הנמר

כתב: גילי חסקין; 2010. עדכון: 24-05-2025

ראו באתר זה: משפחת החתוליים,  האריה, הנמר, הצ'יטה, ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, ספארי בשמורת קרוגר

למצגת דידקטית על משפחת החתוליים.

למצגת דידקטית על עולם החי במזרח אפריקה

קובץ זה, יכול לשמש את המטייל בספארי בקניה, טנזניה, דרום אפריקה, זמביה, זימבבווי, בוטצואנה ואוגנדה. כמו כן, יכול להתאים גם לטיול בהודו, בנפאל, בדרום מזרח אסיה, בסיני ובארץ ישראל.

הנמר (שם מדעי: Panthera Pardus) הוא מין במשפחת החתוליים (Felidae) בסוג פנתר. הוא הפנתר הקטן בסוגו.

מבנה גוף

אורך גופו: 1.20-1.60 מ'. זנבו: 60-100 ס"מ. משקל: 25-90 ק"ג. הנמר הזכר גדול מן הנקבה. גופו שרירי. הרגליים לא ארוכות, האוזניים מעוגלות, שחורות מאחור עם כתם לבן. האישון עגול. לנקבה ארבע פטמות. הזנב עולה באורכו על מחצית אורך הגוף והראש, וקצהו שחור בחלקו העליון. הצד התחתון של קצה הזנב לבן וכך הוא מובלט, כי בהליכה מרים אותו הנמר בדרך כלל כלפי מעלה.

גופו של הנמר מכוסה פרווה. צבעו צהוב, מנומר בשחור. נחשב ליפה שבחתולים. הגב וצדי הגוף בגוון צהוב ועליהם כתמים שחורים וטבעתיים רבים ואילו הבטן והחזה בהירים. הצבע הבסיסי של פרוות הנמר צהוב למעלה ועובר ללבן בצדדים ובגחון. על הירכיים ועל הצדדים מסודרים הכתמים בטבעות, ועל הגרון – בפסי רוחב. במרכז הכתם אזור לבן או צהוב. גוני פרוותו מסווים את הנמר וקשה לגלותו בעודו מסתתר בסבך הצמחייה.

ביערות הגשם שבדרום-מזרח אסיה, מופיעים לעתים פרטים כהים (מלניניסטיים), להם עודף צבע (פיגמנט). על רקע הפרווה השחורה בולטות הנקודות המקובצות בצורת פרח (רוזטה), האופייניות לנמר. לנמרים כאלו קראו "פנתרים". מוטציה כזאת שוררת רק במקומות בהם סבך היער מאפשר לנמר שחור כזה לארוב לטרף מבלי להתגלות. לא קיימת במרחב שלנו.

הנמרים באזורים צפוניים וקרים גדולים יותר מבני מינם החיים במדבריות (כלל ברגמן)[1[]  והאיברים הבולטים מגופם (אוזניים, רגלים וזנב) קצרים יותר משל  אלו החיים באזור קר (כלל אלן)[2]. פרוות  נמרים החיים בסביבות לחות, כהה מפרוות נמרים החיים באזור יבש (כלל גלוגר)[3].

תפוצה

הנמר הוא אחד המינים המוצלחים במשפחת החתוליים. על כך מעידה תפוצתו הרחבה באסיה ובאפריקה. מדרום מזרח סיביר ועד אינדונזיה. נמרים חיים בקוריאה, סין, ווייטנאם, לאוס, בורמה ועד איראן. מזרח אפריקה ועד לדרומה. גמישותו האקולוגית מאפשרת לו לחיות ביערות גשם טרופיים, יער ממוזג, סוואנות, ביצות, מדבר, פני הים, הרים מבותרים. הנמרים, שתפוצתם משתרעת על פני שטחים גדולים באסיה ובאפריקה, חשופים ללחצי ברירה טבעית, השונים במקומות החיות הרבים: אקלים, תחרות עם טורפים אחרים ומזון שונה; מכאן השוני הגדול בין האוכלוסיות השונות, המתבטא בצבע הפרווה, בגודל הגוף ובהתנהגות. הנמרים בכול העולם שייכם לאותו המין, מסוגלים להתרבות ולהוליד צאצאים פוריים.

