קובה – צ'ה גווארה וחינֶטֶרָס

כתב: גילי חסקין

קרא גם: קובה – סיור בארץ המתעוררת.  תולדות קובה מאז משבר הטילים ועד ימינו 

האסוציאציות המיידיות לשם "קובה" הן בדרך כלל מוסיקה, סלסה, חופים, צ'ה גווארה, פידל קאסטרו ולמרבה הצער גם מחנה השבויים בגווטאנמו… קובה היא גם געגועים לגיבורים מהפכניים; לניצחון האידיאלים, געגועים לחופש ואהבה. מוסיקה כבר אמרנו?

 

 

עבור רבים, קובה היתה פעם מחוז של כיסופים, געגועים רומנטיים. יענקל'ה וורסאנו, חבר קיבוץ פלמ"חים, יצא ב-1962, בשליחות "למרחב", לסקר את קובה שלאחר המהפכה. אמריקה סימנה את קאסטרו כאויב, הביזיון של מפרץ החזירים היה ברקע, הגולים הקובנים סיפרו על דיכוי אך יענקל'ה, שהיה עיתונאי בתחילת דרכו ואיש "הקיבוץ המאוחד" היה מוקסם מהמהפכה ועם שובו פרסם בעיתון מאמרים מרוחים באדום זוהר.

חלפו שנים, קובה הסתגרה מאחורי חומות של קומוניזם, צ'ה גווארה עזב ואחר כך נרצח, ברית המועצות כבר לא מה שהיתה פעם, גלאסנוסט, פרסטרויקה וקובה נעזבה לעצמה, עם מלאי של סוכר וללא כסף סובייטי.

מסך הברזל התרומם. הגעתי לשם, מלא ציפיות וחלומות מגן העדן הסוציאליסטי, שם ראיתי שהדולר, שהיה פעם מוקצה מחמת מיאוס, הפך למטבע עובר לסוחר, נערות בוגרות אוניברסיטה עובדות כנערות ליווי ודיוקנו של צ'ה גווארה, גיבורם של ההיפיס בשנות ה-60 מתנוסס על גבי חולצות שמחירן $5 דולר. צריך לראות כדי להאמין. גיבור הנעורים, אליל המהפכה ב-$5.

הזמנים השתנו. האסוציאציה המיידית לשמע השם "קובה", היא לא להבה ולא זקן של נואם תיאטרלי, אלא אי טרופי ירוק. גם קצב הסלסה שאי אפשר לעמוד בפניו, חופים שטופי שמש, עשן הסיגרים המפורסמים ומועדוני לילה בהם הרגליים רוקעות עד השעות הקטנות. "הברוגז" האמריקאי שממשיך לשחק ג'ורג' בוש הבן הינו השריד האנכרוניסטי האחרון לאותה תקופה של המעוז הקומוניסטי שמול חופי ארה"ב.  יענקל'ה וורסנו הפך בינתיים לפרופ' יעקב עובד, עדיין חי בקיבוץ פלמ"חים ומחייך לעצמו סלחנות של מי שעבר הרבה ויודע שמי שלא היה סוציאליסט בנעוריו היה רשע, אך מי שנשאר כזה הינו רק נאיבי.

קובה, אי טרופי קאריבי, "ארץ חמדה שאיש טרם ראה כמוה" כמאמר קולומבוס כאשר נחת כאן לראשונה ב- 1492. אי באורך של  1200 ק"מ, צלופח ארוך וצר של רכסים מוקפים עמקים ומישורים פוריים, שמש נצחית, חופי תכלת ועצי קוקוס, כל מה שהופך מקום לחלומו של כל נופש. באי פזורות ערים קולוניאליות מפוארות ומתפוררות, זכר לשלטון הספרדי הממושך.  ברחובותיה של הבירה הוונה, נוסעות מכוניות אמריקאיות משנות ה-50, מעין מצבות נעות לשלטון ה"יאנקי" של פעם ומעניקות תחושה של סרט ישן. בסמטאות הצרות מנצנצים אורותיהם של בארים קטנים, עם רום מצוין מקנה הסוכר המקומי, להקות מוסיקת סלסה ורומבה בכל פינת רחוב ואולי החשוב מכל: עשרה מיליון קובנים חייכנים ומסבירי פנים.

