היפופוטאם – בהמות

כתב וצילם: גילי חסקין עדכון: 27-05-2025

תודה למנחם גורן, לאבי שפיר ולאלי חוטר על הרצאותיהם

ראו  באתר זה כתבות :  טיול בטנזניה;  ספארי בקניה;  ספארי בטנזניה; ספארי בשמורת קרוגר ; חוויות ורשמים מטיול לזמביה

הִיפּוֹפּוֹטָם מָצוּי (שם מדעי: (Hippopotamus amphibius) בשמו התקני בעברית: בְּ‏הֵמוֹ‏ת [נקרא גם "סוּס הַיְּאוֹר" – מיוונית: היפוס (ιππος) – שהוראתו "סוס", ופוטאמוס (πόταμος) -, שהוראתו "נהר"]. הוא יונק אפריקני אוכל-צמחים.

זהו בעל חיים מימי למחצה, החי בנהרות ובאגמים באפריקה שמדרום לסהרה, לרוב בקבוצות גדולות המונות עד 40 פרטים. במהלך היום, הוא נוהג לקרר את גופו באמצעות שהייה במים, או בבוץ ובשעות בין הערביים, הוא מגיח מן המים על מנת ללחך עשב.

מיון

ההיפופוטם שייך למשפחת ההיפופוטמיים (Hippopotamidae). בעברית 'בהמותיים' והוא יחיד בסוגו. ההיפופוטמיים נמצאים בסדרת מכפילי הפרסה, אך אינם מעלי גירה. מלבד ההיפופוטם נמצא במשפחה עוד מין אחד בלבד החי בימינו – ההיפו הגמדי (Choeropsis), בהסתמך על הבחנות מורפולוגיות בגולגולות. (ראו להלן).

בעבר נטען  שקיימים חמישה תת-מינים של היפופוטם: יחד עם זאת, לא נמצאה עדות מחקרית מוצקה להפרדה לתת-מינים האמורים, והיא מעולם לא אומתה על ידי ביולוגים. ההבדלים המורפולוגיים בין תת-המינים שלעיל קטנים יחסית, ולכן הם יכולים להיות תוצאה של שונות לא-מייצגת.

מבנה גוף

צבע ההיפופוטם הוא חום אדמדם. ואפור. גופו גדול, מגושם וכבד ודמוי חבית. ההיפופוטמים הם מהגדולים שביונקים החיים בעולם. אורך גופו מגיע ל-4 מ'.  גובהו בכתף – כמטר ומחצה.

גודלם הרב מקשה על מדידת משקלם של פרטים החיים בטבע. לפי הערכות, משקלם הממוצע של זכרים בוגרים נע בין 1,500 ל-1,800 קילוגרמים. הנקבות קטנות יותר: משקלן מגיע רק ל-1,300 עד 1,500 קילוגרמים. הזכרים ממשיכים לגדול במשך כל חייהם ויש דיווחים על זכרים מבוגרים שהגיעו למשקל של 3,200 ק"ג, בעוד שהנקבות מגיעות למשקל מקסימלי בסביבות גיל 25. הם דומים בגודלם לקרנפים רחבי השפה, ויחד הם נמצאים במקום השני בגודלם בקרב בעלי החיים היבשתיים (שניים רק לפילים). בניגוד לבעלי חיים רבים, המקום הגבוה בגופו הוא דווקא חלק הגב האחורי ולא אזור הכתפיים והראש. רגליו קצרות, ולכן הוא אינו מסוגל לטפס, ואף לא לחלוף מעבר לסלעים בגודל בינוני.

חושי הראייה, השמיעה והריח שלו מפותחים מאוד.

לזכר יש ניבים באורך 50 ס"מ. בחותכות ובניבים הגדולים הוא משבר וקורע את הצמחים. משורשיהם. הניבים משמשים גם ללחימה בין הפרטים. הניבים מהווים תחליף לשנהבי הפילים. ב-1994  עלתה הצעה לאסור סחר והיא נדחתה. מאז האיסור לסחור בשנהבי פילים, גדל הסחר בניבים פי 27. המחיר לק"ג הוא 75 $

בשונה מהיונקים האפריקנים הגדולים, ההיפופוטמים הם היחידים שמותאמים לאורח חיים מימי למחצה ושחיים באגמי מים מתוקים ובנהרות. בדומה לנוטריה וללוטרה, יונקים החיים במים ובדומה לתנין, עלו אברי החושים במהלך האבולוציה לחלקו העליון של הראש. יש לו ראש גדול וכבד, עיניים קטנות, אוזניים קטנות ונחיריים המוקפים בזיפים דלילים קצרים. העיניים, האוזניים והנחיריים מצוידים במכסים, הנסגרים בעת צלילתו במים. די בהוצאת החלק העליון של הראש בלבד, כדי שההיפופוטם יזכה להשתמש בכל חושיו, להקשיב, לרחרח ולצפות בסביבתו וכן לנשום. ארבע אצבעותיו, שכול אחת מהן חובשת פרסה, קשורות בקרומי שחייה.

