מאיר טלבי ז"ל

כתב: גילי חסקין;  יום הזיכרון תש"ף

ביום הזיכרון אנו עולים לקברים, או לאנדרטאות עליהן חקוקים שמותיהם של מי שאהבנו:  בן משפחה, חבר, רע לנשק. אנחנו בוכים בשקט ובקול, עליו וגם על עצמינו. אנו רוצים לזכור ולהזכיר שאין אנו עוברים בשתיקה, לא עליו ולא על מותו. יש געגוע טרי, צורב. יש געגוע ישן, עמום, אבל הגעגועים כולם נמצאים אתנו זמן רב. רב מדי.

נסתרות דרכי נפשו של האדם. כבר הרבה שנים שאני מגלה,  שאני הוגה בכיסופים, במישהו שלא היכרתי. געגוע לדודי מאיר טלבי, שלמדתי להכיר דרך תמונתו התלויה על הקיר בביתה של משפחת טלבי, בשיכון בצרון שבתל אביב. סבתי, סבי, אמי ודודי, היו שולחים מבט חטוף לעבר תמונתו ומתרפקים על הזיכרונות ממנו ועל החלומות של מה שהוא יכול היה להיות.

מאיר טלבי שנפל בדמי ימיו, היה נער כליל יופי, שחום עור, עם עיניים גדולות, חודרות וטובות, חיוך מלא שיניים צחורות וחתימת שפם דקיקה. נער שנודע בחריפות שכלו, בכושר הכתיבה שלו וביכולתו להתחבב על אנשים.

הוא אינו מדבר כמובן, אך שתיקתו נשמעת בבית היטב, כמו הבכי השקט של אחיו והוריו וכמו המיית הלב שלנו. מאיר היה אחד משבעת ילדיה של סבתא מזל. אשה שעברה הרבה תלאות בחייה, שעזבה בית סוחר עשיר בעדן וכפי שחזה אביה, במקום שישרתו אותה, שירתה אחרים, אבל תמיד בראש זקוף, עם מבט עז בעיניים. היא לא בחלה בשום עבודה והקימה משפחה לתפארת. אשה שעד גיל ארבעים לא ידעה קרוא וכתוב, אבל קידשה את ההשכלה. היא שימשה מופת לילדיה וחינכה אותם לערכים של עמל, הצטיינות, כבוד, מסורת יהודית וקשר אוהב ונאמן לעם ולארץ.

סבתא מזל היתה אדישה לנושא העדתי. מוצאה התימני (הקפידה להדגיש : "עדני"), לא נחשב בעיניה. היא השאירה מאחוריה את העולם של פעם ודבקה בזהות הישראלית בכול מאודה. בהשקפתה ובמעשיה הגשימה את האידיאל הציוני של כור ההיתוך. צלם שראה אותה בשנת 1940, אוחזת את מאיר התינוק בידיה, הוקסם ממבטה העז ומיהר להנציח אותה. היא נראתה כמו כרזה של התנועה הציונית.

את ילדיה, שגידלה למופת, העדיפה להוציא מן הבית, תוך ויתור על חינוכם הדתי  ולשלוח לקיבוצים או לבתי ספר חקלאיים, שהיו עבורה גולת הכותרת של המעשה הציוני. את מאיר, שנפשו יצאה לירק ולאדמה, שלחה לקיבוץ שדות ים. מאיר אהב את המקום והמקום אהב אותו. הוא היה תלמיד מבריק. התעודות שהביא הביתה ובינתיים הצהיבו משנים, מעוררות השתאות. יחד עם זאת, נותר ילד של אמא, וזו, שהיתה קשורה אליו בעבותות של אהבה, דאגה לכול פרט ופרט, מלימודים ועד בגדים המסודרים הארון. היה להם קשר מיוחד שאין להסביר במילים. אבינועם, הקטן שבאחים, היה מתארח אצלו רבות בקיבוץ שדות ים, מתבונן בו בהערצה ומתבשם מהערכת החברים אליו. הקשר בין הקיבוץ למשפחה, גרם לסבתא לשלוח להתחנך שם, גם את אמנון, אחיו הצעיר ממאיר בשש שנים. שמורה עמנו תמונה של אמי, יושבת עמו על החוף וכדרכה משוחחת עמו על עניינים שברומו של עולם. רק הם, החול והים. גם ממכתביו עולה רושם של נער הבוגר מכפי גילו. אני מניח שלו היה נשאר עמנו, היה מגיע רחוק, בכול דרך שבה היה בוחר.

