סיפורה של חולדה

כתב: גילי חסקין; 18-06-2020; עדכון: 21-06-2025

נגיע לחולדה במסגרת הסיור בעקבות מאורעות תרפ"ט.

עניינינו במקום הוא באנדרטת העבודה וההגנה ובית הרצל.

הקיבוץ

חולדה (חֻלְדָּה) הוא קיבוץ בשפלה במועצה אזורית גזר..

הקיבוץ צמוד לצידו הצפוני של כביש 411. מצידו המזרחי של הקיבוץ נמצאים יער חולדה וקיבוץ משמר דוד. כ- 2 קילומטר ממערב לקיבוץ נמצא כביש 6. כ-2.5 קילומטר מצפון לחולדה נמצא מושב פדיה. סמוך ליער חולדה נסללה 'דרך בורמה', שפתחה את הדרך לירושלים שהייתה תחת מצור בזמן מלחמת העצמאות. הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1930 על ידי, תנועת 'גורדוניה'.

מקור השם

מקור השם חולדה מהכפר הערבי בעל אותו שם אשר שכן מזרחית לקיבוץ (היום נמצא שם היישוב משמר דוד). יש המייחסים את השם לחולדה הנביאה ויש הקושרים אותו להיסטוריון וחוקר חלוצי בן המאה ה-14 – אבן חלדון[1].

יער הרצל

לאחר מותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בשנת 1904, הוחלט לטעת בחולדה יער לזכרו ולבנות במרכז’ו בית מרשים על שמו. לצורך כך, החליטה קק"ל על מפעל "תרומת עצי זית": קרן שתאסוף כספים לטובת רכישת נחלות ונטיעת עצי זיתים לנטיעת כרמי זיתים לזכר הרצל.

בנק אנגלו-פלשתינה רכש בשנת 1905 כ-2,000 דונם באזור חולדה עבור התנועה הציונית. ב-1907 החלו בנטיעת עצי זית ביער לזכרו של הרצל. הוקמה משתלה בבית עריף, באזור בן שמן של היום. בשנת 1908 החליט המשרד הארצישראלי, בראשות ארתור רופין, להקים חוות חקלאיות, לצורך הכשרת פועלים לעבודת האדמה ולהתיישבות. הוקמו חוות בחיטין, בכנרת, בבית עריף (בן שמן) ובחולדה והועמדו לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך מצאה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, שתפקידה העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ, את החוות החקלאיות כשיטה מתאימה למימוש תכניותיה.

רופין מינה את האגרונום משה ברמן, כמנהל העבודה בחוות בן שמן. ברמן היה בעל מקצוע מוכשר, אולם לא היה לו קשר נפשי ושותפות אידיאולוגית עם צעירי העלייה השנייה ולכן הסתכסך עמם מיד בתחילת העבודה. הוא העדיף להעסיק פועלים ערביים, בנטיעת עצי זית[2]. נטיעת יער על שמו של הרצל, על ידי פועלים ערבים עוררה התמרמרות בקרב פועלים יהודים. ברמן טען שלא השיג פועלים יהודים. לאחר משא ומתן בין ברמן לפועלים, סוכם על שילוב פועלים יהודים במשתלה, לצד פועלים ערבים. עם זאת, קבוצת פועלים מהמושבות באזור, שהגיעה לביקור במשתלה, התכנסה לאספה ובלהט ההתלהבות, מספר פועלים עקרו כמחאה את השתילים שנטעו הערבים, וכדי לא להזיק לקרן הקיימת נטעו אותם מחדש. אירוע זה של העסקת פועלים ערבים פגע בתדמיתו של ברמן בקרב הפועלים בארץ.

חוות ההכשרה בחולדה

ב-1909, הוקמה, סמוך לכפר הערבי ח'ולדה (כיום משמר דוד), חווה ומשק חקלאי מגוון של ההסתדרות הציונית להכשרת העולים ארצה. במקום נבנה הבית המפואר שנקרא על שם הרצל[3].

ראו גם, באתר זה: הפועלים בעליה השניה

החווה של חולדה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, שקיבל את תפקידו כמנהל החווה בזכות הקשרים ו"פתק" ההמלצה שהביא בכיסו מאוטו ורבורג הבוטנאי היהודי-הגרמני הידוע, אחד מעמודי התווך של הציונות בגרמניה ויושב ראש ההסתדרות הציונית. מסופר כי ארתור רופין קיבל אותו לעבודה כיוון שלא היה לו נעים לסרב לוורבורג. בריש התגורר בגפו בקומה השנייה של הבית. לפועלים והתיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר ניסיון ויידע מועט על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000. רופין אמר על בריש שלפחות היה בקיא במלאכות הבית והיטיב לסרוג[4].

האווירה היתה עכורה, והיחסים בין המנהל לפועלים לא הבטיחו טובות. תחת מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינתה חולדה את פניה והפכה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב. החווה בחולדה, ביחד עם חוות הלימוד בבן שמן, נחשבו בציבור הפועלים הארצישראלי לבית יוצר למשק חקלאי, עבודה עברית, וראשית הווי פועלי עברי עצמאי[5].

בימי מלחמת העולם הראשונה, עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה, התמודדו עם מחסור קשה במים ועם הארבה שפשט בארץ וכילה את הנטיעות. בתום המלחמה, התיישבו בחולדה קבוצות של חלוצים, שהביאו עימם את רעיון הייעור לשם כיסוי שטחים חשופים. בין החלוצים היו זאב סמילנסקי, ואהרון בן ברק, שהיה ממייסדי נהלל. הסופר יזהר סמילנסקי נולד כאן. החלוצים נטעו אורנים ופיתחו ענפי חקלאות שונים. הם אמרו: "נייער את ההר, נחייה אותו וגם ניישב". ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. היה יער עצי סרק הראשון בארץ ישראל. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

מאורעות תרפ"ט

המגינים התעלמו מההתלהמות הלאומית הערבית ולא התעניינו באירועי הכותל המערבי בסתיו 1928, שהסלימו למאורעות הדמים שנודעו אחר כך כ"מאורעות תרפ"ט". ביום חמישי הם חשו שמשהו עומד להתרחש. ביום חמישי בלילה, ה-22 באוגוסט, הופיעו לקראת חצות, שני שוטרים מתחנת המשטרה ברמלה. מנהגם הפעם, היה שונה מאשר בדרך כלל. הם לא ירדו מעל סוסיהם ואף לא עצרו כדי לשתות מים. הם הנחו את השומר להיות ער קורה סביבו ולהזעיק אותם בשעת הצורך, על ידי ירייה באוויר, או שריקה במשרוקית. ביום שישי ה-23 באוגוסט, קיבלו ידיעה על האירועים בירושלים. אחד מאנשי המקום הגיע למפקדת "הגנה" בתל אביב וביקש עזרה. יוסף חריט, שעליו הוטל לחלק את החברים לתפקידים השונים, הנחה את  יעקב אברמסון, איש 'השומר ' לשעבר[6] להגיע לחולדה. הוא פגש ברחוב את אפרים צ'יזיק וזה ביקש ממנו להצטרף. הם הגיעו ברכב מיוחד לחולדה בשבת אחר הצהרים.

