יהדות בולגריה

יהדות בולגריה: מסע היסטורי מתקופת האימפריה הרומית ועד ימינו

כתב: גילי חסקין; 06-01-2026

ראו גם: יהדות בולגריה בתקופת השואה

פתיחה

סיפורה של יהדות בולגריה הוא מסע היסטורי ממושך שהחל במאה השנייה לספירה והתעצב לאורך אלפיים שנה של תמורות מדיניות וחברתיות. הקהילה, שמנתה ערב העלייה ההמונית לישראל כ-49,000 נפשות, התגבשה משכבות תרבותיות מגוונות הכוללות רומניוטים, יהודים מהונגריה, אשכנזים, ובמיוחד את גלי ההגירה הספרדיים משלהי המאה ה-15. כל אחת מקבוצות אלו תרמה את חלקה לעיצוב הזהות הייחודית של יהדות בולגריה, שגם כיום, למרות הצמצום הדמוגרפי, ממשיכה לשמר את מורשתה העשירה כיום, לאחר גלי עלייה משמעותיים לישראל, מתגוררים בבולגריה כ־5,500 יהודים בלבד.

במהלך קרוב לאלפיים שנה, טווה הקהילה היהודית בבולגריה נרטיב היסטורי עשיר של עליות ומורדות, שגשוג והישרדות, שילוב ושימור זהות.,

מה שמייחד את יהדות בולגריה הוא אופייה הרב-תרבותי: קהילה שבה נפגשו ונמזגו מסורות יהודיות שונות – הרומניוטים הקדומים, יהודי ההונגריה, האשכנזים, ובמיוחד הספרדים שהגיעו בשלהי המאה ה־15. כל קהילה תרמה את חלקה למארג התרבותי, הדתי והכלכלי הייחודי שאפיין את יהדות בולגריה לדורותיה.

ראשית: מהרומניוטים בתקופה הרומית ועד האימפריה הביזנטית

השורשים הקדומים

שאלת מועד ההתיישבות היהודית הראשונה באזור בולגריה עוררה ויכוחים מחקריים ארוכים. בראשית ימיה של נסיכות בולגריה, סברו חוקרים, שפעלו בתקופת הנסיכות (המאה ה-19), כי יהודים התיישבו באזור כבר בתקופת בית ראשון. הנחה זו התבססה על ממצאים ארכאולוגיים שגילו הארכאולוגים קארל והרמן שקורפיל, וכן על השוואות לקהילות יהודיות ידועות באזור הבלקן הרחב, כמו סלוניקי. אולם המחקר המודרני נזהר יותר בהסקת מסקנות מרחיקות לכת, שכן חלק מהראיות הללו התבססו על פולקלור, פרשנויות מופלגות או שגויות של מקורות היסטוריים.

הראייה הארכאולוגית המוקדמת והמהימנה ביותר להתיישבות יהודית באזור בולגריה מגיעה מהתקופה הרומית. ב־1912 גילתה משלחת ארכאולוגית בראשות הפרופסור גבריל קצרוב, ליד הכפר גיגן, מצבה מרתקת. על המצבה נמצא כיתוב המכיל את הביטוי "ארכי־סינאגוגוס יוספוס" – כלומר, "יוסף ראש בית הכנסת ומנהל ראשי, בנו של מקסימיני מפנוניה". מצבה זו, שתוארכה למאה השנייה או הרביעית, מעידה על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת, בעלת מוסדות ומנהיגות, באותה תקופה מוקדמת.

העדויות מפלובדיב ומהעת העתיקה

בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, התגלו בעיר העתיקה של פלובדיב שרידי בית כנסת מתקופת הקיסרות הרומית. ההיסטוריון חריסטו דאנוב (Hristo Danov) הארכאולוגית אלינה קסיאקובה (Elina Kasyakova) תארכו את חלקו התחתון של המבנה למאה השנייה ואת חלקו העליון למאה הרביעית. דאנוב הצביע על כך שהמבנה היה גדול ממדים ושימש לא רק כבית כנסת אלא גם כמרכז כלכלי, ארגוני ותרבותי ליהודי פלובדיב. לפי מחקרו, בני הקהילה הגיעו בנתיב הסחר מארץ ישראל דרך קונסטנטינופול, ממשם לאדריאנופול ולבסוף לפלובדיב. הקהילה נהנתה ממעמד כלכלי וחברתי רם והיוותה נדבך חשוב בפעילות המסחר בתראקיה.

ממצאים אלו מובילים את המחקר המודרני למסקנה שיהודים התיישבו באזור בולגריה לאחר חורבן בית שני, כאשר השטח נשלט על ידי הקיסרות הרומית. הממצאים מעידים על קהילות בעלות מוסדות חינוך ודת מפותחים, שזכו למעמד חברתי נכבד והיו בעלות איתנות כלכלית. יהודים אלה, שכונו בהמשך "רומניוטים", היוו את השכבה הקדומה ביותר של יהדות בולגריה.

התקופה הביזנטית הביאה עימה אתגרים לקהילות היהודיות. פלישת ההונים לאזור גרמה לחורבן מקומות יישוב רבים, ועמם חרבו גם קהילות יהודיות. בנוסף, קיסרים ביזנטים מסוימים, כמו פוקאס ולאו השלישי, הורו להמיר את דתם של יהודי האימפריה. אם כי לא ברור באיזו מידה יושמו צווים אלה, ככל הנראה שבו היהודים בהדרגה להתיישב ביישובים מרכזיים הממוקמים על נתיבי המסחר, כגון ווידין.

האימפריה הבולגרית הראשונה: בין כוזרים לנצרות

בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה התקיימו במרחב הבלקני תנאים פוליטיים וכלכליים שאפשרו ליהודים למלא תפקיד מתווך ייחודי בין ישויות מדיניות שונות, ובראשן ממלכת בולגריה וממלכת הכוזרים. מיקומה הגאוגרפי של בולגריה – בין הבלקן, הים השחור ונתיבי המסחר המובילים אל ערבות אירואסיה – יצר צורך בקבוצות בעלות ניידות גבוהה, קשרים חוצי גבולות ויכולת לפעול בין תרבויות, תפקיד שמילאו יהודים בפזורה במקומות רבים באותה תקופה.

הקשרים בין הבולגרים לכוזרים היו מורכבים: הם כללו מסחר, בריתות זמניות ולעיתים גם עימותים צבאיים. בתוך מארג זה פעלו סוחרים יהודים כגורם מקשר – הן בזכות רשתות מסחר רחבות שהתפרשו מן הים התיכון ועד אזורי הקווקז והוולגה, והן בזכות מעמדם כקבוצה שאינה מזוהה באופן מלא עם אף אחת מן הישויות הפוליטיות היריבות. בדומה לתפקידם של סוחרים יהודים בעולם האסלאמי ובמערב אירופה, גם כאן שימשו היהודים כמתווכים כלכליים, לשוניים ותרבותיים.

מקורות ביזנטיים ובולגריים מוקדמים מצביעים על נוכחות והשפעה תרבותית יהודית מסוימת בבולגריה של ימי הביניים המוקדמים. עם זאת, מרבית החוקרים נוטים לייחס את עיקר ההשפעה הדתית־תרבותית היהודית לא לבולגרים עצמם, אלא לכוזרים – ובעיקר לתהליך התגיירותן של שכבות האליטה הכוזרית במאות ה־8–9. תהליך זה, גם אם לא היה גורף, יצר זיקה רעיונית ודתית בין הממלכה הכוזרית לבין היהדות, והשפעתו ניכרה בעקיפין גם במרחב הבולגרי דרך קשרי המסחר והמדיניות.

פרק חשוב נוסף בהתבססות יהודית מוקדמת בבולגריה קשור לתקופת שלטונו של קרום, אחד השליטים הבולטים של האימפריה הבולגרית הראשונה בראשית המאה ה־9. במהלך מסעותיו הצבאיים נגד האימפריה הביזנטית נכבשו ערים מרכזיות כמו אדריאנופול ותסלוניקי, ובהן קהילות יהודיות ותיקות. שבויי מלחמה יהודים שנלקחו מערים אלו הועברו לשטחי בולגריה, ובשלב מאוחר יותר הורשו להתיישב בערי הממלכה.

יישובם של יהודים בבולגריה לא היה מקרי: הם הופנו בעיקר לערים היושבות על צמתי מסחר מרכזיים, שם יכלו לתרום לכלכלה המקומית. כך מתועדת נוכחות של סוחרים יהודים בערים כמו ווידין, השוכנת על הדנובה ומהווה שער מסחרי חשוב בין מרכז אירופה, הבלקן והים השחור. פעילות זו חיזקה את מעמד היהודים כגורם כלכלי משמעותי, גם אם מספרם היה קטן יחסית.

