גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 20-05-2025
תודה ליובל נעמן על הערותיו.
ראה גם: תולדות זמביה מקבלת עצמאותה ועד ימינו
ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באפריקה ; מבוא לטיול בזמביה; זמביה – תרבות ; גיאוגרפיה של זמביה; רשמים וחוויות מזמביה ;
.זמביה – דתות; תולדות זמביה הקדומה; תולדות זמביה העצמאית; רשמים וחוויות מזמביה ; זמביה – דתות;
רפובליקת זמביה היא מדינה במרכז-דרום אפריקה, ללא מוצא לים, הגובלת בקונגו, טנזניה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, בוטסואנה, נמיביה ואנגולה. בירת זמביה והעיר הגדולה ביותר בה היא לוסקה (Lusaka). ההיסטוריה של זמביה נפרשת על פני מאות אלפי שנים – משכונות ציידים־לקטים פרהיסטוריות ועד לתקופה הקולוניאלית הבריטית. מתחת לאדמתה מסתתרים רמזים לעבר עתיק, ומעליה – סיפורם של עמים, נדידות, ומפגשים בין תרבויות.
אזור זה היה מאוכלס במקור על ידי עמי הקוֹיסָאן, אך הושפע מהתפשטות בני הבנטו במאה ה־-13'. לקראת סוף המאה ה־19', הבריטים השתלטו על האזור, שהפך לשני פרוטקטורטים: בארוצילנד (Barotseland) –רודזיה הצפון-מערבית ורודזיה הצפון-מזרחית.
ב-1911 אוחדו השניים לצפון רודזיה. רוב תקופת הקולוניאליזם נוהלה זמביה על ידי נציבים שמונו מלונדון, בהתייעצות עם "חברת דרום אפריקה הבריטית".
מראשית הזמן: עקבות ראשונים של אדם
חפירות בעמק נהר הזמבזי (Zambeai River) ובמפלי קלאמבו (Kalambo Falls) שבצפון המדינה, מצביעות על רצף של תרבויות אנושיות שחיו באזור. כלי אבן שנמצאו באתר מחנה קדום, סמוך למפלים, תוארכו בשיטת פחמן-14, לגיל של יותר מ־36,000 שנה.
אך העדות המרשימה ביותר היא גולגולת מאובנת שנמצאה במחוז קבווה (Kabwe District), המתוארכת לטווח של 300,000 עד 125,000 שנים לפני זמננו – אחת הממצאים הקדומים והחשובים באפריקה.[1] . ולגולת גדולה, עם גבות בולטות מאוד, מצח נמוך, אך מוח גדול – דומה בגודלו לממוצע של האדם המודרני.
שיניים גדולות יחסית, במיוחד החותכות והטוחנות. עצמות עבות וכבדות, מה שמעיד על מבנה גוף חסון ושרירי.במקור שויכה ל-Homo rhodesiensis, אך כיום מרבית החוקרים רואים בה נציג של הומו היידלברגנסיס (Homo heidelbergensis) — מין שנחשב אב קדמון הן לניאנדרטלים והן להומו ספיינס.
עמים ראשונים: קויסאן וטְוָוה
עוד לפני נדידת בני הבנטו לאזור, חיו בו עמים ילידיים כמו הקויסאן (Khoisan) והבטְוָוה (Batwa) – קהילות של ציידים-לקטים, שחלקם הותירו אחריהם ציורי סלע מרהיבים. דוגמאות רבות של אמנות סלע עתיקה בזמביה, כמו ציורי הסלע של מוולה (Mwela), מערות מומבווה (Mumbwa) ומערת נאצ'יקופו (Nachikufu), מיוחסות לציידים־לקטים הקדומים הללו. עם הגעת שבטי הבנטו (Banto), נוצרו בין הקבוצות קשרים כלכליים ותרבותיים, עמי הקויסאן ובמיוחד בני הבטְוָוה יצרו מערכות יחסים של "פטרון וקליינט", עם קבוצות בני הבנטו החקלאים שהתפשטו באפריקה המרכזית והדרומית. אך לאורך הדורות נטמעו עמי הקויסאן באוכלוסייה הבנטואית, או נדחקו לשוליים.[2]
ראו בהרחבה: ההיסטוריה הקדומה של דרום אפריקה
גל ההגירה הגדול: התפשטות הבנטו
בני הבנטו (Bantoo) – או אבנטו (מילולית: "אנשים") – הם קבוצה אתנית-לשונית עצומה ומגוונת, המרכיבה את רוב האוכלוסייה ברוב חלקי מזרח, דרום ומרכז אפריקה. בשל מיקומה הגאוגרפי של זמביה, בצומת שבין אפריקה המרכזית, הדרומית ואזור האגמים הגדולים, ההיסטוריה של תושביה המודרניים היא למעשה סיפור משולב של שלושת האזורים הללו.
רבות מהתמורות ההיסטוריות בשלוש האזורים התרחשו במקביל, ולכן קשה לתאר את ההיסטוריה של זמביה בסדר כרונולוגי מובהק. את ההיסטוריה הקדומה של העמים החיים כיום בזמביה, מסיקים ממסורות שבעל-פה, מחפירות ארכאולוגיות ומכתבים – רובם של כותבים לא-אפריקאים.
האזור, שאוכלס במקור על ידי עמי ח'ויסאן (Khoisan),[3] אנשיו החלו להידחק למקומות נידחים כמו המדבריות של נמיביה בשל התפשטות שבטי הבנטו. לפני כ־5,000 שנה החלו קבוצות דוברות בנטו לנדוד ממערב אפריקה – בעיקר מאזור קמרון וניגריה של היום – דרומה ומזרחה. מדובר באחת התנועות האנושיות הגדולות בתולדות היבשת. הבנטו לא רק נשאו עימם שפה ותרבות, אלא גם ידע בעיבוד ברזל וחקלאות מתקדמת. ד"ר וילהלם בליק (Dr. Wilhelm Heinrich Immanuel Bleek, 1827–1875)[4] השתמש לראשונה במונח "בנטו" במשמעותו הנוכחית, בספרו משנת 1862, דקדוק השוואתי של שפות דרום-אפריקאיות ("A Comparative Grammar of South African Languages"), ובו הוא טען שמספר עצום של שפות שמדוברות באפריקה שמדרום לסהרה הן בעלות תכונות ומאפיינים דומים רבים כל-כך, שהן חייבות להיות חלק מקבוצת שפות אחת.[5] על פי המחקר, בני הבנטו היו הראשונים שהביאו עימם טכנולוגיית עיבוד ברזל לאזורים נרחבים באפריקה. ההתפשטות התרחשה בשני מסלולים עיקריים:
לזמביה הגיעו בגל הראשון קבוצות כמו הטונגה (Ba-Tonga, כאשר "Ba-" משמעו "אנשי").[6]
קבוצות אחרות היו הבאלה (Ba-Ila) והנמוואנגה (Namwanga), שהתיישבו בדרום המדינה. בהמשך הגיעו גם בני הטומבוקָה (Ba-Tumbuka), שהתיישבו במזרח זמביה ובתחומי מלאווי של ימינו.
