טוהר הנשק

באופן טבעי עלתה השאלה, אם מוצדק לסכן חיי לוחמים רק כדי שלא לפגוע בחיילים בריטיים או באוכלוסייה ערבית[1]. על טענות אלו השיב יצחק שדה, בתשובה שהיתה לאחד מנכסי צאן הברזל של עם ישראל הנאבק על עצמאותו: "…כדי להשיג את המטרות הללו [עצמאות], אנו צריכים לשכנע את העם הבריטי שאנו לוחמים למען רעיון צודק. לכל חייל או שוטר בריטי המשרת בארץ־ישראל יש קרובים וידידים, וחשוב מאד לגרום לכך שהבריטים המשרתים בארץ יתביישו במעשיהם. חשוב מאד כי נוכל להביט היישר בעיניו של כל חייל בריטי, לגרום לו להשפיל מבט למען יעביר את רגשי הבושה הביתה אל עמו וממשלתו"… כאן הפסיק יצחק שדה לרגע את דבריו וסיכם: "לכן, יהי נשקנו טהור"[2]. הוא דאג שמא יהפוך הכוח והנשק לערך עליון, ולכן הטיף: "אהב את הרובה ושנא את המלחמה"[3]. בתגובה לטרור שערך האצ"ל בערביי ארץ־ישראל, לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן־יוסף ב-1938,הביע שדה את השקפתו מעל דפי 'דבר', במאמרו "לא הבלגה ולא רצח", ששמו מעיד את תוכנו, בו קרא לרדוף את הפורעים, אך סימן גם סייגים מוסריים: "אנחנו הנוטרים הנודדים, היוצאים לילה לילה למארבים על-מנת להיפגש עם השונא פנים אל פנים… אנחנו הננו יום יום במעשינו נגד 'הבלגה', אנחנו בעד פגישה עם האויב פנים-אל-פנים, אנחנו בעד ההתקפה על הבסיסים של הכנופיות, אנחנו בעד הרדיפה אחרי השונא ומלחמה בו עד חרמה. אבל אנחנו נגד רצח. אנחנו נגד התנפלויות על עוברי-דרכים, נגד התנקשויות בערבים עובדים שקטים. אין אנחנו מוכנים לקבל את המושג הערבי על הגבורה. לא התנפלות שפלה על בלתי מוגנים היא הנשק שלנו, לא שפיכות דמים – המטרה שלנו. הרצח הוא שפל, יהיה הרוצח מי שיהיה"[4]. שדה הטיף לגבורה אמיתית, שהיא יותר מאומץ לב, היא גם גבורה מוסרית[5]. באותה רוח הרבו לצטט משפט שגם הוא יוחס לשדה, או לפחות נוצר בהשראתו: "נשקנו עלום ויקר, נשקנו רוח האדם".

[1] ב' כצנלסון, כתבים, כרך ט', תל־אביב תש"ח, ע' 66-65; מ' פעיל, המפקד, מנהיגות צבאית בדרכי נועם, תל־אביב, 2003 (להלן: המפקד), עמ' 167-168. ראה גם: י' בן אהרון (עורך), ברל כצנלסון – עדות לדור, אורנים, 2003.

[2] כצנלסון הרחיב את היריעה במאמר שייחד שם כך: ב' כצנלסון, "קדושת נשק המגן", שדמות, ע"ד, תש"ם, עמ' 51-52.