בסיכומו של דבר, בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה לא התקיימה עדיין “קהילה יהודית בולגרית” במובן המאוחר של המונח, אך כבר אז ניתן לזהות נוכחות יהודית פונקציונלית ובעלת השפעה, הקשורה למסחר, תיווך בין־תרבותי ודינמיקות אזוריות רחבות. נוכחות זו הניחה תשתית מוקדמת להתפתחות החיים היהודיים בבולגריה בתקופות מאוחרות יותר, והשתלבה במארג הרחב של תולדות היהדות באירופה ובאזור הים השחור.

התנצרות בולגריה וההשפעה היהודית: בין דת, תרבות ושלטון

אירוע מכונן בתולדות בולגריה התרחש בשנת 863, כאשר בוריס הראשון, שליט בולגריה, אימץ את הנצרות האורתודוקסית והוביל בכך מהלך אסטרטגי רחב היקף: שילוב הממלכה הבולגרית במרחב התרבותי־מדיני של העולם הנוצרי הביזנטי והאירופי. ההתנצרות לא הייתה תהליך טקסי בלבד, אלא שינוי עומק שחייב עיצוב מחדש של נורמות דתיות, משפטיות וחברתיות בממלכה שזה מקרוב קמה.

במסגרת מהלך זה שלח בוריס הראשון משלחת לרומא והפנה אל ניקולאוס הראשון לא פחות מ־106 שאלות שעסקו בהיבטים מעשיים של חיי הדת והחברה. תשובות האפיפיור, שנשתמרו בארכיוני הוותיקן, מהוות מקור היסטורי יוצא דופן להבנת המציאות הדתית בבולגריה ערב התנצרותה. ניתוחן מלמד כי רבות מן השאלות נוגעות לנושאים המזוהים באופן מובהק עם ההלכה והמנהג היהודיים: שמירת יום השבת, דיני מאכלות אסורות, תפילות לגשם, דיני קבורה, הבאת ביכורים ונושאים נוספים.

עצם הצורך של השלטון הבולגרי להבהיר נושאים אלה מצביע על נוכחות והשפעה יהודית ממשית במרחב הבולגרי – בין אם דרך קהילות יהודיות קיימות, ובין אם באמצעות מגעים עקיפים עם מסורות יהודיות, אולי גם דרך הכוזרים. האפיפיור מדגיש בתשובותיו את ביטול החובה לשמור שבת, את היתר אכילת כל בעלי החיים, ואת דחיית פרקטיקות המזוהות עם היהדות – דבר המלמד על מאמץ מודע לנתק את הנצרות הבולגרית המתהווה מהשפעות קודמות שנתפסו כבלתי־נוצריות.

מחקר מודרני מצביע גם על השפעה יהודית אפשרית בתחום אחר, פחות צפוי אך משמעותי: התפתחות הכתב הסלאבי. הכתב הגלגוליטי, שממנו התפתח בהמשך הכתב הקירילי, עוצב במאה ה־9 בידי האחים קירילוס ומתודיוס, כחלק ממפעל המיסיונריות הסלאבי. חוקרים אחדים הצביעו על דמיון צורני בין אותיות מסוימות בכתבים הסלאביים הקדומים לבין אותיות מן האלפבית העברי הקדום. בין הדוגמאות הנידונות: האות Ш המזכירה את ש, האות Ц הקרובה בצורתה לצ, והאות Б, הנתפסת לעיתים כווריאציה מהופכת של ב. אף שאין מדובר בקונצנזוס מחקרי, עצם העלאת ההשערה מעידה על האפשרות של סביבה רב־תרבותית שבה התקיימו מגעים בין מסורות כתיבה שונות.

נדבך נוסף, רגיש ומעורר עניין, נוגע לשושלת השליטים האחרונה של האימפריה הבולגרית הראשונה, המכונה במקורות הביזנטיים קומיטופולי. שמות בני המשפחה – סמואיל, אהרן, דוד, מוזס וגבריל – הם שמות מקראיים מובהקים. עובדה זו הולידה השערות מחקריות בדבר מוצא יהודי או כוזרי אפשרי של השושלת, או לכל הפחות השפעה תרבותית־דתית יהודית משמעותית. עם זאת, יש להדגיש כי השערות אלו אינן מוכחות באופן חד־משמעי, וחוקרים אחרים מציעים הסברים חלופיים, כגון אימוץ שמות מקראיים במסגרת הנצרות המוקדמת.

בסיכומו של דבר, תהליך התנצרותה של בולגריה אינו מצטייר כאירוע חד־ממדי, אלא כפרק מורכב של מגע בין מסורות דתיות ותרבותיות שונות. המקורות מלמדים כי היהדות – ישירה או עקיפה – הייתה נוכחת בשלב זה כגורם משמעותי, הן במישור ההלכתי והחברתי, הן אולי בתחום הכתב והתרבות, והן בזיכרון השושלתי של האליטה השלטת. השפעה זו אינה מעידה על “התייהדות” של בולגריה, אלא על מרחב גבול דינמי, שבו נוצרה הנצרות הבולגרית מתוך דיאלוג, מאבק והבחנה מול מסורות קדומות יותר.

האימפריה הבולגרית השנייה: תור הזהב של יהדות בולגריה

עם הקמת האימפריה הבולגרית השנייה בשנת 1185 נפתח פרק יוצא דופן בתולדות יהדות בולגריה – תקופה של יציבות יחסית, שגשוג כלכלי ופתיחות תרבותית, הנחשבת בעיני חוקרים רבים ל“תור זהב” במונחים של ימי הביניים האירופיים. בעוד שבמערב ובמרכז אירופה חוו קהילות יהודיות רדיפות, גירושים והגבלות חמורות, המרחב הבולגרי הציע תנאים שונים בתכלית.

בלב התקופה עמדה הבירה טרנובו (טרנובו הגדולה), שהפכה למרכז מדיני, תרבותי וכלכלי ראשון במעלה. יהודי העיר – כמו גם קהילות נוספות ברחבי הממלכה – נהנו ממעמד משפטי וחברתי יציב יחסית. הם זכו לחופש פולחן, לחופש תנועה וליכולת לפעול במרחב הציבורי והכלכלי ללא מגבלות חריגות. בניגוד לאזורים אחרים באירופה, לא הוטלו עליהם סימני זיהוי משפילים, ולא נשללו מהם זכויות בסיסיות.

אחד ממאפייניה הבולטים של יהדות בולגריה בתקופה זו היה הון אנושי גבוה. מקורות בני הזמן מתארים יהודים אוריינים, רב־לשוניים, הבקיאים במסחר, בדיפלומטיה ובניהול פיננסי. שליטתם בשפות – סלאבית, יוונית, לטינית ולעיתים גם עברית – אפשרה להם לתפקד כמתווכים טבעיים בין עולמות: בין הממלכה הבולגרית לבין ביזנטיון, בין הבלקן למרחב הים התיכון, ובין מזרח למערב. יתרון זה הפך אותם לשחקנים חשובים בכלכלה האימפריאלית.

המסחר היה אפיק הפעילות המרכזי, אך לא היחיד. יהודים פעלו בנתיבי מסחר ארוכי־טווח, עסקו בייבוא וייצוא של סחורות יוקרה ומוצרי יסוד, ולעיתים גם במתן אשראי. תרומתם הכלכלית זכתה להכרה מצד השלטון, שראה בהם גורם מועיל ליציבות ולשגשוג המדינה. יחסים אלה התבססו פחות על סובלנות תאולוגית ויותר על פרגמטיות מדינית – אך בפועל יצרו מרחב חיים בטוח ומשגשג.

גם במישור התרבותי והדתי ניכרת יציבות. הקהילות היהודיות קיימו מוסדות דת, חינוך וחיי קהילה מאורגנים, ללא התערבות שיטתית של השלטון. העובדה שבולגריה הייתה מדינה אורתודוקסית, ולא קתולית, תרמה אף היא לאקלים מתון יותר כלפי מיעוטים דתיים, בהשוואה למערב אירופה של אותה תקופה.

עם זאת, חשוב להדגיש כי “תור הזהב” לא היה אידילי או נטול מתחים. היו תקופות של אי־יציבות, חילופי שלטון ולחצים חיצוניים, ולעיתים גם גילויי עוינות. אך בהשוואה למציאות היהודית ברוב חלקי אירופה, מצבה של יהדות בולגריה באימפריה הבולגרית השנייה היה חריג לטובה.

בסיכומו של דבר, תקופת האימפריה הבולגרית השנייה יצרה תנאים שאפשרו ליהדות בולגריה לשגשג כלכלית, להתפתח תרבותית ולבסס זהות קהילתית יציבה. זהו פרק מרכזי בהיסטוריה היהודית של הבלקן, המדגים כיצד שילוב של מדיניות סובלנית־פרגמטית, מיקום גאוגרפי ויכולת אנושית גבוהה יכול להניב תקופה של פריחה יהודית יוצאת דופן בלב ימי הביניים.

יהודים, שלטון וסובלנות בימי איוואן אסן השני

בראשית המאה ה־13, בתקופת שלטונו של איוואן אסן השני, הגיעה האימפריה הבולגרית השנייה לשיא כוחה המדיני והצבאי. בולגריה הפכה למעצמה אזורית, והצלחתה עוררה חשש ואף עוינות בקרב שכנותיה, ובראשן ממלכת הונגריה והאפיפיורות. על רקע זה נכתב מכתב חריג בחריפותו מאת בלה הרביעי, מלך הונגריה, אל גרגוריוס התשיעי.

