הטולו של פוג'יאן

כתב: גילי חסקין; 12-12-2025

בלב האזורים ההרריים של דרום-מזרח סין, בין הגבעות הירוקות והעמקים הצרים של מחוז פוג'יאן, מתנשאים מבנים ייחודיים שאין להם דומה בארכיטקטורה העולמית. הטולו (tulou) של פוג'יאן הם בתי מגורים כפריים מבוצרים, שנבנו ברובם על ידי עם ההאקה (Hakka), באזורים ההרריים שבדרום-מזרח המחוז, אך חלקם שייכים גם לקבוצות האן אחרות. רוב הבניינים הללו הוקמו בין המאה ה-12 למאה ה-20, והם מייצגים תגובה אדריכלית מרתקת לתנאי חיים מאתגרים של קהילה שחיפשה ביטחון, לכידות ודרך חיים משותפת.

טולו הוא בדרך כלל בניין גדול, סגור ומבוצר העשוי מעפר דחוס, לרוב בצורה מלבנית או עגולה, עם קירות נושאי עומס עבים ביותר בגובה של שלוש עד חמש קומות ומאכלסים עד 800 איש. מבנים פנימיים קטנים יותר מוקפים לעיתים קרובות בקירות היקפיים ענקיים אלה, שיכולים להכיל אולמות, מחסנים, בארות ואזורי מגורים, כך שהמבנה כולו מזכיר עיר מבוצרת קטנה. המבנים המבוצרים החיצוניים נוצרים על ידי דחיסת אדמה, מעורבת עם אבן, במבוק, עץ וחומרים זמינים אחרים, כדי ליצור קירות בעובי של עד 1.8 מטר. ענפים, רצועות עץ ושבבי במבוק מונחים לעיתים קרובות בקיר כחיזוק נוסף. התוצאה היא מבנה מואר היטב, מאוורר היטב, חסין רוח וחסין רעידות אדמה, שהוא חם בחורף וקריר בקיץ.

יש לציין, כי טכניקת Hangtu) — דחיסת אדמה — היא אחת משיטות הבנייה העתיקות ביותר בסין, המתועדת כבר בשושלת ג׳ואו (1046–256 לפנה"ס). בשיטה זו יוצקים שכבות אדמה מעורבבות בחול, חרסית ולעיתים גם סיד או חומרים צמחיים, ומהדקים אותן בחוזקה באמצעות פטישי עץ כבדים. פעולה חוזרת זו יוצרת קיר אחיד, צפוף ועמיד להפליא בפני שחיקה, מים ולחצים אופקיים. טכניקת ההאנגטו שימשה לבניית חומות, ארמונות ומבנים ציבוריים, ובהמשך אומצה גם בבניית הטולו של פוג'יאן, שבהם קירות העפר הדחוס מגיעים לעובי של יותר ממטר וחצי ומעניקים למבנה חוזק יוצא דופן ויציבות ארוכת שנים.

לטולו יש בדרך כלל רק שער ראשי אחד, שנשמר על ידי דלתות עץ בעובי 10 – 13 סנטימטרים  המחוזקות במעטפת חיצונית של לוח ברזל. הקומה העליונה של בניינים אלה כוללת חורי ירי למטרות הגנה, והם משקפים היטב את המציאות הביטחונית שבה חיו תושביהם במשך מאות שנים.

תפוצה גאוגרפית ומאפייני הנוף

רוב הטולו, למעט אשכול הטולו דאדי (Dadi) במחוז הואאן (Hua'an), מצויים באזור גאוגרפי קטן יחסית המשתרע על גבול המחוזות יונגדינג (Yongding), נאנג'ינג (Nanjing County) ופינגהה (Pinghe) של מחוז פוג'יאן. חלקם נמצאים גם במחוז גואנגדונג (Guangdong) השכן, בעיקר במזרח מחוז דאבו (Dabu) של מייז'ו (Meizhou). כלל האזור מנוהל כיום כאתר תיירות אחד, "אזור הטולו הנופי של נאנג'ינג" (Nanjing Tulou Scenic Area), שמרכז הכניסה אליו נמצא בעיירה שויאנג (Shuyang) שבתחום נאנג'ינג, ג'אנגג'ו (Zhangzhou). הביקורים במקום כוללים לרוב את הטולו המפורסמים ביותר הן מקבוצת יונגדינג והן מקבוצת נאנג'ינג.

שיאים

חלק ממבני הטולו נודעים גם בשל ממדיהם המרשימים. צ'נגצ'י לו (Chengqilou) ביונגדינג נחשב בעבר לטולו הגדול ביותר, בקוטר 62.5 מטר, אך שוניו לו (Shunyulou) בנאנג'ינג, שנבנה ב-1933, גדול ממנו, בקוטר 74.1 מטר, וכולל ארבע קומות, קיר חיצוני בגובה 15 מטר, עובי של 1.6 מטר, 64 חדרים היקפיים, כניסה ראשית אחת ושתי דלתות צד. אף על פי כן, התואר "הטולו הגדול ביותר" שייך לפושנג לו (Fushenglou), שנבנה בין 1968 ל-1981 וקוטרו מגיע ל-77.42 מטר, והוא ניצב בכפר צ'נדונג (Chendong Village) שבמחוז יונגדינג. הטולו הקטן ביותר הוא קווילין לו (Cuilinlou) בנאנקנג (Nankeng) שבנאנג'ינג, בקוטר 14 מטר בלבד, שנבנה בשנת 1617, ואילו הטולו העתיק ביותר המתועד, הוא צ'ייון לו (Qiyunlou) בכפר שאג'יאן (Shajian Village) שבמחוז הואאן (Hua'an), שנבנה בשנת 1371.