בעבר, הגדירו בעולם 27 תתי מין של נמרים, מתוכם בארץ חיו שנים: נמר הגליל ונמר המדבר.  במחקר חדשני מ-1996 אוחדו כל 12 תתי המין של אפריקה לתת מין אחד וכך גם כול תתי המין של אסיה. הנמר המצוי ביותר בגני החיות הוא הנמר הפרסי החי באיראן.

הנמר האפריקאי (שם מדעי: Panthera pardus pardus) הוא התת-מין הנפוץ ביותר של הנמר, ואחד היחידים שאינם מצויים כלל בסכנת הכחדה..

הנמר היה נפוץ ברחבי אפריקה, פרט לסהרה ובכול אסיה, למעט אזורי הטונדרה הארקטית. הוא הושמד כמעט בכול צפון אפריקה ובאזורים מושבים בדרום אפריקה ובאסיה. הוא עדיין קיים באיראן והיה קיים בדרום-מערב תורכיה, אך הושמד שם לאחרונה.

אורח חיים בעוד האריות נוהגים לחיות בלהקות וקלים יחסית לאיתור ותצפית, הנמר, הטיגריס (באסיה) והיגואר (בדרום אמריקה), חיים את חייהם בבדידות כמעט מוחלטת. וכדרך מי שחי לבדו וצריך לסמוך על עצמו בלבד, מבלה הנמר את רוב ימיו במסתורים ונע בין עצים. המקום היחיד שהוא מרשה לעצמו לבלוט הוא על צמרות העצים, לשם לא מגיעים כלל הצבועים ורק לעתים רחוקות מגיעים האריות, שהם אויביו העיקריים. לכן קשה יותר לראות נמרים. וזאת למרות ההערכה שיש יותר נמרים באפריקה מאשר אריות – כ-50,000 נמרים לעומת כ- 23,000 אריות.

הנמרים הם בעלי חיים טריטוריאליים (בעלי נחלה) וסוליטאריים (יחידאים). הנמר חי בבדידות. נוטה לחיות בתחום מחייה מוגדר שגודלו כמה עשרות קמ"ר. גודל הנחלות במזרח אפריקה הוא 30 קמ"ר. קיימת חפיפה בתחומי המחיה של הנקבות. לא כך אצל הזכרים. כול אחד שומר על תחום משלו. הנמרים מסמנים את תחום המחייה שלהם על ידי שתן, על ידי הפרשת חומר ריחני מבלוטות פי הטבעת וכפות הרגלים וכן על ידי שאגות. הסימון בשתן נעשה על ידי השתנה על גבי עצמים שונים כגזעי עצים וסלעים, או על ידי השתנה לתוך גומה הנחפרת על ידי הנמר ברגליו אחוריות. לעתים קרובות מטיל גללים לתוך הגומה. שיטת סימון אחרת היא על ידי שריטות גזעי עצים בעזרת הטופרים. סימון זה הוא ויזואלי, אך ייתכן שהוא גם אולפקטורי (בעל איבר יעקבסון).  כי ידוע על קיום בלוטות, המפרישות ריח, בכפות רגליהם של טורפים שונים[4].

צייד

הנמר אינו בררן, ויכול לצוד יונקים קטנים כמו ארנבות, קופים וציפורים, לצד אנטילופות, חזירי יבלות  ולעיתים גם אנטילופות במשקל כפול משלו. אוכל גם נבלות. ניזון גם מעופות ומזוחלים. אוכל כל דבר המכיל פרוטאין,  הוא משנה את טקטיקותיו בהתאם לסוג הטרף: לטרף קטן הוא יתקרב במהירות וישתמש בכפותיו החזקות, בעוד שטרף גדול ידרוש הפלה מדויקת ונשיכה חזקה לגרון.