במכתב זה מאשים בלה הרביעי את איוואן אסן השני בכך שהוא מעניק מחסה ל“כופרים יהודים”, טוען כי בולגריה “מלאת יהודים”, ואף קורא לצאת נגדה למסע צלב. לכאורה, מדובר במסמך עוין המכוון להצדיק פעולה צבאית או דתית נגד בולגריה. אך קריאה היסטורית ביקורתית חושפת רובד אחר: עצם הצורך להדגיש את ריבוי היהודים ואת השפעתם בממלכה מעיד על נוכחות יהודית משמעותית ועל מעמד בטוח יחסית שנהנו ממנו יהודי בולגריה. בעולם שבו רדיפת יהודים הייתה נפוצה, עצם ההגנה עליהם הפכה בעיני יריבים נוצריים קתוליים לכתב אישום פוליטי.

תמונה זו מתחזקת באמצעות מקור אחר, שונה באופיו אך משלים את התמונה: איגרת קורונל, חיבור פולמוסי־מוסרי הכולל תוכחה ואזהרה נגד רודפי יהודים. האיגרת מביאה סיפור דרמטי מתקופת שלטונו של איוואן אסן השני, הקשור לניצחונו המכריע על תאודורוס קומננוס דוקאס, שליט אפירוס, בקרב קלוקוטניצה[1] בשנת 1230. הקרב ביסס את עליונותה של בולגריה בבלקן, ותאודורוס נפל בשבי. לפי האיגרת, תאודורוס נודע כרודף יהודים, ואיוואן אסן ביקש להענישו על כך בדרך סמלית: הוא ציווה על שני יהודים לנקר את עיניו של השליט השבוי, כתגמול על רדיפת אחיהם. אולם היהודים סירבו לבצע את המעשה, בטענה כי דתם אוסרת פגיעה שכזו, גם באויב. הסירוב מוצג באיגרת כמעשה מוסרי נעלה, והסיפור כולו משמש כלי רטורי: אזהרה מפני רדיפת יהודים והוכחה לכך שדווקא הנרדפים מגלים ריסון מוסרי.

גם אם יש לראות בסיפור זה אלמנטים ספרותיים או מגמתיים, הוא משקף תודעה ברורה: שליט בולגריה מוצג כמי שמגן על יהודים, מעניש את רודפיהם ומכיר במעמדם כקבוצה לגיטימית בתוך הממלכה. כך מתקבלת תמונה עקבית משני כיוונים שונים – האשמה עוינת מצד שליט קתולי מזה, וטקסט מוסרי אוהד מזה – המלמדת על יחסו החיובי של איוואן אסן השני כלפי יהודי בולגריה.

בסיכומו של דבר, המקורות מן התקופה מצביעים על כך שבימי איוואן אסן השני לא רק התקיימה בבולגריה נוכחות יהודית רחבה, אלא גם נוצר מודל של שלטון פרגמטי וסובלני יחסית, שבו יהודים זכו להגנה ולמעמד בטוח, עד כדי כך שהדבר נתפס כאיום אידאולוגי בעיני כוחות נוצריים אחרים. פרק זה משתלב היטב בתיאור הרחב של האימפריה הבולגרית השנייה כתקופה חריגה לטובה בתולדות יהדות אירופה של ימי הביניים.

נישואי המלוכה ומעמד היהודים

אירוע חריג ומשמעותי התרחש ב־1346, כאשר איוואן אלכסנדר, קיסר בולגריה, נשא לאישה את שרה מטרנובו, בת למשפחה מיוחסת בקהילה היהודית. חוקרים מניחים שלא סביר שהמלך היה נישא לבת מהמעמד הנמוך, ומסיקים שמעמדם של יהודי הממלכה היה רם ואיתן. שרה התנצרה ושינתה את שמה לתאודורה, ובנה, איוואן שישמן, היה אחרון קיסרי האימפריה הבולגרית.

בתקופת כהונתה נהנו יהודי בולגריה מחסותה וצברו מעמד רם עוד יותר, אך דווקא מעמדם הגבוה אצל בית המלוכה גרם לחיכוכים עם האוכלוסייה הנוצרית. ב־1352 הוציאה הכנסייה צו לגירוש היהודים מבולגריה, אם כי הצו לא מומש בפועל. מעמדם של יהודי הבירה טרנובו אכן הורע, במיוחד על רקע מאבק הכנסייה בכתות שונות. לפי גרסה אחת, יהודי טרנובו גורשו מהעיר ב־1360, ולפי גרסה אחרת נערכו פרעות ביהודי העיר אך הם לא גורשו.

הכיבוש העות’מאני וטרנספר האוכלוסיות: מיתוס, מציאות ומדיניות אימפריאלית

בשנת 1393 נפלה טרנובו לידי הצבא העות’מאני, אירוע שסימן את קץ האימפריה הבולגרית השנייה ואת פתיחתו של עידן חדש בבלקן. הכיבוש היה אלים וממושך, וכלל קרבות קשים והרס משמעותי של המרכז המדיני והתרבותי הבולגרי. בתוך ההלם והטראומה של התבוסה התפתחו נרטיבים עממיים שנועדו להסביר את האסון – וביניהם מיתוס אנטישמי דתי על “יהודי שפתח את שערי העיר” בפני הכובשים.

לפי המיתוס, יהודי בוגד סייע לעות’מאנים, והנסיך סולימאן (העומד בראש הכוחות) הורה להוציאו להורג ולהשליך את גופתו לבור. נוצרים שעברו במקום, כך נטען, נהגו להשליך אבנים לבור עד שנוצר תל שנקרא “קבר היהודי”. סיפור זה הועלה על הכתב רק בשנת 1886, מאות שנים לאחר האירוע, והשתלב בהדרגה בנרטיב ההיסטורי־עממי הבולגרי. מחקר היסטורי ביקורתי מצביע על אופיו המיתולוגי של הסיפור: הוא משקף דפוס מוכר של האשמת מיעוטים בעת מפלה לאומית, ולא תיעוד עובדתי. למעשה, מקורות בני הזמן מלמדים כי רבים מיהודי טרנובו נלחמו ונהרגו במהלך הקרבות, וכי שארית הקהילה גורשה מן העיר לאחר הכיבוש – גורל המנוגד בתכלית לדימוי “הבוגד”.

לאחר ביסוס השלטון, הנהיג מהמט השני, שהפך את הישות העות’מאנית לאימפריה רב־יבשתית, מדיניות שיטתית של טרנספר אוכלוסיות (סורג’ון). מטרתה הייתה כפולה: החלשת מוקדי התנגדות מקומיים והאצת האסלום והאינטגרציה המנהלית של המחוזות החדשים. במסגרת זו הועברו קבוצות אוכלוסייה שלמות – מוסלמים, נוצרים ויהודים – ממקום למקום ברחבי הבלקן ואסיה הקטנה.

חלק מיהודי בולגריה הוגלו בכפייה ונרשמו כעובדי כפייה המכונים “סורג’ון”, שנוצלו לצרכים כלכליים, בנייתיים ולוגיסטיים של המדינה. אף שמדובר בשלב קשה ומכאיב, הוא אינו ממצה את התמונה ארוכת הטווח. עם התייצבות האימפריה התגבש בהדרגה סדר חברתי־משפטי שבו זכו היהודים למעמד מוגדר של מיעוט מוגן (אהל אל־ד’ימה), שלרוב היה עדיף על מצבם של נתינים נוצרים. היהודים נתפסו כקבוצה נאמנה לשלטון, נטולת שאיפות טריטוריאליות, ובעלת תרומה כלכלית ומנהלית חשובה.

כך, בתוך עשורים ספורים, עברו יהודי בולגריה מטראומת כיבוש, גירוש וטרנספר אל מציאות אימפריאלית חדשה, שבה יכלו לשקם קהילות, להשתלב במסחר ובמלאכה, וליהנות מיציבות יחסית. הפער בין המיתוס האנטישמי שנוצר בדיעבד לבין המציאות ההיסטורית מדגיש את הצורך להבחין בין זיכרון עממי טעון לבין מדיניות אימפריאלית פרגמטית, שבמקרה זה אפשרה ליהדות האזור לא רק לשרוד – אלא גם להניח יסודות לפריחה מחודשת בתקופה העות’מאנית.

הגעת מגורשי ספרד ושינוי פני הקהילה היהודית בבולגריה

בשלהי המאה ה־15 התחולל מפנה דרמטי בתולדות יהדות בולגריה, כחלק מתהליך רחב היקף שעיצב מחדש את פני היהדות באימפריה העות’מאנית כולה. לאחר גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 ומפורטוגל זמן קצר לאחר מכן, הזמין השולטן באיזיט השני את המגורשים להתיישב בתחומי האימפריה העות'מאנית. מדיניות זו נבעה משיקולים כלכליים ומדיניים מובהקים: הסולטאן ראה ביהודים אוכלוסייה משכילה, יצרנית ונאמנה, שיכולה לתרום לחיזוק האימפריה.

