לשני מטרים מזנב ועד חוטם. הוא ניחן בלשון דקה וארוכה המצופה ברוק דביק, המאפשרת לו ללכוד כמויות גדולות של חרקים ממחילות נמלים וטרמיטים.

האנטיאטרים חיים ביערות, סוואנות ואזורים פתוחים, והם חיות שקטות ובדרך כלל בודדות. הם משחקים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית, בכך שהם מווסתים את אוכלוסיות החרקים.

[10] קופי סאקי הם קופים בינוניים ממשפחת הקופים רחבי־האף (Pitheciidae), החיים ביערות הגשם של דרום אמריקה, כולל בגיאנה. השם באנגלית הוא Saki Monkeys.

הם ידועים במראה הייחודי שלהם – גוף מכוסה בפרווה צפופה, בדרך כלל כהה, ופנים בעלות צבע בהיר יותר (בחלק מהמינים הפנים כמעט לבנות). זנבם ארוך אך אינו אחוזני (כלומר לא משמש לאחיזה), והם מותאמים בעיקר לחיים בקפיצה בין ענפי העצים.

קופי הסאקי חיים לרוב בזוגות או בקבוצות משפחתיות קטנות, וניזונים ממגוון רחב של מזונות: פירות, זרעים, אגוזים, ולעיתים גם חרקים קטנים. יש להם לסתות חזקות במיוחד, המאפשרות להם לפצח קליפות קשות של זרעים ואגוזים – תכונה שמייחדת אותם לעומת מיני קופים אחרים ביער.

[11] CountryEconomy (השוואת ברזיל–גיאנה) מציינת נתון דומה בשנת 2024: כ־10,257 דולר

[12] "מועדון פריז" (Paris Club) הוא מסגרת לא רשמית של מדינות תעשייתיות נושות חוב, המתכנסות כדי לדון ולתאם צעדים משותפים לפתרון בעיות חוב של מדינות לוות. החברים הם בעיקר מדינות מפותחות (כגון צרפת, ארה"ב, יפן, גרמניה, בריטניה ועוד) שהן נושות חוב ריבוני של מדינות אחרות.

המטרה היא תיאום בין המדינות הנושות כדי להגיע להסדרי חוב עם מדינות שחובותיהן נעשו בלתי ניתנים לפרעון. – המועדון אינו מוסד פורמלי עם אמנה או חוקים מחייבים, אלא פורום וולונטרי שבו מתקיימים מו"מ להסדרי חוב, מחיקות, פריסות או שינויים בתנאי ההחזר. הפגישות נערכות בפריז, לרוב במשרד האוצר הצרפתי (ומכאן שמו)

[13] "יוזמת HIPC" – ראשי תיבות של Heavily Indebted Poor Countries Initiative – היא תוכנית בינלאומית שמטרתה להקל על חובותיהן של מדינות עניות מאוד וכבדות־חוב.

[14] דזמונד הויט (Desmond Hoyte) היה נשיאה השלישי של גיאנה, ושימש בתפקיד בין 1985 ל־1992. הוא נולד בשנת 1929 בג'ורג'טאון, והוכשר כעורך דין, כולל לימודים באנגליה. הויט היה חבר ב־People’s National Congress (PNC), המפלגה הדומיננטית תחת שלטונו של פורבס ברנהם (Forbes Burnham).

[15] ממשלת ה-PPP/C בגיאנה היא ממשלת People’s Progressive Party / Civic – המפלגה הפרוגרסיבית העממית / אזרחית. שנות ה־90 יצרה המפלגה שותפות עם קבוצת אנשי מקצוע ופעילים שאינם חברי מפלגה פוליטיים מובהקים – הזרוע האזרחית (Civic) – מתוך רצון להרחיב את הבסיס האלקטורלי. מאז, הכינוי הרשמי של המפלגה בשלטון הוא PPP/C.

[16] מרד רופונוני התרחש בינואר 1969, ונחשב לאחת ההתקוממויות החמורות בהיסטוריה המודרנית של גיאנה. ההתקוממות הובלה בידי משפחות בעלות חוות בקר באזור, שרבים מהן היו ממוצא אירופי או משולב, וחשו ניכור כלפי השלטון המרכזי בג'ורג'טאון. הסיבות למרד כללו תחושת הזנחה כלכלית, מגבלות ממשלתיות על סחר והחזקת קרקעות, ומתח אתני־פוליטי. המורדים תקפו עמדות משטרתיות וחסמו נתיבי גישה, אך הכוחות הממשלתיים דיכאו את המרד במהירות. הנזקים שנגרמו לחוות, למבנים ולמערך הכלכלי של האזור היו קשים, והם פגעו באופן משמעותי בענף הבקר המקומי לשנים רבות.