באותו זמן בערך, הגיעו ברכבת, גם הגברים שנסעו יום קודם לתל אביב, שבו. אברמסון אסף את הגברים ולמד על מצב הנשק ועמדות ההגנה. בחולדה היה ארגז נשק ממשלתי ובו כ-12 רובים קנדים (ברישיון) ועוד כמה רובים ורימונים בלתי חוקיים מורשת הגדוד העברי[7]. אברמסון וצ'יזיק הורו לאלתר לחפור שוחות, למלא שקי חול ולנקות את  כלי הנשק. וכן, הדריכו השניים, את אנשי החווה בשימוש בנשק. המתח עלה ובהנחיית אברמסון,  ישנו החברים בלילה, בבגדים ובנעליים. השומרים ראו אש מכיוון כפר אוריה. ביום ראשון הגיעו לחולדה עוד כעשרים חברי "הגנה" מתל אביב ומרחובות, שהחלו לבצר את המקום. ביום ראשון בבקר, הגיע אוטובוס מטעם המשטרה, אסף את מתיישבי כפר אוריה והעביר אותם לרחובות. בעוברם דרך חולדה, יעצו להם השוטרים, אנגלים וערבים, להצטרף אליהם ולעבור לרחובות. הם סירבו בנימוס אך פינו את הנשים והילדים. נותרו במקום 18 חברים. החברים לא יצאו לעבודה מחוץ לחצר. ביום ראשון, במהלך היום, הצטרפו עוד ששה מגינים, שנשלחו לעזרה, מטעם ה'הגנה', במושבות הדרום. באותו יום, לפנות ערב, הגיעו מתל אביב, ברכבת, עוד עשרה אנשים לתגבורת, ביניהם גם יהודה סנדלר, איש הגנה מנוסה,  שמונה כ"שלישי" לפיקוד, אחרי אברמסון ואפרים. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט יחסי, למעט ניסיון של ערבים, להצית את הגורן, אך השומרים הניסו אותם ביריות. אפרים עודד את האנשים לשיר ואמר: "רק בשתי דרכים יוכלו להוציא אותנו מכאן – או לשבי או לקבר". השומרים התלוצצו ביניהם  מדוע לא יהרגו. כל אחד נתן סיבה: אחד התחתן, לאחר משימה אחרת. אפרים פלט: "אני החופשי שבכולכם – ועלי הגורל". בבקר יום שני, מסיבה לא ברורה, עזבו שבעה מאנשי התגבורת, ברכבת לתל אביב ושנים הבטיחו לשוב בערב. החל מהבקר, זוהתה תסיסה בקרב הערבים באזור. הצופה על הגג, דיווח כי הערבים בכפר חולדה, מתכנסים לאסיפה תחת עץ התאנה. אחר זיהה ערבים נוהרים מכפרי הסביבה. יחזקאל בוקס כתב ברישומיו, שערבים נראו שהם פורקים מרכב, מכלי נפט. מאוחר יותר, בהתקפה, הם אכן הציתו את הגורן והעצים שסיב החווה.

בשעה 17:30 אחה"צ, יצאו צ'יזיק ובן ציון גלילי, לאסוף את שני המגינים, שהבטיחו לחזור, מתחנת הרכבת בוואדי סראר. בדרכם לשם, הם זיהו התקהלויות של ערבים. גלילי הציע לשוב, אך צ'יזיק סירב להפקיר את החוזרים לבדם בתחנת הרכבת[8]. החברים לא באו. בדרכם חזרה, ראו השנים, שערבים יורדים לואדי סראר, כדי לחסום בפניהם את הדרך, אולם הם הספיקו לעבור אותו. הערבים החלו לירות לעברם, אך הם לא פגעו וכמה חברי חולדה הניסו אותם ביריות. הם שבו לחווה בשעה 18:30, כשהם מותקפים ביריות ורואים כיצד  המוני ערבים נוהרים לחולדה מכול עבר[9].  מיד עם כניסתם נפתחה ההתקפה על חולדה. המון עצום נהר לכיוון הגורן והחורשות ולא נרתע מפני היריות. כשמספר המתקיפים הגיע למאות ועמם באו נשיהם, חמוריהם וגמליהם, כדי לשאת את הביזה והשלל. המגינים ויתרו על התכנית המקורית, היינו, להתפצל לשתי קבוצות, כשאחת מהן תפעל בחצר והשנייה בקצות החורשה שמסביב לבית הרצל. במקום זאת, החליטו המפקדים, לרכז את כולם בחצר ולהתגונן בפנים. הפורעים העלו את הגורן באש והלהבות האירו את חשכת הלילה. הם הקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליה. אפרים הציב את האנשים בחצר, בחמש חוליות הגנה מסביב. לפי העדויות, היה כל הזמן רגוע לגמרי, שלט בעצמו היטב, נתן פקודות והיה "חזק כפלדה". החצר לא היתה מבוצרת כראוי ובלתי מתאימה להגנה. המקום המוגן העיקרי, היה הבית העומד מאחורי החצר, במרחק של כמאה מ' ממנה. החברים זחלו אחד אחד והגיעו עד הבית. בריאיון שערך דנצ'ו ארנון עם יחזקאל בוקס, שהיה אחד החברים המרכזיים בקבוצת חולדה, סיפר האחרון כי אפרים הספיק לתת פקודה, "מהר לסגת אל הבית".