גלי פליטים יהודים הגיעו גם לשטחי בולגריה, והצטרפו לפסיפס קהילתי קיים ומגוון. עד אז חיו בבולגריה יהודים רומניוטים – דוברי יוונית, בעלי מסורת ביזנטית עתיקה – לצד קבוצות קטנות של מגורשים מאזורי צרפת, בוואריה, איטליה והונגריה. הגעתם ההמונית של יהודי ספרד ופורטוגל, שהיו בעלי מסורת תרבותית מגובשת, מוסדות קהילה מפותחים ותודעה עצמית חזקה, חוללה שינוי עמוק: בתוך זמן לא רב קיבלו הקהילות היהודיות בבולגריה צביון ספרדי מובהק, והמסורת הספרדית הפכה לדומיננטית.

המהפך הזה התרחש במקביל לתור הזהב של האימפריה העות’מאנית במאות ה־15 וה־16. בתקופה זו נהנו יהודי בולגריה מיציבות יחסית, מפריחה כלכלית וממרחב פעולה רחב. מקרבם יצאו סוחרים, רופאים, בעלי מלאכה ואומנים, שהשתלבו ברשתות הכלכליות של האימפריה ואף מעבר לה. יהודים ספרדים היו בין מפיצי הדפוס העברי והלאדיני ברחבי האימפריה, ותרמו להפצת ידע, ספרות הלכתית ותרבות עממית. השפה לאדינו (יהודית־ספרדית) הפכה בהדרגה לשפת הדיבור המרכזית בקהילות היהודיות בבולגריה, ושימשה לא רק כלי תקשורת אלא גם נושא זהות, זיכרון ותרבות – שפה שנשמרה במשך מאות שנים.

אולם, משלהי המאה ה־16 ואילך, עם תחילת הנסיגה האיטית של האימפריה העות’מאנית, החלה תקופה ממושכת של קשיים. היחלשות השלטון המרכזי הובילה להתנוונות המנגנון המנהלי המקומי, לפגיעה בביטחון האישי ולחוסר יציבות כלכלית. שטחי בולגריה הפכו לזירת עימותים חוזרים בין העות’מאנים לבין האימפריה הרוסית וממלכת הבסבורג, מה שפגע קשות בחיי היום־יום של האוכלוסייה כולה, ובכלל זה היהודים.

בתוך מציאות זו הצטמצם הקשר של יהודי בולגריה עם מרכזי ההלכה והתרבות הגדולים של העולם הספרדי־עות’מאני, כגון סלוניקי, אדירנה ואיסטנבול. כתוצאה מכך נאלצו הקהילות המקומיות לפתח עצמאות הלכתית ומוסדית, לעיתים ללא הנהגה רבנית חזקה וללא מערכת חינוך מסודרת. במקביל חלה ירידה ברמת ההשכלה, הידרדרות במצב הכלכלי והעמקת הפערים החברתיים.

כך עברה יהדות בולגריה, בתוך כ־150 שנה, מתהליך של התחדשות והתעצמות בזכות הגעת מגורשי ספרד – אל תקופה של קיפאון ושחיקה. אף על פי כן, המורשת הספרדית שהוטמעה בתקופת השיא המשיכה לעצב את זהות הקהילה, את לשונה ואת תרבותה עד העת החדשה, והותירה חותם עמוק על דמותה של יהדות בולגריה לדורות.

הטמעת הקהילות והתפצלותן

במהלך המאה השמונה עשרה, נטמעו כל הקהילות הקטנות יותר בתוך הקהילה הספרדית הגדולה. עם זאת, זיכרון המוצא נשמר בשמות המשפחה, שנגזרו מכינויים שניתנו להן על ידי הספרדים: רומאנו ופאפו לרומניוטים, מג'ר להונגרים, צרפתי ופרנסא ופרנקו לצרפתים, אשכנזי ליהודי בוואריה, מיטרני ופיזאנטי וגרציאני ליהודי איטליה.

המאה השמונה עשרה והתשעה עשרה היו תקופה סוערת, שבה יהודי בולגריה, שנודעו כמיעוט מועדף ונאמן לעות'מאנים, הפכו למטרה לפולשים השונים לאזור. לא אחת חרבו קהילות שלמות, ופליטים עזבו את מקומות מגוריהם ועברו לערים אחרות. במקביל, עם איבוד העות'מאנים שטחים באירופה, יהודים רבים ממחוזות אלו נסוגו ביחד עם העות'מאנים, וחלקם הגיע לבולגריה.

בולגריה העצמאית: מהתעוררות לאומית לניצחון הציונות

מלחמת העצמאות ותחילת התקופה החדשה

ב־1878, לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, זכתה נסיכות בולגריה בעצמאות בפועל מתוקף החלטות קונגרס ברלין. החוקה הבולגרית החדשה, חוקת טרנובו, הבטיחה זכויות נרחבות למיעוטים. סעיף 40 קבע שיהודי בולגריה ייהנו מחופש דת, וסעיף 42 קבע כי הקהילות היהודיות ינוהלו על ידי שלטונות דת עצמאיים מטעמן, תחת פיקוח השר הממונה. כך זכו יהודי בולגריה לאוטונומיה בניהול חיי הקהילה.

המלחמה הותירה בולגריה הרוסה, ויהודי המדינה סבלו הן מהלחימה עצמה והן מגל האנטישמיות שהביאו עמם חיילי הצבא הרוסי. עם זאת, בשנים הראשונות לעצמאות עסקו בני הקהילה בשיקום ההריסות, בסיוע הברון הירש, חברת כל ישראל חברים, ויהודי אירופה ואמריקה.

הקונסיסטוריה וארגון הקהילה

ב־1889 הוקמה הקונסיסטוריה (מועצה) היהודית של בולגריה[2], שנועדה לנהל את ענייני הקהילות. במשך השנים הבאות מונו מספר רבנים ראשיים, רובם אשכנזים משכילים שהובאו מחוץ לבולגריה: ב־1886 נבחר הרב סימון דנקוביץ', ב־1891 החליף אותו ד"ר מוריץ גרינוולד, וב־1900 מונה מרדכי אהרנפרייז לתפקיד.

מבנה זה, של רבנים אשכנזים המנהלים קהילה ספרדית ברובה המוחלט, היה ייחודי ועורר לעיתים מתחים. אולם בבולגריה של סוף המאה התשע עשרה התפתחו תהליכים עמוקים יותר שעיצבו את פני הקהילה לעשורים הבאים.

התעוררות ציונית ומאבק על דמות הקהילה

בשלהי המאה התשע עשרה, הגיעו לבולגריה משכילים יהודים מהאימפריה הרוסית בהזמנת הממשלה הבולגרית לפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה. רבים מהמשכילים היו מחוג חובבי ציון, ודבר זה הוביל לפיתוח התנועה הציונית בבולגריה. הגעתו של יוסף מרקו ברוך האיצה את התהליך, ואגודות ציוניות הוקמו בקהילות השונות.

בנקודת מפנה היסטורית, ב־1896, הגיע בנימין זאב הרצל לביקור קצר בבולגריה בדרכו למסע שתדלנות באיסטנבול. הקבלה שזכה לה הרצל היתה מרהיבה: בעיר צאריברוד (דימיטרובגראד של ימינו) הוא נישא על כתפי יהודים נלהבים, ובסופיה הוא הובא לבית הכנסת המרכזי ונאם בפני קהל משולהב. נאומו, שתורגם מצרפתית ללאדינו, הצית את הדמיון של צעירי בולגריה.

ב־1897 השתתפו שלושה נציגים מיהדות בולגריה בקונגרס הציוני הראשון – ישועה כלב, קרל הרבסט וצבי בלקובסקי – וב־1898 נוסדה ההסתדרות הציונית בבולגריה. אולם השנים הראשונות של ההסתדרות לוו במאבק עיקש על השליטה ברחוב היהודי, מאבק שניטש בין ניצי התנועה (חסידיו של יוסף מרקו ברוך, ובהם ישועה כלב ומרקו רומנו), לבין המחנה המתון בראשות יקיר רומנו, הנוטאבלים (המשפחות הנכבדות), והרבנות הראשית.

המאבק הסתיים בניצחון התנועה הציונית, שהפכה לדומיננטית ברחוב היהודי. באותה תקופה התחולל גם מאבק מקביל על דמות החינוך היהודי בבולגריה, בין מוסדות החינוך הקהילתיים שנשלטו על ידי התנועה הציונית לבין ראשי רשת כל ישראל חברים. גם מאבק זה הוכרע לטובת התנועה הציונית, ורשת כי"ח עזבה את בולגריה.

מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה

מלחמות הבלקן (1912-1913) ומלחמת העולם הראשונה הותירו את חותמן העמוק על יהדות בולגריה. במלחמות הבלקן נהרגו 277 מבני הקהילה, מתוכם שלושה קצינים, והקרבתם זכתה להערכה רבה בקרב אזרחי בולגריה. במלחמת העולם הראשונה גויסו בני הקהילה בהמוניהם לצבא, ונהרגו 714 מבניה, מתוכם 28 קצינים. אחוז הנופלים מבני הקהילה היה גדול מאחוז הנופלים בכלל האוכלוסייה הבולגרית, ורבים מהם היו מעמודי התווך של הקהילה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה הובילה לשיתוק הפעילות הקהילתית והפוליטית ולפגיעה במערכת החינוך. אבל הסיפור של יהדות בולגריה במאה העשרים לא הסתיים במלחמה – הוא היה עתיד להגיע לשיאו הדרמטי במלחמת העולם השנייה.

התקופה הבין-מלחמתית: משבר ומודרניזציה

המציאות לאחר תבוסת המלחמה

לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וחתימת חוזה ניי, [3]עברו על הממלכה שנות אי-שקט פוליטי שלוו במשבר כלכלי וחברתי חריף. אחד מסימני המשבר היה גל הגירה פנימית משמעותי מיישובים קטנים לערים מרכזיות, ובעיקר לבירה סופיה. תהליך זה הוביל לכך שבפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו למעלה ממחצית מיהודי בולגריה בסופיה.

המשבר הכלכלי פגע קשות בקהילה היהודית. בשלהי 1939 התפרסם דו"ח על מצבם הכלכלי של יהודי סופיה שקבע כי 17.4 אחוזים ממשפחות הקהילה הוגדרו "עניות מאוד", וחלקן התגוררו ב"חורבות, מרתפים וצריפים" ורעבו ללחם. על רקע זה, הקים ארגון הג'וינט בשיתוף עם נכבדי הקהילה מערכת של בנקים קואופרטיביים והלוואות, שהבולט בהם היה בנק "גאולה" שסניפיו נפרשו במספר ערים.

אנטישמיות גוברת והתקרבות לגרמניה הנאצית

החל מאמצע שנות ה־30 של המאה ה־20 חל שינוי הדרגתי אך משמעותי במדיניות החוץ והפנים של בולגריה, שהתבטא בהתקרבות הולכת וגוברת ל**גרמניה הנאצית**. מגמה זו נבעה משילוב של שיקולים כלכליים ופוליטיים: המשבר הכלכלי העולמי פגע קשות בכלכלת בולגריה, וגרמניה הפכה לשותפת הסחר המרכזית שלה, בעוד שבמישור המדיני קיוותה בולגריה, באמצעות ברית עם הרייך השלישי, להשיב שטחים שאיבדה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד בעקבות חוזה ניי.

בתוך הקשר זה החלה לעלות גם האנטישמיות הממוסדת. בשנת 1935 הותר לראשונה באופן רשמי קיומם של ארגונים אנטישמיים בבולגריה – צעד שסימן שינוי ביחס השלטון כלפי תעמולה גזענית, גם אם לא יזם אותה ישירות. באותה שנה, במאי 1935, הושלכה פצצה לבית הכנסת בעיר קיוסטנדיל. האירוע זעזע את הקהילה היהודית והיווה סימן אזהרה מוחשי לכך שהאווירה הציבורית משתנה, גם אם לא הוביל באותה עת להסלמה מערכתית.

בשנת 1936 נוסד הארגון האנטישמי 'ראטניק', תנועה לאומנית בעלת מאפיינים פשיסטיים מובהקים, שאימצה סמלים, רטוריקה ודפוסי ארגון בהשראה גרמנית. מאוחר יותר קם גם ארגון נוער בשם בראניק, שנועד לחנך דור צעיר ברוח לאומנית־סמכותנית וליצור תשתית חברתית רחבה יותר להשפעה אידאולוגית.

במקביל הופצו ספרים, חוברות ומאמרי שטנה נגד היהודים, שייחסו להם השפעה כלכלית מופרזת, חוסר נאמנות לאומית וקשרי קונספירציה בינלאומיים – מוטיבים מוכרים מן האנטישמיות האירופית של התקופה. עם זאת, חשוב לדייק: חרף הנוכחות הגוברת של תעמולה אנטישמית ושל ארגונים קיצוניים, רעיונות אלה לא זכו לתהודה רחבה בקרב רוב האוכלוסייה הבולגרית. האנטישמיות בבולגריה נותרה במידה רבה תופעה של חוגים מוגבלים, ולא הפכה לאידאולוגיה עממית מושרשת כפי שאירע במדינות אחרות באירופה.

הפער בין מדיניות רשמית זהירה לבין קיצוניות שולית אך רועשת יצר מציאות מורכבת. מצד אחד, יהודי בולגריה החלו לחוש איום גובר וערעור תחושת הביטחון; מצד אחר, החברה הבולגרית בכללותה המשיכה לגלות יחס מתון יחסית כלפי היהודים, והקשרים החברתיים והמקצועיים בין יהודים לנוצרים נותרו במידה רבה יציבים.

שלב זה, של סוף שנות ה־30, היה אפוא תקופת ביניים מסוכנת: האנטישמיות עדיין לא הייתה מדיניות מדינה מלאה, אך התנאים שאפשרו את התפתחותה כבר נוצרו. ההתקרבות לגרמניה הנאצית והלגיטימציה שניתנה לגורמים קיצוניים הניחו את התשתית לצעדים חמורים יותר שיבואו בראשית שנות ה־40 – והעמידו את יהדות בולגריה בפני אתגר קיומי, גם אם תוצאותיו היו שונות מאלה של רוב קהילות אירופה.

מלחמת העולם השנייה: ההצלה ושואת השטחים המסופחים

החוק להגנת האומה וההצטרפות למדינות הציר

ב־23 בינואר 1941 נחתם ופורסם החוק להגנת האומה, שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג של גרמניה הנאצית. החוק פגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות: חשבונות בנק נחסמו, נמנעה מהם זכות הצבעה, נחסמו תפקידים ציבוריים, נאסרו נישואי תערובת, והוטלה מכסה על מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. ב־1 במאי 1941 גויסו כל הגברים היהודים בגילאים 20-42 לפלוגות עבודה ועסקו בסלילת כבישים בחלק המזרחי של המדינה.

ב־1 במארס 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת-צדדי בין גרמניה, איטליה ויפן. באותו יום נכנס הצבא הגרמני לבולגריה ללא קרב והתקבל בהתלהבות המונית. הגרמנים השתמשו באדמת בולגריה כבסיס יציאה לכיבוש יוגוסלביה ויוון. בתמורה, הועברו לבולגריה כפיקדון שטחי תראקיה ומקדוניה, שנכבשו על ידי הגרמנים. ליהודי השטחים המסופחים נמנעה אזרחות בולגרית באמצעות תקנות מיוחדות – ובכך נחרץ גורלם.

גירוש יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט

ב־22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ממשרד הפנים הבולגרי, על הסכם חשאי עם תיאודור דנקר מטעם גרמניה הנאצית על גירוש 20,000 יהודים "לאזורים הגרמניים במזרח" – כלומר, למחנות ההשמדה בפולין. ממשלת בולגריה לקחה על עצמה את כל הנושא הלוגיסטי של הגירוש כולל ההוצאות, שמומנו ממכירת רכוש המגורשים.

ב־4 במרץ 1943 החלה ה"אקציה" בתראקיה. שוטרים וחיילים בולגרים עצרו את יהודי גיומורג'ינה, דדאגץ', דרמה וערים נוספות. העצורים הוכו, רכושם נבזז, והם הועברו ברכבות פתוחות לעיר לום על הדנובה. הרכבות חלפו לאורכה של בולגריה במשך מספר ימים, ויהודים עובדי כפייה שראו אותן חולפות הסיקו במוראה את משמעותן. בלום הועלו היהודים על ארבע מעבורות שהפליגו לווינה, ומשם הועברו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ב־11 במארס ביצעו הבולגרים אקציה דומה במקדוניה ועצרו יהודים מסקופיה, מונאסטיר, שטיפ וערי הסביבה. העצורים הוכו קשות ונשים נאנסו. הם נכלאו בשטח מפעל הטבק "מונופול" בסקופיה, ומשם שולחו ישירות לטרבלינקה. ב־14 במרץ נעצרו גם יהודי פירוט וגורשו יחד עם עצורי תראקיה. בסך הכל נרצחו 11,343 יהודים מהשטחים המסופחים. מתוכם ניצלו פחות מ־200 נפשות.

אירועי 9-10 במארס 1943: ההצלה הגדולה

בגרסתו הגרמנית של ההסכם עם בלב נכתב שבולגריה מסכימה לשילוח 20,000 יהודים מהשטחים המסופחים, אך בתרגום לבולגרית מחק בלב את המילים "מהשטחים המסופחים" – והשאיר את האפשרות לגרש יהודים מ"בולגריה הישנה". המחלוקת ההיסטורית בשאלה האם הממשלה והמלך בוריס השלישי ידעו על כך מראש, או שמדובר היה במחטף של בלב, שר הפנים גברובסקי וראש הממשלה פילוב, נמשכת עד היום.