הקשר הגאוגרפי-היסטורי

טופוגרפיית האזור שבו נבנו הטולו מאופיינת בגבעות ובהרים פנימיים של דרום-מזרח סין, אזור מעבר בין רצועת החוף של פוג'יאן לבין רמת גואנגדונג. זוהי סביבת נוף מורכבת של רכסי גבעות, עמקים צרים וטרסות חקלאיות, שבה התפתחה ההתיישבות ההאקית. קרקעות חרסיתיות ומקומיות רבות התאימו לבנייה בעפר דחוס — אחד הגורמים שאפשרו את פיתוח הארכיטקטורה הייחודית של הטולו.

האקלים הוא סובטרופי לח, עם קיץ חם וגשום המושפע ממונסון דרום-מזרח אסיה וחורף מתון. ריכוז המשקעים הגבוה בין אפריל לספטמבר מספק מים רבים לשדות ולאגני האורז, אך גם יצר צורך במבנים עמידים במיוחד ללחות ולסופות עונתיות. עובי הקירות, החצרות הפנימיות, המעטפת הסגורה והפתחים המדורגים משקפים התאמה ישירה לתנאי האקלים: שמירה על טמפרטורה פנימית יציבה, אוורור יעיל בקיץ והגנה מפני רוחות וגשמי מונסון. גם פריסת אריחי הגג הותאמה לצורה המעגלית או האליפטית: האריחים הונחו מלמעלה למטה לאורך קו המדרון, אך מאחר שהגג מתרחב רדיאלית כלפי חוץ נוצרו בין האריחים פערים, שנפתרו באמצעות אריחים קטנים יותר שהוכנסו ביניהם ושמרו על רציפות החיפוי.

בני ההאקה: עם נודד והארכיטקטורה שיצר

בני ההאקה (Hakka) הם תת-קבוצה אתנית-לשונית בתוך האן הסינית, שהתפתחה במהלך יותר מאלף וחמש מאות שנה של נדידות רצופות מדרום סין. שמם, "הא-קה" — כלומר "האורחים" — משקף את היותם קהילות מהגרות שביקשו מחסה והתיישבות באזורים הרריים ומרוחקים יחסית. הגלים הראשונים של אבות ההאקה החלו לעזוב את המישורים הצפוניים של סין בתקופות של אי-יציבות פוליטית ושינויי שלטון, בעיקר בשלהי שושלת ג'ין ובתקופת הדינאסטיות (השושלות) הדרומיות והצפוניות.

נדידות אלה התחזקו בעקבות נפילת שושלת טאנג ותקופת חמש השושלות, כאשר פליטים רבים חיפשו מקומות בטוחים יותר בדרום. עם הזמן נעו ההאקה מאזורי ההרים של חנאן וג'יאנגשי אל גואנגדונג (Guangdong) ולבסוף אל פוג'יאן (Fujian), שם מצאו קרקעות גבעה דלות אוכלוסין ורחוקות מהשלטון המרכזי, שאפשרו להם לבסס קהילות חקלאיות מלוכדות וחסונות.

הנדידות הרצופות הולידו זהות קבוצתית מובחנת שהתבססה על לשון ייחודית ושמרנית, לכידות קהילתית חזקה, מבנה חברתי מושתת על שושלות משפחתיות וצורך בהגנה עצמית עקב היותם "אורחים" באזורים לעיתים עוינים. מכלול גורמים אלה השפיע ישירות על האדריכלות של ההאקה, ובמיוחד על הופעת הטולו — מבני מגורים עצומים, לעיתים עגולים ולעיתים רבועים, שתוכננו כמערכת מרחבית-חברתית שלמה ולא כבתים פרטיים.

נדידתם המתמשכת, תנאי השטח ההרריים, החיים בכפרים מבודדים והצורך בהתגוננות מפני שודדים ושבטים שכנים יצרו מודל בנייה שחיפש מבצר מוגן, מרחב משותף למשפחה מורחבת, חיסכון במקום בקרקע הררית ותכנון יעיל לניהול משאבים כגון מים ומזון. כך התפתחה הארכיטקטורה הייחודית של הטולו — מבנים רב-קומתיים בעלי קירות עבים במיוחד וגגות מעוגלים בפריסה רדיאלית, שנועדו להגן ולהתאים לחיים של קהילה שלמה תחת קורת גג אחת.

למרות השינויים החברתיים והכלכליים של המאות ה-19 וה-20, שמרו בני ההאקה על נוכחותם הרוחנית והתרבותית בטולו, ורבים מהם המשיכו להתגורר בהם ולשמר מסורות עתיקות. כיום הטולו משמשים עדות חיה לדרך חיים שהתעצבה מתוך נדידה, הסתגלות סביבתית, קהילתיות הדוקה וזהות תרבותית ברורה, ומהווים יסוד מרכזי להבנת מורשת ההאקה בדרום-מזרח סין.

