גילי חסקיןכתב: גילי חסקין ; 08/11/2025
תודה ליובל נעמן על הערותיו והארותיו
ראו גם באתר זה: ההינדואיזם ; עקרונות הינדואיזם למטייל; פילוסופיה הינדית ; לטייל בהודו ; הודו-המלצות לקריאה
מבוא
סניאסה (בסנסקריט संन्यास תעתיק:Saṃnyāsa ) היא השלב הרביעי והאחרון במערכת ההינדואית של ארבעת שלבי החיים המכונים אשרמות (Ashramas) שלושת השלבים הראשונים הם:
- ברהמצ'ריה (Brahmacharya) – תלמיד, שבשלב זה, מכונה "צלבטרי".[1]
- גריהסתה (Grihastha) – בעל בית.
- ונפרסתה (Vanaprastha) – שוכן יער, פנסיונר.
סניאסה מיועדת באופן מסורתי לגברים או נשים בשנות חייהם האחרונות. עם זאת, לצעירים ברהמצ'רים – תלמידים צלבטריים – יש אפשרות לדלג על שלבי בעל הבית והפנסיונר, לוותר על שאיפות חומריות ועולמיות, ולהקדיש את חייהם במלואם לחיפושים רוחניים.
סניאסה היא צורה של סגפנות המתאפיינת בוויתור על תשוקות חומריות ודעות קדומות. היא מסומנת במצב של ניתוק גמור מחיים חומריים, במטרה לבלות את השנים הנותרות בשלווה, בעיסוקים רוחניים ובחיפוש אחר שחרור רוחני. אדם ב'סניאסה' ידוע כ"סניאסי" (זכר) או "סניאסיני" (נקבה).
לסניאסה יש קווי דמיון למסורות הסאדהו (Sādhu) מילולית: "איש טוב" והסאדווי (Sādhvī) "אישה טובה" של הנזירות הג'אינית. שני המונחים נגזרים מהמילה Sādh שפירושה "לחתור למטרה" או "לממש". הם מסמלים את מי שבחר בדרך של סגפנות מוחלטת (Tapas) וחיים על פי עקרון-העל של הג'אייניזם – אַהִימְסָה (Ahiṃsā) כלומר אי-אלימות כלפי כל היצורים החיים. הסאדהו והסאדווי נוטשים כל קשר למשפחה, רכוש, מעמד וחברה. הם חיים חיי נוודות קיצוניים: ישנים תחת כיפת השמיים או בבקתות ארעיות, מתקיימים על נדבות מזון ומקפידים לא לצבור דבר – אפילו לא כלי אכילה אישי.
בבודהיזם, המונח ביקהו (Bhikkhu) – מילולית: "המקבץ נדבות", מציין את הנזיר שחי על נדבות, עוזב את ביתו ומקדיש עצמו לדרך השחרור – נירוונה (Nirvāṇa) גם כאן, עיקרון היסוד הוא ויתור על העולם לטובת חיים של מדיטציה, מוסר ומשמעת נזירית .(Vinaya) הביקהוניס (Bhikkhunīs) הן הנזירות, שקיבלו בשלב מוקדם יחסית – על פי המסורת, בימי בודהה עצמו – מעמד דומה לגברים מבחינת דרך התרגול והמשמעת.
הסאדהו
דמותו של הסאדהן (Sādhu), היא מן המרשימות והמסתוריות ביותר בנוף ההודי. הוא עשוי להופיע עטוף בגלימה כתומה או עירום כמעט לחלוטין, גופו מרוח באפר מקודש, שיערו הארוך אסוף בצורת קשר על ראשו ועיניו בוערות באש פנימית. הוא נושא עמו קערת נדבות, מקל הליכה ולעיתים קונכייה או חרוזי תפילה, ונדמה שכל חייו מצומצמים למינימום חומרי אך למקסימום נוכחות רוחנית. הסאדהו איננו רק נזיר שוויתר על העולם – הוא נווד מיתי, דמות החולפת בין מרחבים גאוגרפיים ורוחניים כאחד: ממערות ההימלאיה ועד לגדות הגנגה, ממקדשי שיווה הקדומים ועד למדבריות רג'סטאן. בכל מקום אליו הוא מגיע, הוא נושא עמו תחושת קדושה – מעין תזכורת חיה לכך שיש בחיים ההודיים רובד אחר, שבו האמונה גוברת על הצורך, והנפש חשובה מן הגוף.
