הגיאוגרפיה של קנדה

כתב: גילי חסקין, 30 ביוני 1998; עריכה ועדכון: 10-07-2025

ראו גם, באתר זה: טיול לנובה סקוטיה וניו ברנזוויק, טיול בפרובינציית קוויבק ; תדריך לטיול במערב קנדה; אוכלוסיית קנדה.

אלבום מטיול בפרובינציית קוויבק

אלבום מטיול לנובה סקוטיה

אלבום מטיול למערב קנדה

למצגת דידקטית על הגאוגרפיה של קנדה

גיאוגרפיה

קנדה משתרעת על פני החלק הצפוני של יבשת אמריקה הצפונית ותופסת שני חמישיות משטחה. קנדה נחשבת למדינה הגדולה בשטחה בעולם – 9,976,139 קמ"ר (גדולה פי 482 ממדינת ישראל). למרות ששיעור הריבוי הוא גדול יחסית (1.1%) לארץ מתועשת, מספר תושביה הוא "רק" כ-26 מיליון. זוהי ארץ ריקה (צפיפות האוכלוסין היא רק 2.5 תושבים בממוצע לכל קמ"ר).

גבולות: בצפון – אוקיינוס הקרח הצפוני; במזרח – האוקיינוס האטלנטי; במערב – באוקיינוס השקט ובאלסקה שהיא חלק מארצות הברית; בדרום – בארצות הברית.

מיקומה הצפוני קובע את האקלים הקר, כשהריחוק של מרכז קנדה מן הים רק מקצין אותו. האקלים הקשה מסביר גם את אוכלוסייתה הדלילה.

מבנה

בנופה של קנדה יש אמנם התרוממויות של הרים גבוהים, חלקם מרהיבים ביופיים, אך רובו של השטח הוא מישורי ענק, המעובדים בחלקם הדרומי.

ניתן להבחין, על פי צורת השטח ואופן ההתהוות, בששה אזורים ברורים:

1. המגן הקנדי (המאסיב הלאורנטי)

גוש סלע קדום המשתרע כפרסת סוס, סביב מפרץ האדסון שבצפון. שטחו 5.14 מיליון קמ"ר והוא תופס כמחצית משטח הארץ. דמותו דמות קערה, ששוליה מקומרים כלפי מעלה.

המגן בנוי סלעי גרניט וסלעים מטמורפיים וכן סלעי געש פרה-קמבריים. פני השטח סחופים מאוד. הגובה הממוצע הוא בין 200 ל-600 מ'. בשוליים הצפוניים מגיע לגובה של 2,000 מ' ובשוליים הדרומיים לגובה של 1,500 מ'.

פני המגן היו נתונים לפעילות קרחונית לאורך תקופה ארוכה וכתוצאה מכך הם משופעים בימות גדולות, בנהרות ארוכים ובמורנות. בשולי תקופת הקרחונים הורבדה רצועה ארוכה של אדמות חרסית וטין, המהווים בסיס לחקלאות.

המגן הוא מקור חשוב לאוצרות הטבע של קנדה (ניקל, אבץ, אסבסט, כסף, זהב, אורניום, טיטניום). הצמחייה הטבעית שלו היא מקור חשוב לתעשיית עץ ונייר – מהגדולות בעולם. חלק מהנהרות משמשים להפקת כוח הידרו-חשמלי.

מפרץ האדסון

מפרץ גדול בין חצי האי לאברדור (Labrador Peninsula) לבין הטריטוריה הצפון מערבית. אורכו כ-1,200 ק"מ, רוחבו כ-950 ק"מ. שטחו 1.2 מיליון קמ"ר. מי המפרץ רדודים. עומקו הממוצע 128 מ'. הוא מחובר לאוקיינוס האטלנטי על ידי מיצר האדסון שבין לאברדור ובין איי האדסון. במפרץ איים רבים. למפרץ האדסון משתפכים נהרות רבים, המנקזים את מרבית שטחה של הטבלה הקנדית. המפרץ מזרים עודפי מים רבים דרך מיצר האדסון, אל האוקיינוס האטלנטי. מליחות מימיו קטנה בהרבה מזו של האוקיינוס ובדרומו אינה עולה על 1%. המפרץ קפוא בחודשים נובמבר-אפריל ופתוח לתנועת ספינות בחודשים יוני-אוקטובר. דרכו מייצאים בעיקר עצים. השטחים המקיפים את המפרץ הם מישוריים וברובם מכוסי יערות. האדם הראשון שגילה את מפרץ האדסון היה ג'ון קבוט ב-1498, אך המפרץ נקרא על שם הנרי האדסון, שחקר אותו בשנת 1610 ומצא בו את מותו.