אתר מורשת עולמית והכרה בערך הייחודי

בשנת 2008 יונסק"ו (אונסק"ו) הכניסה 46 אתרי טולו של פוג'יאן לרשימת אתרי המורשת העולמית (לייתר דיוק, 46 אתרים, הכוללים כ-100 טולו), כ"דוגמאות יוצאות דופן למסורת בנייה ותפקוד המדגימות סוג מסוים של מגורים קהילתיים וארגון הגנתי ביחסים הרמוניים עם הסביבה". הכרה זו מצביעה על הערך האוניברסלי יוצא הדופן של הטולו, המשלבים בתוכם עדויות לתרבות חומרית עתיקה, ידע אדריכלי מורכב, מערכות חברתיות מגובשות ויכולת הסתגלות מרשימה לתנאי סביבה.

מהו טולו? הגדרה והבחנות

בהתבסס על המשמעות המילולית של המילים הסיניות טו (土; "עפר") ולו (樓; "בניין גבוה"), ניתן לחשוב על המונח "טולו" כתיאור גנרי של מבנה עפר דחוס. עם זאת, זו לא תהיה הגדרה שימושית, שכן, כפי שמציין החוקר של האדריכלות המסורתית של סין, הואנג האנמין, ניתן למצוא בניית עפר דחוס מסוג זה או אחר כמעט בכל חלקי סין.

במקום זאת, עדיף להשתמש בהגדרה המשמשת בפועל בפוג'יאן: טולו הוא בניין גדול, שנבנה עם קירות נושאי עומס מעפר דחוס, ומשמש כמקום מגורים לקהילה — קבוצת משפחות. החלק הראשון של ההגדרה מנוגד לטולו עם מבנים שפשוט משתמשים בעפר דחוס מסביב למסגרת העץ הנושאת עומס; החלק השני מבדיל את הטולו מבתי מגורים קטנים חד-משפחתיים.

עבור הטולו של פוג'יאן באופן ספציפי, הואנג האנמין נותן את ההגדרה הבאה: "בניין גדול רב-קומתי באזור ההררי של דרום-מזרח פוג'יאן למגורים קהילתיים גדולים והגנה, הבנוי עם קיר עפר דחוס נושא משקל ומבנה מסגרת עץ". הגדרה זו מבהירה שהטולו אינו רק מבנה גדול מעפר, אלא בראש ובראשונה פתרון ארכיטקטוני מורכב לצורך קהילתי והגנתי.

אדריכלות ועיצוב: תכנון מורכב לקהילה מאורגנת

תכנון כללי: סגור מבחוץ, פתוח מבפנים

תכנון הטולו של פוג'יאן עקב אחר המסורת הסינית של דיור "סגור מבחוץ, פתוח מבפנים": קיר תחום עם אזורי מגורים מסביב להיקף וחצר משותפת במרכז. בניין קטן במרכז עם חזית פתוחה שימש כאולם אבות לפולחן אבות, פסטיבלים, חתונות ומפגשים חברתיים אחרים. החצר המרכזית שימשה כ"אוויר משותף" המספק אוורור טבעי לכל התושבים. במקרים רבים, היא שימשה גם למטרות חקלאיות כמו ייבוש אורז או כאזור משחק לילדים.

הטולו תוכננו לפי עקרונות פנג שוויי, בהתחשב בכיוון, מיקום המבנים ביחס לגבעות, הנהרות והצמחייה המקומית, במטרה ליצור הרמוניה עם הסביבה הטבעית ולהבטיח זרימת אנרגיה חיובית. בחירת המיקום נעשתה לרוב בזהירות רבה, תוך שימת דגש על הגנה מפני רוחות, גישה למים נקיים וקרבה לשטחים חקלאיים.

סוגי טולו: עגול, מלבן, ארמון וחמש עיניים

אפשר לחלק את הטולו, למספר סוגים עיקריים, כל אחד עם מאפיינים ייחודיים משלו:

• הטולו העגול (Round Tulou) הוא הסוג הנפוץ והאיקוני ביותר. המבנה העגול מאפשר חלוקה שוויונית של מרחב המגורים בין כל המשפחות ויוצר תחושת אחדות וסולידריות. מבחינה הנדסית, הצורה העגולה מציעה התנגדות מקסימלית לכוחות חיצוניים כמו רוח ורעידות אדמה, ומספקת גם הגנה יעילה מפני תוקפים. כל משפחה מקבלת "פלח" אנכי מהקומה הראשונה ועד הקומות העליונות, ולכן כל משפחה נהנית מתנאים שווים.
• הטולו המלבני (Square Tulou) נפוץ בעיקר באזורים שבהם הקרקע הייתה מוגבלת או כאשר היה צורך להתאים את המבנה לתנאי השטח. טולו מלבניים מציעים יותר חדרים מדורגים בצורה ישירה ומאפשרים הקצאת משאבים ושטחים בצורה גמישה יותר. הם משמשים לעיתים קרובות בשילוב עם טולו אחרים, וגם נראים כמבנים נפרדים עצמאיים.
• ארמון הטולו (Palace-style Tulou) הוא תכנון נדיר יחסית שמשלב אלמנטים של אדריכלות המסורתית הסינית עם המבנה הטיפוסי של הטולו. מבנים אלה כוללים לעיתים קרובות קישוט עשיר יותר, ריבוי חצרות פנימיות ופריסה סימטרית שמזכירה ארמונות סיניים מסורתיים. סוג זה משקף את מעמדם הגבוה יותר של המשפחות שבנו אותם, לעיתים סוחרים עשירים או משפחות אצולה.
• הטולו בעל חמש העיניים (Wufeng Tulou, ופנג טולו), כפי ששמו מרמז, משלב חמישה אלמנטים מרכזיים בעיצובו, המסודרים בסימטריה. המבנה מתאפיין בחמש חצרות או מבנים פנימיים המסודרים בצורה מדורגת, והוא משקף היבט מסוים של החשיבה הקוסמולוגית הסינית, המבוססת על רעיון חמשת היסודות והשאיפה ליצירת הרמוניה בין חלקי המרחב. סוג זה נדיר יותר ונבנה בדרך כלל על ידי משפחות בעלות מעמד גבוה או עושר ניכר.