 

 

קובה היא חלק מהאיים האנטיליים הגדולים, יחד ג'מייקה, היספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית) ופורטו ריקו. נראית כסיגר בין האצבעות של פלורידה ויוקטן. נמצאת בלב הים התיכון של האמריקות, מעט דרום לחוג הסרטן ובכניסה למפרץ מכסיקו. בין האוקיינוס האטלנטי בצפון והים הקריבי בדרום. שטחה של קובה הוא 110,922 קמ"ר. שווה בגודלה לבולגריה. מעט קטנה מלואיזיאנה או מהאי הצפוני של ניו זילנד. אפשר להכיל את כל סקוטלנד, צפון אירלנד ווילס בתוך הארץ הקריבית הראשית. קובה היא הגדולה והמערבית ביותר ב"איי הודו המערביים" (האיים הקריביים"). גדולה כמעט כמו כל האיים האחרים גם יחד. האי הגדול שבארכיפלג הקובני הוא קובה (105,007 קמ"ר) והוא הגדול בשרשרת איי האנטילים הגדולים אורכו 1,250 ק"מ ורחבו נע בין 31 ק"מ ל191- ק"מ. זהו האי ה-15 בגודלו בעולם. אורך קוו החוף: 3735 ק"מ. מוזר ככל שיישמע: לקובה גבולות יבשתי עם ארה"ב: המחנה הצבאי של ארה"ב בגווטנאמו. אורכו 29 ק"מ.  האי השני בגודלו הוא אי הנעורים (Isla de Juventud) ששטחו 2,200 קמ"ר. בער נקרא "אי האורנים" (Isla de Los Pinos) ושימש כמושבת עונשין. כיום הוא יעד תיירות פופולארי. חופי קובה מפורצים מאד. בחלקם הם בנויים צוקים גבוהים ובחלקם הם חוליים.

 

צילום: נועם סלע

 

לקובה אקלים סובטרופי נעים, הודות להשפעה מבורכת של רוחות הסחר הצפוניות-מזרחיות. הודות למבנה המתון והמאורך של האי, כמעט כל המקומות נהנים מהשפעת הרוחות הממזגת ולפיכך כמעט ואין הבדל בטמפ' בין החורף לקיץ. ההבדל היחידי הוא בין העונה היבשה (נובמבר – אפריל) לעונה הרטובה (מאי-אוקטובר). הלחות היחסית (81% בקיץ ו79% בחורף), גורמת לטמפ' מוחשית (עומס חום) גבוה.

כמות הגשמים הממוצעת היא 1375 מ"מ בעונה הגשומה יורדים 1059 מ"מ ובעונה היבשה 316 מ"מ.  החודשים הגשומים הם ספטמבר-אוקטובר. הגשמים העזים ביותר יורדים במזרח, במקום בו ההרים תופסים את הגשמים הבאים מהאטלנטי. ההוריקנים מתחילים להיווצר בחוף האטלנטי של האנטיליים הקטנים, ממשיכים צפונה-מערבה לקובה וצפונה לפלורידה והבהאמאס.. עצמתן 250 קמ"ש, אך אינן מסוכנות לאדם המסתתר בבית מודרני.

 

אוכלוסיה
בקובה חיים כ-11.5 מיליון תושבים. הריבוי הטבעי בקובה הוא מהנמוכים ביותר באמל"ט (1.1%) וגידול האוכלוסייה נמוך אף יותר בגלל בריחתם, הגירתם או גירושם של מאות אלפי קובנים לארה"ב. במיאמי לבדה יושבים למעלה מ-700,000 קובנים.
מתוכם, 51% הם מולטים; 37% לבנים; 11% שחורים; 1% סינים.  הבריחה לארצות הברית דלדלה את הגורם הלבן באוכלוסייה.

 

 

כל ילד קובני לומד בבית הספר שכאשר קולומבוס ראה לראשונה את קובה ב- 27 באוקטובר 1492, הוא הכריז: "זאת הארץ היפה ביותר שעיני בני אנו ראו". קולומבוס הוא הגיבור הלאומי הראשון של קובה, אך זה הפותח גם את עידן חורבנה.  החטא הקדמון הוא חטאם של הספרדים. מהר מאוד, כאשר נידלדלו מרבצי הזהב המועטים, החלו המתיישבים החדשים לכרות יערות ולברא קרקעות לגידולים חקלאיים. המתיישבים הספרדים פגשו בקובה "אינדיאנים" שהתגוררו בבקתות חומר מקורות בכפות דקלים, ניזונו משורשי ירקות ומציד, ועישנו טבק ששימש גם לרפואה ולפולחן. תושבים תמימים אלו נתקלו לפתע במחלות אירופאיות לא מוכרות, אשר קטלו בהם מיליונים ויחס מחפיר.