מפרץ האדסון נוצר בתקופה גיאולוגית מאוחרת הרבה יותר והוא מוקף ביצות גדולות מאוד. זהו אזור קשה לגישה וחסר קרקעות חקלאיות, אולם מצויים בו מינרלים רבים.

2. הרי האפלצ'ים הצפוניים

אזור המשתרע לאורך הגבול המזרחי של היבשת, מחופי דרום קוויבק עד קצה חצי האי גאספה בצפון.

זהו רכס ארוך של הרים, הנמוכים יותר ומיוערים פחות מאשר בהמשכם האמריקאי. אילו הרים עתיקים שנוצרו כבר בפליאוזואיקון (ימי הקדם של כדור הארץ), שהפכו בהשפעת הארוזיה לכמעט מישור (פנפליין). אחר כך, בייחוד בתור השלישון, הורם המישור ונשבר. התבלטותם של האפלצ'ים מעל סביבתם היא תוצאה של ההרמה המאוחרת ולא של ההקמטה הקדומה. האפלצ'ים הינם מקרה קלאסי של "היפוך תבליט". הרכסים אינם מצויים באנטיקלינות והעמקים אינם בסינקלינות, אלא להיפך. סיבת הדבר היא שהשכבות התחתונות הן רכות מן העליונות, והארוזיה הגיעה אליהן בקלות, בעוד שהסינקלינות מוגנות יותר על ידי הסחף שהושקע עליהן. רבים משיאי האפלצ'ים, בייחוד בצפון, המתרוממים כהרים בודדים מעל לעמקים ולבקעות, הם שרידי רכסים, שהיה בכוחם לעמוד בפני הארוזיה זמן מרובה יותר מיתר שטחי ההר. האפלצ'ים מהווים בקצה הדרומי מזרחי של קנדה, נוף מבותר של הרים בינוניים, המתנשאים לגובה ממוצע של 500 מ'. כמה פסגות מגיעות לגובה של 1,200 מ'.

חופם המזרחי מפורץ מאוד, רדוד מאוד ומאפשר פעילות דייג. הנהרות קצרים (מלבד הנהר סנט ג'ון) ואינם מתאימים להפקת כוח הידרו-חשמלי.

הפרצות בטורי האפלצ'ים, שבהן עוברים נהרות ונחלים נקראות "פרצות המים" (Water Gaps) ובהן מצויים המעברים הנוחים ביותר שבאפלצ'ים. המעברות הנוחים בין החוף לחבל הימות הגדולות קשורים בקווי השבר בהם נמצאים העמקים של נהר האדסון ופלגו המוהוק. עמק האדסון גובל בצפון עם עמק השופע לנהר סנט לורנס; עמק המוהוק גובל עם שפלת הימות אונטריו ואירי, שבה עוברת תעלה מימת אירי לנהר האדסון. חשיבותה של ניו יורק נובעת ממיקומה על שפכו של האדסון. חשיבותה של מונטריאול היא בישיבתה על נהר סנט לורנס, במוצא הצפוני של עמק השבר של קו האדסון.

3. 3. מישורי הימות הגדולות ושפלת הנהר סנט לורנס

זוהי רצועה מישורית צרה, המשתרעת בין המגן הקנדי בצפון ורכסי האפלצ'ים במזרח. השפלה שנוצרה בתהליכי שבירה, משתרעת לאורך שוליו הדרומיים-מזרחיים של המאסיב הלאורנטי ונושקת לאגמים הגדולים. באזור מצויים חלק גדול מהאגמים המתוקים הגדולים, המאפיינים את הארץ. הימות הללו, שדרכן עובר הגבול בין קנדה לארצות הברית, הן מלאי המים המתוקים הגדול ביותר על פני כדור הארץ.