אפרים צ'יזיק רץ לפתע לכיוון הבית, אולי משום שהרובה שלו התקלקל והא רצה לתקנו. אולי נותר ללא תחמושת. כמו כן, ביקש להתייעץ עם אברמסון ששהה בבית פנימה. הוא הספיק להגיע סמוך  לפתח הבית, שם נפגע מכדור. יחזקאל בוקס וחבר נוסף, הכניסו אותו הביתה. לא היו חומרי חבישה, כי אלו רוכזו על ידי אפרים. אברמסון שאל אותו: "מה לך"? אפרים השיב "אני מת" ובאנחה כבדה הוציא את נשמתו. לאחר מות אפרים, התרכזו כל האנשים בקומה העליונה. לדברי חבר הקבוצה אריה גשטט, הכדורים הלכו ואזלו ורבים מהם אף לא היו ראויים לשימוש, משום שהיו מיושנים. חלק מן הרובים, שנמצאו במשק עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, לא פעלו בשעת הצורך. המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בשעה 23:00 הגיע כוח בריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה, פתחו עליהם הבריטים באש, ביחד עם המגינים. ארבעים גופות של ערבים נספרו במקום. השוטרים הבריטים התפעלו מעמידה של קומץ בחורים בפני אלפי פורעים. המגינים העלו אור נר והתייחדו עם זכרו של אפרים. הם הרימו יד ונשבעו להגן על קידוש העם והארץ. השוטרים – ביניהם גם קצין ושוטר ערבים – הרימו אף הם את ידיהם ועמדו עמידת דום של כבוד. הפורעים, ביניהם נשים וילדים, ניצלו רגעי הפוגה אלה, פרצו לתוך החצר שדדו ושברו מכל הבא ליד. השוטרים הבריטים עזבו ובשטח נותרו רק הקצין והשוטר הערביים. ההתקפה התחדשה הקצין הערבי, עבד אל רחמן, ניסה להסות את היורים והם כינו אותו לגנאי: "עבד אל יאהוד". בשעה 01:00 אחר חצות, שבו השוטרים הבריטים בכוח גדול וציוו על המגינים לעזוב מיד. הם לא שעו לבקשת המגינים להישאר עד הבקר. לאחר ויכוח, פינו הבריטים  את המגינים בכוח, אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק, בטענה שהם דואגים לחיים ולא למתים. מייג'ור קוק, המפקד הבריטי טען, שאם ייקח את גופתו של אפרים, יהיה עליו לקחת גם את גופותיהם של הערבים. אלו שניסו לקחת את הגופה, הוכו בקתות הרובים, כשיעקב אברמסון התעקש, סטר לו מייג'ור קוק על פניו. לאחר שהחברים נאלצו להוריד את גופת אפרים מהאוטובוס, פקד אברמסון, להשליכה אל הגורן הבוער, לבל יחללוה הערבים.

רק ב-31 באוגוסט 1929 חזרו לחולדה כמה מהמגינים, ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה[10]. עיריית תל-אביב הציעה לקבור בתחומה את צ'זיק, שנתפס עתה כגיבור לאומי. אך לבסוף הוחלט שעצמותיו צריכות להישאר במקום שעליו מסר את הייו. את קברו כרו, כמה סמלי, במחרשה. המשק נשרף ונחרב עד היסוד.

במהלך המאורעות נסגר העיתון "דבר" בצו השלטונות הבריטיים (כמו גם עיתונים עבריים נוספים). הבריטים העדיפו ליצור ערפל מכוון. ב-30 באוגוסט, עקף 'דבר' את הצנזורה, והופיע בשם "דבר הימים האלה". בעמוד הראשון נדפסו כל שמות ההרוגים: "חללינו המעונים, הטבוחים והנספים במערכה, על קידוש שם המולדת". בדפים הפנימיים נכתב תיאור קרב חולדה, "מפי משתתפים", ללא ציון שמם. לאחר הפסקה כפויה של 10 ימים חידש 'דבר' את הופעתו ב-2 בספטמבר וכעבור ארבעה ימים נכתב על אפרים צ'יזיק". כמה זה אופי [אופייני] בשביל אפרים [שנפגע כאשר קם וקפץ], אשר לא ידע את הזחילה ואת הזוחלים לא חיבב. ככה נופלים האחרונים לנסיגה והראשונים בשורה. האין זה מזכיר את מותו של טרומפלדור".. יהי זכרו שמור אתנו".

הקרב תואר בשירו של יהודה קרני, בו הוא מצדיע ל"לביאים", גורי יהודה, שעמדו בגבורה. קרני גרם לרבים לטעות בעניין מספרם של מגיני חולדה, לאחר שנקב בשירו במספר "עשרים ושלושה", השוטרים הבריטים מנו את המגינים בשעת הפינוי ומספרם עמד על שלושים וארבעה. מקורו של המספר השגוי בדיווחו של חבר הקבוצה אפרים גרשט, שלימים הודה שהוא המקור לטעות[11].

החוּלְדָאִים

לֹא בִּיֵּשׁוּ אֶת הָעָם

הָיָה לֵיל גְּבוּרָה

לַיְלָה קָר, לַיְלָה חַם

זָרְמוּ אֲלָפִים

אֲלָפִים עֲרָבִים

וּבְחוּלְדָה –

אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְבָאִים

הַחֻרְשָׁה נִשְׂרְפָה

הֶחָצֵר כְּבָר שְׁדוּדָה

הֲיִסּוֹגוּ מֵחוּלְדָה

גּוּרֵי יְהוּדָה!?

וְהֵם מִתְבַּצְּרִים

בְּבֵיתָם מִבְנִים

אֶפְרַיִם נָפַל –

חַי שְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים

הָיָה לַיְלָה קָר

לַיְלָה חַם, בַּחוּרִים

נֶעְתְּקוּ הַמִּלִּים

אֲבָל דִּבְּרוּ כְּדוּרִים

וּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים

בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל

הֶאֱדִירוּ בַּקֶּרֶב

אַחֲרֵי חֲצוֹת לֵיל

אייב קהאן, עורכו של עיתון היידיש האמריקאי "פורוורטס", הגיע ארצה בינואר 1930, כדי לסקר את המאורעות ושהה כאן כשלושה שבועות הוא ביקר בחולדה ההרוסה יחד עם ארבעה מחברי הקבוצה ורשם מפי החברים בפירוט את אירועי הקרב. לרבות קבורתו המאוחרת של אפרים צ'יזי'ק[12]. בביטאון 'מערכות, פורסמה בכסלו תש"ה, סוף  1944, סקירה מקיפה על קרב הגנת חולדה. על פי הסקירה הזאת, חיבר יזהר סמילנסקי, את סיפורו "החורשה שבגבעה"[13],. בסיפור מגולל יזהר את פרשת הקרב בפירוט. הוא שומר על העובדות בצורה נאמנה למקור, תוך עיצוב ספרותי של דמויותיהם, מחשבותיהם והדינמיקה הקבוצתית ביניהם. יזהר מעניק בספר שמות בדויים. כך למשל, אפרים הוא "אברשקה" ויהודה סנדלר הוא "שרגא". כמו כן, הוסיף שמות לאנשים, ששמם לא נזכר בקרב ב"מערכות"[14].