 

עברו שנים עד שהכנסייה הכירה בכך שגם לברברים הללו, עובדי האלילים יש נשמה. הילידים חוו עבדות נוראית ללא תנאים מינימאליים והרג וענישה על כל מעשה שלא תאם את ראיית העולם של הכובשים הספרדים. מבלי להתכוון לכך, חיסלו הספרדים את אוכלוסיית הילידים. הם מספר המתיישבים הספרדים לעומת זאת, גדל במהירות. וב1520- היו בקובה שבע ערים, רובן סמוך לחופים: ברקואה (Baracoa), שהיתה מקום הנחיתה הראשון של הספרדים, הוואנה (Havana), סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba) טרינידד (Trinidad),  ביאמו (Bayamo), פוארטו פרינסיפה (Puerto Prnicipe) הנקראת היום קמגווי (Camaguey) וסנקטי ספיריטוס (Sancti Spiritus). עד אמצע המאה ה-16 הוסיף הישוב לגדול, ואולם משכבשו הספרדים את יבשת אמריקה הדרומית, עברו לשם רבים מהמתיישבים בקובה ומספר תושבי האי ירד. למרות זאת, בניגוד לייתר חלקי קובה, שהלכו ונזנחו, הוואנה הלכה והתפתחה, משום שבנמלה התרכזו האניות העמוסות במתכות האצילות, טרם שהפליגו חזרה לספרד. ספרד הועידה לקובה תפקיד אסטרטגי בעיקרו, בקבעה את הוונה למקום המפגש של צי ספרד באמריקה בדרכו חזרה לספרד.

כאשר המתיישבים נותרו בלא כוח עבודה יעיל לטיפול בגידולים, החלו לייבא עבדים שחורים מאפריקה להחליף את הילידים האמרינדים(האינדיאנים) שכוחם לא עמד להם עוד. העבדים השחורים הובאו מאפריקה לראשונה ב-1526, כדי לעבוד במטעי קנה הסוכר, אך חשיבותם גברה רק בעשור האחרון של המאה ה-16. האפריקאים התגלו כעמידים יותר בפני מחלות וכעובדים חרוצים ובעלי כוח סבל ראוי לציון, בעזרת השוט כמובן. כל זה הותיר את קובה ארץ דו גזעית: מיעוט של אוליגרכיה לבנה עשירה ורוב של עבדים שחורים. עם השנים, כיוון שבתחילה הספרדים הגיעו ללא נשים, החל עירוב הגזעים שיצר מולאטים ברמות תערובת שונות וזהו העם הקובני של היום.

בעשור השני של המאה ה-19 מרדו ארצות אמריקה הלטינית בשלטון הקולוניאלי, אולם בעלי המטעים הקובנים העדיפו שגשוג כלכלי על פני עצמאות פוליטית, מתוך פחד שבעקבות העצמאות העבדים יתקוממו, כפי שקרה בהאיטי השכנה. הספרדים הטילו על קובה משטר צבאי נוקשה ואיבה עמוקה נוצרה בין הקריאולים (ספרדים ילידי אמריקה) הקובנים לבין הספרדים. העבדים מרדו לעתים תכופות, ובהדרגה הצטרפו אליהם הקריאולים.

במחצית השנייה של המאה ה-19, היתה קובה יצרן הסוכר הגדול בעולם, וענף זה היה הממוכן והמשוכלל ביותר. משק המטעים וזיקוק הסוכר הולידו בעיות חמורות בחברה ובמדיניות: אחרי שנאסר סחר העבדים הכושים, הובאו פועלים סינים ומכסיקנים בתנאים של עבדות למחצה וגיוונו עוד יותר את פסיפס הגזעים רווי המתחים. שלטון ספרד, המושחת והבלתי יעיל, עורר התנגדות גוברת ודרישה לאוטונומיה.