הימות הגדולות

חמש הימות הגדולות (Great Lakes) , שבאזור הגבול בין קנדה לארצות הברית, שטחן הכולל 245,300 קמ"ר. . הן יוצרות מערכת הידרולוגית מרשימה המחברת את קנדה וארצות הברית,. הימות  מחוברות זו לזו דרך מערכת של נהרות ותעלות, כאשר כל ימה זורמת לזו שלמטה ממנה עד ליציאה לאוקיינוס האטלנטי דרך נהר סנט לורנס.

הנה סדרן מגבוה לנמוך, ממערב למזרח :

Lake Superior – ימת סופיריור – הגבוהה ביותר. גובה פני המים: 182 מטרים מעל פני הים

Lake Michigan ו-Lake Huron – מחוברות זו לזו ויושבות למעשה על אותו מפלס. גובה פני המים: 176 מטרים

Lake Erie – ימת אירי. גובה פני המים: 174 מטרים

Lake Ontario – ימת אונטריו = המנוכה הנמוכה ביותר מבין החמש.

גובה פני המים: 74 מטרים בלבד מעל פני הים

הפרש הגבהים בין ימת סופיריור לימה אונטריו הוא כ־108 מטרים.את רוב הירידה הזו עושים דרך נהר הניאגרה (כולל מפלי הניאגרה) ומערכת סכרי סנט לורנס. הימות מחוברות זו לזו בשרשרת של נהרות ותעלות, ומהוות את מערכת המים המתוקים הגדולה ביותר בעולם.

אפשר לתאר את הימות כמו מדרגות ענקיות, שבהן המים זורמים מגובה של הרמה הגדולה (Lake Superior) אל המישורים הנמוכים של מזרח קנדה.

העומק המקסימלי, 390 מ', נמצא בימה העליונה. הימות הגדולות נוצרו בעידן הקרח האחרון, על ידי הצטברות של מורנות. אזור זה מחובר באמצעות תעלה אל נהר האדסון ועל ידי כך נוצר קשר בין ארבע הימות הגדולות לבין ניו יורק. הודות לנתיב המים של סנט לורנס, השייך לארצות הברית וקנדה, שנפתח לשימוש בשנת 1959, יכולות גם אניות אוקיינוס גדולות להגיע לכל חופי הימות הגדולות, שנעשו על ידי כך לים תיכון בלב אמריקה הצפונית. תעלה נוספת מקשרת אותו אל המיסיסיפי ולמפרץ מקסיקו. מסביב לימות הגדולות מתרכז ישוב תעשייתי וחקלאי גדול, ובו הכרך השני בגודלו בארצות הברית (שיקאגו) והראשון בגודלו בקנדה (טורונטו).

שורה של ימות אחרות, מדרום לצפון, היא זו של ימת ויניפג (Lake Winnipeg), ימת אתאבסקה (Lake Athabasca), ימת העבדים הגדולה (Great Slave Lake) וימת הדובים הגדולה (Great Bear Lake).  כולן שוכנות בקנדה, ויוצרות מעין רצף גאוגרפי מצפון פרובינציית מניטובה ועד טריטוריות הצפון־מערביות (Northwest Territories). זו אחת ממערכות האגמים הגדולות והחשובות בצפון אמריקה, מבחינת מים מתוקים, אקלים, תחבורה מסורתית של האומות הראשונות, ואקולוגיה צפונית.

שטחם של המים והנהרות המתוקים בקנדה וארצות הברית, הוא כ-880,000 קמ"ר.

במישורים אלו, שאורכם כ-600 ק"מ, יושבים 63% מתושבי קנדה, והיא המרכז התעשייתי הראשי של המדינה. בתחומה נמצאות הערים הגדולות מונטריאול, טורונטו ואוטווה הבירה. מישורי הימות הגדולות שבמערב עוצבו בפעילות קרחונית ופני השטח מכוסים גבעות מורניות, עמקי נהרות רחבים ורדודים שעיצבו הקרחונים, ושטחי חרסית. במזרח מצויה רצועת גבעות נמוכות וחשופות, הבנויות סלעים פרה-קמבריים – המשכו של המגן הקנדי, המגיע למדינת ניו יורק בארצות הברית.