בשנה הראשונה לאחר הקרב, חיבר המשורר אורי צבי גרינברג, שלושה שירים, בהם הוא מביע את זעמו על מה שאירע לאפרים. הראשון שבהם הוא "בשם המתים האלמים"[15]. אֲנִי דָּם מִדָּמוֹ הָאוּמְלָל שֶׁל אֶפְרַיִם אִישׁ חֻלְדָּה /
הוּא מֵת, הוּא אִלֵּם. אֲנִי חַי וְתוֹבֵעַ חַיָּיו / מִיַּדְכֶם בִּלְשַׁכַּת הַגָּזִית.

בשיר "שאלת תם" שנכתב באותו חודש, כתב אצ"ג":  "אֵינְכֶם רוֹטְטִים שֶׁמָּא יַחְמֹד זֶה הַדָּם… /
וְיַאְדִּים אֶת שְׂפַתְכֶם / אֵינְכֶם רוֹטְטִים; שֶׁאֶפְרַיִם אִישׁ חֻלְדָּה / יָבוֹא כְּסִיקָרִיק וְיִטְעַן כִּי שִׁקַּרְתֶּם.".

אפרים צ'יזיק

צ'יזיק, שהפך לאחר מותו לסמל לעמידת הגבורה של חולדה בתרפ"ט, לא היה בחייו איש חולדה. למעשה נקלע במקרה להגנת המקום עליו הקריב את חייו.

אפרים נולד בשנת 1899 בטומשפול שבאוקראינה. בשנת 1906 עלה ארצה עם הוריו (בריינה ושמואל) ואחיו (שרה, חנה, ציפורה, מניה, חיה, רבקה, אהרון וברוך). במהלך נדודיה בארץ ישבה המשפחה בסג'רה, שם נולד צעיר הבנים, יצחק[16] במושבה כנרת, ולבסוף השתקעה במושבה מלחמיה (היום מנחמיה).  אפרים למד בבית הספר החקלאי בבן -שמן , וכאשר עברה המשפחה למושבה כינרת, חזר אפרים הביתה, כדי לסייע בעבודת המשק. אחיו יצחק סיפר על אודותיו: "אפרים השתתף בתחרויות הסוסים שהיו נערכות בין אנשי "השומר" והערבים ולמרות גילו הצעיר יצא לו שם של רוכב מצוין. אפרים הצטיין גם בתחרויות ההתאבקות ובקליעה"[17]. במלחמת העולם הראשונה גויס אפרים, עם עגלתו ופרדותיו, לעבודות כפייה של הצבא הטורקי. הוא הוביל עצים שנכרתו בגליל להסקת קטרי רכבות. מסופר כי פעם אחת, כשראה שוטר טורקי מצליף בעגלון יהודי, לא היסס והוציא את השוט מידו. בתום המלחמה, יצא צ'יזיק ליפו, מטעם המרכז החקלאי והשתלם שם בווטרינריה. מאוחר יותר התגייס לגדוד העבודה והועסק כווטרינר בעין חרוד ובתל יוסף.

בי"א באדר תר"פ נהרגה אחותו שרה צ'יזיק בהגנת תל חי. אפרים הוא שהודיע למשפחה על האסון והוסיף: 'הלילה לנו להתאבל ולהאשים את מישהו באבדן אחותנו… והננו מוכנים למלאות את מקום הנופלים". לאחר נפילתה, כתב אפרים לאחיו: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך[18]. במאורעות תרפ"א (מאי 1921) הגיע צ'יזיק לתל אביב ונפצע בשכונת נווה שלום, כאשר פורעים ערביים ניסו לפרוץ אליה. לאחר מכן שב לעבוד במשק הוריו במלחמיה. עלם יפה תואר ורב כישרונות, היה התגשמות האידאל של בן הארץ. פרש, ספורטאי , אוהב טבע וחובב שירה ועם זאת לוחם ללא חת – על כל זאת זכה להערצה עוד בחייו . ניכר כי לוחמי חולדה רחשו לו יחס מיוחד, יחס שהתעצם מאוד לאחר מותו .

לימים, לאחר שנפל עמירם בלניקוב (חיה צ'יזיק נישאה לשומר חיים-דב בלנקוב), בפעולת פלמ"ח וחי"ש בשרונה, נגד הצבא הבריטי, אמרה גולדה מאירסון: "וו א שרייפה – דורט איז א – צ'יזיק" =במקום בו בוערת שריפה, שם ימצא אחד מבני צ'יזיק.

היישוב היהודי בארץ-ישראל, שעשרות מבניו נהרגו במאורעות תרפ"ט ומאות נפצעו, נותר המום ומושפל. חוסר הארגון והיעדר היכולת להתגונן העלו בזיכרונם של רבים את מראות הטבח בעיירות שמהן נמלטו באירופה. בתוך אווירת הנכאים, נמצאה נחמה פורתא בעמידתם של לוחמי חולדה, מעטים מול רבים המשיבים למתקיפיהם מלחמה שערה. בשנות ה-30 הוקמה בחדרה "שכונת אפרים" לזכרו. במשך 15 שנים לאחר תרפ"ט, סופר שצ'יזיק היה מפקד ההגנה על חולדה, על מנת שלא לעורר את הבריטים לחפש את המפקד אברמסון בין הניצולים[19].

התיישבות חלוצי 'גורדוניה'

החווה עמדה בשיממונה במשך כשנה. בשנת 1931 התיישבה בחולדה קבוצת חלוצים מתנועת 'גורדוניה' א', מחדרה (מוצאם מפולין) והחלה בעבודות שיקום ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממייסדי "דת העבודה": הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם. גורדוניה הוקמה בגליציה בשנת 1925. היו לה סניפים בפולין, רומניה, סרביה, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ואף תוניסיה. חבריה החלו לעלות ארצה בשנת 1929 – רובם במסגרת תנועת 'החלוץ'.

בשנת 1934 הצטרפו ל'חבר הקבוצות', כל הקבוצות של תנועת "גורדוניה" (שקודם לכן היו מאוגדות תחת "איגוד גורדוניה"), יחד עם מנהיג התנועה פנחס לבון. בשנת 1945 התמזגה עם פלג מ'המחנות העולים', שהפכו לתנועת נערים לומדים, השמה דגש על כלליות התנועה. איחוד תנועות, זה נקרא "התנועה המאוחדת". מתוך תפיסה זו של כלליות, התאחדה 'התנועה המאוחדת', ב-1959, עם תנועת 'הנוער העובד' ונקראה בשם 'הנוער העובד והלומד'. בוגריה הקימו מספר קיבוצים (למעשה קבוצות) בארץ, ביניהם חניתה, כפר החורש ורמת דוד בצפון, במישור החוף את נווה ים, מעין צבי, משמרות ומשמר השרון, חולדה ומעלה החמישה באזור ירושלים, מסדה שבעמק הירדן, ניר עם ואורים שבנגב[20].