בראש תנועת העצמאות עמד המנהיג הדגול ביותר שקם לקובה – חוסה מרטי (Jose Marti) שהיה גם משורר, מחזאי ועיתונאי מחונן, נואם שהקסים את כל שומעיו ומנהיג כריזמטי, שהצליח לאחד את העם הקובני נגד הספרדים.  מרטי הטיף למאבק לחופש ולבניית חברה צודקת הדואגת לטובת כל תושביה והזהיר מפני תלות בארצות הברית. העיסוק בחוזה מרטי איננו היסטורי גרידא. הוא כמעט אקטואלי, מפני שאין להבין את הרקע הרעיוני של המהפכה הקובנית מבלי ללמוד על חייו, הגיגיו ופועלו של חוזה מרטי. [בכך למשל, בנאום ההגנה של פידל קסטרו במשפט שנערך לאחר כישלון המרד ב-26 ביולי 1953, הוא דיבר על כך שהמרד היא למעשה חובתו כקובני.  הוא ציטט את דברי "המבשר" (Apostol), כפי שכונה מארטי: "האדם המאפשר על ידי כניעה למעשי עוול ומרשה לכוח ברוטאלי לרמוס את מולדתו, איננו ראוי ליחס של כבוד"]. חוזה מרטי נשאר סמל קובני. לאחר שמרבית מנהיגי העולם נפלו קורבן לשחיטת פרות קדושות ולניפוץ מיתוסים, מעטרת דמותו המשופמת של מרטי, כמעט כל פארק בקובה.

מלחמת העצמאות נמשכה מ -1895 עד 1898 ומרטי היה מראשוני קרבנותיה. המורדים שרפו את מטעי סוכר והספרדים השיבו בכליאת התושבים במחנות. הרפובליקה הקובנית הוקמה ב-1902, בסיועה של ארצות הברית ובחסותה, ולמעשה הפכה לגרורה שלה. קובה העתיקה את המשטר הנשיאותי של ארצות הברית, אך הוא היה מושחת ובלתי יעיל. כל עוד כלכלת הסוכר שגשגה, המשטר נותר יציב, אולם בעקבות המשברים בשנות העשרים צמחה תנועה מהפכנית בראשות סטודנטים שדגלה במאבק לעצמאות ולניקיון כפיים.

לאחר תקופה ארוכה של אנרכיה, עלו לשלטון של מנהיגי קבוצות סטודנטים, אולם תקופתם הצטיינה בשחיתות ובהתארגנות של קבוצות מחתרת אלימות, שהחלישו את המשטר הדמוקרטי. ב-1952 תפס את השלטון, במהפכה ללא שפיכות דמים, פולחנסיו בטיסטה (Batista) שנתמך על ידי ארצות הברית. הוא שלט כדיקטטור צבאי, אולם חלק גדול מן האוכלוסייה תמך בו בתחילה, בשל  השפע הכלכלי שבני המעמד הגבוה והבינוני נהנו ממנו. עם הזמן, פער המעמדות הוליד התנגדות שהפכה לשנאה לבטיסטה, של חלק גדול  מהציבור.

פידל קסטרו, עורך דין צעיר שהחליט להיאבק בבטיסטה, קיבץ סביבו קבוצת צעירים, ויחד הם יצאו ב-26 ביולי 1953, למתקפה חסרת סיכוי נגד המבצר הצבאי מונקדה (Moncada), שבעיר סנטיאגו דה קובה. רוב המורדים נהרגו בקרב או נרצחו לאחריו, על ידי כוחות הביטחון של בטיסטה. קסטרו נכלא, אולם בשנת 1955 קיבל חנינה ויצא לגלות למקסיקו, שם הכיר את ארנסטו-צ'ה-גווארה, שהצטרף למהפכנים הקובנים וחברים נוספים, כמו ריקרדו וולף, שתרם מהונו להצלחת המהפכה והיה לימים שגרירה של קובה בישראל. בסוף 1956  הפליגו המהפכנים הצעירים לקובה ביאכטה גראנמה (Granma), אולם התגלו על ידי כוחותיו של בטיסטה ורובם נהרגו. קבוצה קטנה של ניצולים הצליחה להימלט להרי הסיירה מאסטרה (Sierra Maestra) שבמזרח המדינה והפכה לגרעין של הכוחות המהפכניים שנלחמו ברודנות. במקביל, התגבשה התנועה המהפכנית גם בערים וקסטרו הפך למנהיג המורדים.