הנמרים ניחנים בגוף אתלטי, זריז ושקט, עם פרווה מנומרת שמתמזגת להפליא עם צמחיית סביבתם – בין אם יערות עבותים, עשבונים או סבכים. הנמר הוא המתגנב האולטימטיבי מבין הטורפים. הוא מתגנב עד למרחק של 5 מ' מהטרף ורק אז מסתער כדי להכריע. הם מתקרבים אל הטרף בשקט מוחלט, לעיתים ממרחק של עשרות מטרים בלבד, כשהם שומרים על קו נמוך לגובה הדשא או השיחים. הם מנצלים משבי רוח וצללים כדי להסוות את נוכחותם.

לעיתים קרובות הם ממתינים בשקט בסבך, ליד שבילי מעבר של טרפם, נקודות שתייה או בורות מים. ברגע שהטרף מתקרב, הנמר מזנק במהירות אדירה, משתמש בכוח מתפרץ כדי להכות בטרף – לרוב בכפות קדמיות חזקות ובשיני ניב מרשימות – ומפיל אותו ארצה.

המרדף אצלו לא יהיה אף פעם יותר מ- 50 מ'  אם ההתגנבות התפספסה. המהירות הגבוהה ביותר שלו יכולה להגיע ל- 60 קמ"ש, אולם הוא אינו מנצל אותה למרדפים ארוכים. לכן מרדף ביום הוא בעל סיכוי זעום עבור הנמר. בתצפיות בשמורת סרנגטי (Sarangeti) שבטנזניה, מתוך 64 ניסיונות של טריפה במשך היום, 61 נכשלו.

במקרים רבים מורט הנמר בפיו את שערות הטרף או את נוצותיו. כמו ייתר החתולים הגדולים, הוא נוהג להרוג טרף גדול בשלוש דרכים:

1. נשיכה בגרון.
2. חניקת הטרף.
3. תפיסת הראש ושבירת המפרקת.

גם בלילה אחוז ההצלחות שלו אינו מדהים אך הוא גבוה בהרבה מאשר ביום. לכן החיבה המיוחדת שלו לחיות מחמד, אותן ניתן להשיג בקלות יחסית סביב מעונות האדם (עין גדי).

הנמר שוכן ביערות, בערבות, בהרים ובשטחים סלעיים. הוא מיטיב לטפס על עצים, כושר קפיצתו מרשים למדי, תגובותיו זריזות וריצתו מהירה. הנמר משחר לטרפו לקראת הליל. בימי חורף מעוננים וקרירים הוא פעיל גם ביום. הוא מיטיב לטפס ולשחות. יש שיאכל מן הטרף במקום הציד ואחר יסתיר את השיירים לארוחה נוספת ויש שיחוש אי ביטחון ויעלה את טרפו למרומי עץ, מפני שיריביו העיקריים, הצבוע וזאב טלוא אינם מטפסים על עצים. מבין שבעת הטורפים הגדולים באפריקה, הנמר נמצא מבחינת חוזקו במקום לפני האחרון, מקדים רק את הצ'יטה. זאת למרות שהזאב הטלוא קטן ממנו אולם בגלל העובדה שהם נמצאים בחבורות כל הזמן הם הופכים להיות חזקים. זה מסביר את התנהגות תליית הטרף על ענף מרוחק של עץ. במקום בו הנמר הוא הטורף הגדול היחידי, אין התנהגות כזו.

בכמה מקומות, כמו באגם מניארה (Maniars) שבטנזניה ובאגם נאקורו (Nakuru) שבקניה, החלו אריות צעירים ולביאות לשכלל את מיומנויות הטיפוס שלהם, ועיתים מוצאים הנמרים את עצמם על העצים נאבקים מאבק חסר סיכוי מול לביאה שהגיעה אליהם כדי לתבוע את השלל.

