סין: הקפיצה הגדולה קדימה

הקמפיין לתיעושה של סין, 1958–1962

כתב: גילי חסקין, 27-03-2026.

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

מה היתה "הקפיצה הגדולה קדימה"?

מי הגה אותה ומדוע?

מ ההקשר למתיחות בין סין לברית המועצות?

כיצד ניסו לייצר פלדה באופן המוני?

איך התבצע תהליך הקולקטיביזציה?

איך היא גרמה לרעב הגדול?

באיזו מידה היא קשורה למהפכת התרבות?

מה הקשר לאסון הסכרים של 1975?

לקובץ : The_Great_Leap_Forward_Disaster – Copy

לפודקסט

תקציר

הקפיצה הגדולה קדימה (大跃进, Dà yuèjìn) הייתה קמפיין התיעוש הדרמטי ביותר בתולדות סין המודרנית, שיזם יושב ראש המפלגה הקומוניסטית, מאו דזה-דונג, בשנים 1958–1962. מדובר באחד הניסויים החברתיים-כלכליים הנועזים, ובמקביל הקטסטרופליים, שידע העולם במאה העשרים. מאו ביקש לרתום את עצמת הגל האנושי של מאות מיליוני האיכרים הסינים ולהמיר בעזרתה, מדינה חקלאית נחשלת לכוח תעשייתי עולמי בתוך שנים ספורות בלבד.

התוצאה הייתה שונה בתכלית מן החלום: הרעב הגדול הסיני שפקד את המדינה בין השנים 1959 ל-1961 גרם למותם של בין 15 ל-55 מיליון איש, וכך הפך אותה לאסון הרעב הגדול ביותר – או השני בגדולתו – בתולדות האנושות. הכינוי האופטימי שבשמה של התוכנית, הסתיר תהום של סבל אנושי שאין לתאר.

המחבר מתאר את הרעב הגדול שגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם עקב עיוותי מידע, דיכוי ביקורת פוליטית ושיטות חקלאיות פסאודו-מדעיות. בנוסף, המאמר בוחן את ההשלכות החברתיות ארוכות הטווח, כולל העמקת הפערים בין המגזר העירוני לכפרי והיווצרות תשתיות לקויות שהובילו לאסונות עתידיים. בסיום מנותחת מורשתו הפוליטית של מאו והאופן שבו המפלגה הקומוניסטית ניסתה לאזן בין שיקום הכלכלה לשימור האידיאולוגיה המהפכנית.

רקע היסטורי: סין ערב הקפיצה

בעת ייסוד הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, עמדה המדינה בתחתית סולם העוני העולמי. שנות מלחמת אזרחים ממושכת, הכיבוש היפני ועשרות שנות שפל כלכלי השאירו אחריהם אוכלוסייה שרובה האדיר – כ-80% מתוכה – עסקה בחקלאות קיומית. התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית תיארה התפתחות כלכלית ליניארית, שמתחילה בארצות המפותחות ביותר ומתפשטת מהן הלאה. אך מאו סירב לקבל את המסגרת הזאת. הוא האמין שרצון לאומי איתן ורתימת המוני העם, יוכלו לדחוס תהליכים של עשרות שנים, לתוך שנים ספורות.

במארס 1955, הכריז מאו בפני ועידה לאומית של המפלגה כי סין "תדביק ותעלה על המדינות הקפיטליסטיות החזקות ביותר, בתוך כמה עשרות שנים", ובאוקטובר אותה שנה הצהיר בשאפתנות גלויה כי בניין המדינה הסוציאליסטית יסתיים תוך 15 שנה בלבד. אמירות אלה לא היו רטוריקה פוליטית גרידא; הן שיקפו ביטחון עצמי עמוק ואידאולוגיה שנהפכה לאמונה דתית.

תהליך הקולקטיביזציה: שלב אחר שלב

לפני 1949, חיו האיכרים הסינים על אדמותיהם הקטנות, חגגו את חגיהם המסורתיים, הקריבו לאבותיהם ושמרו על אורח חיים ששרד מאות שנים ללא שינוי מהותי. הרפורמה האגררית שיזמה המפלגה הקומוניסטית בשנות החמישים המוקדמות, חילקה מחדש אדמות מבעלי האחוזות לאיכרים – אך הבעיה הייתה שהחלוקה כשלעצמה לא שיפרה מספיק את הפריון החקלאי.