העיסוק במהפכה הקובנית מחזק את הטענה כי אין היסטוריה אלא היסטוריות. הראייה האמריקאית הרשמית ראתה בקסטרו מנהיג של חבורת גנגסטרים שעצרו תהליך הבראה שתכנן בטיסטה. הראייה הקובנית שונה וכמותה הראייה המהפכנית בעולם כולו.  מנקודת מבטם, קובה היתה לפני המהפכה לבית הזונות, לחצר האחורית של ארצות הברית. כאן סידרו את העניינים המפוקפקים של השכנים הצפוניים. כאן נפגשו העשירים: ברוני הסמים, סנדקי המאפיות, גנגסטרים ושאר טיפוסים. כאן שרצו המרגלים מכל הצדדים ונתנו השראה להמינגווי בכתביו. כאן הלבינו כספים, העבירו נשק, הימרו ושתו, חגגו במועדוני לילה ומסיבות פרועות וביום השתזפו בשמש הקריבית ובחופי התכלת. כאן ניצלו את הארץ על בניה הצעירים ובנותיה וקינחו בסיגר טוב. היש קרקע פורייה מזו למהפכה?

 

 

באחד בינואר 1959 נמלט בטיסטה מקובה והשלטון נתפס על ידי המהפכנים. קסטרו, מנהיג כריזמטי ונואם מלהיב, התקבל על ידי העם כמושיע וראה את עצמו כיורשו של חוסה מרטי. הממשלה הכריזה על צדק חברתי ועל הפסקת התלות בארצות הברית, והלאימה את החקלאות, את התעשייה ואת השירותים. רבים מבני המעמד הבינוני שעסקיהם הולאמו יצאו לגלות בארצות הברית. ארה"ב ראתה בכך ראשית חדירה סובייטית לאזור ואחיזה בו. האמת היא שארה"ב במו ידיה יצרה אפשרות זו של הסתננות וברה"מ מיהרה לנצל אותה. בתגובה על העסקה המסחרית עם ברה"מ באה החרפה נוספת ביחסי ארה"ב עם קובה, שהפכה למערכה כלכלית אינטנסיבית שנמשכה שמונה חודשים. באוקטובר 1960 ניתקה ארה"ב את כל קשריה כלכליים המסועפים עם קובה והחלה לגבש מדיניות של חרם ומצור כלכלי. התוצאה המיידית היתה החרמת הרכוש האמריקאי באי. החרם הכלכלי שהטילה ארה"ב על קובה ובריחת מתנגדי משטר, ביניהם בעלי הון לשעבר, רק החמירו את המצב והקצינו את מדיניותו של קסטרו. כל השטחים החברתיים והכלכליים כמו החינוך העיתונות, התחבורה, האיגודים המקצועיים וכו', עברו לפסים של פיקוח ממלכתי גמור. בסוף אותה שנה היתה קובה דיקטטורה קומוניסטית. מעתה אם אך החזיק קובני בהשקפות אנטי-קומוניסיטיות, היתה זאת עילה למעצרו.

 

צילום: נועם סלע

 

ביוזמת הסי.איי.אי נערכה ב-1961 הפלישה למפרץ החזירים (Bahia de Cochinos) – פעולת נפל של גולים קובנים לתפיסת השלטון, שהפכה לניצחון של קסטרו. במציאות של "המלחמה הקרה" נאלץ קסטרו להסתמך על ברית המועצות וארצו הפכה לגרורה סובייטית. טילים ארוכי טווח שהציבו הסובייטים בקובה גרמו למשבר הטילים של אוקטובר 1962. המצב בין הגוש הקומוניסטי לארצות הברית כמעט שנדרדר בשל כך למלחמה גרעינית, אך לבסוף נכנע חרושצ'וב ללחץ של קנדי וסילק את הטילים. הוא לא עשה זאת בחינם. אמריקה שלמה במטבע קשה: סילוק הטילים שלה מאדמת תורכיה ובעיקר, התחייבות שלא לפלוש עוד לקובה. מעיין צ'ק ביטחון לשלטונו של קסטרו.