ב־6 במארס החלו שוטרים לפקוד את בתי היהודים בערים שונות, לבצע רישום והורו להכין ערכות לבוש לקראת גירושם. ב־9 במרץ נחתם צו גירוש למכסה ראשונית של 6,365 מיהודי בולגריה. אולם הידיעה על הגירוש דלפה דרך מספר מקורות והגיעה להנהגת הקהילה.

הרוקח סמואל ברוך פנה אל סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב, שהיה בן כיתתו וידידו, וסיפר לו על התוכנית. במקביל יצאה מקיוסטנדיל לסופיה משלחת של ארבעה אישי ציבור – פטר מיכאלב, איוואן מומצ'ילוב, ולדימיר קורטב ואסן סויצ'מזוב – שחברו לפשב ונועדו לפגישה טעונה עם שר הפנים גברובסקי. במהלך הפגישה חשף פשב את גילוי המזימה ודרש ממנו לבטל את מבצע הגירוש תוך איום בקיום דיון בפרלמנט שיביא להפלת הממשלה.

לאחר שוולדימיר קורטב איים במרומז על חייו של גברובסקי בשם "הארגון המהפכני המקדוני", הסכים גברובסקי להורות על "דחייה זמנית" של הגירוש. עם זאת, ב־10 במרץ לפנות בוקר נערכה אקציה בערי השדה ורוב בני הקהילה נעצרו. רק בצהריים הגיעה פקודת השעיית הגירוש והם שוחררו. צו הגירוש נותר "מושעה" ומעולם לא בוטל רשמית.

המאבק הציבורי וההתנגדות

הצלחתם של פשב ותומכיו עודדה אותם להמשיך במאבק. הם יזמו עצומה שחתמו עליה אנשי ציבור רבים שקראה לממשלה להפסיק את הצעדים נגד היהודים. בעקבות העצומה הודח פשב ממשרתו כסגן יו"ר הפרלמנט וסיים את חייו הפוליטיים (ב־1973 קיבל את עיטור חסיד אומות העולם).

גם הכנסייה הבולגרית התנגדה לגירוש. הסינוד, ובו המטרופוליט סטפן ראש הכנסייה והמטרופוליט נאופיט מווידין, נפגשו עם המלך בוריס ודרשו ממנו לבטל את הגירוש תוך איום שאם התוכנית תתממש, הם יפתחו את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים וכומריהם יתנגדו באופן אקטיבי. פעולות דומות נעשו גם על ידי המטרופוליט קיריל בפלובדיב.

המפלגה הקומוניסטית של בולגריה הביעה עמדות נחרצות נגד רדיפות היהודים. בנאומי רדיו המחתרת "חריסטו בוטב" השמיעו וולקו צ'רבנקוב ווסיל קולארוב איומים אישיים נגד ראשי המשטר, אם כי מידת השפעתם בפועל הייתה שולית.

הגירוש לערי השדה ומות המלך בוריס

באפריל 1943 קיבל הסינוד הבולגרי החלטה המצהירה שתורת הגזע עומדת בניגוד לנצרות. בסוף אפריל 1943 נפגש המלך בוריס השלישי עם ריבנטרופ בברלין וסיכם איתו שיהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות – כצעד "מקדים" לפני גירוש למחנות ההשמדה. כך ניסה המלך לנווט בין הלחץ הגרמני לבין ההתנגדות הפנימית.

ב־26 במאי 1943 גורשו כ־19,000 מיהודי סופיה ל־20 עיירות ערי השדה ברחבי בולגריה. המנהיגים והרבנים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. הממשלה הבולגרית שכרה שש מעבורות לגירושם למחנות ההשמדה, אך המפגעים הפוליטיים – בהם מכתב מאיים של קבוצת פוליטיקאים ובראשם דימו קזאסוב למלך, ואיגרת אישית של המטרופוליט סטפן – הובילו לכך שהגירוש למחנות ההשמדה נדחה שוב ושוב ולבסוף לא בוצע.

באוגוסט 1943 מת המלך בוריס השלישי מספר ימים לאחר ששב מפגישה במטה היטלר, שבה הביע סירובו להכריז מלחמה על ברית המועצות. לאחר מותו פסקו ניסיונות הגירוש, ובאוגוסט 1944 ביטלה הממשלה הבולגרית את החוק להגנת האומה.

הפרטיזנים היהודים: מאבק מזוין, זהות פוליטית וזיכרון

במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפו מאות מבני הקהילה היהודית בבולגריה לפעילות המחתרתית נגד המשטר הפרו־נאצי והכיבוש הגרמני. רובם פעלו במסגרת תנועת הפרטיזנים הקומוניסטית, שהובלה בידי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, וראו במאבק המזוין לא רק התנגדות לפשיזם, אלא גם שליחות אידאולוגית וחברתית. עבור רבים מהם, הבחירה במאבק לא נבעה רק מאיום קיומי כיהודים, אלא גם מזיקה עמוקה לרעיונות של שוויון, צדק חברתי ואנטי־פשיזם.

השתתפותם של יהודים בתנועת הפרטיזנים הייתה בולטת ביחס לגודלה של הקהילה. הם פעלו כקשרים, לוחמים, חבלנים ואנשי מודיעין, ולעיתים גם בתפקידי פיקוד. פעילות זו לוותה בסיכון קיצוני: לפחות 130 פרטיזנים יהודים נהרגו בעימותים עם כוחות המשטרה הבולגרית, הצבא והיחידות הגרמניות שפעלו במדינה. מותם סימן מחיר דמים כבד, אך גם ביסס את מקומם של היהודים כחלק אינטגרלי מן המאבק האנטי־פשיסטי הבולגרי.

מתוך שורות הלוחמים בלטו דמויות שהפכו לסמלים לאומיים של ההתנגדות. בין הידועות שבהן נמנות אנה ונטורה, מתי רובנובה ואמיל שקרג'יסקי. סיפוריהן וסיפורו של שקרג'יסקי הונצחו לאחר המלחמה כאידאל של הקרבה, אומץ ונאמנות למהפכה. בתקופת השלטון הקומוניסטי זכו דמויות אלו להכרה רשמית: רחובות, בתי ספר ופרסומים נשאו את שמותיהם, והם שולבו בפנתאון הזיכרון של המדינה.

עם זאת, יש להבחין בין ההנצחה הרשמית לבין המורכבות ההיסטורית. המשטר הקומוניסטי נטה להדגיש את זהותם האידאולוגית של הפרטיזנים כקומוניסטים, ולעיתים טשטש את זהותם היהודית. כך הפך המאבק היהודי לחלק מנרטיב כללי של התנגדות אנטי־פשיסטית, תוך צמצום הדיון בשאלת האנטישמיות ובייחודיות החוויה היהודית בתקופת המלחמה.

למרות זאת, השתתפותם של יהודים במאבק המזוין הותירה חותם עמוק הן בזיכרון הקולקטיבי היהודי בבולגריה והן בדימוי הקהילה בעיני החברה הבולגרית. היא חיזקה את תפיסת היהודים כשותפים פעילים בגורל המדינה ולא כקורבנות פסיביים בלבד, והעניקה להם הון סמלי משמעותי בשנים שלאחר המלחמה.

ברפובליקה העממית: שלטון קומוניסטי ועלייה המונית

הפיכת חזית המולדת

ב־8-9 בספטמבר 1944 בוצעה הפיכה בבולגריה בהובלת חזית המולדת בתמיכת הצבא האדום. הוקמה ממשלת קואליציה בראשות קימון גאורגייב. כל עובדי הכפייה שוחררו ולמגורשים הותר לחזור לבתיהם. בתים רבים בעיקר בסופיה ופלובדיב חרבו בהפצצות, ותכולת רבים אחרים נשדדה. עם זאת, קרקעות, מפעלים ונכסים שהופקעו במהלך החוק להגנת האומה לא הוחזרו לבעליהם.

בתים הוחזרו, אך הרכוש הכלכלי נותר בידי המדינה. בדצמבר 1946 חוקק חוק לשיקום כלכלי של יהודי בולגריה שכלל הענקת אשראי של מיליארד לבות על פני שש שנים – אך במרץ 1947 בוצעה רפורמה מוניטרית והוטלו מיסים חדשים. שיעור המס על יהודי בולגריה חושב כולל את האשראי העתידי, כך שנדרשו לשלם מיסים על כסף שכלל לא קיבלו – ומצבם הכלכלי הורע עוד יותר.

מאבק על העלייה לישראל: פוליטיקה, אידאולוגיה ונתיבי בריחה

עם תום מלחמת העולם השנייה נקלעה יהדות בולגריה למאבק פנימי חריף סביב שאלת העלייה לארץ ישראל. זה היה מאבק פוליטי ואידאולוגי מובהק, שהתנהל בין שני מחנות מרכזיים: הקומוניסטים היהודים, שפעלו במסגרת המפלגה הקומוניסטית הבולגרית והזדהו עם המשטר החדש, לבין התנועה הציונית, שראתה בעלייה פתרון לאומי ודחוף לאחר השואה.