החברה ההודית רואה בו לעיתים דמות קדושה ומעוררת השראה, ולעיתים נווד קפריזי ובלתי צפוי – אבל תמיד נוכחותו נתפשת כברכה. עולי רגל נוהגים לבקש את ברכתו, להקשיב לדבריו או לחלוק עמו מעט מזון. בתרבות ההודית, הסאדהו מגלם את החופש האולטימטיבי: אדם שחי מחוץ לכל מסגרת חברתית או כלכלית, אך דווקא בכך נוגע בלב המשמעות הקיומית של ההוויה.
על אף שדמות הסאדהו נראית אחידה לעין הזרה, העולם הפנימי של הפרושים ההינדואיים מגוון עד מאוד. הם נחלקים למסדרים (Sampradāya) ולזרמים רוחניים שונים, שכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של החוויה הדתית. בין הידועים שבהם נמצאים הסאדהואים השיוואיים, חסידי שיווה, המזוהים עם כוח, סגפנות ואפר. אלה הם בדרך כלל הנאגה־באבות – (Nāga Bābās) נזירים עירומים או מרוחים באפר ממדורות גוויות המתים, המגלמים את רוח ההרס וההתחדשות של שיווה. הם נודדים בין מקדשי ההרים ומובילים את תהלוכות העלייה לרגל בפסטיבלים כמו הקומבה מלה, כסמל לעוצמה רוחנית בלתי מרוסנת. הם מזוהים לרוב בשלושה קווים אופקיים לבנים על מצחיהם (סימן טריפונדרה), ולעיתים קלשון משולש שיניים בידיהם.
לצידם פועלים הסאדהואים הווישנוויים (Vaiṣṇava Sādhus), חסידי וישנו וגלגוליו – קרישנה ורמה – המדגישים דבקות (Bhakti), שירה ותפילה. הלבוש שלהם בדרך כלל כתום־צהוב, מצחם מעוטר בסימן הטילהקה (Tilaka) בצורת שתי קווים מאונכים, וסביבם מתנגנת לעיתים תפילת Hare Rāma, Hare Kṛṣṇa.[2] עבורם, הפרישות איננה רק ויתור אלא אהבה פעילה לאלוהות – דרך של התמסרות וגעגוע.
בנוסף קיימים הטנטרים – פרושים העובדים את האלוהי דרך אנרגיות הגוף והטבע, לעיתים בשיטות מסתוריות או פרובוקטיביות. יש גם מהנטים (Mahants) ראשי מנזרים וקהילות פרושות, המשלבים הנהגה רוחנית עם ארגון חברתי, וכן באבאס (Bābās) – חכמים נודדים שהפכו לדמויות עממיות של ברכה ונבואה.
כל אחד מן הזרמים הללו מציג פנים אחרות של אותו אידיאל עתיק – החופש מן ההיקשרות, בין אם באמצעות סגפנות נוקשה, דבקות אוהבת או התמסרות למסתורין. יחד הם מרכיבים את הפסיפס המופלא של הנזירות ההינדואית: עולם שבו אין דוגמה אחת לפרישות, אלא אינסוף דרכים לגעת באלוהי.
המונחים "סאדהו" ו"סניאסי" אינם זהים:
בעוד ש־סניאסה (Sannyāsa) היא מוסד רוחני מוגדר – שלב החיים האחרון במערכת האַשׂרמות ההינדואית, שבו האדם נוטש את רכושו, משפחתו וזהותו החברתית כדי לחתור לשחרור מוחלט – מוקשה (Mokṣa), הרי ש־סאדהו (Sādhu) הוא מונח רחב וגמיש יותר, המציין כל נזיר, קדוש או פרוש שחי חיי ויתור והתמסרות.