קובה שמרה על דרך משלה לקומוניזם כשהמאפיינים הבולטים בה הם הדגשת המאבק האנטי אמריקאי, פופוליזם והישענות על מלחמת גרילה. בסוף שנות ה- 60 ובשנות ה- 70 הידקה קובה את יחסיה עם מדינות רבות באסיה ובאפריקה, במיוחד עם הרדיקליות שבהן. קובה שקיבלה מברה"מ אספקה שוטפת של מצרכים ודלק במחיר מסובסד, ושילמה עליהם באמצעות המהפכה המתמדת לעולם השלישי. לסובייטים היתה קובה נכס פוליטי ראשון במעלה, ללא שום יחס לממדיה; בשנת 1989 עדיין הוזרם לאי רבע מכלל סיוע החוץ של ברה"מ לעולם השלישי. המהפכה שיפרה את מעמדים הכלכלי של העניים ובתנאים הסוציאליים, אולם נכשלה בניסיון להקים תשתית כלכלית עצמאית .

גן העדן לפועלים, שלהקמתו הטיף קסטרו מאז ומתמיד לא התגשם בארצו יותר מאשר בשאר מדינות הגוש הקומוניסטי. הכלכלה המתוכננת הביאה למחסור מתמיד ולצורך בקביעת הקצבות מזון. קולותיהם של מתנגדי המשטר הושתקו ועל התקשורת הוטל פיקוח. כל עוד היתה ברה"מ הפטרונית, אספקת המזון והנפט של קובה היתה מובטחת. בחסות הסיוע יכול היה קסטרו לשלוח סיוע לארצות אמל"ט העניות ולארגן מהפכות באפריקה. אבל בסוף העשור התשיעי של המאה ה-20, צינורות הסיוע החלו להיסתם.וקובה נאלצה להפסיק לסייע למאבקים מזויינים בחו"ל ולהתמקד במשבר הכלכלי העמוק בבית, שהוחמר בשל אובדן שותפות הסחר הסוציאליסטיות. ההתאוששות היתה קשה וכואבת והאמברגו הכלכלי קשה מאי פעם. כאשר קרסה האימפריה הסובייטית ותזרים המזומנים פסק, קרסה כלכלת קובה. כאשר סין וארצות אחרות כבר צעדו לעבר רווחה כלכלית, קובה החלה מתלבטת בקשר לעתידה. אמנם, האי נותר מעוז הקומוניזם האחרון. אך החלום על חברה אוטופיסטית פינה את מקומו למציאות שבה קשור השגשוג הכלכלי ביכולת להשיג דולרים מתעשיית התיירות או מקרובים בגלות.

בשנת 1991 צומצמו שטחי העיבוד החקלאי בשליש, בגלל המחסור בדלק  וקציר קנה הסוכר נעשה בידיים. עם הורדת מחירי הסוכר והעלאת מחירי הדלק היתה לקובנים תחושה כי נזרקו כעצם גרומה לכלבי המערב. קסטרו נשאר על כסאו כנגד כל הסיכויים. קובה עברה את השנים הקשות בתולדותיה, 1993-1992, ושרדה. קובה עמדה לפני משבר קשה בערכים ובפני מצוקה כלכלית לא פחות קשה. מחיר ההישרדות איננו רק המחסור הנורא במזון, תרופות ודלק, אלא פתיחת האי לקפיטליזם.  קובה מתמודדת עם הבידוד הפוליטי והגלובליזציה באמצעות פתיחות כלכלית, אך תוך שמירה קפדנית על המסגרת הפוליטית המהפכנית

החל מאפריל 1991 פורסמו הקלות בנסיעות לחו"ל וביולי 1992 נוסחה חוקה חדשה שעיקרה בחירות ישירות של חברי הקונגרס חופש דת, מתן היתר למכור רכוש ציבורי לידיים פרטיות ועוד. באוקטובר 1994 הוקמו ברחבי קובה שווקים חקלאיים פרטיים כדי לסייע בפתרון בעיות המזון. המפלגה הקומוניסטית ביטלה את הגדרתה כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית ובמקום זאת הכריזה על עצמה כמפלגה הפועלת ברוח גיבור החופש חוסה מרטי. הורחבו סמכויותיו של קסטרו והוא הוסמך להכריז בשעת הצורך על מצב חירום. הממשלה הקובנית משכה משקיעים זרים בהם גם ישראלים במסגרת של יוזמות משותפות בתחומי החקלאות, הביו-טכנולוגיה ובעיקר בתחום התיירות, התופסת בהדרגה את מקום הסוכר כמקור העיקרי למטבע חוץ. חשיפת התושבים להשקעות זרות ולתיירות גרמה להתפתחות כלכלה דולרית מקבילה, שפגע בשוויון החברתי ומעמיד