בשנת 1937 עזבו אנשי "גורדוניה" את החווה ביער הרצל ויצאו להקים את קיבוץ חולדה כקילומטר מערבית ליער, בגבעה סמוכה, שהיתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי. בשנת 1938 החלו החברים לעבור למה שכונה "הנקודה החדשה", היא חולדה של היום.

במלחמת הקוממיות הייתה חולדה לתחנת התארגנות ויציאה של שיירות וכוחות לירושלים הנצורה. עם קום המדינה היוותה יעד להתקפות מטוסי האויב אשר נמשכו כ-8 ימים רצופים, עלו בחייהם של שני חברים, נזק רב לרכוש והביאו ליציאת הנשים והילדים לגלות בתל אביב למשך כ-3 חודשים. חולדה הייתה הקצה המערבי של "דרך בורמה" וממנה נמתח קו השילוח שהוביל מים לירושלים לאחר הסרת המצור, בשנות ה-50 של המאה ה-20, הייתה פרנסת הקיבוץ על החקלאות  ובנוסף היו בה בית בד שנקרא "זיתניה" ומכון לניקוי זרעים. שני המפעלים היו פעילים כל אחד כמחצית השנה.

אנדרטת העבודה וההגנה

אנדרטת 'עבודה והגנה' הוקמה בידי הפסלת בתיה לישנסקי בשנים 1937 – 1929, כמצבה על קברו של אפרים צ'יזיק, שנהרג בעת שהגן על חולדה במאורעות תרפ"ט. היוזמה הראשונית להקמת האנדרטה הייתה של אריה גרשט, שלחם לצד צ'יזיק בקרב בחולדה. על ארגון העשייה היה מופקד הועד הפועל של ההסתדרות, שאנשיו עמדו בראש ועדה מיוחדת מטעם המוסדות הלאומיים, הקרן הקיימת והסתדרות העובדים .

בתיה לישַנְסקי (1900– 1990)  עלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1910. למדה בגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאומנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ-ישראל בשנים 1920-1921 והתגייסה ל'גדוד העבודה' ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 1923–1925 למדה בברלין והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929. לישנסקי הציגה תערוכה בסלון דֶז אנדפנדנט (Salon des Independents) בפריז בשנת 1926. בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ כשאת דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". היו לה שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל- גולדה לישנסקי, ידועה כרחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה, הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית.

ראו באתר זה: גדוד העבודה

ביוני 1928 נשלח לבתיה לישנסקי לפריז, 'כתב הכרזה' להקמת מצבה לחללי תל-חי (!). המכרז נשלח לארבעה פסלים. שלושה מהם היו ידועי שם באותה עת: בוריס שץ, תנה אורלוב ואברהם מלניקוב, ואחת, בתיה לישנסקי , הייתה צעירה מן האחרים ובראשית דרכה. אולם הפניה מלמד מלמדת כי הייתה מוכרת בקרב אנשי המוסדות הציוניים, ועל רקע זה מסתברת הפנייה אליה, לעצב את האנדרטה בחולדה.

הן לישנסקי והן חברי הוועדה ראו בהקמת האנדרטה פרשייה הרואית בפני עצמה; פרשייה זו נמשכה שבע שנים תמימות. לישנסקי דימתה את עבודתה על האנדרטה לסיפור יעקב אבינו, שעבד ברחל שבע שנים[21]. תחילה בחרה את האבן במחצבה בבית צפאפה שבדרום ירושלים. בשלב הראשון, שנמשך כשנה וחצי, שהתה לישנסקי במחצבה ופיקחה על הוצאת גוש הסלע, שמשקלו היה ארבעים טונות, ועל עיבודו על פי תכנית ראשונית שהכינה. בשלב השני, שנמשך כשנתיים, פעלה לישנסקי להעברת גוש האבן הענק לאתרו בחולדה, משימה שלא היה לה תקדים בארץ[22]. לאחר שני ניסיונות כושלים להעברת האבן, שהובילו לשתי עגלות שבורות, נאלצה לישנסקי להסכים לניסור האבן לשתיים והיא הועברה בשני חלקים. בעת העברת החלק השני , בנסיעה על גבי גשר בלטרון , נשבר הגשר. הודות לגשם העז שירד בלילה טושטשו העקבות וכך נחסכו ללישנסקי הוצאות תיקון הגשר.

לישנסקי הגיעה לחולדה בשנת 1931 או ב 1932- לכל המאוחר. באוגוסט 1932 נערך טקס גילוי המצבה, אם כי פיסולה טרם הושלם. באותו הזמן כבר התיישבה במקום קבוצת 'גורדוניה' והחלה לשקם את הריסות החווה, שממנה שרד רק בית הרצל. לישנסקי השתכנה בין חברי הקבוצה, באוהל, יחד עם ידידתה הציירת אני נוימן. מדי שבוע הייתה לישנסקי צועדת לבדה מרחק קילומטרים אחדים אל תחנת הרכבת ואדי סאראר ונוסעת לירושלים להשחיז את כלי עבודתה[23]. סיפור זה כמו יתר הקשיים בהם נתקלה במהלך שבע שנות עבודתה העצימו את חוויית הקמת הפסל והוזכרו בנשימה אחת עם סיפורה של חולדה ומאורעות תרפ"ט.

לצד אנדרטת 'האריה השואג' שהקים מלניקוב ב-1934 בתל חי, היה זה מפעל ראשוני של הנצחה באמצעות פיסול מונומנטלי בקרב היישוב בארץ ישראל. בדומה לאנדרטה בתל-חי הייתה, ראשיתה של האנדרטה בחולדה, בהבטחה גדולה לזיכרון ולהנצחה מחד גימא ולייצוג מערכת סמלים, שיהוו מופת מחנך לציבור הרחב ולדורות הבאים מאידך גיסא. אולם ההבטחה נכזבה בחלקה והאנדרטה נשכה ונזנחה. האנדרטה נבנתה משני גושי אבן גיר ירושלמית קשה המכונה בערבית "מיזי אליהודי", ומידותיה 300 ס"מ 200 % ס"מ 150 % ס"מ. באבן העליונה מפוסלות שלוש דמויות המופיעות בפלג גופן העליון. העליונה מביניהן היא דמות גברית לבושה בבגד, הניכר על פי צווארון מחודד צלעות. היא מתרוממת מעל לדמויות האחרות, פניה מופנות לכיוון דרום והיא נושאת מבטה הרחק אל האופק. ידה הימנית שלובה מאחורי גבה ואוחזת ברימון. יד זו היא הפרט המפוסל היחיד בחלקו האחורי של הפסל, שנותר לא מעובד. הראש מחוטב, עשוי במפסלת עדינה. היד השמאלית מתרוממת בהנפה מעל ראשי שתי הדמויות האחרות וממנה ומטה נמשכת מעין כנף המסוככת על הדמויות.