הקהילות הבנטואיות הראשונות חיו בכפרים גדולים, אך ללא שלטון ריכוזי או הנהגה ברורה. החיים התנהלו על בסיס שיתוף פעולה קהילתי, בעיקר בעבודת השדה. כאשר האדמה התרוקנה מערכה, עברו הכפרים למקום אחר – תוצאה של שיטת עיבוד הקרקע הידועה בשם "כרת ושרוף" (Slash and Burn). הם גידלו עדרי בקר גדולים, שהיו רכיב חשוב בכלכלה ובחברה שלהם – דבר אותו למדו מהכושיתים והנילויטים בהם נתקלו במהלך נדידתם באפריקה.
מפגש עם עולמות רחוקים
אחד האתרים הארכאולוגיים המרכזיים בזמביה הוא אינגומבה אילדה (Ingombe Ilede) – שפירושו בשפת הצ'י־טונגה: "פרה ישנה", משום שעץ באובב שקרס, מזכיר במראהו פרה).
היה זה מרכז מסחר מהמאות 7'-11' למאה ה-16' ששימש בעיקר לסחר במלח, וכן בנחושת, עבדים, זהב ושנהב. האתר, הממוקם בדרום זמביה, ליד מפגש נהרות הזמבזי ולוסיטו, היה נקודת מפגש בין אפריקה הפנימית לחופים המזרחיים. הוא שימש נקודת מסחר מרכזית עבור שליטי ממלכת זימבבואה הגדולה. מוצרי לב אפריקה הוחלפו בחרוזי זכוכית, בדים וקונכיות מסחר מהאוקיינוס ההודי. חלק מהסוחרים הגיעו מאזור דרום קונגו וקילווה קיסיוואני (Kilwa Kisiwani) שבטנזניה, ואחרים – ממרחקים כמו הודו, סין והעולם הערבי. במאה ה־16' הצטרפו אליהם גם סוחרים פורטוגליים.
הקהילות הבנטואיות הראשונות בזמביה נודעו בעצמאותן. מיסיונרים אירופיים שהתיישבו בדרום זמביה התרשמו מאוד מיכולתם של בני הטונגה לחיות בקיימות מלאה. אחד מהם כתב: "כאשר נדרש נשק – למלחמה, ציד או לצרכים יומיומיים – יוצא הגבר [הטונגה] להרים, חופר עד שמוצא עפרת ברזל, מתיך אותה, ומכין גרזינים, מחרשות וכלים נוספים. הוא שורף עצים לפחמים, מפעיל מפוח מעור בעלי חיים, צינורות חרס, סדן ופטישים מברזל שהכין בעצמו – ונפח ככל בעלי המלאכה".
האתר שגשג בתקופת ממלכת זימבבואה, אך עם קריסתה – בשל תחרות מצד ממלכות יריבות כמו חאמי (Khami) ומוטפה (Mutapa) – דעכה גם חשיבותו של אינגומבה אילדה.
באלף הראשון לספירה, פותחו בזמביה שיטות חקלאיות וצמחים חדשים, שכנראה הובאו מדרום-מזרח אסיה דרך מדגסקר. החידושים הללו הביאו להתפשטות נוספת של הבנטו באזור. עד שנת 1000 לספירה הגיעו אנשי הבנטו לאזורים של זימבבואה ודרום אפריקה של היום. בזימבבואה הייתה אחת האימפריות הגדולות של דרום כדור הארץ, ובירתה הייתה זימבבואה הגדולה (Great Zimbabwe).[7] היא שלטה בנתיבי סחר מדרום אפריקה לצפון הזמבזי, וסחרה בזהב, נחושת, אבנים יקרות וטובין אחרים, עם סוחרים ערבים בחוף הסוואהילי. עד אמצע האלף השני לספירה האימפריה כילתה את משאביה והתמוטטה, וזימבבואה הגדולה ננטשה.[8]
הגל השני: בני הבמבה, ממלכת לובה והמסע דרומה
בין גלי ההתיישבות המרכזיים שעיצבו את מפת האוכלוסייה של זמביה, בלט הגל השני – זה של בני הבמבה (Bemba) וקבוצות קרובות כגון הלמבה (Lamba), הביסה (Bisa), הסנגה (Senga), הקאונדה (Kaonde), הסוואקה (Swaka), הנקויה (Nkoya) והסולי (Soli). קבוצות אלו נטועות עמוק בממלכת לובה (Luba), – אימפריה מרכז־אפריקאית חזקה – שהתקיימה עוד מהמאה הרביעית באזור אופמבה (Upemba) שבקונגו של ימינו. קשרי דם, מסחר ותרבות חיברו אותן לבני הלובה, וההשפעה ניכרת עד היום בשפה, במסורת ובמבנה הקהילתי.
אימפריית לובה שקמה כתוצאה מגל הגירה זה, הייתה ממלכה גדולה עם ממשל מרכזי וראשי ממלכות עצמאיים קטנים יותר. היו לה רשתות מסחר גדולות שחיברו את היערות באגן קונגו ואת הרמות העשירות במינרלים של מה שנחשב כיום לחגורת הנחושת, והשתרעו מחוף האוקיינוס האטלנטי ועד חוף האוקיינוס ההודי. גם האמנויות והאומנים זכו להערכה רבה. גם הספרות של ממלכת לובה הייתה מפותחת היטב.
באזור סמוך, בדרום קונגו, אנשי לונדה הפכו ללוויין של אימפריית לובה ואימצו צורות של תרבות וממשל לובה וכך הפכו לאימפריית לונדה. על פי מיתוסים של מוצא הלונדה, צייד, איש לובה בשם צ'יבינדה אילונגה ( (Chibinda Ilunga או Cibinda Ilunga) )[9], בן אילונגה מבידי קילווה, הציג את מודל המדינאות של הלובה ללונדה מתישהו בסביבות שנת 1600, כאשר התחתן עם נסיכה מקומית משבט לונדה בשם לוג'י (Lweji) וקיבל שליטה על ממלכתה. נישואיהם נחשבים לאירוע מיתי שסימל את איחוד שני עמים – הלובה והלונדה – ויצר את אחת השושלות המרכזיות באזור. רוב השליטים שטענו שהם ממוצא של אבות לובה, שולבו באימפריית לובה. מלכי לונדה, לעומת זאת, נותרו נפרדים והרחיבו באופן פעיל את הדומיננטיות הפוליטית והכלכלית שלהם באזור.
ממלכת הלונדה, כמו אימפריית האם שלו, לובה, סחרה עם שני החופים, האוקיינוס האטלנטי וההודי. תחת השליט מואנט יאאב, נוויג' הקים נתיבי סחר לחוף האטלנטי ויזם קשר ישיר עם סוחרים אירופאים שהיו להוטים לעבדים ומוצרי יער ושלטו בסחר הנחושת האזורי, והתיישבויות סביב אגם מוורו הסדירו את המסחר מחופי מזרח אפריקה.