פריסת חדרים: אנכיות והיררכיה מרחבית

במבנה טיפוסי, הקומה התחתונה משמשת כמטבח, חדר אוכל, אזור מגורים והחצר הפנימית. לרוב לא היו חלונות בקומה הראשונה, והגישה היחידה הייתה דרך השער הראשי המבוצר. משום שהקומה התחתונה הייתה הרטובה ביותר, היא לא שימשה לרוב לשינה אלא לפעילויות יומיומיות.

הקומה השנייה שימשה כאזור אחסון למזון, כמו תבואה, אורז ואספקה אחרת. חלונות קטנים יותר מספקים אוורור תוך שמירה על ביטחון. הקומה השלישית וההיקפיות הייתה מעבר לעלייה של לחות, ולכן הייתה יבשה יותר ומתאימה למגורים. חדרי שינה היו בקומה זו, וכאן התגוררו בני המשפחה.

הקומה הרביעית, כאשר הייתה קיימת, שימשה גם היא למגורים. לקומה זו היו גם חלונות גדולים יותר המשקיפים החוצה, מה שאיפשר נוף ואוורור טוב יותר. הקומה העליונה ביותר — לעיתים חמישית — הייתה קומת "הפנטהאוס", והיא כללה לעיתים קרובות מגורים וכן גם חורי ירי למטרות הגנה. קומה זו סיפקה גם אוורור מקסימלי ונוף רחב על האזור הסובב.

כל משפחה קיבלה "סט אנכי" של חדרים — כלומר, כל משפחה הייתה בעלת חדרים בכל הקומות, המסודרים זה מעל זה. משפחה קטנה הייתה בעלת סט אנכי אחד מקומת הקרקע ועד קומת ה"פנטהאוס", בעוד שמשפחה גדולה יותר הייתה בעלת שניים או שלושה סטים אנכיים, המשקפים את גודלה ואת מעמדה בתוך החמולה.

חיי חמולה: קהילה מאורגנת תחת גג אחד

הטולו היו מאוכלסים בדרך כלל על ידי חמולת משפחה גדולה אחת של מספר דורות; לחלק מהטולו הגדולים יותר הייתה יותר מחמולת משפחה אחת. מלבד הבניין עצמו, מתקנים רבים כגון בארות מים, אולם טקסי, חדרי אמבטיה, חדרי כביסה ונשק היו רכוש משותף. אפילו הקרקע והשטח החקלאי שמסביב, עצי הפרי וכו' היו משותפים. תושבי הטולו עיבדו אדמה באופן קהילתי, והסדר זה נמשך עד שנות ה-60 אפילו בתקופת הקומונות העממיות; באותו זמן טולו היה לעיתים קרובות מאוכלס על ידי צוות ייצור קומונה אחד.

לכל משפחה קטנה היה רכוש פרטי משלה, וכל ענף משפחתי נהנה מפרטיות שלו מאחורי דלתות סגורות. בימים עברו, הקצאת הדיור התבססה על הענף הגברי של המשפחה; כל בן נספר כענף אחד. חובות ציבוריות כמו ארגון פסטיבלים, ניקיון אזורים ציבוריים, פתיחה וסגירה של השער הראשי וכו', הוקצו גם כן לענף משפחתי על בסיס רוטציה, כך שכל משפחה שילמה את חובתה לקהילה.

כל ענפי חמולת המשפחה חלקו גג יחיד, המסמל אחדות והגנה תחת החמולה. בתי המשפחה פונים לאולם האבות המרכזי, המסמל פולחן אבות ואחדות החמולה.

אולם האבות שבמרכז הטולו שימש לא רק כמרחב פולחני אלא כציר סמלי שסביבו התארגן חיי החמולה. כאן התקיימו טקסי עונות השנה — כגון הקרבת מנחות בראשית האביב, טקסי זיכרון ביום ניקוי הקבר (Qingming) ופולחני סוף השנה — שנועדו לשמר את רצף הקשר בין החיים לאבותיהם ולבקש ברכה ליבול ולשלום הבית. במקום זה נערכו גם טקסי בגרות לבנים, שבהם צוין מעברם לעולם המבוגרים והשתייכותם הרשמית לשושלת, מהלך שהיה בעל חשיבות עמוקה במבנה הפטרילינארי של ההאקה. על לוח האבות (Ancestral Tablets), שהוצב במרכז האולם, נרשמו שמות הדורות הקודמים, והוא שימש כייצוג רוחני של השושלת כולה; אליו הופנו התפילות, מנחות המזון ופעולות הזיכרון, והוא עמד במוקד ההוויה המוסרית והמשפחתית של תושבי הטולו. מיקומו במרכז המרחבי של המבנה שיקף את מקומו במרכז הזהות הקהילתית — תזכורת מתמדת לכך שהחמולה חיה, מתארגנת ופועלת תחת חסותם המתמשכת של האבות.