גם הדמות הגברית האחרת, שמתחת לדמות העליונה, נושאת מבטה לכיוון דרום. היא לובשת מעיל ושערה סדור על מצחה בשתי קבוצות תלתלים. ידה השמאלית אוחזת בכתפה השמאלית של דמות האישה. הדמות התחתונה ביותר היא דמות נשית, פניה מופנות לכיוון המנוגד למבטן של שתי הדמויות הגבריות. שערה אסוף בקפידה וגולש לעבר עורפה. ידה השמאלית קפוצה ומונחת על כתפה הימנית. שתי הדמויות התחתונות נחצות בקו המותן על ידי קו חיתוך האבן. בחלק התחתון מפוסלים כלי עבודה ואלומות שיבולים. לצד הדמות הגברית השמאלית ניצב קלשון ועל ידו חרמש, הנשען על הדמות הנשית. קבוצת שיבולים עולה מתחתית הפסל עד למותניה של האישה. בקו אופקי בתחתית הפסל ניצבת מחרשה ובמקביל לה מעדר וגלגל עגלה. מאחורי הגלגל מתרוממת אלומת שיבולים גדולה המפוסלת כמעט כולה כגוש מחוץ לפסל; השיבולים משורטטות לפרטיהן בסיתות עדין. קו החיתוך של האבן חוצה את האלומה במרכזה. העבודה נעשתה כמעט כולה בסיתות גס, למעט ראשי הדמויות, העשויים מקו הצוואר בעבודה עדינה. למרגלות הפסל, על הקבר, נכתב: "פה נפל אפרים צ'יזיק בהגינו על חולדה. זכר עולם למגיני המולדת'" ובתחתית הלוח: "תל-חי התר"פ – חולדה התרפ"ט'" [24].

אפרים צ'יזיק ואחותו שרה צ'יזיק (שנפלה בקרב תל-חי) ודמות נוספת אנונימית (אולי מייצגת את הנופלים במערכות, שהסברה המקובלת היא שזהו השומר בנימין מונטר, ששהה בחולדה בטרם עלה לגליל ונהרג בתל חי, יחד עם שרה צ'יזיק). ברקע ישנם דימויים של שיבולת ומגל, המבטאים את קשר הלוחמים לעבודה, לחקלאות ולחלוציות. חלקה התחתון של המצבה נושא אלמנטים של חקלאות: מכוש, קלשון, טוריה, שיבולים וחרמש.

למרות ההקבלה לפרשת תל חי, לא נתפסה פרשת חולדה כמיתוס ביישוב בדומה לתל חי. .אפרים צ'יזיק לא זכה למעמד מיתי כזה של יוסף טרומפלדור והאנדרטה של בתיה לישנסקי לא התפרסמה כמו פסל "האריה השואג" של אברהם מלניקוב בבית הקברות בתל חי.

בתיה לישנסקי

האנדרטה בחולדה היא הראשונה מתוך תשע בסך הכול. לישנסקי הציגה במוזיאון סטדלייק באמסטרדם בשנת 1953 ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב. בתיה לישנסקי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים, לטענתה מהוות עבודותיה המשכיות לעצמה. חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים. היא נקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. בין פסלי חוצות ואנדרטאות שיצרה, אפשר למנות את[25]:

• לורד מלצ'ט [26](1934) – הניצב ליד ביתו של מלצ'ט ביישוב תל מונד[27].
• אנדרטת הנופלים בבית קשת’ לזכר בן אחותה, עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, שנפל בקרבת בית קשת במלחמת העצמאות.
• אנדרטה לנופלים (1952) בכפר יהושע[28].
• אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סירני.
• אנדרטת השלום שנוצקה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים בשלוש תבניות, וניצבת בירושלים, קהיר ווושינגטון.
• מגש הכסף – בפתח בית הנשיא יצחק בן צבי, בשכונת רחביה בירושלים.
• פסל השלושה בקיבוץ עינת.

ב-1943 כתב אפרים תלמי, פואמה על ההווי אשר התרקם סביב מצבתו של אפרים בשנות הארבעים[29].

שרה צ'יזיק נולדה בעיר טמאשפול שבאוקראינה. ביולי 1907 עלתה עם מרבית משפחתה לארץ ישראל, כשנה לאחר עלית שני אחיה, ברוך וחנה. משפחת צ'יזיק התגוררה תחילה בסג'רה ובהמשך במושבה כנרת, שם מתה אחותה, רבקה, בעת עבודתה בייבוש ביצות הירדן. ב-1913 השתקעה המשפחה במושבה מנחמיה ושם השלימה צ'יזיק את לימודיה. לקראת טקס סיום בית הספר שבמנחמיה, כתבה שרה חיבור על  משה ברסקי, איש דגניה ועל יוסף זלצמן מכנרת[30], אשר לתפיסתה נהרגו על קידוש השם בעת שהגנו על העם והארץ ונפלו כגיבורים. בסיום החיבור הוסיפה שרה על הנופלים: "הלוואי יהי חלקי עמהם"[31].

ב-1916 עברה צ'יזיק לעבוד בפתח תקווה, עם קבוצת פועלות שארגנה חנה, אחותה. במהלך הלוחמה, בין הצבא הבריטי לצבא העות'מאני בארץ ישראל, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, חצתה שרה ברגל את קווי האש והגיעה לבית הוריה במלחמיה. מסע הדורש אומץ ויכולת גופנית גבוהה. לאחר כיבוש צפון הארץ מידי הטורקים, עברה שרה ליפו, כדי לסייע לאחותה, חנה, בנטיעת חורשה בסמוך לגימנסיה הרצליה. ביפו פגשה שרה את יוסף חיים ברנר, שהשפיע עליה רבות. השהות ביפו ותל אביב העיקה על צ'יזיק והיא התלבטה האם לעלות צפונה לאילת השחר או לסייע לאחיה ברוך צ'יזיק, בהקמת מוזיאון חקלאי בירושלים.

בחורף תר"ף 1919-1920 נקלעו למצוקה רבה היישובים היהודים בגליל העליון: מטולה, כפר גלעדי, תל חי. קריאה נרגשת לצעירים לבוא לעזרה פורסמה בכתב העת "קונטרס" של "אחדות העבודה". באזכרה לזכר אהרון שר, חבר קבוצת כנרת, למרות שנשמעו קריאות, כי לא ניתן להגן על היישובים בגליל העליון ולסכן את המתנדבים, נערכה הצבעה והוחלט על תגבור הכוחות.

