גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 13-04-2025
ראו גם, באתר זה: אוזבקיסטן – המלצות לקריאה ; דרך המשי – עבר והווה
חיוווה (Хива/Xiva) , הנמצאת לא הרחק מהגבול עם טורקמניסטן, כ-740 ק"מ מערבית לבירה טשקנט, היא עיר נווה מדבר, במחוז ח'ווארזם שבמערב אוזבקיסטן. נמצאת בין המדבר השחור – קארא קום, לבין מדבר החולות האדומים קיזיל קום. חייבת את קיומה לפס הכחול הבוהק של נהר האמו דריה בפרסית, האוקסוס ביוונית , הג'יחון – מג'נון בערבית, המזרים את מימיו מהרי טיין שאן ועד ימת אראל, שהייתה ואיננה עוד. קורבן של גידול הכותנה המאסיבי. בעבר מי התהום היו כה גבוהים, עד שהיו קוברים את המתים על פני השטח.
בלב נופי הערבות והמדבריות של מרכז אסיה, בין הנהר והחולות, שוכנת חווארזם –(Chorasmia) – חבל ארץ עתיק שמילותיו כמו חרוטות על גדותיו המשתנות של הנהר. אזור זה, המשתרע בעיקר באוזבקיסטן של ימינו, אך שולח זרועות גם לטורקמניסטן וקזחסטן, היה במשך אלפי שנים מרכז תרבותי, מדעי ופוליטי חשוב, עם זהות מובחנת ואוכלוסייה ששפתה הייתה קרובה לאיראנית ולאחר מכן טורקית. כבר באלף השני לפני הספירה התקיימה כאן תרבות עשירה ומפותחת: ערים מבוצרות, מערכות השקיה מתוחכמות, שדות ירוקים בנאות מדבר וקהילות שידעו לחיות על קו התפר שבין מדבר לנהר, בין חום יוקד ללילות קרים, בין גני ירק מטופחים לבין רוחות הנוודים מהערבות.
רבים סבורים כי כאן, בחווארזם, על גדות הנהר העמוק והכחול, האמו דריה, נולדו הפרקים הראשונים של "האֲוֶסְטָה" – הספר המקודש של דת זרתוסטרה. אולי קיים קשר בין הדואליות הזורואסטרית, לבין חייהם של תושבי האזור שחיים בין הפסגות המושלגות של ההרים השמיימים, לבין המדבריות הצחיחים; בין הכחול העמוק של הנהר, לבין הצהוב של החולות; בין ימים חמים ללילות קרים. בין החקלאים הפרסיים שישבו בנאות המדבר וטיפחו גני ירק, לבין הנוודים הלוחמניים שהגיחו רעבים מעומק הערבות; בין טוּראן לבין איראן. בין המקדשים והארמונות שקמו במוקדי התרבות, לבין הריק של החולות.
האימפריה האח'מנית כבר שלטה כאן במאה השישית לפני הספירה, אך חווארזם שמרה על רוח עצמאית ואופי מובחן. תושביה דיברו שפות קרובות לאיראנית, ולאחר מכן נטמעו בהשפעות טורקיות – אך תמיד שמרו על זהותם הייחודית. במאה ה-11 וה-12 שבה חווארזם לגדולה: הממלכה הח’וארזמית העצמאית צמחה והפכה שוב למוקד כוח. ששלטה בשטחים עצומים, מנהרות האינדוס במזרח ועד הים הכספי במערב. שיא שליטתה היה בתקופתו של ח'ווארזם שאה, עלא א–דין מוחמד (1199-1220). הוא כבש חלקים גדולים של טורקסטאן מידי הקָארָאחֲטָנים, מילולית: הח'אנים השחורים, או העוצמתיים, (שמילאו תפקיד מכריע בהתאסלמות של עמי הטורקים, והיו מהשושלות הראשונות ששילבו בין מורשת נוודית לבין תרבות מוסלמית-עירונית). כמו כן, כבש את פרס, ואפילו את חופה המזרחי של ערב. בירתו אורגנץ' (Urgench) הייתה אחת הערים הגדולות והפורחות של אסיה. אולם ממלכת החוואריזם-שאה הייתה קצרת ימים. ב-1221 הגיחו הפרשים המונגולים מעבר לערבות. האירוע הדרמטי והקטסטרופלי ביותר בהיסטוריה של חווארזם.
שליט ח'ווארזם, מוחמד עלא–א–דין, ניסה לנהל את הסערה הקרבה כדרך מלכים נואשים: הוא פיזר את כוחותיו בין הערים המבוצרות של ממלכתו, קיווה להחזיק מעמד – אולי "עד יעבור הזעם". אך הוא לא שיער עם מי יש לו עסק. המונגולים, בניגוד לפולשים שהכיר מן העבר, לא באו רק לבזוז ולחזור אל הערבה – הם באו למשול.
אורגנץ' (Urgench) הסמוכה נחרבה כליל, והאזור לא שב לעצמו במשך דורות. לאחר המונגולים, עבר האזור לידיים שונות: טימור לנג , איש הברזל החיגר, שלט בח'ווארזם כחלק מממלכתו והטיל מכאן את חיתתו על אסיה התיכונה ועל אירופה. במאה ה-16 הגיעו שבטי אוזבקים בהנהגת מוחמד שייבאני. צאצאיו הקימו את ח'אנות חיווה, שהתקיימה עד שהאזור סופח לאימפריה הרוסית, בסוף המאה ה-19. לאחר מכן נכלל ברפובליקות הסובייטיות של אוזבקיסטן וטורקמניסטן. במחוז ח'ווארזם באוזבקיסטן ישנה תרבות עממית פעילה, שפה ח'ווארזמית נבדלת מעט, ומוזיקה מסורתית ייחודית. המרכז האקדמי של אורגנץ' נחשב ליורש הרוחני של מרכזי הידע העתיקים.
חיווה מכונה "הפנינה של נווה המדבר של ח'ווארזם", נבנתה כנראה כבר במאה השישית לספירה, אולם האזכור הראשון שלה בכתבים מוסלמיים מופיע רק במאה העשירית. היא נבנתה בנאת מדבר בלב המדבר הקשוח, בצומת דרכים בין איראן, רוסיה, טורקמניסטן, קזחסטן, שהפך אותה למרכז סחר אזורי חשוב על דרך המשי.
על פי מסורת מקומית עתיקה, חיווה נוסדה על ידי שֵם בן נוח, לאחר המבול. מסופר שהוא נדד במדבריות חווארזם , חפר באר, וכששתה מהמים קרא "חֵי-וָוה!" – ביטוי שפירושו "המים חיים!".