כדי להביא את האיכרים תחת שליטת המפלגה, יזמה הממשלה קולקטיביזציה הדרגתית: ראשית, "קבוצות סיוע הדדי" של 5 עד 15 משקי בית (1949–1953); לאחר מכן "קואופרטיבים חקלאיים בסיסיים" של 20 עד 40 משקי בית (1953–1955); ומ-1956, "קואופרטיבים גבוהים" של 100 עד 300 משפחות. בשלב האחרון, משנת 1954 ואילך עודדו איכרים להקים ולהצטרף לאגודות חקלאיות קיבוציות, דבר שכביכול יגביר את יעילותן מבלי לגזול מהם את אדמתם או להגביל את מקורות פרנסתם. אך בקומונות הללו הופקעה הבעלות הפרטית לחלוטין. לא קיים יותר הצורך בעקרות בית המבשלות ומגדלות את ילדיהן בביתן. הבישול והאכילה יעשו בחדרי אוכל משותפים והילדים יגדלו בבתי ילדים, וכך משתחררות הנשים לעבודה חקלאית ומשחררות את הגברים ליצור תעשייתי וכוח העבודה גדל, יחד עם חיזוק מעמד האישה. המעבר מקפיטליזם זעיר של ראשית התהליך בהפרטת הקרקעות, הופך לקומוניזם אידיאלי על פי שיטתו של מאו, והתפוקות החקלאית והתעשייתית משתפרות פלאים.

המתיחות הסינו-סובייטית וחיפוש "דרך סינית"

עם השלמת התוכנית החמש-שנתית הראשונה ב-1957, הגיע מאו לאמונה שהדרך הסובייטית לסוציאליזם אינה מתאימה לסין. הוא ביקר את מדיניותו של ניקיטה חרושצ'וב, שביטל סממנים מרכזיים של השיטה הסטליניסטית, ודאג לנוכח ההתקוממויות שפרצו במזרח גרמניה, בפולין ובהונגריה – אותות שפירש כאזהרה מפני "דרך שלווה" לשותפות עם המערב. הוא גם ביקר את ההתקרבות של חרושצ'וב למערב בביקור בארה"ב בספטמבר 1959.

מאו ביקש דרך עצמאית: סין תסתמך על עצמה, על כוח האדם שלה ועל האדרת הרצון המהפכני. ככל שגאתה המתיחות בין בייג'ינג למוסקבה, כך הפכה ההסתמכות על הסיוע הסובייטי לבלתי אפשרית, ומאו ראה בכך הזדמנות לפעול בנתיב המקורי והסיני שלו. מצד שני, ביקשה סין את עזרת ברה"מ בפיתוח גרעיני ותעשייתי, ולשם כך היה צריך להגביר משמעותית את הייצור החקלאי – המטבע היחידי שסין הייתה יכולה לשלם בו עבור זה. עד אז פרט למיסוי פרוגרסיבי על יבול כל משק בית, המדינה הנהיגה מערכת של רכישות חובה של תבואה במחירים קבועים על ידי המדינה, כדי לבנות מלאי ולעמוד בתנאי הסכמי הסחר שלה עם ברית המועצות. יחד, מיסוי ורכישות חובה, ניצלו כ-30% מהיבול עד 1957, והותירו עודף קטן מאוד שדרש קיצוב קפדני. קיצוב הונהג גם בערים, כדי לרסן "צריכה בזבזנית" ולעודד חיסכון. נדרשה הייתה קפיצה משמעותית בייצור – כמו זו שהתרחשה בתכנית החומש הראשונה של סטאלין 1929-34, שהכפילה את היצור של ברה"מ פי חמש (וגם גרמה לכ-7 מיליון מתים בהולודומור – "רצח באמצעות רעב" – של אוקראינה ומורדות הוולגה), וכמו שארע בתוכנית החומש "צ'ולימה" בצפון קוריאה.