הקומוניסטים היהודים ביקשו לשלב את הקהילה היהודית במבנה המדינה הסוציאליסטית המתהווה, וראו בציונות אידאולוגיה בורגנית ולא־נאמנה. במסגרת זו הם פעלו להשתלטות על מוסדות הקהילה היהודית – לעיתים באמצעים כוחניים – ודחקו הצידה הנהגות ציוניות נבחרות. במקביל הפעילו לחץ על שלטונות המדינה להגביל את יציאת היהודים מבולגריה, הן מתוך שיקולי מדיניות פנים והן מתוך מחויבות לקו הסובייטי, שגילה עוינות הולכת וגוברת כלפי הציונות.

מול חסימות אלו פעלה התנועה הציונית בדרכים חלופיות. אנשי הסוכנות היהודית הקימו רשת של הגירה בלתי חוקית, שבמרכזה מעבר גבול צפוני דרך סיליסטרה אל רומניה, ומשם המשך בדרכי ההעפלה הימית. נתיב זה היה מסוכן, כרוך בתשלום, בהברחות ובסיכון חיי אדם, אך שימש מוצא עבור מאות יהודים שביקשו לעזוב את בולגריה חרף האיסורים.

העימות הגיע לשיאו ב־30 באפריל 1947. באותו יום ארבו שוטרי ביטחון הפנים הבולגריים לקבוצת יהודים שניסתה לחצות את הגבול. הכוחות פתחו באש: שניים מן הנמלטים נהרגו, והאחרים נעצרו. העצורים נשלחו למחנות סגר, והאירוע זעזע את הקהילה היהודית כולה. בעקבות התקרית נעצרו גם ראשי ההסתדרות הציונית בבולגריה, ובהם בנימין ארדיטי, באשמת פעילות חתרנית ופגיעה בביטחון המדינה.

אף על פי כן, מעצרם של המנהיגים הציונים עורר תגובה פוליטית רחבה. לחץ מצד גורמים בינלאומיים, לצד שיקולים פנימיים של השלטון הבולגרי, הביא לשחרורם לאחר מספר ימים. האירוע המחיש הן את נחישותו של המשטר לבלום את העלייה והן את גבולות כוחו, לנוכח רגישות הסוגיה והקשרים הבינלאומיים של בולגריה באותה עת.

המאבק על העלייה לישראל היה אפוא יותר ממאבק לוגיסטי: הוא שיקף התנגשות בין שתי תפיסות עתיד מנוגדות של יהדות בולגריה – השתלבות במדינה סוציאליסטית חדשה מול מימוש חזון לאומי יהודי. בסופו של דבר, חרף העימותים, הדיכוי והאבידות, נפתחו שערי העלייה זמן קצר לאחר מכן, והקהילה היהודית בבולגריה כמעט כולה עזבה את הארץ בתוך שנים ספורות – תהליך שסיים פרק היסטורי ארוך והחל פרק חדש בישראל.

העלייה ההמונית לישראל: סיום פרק היסטורי וראשיתו של חדש

בסוף שנת 1947 חל מפנה דרמטי וחד־משמעי בתולדות יהדות בולגריה. ב־26 בנובמבר 1947 הודיעה ממשלת בולגריה באופן רשמי כי היא מתירה את הגירת היהודים לישראל – החלטה חריגה בהיקפה ובמשמעותה במרחב המזרח־אירופי של התקופה. מאחורי ההחלטה עמד שילוב של שיקולים מדיניים, כלכליים ואידאולוגיים, ובהם רצונה של בולגריה למצב את עצמה כשחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית שלאחר המלחמה.

פעילותו של שייקה דן

דן היה אחת הדמויות המרכזיות והפחות מוכרות לציבור הרחב בפרשת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה לישראל. כשליח הסוכנות היהודית בבולגריה בשנים הקריטיות שלאחר מלחמת העולם השנייה, מילא תפקיד מפתח בניהול המגעים המדיניים, הארגוניים והלוגיסטיים עם שלטונות המדינה, והיה מהאדריכלים של אחד ממבצעי העלייה המסודרים והמקיפים בתולדות היישוב והמדינה שבדרך.

פעילותו של שייקה דן התנהלה בזירה מורכבת במיוחד. בולגריה של סוף שנות הארבעים הייתה מדינה קומוניסטית צעירה, הנתונה להשפעה סובייטית גוברת, עוינת לציונות מבחינה אידאולוגית, אך בו־בזמן מעוניינת בפתרונות פרגמטיים לבעיות פנימיות ובשיפור מעמדה הבינלאומי. בתוך מציאות זו נדרש דן לפעול בזהירות פוליטית, תוך איזון בין דרישות השלטון, צורכי העלייה הדחופים והמאבק הפנימי בתוך הקהילה היהודית בין ציונים לקומוניסטים.

הישגו המרכזי של דן היה יצירת ערוץ מו״מ ישיר ורציף עם צמרת השלטון הבולגרי, ובראשה סגן ראש הממשלה טרייצ’ו קוסטוב. מגעים אלה הובילו להסכם עקרוני, חסר תקדים בגוש המזרחי, שלפיו תתיר בולגריה יציאה חוקית ומאורגנת של עשרות אלפי יהודים לישראל. תחילה סוכם על מתן היתרי עלייה ל־20,000 יהודים עד סוף 1948, ובהמשך הורחב ההסכם לכ־15,000 נוספים – למעשה, רישיון לעלייתה של כמעט כל הקהילה היהודית במדינה.

דן לא עסק רק בדיפלומטיה. הוא היה מעורב גם בפרטים המעשיים של המבצע: הסדרת רישומים, טיפול בדרכונים ואשרות, תיאום עם רשויות הנמל והתחבורה, ואף ניהול ההסכמים הכספיים – כולל התשלום שנגבה מן העולים והעמדת ספינות בולגריות לרשות הסוכנות היהודית. בכך הפך מבצע העלייה מבולגריה לחריג באופיו: לא הברחה ולא פעולה מחתרתית, אלא עלייה חוקית, גלויה ומתואמת עם מדינה קומוניסטית.

במקביל נאלץ דן להתמודד עם לחצים כבדים: התנגדות של גורמים קומוניסטיים יהודיים, ניסיונות בלימה מצד מנגנוני הביטחון, ואירועים אלימים כמו הירי על קבוצת עולים בגבול רומניה באפריל 1947. גם לאחר אירועים אלה הצליח לשמור על ערוץ המו״מ פתוח, עד להשגת האישור הרשמי בנובמבר 1947 וליציאת המשלוחים הראשונים בפברואר 1948.

תרומתו של שייקה דן חורגת מן ההישג הטקטי. הוא היה מהדמויות שעיצבו את המודל הבולגרי של העלייה – מודל של תיאום מדינתי, ריכוזיות וביצוע מהיר – שהשפיע גם על תפיסת העלייה מארצות אחרות. פעולתו אפשרה את סיומו המסודר של פרק היסטורי בן מאות שנים של יהדות בולגריה, ואת קליטתה של קהילה שלמה במדינת ישראל בראשית דרכה.

בסיכומו של דבר, שייקה דן היה שליח שפעל הרחק מאור הזרקורים, אך בלעדיו ספק אם העלייה ההמונית מבולגריה הייתה מתרחשת בהיקף, במהירות וביעילות שבהם התבצעה. דמותו מגלמת את השילוב בין דיפלומטיה שקטה, נחישות ציונית ויכולת תמרון פוליטית – שילוב שאפשר להפוך חזון לאומי למציאות היסטור

השלב המעשי החל ב־25 בפברואר 1948, כאשר 940 עולים ראשונים יצאו מבולגריה בדרכם לישראל, תמורת תשלום סמלי של 20 דולר לנוסע. הממשלה הבולגרית אף הורתה ל'חברת הספנות הבולגרית' להעמיד ספינות לרשות הסוכנות היהודית – ביטוי נוסף לאופייה המאורגן והגלוי של העלייה, בניגוד למחתרתיות שאפיינה עליות מארצות אחרות.

מבצע העלייה

בין מאי 1948 לדצמבר 1949 התחולל אחד ממבצעי העלייה המרוכזים והמהירים בתולדות המדינה: כ־35,000 יהודים עלו מבולגריה לישראל – כמעט כל יהדות בולגריה. בתוך פחות משנתיים התרוקנה קהילה יהודית בת מאות שנים, והפרק ההיסטורי של יהדות בולגריה בא על סיומו.

עם הגעתם לישראל נקלטו העולים בעיקר בערים יפו, רמלה ולוד, וכן בקיבוצים ובמושבים ברחבי הארץ. רבים מהם גויסו מיד למאמץ המלחמתי: במלחמת העצמאות נפלו 70 חיילים וחיילות מקרב עולי בולגריה – שיעור גבוה המעיד על מעורבותם המיידית והעמוקה בגורל המדינה הצעירה.