במסגרת תוכנית בערוץ 'נשיונל ג'יאוגרפיק' נעשה ניסיון למדוד את חוזק נשיכתה של נקבת היפופוטם, ונמצא שזה מגיע ליותר מ-800 קילוגרם כוח. עור הגוף עבה מאוד ועוביו כחמישה סנטימטרים, ומתחתיו ישנה שכבת שומן עבה. דרמיס עבה כמו פיל, אפידרמיס דק מאד, חלקה ונטולת שיער. התאמה טובה למים וגרועה לקרינת שמש ישירה. אובדן המים של ההיפו, גדול פי חמישה מזה של האדם.

רגליהם של ההיפופטמים, קטנות באופן יחסי לגופם, וזאת בשל העובדה שבמים משקלם האפקטיבי נמוך יותר, תודות לכוח הציפה שמפעילים עליהם המים. בדומה ליונקים ימיים אחרים, את גופם מכסה כמות מעטה מאוד של שיער. כהגנה נוספת מפני השמש, עורם מפריש חומר מסנן קרינה שצבעו אדום. נמצא שחומר זה מכיל שני פיגמנטים, האחד אדום והשני כתום, שבליעת האור שלהם גבוהה בתחום הקרינה האולטרה-סגולה. פיו של ההיפופוטם ענק, ומאפשר אף לאדם גדול מידות לשבת בתוכו ברווחה, לו היה מתאפשר לו. להיפופוטם ניבים גדולים שאורכם עשרות סנטימטרים ומשקלם כמה קילוגרמים. הם בעלי שורש פתוח המאפשר צמיחה מתמדת. הניבים משמשים בעיקר למאבקים עם פרטים אחרים, והוא לא ניזון מטרף אלא מסתפק בכמה עשרות קילוגרמים של מזון צמחוני מדי יממה. ריאותיו של ההיפופוטם גדולות ומפותחות ומאפשרות שאיפת אוויר בכמות גדולה, וכך הוא מסוגל לשהות מתחת למים דקות ארוכות עד אשר נזקק לאוויר רענן מחדש.

אבולוציה

עד 1985 חוקרי טבע סיווגו את ההיפו לצד החזירים, בהסתמך על מבנה השיניים הטוחנות. מאוחר יותר, עדויות של חלבוני דם, של DNA ושל מאובנים מלמדים כי ההיפופוטמים חולקים תכונות רבות יותר עם הלווייתנאים, מאשר עם מכפילי פרסה אחרים, כמו חזירים.

התאוריה העדכנית ביותר בנוגע למוצא ההיפופוטמים מציעה כי הם והלווייתנאים חלקו אב קדמון מימי-למחצה, שהתפצל מיתר מכפילי הפרסה לפני כ-60 מיליוני שנים. אחד מהענפים הוא למעשה ראשית דרכם האבולוציונית של הלווייתנאים, והשני – של ההיפופוטמיים. תחילה

הופיעה משפחת יצורים בעלי ארבע רגליים, אנתרקותריים (Anthracotheriidae) , שהראשון מביניהם, שחי בסוף האאוקן, דמה להיפופוטם רזה, עם ראש צר וקצר. משפחה זו התפצלה ברבות השנים לענפים רבים, שכולם למעט אחד נכחדו בפליוקן. הענף היחיד ששרד התפתח, בחלוף הזמן, למשפחת ההיפופוטמיים.

ההיפופוטם הקדום ביותר הידוע לאדם הוא הקניהפוטם  (Kenyapotamus) שחי באפריקה לפני 16 עד 8 מיליוני שנים. מינים אחדים נפוצו בעבר גם באסיה ובאירופה, אולם אף מאובן של היפופוטם לא התגלה ביבשת אמריקה.

אב קדמון נוסף של ההיפופוטם המודרני, הארכאופוטם (Archaeopotamus)  חי באפריקה ובמזרח התיכון לפני 7.5 עד 1.8 מיליוני שנים. אף שתיעוד שרשרת המאובנים של ההיפופוטמיים עדיין לא מובן היטב, שני סוגי ההיפופוטמיים החיים כיום, Hippopotamus וההיפופוטם הגמדי – ( (Choeropsis, כנראה התפצלו לפני שמונה מיליוני שנים. ההיפו שחי בסוונות גדול משמעותית מקרובו החי ביערות, שם גודל הגוף מהווה מכשול.