מדינות לובה -לונדה דעכו בסופו של דבר כתוצאה הן מסחר העבדים האטלנטי במערב והן מסחר העבדים באוקיינוס ההודי במזרח ומלחמות עם פלגים בדלנים של הממלכות. הצ'וקווה, קבוצה הקשורה קשר הדוק ללובלה ויצרה מדינת לוויין של לונדה, סבלה בתחילה מהביקוש האירופי לעבדים אך לאחר שהתנתקה ממדינת לונדה, היא ניצחה את מדינת האם הקודמת והפכה למדינת סוחרי עבדים ידועים לשמצה, שייצאו עבדים לשני החופים. הצ'וקווה הובסו בסופו של דבר על ידי הקבוצות האתניות האחרות והפורטוגלים, שהחלו להגיע למוזמביק של היום בסוף המאה ה-15'.
חוסר יציבות זה גרם לקריסת מדינות לובה-לונדה ולפיזור אנשים מקונגו לחלקים שונים של זמביה. רוב הזמבים מקורם בלובה-לונדה ומדינות מרכז אפריקה הסובבות אותה.
במאה ה-13', לפני ייסוד מדינות לובה-לונדה, קבוצת בני בנטו החלה לנדוד מאגן קונגו לאגם מוורו ולבסוף התיישבה סביב אגם מלאווי. מאמינים כי מהגרים אלה היו בין התושבים סביב אזור אופמבה בקונגו. עד המאה ה-15', קבוצות מהגרים אלה, המכונות יחד המראווי (Marawi), החלו להטמיע קבוצות בנטו אחרות.
בשנת 1480 נוסדה אימפריית המראווי על ידי הקלונגה הראשון של המראווי, משבט פירי, אחד השבטים העיקריים, כאשר האחרים היו בנדה, מואלה ונקהומה. אימפריית המראווי השתרעה מהאוקיינוס ההודי דרך מה שהוא כיום מוזמביק ועד זמביה וחלקים גדולים ממלאווי. הארגון הפוליטי של המראווי דמה ללובה, ומאמינים שמקורו משם. הייצוא העיקרי של המראווי היה שנהב שהועבר לסוכני המסחר הסוואהילי. ברזל יוצר ויוצא גם כן.
ראו באתר זה: תולדות מאלאווי
כאשר זימבבואה הגדולה הייתה בדעיכה, אחד מנסיכיה,כאשר זימבבואה הגדולה הייתה בדעיכה, אחד מנסיכיה, ניאצִימְבָּה מוּטוֹטָה (Nyatsimba Mutota), פרש מהמדינה והקים אימפריה חדשה בשם מוֹנוֹמוֹטָאפָּה (Kingdom of Mutapa), אחת הממלכות החשובות ביותר בדרום-מרכז אפריקה במאות ה־15–17. דמותו נעה בין היסטוריה לבין מסורת שבעל-פה, אך אין ספק שתרומתו לשלטון ולמסחר באזור הייתה עצומה. התואר ""מווֶנָה מוּטַאפָּה" (Mwene Mutapa), שפירושו "הורס האדמות", הוענק לו ולשליטים הבאים. אימפריית מוטפה שלטה בשטח בין נהרות הזמבזי והלימפופו, במה שהוא כיום זמביה, זימבבואה ומוזמביק, מהמאה ה-14' עד המאה ה-17'. אימפריית מוטאפה עסקה בעיקר בסחר טרנס-יבשתי באוקיינוס ההודי עם ובעזרת אנשי החוף הסוואהילים. הם ייצואו בעיקר זהב ושנהב תמורת משי וקרמיקה מאסיה.
כמו בני דורם במראווי, מוטאפה נתקלו בבעיות עם הסוחרים הפורטוגלים. שיאה של מערכת יחסים לא נוחה זו הגיעה כאשר הפורטוגלים ניסו להשפיע על ענייני הממלכה הפנימיים על ידי הקמת שווקים בממלכה והמרת האוכלוסייה לנצרות. פעולה זו עוררה זעם בקרב המוסלמים הסוואהיליים שחיו בבירה. הכאוס הזה נתן לפורטוגלים את התירוץ שחיפשו כדי להצדיק מתקפה על הממלכה ולנסות לשלוט במכרות הזהב ובנתיבי השנהב שלה. מתקפה זו נכשלה כאשר הפורטוגלים נכנעו למחלות לאורך נהר הזמבזי.
במאה ה-17', סכסוכים פנימיים ומלחמת אזרחים החלו את דעיכתה של מוטאפה. הממלכה המוחלשת נכבשה לבסוף על ידי הפורטוגלים ובסופו של דבר נכבשה על ידי מדינות שונה יריבות.
ההיסטוריון האנגלי ג'וליאן קובינג (Julian Cobbing) מעלה השערה שנוכחותם של אירופאים מוקדמים שסחרו בעבדים וניסיונותיהם לשלוט במשאבים בחלקים שונים של אפריקה דוברת הבנטו, גרמה למיליטריזציה הדרגתית של האנשים באזור. ניתן לראות זאת בקרב לוחמי הוואזימבה של המראווי, אשר לאחר שניצחו את הפורטוגלים, נותרו מיליטריסטים למדי לאחר מכן.
אולי הדוגמה הבולטת ביותר למיליטריזציה מוגברת זו הייתה עלייתם של הזולו. לחצים מצד הקולוניאליסטים האנגלים והמיליטריזציה המוגברת של הזולו הביאו לכך שהזולו התרחבו על ידי לקיחת נשים וילדים של שבטים שהביסו, בעוד שגברים משבטים מקומיים מהדרום נמלטו מטבח, הם השתמשו בטקטיקות הצבאיות של הזולו כדי לתקוף קבוצות אחרות. מצב זה גרם לעקירות המוניות, מלחמות ופשיטות ברחבי דרום, מרכז ומזרח אפריקה, כאשר שבטי הנגוני או הנגוניס, עשו את דרכם ברחבי האזור, המכונה "המפקאנה" (The Mfecane). הנגוני חצו את נהר הזמבזי צפונה, דבר שהיה המכה האחרונה לאימפריית המראווי שכבר הייתה מוחלשת. נגוניס רבים התיישבו בסופו של דבר סביב מה שנחשב כיום לזמביה, מלאווי, מוזמביק וטנזניה ונטמעו בשבטים שכנים.
בסוף המאה ה-19', רוב עמי זמביה השונים התיישבו באזורים בהם הם מגוריהם כיום.
מאבקי שליטה על משאבים כמו אדמה, מקורות מים ובקר
המפקאנה (Mfecane) – "הפיצוץ הגדול" של דרום אפריקה
המפקאנה (Mfecane, בשפת הזולו) – שפירושו "רמיסה", "ריסוק" או "פיזור" – הוא השם שניתן לרצף של מלחמות, הגירות המוניות, קריסת ממלכות והקמת ישויות חדשות בדרום-מזרח אפריקה בתחילת המאה ה־19, בעיקר בשנים 1815–1840.