כאשר חמולה גדלה, הדיור התרחב רדיאלית על ידי הוספת טבעת קונצנטרית חיצונית נוספת או בניית טולו נוסף בקרבת מקום, ויצירת אשכול כדי להבטיח שהחמולה תישאר יחד. רעיון זה של "הרחבה מרכזית" משקף את החשיבות הרבה שהעניקו בני ההאקה ללכידות קהילתית ולקשרים משפחתיים.

יחסי המגדר בטולו משקפים את המבנה החברתי הפטרילוקלי של בני ההאקה, שבו החמולה מאורגנת סביב קו השושלת הגברי. הטולו שימש בראש ובראשונה ביתה של המשפחה הפטרילינארית — האב, בניו ונכדיו — ואילו הנשים הגיעו אליו לרוב רק לאחר הנישואין, כשהן עוזבות את בית הוריהן ומצטרפות לבית החמולה של הבעל. מעבר זה סימן את השיוך החברתי־משפחתי החדש שלהן והדגיש את התפיסה שלפיה האישה "נוטעת את עצמה" בענף משפחתו של הגבר. בתוך הטולו, פרטיות הנשים הייתה מוגבלת יחסית, שכן המרחבים הציבוריים נשלטו בידי מבני החמולה הגבריים, והמרחב הנשי היה קשור בעיקר לחדרי המגורים ולפעולות יומיומיות כמו בישול, טיפול בילדים וארגון משק הבית. למרות זאת, לנשים היה תפקיד משמעותי בשמירת הרצף התרבותי, בעיקר דרך העברת מסורות, שירים וטקסי משפחה.

דפוסי הנישואין בקרב ההאקה הדגישו יציבות משפחתית ולכידות חמולתית. נישואים נעשו לרוב בין משפחות בעלות מעמד דומה, ולעיתים כחלק מבריתות חברתיות או כלכליות. לאחר החתונה, האישה עברה להתגורר בטולו של משפחת הבעל, בעוד שבנים נשארו בבית הוריהם גם לאחר נישואיהם, כך שנשות האחים חלקו את אותו מרחב מגורים והיו שותפות בחיי היום־יום של החמולה המורחבת. מצב זה יצר רשת יחסים מורכבת בין נשים — בין שיתופי פעולה לבין היררכיות פנימיות — אך גם אפשר להן לפתח מנגנוני תמיכה הדדית בתוך מערכת חברתית שנשלטה פורמלית בידי הגברים. כך נוצרה מציאות שבה סמכות פורמלית הוחזקה בידי הזכרים הבוגרים, אך לנשים היה תפקיד מרכזי בניהול החיים הפנימיים של הטולו ובהבטחת המשכיותו החברתית והתרבותית.

ההקשר ההיסטורי: מבצרים נגד שודדים

מהמאה ה-12 עד המאה ה-19, שודדים חמושים פקדו את דרום סין, והאזורים ההרריים והמרוחקים של פוג'יאן לא היו חריג. אנשי דרום פוג'יאן בנו תחילה מבצרים על ראשי הרים כהגנה עצמית, ומבצרים מוקדמים אלה התפתחו מאוחר יותר לטולו של פוג'יאן. המונח "טולו" (tulou) הופיע לראשונה ברישום המחוזי של ג'אנגז'ו (Zhangzhou) משנת 1573, בתקופת שושלת מינג. במסמך זה צוין כי בעקבות עלייה ניכרת בפעילות שודדים באזורי ההרים, נאלצו כפריים רבים לבנות לעצמם מבנים מבוצרים מוקפי חומה — ובהם גם טולו — כדי לאפשר הגנה עצמית קהילתית.

המבנים לא נועדו להיות בתי מגורים רגילים אלא מבצרים מאורגנים: משפחות שלמות, לעיתים עשרות ואף מאות נפשות, התאגדו בתוך מבנה בודד משותף כדי להגביר את כוח ההתנגדות וההרתעה. לעיתים מספר טולו סמוכים פעלו יחד כיחידה הגנתית אחת, כשהם מחוברים באמצעות מערכת תצפית ושמירה מתואמת; זקיפים עמדו בעמדות קבועות מסביב לשעון, והאוכלוסייה הפנימית הייתה ערוכה לפעולה מהירה.

חוזק מבני: קירות בלתי חדירים

הקירות החיצוניים העבים של הטולו — שני מטרים בתחתית, מצטמצמים למטר למעלה — היו חסינים לחצים ולירי נשק חם. הקטע התחתון בגובה של מטר עד שני מטרים של הקיר החיצוני נבנה לעיתים מגושי גרניט או אבני נחל גדולות. קטע גרניט או אבני נחל זה היה חסין לחפירה, מכיוון שהשכבה החיצונית של אבני הנחל הונחה בכוונה כשהקצוות הקטנים יותר מצביעים כלפי חוץ — לא היה טעם לתוקף לחפור אבני נחל כאלה. גם חפירת מנהרה מתחת לקיר לא הייתה אפשרית, מפני שקיר קטע אבני הנחל הועמק ליותר ממטר אחד מתחת לפני השטח.