תזונה

ההיפופוטם ניזון מכמויות עצומות של מזון צמחי מדי יום ביומו. משום שבמים בהם הוא שוהה כמות הצומח דלה, אין  לו ברירה, אלא לעזוב אותם לטובת איתור צמחים על פני היבשה, בעיקר צמחיית גדות. הוא אוכל כ-200-400 ק"ג ליום. ברם, ההיפופוטם סובל מן החום הרב ולפיכך מבכר לצאת את המים רק עם רדת החמה ולא לפני כן. יש שירחיק קילומטרים רבים מן הבריכה שבה טבל ולקראת בוקר ישוב אליה ולא יבוא אוכל אל פיו עד בוא הערב. מידי לילה יוצא למסלול, 8-16 ק"מ. בלילה אחד צורך היפופוטם עד 70 קילוגרמים של עשב. חשיבותו האקולוגית רבה, משום שהוא אוכל צמחיית מים ומונע היווצרות ביצות. במהלך ליחוך העשב הם יאכלו גם צמחים אחרים, אולם אלו הם רק מרכיב משני בתזונתם. מערכת העיכול של ההיפופוטם אינה יעילה כל כך, ובחלק ניכר בגלליו קיים חומר שעוכל חלקית. ואשר מאפשר ליצורים רבים להסתמך על הגללים כמזונם העיקרי. למעשה יוצר ההיפופוטם, סביב הפרשותיו מעין מיקרו פאונה, שבה מתקיימים מיני דגים ויצורי מים אחרים או עופות שונים, המגיעים לנבור בגללים.

באופן עקרוני, ההיפופוטמים הם אוכלי צמחים, הניזונים בעיקר מעשב, פירות וצמחים אחרים. מערכת העיכול שלהם מותאמת היטב לעיכול צמחי, והם אינם טורפים במובן הרגיל של המילה.

מערכת העיכול שלו איננה מותאמת לאכילת בשר ,אבל – וזה החלק המעניין – תצפיות מהשנים האחרונות הראו שלעיתים רחוקות היפופוטמים אוכלים בשר ואף גופות של בעלי חיים אחרים. התופעה הזו נדירה, אך היא נצפתה במצבים של מצוקה, כמו רעב קיצוני או מחסור במזון צמחי. במקרים כאלו, ההיפופוטמים נמצאו כשהם אוכלים בשר טרי או ניזונים מגוויות של אנטילופות, תאו ואפילו היפופוטמים אחרים שמתו.

הסיבות האפשריות הן:

1. חוסרים תזונתיים: במיוחד בעונות יובש קשות או בתקופות רעב, כשהצמחייה דלילה.
2. היפופוטמים ידועים באופיים התוקפני. ייתכן שתקיפה קטלנית של בעל חיים אחר הופכת להזדמנות תזונתית.
3. סקרנות או התנהגות חריגה: בדומה לחיות אחרות (כולל פרות וצאן), לעיתים הן יטעמו בשר או רקמות אורגניות מתוך סקרנות.

קניבליזם:

במהלך בצורות קשות או כאשר מקורות מים ומזון מתדלדלים, היפופוטמים עשויים להילחם זה בזה ואף לטרוף גוויות של פרטים אחרים מהמין שלהם, כולל גורים. תופעה זו נצפתה למשל בפארק הלאומי קרוגר (Krooger) שבדרום אפריקה ובאתרים באפריקה המשוונית.

לעיתים זכרים דומיננטיים, במיוחד כאלה שמגנים על טריטוריה, תוקפים גורים שאינם שלהם ואף אוכלים את בשרם. ייתכן שהתנהגות זו נובעת מניסיון לדלל את המתחרים הפוטנציאליים או כתגובה למצוקה סביבתית.

בשנת 2014, הביולוג ליג'יה דורוורד (Leejiah Dorward) תיעד היפופוטם אוכל גופת היפופוטם אחר בפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה. תצפית זו פורסמה בשנת 2015 בכתב העת African Journal of Ecology ונחשבת לאחת התיעודים הראשונים של קניבליזם אצל היפופוטמים.

ב-2015 דווח על מקרה בקניה שבו צולם היפופוטם אוכל גופת גור היפופוטם. במצבים של רעב קיצוני, היפופוטמים נמצאו כשהם אוכלים בשר – לעיתים אף את גוויות חברי הלהקה. מצב זה נחשב לבלתי אופייני, שכן היפופוטמים אינם מותאמים אנטומית או פיזיולוגית לעיכול בשר.