האירועים התרחשו בעיקר בשטחי דרום אפריקה, לסוטו, סוואזילנד, מוזמביק ודרום זימבבואה של היום. קהילות שלמות נעקרו ממקומן, ממלכות ומבנים פוליטיים קרסו, ואלפי בני אדם נהרגו או הפכו לפליטים. במקביל, צמחו ממלכות חדשות, בהן:
- אימפריית הזולו בהנהגת שַקָּה (Shaka Zulu)
- ממלכת נדֶבֶּלֶה בהנהגת Mzilikazi
- ממלכת סותו בהנהגת Moshweshwe
- מדינת Ngoni בצפון מוזמביק ומלאווי
לפי ההיסטוריה המסורתית (בעיקר זו שנכתבה על־ידי היסטוריונים אירופים ואפריקנרים במאה ה־19 וה־20), המפקאנה נגרמה בשל:
- עלייתו של שקה זולו שהקים אימפריה לוחמנית ומרכזית.
- שינויים במבנה הלחימה – מהקמת צבאות מסודרים ועד שימוש בטקטיקות לוחמה חדשות.
- מאבקי שליטה על משאבים כמו אדמה, מקורות מים ובקר
בשנות ה־80 הציע ההיסטוריון הבריטי ויליאם קובינג ( (Julian Cobbing , שהוזכר לעייל, ראייה חדשה:
לדבריו, המפקאנה לא נבעה רק מהתפתחויות פנימיות באפריקה, אלא גם ובעיקר מ:
- סחר עבדים שפעל באזור דרום מוזמביק
- לחץ כלכלי שנוצר מהצורך לספק עבדים לשווקים פורטוגזיים
- מעורבות עקיפה וישירה של סוחרים אירופים
קובינג טען שהנרטיב על "פראות שבטית" שימש כמעין אליבי קולוניאלי, שדרכו הצדיקה אירופה את התערבותה והשתלטותה על האזור.
כתוצאה מהמפקאנה, דפוסי ההתיישבות בדרום אפריקה השתנו – כפרים נהרסו, ממלכות חדשות קמו, ורבים היגרו צפונה. נוצרו קהילות אפריקאיות חדשות שהתבססו על פליטים ואנשים משבטים שונים. האירועים השפיעו גם על מפגשים עתידיים עם מתיישבים לבנים – כמו הבורים והבריטים. נוצרו ממלכות חזקות ששרדו אל תוך התקופה הקולוניאלית ואף אחריה (כמו לסוטו וסוואטיני).
המפקאנה הייתה תקופה של טלטלה עצומה, שהפכה את פני דרום אפריקה במאה ה־19. היא לא הייתה רק "מלחמות שבטים", אלא תהליך עמוק של שינוי חברתי, מדיני ואזורי – שנשזר בתהליכים פנימיים ואינטרסים חיצוניים כאחד.
החותם האירופי, לסרדה: ליווינגסטון ותחילת שליטתה של בריטניה באפריקה הפנימית
אחד האירופים הראשונים שתועדו כמבקרים באזור היה החוקר הפורטוגלי פרנסיסקו דה לסרדה (Francisco de Lacerda) בסוף המאה ה־18'. לסרדה נולד בסאו-פאולו, ברזיל, לאב פורטוגלי, בשנת 1753. בשנת 1798 הוביל משלחת חקר פורטוגלית שנשלחה ממוזמביק, במטרה שאפתנית, לחצות את היבשת ממזרח למערב – דרך מוזמביק, זמביה ואנגולה – ולבסס דרך יבשתית שתשרת את האינטרסים הקולוניאליים של פורטוגל. המשלחת נועדה לא רק לחקור, אלא גם לתבוע ריבונות פורטוגלית על השטח שבין מוזמביק לאנגולה. המשלחת יצאה ממוזמביק המזרחית אל תוך השטח ההררי, כשהיא חוצה ג'ונגלים, נהרות ומישורים לא מוכרים. חום, יתושים, קדחת טרופית ועימותים עם שבטים מקומיים ליוו את הדרך. החזון שלא זכה להתגשם, שכן, במהלך המסע, כשעמדו לחצות את נהר לואנגווה (Luangwa), חלה לסרדה ומת באזור קאזמבה (Kazembe) שבזמביה.
יורשו, פרנסיסקו פינטו (Francisco Pinto), המשיך את דרכו. אך יוזמת המסע נעצרה. למרות מותו בטרם עת, מסעו סימן את תחילתה של נוכחות אירופית באזור זה של אפריקה הפנימית, והשפיע על תביעות הריבונות של פורטוגל בהמשך המאה ה־19'. האזור שבו נע המסע, בין מוזמביק הפורטוגלית לאנגולה הפורטוגלית, הוכרז על ידי פורטוגל כתחום מחקר ותביעה קולוניאלית.[10]
כעבור כמה עשורים, הגיע לזירה שם שנחרת בזיכרון הקולוניאלי של אפריקה: דייוויד ליווינגסטון (David Livingstone). שליח נוצרי־מערבי, שהחזיק בחזון של סיום סחר העבדים והגדיר את ייעודו בשלושה עקרונות (שלושת ה-C"): נצרות (Christianity), מסחר (Commerce) וציוויליזציה (Civilisation). בשנת 1855 היה ליווינגסטון לאירופי הראשון שצפה במפלים האדירים של נהר הזמבזי – אותם כינה "מפלי ויקטוריה", על שמה של מלכת בריטניה. הוא תיאר את המראה במילים: "נופים כה מופלאים ודאי נצפו על ידי מלאכים בעת מעופם".
המקומיים מכנים את המפלים בשם "מוסי-או-טוניה" (Mosi-oa-Tunya) – "העשן הרועם" – בשפת הלוזי (Lozi) או קולולו (Kololo) – משמר את הדהוד המים והאמונה המקומית. העיר ליווינגסטון, הסמוכה למפלים, נקראת על שמו.[11] סיפור מסעותיו, שזכה לפרסום נרחב, עורר גל של מבקרים אירופיים, מיסיונרים וסוחרים שהגיעו לאחר מותו ב־1873.
עידן הקולוניאליזם: מהחברה הבריטית לפרוטקטורט
בסוף המאה ה־19', כשבריטניה הרחיבה את השפעתה באפריקה, הפכה זמביה לשני פרוטקטורטים נפרדים – רודזיה הצפון־מערבית ובארוצילנד (Barotseland), ורודזיה הצפון־מזרחית – שתיהן על שם ססיל ג'ון רודס (Cecil John Rhodes. 1853-1902), מראשי האימפריאליזם הבריטי בדרום אפריקה. ב־1911 אוחדו השתיים תחת השם "צפון רודזיה". השלטון נוהל מלונדון, באמצעות נציבים שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם "חברת דרום אפריקה הבריטית" British South Africa Company (BSA Company)), גוף עסקי־מדיני שקיבל סמכויות שלטוניות על שטחים נרחבים בין נהר הלימפופו לאגמים הגדולים של אפריקה.[12]
בשנת 1895 קבוצת מתיישבים לבנים מדרום אפריקה, תחת הנהגת ה-BSAC החלו בהתיישבות במחוז משונלנד (Mashonaland) ובכריית מחצבים. בשנים 1896–1897 פרצו מרידות בקרב שבטי השונה והנ'גבלה שדוכאו ביד קשה ובכוח רב. המרידה הונהגה על ידי שאמאנים וצ'יפים מקומיים, שהוצאו להורג עם תבוסתם.