ממזרח לרכס זה משתרעים מישורי הנהר סנט לורנס, שהוא הנהר המשמעותי ביותר המנוקז מזרחה.

מאפיינים אותם פני שטח נמוכים, המכוסים סלעי משקע ימיים, שהושקעו בתקופה שלשון הים חדרה לאזור זה, וכן משקעים אלוביאליים שהשקיע הנהר. בתוך סלעי המשקע מבצבצים איי סלעים פרה-קמבריים, היוצרים גבעות המתנשאות מעל פני השטח המישורי. וכן שמונה הרים שנוצרו עקב פעילות געשית. המערבי שבהם הוא הר מַאוּנְט רוֹיַאל (Mont Royal) שבמונטריאול, המתנשא לרום של 233 מטרים מעל פני הים.[1]

האיים שבמפרץ סנט לורנס הם המשכו של סלע זה. הנהרות החשובים באזור הם סנט לורנס ואוטווה, המהווים מקור חשוב לכוח הידרו-חשמלי.

4. . אזור המישורים הגדולים

זהו חבל מישורי-גבעי, (המכונה גם 'שפלת מקנזי') תופס כ-18% משטח המדינה ומשתרע בין המגן הקנדי במזרח להרי הקורדיליירה במערב.

זהו אזור התופש את שטחן של מניטובה, ססקצ'וואן (Saskatchewan) וחלקים מאלברטה. בעבר היה זה אזור של סוואנות וכיום מעובד ברובו. בעיקר דגניים.

המישורים הפנימיים, המכונים גם "המישורים הגדולים" או "הפרריות" הם מירבדים אדירים של סלעים מן הפליאוזואיקון ומן המזוזואיקון, היוצרים נוף העולה במדרגות אחדות, מגובה של 300 מ' במזרח אל 1,500 מ' במערב.

ה"פּרֵרִיָה" הקנדית (Canadian Prairies) היא חלקה הצפוני של הפרריה הצפון אמריקאית, המשתרעת דרומה עד ניו מקסיקו. זהו  מונח גאוגרפי וגאופוליטי המתאר אזור מישורי רחב ידיים במערב קנדה, המתאפיין בנוף פתוח, שטוח עד גלי, ובאקלים יבשתי יבש.  זהו חלק מ"המישורים הגדולים" (Great Plains) של צפון אמריקה.

גובה פני השטח עולה ממזרח למערב – ממניטובה לכיוון הרי הרוקי. הנוף מאופיין ב"עשבוניות" (Grasslands), "סוואנות של פארק" (Parklands) ואזורים של יער-בוראה בצפון. האוזר מתאפיין באקלים יבשתי קיצוני: חורפים קרים מאוד, קייצים חמים, מעט משקעים.  חשופה לסופות שלגים, ברקים וטורנדו. .,

יחסית לסוואנה האפריקאית היה כאן מספר קטן מאוד של מיני בעלי חיים, אך מספר עצום של פרטים.

הקרקעות הפוריות במיוחד במרכז ססקצ'ואן ובדרום מניטובה מהוות את בסיס החקלאות בקנדה זהו "אסם הלחם של קנדה" – בעיקר חיטה, קנולה, שעורה ודגנים נוספים.

בעבר היה האזור מכוסה בקרחונים ובחלקיו המזרחיים  נשתמרו כמה ימות קרחוניות גדולות כגון ימת הדובים הגדולה, ימת העבדים הגדולה, ימת אתאבסקה וימת ויניפג. את האזור מנקזים הנהרות הגדולים מקנזי, פיס וססקצ'וואן. אזורי העיבוד החקלאי ובו קרקעות פוריות, מרוכזים בעיקר בדרום. זהו מקור למחצבים כגון פחם ביטומני, אשלגן וגבס. בראשית שנות ה-90 התגלה שם נפט וגז[2].

הפרריות הקנדיות הן לא רק לב חקלאי וכלכלי של המדינה, אלא גם אזור תרבותי ייחודי עם זהות חזקה של חלוציות, חיי קהילה, ותחושת "מרחב פתוח".

5. . הרכס המערבי

גוש הררי המכסה כרבע משטחה של קנדה. זהו החלק הקנדי של ההרים הרמים, החוצים את מערבה של יבשת אמריקה, החל באלסקה שבצפון ועד לארץ האש בדרום. רכס זה כולל שלושה רכסים ראשיים, שקומטו בתקופת השלישון, וביניהם רמות ואגנים נרחבים.

