גילי חסקיןערב יום הזיכרון , יום שלישי, ב' אייר תשע"ט
זה קורה בכול פעם מחדש.
נקישות מהססות על הדלת. חילופי מבטים מבוהלים. פנים קפואות של נציגי "קצין העיר". מלאכי הבשורה הרעה על סף מפתנו של משכנם. הודעה לקונית. השטן שב משוט בארץ. זעקה, התמוטטות, נהי כבוש, בכי תמרורים. הפעם היכה הברק בהם. איל מצור דמיוני מוטט את חומתו של הבית, שפעם דמה לעיר בצורה וכיום ישוב פרזות. תם חוזה קצר מועד של חיים, מול מה שביקשה המדינה, או לייתר דיוק, גבה מלאך המוות.
עוד חייל שלא ראה את ברק המאכלת. עוד חייל שנקצר בחרמש הדמים.
הרגע הזה, ייקחנו האופל, ייחרת בזיכרונם לעד. שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה.
עוד חיים שנגדעו. עוד מצטרפים בעל כורחם למשפחת השכול.
בתחילה מנסים להתכחש. לקוות שנפלה טעות. אבל זרם האורחים ומכתבי התנחומים, לא מותירים מקום לאשליות. חומות ההגנה מתמוטטות. אט אט מנסים לאסוף כוחות, לקרוא מכתבים בשקט ובקול, המראות נמהלים בדמעות. הברכיים כושלות והידיים כבדות.
מעת לעת שואלים למה דווקא הוא, ומדוע לא נזהר יותר? מה עשיתי אני כדי למנוע זאת? כיום כבר שואלים שאלות שפעם לא העזו.
פוסעים דוממים בין מצבות האבן.. עוד קבר נכרה באדמת ארץ ישראל. עוד ארון עטוף בדגלי הלאום, עוד מטחי כבוד.
שוב אנו שומעים על קרב מלא הוד וגבורה; כיצד הבקענו בדם וסער ואש את מערכיו המבוצרים של האויב, כיצד ביערנו את קניני המרצחים. כיצד הלכנו בהכרת השליחות. המוות, כך מספרים לנו, אינו חוליה בודדת, או אירוע משפחתי מוגבל, אלא חלק ממסכת לאומית מתמשכת.
אבל כעבור שבוע מתרוקן הבית מאורחיו. הנאומים נדמו, הפאתוס נאלם, הדגל חזר לראש התורן והמשפחה נותרת מיותמת, מנסה לאסוף את השברים, להתגבר על החלל הנפער בבטן, לנסות שלא לקרוס לתוך הכאב, לטבוע בים היגון. השכול נושא בכפיו אל חשכת האבל. מהבן נותר רק נר יגון, נר גאון – אש תמיד.
מחוץ לבית, עולם כמנהגו נוהג. החברים הטובים יתבגרו, יטיילו בעולם, יינשאו ויקימו משפחות ואילו הנופל, יוותר לבוש מדים וצעיר לנצח. אהובתו של הרווק נישאה לאחר, ילדי חברו נותרו יתומים. הם לא יגדלו לצלו. רק ינסו לחיות לאורו. הורי שניהם, נותרו שכולים, עם שיער שהלבין באחת ופנים שנחרצו בהם קמטים.
סבינו נמלטו מהפוגרומים של אירופה ומהפרעות של המזרח התיכון. פליטים מאפר ההיסטוריה היהודית, באו כדי להתנחל ולקומם ארץ. מהר מאד הבינו כי לא די לטעת עץ ולבנות בית, אלא יש למתוח גדר תיל ולחפור מקלט. השכול מתהפך בגננו כחרב. קורבנות של שנאה. קורבנות של אשליה. כבר יותר ממאה שנים. מראש פינה וגדרה בשלהי המאה הי"ט ועד לעזה באלף השלישי.
האם נוכל לשאת את שערי עזה? האם יוכלו לנו? האם זהו ייעודו של דורנו במלוא אכזריותו? האם ידינו שלנו לא היו במעל? האם רק זו ברירת חיינו? האם לנצח נידונו לחיות על חרבנו?