ארמון מוניאל בקהיר

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה:

סיור במגדל קהיר ;   רשמים מאסואן ;     מצרים – מפגש ראשון    ;  ביקור במוזיאון המלחמה בקהיר  ; לילות הרמדאן.

קבוצת המטיילים של 'החברה הגיאוגרפית', טסה אתמול הביתה. לאחר טקס הפרידה שכלל חיבוקים, ונשיקות עם הנשים (תוך התעלמות מכללי הזהירות של תקופת הקורונה) ולאחר לחיצות הידיים עם הגברים, הם נכנסו לבית הנתיבות ואני מצאתי עצמי בחוץ, לבדי, עם תחושת הקלה עצומה. למען הסר ספק, זה היה טיול נהדר. גם מהבחינה החברתית. אבל אין קשר בין החיבה למטיילים, הצלחתו של הטיול, ההיזון החוזר המשובח שקיבלתי מהם, לבין תחושת החופש שבאה בעקבות הסרת האחריות. כפי שכתוב בספר ישעיהו: "בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ". תחושה של דגדוג מוזר בכתפיים ומרץ ברגליים. זהו. כבר איני סגור בתוך בועה ישראלית. כעת מטייל ממש. אפוף תחושה מענגת, משחררת, מסחררת של חוצלארץ….

כעבור חצי שעה של נסיעה, אני בלובי המהודר של מלון Grand Nile Tower, הנמצא על אי במרכזו של הנילוס,  באזור שנקרא Gerden City, ממש בלבה של קהיר. זהו מלון משובח למדי, מאד פופולרי בקרב אנשי עסקים. הלובי ענק, צופה על העיר, חדר יפה בקומה 16, הצופה על ה'ג'זירה' – האי הגדול שבלב הנהר ועל מגדל קהיר. אבל כפי שאמר הילטון, מייסד רשת המלונות שנקראת על שמו: הכי חשוב זה ה-LOCATION. אי אפשר להיות יותר מרכזי מזה.

אני לא מניח לעצמי להתפנק. חיש קל אני שועט אל הרחוב. פוסע במהירות נוכח הבתים, שנבנו בסגנון נאו קלאסי בסוף המאה ה-19, אל כיכר תחריר, עם האובליסק שבמרכזה, שמעוררים מחשבות על הפגנות 'האביב הערבי', לפני קצת יותר מעשור. אני זוכר היטב את הנסיעה בכיכר ואת השוטר שאמר לי: "אני לא יכול לתת לילדי דבר ואילו הוא [וברק] נותן לבנו את הכול". זו לא הסערה החברתית הראשונה שהתרחשה כאן. כבר ב-1919, התחוללו כאן מהומות נגד הבריטים, במה שהמצרים מציינים כראשית מאבקם לעצמאות ארוחת צהרים במסעדת "פלפלה" המיתולוגית, לשם הייתי לוקח את המטיילים בשנות ה-80. עם "טעמייה" (כדורי פלאפל מפול), וממולאים משובחים. חזרה למלון, בדרך חולף על פני גשר "קאצר אל ניל", השמור על ידי פסלי אריות ענקיים, בשני צדיו. הליכה מהירה לאי רודה (Rhoda), אל ארמון מניאל (Manial). זהו מבנה בעל יופי בלתי נתפס, המכונה גם "ארמון הנדיבים".

קשה להאמין, בתוך הגבב האורבני של העיר העמוסה והמאובקת, שוכנים גנים טרופיים, עתירי צמחיה, בסגנון של בוסתן שהוא ספק פרסי, ספק אנגלי  ובתווך, בתוך שפע הירק, ניצב  ארמונו של מוחמד עלי, לא השליט המפורסם, אלא של מוחמד עלי תאופיק, אחד הנסיכים בני השושלת האלבנית (Alawiyya ), דודו של המלך פארוק, שהיה הדייר האחרון בבניין הזה.

נכנסים למתחם המפואר, דרך מבנה קבלה הדור למדי ולו חלונות קטנים, מוגפים ב"משרבייה" מגולפת בעץ. המשְרַביה (בערבית: مشربية) היא אלמנט שבכה, מעיין סורג מעוטר,  העשויה לרוב מעץ. המשמשת בפתחי מבנה, חלונות או קירות. התפתחה במטרה ליצור הבדלה בין פנים הבית לחוץ, שתאפשר כניסת אוויר ואור אל הבית, אך לא תפגע בפרטיות. בשעות בהן מואר הבית באור השמש, חלקה החיצוני של המשרביה מואר מאוד וצפיפות חלקי הסבכה אינה מאפשרת למי שנמצא מחוץ לבית לראות את הקורה בתוכו. מתוך הבית, החשוך יחסית לחוץ, ניתן לראות את המתרחש בחוץ.