א. הרי הסלעים (הרוקי)

הרים המתנשאים לגובה של למעלה מ-3,000 מ', ומכוסים בחלקם קרחונים. פסגתם הגבוהה בהר רובסון (Robson)  – 3,954  מ'.

לאורך גבולם המערבי של הרי הרוקי מצוי עמק מרזבה עמוק (Trench) , מהארוכים בעולם (1,170 ק"מ), הנמשך מצפון-מזרח מונטנה עד לדרום יוקון. ממערב לו, מאופיין האזור באגנים, בעמקים וברכסי הרים מקומיים. החלק הדרומי מרכזי של קולומביה הבריטית הוא רמה מקומית נרחבת, הידועה כרמה הפנימית.

הרי הרוקי, הרי הסלעים, הם החלק המזרחי במערכת הרי הקורדיליירה שבמערב אמריקה הצפונית. הרים אלה מתרוממים במתלול העתקים הבולט מעל הרי המישורים שממזרח להם, ומשתפלים מערבה, לעבר הרמות הגבוהות והאגנים הפנימיים המשתרעים בינם לבין הרכסים המערביים של הקורדיליירה. הרוקיז נמשכים לאורך 4,800 ק"מ, ממרכז מדינת ניו מקסיקו עד לפוינט הופ (Point Hope) שלחוף מיצרי ברינג, בצפון מערב אלסקה.

הרים אלה הורמו וקומטו בשוליו המערביים של המגן הלאורנטי בסוף הקרטיקון ובעידן השלישון. תהליך ההרמה לווה לחצים וקימוטים חזקים שגרמו להעתקים חריפים. בכמה מקומות חשפו תהליכים טקטוניים אלו סלעי יסוד וסלעים מותמרים.

לפני ההרמה והקימוט שקעו באזור אבני חול אדומות (פרם), אחר כך גבס (טריאס, יורה), פחם (סוף הקרטיקון). בשלישון פעלה סחיפה נמרצת, שהנמיכה את התבליט לכמעט מישורי. ובמערב, נוצרה בפעילות געשית נמרצת, שפכי לבה, אפר וולקני וכו'. מסימני הגעשיות כיום: הגייזרים שפארק ילוסטון שבארצות הברית.

לאחר השלישון שוב הורמו ההרים. נהרות התחתרו לעומק, ויצרו את התבליט הנוכחי, המצטיין בגיאיות ובקניונים עמוקים. בפלייסטוקן עוצב הנוף על ידי קרחונים.

כיוון הציר העיקרי של הרים אלה הוא צפון-דרום ובאלסקה מזרח-מערב. הם נחלקים ל-4 חטיבות עיקריות, שביניהן אגנים או עמקים עמוקים:

1. הרוקיז הארקטיים – מצפון ליוקון.
2. הרוקיז הצפוניים – מדרום ליוקון עד אגן ילוסטון.
3. הרוקיז המרכזיים – בין אגן ילוסטון בצפון לאגן וויומינג בדרום.
4. הרוקיז הדרומיים – משם ועד ניו מקסיקו.

הרי הסלעים הקנדיים הםהמשכם של הרי הסלעים מארצות הברית. זהו מחסום הררי המהווה את קו פרשת המים של אמריקה הצפונית ומתמשך מאלסקה ועד מקסיקו. אורכם של הרי הרוקי בתחום קנדה הוא 1,550 ק"מ ובהם פסגות רבות ברום של מעל 3000 מ'.

לפני 11,000 שנה קרחון ויסקונסין החל נמס. הקרחונים, שקודם לכן מלאו את הבקעות של הרי הסלעים, נסוגו לכיוון קו פרשת המים. לפני 8,000 שנה כל הבקעות היו חופשיות מקרח. אט אט החלו להגיע הנה ילידים בעקבות הציד וחלקם נשאר.

ב. רכסי מישור החוף

רכס של הרים נושקים לחוף (Coastal Range), הרים אלו מכוסים בחלקם קרחונים. מצפונם הרי סנט אליאס ובהם הפסגה השנייה בגובהה באמריקה הצפונית – הר לוגן (Mount Logan) , שגובהו  6,050.