מאותה קריאה נולד השם "חיווה". הבאר הזו קיימת עד היום במרכז העיר העתיקה ונקראת "קוּחְנַר ארק" (Kukhnar Ark).
חיווה פרחה במיוחד במאות ה-16 עד ה-19, כאשר שימשה כעיר הבירה של ח'אנות חיווה, אחת המדינות החזקות במרכז אסיה באותה תקופה. הח'אן (שליט מקומי) שלט באזור זה ביד רמה, והעיר הפכה למרכז דתי, מסחרי ואדריכלי. באותה תקופה נבנו רבים מהמסגדים, המדרסות, והחומות שאנחנו רואים כיום. בסוף המאה ה-19 נכבשה חיווה על ידי האימפריה הרוסית והפכה בהדרגה למדינת חסות. בתקופה הסובייטית העיר שימשה כמרכז אזורי, אך נדחקה לשוליים מבחינת תעשייה וכלכלה, מה שבעקיפין סייע לשמור על שלמותה ההיסטורית.
זו אחת הערים העתיקות והמרשימות ביותר באוזבקיסטן, עיר ששמרה על אופייה ההיסטורי כמעט ללא שינוי במשך מאות שנים. נחשבת כיום לאחת הפנינים האדריכליות החשובות במרכז אסיה. הודות לאתרים ההיסטוריים המרשימים שנמצאים בתחום העיר, מהווה חיווה כיום את אחד מיעדי התיירות המתויירים ביותר באוזבקיסטן. רבים הם הזוגות הבאים להינשא בחיווה דווקא. לא צריך הרבה מזל כדי לפגוש בהם ובמלוויהם החוגגים.
ייחודה של חיווה הוא העיר העתיקה המוקפת חומה, איטצ'ן קאלה (Itchan Kala)), שהיא הלב ההיסטורי של העיר ונשמרת כמעט כפי שהייתה במאות ה-18–19. החומות העשויות בוץ חמר ומסוידות בגוונים חומים-אדמדמים, נותנות תחושה של מסע בזמן.
על החומות ניצב בגאון פסלו של המדען מוחמד אבן מוסא אל–ח'ואריזמי (Muḥammad ibn Mūsā al-Khwārizmī). אל-ח'ואריזמי נולד ככל הנראה בשנת 780 לספירה, שמו מעיד על מקום מוצאו (כלומר, "זה שבא מחווארזם"). הוא פעל בבגדאד של תקופת תור הזהב של האיסלאם, תחת שלטון הח'ליף העבאסי אל–מאמון, שהיה פטרון חשוב של המדע. אל-ח'ואריזמי היה חוקר במוסד המדעי הידוע בית החוכמה (Bayt al-Hikma) – מקום של תרגום, חקר ופיתוח ידע מדעי שהוקם בבגדאד. ספרו המפורסם ביותר הוא "אל-כתאב אל-מוכצַר פי חסאב אל-ג'אבר ואל-מוקַבּלה". חיבור מכונן שכתב בסביבות שנת 820 לספירה. ספר מתמטיקה אותו הקדיש ל"אל גאבר", אחד מכינויו של אללה ומכאן "אלגברה". הוא תיווך לעולם הערבי (ומשם לאירופה) את השיטה העשרונית עם הספרות ההינדיות, שהן הבסיס לספרות הערביות שבהן אנו משתמשים היום. הכניס את המושג של אפס (0) למתמטיקה של המערב.
הוא היה איש אשכולות. בין השאר, כתב לוח אסטרונומי מבוסס על חישובים הודים ויוונים. עסק במיקומים של כוכבים, תנועות גרמי שמיים, זמני תפילה, וקביעת לוחות שנה. כתב חיבור ששכלל את "גאוגרפיה" של תלמי היווני. מיפה מאות מקומות על פני האדמה, עם קואורדינטות. הציג שיטות חדשות לקביעת מיקום. כתביו של אל-ח'ואריזמי תורגמו ללטינית במאה ה-12 בספרד . שם תורגם שמו ל"אלגוריתמי" (Algoritmi) – ומכאן המונחים "אלגוריתם". ספרי הלימוד האירופיים התבססו עליו מאות שנים קדימה.
הוא היה מוסלמי אדוק, שחיבר מדע עם אמונה. דגל בשימוש בידע למטרות מעשיות – מסחר, אדריכלות, משפט, חקלאות ועוד. ככל הנראה מת סביב שנת 850 בבגדאד. דמותו מעטרת שטרות, פסלים, תחריטים, אוניברסיטאות ורחובות בעולם המוסלמי ובמערב. על שמו נקרא מכתש אל ח'ואריזמי (Al-Khwarizmi) על הירח. שמו הפך לסמל של חיבור בין מזרח למערב, בין שפות, תרבויות ותחומי ידע. באוניברסיטאות באוזבקיסטן נחקרים כתבי אל-ח'ואריזמי ודמויות נוספות מתקופת תור הזהב.
אִיצְ'האן קַלָה (Itchan Kala) העיר העתיקה, שנחרבה בפעם האחרונה ב-1740, על ידי האימפריה הפרסית בהנהגת נאדר שאה אפשאר (Nader Shah), הייתה האתר הראשון באוזבקיסטן שסווג כאתר מורשת עולמית כיום חיווה נחשבת לדוגמה נדירה לעיר מוסלמית מבוצרת, שהשתמרה כמעט בשלמותה. סגנון הבנייה בחיווה משלב אדריכלות איסלאמית מקומית עם מאפיינים פרסיים ואוזבקים, תוך שימוש בצבעי טורקיז, כחול וזהב. המבנים מכוסים ברובם באריחים מזוגגים בעבודת יד, ועבודות הגילוף בעץ ובאבן מהוות תצוגה מרשימה של אומנות מקומית עתיקה. היא מושכת אליה תיירים, היסטוריונים, אדריכלים וצלמים מכל העולם, ומהווה עדות חיה לעושר התרבותי של אסיה התיכונה.
למרות היותה מוקד תיירות, חיווה עדיין מאוכלסת, ותושביה ממשיכים באורח חיים מסורתי יחסית. רבים עוסקים באומנות, חקלאות קטנה, ותיירות. שווקים קטנים בעיר העתיקה מציעים שטיחים, כלי חרס, תבלינים, ובגדים מסורתיים. יש גם הופעות מחול ומוזיקה באזורים המרכזיים בעיר.
כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, הרוח המדברית נשאה אבק דק מעל חומות חיווה, עיר החול והזיכרון. החול נגע באבן העתיקה ברוך של היכרות, כאילו העיר עצמה נשמה דרך גרגריו.