הנצרות החלה לחלחל לאזור זמביה באמצע המאה ה־19', עם הגעתם של מיסיונרים ממספר זרמים:
- הקונגרגציונליסטים הסקוטים[13], בעקבות המסעות של ד"ר דייוויד ליווינגסטון.
- קתולים שהגיעו דרך מוזמביק, בהשפעת מסדרים פורטוגזיים.
- הכנסייה האנגליקנית, שפעלה במיוחד באזור לואפולה ובצפון המדינה.
- מיסיונרים לותרנים ומתודיסטים, במיוחד ממדינות צפון אירופה.
הכנסיות הקימו תחנות מיסיון, בתי ספר, מרפאות וכנסיות – ובתמורה, ביקשו מהאוכלוסייה המקומית לאמץ את ערכי הנצרות ולהמיר את אמונתם המסורתית.
חברת דרום אפריקה הבריטית: חותמתו של ססיל רודס
בסוף המאה ה־19, בריטניה הייתה בעיצומו של "המרוץ לאפריקה" – מאבק בין מעצמות אירופיות על שליטה באדמות, משאבים והשפעה ביבשת.
דמות המפתח באוזר, בסוף המאה ה־19', היה ססיל ג'ון רודס (Cecil John Rhodes; 1853 –1902), איש עסקים בריטי ומדינאי בדרום אפריקה ששירת כראש ממשלת מושבת הכף משנת 1890 עד לשנת 1896. האמין בשליטה בריטית רציפה "מהכף עד קהיר".
ראו באתר זה: תקופת השלטון הבריטי בדרום אפריקה
סיפורו של ססיל ג'ון רודס הוא הרבה יותר מרומן הרפתקאות קולוניאלי. זהו סיפור על עושר, מניפולציה פוליטית, והמפגש בין ההון הבריטי לבין אפריקה שמדרום לזמבזי. רודס, איש עסקים שאפתן ובעל חזון קולוניאלי רחב היקף, חלם ליצור רצועה רצופה של שלטון בריטי מדרום אפריקה ועד הים התיכון. את חלומו הוא ניסה להגשים באמצעות רכישת זיכיונות כרייה ממנהיגים מקומיים – בין אם בדרכי נועם, תחבולה או לחץ. למרות היותו בן של כומר עני וכשלונו ההתחלתי בחקלאות, את עושרו עשה בעשר אצבעותיו בעסקי יהלומים, ואת תמיכתו הפוליטית גייס מתורמים כמו אלפרד בייט (Alfred Beit)[14], ובאמצעות קשריו עם ממשלת בריטניה.
ב-1881 נבחר רודס לפרלמנט של מושבת הכף. ב-1884 התמנה לשר האוצר. ב-1889 הוא הקים את 'חברת דרום אפריקה הבריטית '( British South Africa Company, ובראשי תיבות: BSAC)[15], בכדי לנצל את מכרות הזהב והיהלומים בשטחי הילידים. פעילות זו לוותה בדיכוי אכזרי של הילידים משנת 1883 והלאה. בשנת 1888 קיבלה "חברת דרום אפריקה הבריטית", בראשות רודס, זכויות כרייה מהליטונגה (Litunga), שליט שבט הלוזי (Lozi). הזיכיון – עטוף הבטחות וחזונות של קידמה – סימן את תחילתו של שלטון בריטי בפועל באזור. הקולוניאליזם עטה פנים מסחריות, אך התוצאה הייתה אובדן שליטה מקומית הולכת וגוברת.[16] .
ב-1890 התמנה לראש הממשלה ובתקופה זו חברות היהלומים שלו הגיעו לשליטה של 90% מתעשיית הפקת היהלומים בעולם. היתרון הגדול שלו על פני יזמים קולוניאליים אחרים היה "הגורם האימפריאלי" – היכולת לשלב בין אינטרס עסקי לבין אסטרטגיה גיאו־פוליטית. רודס לא הסתפק בזיכיונות פרטיים: הוא ארגן הסכמים ואמנות שהעניקו לגיטימציה לבריטניה להגן על אזורי הכרייה, תוך שיתוף פעולה עם נציבים בריטים מקומיים. אולם רודס רצה לנהל את האימפריה החדשה בדרכו. הוא העדיף שליטה מקומית – מתיישבים בריטים ואנשי שטח – על פני פקידים מהמשרד הקולוניאלי בלונדון, שאותם ראה כבעלי גישה מוסרנית ואיטית מדי. מיסיונרים בריטים, שתמכו בשלטון ישיר מלונדון, התנגדו לרודס, אך הוא התעקש – בידיעה שהוא מוכן לשלם את המחיר הכלכלי הנדרש כדי להחזיק את השטח, בניגוד ליכולת התקציבית המוגבלת של לונדון. העסקים הפרטיים של רודס שירתו, למעשה, את האינטרס האסטרטגי של בריטניה: לחסום את דרכם של הפורטוגלים, הגרמנים והבוארים (הבורים)[17] , לדרום־מרכז אפריקה.
אחת הדוגמאות הבולטות לשיטת הפעולה של רודס הייתה "זיכיון ראד" שנחתם בשנת 1888 עם לובנגולה (Lobengula), מלך הנְדֶבֶּלֶה (Ndébélé), ששלט בממלכת מטאבלה (Matabeleland), בזימבאבואה של ימינו [18]. הסכם שנקרא Rudd Concession – . ההסכם הבטיח, לכאורה, זכויות כרייה מוגבלות, אך במסמך החתום לא נזכרה הגבלה כמותית – מה שאפשר לרודס חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל.. 1890 – יצאה "עמודת החלוץ" (Pioneer Column) – קבוצה חמושה של מתיישבים, חיילים וביורוקרטים – צפונה, והקימה את העיר סולסברי (היום הרארה), בלב אדמות השונה. כשלובנגולה הבין את משמעות ההסכם, הוא ניסה לבטלו, אך ממשלת בריטניה סירבה להכיר בדרישתו.
1893–1897 – מלחמות עקובות מדם עם בני מטאבלה ושונה, שאפשרו לבריטים לבסס שליטה צבאית וכלכלית. אנשי מטבלה הובסו ב-1894. החברה חידה את אדמות המרעה שלהם לספסרים והרפתקנים לבנים, צמצמה את עדריהם ממאתיים אלף ראשי בקר, ל14 אלף ואסרה עליהם לשאת נשק. סיורי מוות לבנים ערכו משפטי שדה, כוח העבודה גוייס בכפייה וכל מי שמחה, נורה במקום.
