גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 31-12-2025
"היה הייתה אמא שלי” הוא סרט שאני עדיין נושא איתי, כמו הדהוד שאינו שוכך. זהו סרט שנולד מתוך געגוע, אך לא געגוע חד וברור. זהו געגוע שמתעורר לאט, מתוך חלל שנפער רק בדיעבד. היוצר יוצא למסע שקט ואישי אל דמות אמו, לא כדי לספר את קורות חייה כסיפור ביוגרפי סדור, אלא כדי לנסות לגעת בה מבפנים, להבין מי הייתה באמת – מעבר לתפקיד הברור מאליו של אם. זהו מסע שאין לו מפה, אלא תנועה זהירה בין זיכרונות, שתיקות וסימני שאלה שנותרו תלויים באוויר.
זהו סרטו של הבמאי הקנדי קן סקוט, מי שחתום על סרטים מצליחים כמו "סטארבק – תורם סדרתי” ו"הטעות הגדולה”. הרעיון לסרט נולד כמעט במקרה, במהלך שהותו בפסטיבל קומדיות צרפתיות בהרי האלפים. בין נופים מושלגים ואוויר פסגות, הוא קיבל הצעה מפתיעה לעסוק בסיפורה של משפחת מהגרים יהודייה ממרוקו בצרפת – סיפור אינטימי, חוצה תרבויות, שבמרכזו אם ובן.
זהו סיפורו של רולאן פרז, עורך דין יהודי־צרפתי שנולד עם מום ברגלו. את הדרך הארוכה מהנכות אל ההליכה הוא עושה לא רק באמצעות טיפולים, אלא בעיקר בעזרת אימו הצבעונית והבלתי־מתפשרת. לצידה מתלווה גם האמנות – ובעיקר שיריה של סילבי וארטן – שמעניקה ממד נוסף של ריפוי, נחמה ואמונה. הסרט מציע תובנה פשוטה אך עמוקה: לעיתים לא פחות מהרפואה, דווקא הדמיון, המוזיקה והאמונה הם שמאפשרים את התנועה קדימה.
את דמות האם מגלמת ליילה בקטי המצוינת, שחקנית צרפתייה מהבולטות בדורה. גם היא ממוצא צפון־אפריקאי, מוסלמית, אך מביאה עמה זיכרונות משפחתיים מאלג’יריה ותחושת קרבה עמוקה לדמות. היא סיפרה כי דמות האם הזכירה לה את סבתה, ואילו לבמאי הזכירה מאוד את אמו בצעירותה – במראה, בטון, ובעיקר בנוכחות. זהו ליהוק שמוסיף רובד של פיוס תרבותי, כמעט נוסטלגי, אל צרפת של שנות השישים – חברה רב־אתנית שבה יהודים, מוסלמים, ספרדים, סינים ומהגרים מכל עבר חיו זה לצד זה.
נקודת הכשל המרכזית של הסרט טמונה במבנהו: לאחר שהילד “נרפא” וממשיך לקריירה רבת תהפוכות, העיסוק בנכות נדחק לשוליים, והחיבור בין חלקי הסרט אינו תמיד קוהרנטי. גם דמותה של המשפחה המורחבת מתאדה בהדרגה, כמעט נעלמת. ובכל זאת – על אף הפגמים – זהו סרט חזק, בעיקר בזכות דמות האם שבמרכזו.
נקודת המוצא של הסרט היא ההיעדר, ודווקא משום כך הוא טעון כל־כך בנוכחות. היעדר של אם שכבר איננה, אף שבחייו הייתה נוכחת מאוד. נוכחת מדי. אם שלא ידעה להרפות. חיבוק מתמיד – חיבוק שמעניק חיים, אך עם השנים הופך לחיבוק דוב. מתוך רסיסים של זיכרון מתגבשת דמותה של אם מהגרת ממרוקו, אם לביאה במלוא מובן המילה. אישה שנלחמת על עתיד בנה בעקשנות עיוורת כמעט, גם כשהמציאות, המדע וההיגיון ניצבים מולה. היא מסרבת לקבל את מגבלות גופו, מאמינה שהרצון חזק מהאבחנה, שהחלום חזק מהמציאות.