מכיוון שקפץ כיתה, היה בן 17 כשהגיע לגיל הגיוס של בני כתתו. הוא הפציר באמו שתחתום על אישור להתגייס, שנה לפני זמנו, כדי שיוכל להתגייס עם חבריו. מאיר נהרג במילוי תפקידו. אמא ספרה לי ששיחק איתי יום קודם לכן. כשסבתא שבה מעבודתה וראתה את האנשים המתגודדים ליד ביתם בשייך-מוניס, הבינה מיד שהשטן שב משוט בארץ, היישר לביתה, פרצה בזעקות שבר נוראות. עוד זה מדבר וזה בא. לבה של סבתא היה חרוץ מממאבקים בחפירות חייה, אך משנה לשנה, חושלו עצבי הברזל שלה לכבלי פלדה. הפעם זה היה אחרת. סר מר המוות.

אבינועם בן השמונה, מי שחזה באמו המתייפחת, שאנקות הכאב שלה נישאות באוזניו עד היום, נכנס לחדר המשפחה האבלה, שישבה שבעה, ובתמימות של ילד, שאין קדושה ממנה, ספק שאל, ספק ביקש: "אולי יתברר שהכול לא קרה?" אחיו הבוגרים והוריו ידעו, שיש חלומות ביעותים שלא מקיצים מהם. הם חייכו לעצמם במרירות והמשיכו הלאה.

שבועיים אחר כך, ילדה אמי את אחותי וקראה לה על שמו. את השם "מאירה" היה קשה להעלות על דל השפתיים. מימי היתה מעין מכסה שניסה לכסות על בור היגון. טיפה של דבש בכוס התרעלה שלגמה משפחת טלבי באותה שנה. מוקי, נכד נוסף, נשא אף הוא את שמו. הוא והנכדים הרבים שנולדו אחריו, הוכיחו שהחיים חזקים מכול. למרבה הצער, סבתא סירבה לחלוק עמנו, לא את כאבה ולא את זיכרונותיה. גם לא אם היו לה הרהורי כפירה על אותה חתימה, ששלחה אותו לצבא, אולי בטרם עת. אמא ספרה לי שרוחה האופטימית, שכה אהבנו, היא רק הד למה שהיתה, טרם שעולמה חרב עליה.

חבריו של מאיר הזדקנו אחרי למעלה מששה עשורים. אפילו ספינת הדיג שנקראה על שמו כבר לא קיימת. מאיר נותר צעיר להפליא, עם פוטנציאל ענק שלא מומש. אני מנסה לדמיין אותו עם שיער שיבה ושפם לבן, אך דומה והוא מתעקש להישאר כפי שהיה כשנלקח מאתנו. כשנלקח מאתנו: יפה תואר, עדין, בוגר, חברותי ומבריק. מישהו בשמיים, שבירך אותו בכול אלו, התרשל כשהשאיל לנו אותו לפחות משני עשורים, בטרם קרא לו לישיבה של מעלה, בין מלאכי מרום. אני הנכד היחידי שמאיר זכה לאחוז בידו וזכה להיות מחובק על ידו, אך איני מסוגל לשחזר את מגעו. אינני זוכר את מאיר. אך לנפש האדם יש דרכים משלה. היא גורמת לי, לא רק לחלוק את שיקוי הצער עם אמא והדודים, אלא גם להתגעגע אליו במלוא מאודי.

על סבתא מזל

חייל מצדיע לקברו של מאיר, ביום הזיכרון