כל סניאסי הוא למעשה סאדהו, אך לא כל סאדהו הוא סניאסי: יש סאדהואים שנדרו נדרים פורמליים ונכנסו למסדרים מוסדרים, ואחרים שפשוט בחרו לעזוב את העולם מתוך השראה פנימית.
הסניאסה מתוארת בכתבים כדרך הפילוסופית לשחרור, ואילו דמות הסאדהו מבטאת את אותה רוח בדרך עממית וחיה – נווד קדוש הנע בדרכים, המגלם בגופו את החופש, הסגפנות והחיפוש אחר האלוהי.
אטימולוגיה
המילה סניאסה (Sannyāsa) נטועה בלב המסורת ההודית ומבטאת את אחד הרעיונות העמוקים ביותר של חיי הרוח: הוויתור המוחלט. מקורה בשורשים סנסקריטיים קדומים: Snyāsa פירושו "הנחה" או "טיהור", ואילו Saṃ-Nyāsa פירושו המילולי הוא "להניח הכול יחד", או במובן הרחב – "לשחרר את הכול, לוותר על הכול" המילה מורכבת מהתחילית Saṃ שפירושה "שלם" או "יחד", מן Ni- שפירושה "מטה" או "הנחה", ומהשורש Ās שפירושו "לשים" או "להשליך".
במובן הסמלי, סניאסה היא הנחת כל עולו של העולם – פעולה של הרפיה טוטאלית, של הפניית הגב לחומר ולזהות, כדי לפנות מקום לאמת הרוחנית. המונח מופיע כבר בשכבות הקדומות של הספרות הוודית – בסַמְהִיתוֹת (Saṃhitās), בארַנְיַקוֹת (Āraṇyakas) ובבראהמנות (Brāhmaṇas) טקסטים שנכתבו באלף השני לפני הספירה. עם זאת, באותה תקופה המונח נדיר מאוד ואינו מתאר עדיין דרך חיים מגובשת, אלא מושג של טיהור פנימי באמצעות ויתור.
רק מאוחר יותר, באופנישדות (Upaniṣads) של האלף הראשון לפנה"ס, המונח מקבל משמעות חדשה: הוא מתאר את מי שוויתרו על חיי הפולחן, החובות החברתיות והרכוש, ובחרו בדרך של חקירה רוחנית ישירה – חיפוש אחר "האמת שמעבר למעשים".
במהלך התקופה הסוטרית, בערך בין המאות ה-3' ל-4' לספירה, הפכה סניאסה לטקס מוסדר ולשלב חיים מוגדר במערכת הארבעה-אַשְׂרַמוֹת (Āśrama) – שלבי החיים המסורתיים של האדם ההינדי.
היא נתפשה כפסגת הדרך: אחרי שלב הלימוד, המשפחה והפרישה החלקית, מגיע שלב הוויתור הגמור – כאשר האדם משיל מעליו כל זהות, כל חפץ וכל תפקיד, ונעשה סניאסי – נווד קדוש המחפש חירות מוחלטת (Mokṣa).
אורח חיים
להינדואיזם אין דרישות פורמליות נוקשות לגבי אורח החיים, השיטה הרוחנית או האלוהות שסניאסין או סניאסיני חייבים לעקוב אחריהם – זה נשאר לבחירה ולהעדפות של הפרט. חופש זה הוביל לגיוון ולהבדלים משמעותיים באורח החיים וביעדים של אלה המאמצים סניאסה. עם זאת, ישנם מספר נושאים משותפים: אדם בסניאסה חי חיים פשוטים, בדרך כלל מנותק, נודד ממקום למקום, ללא רכוש חומרי או קשרים רגשיים. יתכן שיהיה לו מקל הליכה, ספר, מיכל למזון ומשקה. לעיתים קרובות הם לובשים בגדים צהובים, זעפרן, כתומים, אוכריים או בצבע אדמה. ישנם סאדהו עירומים (דיגמבארה, או "עוטי שמיים") בעלי ראסטות עבות הנקראות "ג'טה". בג'איניזם הם ערומים תמיד ולעיתים צובעים את גופם בצבעי לבן או צהוב. יתכן שיהיה להם שיער ארוך ויראו מבולבלים, ובדרך כלל הם צמחוניים. ראית סאדהו מדושן ועם בגדים מטופחים במקומות כינוס? פגשת בקבצן רמאי המתפרנס מהצגת דמות. הסאדהו האמיתי לרוב שדוף ובעל תדמית מוזנחת.