הנמר הינו בעל יצר קטילה חזק ביותר והוא צד בעלי חיים גם כאשר איננו רעב. מפאת היותם בעלי-חיים לא חברותיים, אין הם לומדים האחד מהשני להיזהר מפני רדיפות האדם. הם גם אינם יודעים להיזהר מטורפים אחרים או ממלכודות, ולכן קל יחסית להשמידם. נצפו נמרים הורגים גורי אריות ונצפה אריה המשים עצמו כישן למרגלות עץ שעל ענפיו ישב נמר. ברגע שהאחרון ירד, חיסל אותו האריה.

רביה

מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר קצרצר בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה וזאת בעונת הרבייה בלבד. הייחום חוזר בממוצע כל 45 יום, אך במדבר יהודה היה המרווח בין מחזורי הייחום קצר יותר – שבועיים עד חודש. במהלך הייחום מגבירה הנקבה את פעילות הסימון ובדומה לחתוליים אחרים היא מתפלשת על גבה לצורך מריחת חומרי ההפרשה על גופה. במהלך הייחום מזדווגים בני הזוג פעמים רבות, במשך ימים אחדים. בנחל צאלים נצפה ב-1982 זוג נמרים שהזדווגו 200 פעמים במשך שלושה ימים. בסיום ההזדווגות הם משמיעים שאגות. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם. לעתים קורה ונקבה מזדווגת עם כמה זכרים. היריון של נקבת הנמר נמשך כ-90–105 ימים (כשלושה חודשים וחצי).
נקבת הנמר (Panthera pardus) ממליטה בממוצע אחת לשנתיים, אך התדירות עשויה להשתנות בהתאם לתנאים סביבתיים, לזמינות טרף, ולבריאות הנקבה. בשבייה, ממליטה הנמרה, מדי שנה.

בהיות הגורים בני 10 ימים. האם עוזבת אותם לראשונה במאורתה, בצאתה לציד, היכול להימשך כמה ימים. היא אינה משאירה את הגורים זמן ממושך במקום אחד ומדי כמה ימים היא מעבירה אותם ממקום למקום. בהיותם קטנים היא נושאת אותם בפיה וכשהם גדלים הם הולכים בעקבותיה ממקום למקום. הנקבה מטפלת בצעיר חודשים ארוכים. בתצפית בשמורת טבע בקניה, נמצא כי הנקבה מביאה מזון לבתה בת השנתיים, עד שהתעברה שוב. השהייה נעשית בדרך כלל במערות או במקומות מוצלים וסבוכים.

בדומה לאריות, גם גורי הנמרים נולדים חסרי ישע ותלויים לחלוטין בהגנת האם. אך בעוד האריות חיים בלהקות, הנמרים הם בעלי חיים בודדים (solitary)  ולכן גורי הנמרים חשופים אפילו יותר לסכנות, שכן הנקבה אינה נהנית מעזרת חברות להקה נוספות להגנה.

אויבי הגורים במרחב המזרח תיכוני הם בעיקר צבועים, העלולים לטרוף גורים שנותרו לבדם במאורה. באפריקה, כל אחד מהטורפים האחרים שמסתובב בקרבת המאורה מזהה את הגורים, וממהר לחסל אותם לא כדי לטרוף אלא כדי להוריד את מספר המתחרים הפוטנציאליים על המזון.

בבתי גידול מסוימים (כגון יערות גשם), גורי נמרים קטנים עלולים ליפול קורבן לנחשים גדולים (פיתונים) או לעופות דורסים כמו עיטים גדולים.

נמרים זכרים עלולים להרוג גורים שאינם שלהם, לעיתים כדי לגרום לנקבה להיכנס מחדש למצב ייחום – תופעה דומה למה שנראה אצל אריות. זהו אינפנטיציד תוך-מיני[5], שמטרתו אבולוציונית ברורה.

אסטרטגיות ההגנה של נקבה:

• בחירת מקום מסתור מאובטח – הנמרה בוחרת לרוב מקומות סבוכים ומוסווים היטב.
• העברת הגורים בין מקומות מסתור – כדי להקטין את הסיכון שיאותרו על ידי טורפים.
• שמירה ערנית והאזנה – הנמרה נשארת בסביבה ככל האפשר כדי לזהות סכנות מבעוד מועד.
• נשיאת הגורים בפה – במקרה של סכנה, הנמרה עלולה להעביר את הגורים במהירות למקום אחר.