הקירות מכוסי סטוקו (טיח מעורב באבקת שיש, שנוצק בתבניות) ובהם עיטורי ערבסקות וקליגרפיה, המשווים להם מראה של מעשה רקמה. האילוצים הדתיים, שמנעו מהאומנים המוסלמיים לצייר דמויות, תיעלו את כישרונם לפרחים זעירים ולאימפרוביזציה של האותיות הערביות המבנה הזה יוצר את ההפרדה ההכרחית בין הרחוב המפויח והרועש, לבין השלווה ששוררת כאן. עוברים דרך הריאה הירוקה, לארמון עצמו. ברגע שרק מציצים פנימה, מקבלים הלם מהיופי, מהגודש, מההוד, מההדר. הרצפה, השטיחים, הווילונות, התקרה. קצת דקדנטי. מעורר מעט התנגדות. אבל מרהיב. אין פינה שאינה מעוטרת. דוגמא נפלאה ל"פחד החלל הריק".

המזרח מאד דקורטיבי. בניגוד למערב, שם הקישוט נתפס כתוספת לעיקר, אותו מקשטים, במזרח, הקישוט הוא העיקר, משל לשטיח שכולו מעוטר. סביב חצר קטנה, מרוצפת באריחים יפים, מסודרים  חדרים מפוארים, עמוסי קישוטים, בהם  רהיטים שכולם מלאכת מחשבת, בעיקר מעשה תשבץ "דמשקאי". ארונות, כיסאות, שולחנות, עשויים עץ משובץ בשנהב ובאם הפנינה. ובנוסף לכל אלו, גם  אוסף של חפצי אומנות, חרבות ותכשיטים.

הארמון נבנה בשנים 1899 ועד 1929, בסגנון אקלקטי, שמאפיין את המזרח שנחשף לאירופה. הוא משלב מוטיבים של ארט נובו אירופאי ורוקוקו. לתוך הגודש הזה הוסיפו אלמנטים אסלמיים מכול הבא ליד: עות'מניים, פרסיים, מוריים… נשמע קיטש, אבל הרושם הכללי מפעים ממש. המסגד הסמוך, מכה תדהמה. כולו מכוסה בסטוקו, כולל עיטורים גיאומטריים, ערבסקות, קליגרפיה ופרחים. המחרב (גומחת התפילה), כולו מעוטר במוקרנס (נטיפים), המנבר (במת ההטפה) מעוטר אף הוא. מהתקרה משתלשלות נברשות מזכוכית, כשהרצפה והקירות מכוסים באריחי חרסינה ארמניים, מעשה ידיו של האומן David Ohannessian. להבדיל מהסטוקו, הבולע את האור בדרגות שונות, החרסינה מחזירה את האור ויוצרת רושם קומפקטי ובלתי חדיר.

בנוסף לארמון ולמסגד, נמצא שם חדר הכתרה של החדיבים, כך נקראו בני השושלת. על הקירות תלויות תמונות ענק שלהם, מהמייסד מוחמד עלי, שהגיע מאלבניה, כשליט מטעם השולטן העות"מני מחמוד השני, עד שמאס בו ויצא לדרך עצמאית דרך עבאס, איסמעיל, ששמו נקשר לתעלת סואץ, ועד לפארוק המושחת מכולם, שנאלץ לצאת ממצרים בבושת פנים, בעקבות מהפיכת הקצינים של 1952. להשלמת התמונה, חדר ציד ובו פוחלצים, מפירות מסעות ההרג של הנסיכים, שנהגו לירות בחיות בר להנאתם. על המבנה האחרון אפשר לוותר. במקום זאת, כדאי להתבונן עוד ועוד בעיטורים ובחפצי האומנות.  זכר לימים אחרים ובזוגות טרם חתונתם, לבושים בגדי חתן וכלה, אופטמיים ואוהבים, שבאים להצטלם מול הפאר, בתקווה שיזכו לקמצוץ ממנו.

יצאתי מן הסער, בדרך הארוכה אל הרחוב, הומה, מאובק, מחזיר למציאות הפחות אופטימית של קהיר.