נכנסנו לעיר דרך אתא דרווזה (Ata Darvoza) – "שער האב" של חיווה, השער המערבי והכניסה הראשית של העיר, קרוע במערכת החומות המבוצרת שהקיפה את איצ'האן קלה – חומות בוץ בעובי של 6–8 מטרים וגובה של כ-10 מטרים. השער במתכונתו הנוכחית נבנה במהלך המאה ה-19, אך עמד במקומו שער קדום יותר עוד קודם לכן. שימש כמעבר ראשי לחיילים, סוחרים ומבקרים שהגיעו מחוץ לחומות. השער מעוטר בשני צריחים עגולים בצדדיו – מאפיין טיפוסי לשערים מרכזיים באדריכלות מוסלמית-טורקית. סביבו ניתן לראות קירות עבים מבוץ חום־צהבהב, עם עיטורים מינימליים – בניגוד לשערים מזרחיים יותר כמו "פַּלְוָאן דרווזה", שמעוטרים באריחים צבעוניים. עם קצת דימיון, אפשר היה בקלות לנסוע אחורה לראשיתה מאה ה-19. . דומה היה שלרגע העולם רעד קלות – לא כמו רעידת אדמה, אלא כמו שינוי במיתרי הזמן. הרחובות התרוקנו. הדוכנים נעלמו. ופתאום מצאתי את עצמי עומד מול קירות לבני בוץ שזה עתה יובשו בשמש, בוהקים כאילו נולדו הבוקר. הכרוז קרא: "הח'אן מוחמד אהראב – יורש שושלת השמש – יקבל את פני האורחים!"
המבנה הראשון שבולט לעין הוא מינרט קַלְתָּה מִינוֹר (Kalta Minor), "המינרט הקצר" והצבעוני. אחד הסמלים הייחודיים והציוריים ביותר של העיר. הוא בולט בנוכחות האיקונית שלו ובזכות צורתו החריגה: הבסיס עבה ורחב מאוד – בקוטר של יותר מ־14 מטרים. בשונה ממינרטים אחרים שמתחדדים כלפי מעלה – קלתה מינור רחב באופן חריג גם בחלקו העליון. המבנה מושך את העין והלב גם בזכות מוזאיקת האריחים הצבעוניים. ערוכה בפסים דקורטיביים, עם דוגמאות גאומטריות ואותיות ערביות מסוגננות. פסיפס של צבעי טורקיז בוהק ־כחול עמוק ־ירוק יער. נגיעות צהוב וזהב
הבנייה החלה ב-1851 ביוזמתו של שליט חיווה מוחמד אמין ח’אן. המינרט תוכנן להיות הגבוה ביותר בכל אסיה התיכונה. מספרים שהוא תוכנן להזדקר לגובה של 70 מ'. יש אומרים, אפילו לגובה של 120 מ'. היה אמור לשמש לא רק כמגדל לקריאה לתפילה, אלא גם כמגדל תצפית אסטרטגי לשליטה בעיר ובסביבתה. אבל הבנייה הופסקה במפתיע בשנת 1855, כנראה משום שהבינו שהיסודות אינם איתנים מספיק כדי לשאת את המבנה. אבל רומנטי יותר לקשור את ההפסקה למותו של מוחמד אמין ח’אן בקרב. כך או כך, המגדל נותר לא גמור, בגובה של כ-26 מטרים בלבד – מה שנתן לו את שמו "קַלְתָּה" (קצר). במהלך השנים נרקמו סביבו אגדות נוספות. אחת מהן מספרת, שמוחמד אמין ח'אן רצה שמגדלו יהיה כה גבוה, עד שיהיה אפשר לראות ממנו עד בוכרה. אך כאשר השמועה הגיעה לשליטים אחרים – הם חששו, והיה מי שטרח למנוע את השלמתו…
המינרט אינו נגיש לטיפוס, בשל גובהו הלא גמור. אך הוא אחד המקומות המצולמים ביותר בחיווה – במיוחד בשעות הבוקר כשהשמש מעצימה את צבעיו.
הקוּנְיָה אַרְק (באוזבקית: Kunya Ark, באותיות קיריליות: Куня Арк) , "המצודה הישנה" או "הארמון הישן", בפינה המערבית של איצ'האן קלה, הוא קומפלקס ארמונות ומבצרים מבוצר שהיווה את המרכז השלטוני של חיווה במשך מאות שנים. המצודה בנויה לבני חומר וכיום משובצת בחנויות של מזכרות. רוכל מזוקן מדגים לפנינו נגינה בכלי כזה או אחר.
המתחם נבנה בסוף המאה ה-17 (בשנת 1686) על ידי הח'אן מוחמד אהראב, חוליה בשושלת אִנַכִּידִים או שייבאנידית, שהייתה שושלת אוזבקית טורקית. הוא פעל בתקופה יחסית יציבה בחיווה, אך עדיין תחת לחצים חיצוניים, מהספחים של האימפריה הספווית (איראן) ומהמדבריות המאוכלסות בשבטים נודדים. שמו אולי לא נודע כמו של ח'אנים מאוחרים יותר, אך הטביע חותם תכנוני ותרבותי חשוב בנוף של חיווה. במובן מסוים, קוניה ארק שיקף את החזון שלו לבסס שלטון יציב, מפואר ובלתי תלוי ברחובות הצפופים של העיר עצמה. הקוניה ארק הפך לדגם שלטוני שהשפיע על ארמונות ומבנים דומים ברחבי מרכז אסיה.
מלבד הקוניה ארק, שלטונו סימן את תחילת תקופת הבנייה המשמעותית שהמשיכה עם יורשיו במאות 18–19. המקום שימש כארמון המלכותי, מושב השלטון של ח'אנות חיווה – וליבה המנהלי של העיר, במשך יותר מ-200 שנה. היה זה גם מקום מגורים וגם מקום סמלי, שבו נערכו טקסי ההכתרה, חגיגות דתיות, קבלת נציגים זרים ומשפטים חשובים.
הארמון נבנה בסגנון אוזבקי־פרסי מסורתי, עם כיפות מצוירות, עמודים מגולפים, ואריחים בצבעי כחול, טורקיז ולבן. מרבית המבנים במתחם בנויים לבני בוץ מסוידות, בשילוב קרמיקה צבעונית בעבודת יד. קוניה ארק לא היה מבנה אחד – אלא מתחם מבוצר ובו דיוואן חאנה (Divan Khana) –אולם קבלת הקהל והמשפט המלכותי. הוא אחת הפינות הציוריות ביותר – עם קיר דקורטיבי בצבעי טורקיז ואדום. כאן נשמעו פסקי דין ונערכו קבלות פנים רשמיות.