הגנרל הבריטי והלוחם הקולוניאלי, רוברט סטיבנסון סמית באדן-פאוול (Robert Stephenson Smyth Baden-Powell, 1857–1941) [שגם מייסד תנועת הצופים העולמית (Scouting Movement)]. נודע כקצין יצירתי, חכם ומאולתר, שהתמחה בלוחמה לא קונבנציונלית, ניווט, ותצפית. במלחמת זולו (1879) – שירת כלוטננט צעיר ולמד רבות מהתרבות והטקטיקה של שבטי זולו. בקמפיינים נגד עמי מאטבללנד ושונה (רודזיה) – שירת במסגרת הפעילות הבריטית נגד מרידות מקומיות. כאשר פרץ מרד ב-1896, הוא הוזעק לדכאו. נלהב מההזדמנות שסוף שוף נקרתה בדרכו להילחם נגד אוב "שבקושי מסוגל להסב נזק כלשהו לחיילים מיומנים. עוד בקרב הראשון שלו, הוא ויחידתו הרגו מאתיים "ילידים" במחיר של חלל אירופאי אחד. אולם דרישות הצבא לתשלום עבור שירותיו, הביאו את החברה לסף של פשיטת רגל.
ניסיונותיו של רודס להשתלט גם על קטנגה (Katanga)[19] העשירה במינרלים לא נשאו פרי. שותפו שארפה נבלם באכזריות בידי שליחיו של לאופולד השני, מלך בלגיה, שהשתלט על האזור לאחר חיסול השליט המקומי.
במקרה אחד דווקא כשל רודס: שלושה ממלכי צֶוּואנה (Tswana) , ובהם קאמה השלישי (Kama III), נסעו ללונדון והשיגו תמיכה ציבורית רחבה נגד הכללת ארצם – פרוטקטורט באצ'ואנלנד ((Bechuanaland Protectorate))[20], כיום בוטסואנה – באמנת רודס. ממשלת בריטניה החליטה להשאיר את האזור תחת שליטה ישירה מלונדון. בתגובה, סיכם רודס: "זה מביש להיות מובס לחלוטין בידי הניגרים (השחורים) האלה".
באזורים אחרים, כמו ניאסלנד (כיום מלאווי), שיתף רודס פעולה עם נציבים בריטים, בהם הארי ג'ונסטון (Sir Harry Hamilton Johnston, 1858–1927;)[21], במטרה להגן על עסקיו תוך קידום מטרות בריטיות – כמו מלחמה בסחר העבדים הערבי־סווהילי.
ראו באתר זה: תולדות מאלאווי
רודס הצליח לבנות אימפריה פרטית, שמוזגה עם אינטרסים לאומיים – מהלך שיצר זירה מורכבת של שלטון, מסחר והשפעה. אך שיטותיו – שהתבססו על מידע חלקי, השפעה פסיכולוגית ולעיתים הונאה – נותרו שניות במחלוקת עד היום. בין אם רואים בו בונה ארצות או סמל לאימפריאליזם אכזרי, קשה להכחיש את חותמו. אפריקה הדרומית והמרכזית של סוף המאה ה־19' הייתה במידה רבה זירת המשחק של רודס – משחק ששילב בין זהב, אידיאולוגיה, ויכולת נדירה לרקום בריתות, גם כשאחרות התפרקו.
כמאמין נלהב של האימפריאליזם הבריטי, רודס, ביחד עם 'חברת דרום אפריקה הבריטית', ייסדו את הטריטוריה הדרום אפריקאית רודזיה (כיום זימבבואה וזמביה), שנקראה על שמו בשנת 1895.[22] .
השם "רודזיה" ניתן לראשונה באופן לא רשמי ב־1895, כהוקרה לססיל רודס.
בהמשך, הופרדה לשתי ישויות: דרום רודזיה (כיום זימבבואה). צפון רודזיה ((כיום זמביה)
בנוסף, הוא השקיע הרבה מאמץ להגשים את חזונו של רכבת ממושבת הכף אל פורט סעיד, דרך טריטוריה בריטית.
ב־1897 פרץ מרד מקומי במזרח: בני הנגוני (Ngoni), צאצאי זולו בהנהגת צ'ינקו (Tsinco), בנו של המלך מפזני (Mpezeni), ניסו להתנגד לשלטונו של רודס והחברה הדרום אפריקנית בשטחם. אך הבריטים דיכאו את המרד ומפזני נאלץ להכיר בשליטת הבריטים – מה שנקרא אז "Pax Britannica". אזור זה כונה מאז "רודזיה הצפון-מזרחית". שלטון שנשען על עוצמה צבאית ולא על הסכמה.[23]
במקביל, נשלח הסייר האמריקאי מייג'ור פרדריק ראסל ברנהאם (Frederick Russell Burnham) לגלות משאבים לא ידועים. ב-1928, לאחר שראה תצורות גיאולוגיות דומות לכאלה שהכיר ממולדתו, וראה שימוש בתכשיטי נחושת רבים, הוא מצא את ליבת הכלכלה העתידית של זמביה: מרבצי נחושת אדירים לאורך נהר הקפואה (Kafue), באזור אשר נודע מאז בשם "חגורת הנחושת". מצב זה הפך את צפון רודזיה מארץ קולוניאליזם פוטנציאלית עבור חקלאים לבנים, ליצואנית נחושת. תוך עשור אחד המדינה ייצרה 13% מתפוקת הנחושת העולמית.
איחוד המושבות
רודזיה הצפון-מזרחית וברוצילנד–רודזיה הצפון-מערבית נוהלו עד 1911 כיחידות נפרדות, ואז אוחדו למושבת חסות בריטית בשם רודזיה הצפונית (Northern Rhodesia). בשנת 1923, עם תום החוזה של חברת דרום אפריקה הבריטית, העבירה החברה את השליטה לרשות ממשלת בריטניה,
שני חבלים – מושבה אחת
שתי יחידות נפרדות – רודזיה הצפון־מערבית ובארוצילנד מצד אחד, ורודזיה הצפון־מזרחית מן הצד השני – נוהלו בנפרד, עד לאיחודן בשנת 1911, תחת השם "רודזיה הצפונית". לאחר סיום החוזה עם חברת דרום אפריקה הבריטית ב־1923, הועברה האחריות לממשלת בריטניה, שהחליטה שלא לחדש את המנדט המסחרי.
שנה לאחר מכן לאחר משא ומתן, הועברה השליטה בפועל למשרד המושבות הבריטי (Colonial Office).
איחוד שלא האריך ימים: פדרציית רודזיה וניאסלנד
ב־1953 הקימה בריטניה את פדרציית רודזיה וניאסלנד (Nyasaland), שחיברה יחד את רודזיה הצפונית (זמביה), רודזיה הדרומית (זימבבואה) וניאסלנד (מלאווי).. החיבור בין המושבות עורר מיידית התנגדות מקומית, שנמשכה בגלים סוערים לאורך שנות ה־50' וה־60'.