רכסי החוף נמשכים מצפון לאי ונקובר (Vancouver Island), לאורך חוף היבשת המערבית, עד לדרום מדינת יוקון שבצפון. הם מהווים חלק מהמערכת ההררית הרחבה יותר של הרי הקורדיירה הפסיפית (Pacific Cordillera), יחד עם הרי קסקייד (Cascades) והרי הרוקי.

הגבול המזרחי של רכסי החוף מוגדר לרוב על ידי נהר פרייזר (Fraser River).

תת-רכסים בולטים:

רכס גריבלדי (Garibaldi Ranges) – סמוך לעיירה וויסלר.

רכס טנטאלוס (Tantalus Range) – מצפון-מערב לוונקובר.

רכס וואדינגטון (Waddington Range) – שבו נמצא ההר הגבוה ביותר ברכס: Mount Waddington (גובה 4,019 מ').

רכסי החוף של קנדה (Coast Mountains) שוכנים במערב קנדה, בפרובינציית קולומביה הבריטית (British Columbia), לאורך קו החוף של האוקיינוס השקט.

זהו אזור הררי גבוה, מושלג, מלא קרחונים, יערות גשם ממוזגים ונחלים שוצפים. משמש בית גידול לדובי גריזלי, איילי מוס, ושפע מיני עופות. מהווה יעד לתיירות אקולוגית, סקי, טיפוס הרים וטיולים.

חופי האוקיינוס השקט שממערב למערכת הרים זו מפורצים מאוד ומשופעים בפיורדים.

ג. האיים

לאורך חוף האוקיינוס השקט פזורה שרשרת איים המקבילה לחוף. איים אלו (וביניהם האי ונקובר) הם פסגות שרשרת השוליים המערבית של מערכת ההרים.

6  . האיים הארקטיים

זו קבוצה של יותר מ-56 איים, המשתרעים מצפון למגן הקנדי, על פני שטח של כ-1.2 מיליון קמ"ר. הגדול שבהם הוא האי באפין  (Baffin Island),  ששטחו 473,391 קמ"ר. האיים הדרומיים מישוריים והצפוניים הרריים. נמשכים שם רכסי הרים גבוהים ומבותרים, שפסגתם הגבוהה מתנשאת לגובה של 2,500 מ'. בשנים האחרונות נתגלו שם מאגרי נפט וגז.

הידרולוגיה

פני השטח בקנדה מכוסים ברשת צפופה של נהרות, תעלות וימות. מחצית מימיהם מתנקזים למפרץ האדסון ולמיצר האדסון. הנהר הארוך ביותר הוא מקנזי. הנהר סנט לורנס הוא הארוך בנחלים המשתפכים לאוקיינוס האטלנטי, והנהר פרייזר הוא הארוך בנחלים הנשפכים לאוקיינוס השקט. את נהרות קנדה מאפיינים מפלים ואשדות.

תפרוסת היישוב בקנדה

קנדה היא המדינה השנייה בגודלה בעולם (אחרי רוסיה) , עם שטח של כ־9.98 מיליון קמ"ר — אך אוכלוסייתה קטנה יחסית, עם כ-40 מיליון תושבים בלבד (נכון ל־2025). כתוצאה מכך, צפיפות האוכלוסייה הכללית של קנדה נמוכה מאוד: כ־4 תושבים לקמ"ר. אך צפיפות זו אינה מתארת את המציאות באופן מדויק — כיוון שתפרוסת היישוב אינה אחידה, והיא מושפעת בעיקר מהאקלים, מהגיאוגרפיה, ומההיסטוריה הכלכלית והקולוניאלית של המדינה.

דגם "הפס הדרומי" – The Southern Ribbon

מרבית הקנדים (למעלה מ־80%) גרים לאורך רצועה צרה יחסית — עד כ־300 ק"מ מצפון לגבול עם ארצות הברית. אזור זה מכונה "הפס הדרומי", והוא כולל את:

אונטריו (Ontario) – במיוחד רצועת טורונטו–המילטון–אוטווה.

קוויבק (Québec) – בעיקר לאורך נהר סנט לורנס (St. Lawrence River), עם ריכוזים במונטריאול וקוויבק סיטי.