ראו באתר זה: מאורעות הדמים באצבע הגליל.

היישוב היהודי בארץ היה מצומצם בהיקפו ובאמצעיו והעזרה לישובים התעכבה מלהגיע. מסכת אירועים אלו נגעו לליבה של שרה. היא התייצבה במרכז המתנדבים בתל אביב. כששמעה שחבורת המתנדבים שארגן אברהם הרצפלד, התעכבה בטבריה, מיהרה שרה להשיגם. כאשר הגיעה, הודיעה לו שבכוונתה להצטרף לשיירה, הרצפלד ניסה להניא אותה מכוונתה, אך לשווא. הקבוצה שיצאה לתל חי נחלקה לשתים. צ'יזיק יצאה עם הקבוצה הראשונה, זו יצאה ברגל דרך ההרים, והגיעה לכפר גלעדי בשבת בצהריים. שרה נשלחה למושבה מטולה, שם נמצאה אחותה הבכורה, מניה (סבתא של אהוד יערי). היא פגשה את ד"ר גרי, אשר ביקש שתעבוד איתו בבית החולים המאולתר שעמד לארגן. אך היא בקשה להיות קרוב למוקד המתיחות בתל חי או כפר גלעדי.

ראו באתר זה: הקרב על תל חי.

לאחר שנהרגה, אסף י"ח ברנר לקט ממכתביה ופרסם אותם. בכתבים אלו ניכרו כשרונה הספרותי ומודעותה החברתית. צ'יזיק כתבה על בעיית המגדר, על מעמדה ולסבלותיה של האשה באשר היא, והיהודייה במיוחד; בין השאר כתבה על הפרעות בפולין ובאוקראינה. "לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת … גם בתור בנות העם העברי … וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹוער"[32].

מהאנדרטה יוצאת דרך עפר לכיוון חולדה, שמצדיה שדרת דקלי וושינגטוניה. הדרך מסתיימת במצפה טל, על שם סגן טל צמח, יליד חולדה, שנהרג בפעילות מבצעית בשנת 2002.

מאבקים בדרך לירושלים: סיפורה של שיירת חולדה

במהלך מלחמת הקוממיות, ירושלים הייתה נתונה במצור, כשכוחות ערביים פעלו לנתק אותה מהשפלה ולמנוע מעבר אספקה וכוחות צבאיים לעיר. הדרך הראשית מהשפלה לירושלים, שעברה דרך לטרון, נחסמה כבר באזור רמלה. הגישה היחידה לעיר מהשפלה הייתה דרך מזכרת בתיה, קיבוץ חולדה וח'ולדה הערבית, שם התחברה לכביש מג'דל-לטרון (כיום כביש 3).

אחת מהשיירות המפורסמות שיצאו לדרך הקשה הזו הייתה "שיירת חולדה", שיצאה ב-31 במארס 1948. מטרתה הייתה להעביר אספקה לירושלים הנצורה חלקית. השיירה, שהייתה הראשונה שלא הצליחה להגיע לירושלים, כללה 26 משאיות, ארבעה אוטובוסים ושבעה משוריינים. על הגנת השיירה הופקדו חיילים מהגדוד הרביעי והחמישי של הפלמ"ח. מפקד השיירה היה עמוס חורב, ולמשוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה.

הבוקר שבו יצאה השיירה היה גשום, והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה ליד הכפר הערבי ח'ולדה ונחשפה לערביי הסביבה. היא הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ממחנה ואדי צראר (ליד תחנת הרכבת נחל שורק), וכן על ידי כוחות צבא הג'יהאד הקדוש שהגיעו מרמלה במשוריינים.

לאחר שש שעות של לחימה וניסיונות לחלץ את כלי הרכב ששקעו בבוץ, ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה. שניים מהמשוריינים ששימשו להגנה ולחילוץ נפגעו ושקעו בבוץ, ולא הצליחו לפרוץ את הכוח הערבי התוקף שהקיף אותם. מפקד אחד המשוריינים אף החליט לפוצץ את כלי הרכב על יושביו כדי למנוע נפילה בשבי.

שיירת חולדה הסתיימה באבדות כבדות – 22 הרוגים, מתוכם 21 מאנשי השיירה והרוג נוסף מכוח החילוץ. על פי אתר מידע פלמ"ח, הכישלון נבע ממספר גורמים: נסיעה בשעות היום, שיירה גדולה וכבדה שקשה לתמרן ופגיעה, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד וכנראה לא מנוסה בהגנה על שיירות, הבוץ הכבד בדרך העפר, והניסיון העיקש לא לוותר על כלי הרכב שנתקעו.

הפגיעה בשיירת חולדה, יחד עם פגיעות בשיירות נוספות במארס 1948 (שיירת הרטוב, שיירת עטרות, שיירת יחיעם ושיירת נבי דניאל), פגעה קשות במורל היישוב היהודי. בעקבות זאת, פיקוד "ההגנה" הגיע למסקנה ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת, הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים לאורך הדרכים, ולהחזיק בהם באופן קבוע. החלטה זו התאפשרה בזכות דילול הכוח הבריטי בארץ וגידול כוחה של "ההגנה".

בעקבות דיווח מפקדת הפלמ"ח על חסימת הדרך לירושלים, הורה בן-גוריון לצאת למבצע "נחשון" לפריצת הדרך. שבוע בלבד לאחר "שבוע השיירות" העקוב מדם, יצא לפועל מבצע "נחשון", המבצע היזום הראשון של היישוב העברי, שמטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך לירושלים. אזור חולדה מילא תפקיד חשוב במערכה לפריצת הדרך לירושלים. המקום שימש כבסיס העיקרי לכוחות שהגיעו מהשפלה ונלחמו על פתיחת הדרך לירושלים במסגרת מבצע "נחשון" וקרבות לטרון, ומשם יצאו הפעולות לפתיחת דרך בורמה. דרך בורמה, דרך עוקפת שנבנתה במהלך מלחמת העצמאות, שימשה לפריצת המצור על ירושלים לאחר שהכביש הראשי נחסם בלטרון.

כיום, שרידי בתי הכפר ח'ולדה נמצאים על גבעה כ-200 מטרים דרומית מזרחית ליישוב משמר דוד, שנוסד כקיבוץ בשנת 1949 על אדמות ח'ולדה.