ניתן היה לדמיין את ההמון התכנס בחצר המרכזית. חיילים בטורבן לבן עמדו דום, נשות החצר לבשו משי צבעוני והמחוללים כבר הרעידו את תופי העור. חדר כס המלכות , מעוטר בקיר צבעוני מרהיב ובכְּס מלכות מוגבה, פתוח אל חצר מרכזית. שני מסגדים במתחם – כל אחד מותאם לעונות השנה (אחד פתוח ואוורירי , לימות החמה, השני מקורה ומוגן, לימי החורף הקרים). בשעת שקיעה – אור זהוב מאיר את העמודים המגולפים של הדיוואן חאנה, ויוצר תמונה מהאגדות.
מגדל תצפית, ממנו נשקפת תצפית פנורמית מרהיבה על כל חיווה, שמשה את הח'אן לצורכי שליטה. תצפית מהמגדל בשעת בוקר מגלה את כל צריחי העיר מכוסי ערפל דק – חוויה עוצרת נשימה. כמו כן היו בו הרמון, מגורי שומרים, מחסנים, משרד הדואר, בית הדפוס המלכותי ועוד. היו חלק בלתי נפרד מהמתחם ששימש עיר קטנה בתוך העיר.
מבקר אלמוני התפייט ותאר את תחושתו:
"בֵּין עַמוּדִים חוֹרֲקִים וְשֶׁקֶט בֵּין דּוֹרוֹת,
הוֹלֵךְ אֲנִי, צוֹעֵד לָאַט, נוֹגֵעַ בִּזְיכרוֹנוֹת.
קִירוֹת בּוֹץ לַחִים מְסַפְּרִים בְּאֹזֶן רַכָּה,
עַל ח'אן שֶׁכְּבָר נָדַם, וְעַל מַלְכָּה רְחוֹקָה.
פַּסְיעִוֹתַי עַל רִצְפַּת הַזְּמַן,
בֵּין מִסְגַּד שֶׁל קַיִץ וְתְּפִלַּת חוֹרְפָּן.
רוּחַ קַלָּה נוֹשֵׁאת קוֹלוֹת שֶׁל שׁוּק וְחָרָש,
וְעֵינַיִם עֲתִיקוֹת מַבִּיטוֹת מֵאֶבֶן חָרַש.
שַׁקְיָעָה נוֹגַעַת בַּצֶּרִיחַ, זוֹהֶרֶת בַלָּבָן,
וְהַלֵּב – כְּמוֹ הַקוֹנְיָה – נִצָּב, שׁוֹמֵר הַזְּמַן".
הרחובות המרוצפים שקטים ונקיים. דוממים מדי. תהליך השימור עמעם את נשמתה של העיר האוריינטלית והפכו את הרחובות השוקקים למוזאון חי. באחת הפינות ניצב גמל בקטיארי דו דבשתי, שעובד כנראה בשירות משרד התיירות. כמה תיירים עומדים לצדו בפוזה תאטרלית.
לא הרחק משם, ממש בצמוד לארמון המלוכה, מסתתר אחד האתרים הקודרים והמסקרנים ביותר במרכז אסיה: זינדאן – בית הסוהר העתיק של הח'אנות החיוואית. זהו מבנה צנוע למראה, אך טעון בהיסטוריה של דיכוי, משפט, פוליטיקה ופחד. ירדנו למבנה אבן אפור, קמרונות נמוכים תלויים מעל, וקירותיהם חרוטים בשמות שכוחים. הזינדאן שימש כמקום מעצר ועינויים של עבריינים, מורדים ולעיתים גם אינטלקטואלים שלא היטיבו לשאת חן בעיני השליט.
זה היה מקום שבו הזמן עמד מלכת, ממש כמו העיר עצמה. בכל תא – סורגי ברזל כבדים, מחצלות דהויות, ולעיתים גם שלשלת חלודה שמחוברת לטבעת בקיר.
בתוך המבנה הקטן מצויים תאים אפלוליים, דלתות עץ מסומרות, סורגים כבדים, ואף כלוב עגול יוצא דופן, מציץ ממעמקי הצל כמו עין אחת שכוחה של זמן אחר. כלוב בו היו כולאים את האסירים בישיבה כפופה – לימים כונה "כלוב המשוררים". קירות הזינדאן חורצים את הזמן עם חריטות ישנות, תווי אותיות וציורים של מי שביקש להשאיר אחריו סימן קטן. מספרים החזיקו את הפושעים עשרה ימים ואחר כך השליכו אותם ממגדל, היכו אותם למוות, או קברו אותם חיים. נשים נואפות היו מכניסים לשק עם שני חתולים והיו מכים בשק עם מקלות. כל זה היה עד 1920, כשהגיע השלטון הקומוניסטי, הוציא אותם מחשכת ימי הביניים, היישר לאפלה הסובייטית.. הזינדאן הריח כמו פחד שהתיישן. פחד ששקע אל תוך האבנים והפך חלק מהן. הח'אן עמד רגע ארוך מול אחת הדלתות, נוגע בעץ היבש. כשיצאנו מהמבוך האפל, האור שבחצר הארמון נראה כמעט בלתי אפשרי.
הזינדאן מחובר ישירות לקוניה ארק, ודרכו היה הח'אן יכול לפקח באופן ישיר על מהלך החקירות והמשפטים. סמוך למבנה נמצא גם גרדום שנועד להוצאות להורג פומביות, כחלק ממערך הרתעה של המשטר המקומי. כיום, המבנה מתפקד כמוזאון קטן שממחיש את הצד האפל של שלטון הח'אנות. תיירים יכולים להיכנס לתאים, לשמוע הקלטות של סיפורי אסירים ולגעת (כמעט) במרקם של פחד עתיק.
מדרסת שירגזי (Shirgazi Madrasa) הוא מקום ללימוד הדת הסונית נקראת על שמו של מייסדה שירגזי ח'אן, שהיה מעוניין לקדם את הידע והדת בעירו. הוא שלט בחיווה בסביבות השנים 1714–1728. בתקופה זו, איראן הספווית הייתה במצב של חולשה – עם שליטים לא אפקטיביים, התמרדויות פנימיות, ופלישות מבחוץ, בעיקר של אפגנים. הוא ניסה לנצל את המצב הזה כדי להרחיב את השפעתו באיראן המזרחית , הוביל פלישה צבאית לעבר חוראסאן במטרה לבזוז, לכבוש שטחים, ואולי אף להשתלט על נתיבי מסחר. הוא כבש לזמן קצר את משהד – אחת הערים הקדושות ביותר לשיעים -אך לא הצליח לבסס את שלטונו בה.
