גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 25-02-2026
מדי יום נוחתות בדף הפייסבוק שלי הצהרות של אנשים – שרובם היו יכולים להיות חברים שלי – המכריזים בקול תרועה, כמעט בגאווה, שבנם או בתם עוזבים את הארץ. מסתבר, שלונדון דווקא מחכה להם ואני תוהה על המולדת, מה יהא עליה?
לוּ לפחות היו עושים זאת בקול ענות חלושה. כל אחד מהם זוכה לשפע תגובות, לא רק בנוסח "שיהיה בהצלחה" – שעליהן גם אני יכול לחתום – אלא בתשבחות על צעדם החכם כביכול. המשפחות הללו, ברובן הגדול אם לא כולן, באות מהמחנה שלנו, המחנה הליברלי, שפעם גם החשיב את עצמו כמחנה הפטריוטי. כל משפחה כזו מותירה פחות מאיתנו לשאת את האלונקה, פחות "חייל" במאבק על דמותה של המדינה. מושבות הישראלים ביוון, בפורטוגל ובאיטליה הן ברובן מן המחנה שפעם מילא את שורות תנועות הנוער, היחידות הלוחמות ונקודות ההתיישבות. לא די שאנו מאבדים מנדטים מסיבות דמוגרפיות; כעת גם מסיבות אידיאולוגיות. מעשה ידינו טובעים בים – והם אומרים שירה.
אדם בשם אבינועם גולן בישר על ירידת בנו ומשפחתו מן הארץ. אמנם לא בשמחה, אבל בנימה של התרסה. הוא הפליג בשבחי סגולותיו התרומיות של הבן, מהדרכה בחוגי סיור ועד שירות ביחידה קרבית. אין לי ספק שהבן הוא מלח הארץ, וכך גם אביו. אך בין מידותיו המשובחות, כנראה שחסרה אהבת המולדת.
סבתי מצד אבי, עלתה ארצה מקישינייב זמן קצר לאחר הפרעות, כשאחיה הבכור השליך קוזאק מן המרפסת. בני משפחתה נספו בשואה. סבי , לימים בעלה, ישב בכלא באוקראינה בשל פעילות ציונית. סבי מצד אמי עלה מתימן לאחר שהחנויות שלו נשרפו בידי המון זועם. הם לא הכירו זה את זה, אך כולם חשבו שנעשה לנו נס – שיש לנו מדינה. לא חברת מופת, למרבה הצער, אך מקום משלנו.
אבינועם, סמדר שיר ואחרים מספרים במרירות שלבניהם נמאס לרוץ בלילה לממ"ד (כמה פעמים, בעצם?). זה אכן מטריד. אני מהרהר בהם, נושאים את ילדיהם המפוחדים, ונזכר בחברי הקיבוצים שבעמק החולה, שספגו הפגזות סוריות במשך תשע־עשרה שנה, נשכו שפתיים ונשארו. חברי גדות ראו את קיבוצם נחרב עד היסוד; הם לא נסעו לברלין, אלא בנו אותו מחדש.
אחרים אומרים שזו אינה המדינה שציפו לה – שהשלטון, האווירה, הפוליטיקה הישראלית לצנינים בעיניהם. ואני נזכר בבית העלמין בזכרון יעקב, במלכה אהרונסון, שחיה ביישוב קטן מוקף עוינות וסבלה מנגישות השלטון העות'מאני. לאחר ששתי בנותיה מתו מרעב, הציע לה שלוחו של הברון הירש, לעזוב לארגנטינה או לאמריקה. היא השיבה: "נלעס אבנים ונישאר". אני מפנה את אבינועם, סמדר שיר, ילדיהם ומעודדיהם, לקרוא את "חתונת הדמים" – על משפחה בייסוד המעלה, ששיכלה במלריה שישה ילדים. כשהבן השביעי, שארית הפליטה, עמד תחת חופתו, החל לירוק דם, והרב נאלץ לבטל את הקידושין כדי שלא לקדש אלמנה. כששמע אביו של משה ברסקי, ההרוג הראשון של דגניה, על נפילת בנו, אמר לחבריו: "אני שולח לכם את הבן השני". ייתכן שהיום היו מכנים אותם בחוגים שלנו "אוכלי מוות". לא ברור מה בדיוק אמר יוסף טרומפלדור לפני מותו, אבל סביר להניח שאמר מילים דומות למילות ניחומים שכתב לבנו של חניכו שנפל: "אין דבר, טוב למות בשביל ארץ". הוא לא חשב שטוב למות. הוא חשב שטוב לחיות. אבל הבין שלעתים משלמים בחיים עבור רעיון שהוא גדול מהם.