קניבליזם אינו חלק מהאסטרטגיה האקולוגית הרגילה של היפופוטמים, אלא התנהגות חריגה המתרחשת בעיקר בתנאים סביבתיים קשים.

התנהגויות מן הסוג של אכילת פגרים, טריפה ואף קניבליזם הן די נדירות, אולם קיימות, במדה רבה, יותר ממה שסברו בעבר.

התנהגות

ההיפופוטם מבלה את רוב זמנו בהתפלשות במים או בבוץ יחד עם יתר חברי להקתו. המים או הבוץ מסייעים בקירור הגוף ובשמירה על לחות העור. למעט אכילה, רוב חייהם של ההיפופוטמים – החל בלידה, המשך בלחימה וכלה ברבייה – מתנהלים במים. הם עוזבים את המים בשעות בין הערביים על מנת לטייל וללחך עשב, מקור מזונם הראשי. קיימת סימביוזה בינם לבין ציפורי הז'קנה, המנקות את עורם מטפילים.

הוא נחשב לאויב של בני האדם. הם תוקפים דייגים בסירות, או נשים כובסות. ההיפו מאד טריטוריאלי. אם אשה שואבת מים תימצא בין ההיפו למים, הוא יתקוף.

מבנה חברתי

ההיפופוטם חי בעדרים בני כעשרה פרטים בממוצע, אך גם בקבוצות גדולות יותר. בקבוצה הבסיסית יש זכר המחזיק בנחלה ועמו מספר נקבות בוגרות וצאצאיהן. לחוד, עדרי רווקים. במרחב המימי שוכנות הנקבות בנחלת הזכר השליט. מחוץ למים הן משוטטות בשדות עם צאצאיהן. הזכר השליט מסמן את נחלתו באמצעות גלליו שאותם הוא מפזר על קרקעית המים בעזרת זנבו. הוא שומר על נחלתו ועל נקבותיו בתקיפות מפני זכרים פולשים. התוקפנות מביאה לא פעם לעימותים קשים, הכוללים פעירות פה, בצד ניסיונות נשיכה באזור הצוואר העבה של כל אחד מהזכרים הנלחמים. הם נפצעים. הוא מפריש לכה אדומה ובה חומרים אנטיביוטיים, כהגנה על פצעיו מהמים המזוהמים. רק הטריטוריאליים (10%) מזדווגים. התקשורת בקבוצה היא קולית ותת-מימית.

רפרטואר הקולות של ההיפופוטם, כולל בעיקר נהימות ושאגות. לעתים הוא יחזיק את ראשו בגובה המים בדיוק, כך שהקריאה שישמיע, תישמע מתחת למים ומעליהם גם יחד .

רבייה

נקבות ההיפופוטם מגיעות לבגרות מינית בגיל חמש עד שש שנים. משך תקופת ההיריון הוא כשמונה חודשים. קצר בהשוואה לגודל גופו (היריון של פילה נמשך 22 חודשים). הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שבע שנים וחצי. עונת הרבייה מתרחשת בחודשים אפריל-אוגוסט.

החיזור, ההזדווגות, ההמלטה וההנקה מתרחשים במים. ההזדווגות נמשכת כ-17 דקות. במשך כל ההזדווגות הנקבה שקועה במים, ורק ראשה מגיח לעתים על מנת לנשום. ההמלטה כאמור מתרחשת גם היא במים, ובכך מצטרף ההיפופוטם לשורת היונקים המצומצמת שממליטים את גוריהם במים, לצד הלווייתנאים והתחשאים (Sirenia)[1]. משקל הוולד נע בין 25 ל-45 קילוגרמים, ואורכו כ-130 סנטימטרים. על-פי רוב הנקבה ממליטה גור אחד בלבד, ולעתים רחוקות יותר – שניים. האחים הבוגרים מסייעים בהמלטה. ההנקה מתרחשת בדרך כלל בחוץ. לעתים גם מתחת למים. הנקבה מגדלת את צאצאה במקום מוגן ומוסתר אותו היא מכינה בטרם ההמלטה באמצעות רמיסת צמחייה בסבך קנים. הגור מסוגל לשחות בכוחות עצמו כעבור פרק זמן קצר. הקשר בין הגור לאם הדוק ביותר, גם לאחר גמילתו בגיל שמונה עד תריסר חודשים. הוא נלווה לאמו במשך מספר שנים.

בשל גודלו הרב אין להיפופוטם אויבים של ממש בטבע, ורק הגור חשוף בצעירותו לאיומים של

טורפים, בעיקר של אריות, צבועים ותניני היאור ועל כן נושאת אותו האם על גבה במשך מספר חודשים כדי לגונן עליו עד אשר יהא גדול דיו להגן על עצמו.