לזכר מה שנראה באותו שלב כמערכה מוצלחת, הוא בנה את המדרסה, שנחשבת לאחת מהיצירות הארכיטקטוניות המרשימות והמסקרנות בעיר. על פי המסורת המקומית, הוא הבטיח לחכמי דת ומלומדים שיבנה עבורם מדרסה אם יעמדו לצדו במאבק פוליטי. כשעלה לשלטון, הוא עמד בהבטחתו – אך עם עיכובים רבים, שהובילו לתסכול בקרב המלומדים. אגדה מקומית אף מספרת כי בשל אכזבתם, הם קיללו את המקום וייחלו ששום תלמיד אמיתי לא ילמד בו…
למדרסה יש חזית סגפנית אך עוצמתית. בניגוד למדרסות מפוארות יותר בבוכרה או סמרקנד, מדרסת שירגזי מציגה מראה צנוע יחסית, עם קווים פשוטים אך מדויקים. זהו מבנה נמוך ופתוח, שנבנה בהתאמה לאקלים המדברי הקשוח של האזור ולו צוהרים לאוורור ושטחי צל. כמו ברוב המדרסות האיסלאמיות, המבנה כולל חצר מרכזית מוקפת חדרים ששימשו את התלמידים והמרצים. העיטורים הקרמיים והתבליטים הדקורטיביים מאופקים למדי, אך לא חסרי חן. ניתן למצוא כיתובים בערבית עם פסוקים מהקוראן.
מדרסת שירגזי היא לא רק אתר לימוד דתי לשעבר, אלא גם סמל לאופן שבו הדת, הידע, והפוליטיקה שלובים זה בזה באסיה המרכזית. היא מייצגת תקופה של התעוררות אינטלקטואלית לצד מאבקים פנימיים. זהו מונומנט של זיכרון – הן של ידע ודת, והן של אמביציה שליטית ותקוות שנכזבו.
מספרים שהח'אן הביא לכאן חמשת אלפי עבדים כדי לבנות את המדרסה. בתמורה, הבטיח להם את חירותם. אך מכיוון שלא עמד בדיבורו, הם רצחו אותו. בין התלמידים הרבים שלמדו במדרסה, אפשר למנות את מַחְתּוּם–קוּלי פראגי ( 1733-1790 Magtumguly Pyragy), בן שבט יומוד (yumud), המשורר הלאומי והדמות התרבותית החשובה ביותר של העם הטורקמני. הוראת שמו: "מחתום-קולי" -"עבדו של מחתום (אלוהים)". "פראגי" – "המיוסר", או "המתייסר" – שם טיפוסי למשורר צוּפי. הוא נחשב לאבי הספרות הטורקמנית. טורקמניסטן רואה בו גיבור לאומי, ויש פסלים ומוזאונים המוקדשים לו. שמו נישא באוניברסיטה, בעיר, בשטרות כסף, ואפילו ביום חג לאומי על שמו.
שיריו עדיין מצוטטים, מושרים ונלמדים עד היום. כך משל:
אִם לִבְּךָ טָהוֹר, הַשָּׂטָן לֹא יִגָּע בְּךָ.
אִם אַתָּה נֶאֱמָן – הָעוֹלָם יִהְיֶה שֶׁלְּךָ.
חַפֵּשׂ אֱמֶת בָּאָדָם, לֹא בִּתְּאָרָיו –
כִּי הָאֱמֶת חַיָּה בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה".
אריחי הקרמיקה בוהקים בצבעים עזים. הכחול מסמל את המים או את השמים; הירוק את הצמחייה; הצהוב את המדבר והשחור את האלוהות. את הכוח העליון. עיטורי החרס המזוגגים מכונים "מיוליקה (Maiolica) – קרמיקה מזוגגת ומעוטרת, שבולטת ביופייה, בצבעיה הבוהקים ובדוגמאותיה העשירות. העיטורים נשרפים בתנור כך שהם נטמעים בחומר, והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו. הזיגוג שומר על העיטור גם במזג אוויר קשה. טכניקת ייחודית שזכתה לפופולריות רבה בעיקר בתקופת הרנסנס באירופה – אך מקורה קדום יותר.
השם "מיוליקה" נובע כנראה מהאי מיורקה (Majorca), ששימש תחנת מעבר עיקרית לייצוא הקרמיקה המעוטרת שהגיעה מספרד לאיטליה. מונח, שהגיע לכאן עם דרכי המשי, יחד עם רעיונו ומסורות לא מעטים. המיוליקה נחשבת ללב העיטור של המסגדים, המדרסות והמינרטים באסיה התיכונה ובאיראן. האריחים הכחולים עם כתובות ערביות ודוגמאות גאומטריות – אלו סוג של "מיוליקה מזרחית".
סמוך לשם נצא קברו של פַּהְלַווָן מַחְמוּד (1247–1326). הוא היה משורר מקומי שצמח ממעמד של בעלי מלאכה פשוטים, והתפרסם גם בשל כוחו הפיסי, כמתאבק בלתי-מובס. האגדה טוענת שהיה לו כוח על-אנושי, אך הוא מעולם לא התפאר בו.
במקום להילחם – הקדיש את חייו לריפוי אנשים, צדקה וכתיבת שירה צופית. הוא נחשב לפטרון הקדוש של העיר וזכה להערצה בשל נדיבותו. פרטים רבים מחייו ופעילותו של פלחוון מחמוד מתוארים בספרות העממית המקומית. הוא זכה להערצה כפטרונה של העיר מאז ימי קדם. לאחר מותו, לפי צוואתו, נקבר פהלוון מחמוד בסדנת עיבוד העור שלו. עם הזמן, המקום הפך לאתר עלייה לרגל מכובד, ובהמשך נבנה בו מתחם הקרוי על שמו. במקום הוקם מאוזולאום שהפך לאתר עלייה לרגל. המאוזולאום המקורי נבנה בשנת 1664, ומאז עבר הרחבות ושיפוצים, במיוחד בתחילת המאה ה-19 תחת שלטון מוחמד רחִים ח'אן הראשון, כדי לזכות בפירורי התהילה של עושה הנסים. המבנה הנוכחי כולל כיפה גדולה בצבע טורקיז, שהפכה לסמל בולט בקו הרקיע של חיווה. קברו נחשב בעבר, ועדיין נחשב כיום, למקום קדוש בעיני נציגים של עמים שונים: אוזבקים, טורקמנים, קרקלפאקים ואחרים. המתחם הנקרא "חזראתי פהלוון פִּיר", משמש גם כמקום קבורה לשליטים נוספים מחיווה, והאזור סביבו הפך לבית קברות למשפחת הח'אנים. העיטורים הפנימיים כוללים אריחי מג'וליקה מעוטרים, ודלתות עץ מגולפות ומעוטרות באִינְקֻוֹסְטַצְיָה (שִׁיבּוּץ) של נחושת ושנהב. הטעמה של חומרים יקרים וניגודיים זה בזה, כדי ליצור דוגמה עשירה ומרהיבה.