הערות

[1] חולדה, באתר מועצה אזורית גזר

[2] .  י' בלוך, "מראשית כנרת ודגניה" בתוך, ספר העלייה השנייה (ערכה ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז, עמ' 405-403

[3] לתיאום ביקור במוזיאון בית הרצל יש להתקשר ל"קו ליער", מרכז המידע של קק"ל: 1-800-350-550

[4] רונית סבירסקי, יער חולדה: למה הרצל לא גר בבית הרצל?, Ynet, ‏25 בנובמבר 2011

[5] א. מ. קולר, לחולדה המתחדשת, דבר, 22 ביוני 1937

[6] יעקב אברמסון נולד בעיר אקרמן באוקראינה. בגיל שנתיים עלה עם משפחתו לראשון לציון. שלוש שנים מאוחר יותר עברה המשפחה לכנרת. יעקב למד בבית הספר ביבנאל. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר אל אחותו פסיה בתל עדשים ועבד שם בגן הירק. בהמשך הצטרף ל"גדודים העבריים",( וב-1920, הפר את שבועת האמונים לכתר הבריטי ויצא להגן על רוחמה. בהמשך עלה לשיקום הריסות כפר גלעדי, נרתם לאגירת נשק והברחתו, חזר לכפר גלעדי ובשנים 1928-1929, היה בין מקימי קב"א (קידוח בארות ארטזיים). באותה שנה, הוזעק על ידי ה"הגנה" להגן על חולדה. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד במסגרת "סולל בונה" בסוריה. כשנפטר, הובא לקבורה בחלקת השומר בכפר גלעדי

[7] קיצור תולדות ה'הגנה', עמ' 141.

[8] א' הרפז, "מחולדה", הפועל הצעיר, 30 באוגוסט 1930, עמ' 14.

[9] א' ברנר, "יום חולדה", עדות חתומה שניתנה בפני אריה לבנון, מנהל ארכיון גורדוניה בחולדה, ללא תאריך.

[10] "צ'יזיק הובל לקבורות", דבר, 2 בספטמבר 1929 (מודעה)

[11] בזיעתם, בדמם, עמ' 386, הערה מס' 58.

אהרן צ'יזיק בשיתוף עם לאה צ'יזיק, "אדם והוא מחפר: מזכרונותיו, חייו ופעלו", בהוצאת לאה צ'יזיק (ל. צ'יזיק), נכתב על ידי ונכתב בשנת 1974 כזכרונותיו של אפרים

[12] בזיעתם, בדמם, עמ' 372-373

[13] ר נכתב כנראה כבר ב-1945 אך פורסם בשנת 1947, הוצאת מרחביה / הקיבוץ הארצי, 1947

[14] אבי מעפיל, "עיצוב המציאות בסיפורת של ס' יזהר", חיוב רלשם קבלתתואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית, תשמ"ח.

[15] פרק ' בתוך : 'נאום בן הדם / קטגוריה , כרך ב' עמי , 148

[16] דוד תדהר (עורך), "יצחק צ'יזיק", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1372

[17] י' צ' יזיק אל ש' גולדמן , נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה, מצוטט אצל : י ' פרג, 'קרב חולדה: הלוחם שנותר

מאחור' , איילון , י' באלול תשנ"ז , עמ' 26 ; 'אפרים אחי האמיץ' , בתוך: ל' צ 'יזיק, אדם והוא מחבר : אהרון צ'יזיק,

מזיכרונותיו חייו ופעלו , תל-אביב תשל"ה, עמ' 67 – 65 ; וגם : א"צ ברזון, יזכור עם ישראל את קדושי אב תרפ"ט,

. ירושלים תר"ץ, עמ' 212 – 210

[18] יהודה עציון, בזיעתם ודמם, בני משפחות בלינקוב וצ'יזיק בבניין הארץ והגנתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ט

[19] גרשון ריבלין, ‏"הערות על מחקר-השדה במלחמת העצמאות", קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 75

[20] . על גורדוניה, ראה בהרחבה: נתן רוטנשטרייך, גורדוניה: תנועת נוער עממית חלוצית חולדה, תשמ"ב-1982.

[21] א' ברוך, 'האנדרטה הפרטית של בתיה לישנסקי' , הארץ : מוסף שבועי , 18 בדצמבר 1970 , עמ' 17 – 16

[22] א' אפשטיין (עורכת) , בתיה לישנסקי , תל-אביב, תשמ"ה 1988 – , עמ' 11

[23] ר' ינאית בן -צבי , דבר, 26 באוגוסט 1937

[24] שליו-כליפא, נירית, אנדרטת 'עבודה והגנה' בחולדה, קתדרה 102, טבת, תשס"ב, עמ' 104-105.

[25] פסלים פחות מפורסמים הם: ראש של תאודור הרצל בגן "בית הראשונים" בהרצליה. ריקוד ההורה בכפר הנוער "אונים" בכפר סבא. פסל של בוגר-לוחם ב"כיכר הנופלים" בבית הספר החקלאי כדורי (1957). מעפילים (1986), בקיבוץ גלאון.

[26] סר אלפרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט (באנגלית: Alfred Moritz Mond, 1st Baron Melchett‏; 23 באוקטובר 1868 – 27 בדצמבר 1930) היה תעשיין, איל הון ופוליטיקאי יהודי-בריטי, ממנהיגי יהדות בריטניה ופעיל ציוני.  ב-1928 שכנע מונד קבוצת בעלי הון בריטים לא-יהודים להשקיע ברכישת קרקעות בארץ ישראל, כמיזם עסקי, ולצורך כך הוקמה "חברת מטעי ארץ ישראל". במהלך שנת 1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות באזור השרון, מצפון לכפר סבא, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות לחקלאי המקום. במקום נוסדה מושבה שנקראה על שמו של אלפרד מונד – תל מונד (כיום מועצה מקומית). אחד משבעת הבתים הראשונים במושבה היה ביתו של אלפרד מונד (כיום מוזיאון בית הלורד). בנוסף, רכש מונד שטח אדמה במגדל שעל שפת הכנרת מצפון לטבריה, והקים שם בית (וילה בסגנון אנגלי קולוניאליסטי) הידוע כיום כ"וילה מלצ'ט".

[27] ברחוב הדקל ליד בית מס' 44,

[28] ראו גם: סיור בעקבות ההתיישבות בעמק המערבי (בקעת יקנעם).

[29] אפרים תלמי, אפרים איש חולדה, תש"ג

[30] ראו באתר זה: קברו הבודד של יוסף זלצמן: https://www.gilihaskin.com/%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%93%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%96%D7%9C%D7%A6%D7%9E%D7%9F/

[31] כתביה, בתוך: בזעתם ודמם

[32] שם, שם.

על חולדה במלחמת הקוממיות, ראו:

הדסה אביגדורי אבידוב, בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988.
עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991
אורי בן ארי, "אחרי!", ספריית מעריב, 1994
אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ד' – ממשבר להכרעה, פרק שמיני, זמורה ביתן