כמה אופנישדות קטנות וכן מסדרי נזירים מחשיבים נשים, ילדים, תלמידים, אנשים עם עבר פלילי ואחרים כלא כשירים להפוך לסניאסה; בעוד שטקסטים אחרים אינם מציבים הגבלות. הלבוש, הציוד ואורח החיים משתנים בין קבוצות. לדוגמה, סניאסה אופנישד בפסוקים 2.23 עד 2.29 מזהה שישה אורחות חיים לששה סוגים של פרושים. אחד מהם מתואר כחי עם הרכוש הבא: סיר, כוס שתייה ובקבוק – שלושת התומכים, זוג נעליים, גלימה מוקפצת המעניקה הגנה בחום ובקור, אזור מותניים, מגירות רחצה ובד מסנן, מטה משולש ושמיכה.
אלה שנכנסים לסניאסה עשויים לבחור אם הם מצטרפים לקבוצה (דומה למסדרי הנדבנים הנוצריים). חלקם הם אנכוריטים – נדבנים חסרי בית המעדיפים בדידות והסתגרות באזורים מרוחקים, ללא השתייכות. אחרים הם קנוביטים – חיים ונוסעים עם סניאסי אחים בחיפוש אחר המסע הרוחני שלהם, לעיתים באשרמות או במאטה/סנגה (מנזר; התרגול של הסתגרות הידוע בדרך כלל כנזירות).
רוב הסגפנים ההינדואיים מאמצים צליבות כשהם מתחילים סניאסה. עם זאת, יש יוצאים מן הכלל, כמו בית הספר הטנטרי השייווי של סגפנות, שבו מין פולחני נחשב כחלק מתהליך השחרור. מין נתפש על ידם כהתעלות ממעשה אישי ואינטימי למשהו לא אישי וסגפני.
מטרות
המטרה של הסניאסין ההינדי היא מוקשה (Mokṣa) שחרור. הרעיון של מה זה אומר משתנה ממסורת למסורת.
מי אני, ובמה אני באמת מורכב? מהו כלוב הסבל הזה?
- במסורות הבהקטי (Bhakti) שחרור מורכב מהיותו משרת נצחי של האלוהי ושחרור מסאמסארה (Saṃsāra) מעגל הלידה מחדש בחיים עתידיים.
- עבור מסורות היוגה, השחרור הוא החוויה של הסמאדהי (Samādhi) הגבוה ביותר – מודעות עמוקה בחיים אלה.
- עבור מסורת האדווייטה (Advaita) השחרור הוא ג'יוואנמוקטי (Jīvanmukti) – המודעות למציאות העליונה ברהמן – (Brahman) והמימוש העצמי בחיים אלה.
סניאסה היא אמצעי ותכלית בפני עצמה. זהו אמצעי להפחתת ולאחר מכן סיום כל הקשרים מכל סוג שהוא. זהו אמצעי לנשמה ולמשמעות, אך לא לאגו או לאישיויות. סניאסה אינה נוטשת את החברה, היא נוטשת את המוסכמות הפולחניות של העולם החברתי ואת ההתקשרות של האדם לכל ביטוייו האחרים. המטרה היא קיום משוחרר, מרוצה, חופשי ומאושר.
התנהגות ומידות
המצב ההתנהגותי של אדם בסניאסה מתואר על ידי טקסטים הודיים עתיקים ומימי הביניים רבים. הבהגווד-גיטה (Bhagavad Gītā) – "שירת האל", דנה בזה בפסוקים רבים, למשל: "הוא ידוע כסניאסין קבוע שאינו שונא, אינו רוצה, הוא ללא דואליות (הפכים). באמת, מהבאהו (ארג'ונה), הוא משוחרר מעבדות".