פַּהְלַווָן מַחְמוּד נחשב לבעל נס ולקברו מיוחסת יכולת מאגית. אומרים ששישה ביקורים בקבר שווים מבחינת המצווה, לחאג' למכה. מאמינים שמי ששותה מן המים, יתגשמו חלומותיו. נשים מגיעות לכאן כדי להרות ונכים כדי להבריא. עיוורים שוטפים את עיניהם בתקווה שיפקחו. לעתים ניתן לראות כמה אנשים מתפללים, בדרך כלל מול אימאם נשוא פנים.
ממזרח למבנה הקבר התקיים בעבר שוק העבדים. מספרים שאוזניהם של עבדים נמלטים נרצעו אל השער. זהו אחד הפרקים האפלים בתולדות חיווה. בשוק נערכו מכירות פומביות של גברים, נשים וילדים, לעיתים לצד סחורות אחרות. סוחרים רבים היו באים לעיר – אך חלקם טענו כי איבדו את מרכולתם בשל "כוחות רפאים". הם סימנו את אחד הקירות בשוק כ"קיר המקולל". עד היום, המקומיים נוהגים לעקוף אותו בסיבוב – רק ליתר ביטחון…
סחר העבדים היה מרכיב כלכלי משמעותי בעיר החל מהמאה ה־17 ועד לסיפוחה של חיווה לאימפריה הרוסית ב-1873. עבדות הייתה נפוצה במרחב האיסלאמי בכלל, אך בחיווה תפסה מקום יוצא דופן – הן בהיקף והן בסמליות. רבים מהם היו רוסים ואוקראינים נוצרים – שבויי מלחמה או חטופים מהערבות של דרום רוסיה ואוקראינה, שנשבו בפשיטות על ידי שבטים טורקמנים, שכבשו בשירות הח'אן של חיווה. היו ביניהם גם איראנים, בלוצ'ים והודים – במיוחד משיירות סוחרים שנפלו בשבי. חלק מהעבדים היו מוסלמים – אך רובם נוצרים או "כופרים" בעיני שוביהם.
נוסעים רוסים, בריטים וגרמנים, שביקרו באזור במאות ה־18 וה־19, תיארו מראות קשים של עינויים, כליאה בתנאים איומים, ומכירות אדם בפרהסיה. העבדים עוררו עניין דיפלומטי באירופה – וזה היה בין התירוצים שעמדו ברקע הכיבוש הרוסי של חיווה ב-1873, במסווה של "שחרור נוצרים משעבוד מוסלמי". לאחר שחיווה נכבשה על ידי האימפריה הרוסית, בראשות הגנרל פון קאופמן, העבדות בוטלה רשמית. כמה אלפי עבדים, בעיקר נוצרים, שוחררו. אחרים נטמעו באוכלוסייה המקומית או חזרו לרוסיה. ביטול שוק העבדים נחשב לסמל לשקיעת עידן ה"ברבריות" (כפי שתיארו זאת הרוסים) והכנסת חיווה למסגרת האימפריה הרוסית וההשפעה האירופית.
נכנסים אל המסגד הגדול, מסגד יום השישי (Juma Mosque) – מסגד עץ מרהיב , שנבנה במאה ה-11. יער של מאות עמודים עשויים מעץ אולמוס, בוקיצה, מגולפים בעבודת יד שהובאו לכאן כל הדרך מאסטרחן, שבשפך הוולגה אל הים הכספי, אף היא עיר של שיירות. מספרים שצ'נגיס ח'אן השתמש במסגד כאורווה לסוסיו. כאן נולד עלה דין מוחמד, מי שהעלה את חמתו של צ'נגיס ח'אן ושילם על כך מחיר נורא
צ'נגיס ח'אן ניסה תחילה לגשת בדרכי שלום. הוא ראה בשאח שותף למסחר, וביקש להבטיח את שלום שיירות הסוחרים שעברו בח'ווארזם. השאח הסכים. אולם שנה לאחר מכן, חצתה שיירה מונגולית את גבולות הממלכה – ונשחטה עד אחרון סוחריה, בעיר אוֹטְרָאר שעל נהר הסיר-דאריה. הפקודה ניתנה על ידי מושל העיר, מטעמו של השאח. עבור המונגולים – זו הייתה הכרזת מלחמה, כפי שכתבו דברי ימי התקופה: "באותה שעה חתם השאח על גזר דינו. כל טיפת דם שנשפכה – שולמה בנחלים. כל שערה שנעקרה – באלף ראשים. כל דינר שנגזל – שולם בהררי זהב."
סוחר אחד הצליח להימלט ולשוב אל הח'אן. צ'נגיס ח'אן שלח משלחת דיפלומטית נוספת, בדרישה להסגיר את הפושע. השאח ענה בהוצאה להורג של ראש השגרירים, והשפלתם של שאר אנשי המשלחת. בעיני המונגולים, זו לא הייתה רק עלבון – זו הייתה פגיעה בקדושת השליח, ופשע שאין עליו כפרה. הנקמה לא איחרה לבוא.
בשנת 1219 חצה צ'ינגיס ח'אן את נהר הסירדריה בראש צבא עצום – יש האומרים 600,000 לוחמים – ופלש אל ממלכת האיסלאם. הערים נפלו בזו אחר זו: אוטראר, סמרקנד, בוכרה, אורגנץ' – בירת ח'ווארזם. האגדות על המונגולים רצו לפניהם, ומורל ההגנה קרס. רבות מן הערים כלל לא ניסו להתנגד.
ההרס היה מוחלט. התושבים נטבחו, בעלי מלאכה נלקחו לשבי, נשים צעירות נשלחו למונגוליה והערים נשרפו עד היסוד. אפילו תותחים סיניים – עדות לשיתוף פעולה בין תרבויות – הופעלו להשמדת תרבויות. מוחמד עלא-א-דין עצמו נמלט אל אי בים הכספי, שם גווע בודד, ערירי, ונשכח.