המערב הקנדי: ריכוזים גדולים גם בקלגרי (Calgary), אדמונטון (Edmonton) ווונקובר (Vancouver).

המזרח הימי: אזור הליפקס (Halifax) בנובה סקוטיה.

תושבי קנדה מרוכזים דווקא בדרום, מהסיבות הללו:

• אקלים מתון יותר – החורפים בדרום קשים, אך פחות קיצוניים מאשר בצפון הארקטי או הפראי.
• אדמות חקלאיות פוריות – בעיקר באונטריו, בפרריות ובמישורים הפנימיים.
• גישה תחבורתית – נתיבי נהרות כמו הסנט לורנס והמערכות הרכבתיות והכבישים מאפשרים תנועה וסחר.
• סמיכות לשוק האמריקאי – רוב הכלכלה הקנדית תלויה בסחר עם ארה"ב, והערים הדרומיות שוכנות בקרבת הגבול.

ריכוזי אוכלוסייה גדולים – מגמה של עיור

יותר מ־80% מהקנדים חיים בערים (urbanized), בעיקר בשלוש המטרופולינים המרכזיים:

Toronto – העיר הגדולה בקנדה (כ־6.5 מיליון מטרופולין).

Montreal – מרכז תרבותי וכלכלי דובר צרפתית.

Vancouver – שער לאוקיינוס השקט, עם גיוון אתני מרשים.

גם ערים כמו Calgary, Edmonton, Ottawa, Winnipeg ואחרות ריכזו אוכלוסייה רבה בזכות פיתוח אנרגיה, חקלאות ושירותים.

הצפון הדליל – תפרוסת מרחבית רחבה, צפיפות דלה

אזורים צפוניים כמו הטריטוריות הצפוניות – יוקון, הטריטוריות הצפון-מערביות ונוונוט (Nunavut). המחוזות הצפוניים של קוויבק, אונטריו ומניטובה. מאוכלסים בדלילות רבה, עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה אינואיטית, מטיס ואינדיאנית – בעיקר בעיירות חוף, יישובי כרייה ותחנות שירות. דוגמה: בעיר Iqaluit שבנוונוט – בירת הטריטוריה הצפונית ביותר – חיים רק כ־7,000 איש, למרות שטחה העצום של נוונוט.

גורמים נוספים לתפרוסת היישוב:

גורמים גאוגרפיים

רכסי הרים (כמו הרי הרוקי) והטונדרה הארקטית מהווים מחסום טבעי להתיישבות.

מחסור בתשתיות בצפון מונע פיתוח מסיבי.

גורמים כלכליים

אזורים עשירים במשאבים כמו נפט, גז ומינרלים (כגון אלברטה) יצרו יישוב זמני־תעשייתי.

חקלאות מתקדמת (בפרריות: ססקצ'ואן, אלברטה ומניטובה) משכה התיישבות כפרית במאה ה־20, אך כיום היא בתהליך עיור.

הגירה והשפעה דמוגרפית

רוב המהגרים החדשים מגיעים לערים הגדולות בדרום – בעיקר טורונטו, ונקובר ומונטריאול.

במאה ה־21, הגירה משמעותית ממדינות אסיה, המזרח התיכון ואפריקה מחזקת את הריכוז העירוני.

אתגרים בתפרוסת היישוב

שירותים ציבוריים: קשה לספק שירותים רפואיים, חינוך ותשתיות באזורים דלילי אוכלוסין.

מתח בין הרוב העירוני לבין המיעוט הכפרי או הילידי.

תחושת בידוד בצפון: במיוחד ביישובים אינואיטיים ואינדיאניים.

הגירה שלילית מאזורים כפריים לפריפריה העירונית – דבר שגורם להזדקנות האוכלוסייה באזורים חקלאיים.

סיכום

תפרוסת היישוב בקנדה מדגימה ניגוד חד:

1. ריכוז עצום של האוכלוסייה בדרום הערים.
2. מרחבים אדירים בצפון – כמעט ריקים מאדם.

זהו שילוב של גאוגרפיה קיצונית, היסטוריה קולוניאלית, ותהליכים של עיור מהיר במאה ה־20 וה־21. כיום, קנדה מתמודדת עם שאלות של שוויון, נגישות ושילוב קהילות בפריפריה תוך שמירה על הפיתוח באזורים ריכוזיים.