מאפיינים התנהגותיים נוספים במהלך סניאסה, בנוסף לפרישות, כוללים: אהימסה (Ahiṃsā) אי-אלימות, אקרודהה (Akrodha) לא להכעיס אפילו אם אתה מוכה על ידי אחרים, פירוק נשק, צניעות, רווקות ללא נישואין, אוויאטי (Avyakti) חוסר רצון, אמאטי (Amāti) עוני, ריסון עצמי, אמת, סרוואבהוטהיטה (Sarvabhūtahita) טוב לכל היצורים, אסטייה (Asteya) אי-גניבה, אפריגראהה (Aparigraha) אי-קבלת מתנות, חוסר רכושנות ושאוצ'ה (Śauca) – טוהר הגוף, הדיבור והמוח.
כמה מסדרי נזירים הינדואיים דורשים את ההתנהגות לעיל בצורה של נדר, לפני שפרוש יכול להיכנס למסדר. טיווארי מציין שמעלות אלה אינן ייחודיות לסניאסה, ומלבד פרישות, כל המעלות הללו נחשבות בטקסטים עתיקים לכל ארבעת שלבי החיים (אשרמה של האדם).
בודהאיאנה דהרמסוטרה (Baudhāyana Dharmasūtra), שהושלמה בערך במאה ה-7' לפנה"ס, קובעת את נדרי ההתנהגות הבאים לאדם בסניאסה: הימנעות מפגיעה ביצורים חיים, אמת, הימנעות מניכוס רכוש של אחרים, הימנעות ממין, נדיבות (חסד, ונדיבות הם הנדרים העיקריים). ישנם חמישה נדרים קטנים יותר: הימנעות מכעס, ציות לגורו, הימנעות מפזיזות, ניקיון וטוהר באכילה. הוא צריך לקבץ מזון מבלי להטריד אחרים, כל מזון שהוא מקבל עליו לחלוק בחמלה חלק עם יצורים חיים אחרים, להזות את השאר במים הוא צריך לאכול אותו כאילו היה תרופה.
סוגי סניאסה
בחלק מהטקסטים, כמו סניאסה אופנישד, אלה סווגו לפי הפריטים הסמליים שהסניאסינים נשאו ואורח חייהם. לדוגמה, סניאסי קוטיצ'קה (Kuṭīcaka) נשאו מטות משולשים, סניאסי האמסה (Haṃsa) נשאו מטות בודדים, בעוד שפרמהמסות (Paramahaṃsa) הלכו בלעדיהם.
שיטת סיווג זו המבוססת על פריטים סמליים הפכה למחלוקת, כאנטי-תמטית לרעיון הפרישות. טקסטים מאוחרים יותר, כמו נראדפריווראג'קה אופנישד (Nāradaparivrajaka Upaniṣad), קבעו שכל הפרישות היא אחת, אך אנשים נכנסים למצב של סניאסה מסיבות שונות: לניתוק והתרחקות מעולמם השגרתי חסר המשמעות, לחפש ידע ומשמעות בחיים, לכבד את טקסי הסניאסה שהם נקטו, ומכיוון שכבר יש להם ידע משחרר.
קשר לדהרמה ולמסורת ההינדית
הדהרמסוטרות (Dharmasūtras) והדהרמשסטרות (Dharmaśāstras), שחוברו בערך באמצע האלף הראשון לפנה"ס ומאוחר יותר, שמים דגש הולך וגובר על כל ארבעת שלבי מערכת האשרמה כולל סניאסה. בודהאיאנה דהרמסוטרה מתארת את ארבעת האשרמות כ"חלוקה מרובעת של דהרמה". הדהרמשסטרות החדשות יותר משתנות מאוד בדיון שלהן במערכת האשרמה.
הדהרמסוטרות והדהרמשסטרות נותנות מספר הנחיות מפורטות אך מגוונות מאוד על פרישות. בכל המקרים, סניאסה מעולם לא הייתה חובה והייתה אחת מהאפשרויות בפני הפרט. רק אחוז קטן בחר בדרך זו. טקסטים עתיקים ומימי ביניים של ההינדואיזם רואים בשלב בעל בית, את החשוב ביותר מכל השלבים בהקשר סוציולוגי, שכן בני אדם בשלב זה לא רק רודפים אחרי חיים מוסריים, הם מייצרים מזון ועושר שמקיים אנשים בשלבים אחרים של החיים, כמו גם הצאצאים שממשיכים את האנושות. עם זאת, לפרט הייתה הבחירה לוותר בכל עת שרצה, כולל מיד לאחר חיי התלמיד.
