גילי חסקין4-2-2025
אינני חדל להרהר בהצעתו של דונלד טראמפ להעברת כשני מיליון תושבים מרצועת עזה.
בפגישתו עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הציע טראמפ שארצות הבית תשתלט על רצועת עזה ותושבי הרצועה יועברו "למקום אחר" , היינו טרנספר. חזונו של רחבעם זאבי, קם לתחייה.
אין זה הרעיון המופרך הראשון שטראמפ מעלה, אך גם בסטנדרטים הנדיבים של כהונתו ודבריו הציבוריים מדובר בהצעה חריגה. טראמפ — עבריין מורשע, מיזוגן ודמות פוליטית בלתי יציבה — עשה למען שחרור החטופים יותר מכפי שעשה נשיא מכובד וזהיר כמו ג’ו ביידן. בניגוד לקודמיו בבית הלבן, הוא אף הוכיח יכולת להפעיל לחץ ישיר על ראש ממשלת ישראל, יכולת שמנהיגים מתונים ומנוסים ממנו, כברק אובמה ואף ביל קלינטון, לא הצליחו לממש.
גם מבלי להיכנס לשאלות מוסריות, ברורה אי־היתכנותה של ההצעה. לאן יועברו מיליוני בני אדם? כל מנהיג ערבי שיסכים לקלוט אפילו שבריר מהם יסתכן בהפלת שלטונו. קשה להאמין שמישהו טרח לבחון ברצינות את השלכות המהלך על הסכמי השלום עם מצרים וירדן.
ובכל זאת, ראש ממשלת ישראל מיהר לאמץ את הרעיון — מבלי לבקש הבהרות, מבלי להיוועץ בדרג המקצועי, ומבלי להציג מתווה כלשהו. שר הביטחון אף הגדיל לעשות והודיע כי הנחה את צה״ל להיערך ל״הגירה רחבת היקף״ מעזה, ניסוח המעיד יותר על הלך רוח פוליטי מאשר על תכנון ביטחוני.
מפתיעה לא פחות הייתה התגובה הציבורית. רעיון חסר שחר, שהוצג ללא עבודת מטה וללא בסיס מדיני או משפטי, חולל גל של אופוריה. לא רק מתנחלים ופובליציסטים המזוהים עם ערוץ 14 התמסרו לאשליה; גם אותו מחנה עמום המכנה עצמו ״המרכז״ נסחף בהתלהבות. הצהרה אחת, תלושה מהמציאות, הספיקה כדי להפוך דכדוך לאומי לשיכרון חושים. אפילו בני גנץ, שמעולם לא נודע כמי שמוביל חשיבה עצמאית נועזת, מיהר להכריז שלישראל ״יש רק מה להרוויח״ מן המהלך.
יש מי שנכנסו לייאוש, אך בעיניי מדובר בעיקר בבלון ניסוי. ייתכן שטראמפ הכניס כאן ״עז״ שנועדה להיגרע בהמשך משא ומתן; ייתכן שמדובר בתמרון פוליטי שנועד לייצב את הקואליציה או להשיב אליה שותפים סוררים. כך או אחרת, טרנספר לא יתרחש. הרעיון יתפוגג, וטראמפ יעבור לספין הבא. לאחר מכן נתעורר ונגלה כי גם תושבי עזה וגם אנחנו נותרנו באותו מקום.
ובכל זאת, יש מקום לדאגה. בנימין נתניהו שב מזירה בינלאומית עם הישג פוליטי משמעותי. האיש שמחנה המחאה מיהר להספיד צבר בחודשים האחרונים כוח פוליטי, בין השאר הודות להישגים הצבאיים ובעיקר הודות לחלוף הזמן מאז 7 באוקטובר. כעת, במקום להתמודד עם שאלת טיפוח חמאס והמחדל הגדול בתולדות המדינה, הוא יוכל להוביל קמפיין המבוסס על פנטזיית ״עזה הריקה״. השיח הציבורי יוסט מן האחריות והכישלון אל חלום חסר סיכוי של פתרון קסם.
הסכנה האמיתית ברעיון אינה ביישומו, אלא בעצם הלגיטימציה שניתנה לו. הצעה שבעבר נחשבה מוקצה הפכה לפתע לנושא לגיטימי לדיון. טראמפ אינו מסוגל להזיז אפילו אלפי עזתים, אך הוא החדיר את רעיון הגירוש אל לב השיח. מרגע זה, פוליטיקאי שיישאל על כך באולפן טלוויזיה לא יוכל לפטור את הדברים בהינף יד; עצם ההתייחסות מנרמלת אותם. מי שיתנגד בקול רם יסומן מיד כ״שמאלני״.
ומכאן גם הפרדוקס: אותם פרשנים שלא יפסיקו להתריע מפני רעיון של פינוי המוני של מתנחלים מן הגדה המערבית, מתקשים להסביר מדוע גירושם של פלסטינים מעזה הוא רעיון סביר לדיון. אם מותר לדבר על העברתם של מי שחלקם חיים ברצועה מאות שנים — או לפחות מאז 1948 — מדוע הפך טאבו רעיון פינוי של אזרחים ישראלים שהגיעו לשטח לפני חמישה עשורים בלבד?