ג'לאל א-דין מנקוברני, בנו של מוחמד עלא א-דין, הח'ווארזם שאח, ואישה שזהותה לוטה בערפל – אולי הודית, אולי משבט נוודים – נולד לתוך עולם בוער והפך כבר מילדותו לדמות יוצאת דופן: חד מחשבה, עז נפש, ועטור ייחוס מלכותי, כפי שמעיד שמו – "מנקוברני" – שפירושו בטורקית עתיקה: "זה שנולד למלוכה". הוא היה נסיך שנועד לגדולות – אך גם לאסונות.
בעודו מלווה את אביו בשדה הקרב, כבר הוכיח את כישרונו הצבאי. אך דרכו לכתר לא הייתה קלה: כבן פילגש, נאלץ להתמודד עם תחרות מבית – אח צעיר שנתמך על ידי המלכה האם, תֶרכֵּן חאתון, אישה רבת השפעה. כאשר פלשו המונגולים לאדמות האימפריה הח’וארזמית, והח'ווארזם שאח נמלט לאי בים הכספי – שם מת גלמוד – נותר ג’לאל א-דין לבדו מול הסערה.
בשנת 1220, הוכתר למלך בידי שרידי צבא אביו. אך לא נותר לו הרבה: הערים חרבו, התושבים נרצחו או ברחו, והאימפריה התפוררה לרסיסים. ובכל זאת, הוא גייס לוחמים, התייצב בראשיהם – ויצא למלחמה.
בקרב פארוואן (Parwan), שהתרחש ב-1221, ככל הנראה סמוך לעיר קאבול, באפגניסטן של ימינו, העמיד ג'לאל א-דין את צבאו בעמדה טקטית טובה – באזור הררי, שצמצם את יתרון הפרשים המונגוליים. למרות נחיתות מספרית ואמצעים מוגבלים, השתמש ג'לאל א-דין בטקטיקות של פגיעה ונסיגה, מארבים והכרה מעולה של השטח. הוא הצליח להביס כוח מונגולי בפיקוד המצביאים ג'ֶבֶּה וסוּבּוּדַאי – אחת הפעמים הנדירות שבהן נוצחו המונגולים בתקופתו של צ'ינגיס ח'אן.. בעקבות הניצחון, זרמו אל ג'לאל א-דין אלפי מתנדבים – כוחו צמח מאוד. אך דווקא ההצלחה עוררה פירוד פנימי – ויכוח בין מפקדי הצבא על חלוקת שלל הקרב גרם לקרע בצבא. צ'ינגיס ח'אן לא סלח. הוא הוביל בעצמו כוח לרדוף אחרי ג'לאל א-דין. השניים נפגשו בשדות גהנד (Ghənd), מקום לא מזוהה בוודאות, על גדות האינדוס. בקרב עז איבד ג’לאל א-דין את היתרון, אך הצליח לבצע מהלך שהפך לאגדה: כשנראה היה שהכול אבוד, דהר עם סוסו הישר לתוך הנהר – קפיצה נואשת שהצילה את חייו והותירה רושם עז גם על אויביו.
הוא נמלט להודו. הוא ניסה לבנות ממלכה חדשה, נלחם בהינדואים ובסולטאנות של דלהי, אך לא הצליח לבסס שלטון יציב. הוא שב מערבה, וכבש לזמן קצר את אזרבייג'ן, טבריז והקווקז. נלחם מול הסלג'וקים, האיובים והצלבנים – וניצח בכמה קרבות. לרגע נדמה היה שיש תקווה. אך תוך זמן קצר פרצה מריבה בין מפקדי הצבא על השלל – וצבאו התפורר שוב ממלכתו נבנתה על בריתות שבריריות ושכירי חרב – ולא עמדה במבחן הזמן.
בסופו של דבר, ב-1231, נרצח במפתיע בידי רועים כורדים ליד דיארבקיר. כך הסתיים עידן. יחד איתו קרסה סופית האימפריה הח’וארזמית. אולם זכרו לא נשכח. הלוחמים שנותרו תחת פיקודו – שכונו "ח'ווארזמים" – המשיכו להילחם כשכירי חרב ברחבי המזרח התיכון. הם אף השתתפו בקרב ליד ירושלים ב-1244, שבו הובסו הצלבנים.
ג’לאל א-דין נצרב בזיכרון ההיסטורי המוסלמי כדמות טרגית אך מרשימה: מצביא נועז, לוחם אמיץ, ואדם שהעז לעמוד – כמעט לבדו – מול האיום המונגולי – שנחשב אז "עונש אלוהי". ההיסטוריון ג'וּזְגָ'אנִי תיאר אותו כ"שיא הגבורה", ואפילו רשיד א-דין המונגולי כתב עליו בהערכה. הוא היה הלהבה האחרונה של ממלכה גוססת, וגבורתו נישאת עד היום בשירתם של עמים.
ארמון טָאשׁ חָאוּלִי (Tash Hauli), שמשמעו "חצר האבן", נבנה בין השנים 1830 ל-1838 בהוראת אֶלְקוּלִי חָ'אן, שליט חיווה באותה תקופה ((שלט בין השנים 1825–1842)) ושימש כמעון הח'אנים עד 1880, אז עבר מוחמד רחִים ח'אן השני לארמון קונה ארק. הארמון נחשב ליצירת מופת של האדריכלות החורזמית, עם עיטורים מרהיבים של אריחי מג'וליקה, גילופי עץ ואבן, ועבודות גנצ' [ (Ganch carving) – אומנות גילוף וקישוט בגבס דקורטיבי . החומר רך יחסית כשהוא טרי, מה שמאפשר לגלף בו דגמים מורכבים, אך הוא מתקשה מאוד לאחר ייבוש. צבעו בדרך כלל לבן-אפרפר, אך לעיתים הוא נצבע או משולב עם חומרים אחרים]. הארמון כולל למעלה מ-150 חדרים המתפרסים על פני שלוש חצרות מרכזיות. החצר כוללת לוֹגְ'יָה (loggia) מרפסת פתוחה מקורה בצד הדרומי, שבה הח'אן קיבל את אורחיו. האורחים יכלו להקים את אוהליהם (יורטות) על גבי פלטפורמות עגולות בחלק המזרחי של החצר.
ההרמון ממוקם בחלק הצפוני של הארמון, שימש למגורי נשות הח'אן. ההרמון כולל חמש לוג'יות (הנתמכות בעמודי עץ מגולפים. ארבע מהן יועדו לארבע נשותיו החוקיות של הח'אן, והחמישית, הגדולה והמעוטרת ביותר, שימשה את הח'אן עצמו. החדרים מעוטרים באריחי קרמיקה כחולים-לבנים, יצירתו של האמן עבדוללה ג'ין. נעשה שימוש בעבודות גַנְצ' על הקירות ניכר צלב קרס, סמל הודי שמסמל את גלגל החיים.
