אפרים היה כעשב השדה

אפרים היה כעשב השדה. כעץ שתול על פלגי מים; כאגלי טל רעננים עם שחר, כעלי זית מכסיפים ברוח, כמו דגן מזהיב בשלהי האביב. תמיר כדקל ושגיב כארז. נועד אפרים לאור ולתכלת, אך סופו שנקטל בחרמש הדמים.

אפרים היה יציר כפיה המובהק של הארץ הזאת, טרם שהיתה למדינה. היה בו שילוב של תום ושובבות, רצינות תהומית ורוח שטות. היו לו חיוך שטוף אור שמילא את כול פניו ועיניים צוחקות, שהביעו לא מעט עצב. היו לו ידיים חזקות שהיטיבו לעמול וללטף. היתה בו גם אהבה עצומה לילדיו, לחבריו, להוריו ולכול מה שהאמין בו. היה לו צורך עצום בנתינה, שרק טוב לבו היה גדול ממנו. היתה בו הגינות בסיסית ולימים כך למדנו, גם אומץ לב. אפרים סימל בעיני את הדור הישראלי החדש שצמח כאן: את אֱליק שבא מן הים, את היהודי האוחז בפטיש. הוא היה אחד משורה ארוכה של בני האדמה הזאת, שמבלי דעת הפכו למגש הכסף.

עבור אפרים, היה המוות סוף חייו; עבור משפחתו היה לציון דרך. קוו פרשת המים, שאחריה דבר לא היה כמקודם. עבור אביו, סבנו, היה זה תחילתו של חידלון שסיים את פתיל חייו. עבור אלמנתו היה מותו כוח מניע להיות לילדיהם לאם ולאב גם יחד. עבור ילדיו היה אולי יותר מאשר זיכרון עמום, אלא גם מופת, ללמוד, להצליח ולהגשים את מה שלא הספיק, אולי גם עבורו.

זכה אפרים שהעמיד אחריו ארבעה ילדים ונכדים שהולכים ורבים, מבלי שזכו לחיוך ולחיבוק של סבם. מבלי שרצה, היה אפרים לחלק בלתי נפרד ובלתי ניתן למחיקה מחיינו ומכושר עמידתנו. דרך החותמות שהטביע בנו בחייו, דרך אמונתו ותקוותו, ציווה עלינו להמשיך בדרך שבחר, ללא סופה המר.

ובכול זאת, במקום להתנחם בפועלו ובמקום למלא את רצונו שלא נבכה אחריו, בכול שנה, ביום הזיכרון וביום הכיפורים, אני חש צורך להרים קול בכי תמרורים, בלשון נהי ועגמת נפש; שיבכו השומעים, שיבכו השמים, כי אין אנו עוברים בשתיקה, לא עליו ולא על מותו.