הנקבה עלולה להגיב בתוקפנות אדירה אם תחוש בסכנה לצאצא שלה. היפופוטם צעיר לא יהסס להלך במים שורצי תנינים, ולעתים אף יחכך את אפו בגפם. אם הוא נתפס בחוץ כשמגיעה תקופת היובש, עורו מתבקע. הוא מקבל מכת חום וטורפים מתנפלים עליו.

עם זאת, בנסיבות יוצאות דופן, תועדו מקרים שבהם להקות של אריות תקפו והרגו היפופוטמים – לרוב פרטים צעירים, פצועים או זקנים, ולעיתים רחוקות גם בוגרים בריאים.

• בתקופות של יובש כאשר מקורות מים מצטמצמים, היפופוטמים עשויים לצאת למרחקים ארוכים בחיפוש אחרי מים ומזון. במצבים כאלו הם הופכים לפגיעים יותר לאריות.
• אריות מנצלים הזדמנויות לצוד פרטים פצועים, חולים או מבודדים, במיוחד היפופוטמים שנשארים על היבשה.
• רק להקות גדולות במיוחד, עם תיאום קבוצתי ותקיפות מתוזמנות, מצליחות להתמודד עם ההגנה האימתנית של ההיפופוטם.

חלק מהמפגשים הקטלניים תועדו בנהרות כמו הלואהנגווה בדרום אפריקה ובשמורות בטנזניה, שם האריות לומדים כיצד לנצל את מצבו הפגיע של ההיפופוטם בזמן שהוא יוצא מהמים.

ההיפופוטם חי בממוצע בין 40 ל-50 שנים. ההיפופוטם המבוגר ביותר שחי אי פעם (ותועד) היה גם הוא נקבה שענתה לשם "טנגה". היא חיה ומתה במינכן בשנת 1995 כשהייתה בת 61 שנים

תפוצת ההיפופוטמים לאורך הדורות:

לפני עידן הקרח האחרון, ההיפופוטמים היו נפוצים בצפון אפריקה ובאירופה, ובאופן עקרוני הוא מסוגל לחיות באזורים קרים, בתנאי שהמים אינם קופאים בחורף. בעבר הוא היה נפוץ באזור הנילוס שבמצרים, אולם מאז הוא נעלם מהאזור. גם לאחר הכיבושים הערביים במאה

השביעית לספירה עדיין נמצאו היפופוטמים בעיר הנמל דמיאט אשר בדלתת הנילוס. היפופוטמים נמצאים כיום בנהרותיהן ובאגמיהן של המדינות אוגנדה, סודאן, סומליה, קניה, צפון קונגו, אתיופיה, גאנה, גמביה, בוטסואנה, דרום אפריקה, זימבבואה וזמביה, וכן בטנזניה ובמוזמביק.

ממצאים

גנטיים מצביעים כי אוכלוסיית ההיפופוטמים המצויה באפריקה התרחבה באופן משמעותי במהלך תקופת הפלייסטוקן (3 – 1 מיליון לפני זמננו), או אחריו, שמיוחסת לעלייה המקבילה בכמות מאגרי המים לקראת סוף התקופה. כיום, לעומת זאת, אוכלוסיות ההיפופוטמים מאוימות על ידי המחסור במים ביבשת. בנוסף, הציד שלהם אינו מוסדר במקומות רבים, או שאינו נאכף באחרים.

מספרם של ההיפופוטמים (בתנאי מחיה טבעיים), מוערך בכ-125,000 עד 150,000 פרטים שחיים באפריקה שמדרום לסהרה. ירידה של שבעה עד עשרים אחוזים מאז האומדן הקודם ב-1996. האוכלוסיות הגדולות ביותר חיות בזמביה (כ-40,000 פרטים) ובטנזניה (20,000 -30,000). במאי 2006

ההיפופוטם הוגדר כמין "פגיע" (Vulnerable) על ידי ארגון השימור העולמי. הירידה החדה ביותר בגודל אוכלוסיית ההיפופטמים תועדה בקונגו. האוכלוסייה בפארק הלאומי וירונגה (vironga) שבמדינה הצטמצמה לכדי 800 עד 900 פרטים, לאחר שבאמצע שנות ה-70 היא נאמדה בכ-29,000 פרטים; ההצטמצמות הנוראה מיוחסת למלחמת קונגו השנייה. הציידים הם כפי הנראה מורדים לשעבר מקבוצות ההוטו, חיילי קונגו ששכרם זעום ואנשי המיליציות. המקומיות.