הקפיצה הגדולה קדימה: התוכנית ויישומה

ה"קו הכללי לבניין הסוציאליסטי"

בחצין השני של שנות החמישים נערך "קמפיין מאה הפרחים", בו הותר לאנשים להביע ביקורת, ומיד לאחריו "הקמפיין האנטי-ימני" לדיכוי המעיזים להביע ביקורת – קמפיין שרצח רבים מבעלי הידע וביניהם מומחים לחקלאות ולתעשייה. בינואר 1958 חשף מאו בפגישה בנאנג'ינג, את התוכנית שתשנה את פני סין. הרעיון המרכזי היה שסין תלך "על שתי רגליים": תפתח בו-זמנית תעשיה כבדה וקלה, אזורים עירוניים וכפריים, ותשתמש הן בכוח-עבודה המוני והן בפרויקטים בקנה-מידה גדול. הקמפיין נועד לתעש את סין, תוך ניצול מאגר העבודה הזול האדיר, מבלי להיזקק לייבוא מכונות כבדות.

בתחילת 1957 הכריז קים ג'ונג-איל בקוריאה הצפונית על תוכנית החומש "תנועת צ'ולימה" על שם הסוס האגדי, המעופף אלף לי (500 ק"מ) בקפיצה אחת. התנועה נועדה להכפיל באופן מיידי את הייצור של מפעלי המדינה. ואם האח הקטן של סין יכול, ודאי שגם סין יכולה.

בישיבות ועד הפוליטבירו של אוגוסט 1958 אומצה הסיסמה: "להגביר את המאמץ, לשאוף קדימה (או: להצטיין), ולבנות את הסוציאליזם בהיקף רחב יותר, מהר יותר, טוב יותר ובחסכוניות רבה יותר". הסיסמה הפכה לקנון רשמי. מי שהעז לפקפק בה הואשם בכך שאינו מחויב ל"מאבק המעמדי".

קומונות העם – מנגנון הקפיצה

לב־ליבה של הקפיצה הגדולה קדימה היה מפעל הקומונות העממיות, שנועד לשנות מן היסוד את המבנה הכלכלי, החברתי והפוליטי של הכפר הסיני. הניסוי הראשוני נערך באפריל 1958 בצ'אייאשאן (Chayashan), במחוז הנאן (Henan), שם אוחדו כפרים ליחידות קולקטיביות בנות כ-5,000 בתי אב בכל יחידה. בוטלו חלקות הקרקע הפרטיות, והוקמו מטבחים קהילתיים שסיפקו מזון באופן שוויוני. הצלחתו המדווחת של הניסוי – שנשענה במידה רבה על נתונים מנופחים והתלהבות אידיאולוגית – הובילה לאימוץ מהיר של המודל, ועד סוף אותה שנה הוקמו ברחבי סין כ־25,000 קומונות, שכל אחת מהן כללה אלפי משקי בית.

בשלב הראשון, במהלך 1958, נשאה תנועת הקומונות אופי אופורי כמעט משיחי. ההנהגה והאוכלוסייה כאחד האמינו כי ניתן לדלג על שלבים היסטוריים ולהגיע במהירות אל "קומוניזם מלא". העבודה אורגנה בקנה מידה המוני, שכר בכסף הוחלף ב"נקודות עבודה" והצריכה הועברה למערכת קולקטיבית. מטבחים ציבוריים ביטלו למעשה את הבישול הביתי, והחיים הפרטיים – ובעיקר המסגרת המשפחתית – נשחקו: הארוחה חדלה להיות אירוע משפחתי, גידול הילדים הועבר בחלקו למוסדות קולקטיביים, והיחיד נטמע בתוך המנגנון של הקומונה. במקביל שולבו בקומונות פעילויות תעשייתיות זעירות ופרויקטים רחבי היקף של תשתיות, שנשענו על גיוס המוני של כוח אדם. בשנה זו היו גשמי ברכה, וביחד עם ההתלהבות והרוח המהפכנית שהושרתה בעם, אכן היה גידול ביבול החקלאי. החלו להופיע כרזות של ילדים רוקדים על שיבולי אורז שאינם קורסים. בביקורים של בכירים בקומונות הובאו ונשתלו שתילי אורז בצפיפות רבה כדי להמחיש את הצלחת הקומונה בגידול אורז. מנהיגי הקומונות החלו להתחרות ביניהם בשליפת נתונים דמיוניים של תוצרת, אותה העבירו במחירי העברה נמוכים למדינה על חשבון העודפים השמורים לעת מחסור. כלי העבודה והעיבוד, כמו גם כלי הבית והאוכל נאספו להתכה בכיבשנים המאולתרים ליצור פלדה מאיכות גרועה. אמצעי היצור הלכו והתכלו.