בטווח הארוך השתלבה הקהילה הבולגרית בחברה הישראלית באופן מרשים. עולי בולגריה וצאצאיהם בלטו בצבא, בפוליטיקה, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה ובחיים הציבוריים. העלייה ההמונית לא הייתה אפוא רק תנועת אוכלוסין, אלא מעבר קולקטיבי מודע – מיעוט יהודי שלם שבחר, כמעט כאחד, לממש חזון לאומי ולהפוך לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל בראשית דרכה.

הקהילה שנותרה בבולגריה: צמצום, פיקוח והמשכיות שקטה

לאחר העלייה ההמונית לישראל בשנים 1948–1949 נותרו בבולגריה פחות מעשרת אלפים יהודים. מדובר היה בשארית קטנה של קהילה בת מאות שנים, שרובה בחרה לעזוב בתוך זמן קצר, ואילו הנותרים כללו בעיקר קשישים, בני משפחות מעורבות, בעלי תפקידים ציבוריים או מי שמסיבות אישיות ומקצועיות העדיפו להישאר.

בשנת 1957 קיבלה המדינה הקומוניסטית החלטה עקרונית שסימנה את קץ החיים הקהילתיים האוטונומיים: הקונסיסטוריה היהודית פורקה, והאוטונומיה שניתנה ליהודי בולגריה בניהול ענייניהם בוטלה. צעד זה לא כוון דווקא נגד היהודים, אלא השתלב במדיניות כללית של המשטר לביטול מסגרות עצמאיות ולהכפפת כלל החברה למנגנוני המדינה. עם זאת, עבור הקהילה היהודית הייתה לכך משמעות עמוקה: פירוק מוסדות הייצוג, סגירת או הלאמת בתי ספר קהילתיים, והיעלמות כמעט מוחלטת של חינוך יהודי מאורגן. ילדים יהודים למדו במערכת החינוך הציבורית ללא כל תוכן, שפה או סממן קהילתי־יהודי.

במהלך שנות השלטון הקומוניסטי העמיקה מגמת ההתבוללות. היעדר מסגרות חינוכיות ותרבותיות, האיסור על פעילות דתית גלויה והאידאולוגיה האתאיסטית של המדינה הובילו לירידה חדה בשימוש בשפה היהודית־ספרדית (לאדינו), להתרחקות מן המסורת הדתית ולעלייה ניכרת בשיעור נישואי התערובת. הזהות היהודית הפכה ברבים מן המקרים לעניין פרטי, משפחתי ולעיתים סמוי.

לאחר מלחמת ששת הימים נותקו היחסים הדיפלומטיים בין בולגריה לישראל, כחלק מהקו של הגוש הסובייטי. ניתוק זה העמיק את בידודה של הקהילה היהודית שנותרה בבולגריה: קשרים עם קרובים בישראל הוגבלו, מידע על חיי הקהילה כמעט שלא זרם החוצה, והנושא היהודי נדחק לשוליים הן בשיח הציבורי והן במחקר.

אף על פי כן, יהודי בולגריה לא נעלמו מן המרחב החברתי. רבים מהם השתלבו בעמדות מפתח בתחומי המדע, האמנות, הרפואה, ההנדסה והאקדמיה, והיו לחלק בלתי נפרד מן האליטה האינטלקטואלית של המדינה. תרומתם נעשתה בדרך כלל כאזרחים בולגרים, ללא הדגשה של זהותם היהודית, אך היא שימרה נוכחות יהודית איכותית גם בתקופה של צמצום דמוגרפי ותרבותי.

בסיכומו של דבר, הקהילה שנותרה בבולגריה לאחר העלייה ההמונית עברה תהליך של הצטמצמות, דה־קהילתיזציה והתבוללות מואצת, אך לא של היעלמות מוחלטת. היא המשיכה להתקיים כקבוצה קטנה, שקטה ומופנמת, ששמרה על זהות יהודית חלקית ופרטית, ובמקביל נטלה חלק פעיל בעיצוב החברה הבולגרית המודרנית – עד להתחדשות חלקית של החיים הקהילתיים עם נפילת המשטר הקומוניסטי בסוף המאה ה־20.

לאחר נפילת הקומוניזם: התחדשות והמשכיות

ב־1989, עם קריסת השלטון הקומוניסטי, חודשה הפעילות הקהילתית תחת "ארגון שלום" – ארגון הגג של יהדות בולגריה. ב־1990 חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והועמק הקשר עם הקהילה. החל גל עלייה נוסף לישראל, במסגרתו עלו כ־3,500 יהודים.

בתי הכנסת בסופיה ובפלובדיב שופצו ונפתחו לציבור. נפתח בית ספר יסודי בסופיה בו למדו כמה מאות תלמידים, חלקם יהודים. בסופיה פתח הרב יוסף סלמון את בית חב"ד הראשון, ובהמשך נפתחו בתי חב"ד גם בווארנה ובורגס.

בין 2001 ל־2005 כיהן סולומון פאסי, בן קהילת פלובדיב, כשר החוץ של בולגריה. בני הקהילה כיהנו גם כחברי פרלמנט וכסגן ראש ממשלה. ב־28 במרץ 2008 ביקר נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב בישראל וקיבל בטקס במשכן הנשיא אחריות בשם בולגריה על גירושם של יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט למחנות ההשמדה.

סיכום: מורשת של אלפי שנים

יהדות בולגריה עברה מסע ארוך והרפתקני מהתקופה הרומית ועד ימינו. קהילה זו, שבשיאה מנתה כ־49,000 נפשות וכיום מונה כ־5,500 יהודים, מייצגת סיפור של התמדה, הסתגלות ושרידות. מהרומניוטים הקדומים דרך ההשפעה בימי האימפריות הבולגריות, הפריחה תחת העות'מאנים והתור הזהב הספרדי, הניצחון הציוני בתחילת המאה העשרים, ועד להצלה המופלאה במלחמת העולם השנייה – יהדות בולגריה טווה נרטיב ייחודי ומרתק.

העלייה ההמונית לישראל בשנים 1948-1949 הובילה לכך שרוב יהדות בולגריה התערה בחברה הישראלית ותרמה תרומה משמעותית לבניין המדינה בתחומי הביטחון, הכלכלה, התרבות והפוליטיקה. הקהילה שנותרה בבולגריה, אם כי קטנה יותר, ממשיכה לטפח את מורשתה ולשמר את זהותה היהודית תוך השתלבות בחברה הבולגרית.

המורשת של יהדות בולגריה – השילוב הייחודי של מסורות רומניוטיות, אשכנזיות וספרדיות, הסבל והשגשוג, הרדיפה וההצלה – מהווה פרק חשוב ומרתק בתולדות העם היהודי, ועדות לכוח ההישרדות וההתמדה של קהילה קטנה שסירבה להיכנע.

הערות

[1] קרב קלוקוטניצה נערך בשנת 1230 בין צבאו של הצאר הבולגרי איוואן אסן השני לבין כוחותיו של תאודורוס קומננוס דוקאס, שליט אפירוס וטוען לכתר הקיסרי הביזנטי. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של הבולגרים ובשבייתו של תאודורוס, והיווה נקודת מפנה במאזן הכוחות בבלקן. בעקבות הניצחון הפכה בולגריה למעצמה האזורית הדומיננטית, והאימפריה הבולגרית השנייה הגיעה לשיא התפשטותה הטריטוריאלית והמדינית. הקרב נחשב לאחד ההישגים הצבאיים והמדיניים החשובים בתולדות ימי הביניים הבולגריים.

[2] המונח קונסיסטוריה (Consistory) מקורו בלטינית consistorium, שפירושה “מועצה מתכנסת” או “גוף יושב בדין”. בהקשר היהודי־אירופי של העת החדשה מציין המונח מוסד הנהגה מרכזי של הקהילה היהודית, האחראי על ניהול ענייני הדת, הארגון הקהילתי, החינוך, הפיקוח על מוסדות הקהילה והייצוג הרשמי של היהודים מול שלטונות המדינה. הקונסיסטוריה הונהגה לראשונה בצרפת בראשית המאה ה־19, ומשם אומצה בארצות נוספות, ובהן בולגריה, כמסגרת של אוטונומיה קהילתית בפיקוח המדינה.

[3] חוזה ניי נחתם ב־27 בנובמבר 1919 בין בולגריה לבין מדינות ההסכמה, כחלק מהסדרי השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. החוזה קבע תנאים קשים לבולגריה: אובדן שטחים נרחבים, הגבלות חמורות על הצבא, תשלומי פיצויים כבדים ופגיעה במעמדה הבינלאומי. תוצאות החוזה עוררו בבולגריה תחושת השפלה ותסכול לאומי עמוק, והשפיעו לאורך שנים על חוסר היציבות הפוליטית והחברתית במדינה. עבור המיעוטים, ובהם היהודים, יצר החוזה מציאות מורכבת: מחד גיסא משבר כלכלי כללי, ומאידך גיסא חיזוק זהות אזרחית־לאומית בולגרית שבתוכה ביקשו מיעוטים להשתלב ולבסס את מעמדם.