קטע קיר העפר נבנה מעפר דחוס יחד עם תערובת סיד-חול-חימר וחוזק ברצועות במבוק אופקיות לקשירה רוחבית, מה שהופך אותו למוצק כמו זה של טירה מערבית. ב-1934, קבוצת איכרים מורדים ממחוז יונגדינג כבשה טולו כדי להתנגד להתקפת הצבא, אשר ירה 19 יריות תותח לעבר הטולו ההוא, אך עשה רק שקע קטן בקיר החיצוני. עובדה זו ממחישה היטב את עוצמת הבנייה ואת יכולת ההתנגדות של המבנה.

הגנת השער: החוליה החלשה המחוזקת

החוליה החלשה במערכת מוקפת חומה הייתה בדרך כלל השער, אך השער של הטולו של פוג'יאן תוכנן במיוחד להגנה. מסגרת הדלת נבנתה מגוש גרניט מוצק גדול; דלתות כפולות נבנו מלוחות עץ מוצקים עמידים באש בעובי של עד 13 ס"מ, מחוזקים בלוחות שריון ברזל עבים. דלת השער הראשית הייתה חסומה במספר עמודי עץ חזקים אופקיים ואנכיים שהוכנסו לחורים בגרניט.

כדי להתגונן מפני אויב המשמיד את הדלתות הקדמיות באש, דלתות מסוימות היו מצוידות במיכלי מים מעליהן כדי לכבות שריפות שהציתו האויב. מערכת הגנה חכמה זו משקפת את התחכום ההנדסי והתכנון המוקדם שהושקע בכל פרט של המבנה.

הגנה אקטיבית: ירי מהקומה העליונה

תושבי הטולו של פוג'יאן השתמשו בנשק חם להגנה אקטיבית, ירו לעבר אויבים מפתחי ירי בקומה העליונה של הבניין. חלק מהטולו של פוג'יאן בנויים עם מסדרון מעגלי לאורך הקיר הפנימי כדי להקל על תנועת אנשים חמושים ותחמושת. מערכת זו אפשרה תגובה מהירה ותנועה יעילה של כוחות ההגנה בעת מצור, והפכה את הטולו למבצר קשה לכיבוש.

סולידריות קהילתית: כוח ההרתעה האמיתי

כדי להתריע מפני סכנה, נעשה שימוש במערכת אזעקה פשוטה אך יעילה: מכות תוף וגונג שנשמעו למרחוק, והתריעו על כל סימן של כנופיות מתקרבות או פולשים אפשריים. הסדר קהילתי זה, שהיה מבוסס על ערבות הדדית, חלוקת תפקידים והדרכה צבאית בסיסית, יצר רמת לכידות כה גבוהה עד שגם כנופיות שודדים גדולות ומאורגנות, לעיתים בהיקף של אלפי ואף עשרות אלפי אנשים, נמנעו מלתקוף את הטולו.

התוקפים הכירו היטב את רמת העמידות שלהם: קירות עפר עבים לגובה רב, מערך הגנתי טבעי של חלונות צרים וחללים פנימיים רב-קומתיים, ותושבים מאוחדים בעלי נחישות להגן על חייהם ורכושם. התיעוד משנת 1573 אינו רק עדות ללחץ הביטחוני שבו חיו תושבי דרום פוג'יאן, אלא גם מקור היסטורי חשוב הממחיש כי הטולו לא היו בראשיתם אייקון אדריכלי, אלא בראש ובראשונה פתרון הגנתי-קהילתי. רק בדורות מאוחרים יותר, כאשר האזור זכה ליציבות יחסית, התפתחו הטולו למבני מגורים מורכבים, עשירים בפרטים אדריכליים ובעלי מאפייני חיים פנימיים ייחודיים.

החיים המודרניים: בין מסורת לשינוי

עם עלייתה של מהפכת הדיור בסין במחצית השנייה של המאה ה־20 ירד ערכם הכלכלי של הטולו באופן משמעותי. המבנים המסורתיים, שנבנו לצרכים חברתיים והגנתיים של עידן אחר, לא התאימו עוד לסטנדרטים החדשים של נוחות, פרטיות ותשתיות מודרניות. הופעתם של בתים מבטון, סלילת כבישים וחיבור לרשתות מים וחשמל יצרו פער הולך וגדל בין איכות החיים בטולו לבין זו שביישובים החדשים, והפכו את החיים במבצר החמולתי למגבלה ולא לנכס. מהפכת הדיור האיצה גם את תהליך העיור: צעירים רבים מבני ההאקה עזבו את הכפרים לטובת ערים ומרכזי תעשייה, שם יכלו למצוא עבודה, השכלה ואפשרויות קידום, ובכך צמצמו את הקהילות החמולתיות שתמכו בקיום הטולו במשך מאות שנים. תהליך זה הוביל לכך שמבנים גדולים ורבי־משפחות נותרו מיושבים בידי קשישים מעטים, ולעיתים ננטשו כמעט לחלוטין, בעוד בעלייהם שמרו על החדרים לשימוש מזדמן בעת פסטיבלים ואיחודי משפחות. כך הפכו הטולו, שבעבר היו מוקדי חיים קהילתיים ומקור גאווה חמולתית, למרחבים שאינם ממלאים תפקיד כלכלי או חברתי מרכזי. רק עם התפתחות תיירות הפנים בשנות ה־90 החלו חלק מהטולו לזכות לתפקיד חדש — כאתרי מורשת וכמקור הכנסה עבור המשפחות שנותרו בהם, תוך יצירת איזון חדש בין שימור עבר לבין התאמתו לעולם המודרני.