ההיפופוטמים ניצודים בשל מספר סיבות, בהן האמונה כי הם בעלי חיים טיפשים, הטענה שהם פוגעים בחברה, וכן לשם מכירת חלקי גופם. מכירת בשר ההיפופוטמים אינה חוקית, אולם פקחי הקרן העולמית לשימור חיות הבר מתקשים לסכל מכירות שכאלו בשוק השחור.

היפופוטמים בארץ ישראל

לפי ממצאים ארכא-וזואולוגיים, ההיפופוטם התקיים בנחלי מישור החוף של ארץ ישראל, עד לתקופת הברזל ונכחד במהלכה, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. מתקבל על הדעת שמקורה, של אוכלוסיית ההיפופוטמים של מישור החוף הישראלי בנדידה של אוכלוסיות היפופוטמים מהנילוס, בתור הפלייסטוקן התיכון, החל מלפני כ-800,000 שנה.

אתרים עיקריים בהם נמצאו שרידים:

1. במאגרי ביצות החולה הקדומות, כאשר האזור היה מלא מים ושופע בצמחייה.
2. בסמוך לאפיק הירדן נמצאו עדויות מאובנות, המלמדות על הימצאות היפופוטמים בסביבה עשירה במקווי מים.
3. נמצאו שרידים המעידים על תפוצה של היפופוטמים גם באזור תל עכו (עברון) ותל מגידו.

עדות כתובה לנוכחותו בתקופת המקרא היא אזכוריו בתנ"ך כך למשל: "ושֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם" (דברים לב, 24); "מֵרָעַת יֹשְׁבֵי-בָהּ, סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף" (ירמיהו יב, 4)";  הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ  חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל " (איוב מ', 15).

מינים נוספים של פרסתנים גדולים נכחדו בתקופת הברזל מנוף ארץ ישראל, ללא עדות לשינוי אקלימי משמעותי. בשל כך מוצע, כי ההיפופוטם נכחד בגלל צפיפות האוכלוסייה האנושית הגוברת באותה תקופה, שצמצמה את שטחי המחיה המתאימים לו. שרידי בהמות נמצאו בירקון, בנחל איילון ובאפק.

ההיפופוטם בתרבות האנושית

ההיפופוטם היה ידוע ליוונים ולרומאים כ"בהמת הנילוס". היפופוטם אדום ייצג את האל הסערה המצרי סת, כאשר ירך החיה היא רגלו של סת, שצורתה פאלוס, שממנו זורם הנילוס, סמל לפוריות. גם בת זוגו של אל הסערה סת, האלה טוורט (Tawaret), שתפקידה היה להגן על ההיריון, הייתה בעלת ראש-היפופוטם.

הסיבה לכך הייתה נעוצה בכך שהמצרים העתיקה הכירו באגרסיביות שמגלות נקבות ההיפופוטם כלפי אלו התוקפים את גוריהן. כך גם האלה אמוט (Ammut) , זוללת גוויות הרשעים[2]. התיעוד המוקדם ביותר של אנטרקציה בין האדם להיפופוטם נמצא במרכז הסהרה בדמות גילופים וציורים על סלעים. ציור אחד שכזה, שמתוארך ללפני 4,000 – 5,000 שנים ונמצא בטאסילי נאג'ר (Tassili n'Ajjer) שבאלג'יריה, מתאר ציד היפופוטם[3]. הציורים מציגים סצנות מפורטות של ציד היפופוטמים, שבתקופה הקדומה היו נפוצים באגמים ובנהרות שהיו קיימים אז בסהרה הירוקה. המתוארים הם קבוצות של לוחמים או ציידים חמושים בחניתות ובכלי ציד אחרים, תוקפים היפופוטמים במים רדודים או בקרבת מקורות מים. לעיתים נראים הציידים כשהם נעים בסירות פשוטות, דבר שמרמז על קיומם של אגמים ונהרות רחבים באותה תקופה.

במצרים העתיקה נחשב ההיפופוטם לחיה אכזרית, החיה בנילוס. ההיפופוטם ידוע להיסטוריונים מאז התקופה הקלאסית. ההיסטוריון היווני הרודוטוס תיאר את ההיפופוטם בספרו "היסטוריה" (The Histories) שנכתב בשנת 440 לפני הספירה לערך. ההיסטוריון הרומאי פליניוס הזקן, כתב אודות ההיפופוטם באנציקלופדיה שערך, "תולדות הטבע", שנכתבה בשנת 77 לספירה לערך.

ההיפופוטם והאדם

החקלאות בחלקים ניכרים באפריקה עודה פרימיטיבית והשקיית הגידולים בשדות אינה ממוכנת, אלא תלויה בגשם ובמקורות המים, קרי אגמים ונהרות. זו גם הסיבה שתושבי מזרח אפריקה, נוהגים לעבד את אדמתם ליד אותם מקווי המים, שבהם גם מצוי ההיפופוטם.