רודזיה הצפונית הפכה למוקד של מתיחות ומאבקים שזעזעו את יסודות הפדרציה בשנותיה האחרונות. בתחילה הייתה זו מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בראשות בהובלת הארי נקומבולה (Harry Nkumbula). ובהמשך נטלה את ההובלה, 'מפלגת האיחוד הלאומי' לעצמאות (UNIP) בראשות קנת קאונדה (Kenneth Kaunda, 1924-2021) – מנהיג כריזמטי ומלומד – גברה הדרישה לעצמאות. הבחירות של 1962 כבר העניקו רוב לאפריקאים, והפדרציה, שאיבדה אחיזה בקרקע, התפרקה סופית ב־31' בדצמבר 1963.
להמשך קריאה: :תולדות זמביה מקבלת עצמאותה ועד ימינו
הערות
[1] Gordon-Gallien, Enid (1929). "The Kalambo River and Falls". The Geographical Journal. 74 (1). JSTOR: 28–32.
[2] Holmes, Timothy (1998). Cultures of the World: Zambia. Tarrytown, New York: Times Books International. pp. 19–20.
[3] שם כולל לקבוצת שבטים ציידים-לקטים שאינם דוברי שפות הבנטו, הפרוסים בכל דרומה של אפריקה, וביניהם שבטי הסאן (בושמנים, "אלה שאוספים דברים מהאדמה"), ועוד דוברי שפות ה"קליק".
[4] ד"ר וילהלם בליק (Dr. Wilhelm Heinrich Immanuel Bleek, 1827–1875) היה פילולוג, בלשן ואתנולוג גרמני שנחשב לאחד האבות המייסדים של חקר השפות האפריקאיות והתרבויות הילידיות של דרום אפריקה. עבודתו החלוצית תרמה רבות להבנת הלשונות הבנטואיות ולתיעוד התרבות של עמים שבעל פה.
[5] התאוריה הזו עדיין מקובלת בחלקה כיום, אך רבים טענו שהיא לא מדויקת, בעיקר משום ששפה יכולה להתפשט באמצעות מספר קטן יחסית של בני-אדם שעוברים ממקום למקום.
[6] על פי המסורות שבעל פה של בני הטונגה, מוצאם במזרח – ליד "הים הגדול".
[7] המונומנט הלאומי של זימבבואה הגדולה (באנגלית: Great Zimbabwe National Monument) הוא מרכז של הריסות עתיקות מהגדולים באפריקה הדרומית, אשר משערים ששימשו בעבר כמקום התיישבותן של אחת התרבויות המפותחות באפריקה ואשר העניקו לזימבבואה המודרנית את שמה. מיקומן של ההריסות בדרום-מרכזה של זימבבואה של היום. משערים שהמקום היה מיושב החל מהמחצית הראשונה של המאה ה־11' ועד למחצית הראשונה של המאה ה־15', אך לא ידוע בדיוק מי בנה אותן. ההשערה המקובלת כיום היא שהאתר הוקם על ידי עם הקרנגה. זימבבואה הגדולה מוכרזת כאתר מורשת עולמית מאז 1986.
שזימבבואה הגדולה הייתה אחד ממרכזי הסחר החשובים ביבשת, ושבשיאה הגיעה רשת קשרי המסחר שלה עד מקומות כמו קילווה, מלינדי ומוגדישו, ואפילו לנמלים בהודו ובסין. ענפי היצוא העיקריים של מעצמת סחר זו היו בקר וזהב. כמו כן במכרות שנתגלו ממערב לזימבבואה הגדולה נמצאו סימנים שהצביעו על פעילות ענפה של כריית אבנים יקרות ומינרלים שונים. תגליות אלה הובילו חוקרים מסוימים להניח שמלכי זימבבואה הגדולה לא שלטו ישירות על המכרות אלא על דרכי הסחר
[8] שזימבבואה הגדולה הייתה אחד ממרכזי הסחר החשובים ביבשת, ושבשיאה הגיעה רשת קשרי המסחר שלה עד מקומות כמו קילווה, מלינדי ומוגדישו, ואפילו לנמלים בהודו ובסין. ענפי היצוא העיקריים של מעצמת סחר זו היו בקר וזהב. כמו כן במכרות שנתגלו ממערב לזימבבואה הגדולה נמצאו סימנים שהצביעו על פעילות ענפה של כריית אבנים יקרות ומינרלים שונים. תגליות אלה הובילו חוקרים מסוימים להניח שמלכי זימבבואה הגדולה לא שלטו ישירות על המכרות אלא על דרכי הסחר
[9] צ'יבינדה אילונגה ( (Chibinda Ilunga או Cibinda Ilunga) הוא דמות מרכזית במיתולוגיה, ההיסטוריה והזהות של עמי לונדה ולובה שבמרכז אפריקה. הוא נחשב לא רק כגיבור תרבות אלא גם כאב המייסד של ממלכות ושל שושלות מלוכה רבות ברחבי זמביה, אנגולה וקונגו הדמוקרטית. הסיפור שלו נע בין היסטוריה, אגדה וסמליות של איחוד תרבויות.),
[10] Hartnett, Craig. "Portuguese Expedition to Northern Rhodesia, 1798–99". Great North Road (GNR, Northern Rhodesia, Zambia). Archived from the original on 24 September 2015.
[11] "Livingstone Discovers Victoria Falls, 1855". EyeWitness to History. Archived from the original on 22 May 2020.