אתרים דומים בעולם: קהילות מבוצרות במרחבים שונים

הטולו של פוג'יאן אינם תופעה מבודדת, והם משקפים צורך אנושי אוניברסלי בהגנה קהילתית, ארגון מרחבי יעיל וניצול חכם של חומרי גלם מקומיים. ברחבי העולם ניתן למצוא מבנים ויישובים שמשקפים עקרונות דומים, גם אם בצורה ובתרבות שונות.

1. קסרים וקסורים בדרום תוניסיה, כמו קסר אולד סולטאן (Ksar Ouled Soltane) וקסר ג'ועאמה (Ksar Jouamaa), הם מבצרי-גורן קהילתיים לאכסון תבואה של שבטים ברבריים, שנבנו מאבן וטיט על פסגות וגבעות לצורך אחסון משותף ומוגן של תבואה ורכוש משפחתי. בתוך החצר הפנימית נבנו חדרי אחסון מדורגים, "גורפות", הנערמים בכמה קומות ומייצרים חזית רציפה של תאים קמורים, לעיתים עד ארבע קומות, בדומה לרעיון של מעטפת היקפית משותפת סביב חלל פנימי.
2. אגדירים (Agadir) קהילתיים בדרום מרוקו הם "גורן מבוצר קיבוצי" לאכסון תבואה של קהילות אמאזיג, כגון אגאדיר תסגנט (Agadir Tasguent) או אגאדיר נ'איגרם (Agadir n'Ighram). מדובר במבנים מרובעים או מדורגים הבנויים אבן, עפר ועץ, ובהם תאים קטנים רבים המשמשים כל משפחה לאחסון תבואה, שמן, מסמכים ונכסים, לעיתים עם חומת מגן ומגדלי שמירה סביבם. האגדיר מתפקד כבנק שבטי וכמרכז ארגון חברתי, בדומה לאופן שבו הטולו משמשים גם כמבצר וגם כמרכז קהילתי ומשקי.
3. הקסָרים של דרום מרוקו, אף שנוצרו בקצוות מרוחקים של העולם ובמסגרות תרבותיות שונות לחלוטין, משקפים עקרונות דומים של אדריכלות קהילתית-הגנתית המבוססת על בנייה מאדמה ועל תפיסת המגורים כיחידה חברתית קולקטיבית. בשני המקרים מדובר במרחב בנוי שנועד לאכלס קהילה שלמה לאורך זמן, תוך שילוב של מגורים, אחסון מזון, פעילות יומיומית ומנגנוני הגנה, ונשען על חומרים מקומיים ועל ידע בנייה מסורתי המותאם לאקלים ולסביבה. הן הטולו והן הקסרים נבנו כעולמות סגורים יחסית, עם שליטה בכניסות, קירות עבים ופתחים מצומצמים, מתוך צורך ממשי בביטחון בתקופות של חוסר יציבות, פשיטות ועימותים מקומיים. האדריכלות אינה רק פתרון טכני אלא ביטוי חברתי: היא מחזקת לכידות, משמעת פנימית ותחושת שייכות, וממחישה כיצד קהילות חקלאיות ושבטיות, בסין הדרומית ובצפון אפריקה כאחד, פיתחו דפוסי בנייה דומים כדי להתמודד עם אותם אתגרים בסיסיים של קיום, הגנה וחיים משותפים.
4. אשכול אתרי המורשת "כפרים עם כנסיות מבוצרות בטרנסילבניה" (Villages with Fortified Churches in Transylvania) מתאר יישובים חקלאיים שבהם הכנסייה מוקפת בחומות, מגדלים ומחסני תבואה, והופכת למבצר קהילתי בעת מצור. כמו בטולו, גם כאן ההגנה, אחסון המשאבים והחיים הקהילתיים מתנקזים לחלל מרכזי מבוצר, המשקף מבנה חברתי מגובש של קהילה כפרית.
5. כפרים מעגליים מימי הביניים בדרום צרפת המכונים סירקולאדות (Circulades) בנויים בתכנית מעגלית-קונצנטרית: בתים צפופים מסודרים בטבעות סביב ליבה מרכזית, והרחובות מתעקלים במעגלים. אף שאין כאן מבצר אחד היקפי כמו בטולו, הדגם של מעטפת מגורים רציפה היוצרת טבעת הגנתית סביב מרכז משותף מציג דמיון צורני ותפקודי מסוים.
6. העיר המבוצרת שיבאם (Shibam) בתימן, המכונה לעיתים "מנהטן של המדבר", היא עיר מוקפת חומה של מגדלי-בוץ בני חמש עד אחת-עשרה קומות, שנבנו מלבני עפר מיובשות ושימשו הן כמגורים והן כהגנה מפני התקפות שבטים בדואיים. כמו בטולו, נוצרת כאן מעטפת צפופה של מבני-מגורים אנכיים המאורגנים כמקבץ קהילתי מוגן, תוך שימוש בעפר מהודק כמענה אדריכלי-הגנתי למרחב מדברי מאתגר.
7. טאוס פואבלו (Taos Pueblo) בניו מקסיקו, ארצות הברית, הוא כפר ילידי עתיק הבנוי מרצף מדורג של בתי אדובה (Adobe) רב-קומתיים, הצמודים זה לזה ויוצרים חזית בנויה רציפה סביב חללים קהילתיים מרכזיים. 6המבנה האדריכלי — קירות עבים מעפר, כמה קומות מגורים, סגירות יחסית כלפי החוץ וריכוז החיים הקהילתיים בתוך מתחם משותף — מהדהד במידה רבה את האופן שבו הטולו מאורגנים כיחידה חברתית-מרחבית אחת. יחד עם זאת, הטולו של פוג'יאן וטאוס פואבלו אמנם בנויים שניהם מאדמה, אך הם מייצגים עולמות תרבותיים ואדריכליים שונים לגמרי. הטולו הם מבנים סיניים מסיביים שנבנו בעיקר על ידי בני ההאקה כמבצר־מגורים חמולתי סגור: בניין יחיד, עגול או ריבועי, בעל קירות עפר דחוס בעובי רב, חצר פנימית ואולם אבות, שנועד לאכלס חמולה שלמה ולהגן עליה מפני שודדים. המבנה מאורגן באופן קונצנטרי, מבוצר מאוד, וכולו משקף סדר חברתי היררכי, פנג שואי ולכידות משפחתית. טאוס פואבלו, לעומתו, הוא כפר ילידי של בני הטיוה בדרום־מערב ארצות הברית, הבנוי מלבני אדובה במבנה מדורג של בתים הצמודים זה לזה סביב כיכר מרכזית. אין כאן מבנה יחיד או חומה סביב היישוב, אלא קהילה שבטית פתוחה, שטקסיה ודתה מעצבים את האדריכלות שלה. בעוד שהטולו נועדו בראש ובראשונה להגנה ולדיור חמולתי מרוכז, טאוס פואבלו משקף אורחות חיים מדבריות, מסורת רוחנית עתיקה וארגון קהילתי שונה לחלוטין — כך שהדמיון ביניהם מוגבל בעיקר לשימוש בבוץ כחומר בנייה, אך לא למהות התרבותית והחברתית של המבנה.