לעיתים החלטותיה נדמות נלעגות, אפילו אבסורדיות, והבמאי אינו מייפה אותן. להפך – הוא מוליך את דמות האם אל הקצה. אך דווקא שם מתרחש הבלתי־צפוי: הילד קם והולך. לא כנס ולא נס, אלא כוח רצון שהוזרק אליו יום־יום, עד שהפך לחלק ממנו. היא מלווה אותו בבית הספר לריקוד ומוקיעה את המורה הלועגת לנכותו , מבלי לשאול אותו היא מוציאה אותו מבית הספר למשחק ורושמת אותו ללימודי משפטים. אפילו מעורבת בנישואיו לאהובתו, שקודם היתה נשואה ואמו הכריזה שבמהירה "היא תגלה שנישאה לגבר הלא נכון". וכך היה.
האם מעניקה לו נחישות, אך גם מטביעה בו חותם כבד. היא מאצילה כוח, ובו בזמן חונקת. לא יכולתי שלא לחשוב על האימהות של ימינו, שגם הן, בחלקן מסרבות לתת ל"ילדים להתבגר". בשלב מסוים פרז מורד, מתנער, מנסה להוציא אותה מתוכו – אך מגלה שזה בלתי אפשרי. לרגעים נדמה שהיא ממשיכה לרדוף אחריו גם לאחר מותה, כקול פנימי שאינו שותק. רק עם הזמן מתחיל תהליך איטי של פיוס – לא איתה כפי שהייתה, אלא עם דמותה כפי שהוא נושא אותה בזיכרונו.
כפרנקופיל וכמי שגדל על קולנוע צרפתי, התחושה הזו מוכרת לי מאוד. זהו קולנוע שאינו מחפש פתרונות, אלא מתעכב על הסתירות, על האמביוולנטיות, על אהבה שאינה נקייה. דמות האם הזכירה לי את ה„אידישע מאמע” של הספרות היידית, וגם גיבורות של קולנוע צרפתי: נשים חזקות, עיקשות, שמסרבות להתיישר עם הציפיות – גם במחיר פגיעה. עמוס עוז אמר פעם שהקורא הטוב אינו מחפש בגיבור את הכותב, אלא את עצמו. בתי לווייתי התחברה לדמות האם דווקא מהמקום הביקורתי – זו שאינה משחררת, שאינה מאפשרת לבן הבוגר לפרוש כנפיים. אמו של גיבור הסרט התערבה בעבודתו כעורך דין , והאימהות של ימינו מתקשרות למג"ד ומתלוות ל"ילדים" בטיול לדרום אמריקה, שהתחיל פעם כמרד נעורים והפך לטקס של סוציאליזציה משפחתית. זאת ועוד, לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי. גם היא קיבלה החלטות לבדה, נגד הזרם, והלכה עם האמת שלה בלי לבקש אישור. בימי ההתבגרות הקשים שלי, כשכולם נדו בראשם ל„שוטה הכפר”, היא האמינה בי. גם בהמשך הדרך, כשניסיתי לפלס את דרכי בעולם ההדרכה, מתקל בחומות של התנגדות, היא האמינה ביכולותיי. אדם קרוב אצל עצמו.
ככל שהסרט מתקדם, מתברר שהחיפוש אחר האם הוא גם חיפוש אחר העצמי. הניסיון להבין את בחירותיה, את שתיקותיה ואת המקומות שבהם הסיפור נקטע, הוא ניסיון להבין כיצד הזיכרון – על כל חוסר הדיוק שבו – מעצב זהות. הגיבור מבין שאמו האפילה על דמות האב, שהיה נוכח פיזית אך נעדר רגשית, וכי כשהוא עצמו נותר לבסוף ללא אשתו וללא אמו, התקשה לדעת כיצד לתפקד כאב. אין כאן גילוי גדול או פתרון חד. יש תנועה מתמדת בין אהבה לכעס, בין הכרת תודה לצורך להתרחק.
דרך הקולנוע, דרך מבט אוהב אך בלתי־סלחני, האם נשארת נוכחת. לא כפתרון של תעלומה, אלא כתהליך רגשי מתמשך של התקרבות, פיוס והשלמה עם מגבלות הזיכרון והאהבה. זהו סרט שמזכיר לנו שאמהות אינן מיתוס, אלא בני אדם. וכמו בקולנוע הצרפתי הטוב ביותר, הוא משאיר אותנו עם שאלה פתוחה – ועם התחושה שדווקא בהיעדר התשובות טמונה האמת.
משפט הסיום של הסרט אולי קלישאתי מעט, אך נושא בתוכו גרעין עיקש של אמת:
„אלוהים לא יכול להיות בכל מקום – לכן הוא המציא את האימהות.”