אקלים

האקלים יבשתי-קר. ליתר דיוק, אקלימה של קנדה הינו אקלים בוראלי (המילה היוונית 'בוריאס' משמעה 'רוח צפונית'). האקלים מצטיין בחורף קר וממושך ובקיץ קצר.

הגורמים הקובעים את האקלים הם:

א. מיקומה בקווי רוחב צפוניים. במחצית הצפונית שוררים תנאי אקלים ארקטי וסוב-ארקטי; במחצית הדרומית – תנאי אקלים ממוזג-קר.

בקצה הדרום-מזרח של קנדה ובחצי האי אונטריו נמצאת רצועה צרה שמתאפיינת בקיצים חמים.

ב. מבנה פני השטח: רכס הרי הרוקי במערב מונע חדירת רוחות ממזגות מן האוקיינוס השקט.

מכיוון שאין בקנדה רכס הררי המתמשך ממזרח למערב, אין מכשול שיחסום את דרכן של רוחות הקוטב, לחדור בחורף הרחק דרומה. מפרץ האדסון – מרתף הקרח של אמריקה הצפונית – קופא מדי שנה לתקופות ארוכות ומוריד את מידות החום.

ג. זרמי המים החמים העוברים לאורך חופיה המערביים של קנדה וממתנים אותה.

ד. זרמי האוקיינוס האטלנטי משפיעים  באופן משמעותי על האקלים של מזרח קנדה, בעיקר בפרובינציות האטלנטיות: נובה סקוטיה, ניופאונדלנד ולברדור, ניו ברנזוויק ופרינס אדוארד איילנד. השפעות האוקיינוס האטלנטי על האקלים ניכרת ב:

1. המתנה של הטמפרטורות

הים פועל כ"מאגר חום": הוא מחמם את החופים בחורף ומקרר אותם בקיץ, בהשוואה לפנים היבשת. לכן, החורפים רכים יותר מאשר בפרובינציות פנימיות כמו אונטריו וקוויבק.

2. משקעים מרובים

האוויר הלח שמגיע מהאוקיינוס מביא עמו גשם וערפל תכופים, במיוחד בנובה סקוטיה וניופאונדלנד. סופות חורפיות (נור'איסטרים) ושאריות של הוריקנים בקיץ גם כן מקורן באוקיינוס.

3. השפעת זרמים ימיים

זרם הגולף החם מחמם את המים סביב נובה סקוטיה, אך בניופאונדלנד נפגש עם זרם הלברדור הקר, מה שגורם לתנאים קיצוניים יותר וערפילים תכופים, במיוחד סביב העיירה סיינט ג'ונס.

4. שונות עונתית קלה יותר

טווח הטמפרטורות השנתי באזורים החופיים קטן יותר מזה שבפנים הארץ (אקלים ימי לעומת אקלים יבשתי). לדוגמא: העיר הליפקס (Halifax) נהנית מאקלים מתון יחסית לחורף הקנדי, עם טמפרטורות ממוצעות של סביב 0°C בינואר, בעוד שמונטריאול (רחוק מהים) עלולה לרדת ל־-15°C.

הערות

[1] זוהי  גבעה געשית קדומה הנמצאת בלב העיר מונטריאול, והיא מהווה את אחד הסמלים הבולטים של העיר. ממנה נגזר גם שמה של מונטריאול (Mont Réal בצרפתית עתיקה). היום זהו פארק עירוני יפהפה שתכנן פרדריק לו אולמסטד (שתכנן גם את סנטרל פארק בניו יורק).

[2] אזור הפרריות  היה מיושב במשך אלפי שנים על ידי עמים ילידים, כגון הקרי, הסוטו, הדקוטה והבלאקפוט.

במאה ה-19, החלה התיישבות אירופית מואצת, בעיקר בעקבות חוק הקרקעות הדומיניון (1872) והקמת קו הרכבת הקנדית פסיפית (Canadian Pacific Railway).

האזור היה מרכז חשוב במאבקים בין הילידים לבין השלטון הקנדי, כולל מרידות המֶטִיס (מרד רִיאֵל).