הפילגשים, שחלקן נלקחו שלל, חיו באגף פנימי ומרוחק יותר; בחדרים קטנים יותר סביב חצר פנימית. חלק מהן היו גם משרתות של נשים בכירות יותר בהרמון. כל אחת קיבלה חדר נפרד או אזור צנוע בתוך מתחם ההרמון. החדרים היו פשוטים יחסית, אך נקיים ומעוטרים.
ההרמון היה סגור לגברים (פרט לח'אן עצמו ולסריסים). הפילגשים חיו שם בחברה נשית סגורה – עם נשות הח'אן, שפחות, שומרות, ומנהלות משק הבית. חלק מהפילגשים היו לא רק שותפות מיניות, אלא גם: נגניות, רקדניות ומשוררות. מורות לילדי הח'אן. מבשלות, תופרות, ועוד. לא נותר תיעוד מדויק של שמותיהן או מספרן, אך הארכיטקטורה משקפת היררכיה ברורה. המקום מעורר אסוציאציה של בדידות ועצב, יותר מאשר של ארוטיקה.
מול ההרמון עומד מבנה הקרוון סאראי (Karavan Sarai), ארמון השיירות. השער הראשי עוצב בסגנון מונומנטלי, בדומה למדרסות, עם לבנים מקושטות ו כתובות בערבית. נבנה בימי שלטונו של אלקולי ח'אן, יחד עם המרחצאות הציבוריים והשוק המקורה. מכאן הלכו השיירות לאסטרחן וממנה למוסקבה, או חוצות את המדבר, לכיוון בוכרה. שימש כמוקד מרכזי למפגש בין סוחרים ממזרח וממערב – מטורקמניסטן, איראן, אפגניסטן, הודו, רוסיה ועוד. מעבר ללינה, הקרוון סאראי היה מרכז מסחרי פעיל – סחורות כמו תבלינים, שטיחים, בדים, זהב ופרוות הוחלפו בו. הוא שימש גם ליצירת קשרים דיפלומטיים, גיוס מידע, ולעיתים אף לריגול
מינרט איסלאם חוג'ה הוא הגבוה ביותר בחיווה, והוא חלק ממתחם הכולל גם מדרסה ומסגד. המינרט נבנה בין השנים 1908 ל-1910 ביוזמת איסלאם חוג'ה, הווזיר הראשי של הח'אנים של חיווה, תחת שלטונם של מוחמד רחִים ח'אן השני ואספנדיאר ח'אן. גובהו 56.6 מטרים, מה שהופך אותו לאחד המינרטים הגבוהים באסיה התיכונה. הקוטר בבסיס 9.5 מטרים, ההולך וצר כלפי מעלה, מעניק למינרט צורה חרוטית אלגנטית. המינרט מעוטר ברצועות אופקיות של אריחים מזוגגים בצבעים כחול, טורקיז ולבן, המשולבים בלבנים שרופות, המעניקים לו מראה ייחודי וזוהר. איסלאם חוג'ה, היה ידוע ברפורמות המודרניות שהנהיג בחיווה, כולל הקמת בית ספר בסגנון אירופי, בית חולים, דואר וטלגרף. המינרט והמדרסה שנבנו ביוזמתו משקפים את השילוב בין מסורת לחידוש בתקופתו.
מטפסים במעלה 175 המדרגות הפנימיות של המינרט ומגיעים לפלטפורמת התצפית, ממנה נשקף נוף פנורמי מרהיב של העיר חיווה והאזור הסובב אותה. מראש המינרט נשקפת העיר. מוזאון גדול ושמור. בשולי העיר אפשר לחוש במעט נשמה. לאט לאט, עולות האמונות הישנות של האיסלאם, המיסטיקה ופולחן הקדושים, שדוכאו שבעים שנה על ידי הקומוניזם. מעבר לבית שהיה למוזאון, דרכים מאובקות, שדות כותנה, מקשות של אבטיחים ועגלות רתומות לחמורים. שוק ירקות ובו מלונים שצבעם כתום וטעמם כדבש, גזר שצבעו צהוב, עגבניות בוהקות באדום וכמה סוחרים טורקמנים, שזקנם הלבן גדל פרא, עצמות לחיים הם בולטות ועיניהם מלוכסנות עגולות. לראשם חובשים כובעי קרקול שחורים. חיים רוחשים מעבר ליופי הקפוא.
השקיעה מהחומות של איטצ'ן קאלה היא חוויה בלתי נשכחת – הצבעים המדבריים משתנים בגווני זהב, ורוד ואדום.
זקני העיר מספרים, שלפני מאות שנים, נבנה בעיר מינרט גבוה ויפה, כולו אריחי טורקיז נוצצים. הח'אן שציווה לבנות אותו רצה שבכל לילה, כשישכב לישון, יוכל לשמוע את המואזין קורא לתפילה מהפסגה – בקול שיעלה עד השמיים. אך כאשר הושלמה הבנייה, קרה דבר מוזר: בכל לילה, עוד לפני שהמואזין עלה לראש הצריח, נשמע קול מסתורי, רך, שר שירים שלא נשמעו מעולם – שירי געגוע, שירי אהבה, שירי נשמה. תושבי חיווה היו בטוחים שמדובר בקול מלאך, או אולי ברוח של משורר עתיק.
הח'אן, שהתפעם מהקול, עלה לראש המגדל בעצמו. אך כשהגיע – הקול נדם. רק הרוח נשבה, והכוכבים הביטו בדממה. למחרת, שוב – קול השיר נשמע, רק כשהצריח היה ריק.
כך נמשכו הימים – וכל תושב ידע: מי שמנסה לכפות עצמו על הקול, גורם לו לשתוק. אך מי שמאזין לו בלב שקט – שומע מילים שמרפאות את הנפש. עברו שנים. הח'אן הזדקן ונעלם, והמינרט עמד בשקט, זקן כמותו. איש לא טיפס עליו עוד, אך בלילות ריקים, אם תקשיב באמת –תשמע את הצריח שר לעצמו. אומרים שהקול הוא שירה שהשאירו לבנים שבראו אותו באהבה. ויש מי שטוענים – שזה קולו של מואזין שמעולם לא בא.
אך יש גם מי שאומרים – שזו פשוט חיווה. היא שרה למי שיודע להקשיב.