האם מלמדת את צאצאיה לצוד. נצפתה נמרה שצדה שפן סלעים בשמורת סמבורו (Samburu) שבקניה. הרפתה ממנו והניחה לבנה לתופש אותו שוב. הצאצאים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים-שלוש

בשבייה ממליטה הנמרה כל שנה.

אזכורים בתנ"ך

הנמר נזכר במקומות רבים בתנ"ך: "וקלו מנמרים סוסיו" (חבקוק, א', 8); "ממעונות אריות מהררי נמרים (שיה"ש, ד', 8); "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו" (ירמיהו, י"ג, 23); "נמר שוקד על עריהם" (ירמיהו,ה', 6) ; ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו, י"א, 6);  ועוד.

הנמר היה סמל לטורף האורב בדרכים: וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר(הושע, י"ג, 7). במשנה הוא מוזכר כסמל לגבורה ולאומץ: "הווי עז כנמר (פרקי אבות, משנה כ'). בספר דניאל מסמן הנמר כנראה את יוון.

פרוותם של הנמרים היא בעלת ערך, ובאפריקה מוערך כי בכל שנה ניצודים באופן בלתי חוקי אלפי נמרים בעבור פרוותם. היות שציד נמרים עשוי לסכן את קיום המין – אסור המסחר בפרוות נמרים על פי הסכם שיזם הארגון הבינלאומי לשמירת הטבע (I.U.C.N) אשר עליו חתומות מדינות רבות, בכללן ישראל.