בודהאיאנה דהרמסוטרה קובעת שכל מי שסיים את שלב חיי הברהמצ'ריה תלמיד עשוי להפוך לסגפן מיד. פסוק אחד קובע שכל זוג חסר ילדים עשוי להיכנס לסניאסה בכל עת שירצה, בעוד שפסוק אחר קובע שאלמן עשוי לבחור בסניאסה אם רצוי. אך באופן כללי, קובעת פש (Pash), סניאסה מתאים לאחר השלמת גיל 70 ולאחר שילדיו של האדם התבססו היטב. טקסטים אחרים מציעים את גיל 75.
פרישות לוחמת: הסגפנים ההינדואיים כנזירים-לוחמים
ביסודה, הסניאסה (Sannyāsa) ביטאה אידיאל של פרישות, אי-אלימות (Ahiṃsā) , חיים פשוטים ושקטים וחיפוש רוחני פנימי. אולם ההיסטוריה ההודית מלמדת שהפרישות לא תמיד לבשה צורה שלווה. עם הזמן, חלק מקבוצות הסגפנים ההינדואיים – בעיקר מקרב השיוואיים (Gosāin) והווישנוויים (Bairāgī) – עברו שינוי עמוק בזהותם.
מן הפרושים המנותקים מהעולם, הפכו רבים מהם למסדרים צבאיים מאורגנים, נזירים-לוחמים הידועים כ-נאגה סאדהו (Nāga Sādhus). קהילות אלו פיתחו מבנים היררכיים, טקסיים ואימוניים; חלקן אף התנהלו כיחידות חמושות. הן נשאו חרבות וחניתות, התאמנו בלחימה, וראו בהגנה על הדהרמה(Dharmarakṣa) , החוק הקוסמי – שליחות רוחנית. כך נולדה דמותו המרתקת של הסגפן הלוחם: אדם שחי חיי ויתור רוחני, אך במקביל שימש מגן פיזי של אמונתו ושל עמו.
שורשיה של התופעה נעוצים כבר במאה ה-12', עם פלישת הממלכות המוסלמיות לצפון הודו. הסִידַאס נאת (Siddhas Nāth), זרם טנטרי מוקדם, נחשבים כנראה לנזירים הראשונים שנקטו תגובה צבאית מאורגנת לכיבוש. אותם סגפנים נודדים, שבעבר לא היו קשורים למוקדי כוח, החלו לרכוש סוסים, לפתח מיומנויות ריגול ותקיפה, ולנהל לוחמת גרילה נגד שליטים מוסלמים וסולטאנים מקומיים.
חלקם היו חסידי האל מאדהווה (Mādhva) ונודעו בשם 'מהאנטים' (Mahants) – מורי דרך רוחניים שהפכו גם למפקדי שדות קרב. אחרים כונו לפי שיוכם הדתי: יוגים (Yogis), סניאסים (Sannyāsis), נאגות (Nāgas) חסידי שיווה, ו-באיראגים (Bairāgīs) חסידי וישנו. במקרים אחדים נוצרו בריתות נדירות בין נזירים הינדואיים לפאקירים מוסלמים, במיוחד בקרב סופים נודדים, אשר חלקו עמם אידיאלים של פרישות וחופש ממוסדות דת. שני הצדדים גם חוו רדיפות דומות מצד השלטון המוגולי.
ראו באתר זה: הצופים
במהלך המאות ה-17' וה-18' הפכו הנזירים הלוחמים לכוח פוליטי ממשי. חלקם פעלו כשכירי חרב, אחרים שימשו כשומרי דרכים ומגיני סוחרים ועולי רגל. הם ייסדו מסדרים משולבים של אמונה ולחימה, תרגלו אומנויות לחימה, אימנו צעירים ויצרו אסטרטגיות צבאיות מתוחכמות.