שדות התירס ושאר הגידולים החקלאיים, אהודים על ההיפופוטם ובמקום לחפש מקום מרעה טבעי, הרי עליו רק לשוטט בנחלתו ולמצוא מזון ככל שיוכל להכניס לקיבתו. אולם, נוהג זה של ההיפופוטם הופך אותו לאויב מר של החקלאי האפריקני; לא בשל כמות המזון הרבה שהוא אוכל, אלא משום שבהולכו בשדה, רומס הוא את כל הצומח עליו חלף וממיט אסון על החקלאי האומלל. בשל מידתו הגדולה ותכונותיו הרגזניות נעשה גם לאחד מקוטלי האדם העיקריים בעולם. מדי שנה נהרגים אלפי בני אדם, שמנסים להרחיקו ולגרשו משדותיהם. בשל זעמו ומנהגי שמירת נחלתו, ההיפופוטם אץ אל עבר הכפריים ורומס אותם.

האדם צד את ההיפופוטם גם בשל הניבים הגדולים, המשמשים ליצור מוצרי נוי. גם בעורו העבה נעשה שימוש ובשרו משמש למאכל. כדי לצודו משתמשים הכפריים המקומיים בצלצלים וגם במחפורות בקרקע אליהן נופל ההיפופוטם ונלכד בהן.

גני חיות

ההיפופוטם הוא חיה פופולרית בגני חיות רבים. ב-1850 הובא היפופוטם בן שנה, שנלכד על אי בנילוס הלבן, ממצרים לגן החיות של לונדון. ההיפופוטם שכונה "אובייש" (Obaysch), על שם האי בו נלכד, היה ההיפופוטם הראשון שחי בבריטניה מאז הפרהיסטוריה (לפני עידן הקרח חי בבריטניה ההיפופוטם האירופאי (Hippopotamus antiquus)[4] והראשון באירופה מאז האימפריה הרומית. אובייש יצר סנסציה בלונדון ומשך לגן כ-10,000 מבקרים מדי יום וגרם לגל של מסחר בחפצים הנושאים את דמותו ולכתיבת השיר "פולקת ההיפופוטם" (Polka The Hippopotamus). מאז היו ההיפופוטמים לחיות פופולריות בתרבות המערב בשל מבנה גופם העגלגל שמשווה להם דמות קומית.

ההיפופוטם מיטיב להתרבות בשביה. שיעור הרבייה של ההיפופוטמים בשבייה נמוך מזה שבסביבתם הטבעית, אולם עובדה זו מיוחסת לכך שגני החיות מעוניינים להגביל את מספר ההיפופוטמים שחיים בהם לכדי מספר מצומצם, שכן הם גדולים מאוד והחזקתם יקרה כיום, מספר ההיפופוטמים שחיים בגני חיות גדול דיו ושיתוף פעולה בין גני החיות יכול, באופן עקרוני, לשמור על מגוון גנטי ללא הבאת פרטים חדשים מן הבר.

חלקתו של ההיפופוטם בגני חיות כללה בדרך-כלל בריכת מים ופיסת דשא. בשנות ה-80 של המאה ה-20, מתכנני גני חיות ניסו לשקף את בית הגידול הטבעי של ההיפופוטם בחלקות שהוקדשו לו. המקרה הידוע ביותר של ניסיון שכזה הוא ה"היפו-קווריום" (Hippopotamus House) הלחם של המילים היפופוטם ואקווריום) בגן החיות של טולדו, שהכיל למעלה מ-1,350 מטרים מעוקבים של מים, שנועדו להיפופוטמים. ב-1987, חוקרים הצליחו להסריט בפעם הראשונה לידה תת-ימית של היפופוטם בהיפו-קווריום שבטולדו, בדומה לתהליך המתרחש בטבע.

היפופוטם גמדי

ההיפופוטם הגמדי (Choeropsis liberiensis או Hexaprotodon liberiensis) קטן בהרבה מההיפופוטם המצוי. למרות הדמיון במבנה הגוף, אורח חייו, בית הגידול והרגלי ההתנהגות שלו שונים למדי.

• גובה: כ-75–85 ס"מ בכתפיים.
• אורך גוף: כ-150–175 ס"מ.
• משקל: 180–275 ק"ג בלבד.
• עור חלק וכהה יותר מההיפופוטם הרגיל, ומכוסה שכבת הפרשה שומנית ורודה המשמשת להגנה מפני יובש וזיהום.
• נחיריים ועיניים קטנים יותר, הממוקמים בצידי הראש – פחות מותאמים לצלילה ממושכת.
• רגליים ארוכות יחסית, המקלות על תנועה ביבשה.