הערות

[1] בביו- גאוגרפיה, כלל ברגמן הוא כלל הקושר בין המשקל של בעלי חיים ממינים או תתי מינים שונים המשתייכים לאותו סוג לבין אזור האקלים בו הם גרים. פרטים המצויים באזורים קרים יהיו לרוב כבדים יותר, מפרטים אחרים מאותו הסוג המצויים באזורי אקלים חמים. כלל זה קרוי על שמו של כריסטיאן ברגמן. הכלל חל בעיקר על בעלי טמפרטורת גוף קבועה ("בעלי דם חם"), כלומר, עופות ויונקים, אבל ישנם מחקרים הטוענים, שהכלל עובד גם על בעלי  טמפרטורת גוף משתנה ("בעלי דם קר") מסוימים. ברגמן הסתמך על העובדה שככל שגוף גדול יותר, היחס בין שטח פני הגוף לנפח שלו קטן יותר. חום הגוף משתחרר לסביבה דרך שטח הפנים של הגוף. בעל חיים קטן, ששטח פני גופו גדול מאוד ביחס לנפחו, מפסיד חום מפני שטח הגוף, במהירות רבה יותר בהשוואה לבעל חיים גדול יותר. אצל בעל החיים הגדול, הפסד החום לסביבה אטי יותר שכן שטח פני הגוף קטן יחסית לנפחו. מטעם זה, בעלי חיים קטנים מתקשים או לא מסוגלים לשרוד באקלים קר מאוד. זה ההסבר לכך שבאזורי הקוטב נמצאים בעיקר עופות גדולים ויונקים גדולים (אם כי יש גם ארנבות המתקיימות בחוג הקוטב הצפוני; את הישרדותן אפשר להסביר במנגנונים אחרים, שאינם קשורים לגודל הגוף. יונק שחי באקלים קר, מבזבז יותר אנרגיה על שמירת חום גופו הקבוע, מאשר אילו היה נמצא באזור חמים יותר, שכן מפל הטמפרטורות בין גופו לבין הסביבה גבוה יותר. ככל שבעל החיים גדול יותר, כך קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף. חום הגוף נוצר בתהליך נשימת התא, ושיעורו תלוי בכמות התאים החיים, או במסת הרקמות החיות של גוף החיה, וכן גם במנגנונים פיזיולוגיים של הפצת החום באופן אחיד בגוף, על ידי מערכת כלי הדם ומערכת העצבים האוטונומית. לעומת זאת, קצב איבוד החום לסביבה, תלוי כאמור בשטח פני הגוף של החיה, וכן גם במפל הטמפרטורה בין פנים הגוף לסביבה ובאיכות הבידוד שעל פני העור, כגון פרווה או נוצות ושומן. הנפח של גוף כדורי, נמצא ביחס ישר לחזקה השלישית של רדיוס הכדור, ואילו שטח הפנים שלו נמצא ביחס ישר לחזקה השנייה של הרדיוס. כך לדוגמה, כדור שהרדיוס שלו גדל פי 2, יגדיל את נפחו פי 8, ואילו שטח הפנים שלו יגדל רק פי 4. היחס בין שטח הפנים לנפח של הגוף, עבור גוף בעל פיזור מסה הומוגני, קטן ככל שהגוף גדל. לכן, ככל שהגוף גדול יותר, קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה. מסיבה זו לדוגמה, חדפים אוכלים בכל יום מזון במשקל 1.5 ממשקל גופם, בעוד פילים, שזקוקים אמנם למזון בכמות גדולה בהרבה, ניזונים ממזון בעל משקל שמהווה אחוזים מעטים ממשקל גופם. הואיל והגירה של פרטים בשל תנאי אקלים קשים  כדי למצוא סביבה נוחה יותר להתקיים בה, לא תמיד מתבצעת בשל סיבות אקולוגיות רבות כגון תחרות, מחסור במחסה ובמזון, הרי שלתהליך הברירה הטבעית יש עוצמה רבה בהשפעתו על שינוי תכונות הפרטים באוכלוסייה גם אם היא נותרת קבועה, למשל מפני שלא מתקיימת הגירה אליה וממנה ובפעולתו נבררים הפרטים הגדולים יותר של כל מין או תת-מין וזאת משום התאמתם, כי ככל שיהיו גדולים יותר כך ישקיעו פחות אנרגיה חיונית בשמירת חום גופם הקבוע. אם כך, תהליך הברירה הטבעית מניע את היווצרותם של בעלי חיים גדולים יותר במקומות קרים, לדוגמה זאבי הגולן גדולים מזאבי הערבה וזאבי אלסקה גדולים מאלה וגם מאלה.

[2] כלל אלן הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי "דם חם") לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים דומים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלו קטנים יחסית לגודלם אצל אלו החיים במקומות חמים. הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן. הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהיפך. לדוגמה: לפנק המצוי באזורי מדבריות חמים יש זוג אוזניים הגדולות מאוד יחסית לגופו הזעיר וזאת כדי שיוכל לצנן את גופו ביעילות ו"לסלק" את החום מגופו בזריזות, כדי לשרוד כשטמפרטורת הסביבה בה הוא חי גבוהה. לעומת זאת, לדוב הקוטב,  יש אוזניים זעירות יחסית לגופו העצום ובאמצעותם הוא שומר על חום גופו כדי לשרוד באזורים הקרים בהם הוא חי.

[3] כלל גלוגר (באנגלית: Gloger's rule) קובע שבעלי חיים בני מין ביולוגי אחד החיים באזורים

חמים ולחים, יהיו עשירים יותר בפיגמנטים מאשר קרוביהם, בני אותו מין, החיים באזורים קרים ויבשים. בפרט, בעלי החיים באזור הטרופי כהים יותר מקרוביהם שחיים באזורים אחרים.