איני מקדש את המוות. כפי שאמר הגנרל מומיש-אולי ב"אנשי פנפילוב", מולדת היא משהו שכדאי לחיות למענו. אך ככל שהדבר יישמע צורם לאוזניהם האנינות של חבריי בשמאל, אומה היא קבוצה של אנשים שיש להם במשותף יותר מן הרצון לחיות בלבד. שאלו את חברי נהלל, שחמישה אחוזים מבניהם נפלו במלחמות ישראל. שאלו את חברי בית השיטה, שאחרי שקברו אחד־עשר בנים במלחמת יום הכיפורים, היישירו מבט אל מלאך המוות – וזה השפיל את עיניו. הם נצמדו לקרקע עד שהחיטה צמחה שוב. אופציה אחרת היא ברלין, פורטוגל או בנגקוק.
עמוס עוז, לא בדיוק לאומן, כתב ואמר לא אחת: "היה טוב יותר לחיות בעולם שאין בו דרכונים ודגלים. ניסינו את השיטה הזאת; היא לא עבדה."
המציאות הביטחונית כאן קשה. איני רואה פתרון קרוב לסכסוך עם הפלסטינים. האיראנים שוחרי רע. חמאס לא הוכרע. יוקר המחיה מזעזע. כנופיות של פורעים מתנפלות על ערבים בכפרי השומרון; עבריין נשלח להטריד עיתונאים ושופט בדימוס ומתקבל בברכה בידי שרים. המדינה נעשית דתית ולאומנית יותר. שיעור החרדים – שאינם נוטלים חלק מלא בחיי המדינה – הולך וגדל. חלק גדול מן הציבור אינו חולק עמי את אותם ערכים ואף לא את אותה שפה.
אבל זה הבית שלי. לא בית על תנאי. הבית שלי מורכב מן הכנרת, מן הנגב, ממדבר יהודה, מסיפורי התנ"ך, מהמלך הורדוס, ממצדה, מיוחנן בן זכאי, מיצחק שדה ועד אלפי האדנים המרכיבים את האתוס הישראלי. מן החברים שלי, מן המטיילים שלי. אלפים מסרו את נשמתם ואת חייהם בעבור הרעיון הזה.
תמיד היו כאלה שעזבו. לפני עשור זו הייתה מחאת המילקי; היום זו הריצה לממ"ד. זה מזכיר לי את הבדיחה על מי שהיה בטלן, וכשהגיע המיתון – נעשה מובטל. למען הסר ספק: לכל אחד הזכות לחיות היכן שיבחר. כבר בשנות השבעים הסתייגתי מאמירתו הבוטה של יצחק רבין – "נפולת של נמושות" – כלפי היורדים. יש לי חברים החיים בקליפורניה, ניו יורק, יוהנסבורג ובנגקוק. איני שופט אותם; אני מכבד את בחירתם. צר לי שהם מותירים אותנו לבד מול האויבים מבחוץ ומבפנים. לו נשארו כאן, אולי היו מסייעים לנו להפוך את הבית הזה לטוב יותר. אך זו בחירתם, וזוהי זכותם.
סמדר שיר מקוננת על המצב שאליו הביא אותנו ראש הממשלה, שריו ותומכיו, וזועקת שבתה ונכדיה ירדו בגללו. לא, גברתי. ביבי אולי מחריב המדינה בעינייך, אך ילדייך לא עזבו בגללו – וגם לא בגללך. הם עזבו כי לא היו חזקים מספיק, כי לא היו פטריוטים מספיק. ציונים על תנאי. כפי שאמרו היהודים לאורך אלפיים שנות גלות: "באר טוב לי, שם מולדתי".
ייתכן מאוד שאחד מבניי יודיע לי שאינו יכול לחיות כאן. אקבל את הבשורה בצער. אאחל לו ברכת דרך בשפתיים נשוכות – לא במצהלות. לא אאשים איש. אולי, מעט, את עצמי.