שיניים טוחנות מותאמות לעיסת צמחים רכים.

חי בעיקר ביערות גשם טרופיים ובאזורים ביצתיים במערב אפריקה – בעיקר בליבריה, סיירה לאון, גינאה וחוף השנהב. שונה מההיפופוטם הרגיל בכך שהוא מבלה זמן רב יותר ביבשה – יוצא בעיקר בלילה לחפש מזון כמו עשבים, פירות ועלים. יונק סוליטרי (חיי בדידות), למעט בזמן רבייה או עם צאצאים. מתגורר לרוב בגומות מים קטנות ונחלים ביער, בניגוד להיפופוטם הגדול שמעדיף אגמים ונהרות רחבי ידיים.. בניגוד להיפופוטם המוכר, ההיפופוטם הגמדי שקט הרבה יותר, ולעיתים קשה לאתר אותו בטבע. יש מסורות וסיפורים מקומיים בליבריה המייחסים לו כוחות קסם או תכונות מסתוריות.

ההיפופוטם הגמדי וההיפופוטם המצוי התפצלו מאב קדמון משותף לפני כ-8–12 מיליון שנה.

מאובנים  של מיני היפופוטמים גמדיים נכחדים התגלו באיים כמו כרתים, קפריסין ומלטה. ככל הנראה, אורח חייו ביערות הגשם הוא שריד לאקלים שהיה נפוץ יותר בעבר. איומים כוללים כריתת יערות, פגיעה בבתי גידול, ציד בלתי חוקי ולכידה למסחר לא חוקי. אוכלוסייתו בטבע מוערכת בכ-2,000–3,000 פרטים בלבד. מוגדר כמין בסכנת הכחדה על ידי IUCN.

תוכניות שימור פועלות בגני חיות ובשמורות טבע כדי להגן עליו, עם הצלחות ברבייה בשבי.

הערות

[1] סדרת התחשאים (באנגלית:  Sirenia ) היא סדרה של יונקים ימיים צמחוניים, הכוללת כיום שתי משפחות בלבד – תחשי הים (Trichechidae) ופרות הים (Dugongidae). תחשאים הם בעלי חיים כבדי גוף, החיים במים רדודים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים, וניזונים מצמחייה ימית כמו עשב ים ואצות. בעלי מבנה גוף גלילי, זנב שטוח הדומה לסנפיר, וללא גפיים אחוריות. גפיים קדמיות (סנפירים) המשמשות לניווט ולתמרון במים.

[2] אמיט (Ammut), ולעיתים קרויה גם אממיט או אממת. משמעות שמה המלא במצרית עתיקה היא "אוכלת הנשמות" או "בליעת הנשמות". אמיט היא מפלצת מיתולוגית, שתפקידה לשפוט את נשמות המתים. היא מתוארת כיצור שחלקו הקדמי ראש תנין (בדומה לאלה סובק), גופה גוף אריה, וחלקה האחורי דמוי היפופוטם. שלושת בעלי החיים הללו נחשבו לאיומים ומסוכנים במצרים העתיקה.

[3] טאסילי נ'אג'ר הוא רכס הררי מרהיב בדרום-מזרח אלג'יריה, המפורסם במאות ציורי הקיר והחריתות הסלעיות שבו. האתר הוא עדות חזותית נדירה לחיי בני האדם בצפון אפריקה במהלך תקופות שונות, במיוחד מהתקופה הנאוליתית (לפני כ-10,000–4,000 שנה). הציורים מכסים נושאים מגוונים: חיי יומיום, פולחנים, בעלי חיים שנכחדו מהאזור כמו ג'ירפות, פילים – וגם היפופוטמים.

[4] Hippopotamus antiquus, או בעברית ההיפופוטם הקדום/האירופאי, היה מין של היפופוטם שחי בתקופת הפלייסטוקן (בין כ-2.5 מיליון לכ-0.5 מיליון שנה לפני זמננו). הוא נפוץ במיוחד באזורים שהיום מהווים את דרום ומערב אירופה, כולל איטליה, ספרד, צרפת, גרמניה והאיים הבריטיים. היהגדול מההיפופוטם המודרני (Hippopotamus amphibius), עם הערכות של משקל ממוצע של עד 3-4 טון. גובהו בכתף היה כ-1.5 מטר, ואורכו הגיע ל-4 מטרים ואף יותר. מבנה גוף גוצי ועבה, רגליים קצרות יחסית, וראש גדול עם חטים בולטים, בדומה לבני מינו בני זמננו. כמו קרוביו, היה מותאם לחיים במים וביבשה, עם נטייה לאורח חיים חצי-מימי.