במאה ה-18' פרץ בצפון-מזרח הודו מרד הסניאסים (1763-1800) – התקוממות רחבת-היקף של נזירים חמושים נגד הממשל הבריטי וכלכלת המסים שהנהיג. חלק מהנזירים לחמו לצד שליטים הינדיים מקומיים, אחרים שיתפו פעולה עם הבריטים, שסייעו להם להתבסס בשטח בתמורה לבריתות זמניות. הדמות האיקונית של הנאגה באבא (Nāga Bābā) – נזיר עירום, מרוח באפר, חמוש בחרב או בקשת – הפכה לסמל תרבותי עוצמתי: מיזוג בין אסקזה (Askēsis) לאנרגיית חיים, בין ויתור גמור לעמידה נחרצת.
גם כיום, בפסטיבלי העלייה לרגל כמו הקומבה מלה (Kumbha Melā) , צועדים הנאגה-באבות בראש התהלוכות כשהם מדגימים את רוח ה Vairāgya – ההתנתקות מהעולם – אך גם את הכוח והעצמאות של המאמין החופשי.
ראו באתר זה: קומבה מלה
עם התפשטות השלטון הבריטי והופעתה של תנועת אי-האלימות בהנהגת מהטמה גנדהי, דעכה בהדרגה משמעותם הצבאית של המסדרים הללו. אולם זכרם נותר חקוק בתודעה ההודית כדמויות של חירות רוחנית וכוח מוסרי. כפי שכותב החוקר נובצקה (Novetzke), רבים מאותם נזירים-לוחמים נתפשו כגיבורי עם – מעין "רובין הוד" הינדואיים, שקיבלו תמיכה מהכפריים והעניים וראו עצמם מגינים על הצדק במציאות של שלטון זר ודיכוי.
כך, במרחק שבין מדיטציה לקרב, בין אפר למדליון, בין ויתור ללחימה, נוצרה אחת הדמויות המסעירות של התרבות ההודית – הסניאסי הלוחם, עדות חיה לכך שפרישות אינה בהכרח רגיעה פסיבית, אלא לעיתים גם מעשה של הגנה נחרצת על הרוח עצמה.
סיכום
סניאסה מייצגת את השלב האחרון והעמוק ביותר באידיאל הרוחני ההינדי – שלב של פרישות מוחלטת, התבוננות פנימית וחיפוש אחר מוקשה (שחרור). למרות שהמסורת התפתחה לאורך אלפי שנים מהעידן הוודי ועד ימינו, ועברה שינויים רבים כולל תקופה של מיליטריזציה בימי הביניים, הליבה הרוחנית של סניאסה נותרה עקבית: שאיפה לשחרור מעגל הלידה המחזורי, התעלות מהחומרי והמימוש של האמת העליונה. דרך הסניאסה ממשיכה להיות דרך משמעותית לאלפי סגפנים בהודו ומחוצה לה, המקדישים את חייהם למטרה רוחנית נעלה.
הערות
[1] תלמיד צלבטרי מתייחס בדרך כלל ל־brahmacārin (ברהמצ'ארין) בהינדואיזם — כלומר, תלמיד בשלב הלימוד הרוחני הראשון של חייו, שמתרגל ברהמצ'ריה (Brahmacarya) – איפוק מיני, משמעת עצמית וטוהר מחשבה. צלבטרי (מלשון celibate, "פרישות" באנגלית) פירושו נמנע מקיום יחסי מין, או חי בפרישות מינית. לכן "תלמיד צלבטרי" משמעו תלמיד החי בפרישות – אדם צעיר הנמצא בשלב חניכה רוחנית שבו הוא שומר על טוהר הגוף והתודעה.
[2] הן רמה, והן קרישנה, הם גלגוליו של האל וישנו, שגם מכונה הרא, ולכן המאהמנטרה, המנטרה הגדולה: "הַרֵא קְרִישְנַה הַרֵא קְרִישְנַה קְרִישְנַה קְרִישְנַה הַרֵא הַרֵא. הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא" כוללת 16 פעמים את שמו של האל וישנו.