הכלל נקרא על שם הזואולוג קונסטנטין וילהלם למברט גלוגר (Constantin Wilhelm Lambert Gloger) שהיה הראשון שהבחין בתופעה זו בשנת 1833 כשהשווה בין עופות בני אותו מין החיים באזורים לחים ובאזורים יבשים. גלוגר מצא שצבע הנוצות של העופות שחיים באזורים הלחים כהה יותר. אחד ההסברים להבדל זה, הוא העמידות הגבוהה יותר של הנוצות הכהות לחיידקים שפוגעים בנוצות. [ראה בהרחבה: http://www.public.asu.edu/~kjmcgraw/pubs/Condor04b.pdf}

כלל גלוגר מתקיים גם עבור יונקים. צבע העור של יונקים החיים באזורים הטרופיים נוטה להיות כהה יותר מזה של קרוביהם החיים באזורים אחרים. הסיבה במקרה זה היא שונה. משערים שתכונה זו מאפשרת לבעלי החיים שחיים באזורים בעלי קרינת שמש חלשה לנצל טוב יותר את מעט הקרינה האולטרה-סגולה באותם מקומות על מנת לייצר ויטמין D. לעומת זאת, באזורים הטרופיים הקרינה חזקה ועודף המלנין בעור מגן על בעלי החיים מפני כוויות ומפני מחלות דוגמת סרטן העור. באופן דומה, ניתן להיווכח בקיומו של כלל גלוגר אצל האדם. אוכלוסיות של אנשים שצבע עורם כהה התפתחו בדרך כלל באזורים החמים שסביב קו המשווה. קיימים יוצאים מן הכלל, כמו למשל הטיבטים החיים במקומות גבוהים. באזור המחיה

שלהם, רמת טיבט, הקרינה האולטרה-סגולה חזקה באופן יחסי משום שעובי האטמוספירה קטן יותר, וצבע העור הכהה מעניק להם יתרון בריאותי, בדומה ליתרון שמעניק צבע העור הכהה באזורים הטרופיים. מקרה נוסף הוא האינואיטים החיים באזור הארקטי. ייתכן שבמקרה זה התפתח אצלם צבע עור כהה משום שהדיאטה שלהם המבוססת בין היתר על דגים, עשירה בוויטמין D, ולא היה להם צורך בניצול טוב של קרינת השמש לייצור ויטמין זה.

[4] המונח "אולפקטורי" (Olfactory) מתייחס לחוש הריח. בתחום הזואולוגיה וביולוגיה של יונקים, במיוחד ביונקים כמו הנמר, מדובר במערכת החושית שאחראית על זיהוי ריחות. הנמרים, כמו חתוליים אחרים, משתמשים בחוש הריח כדי לתקשר, לאתר טרף, לזהות סימני טריטוריה של פרטים אחרים, ולזהות מצב רבייה אצל נקבות. מערכת אולפקטורית כוללת את מבנה האף, הנחיריים, ואת האיברים המוליכים את הריח למוח. אצל יונקים רבים, כולל נמרים, קיים גם איבר יעקובסון (Vomeronasal Organ, VNO)  או איבר על-אולפקטורי, שמזהה פרומונים – חומרים כימיים המעבירים מסרים חברתיים כמו זהות, מצב רבייה, או דרגת דומיננטיות.

[5] אינפנטיציד תוך-מיני" ( intraspecific infanticide) הוא תיאור להריגת גורים (או צאצאים) על ידי פרטים מאותו המין. 🔍 פירוק המונח: אינפנטיציד (infanticide) = הריגת צאצאים. תוך-מיני (intraspecific) = בתוך אותו המין. מדובר בהתנהגות בה פרטים מאותו מין – כמו זכרים או נקבות – הורגים את צאצאי בני מינם.

הדוגמאות הקלאסיות כוללות אריות, נמרים, וגם מיני קופים. לרוב, זכרים עורכים אינפנטיציד לאחר השתלטות על קבוצה או טריטוריה, כדי לגרום לנקבות להיכנס שוב למצב ייחום, ולאפשר להם להתרבות ולהפיץ את הגנים שלהם. לפעמים, גם נקבות יכולות לבצע אינפנטיציד, למשל במקרים של תחרות על משאבים או טריטוריה.

למרות שאכזרי במבט אנושי, אינפנטיציד תוך-מיני נחשב לאסטרטגיית הישרדות אבולוציונית, שמטרתה הגדלת סיכויי ההצלחה הרבייתית של הפרט.