סיכום

בעשורים האחרונים הפכו הטולו לא רק לאובייקטים ארכיטקטוניים יוצאי דופן אלא גם לסמל תרבותי חשוב בתודעה הסינית המודרנית. הם מופיעים תדיר בפולקלור המקומי של ההאקה, בשירים, באגדות משפחתיות ובסיפורי מוסר המדגישים נאמנות, לכידות ושורשים משותפים — ערכים שהטולו מבטאים היטב במבנה הסגור והחמולתי שלהם. בתרבות הפופולרית הסינית, ובעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, הטולו משמשים תפאורה דרמטית להתרחשויות היסטוריות ולנרטיבים של זהות כפרית, ונראים לעיתים כ"עולם סגור" המגלם את הקשר בין מסורת, משפחה ומקום. בעשורים האחרונים אף שולבו טולו בסרטים בינלאומיים, דוגמת סרטי האנימציה של דיסני, ובכך קיבעו את דימויים כאחד מסמלי סין העממית.

במקביל לתפקידם בתרבות החזותית, הפכו אזורי יונגדינג ונאנג׳ינג למוקדי תיירות מרכזיים ולמעין אתרי עלייה לרגל תרבותית, הן עבור בני ההאקה המבקשים להתחבר למורשתם והן עבור סינים מכל רחבי המדינה הרואים בטולו עדות לחיי הקהילות הכפריות שקדמו לעידן המודרני. הביקור בטולו נתפס כיום לא רק כחוויה אדריכלית אלא כמעין מסע אל "לב הסין הישנה" — כפרים שבהם ניתן לראות את הדפוסים החמולתיים והטקסיים שעליהם הושתתה החברה במשך מאות שנים. ההכרה של אונסק״ו במתחמים אלו כאתר מורשת עולמית ב־2008 חיזקה עוד יותר את מעמדם הסמלי, והטולו הפכו לחלק מהנרטיב הלאומי של סין: עדות לחוכמה עממית, להתמודדות עם תנאי סביבה מאתגרים וליצירתיות אדריכלית הנולדת מתוך קהילה. כך, הטולו הפכו ממרחבי מגורים מסורתיים לחלק משמעותי מהדימוי התרבותי של סין — גשר בין עבר כפרי למודרניות, בין חמולה עתיקה לזהות סינית עכשווית.

הטולו של פוג'יאן מייצגים יצירה אדריכלית ייחודית שנולדה מתוך צורך אנושי בסיסי בביטחון, קהילתיות והסתגלות לסביבה. הם משלבים תכנון מרחבי מורכב, חוכמה הנדסית, מסורות תרבותיות עתיקות ויכולת הסתגלות מרשימה לתנאים משתנים. כיום, כאשר רבים מהטולו משמשים כאתרי תיירות ומוכרים כמורשת עולמית, הם ממשיכים לספר את סיפור הקהילה ההאקית — עם נודד שבנה לעצמו בית ומבצר בו זמנית, ויצר אחד מפלאי הארכיטקטורה העממית המרשימים ביותר בעולם.