[12] חברת דרום אפריקה הבריטית (באנגלית: British South Africa Company או בקיצור BSA או BSAC או BSACo) הייתה חברה פרטית קולוניאלית, אשר פעלה בחסות האימפריה הבריטית בשלהי המאה ה־19' ובראשית המאה ה־20'. החברה הוקמה באוקטובר 1889 בהתאם לדגם של חברת הודו המזרחית הבריטית, ומטרתה הייתה לנצל את עושרם של חבלי הארץ הריקים משלטון ממשי אשר השתרעו במרכז אפריקה הדרומית, חבלי ארץ אשר יכונו לימים רודזיה ("British South Africa Company (BSAC, BSACO, or BSA Company)", Encyclopædia Britannica)
[13] . מקור השם קונגרציונליסטים במילה Congregationalism הנגזרת מהמונח הלטיני congregatio – כלומר "קהל מאמינים" או "קהילה". הקונגרגציונליזם נולד באנגליה במאה ה־16, אך התפשט גם לסקוטלנד, שם קנה אחיזה במאה ה־18 וה־19, בעיקר בקרב מאמינים שחיפשו אלטרנטיבה דמוקרטית לכנסייה הפרסביטריאנית, שהייתה היררכית יותר. הקונגרגציונליסטים הסקוטים (Scottish Congregationalists) היו זרם פרוטסטנטי שהתפתח מתוך הרפורמציה הבריטית, שהתאפיין בהשקפת עולם של עצמאות מוחלטת לכל קהילה נוצרית (congregation) בנוגע לענייני אמונה, פולחן, וניהול עצמי – בלי היררכיה כנסייתית מעליה
[14] אלפרד בייט (15 בפברואר 1853 – 16 ביולי 1906) היה איל הון יהודי-גרמני־בריטי שפעל בדרום אפריקה בתחום הזהב והיהלומים. בייט הגיע לאפריקה הדרומית בשנות ה־70 של המאה ה־19 כדי להשתלב בענף היהלומים המתפתח בקימברלי. הוא הצטרף ל-De Beers Consolidated Mines, והיה שותף במיזוגים שהפכו את החברה למונופול תחת הנהגתו של רודס.. הוא היה תורם מרכזי וגם מרוויח משמעותי מהשקעות בתשתיות ברחבי היבשת האפריקאית. בנוסף, תרם סכומי כסף גדולים לחינוך אוניברסיטאי ולמחקר במדינות שונות. בייט נחשב ל"שותף השקט" שעמד מאחורי העברת ההון מדרום אפריקה שלאחר מלחמת הבורים לרודזיה. הנכסים שלו רוכזו סביב קבוצת "קורנר האוס" (Corner House Group), שבאמצעות אחזקותיה בחברות שונות שלטה בשנת 1913 בכ־37% מהתפוקה של שדות הזהב בוויטווטרסראנד שביוהנסבורג. על אף שלא היה איש פוליטי כדוגמת רודס, בייט נחשב "הכוח השקט מאחורי הקלעים". השילוב בין הון יהודי־אירופי לבין רעיונות של עליונות אימפריאלית בריטית הפך אותו לדמות מעט שנויה במחלוקת – אך חיונית למימוש הפרויקטים של רודס, כולל רכבת קייפ־קהיר . ראו :
iRönnbäck & Broberg (2019) Capital and Colonialism. The Return on British Investments in Africa 1869-1969 (Palgrave Studies in Economic History), chapter 12
[15] חברת דרום אפריקה הבריטית פעלה במשך עשרות שנים כאמצעי להשתלטות על שטחים נרחבים באפריקה הדרומית, במיוחד באזורי זימבבואה וזמביה של היום – שנקראו אז רודזיה.
החברה נוסדה בזכות "כתב סמכויות מלכותי" (Royal Charter) שנתנה לה המלכה ויקטוריה. כתב זה העניק לה סמכויות כמעט ריבוניות: א. גיוס צבא. ב. חתימה על הסכמים עם שליטים מקומיים. ג. ניהול מסחר, משפטים, מיסוי ואדמיניסטרציה. הושפעה מהמודל של חברת הודו המזרחית הבריטית. מטרותיה היו: 1. שליטה במקורות משאבים – בעיקר זהב, נחושת ויהלומים. 2. הרחבת תחום ההשפעה הבריטי צפונה מדרום אפריקה. 3. מיסוד שלטון קולוניאלי "פרטי" באזורים שבהם הממשלה הבריטית לא רצתה להפעיל שלטון ישיר.
פעילותה העיקרית: היתה רכישת זכויות קרקע וכרייה באמצעות חוזים עם מלכים מקומיים. הקמת ערים ותשתיות – למשל סלילת דרכים, הקמת רכבות והטמעת מערכת חינוך ומִנהל קולוניאלית. החברה ניהלה את "דרום רודזיה" ו"צפון רודזיה" כמעט כמו מדינה, עד שנלקחה ממנה השליטה בהדרגה בשנות ה־20 של המאה ה־20. החברה הואשמה בגזל אדמות, כפייה כלכלית ואלימות נגד אוכלוסיות מקומיות. עם זאת, היא גם הביאה להקמת תשתיות, תחבורה ומערכות ניהול מודרניות – בעיקר למען האינטרסים של המתיישבים הלבנים.
[16] Livingstone Tourism Association. "Destination:Zambia – History and Culture". Archived on 12.10.2007.
[17] הבּוּאָרים – צאצאיהם של המתיישבים ההולנדים, הגרמנים וההוגנוטים הצרפתים בדרום אפריקה – מילאו תפקיד מרכזי ומעורר מחלוקת בהיסטוריה של דרום מערב אפריקה (כיום נמיביה) ובאזור דרום מרכז אפריקה בכלל.
[18] לובנגולה שלט בממלכת מטאבלה (Matabeleland) בין השנים 1870 ל־1894, והיה אחד המנהיגים האחרונים שניסו להגן על ריבונות מדינתם מול ההתפשטות הקולוניאלית הבריטית בדרום אפריקה. לובנגולה היה בנו של מזיליקאזי, מייסד ממלכת מטאבלה, שהוקמה בשנות ה־30 של המאה ה־19 על אדמות בני השונה בזימבבואה של ימינו. השבט עצמו היה פלג של הזולו שברח צפונה לאחר סכסוך עם המלך שאקה. לאחר מות אביו ב־1868, נאבקו מספר יורשים על הכתר, אך בסופו של דבר לובנגולה הוכתר ב־1870. תואר על ידי עדים בני התקופה כמלך מרשים בגודלו הפיזי – גבוה, חזק וחד־תבונה. ניהל ממלכה היררכית שמבוססת על מבנה צבאי–שבטי בסגנון הזולו, אך עם התאמות מקומיות. נודע כמדינאי חכם, אך נקרע בין מסורת לבין הלחצים של המעצמות האירופיות.
[19] קטנגה (Katanga), אחד האזורים החשובים והעשירים ביותר באפריקה המרכזית, ובעל תפקיד דרמטי בתולדות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מיקום: דרום-מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר "קונגו הבלגית"). קטנגה נחשבת לאחד האזורים העשירים ביותר בעולם במחצבים, ולב ליבו של המתח בין שליטה מקומית, אינטרסים בינלאומיים, ותאגידים מערביים. החל מהמאה ה־20, בלגיה השקיעה רבות בפיתוח מכרות ובתשתיות באזור. פעלה בו חברת הכרייה האדירה Union Minière du Haut-Katanga (UMHK) – בתמיכה של חברות בלגיות, צרפתיות ובריטיות. האזור הפך למקור עושר עצום בעבור בלגיה – אך לא לתושביו. עם הכרזת קונגו על עצמאותה, המחוז פרש, אך סופח מחדש לקונגו ב-1963
[20] פרוטקטורט בצ'ואנאלנד (Bechuanaland Protectorate) היה שטח שלטון בריטי בדרום־מערב אפריקה, שהתקיים משנת 1885 ועד קבלת העצמאות של המדינה בשנת 1966, אז הפך למדינה הריבונית בוצואנה (Botswana).
[21] הארי המילטון ג'ונסטון (Sir Harry Hamilton Johnston, 1858–1927) היה דמות מפתח בעידן האימפריאליזם הבריטי באפריקה – חוקר, קונסול, לינגוויסט, סופר וציורן, ששילב בין מחקר מדעי לבין דיפלומטיה קולוניאלית. הוא נחשב לאחד האדריכלים של הפרויקט הקולוניאלי הבריטי באפריקה של סוף המאה ה־19.
[22] אוניברסיטת רודס של דרום אפריקה גם נקראת על שמו.
[23] Human Rights & Documentation Centre. "Zambia: Historical Background". Archived from the original on 11.3.2007