כמו באוקראינה שני עשורים קודם לכן, עם סילוק "הקולקים", בסין זה היה אחרי "הקמפיין האנטי-ימני" שגרם לסילוק בעלי הידע המשכילים שידעו לייצר ולגדל תבואות.

אולם החל מ־1959, עם קריסת היבולים והתבררות ממדי הכשל, נכנסה מערכת הקומונות לשלב של התפוררות הדרגתית. האופוריה פינתה את מקומה למציאות של מחסור חריף, רעב ולחץ פוליטי גובר. המטבחים הקולקטיביים, שבתחילה נתפסו כסמל לשוויון ושפע, הפכו למוקדי מחסור והתרוקנו ממזון. פירוק המשק הביתי התברר כהרסני: בהיעדר מטבח פרטי ויכולת לייצר מזון באופן עצמאי, איבדו האיכרים את אחד ממנגנוני ההישרדות הבסיסיים שלהם. במקביל, מערכת "נקודות העבודה" נשחקה ואיבדה מתוקפה, שכן לא היה עוד מה לחלק.

בתוך מציאות זו הפכו הקומונות גם למנגנון של כפייה ושליטה. איכרים שניסו להתנגד למדיניות, להסתיר מזון או לעזוב את הקומונה, הוקעו בפומבי במסגרת "מאבק ציבורי" אלים, ולעיתים אף הוכו או עונו. הפיקוח ההדוק והפחד המתמיד חיזקו את המשמעת אך גם העמיקו את הנתק בין ההנהגה למציאות בשטח. כך, מה שנועד להיות כלי מהפכני לייעול הייצור ולבניית חברה חדשה, הפך בתוך זמן קצר למנגנון שפירק את המרקם החברתי של הכפר הסיני והחמיר את המשבר שהוביל לרעב ההמוני של השנים 1959–1961.[1]

הכבשנים הכפריים לפיתוח פלדה

מאו דזה־דונג ראה בייצור הדגן ובייצור הפלדה שני עמודי תווך משלימים של הפיתוח הכלכלי המואץ: הדגן נועד להזין את האוכלוסייה העירונית ואת כוח העבודה, ולממן יבוא טכנולוגיה, ואילו הפלדה סימלה תיעוש מהיר ועצמאות לאומית. במסגרת מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה, ובישיבות הפוליטביורו של אוגוסט 1958, נקבע יעד שאפתני – ואף בלתי ריאלי – להכפיל את ייצור הפלדה בתוך שנה אחת.

כדי לעמוד ביעד זה, הוחלט כי עיקר הגידול יושג באמצעות הקמת "כבשנים כפריים" (Backyard Furnaces) – תנורי התכה מאולתרים, שהוקמו בקומונות ובכפרים. מיליוני איכרים גויסו למאמץ זה, לעיתים בכפייה, והוסטו מעבודת השדה לעיסוק בהתכת מתכת בתנאים פרימיטיביים וללא ידע טכנולוגי מתאים. לצורך הזנת הכבשנים בחומרי גלם, הותכו לא רק כלי עבודה חקלאיים – כגון מחרשות ומגרפות – אלא גם כלי בית, סירים, מחבתות ואף רכיבים מבניים. התוצאה הייתה השמדה של הון יצרני חיוני הן לחקלאות והן לחיי היומיום.

על הנייר, נראה היה כי היעדים הושגו: בשנת 1958 דווח על תפוקה של כ־10.7 מיליון טון פלדה. אולם בפועל, חלק ניכר מן "הייצור" היה חסר ערך תעשייתי – מתכת באיכות ירודה, המכונה לעיתים "Pig Iron" גס, שלא ניתן היה להשתמש בה בתעשייה מודרנית. [מאו עצמו הודה מאוחר יותר (בשיחות פנימיות) שרק כ-8 מיליון טון היו "ראויים לשימוש", וגם זה היה בספק רב]. וזאת יש לדעת: פלדה מרביתה ברזל, אולם תכונותיה מושגות בריכוזי פחמן מדוייקים ושאר מרכיבים כגון גופרית, ניקל, מגנזיום ושאר מרכיבים המאפיינים את הסגסוגת ואת תכונותיה. ההישג הסטטיסטי של כמות הפלדה שיוצרה, הסתיר כישלון מהותי: לא רק שהייצור לא תרם לפיתוח תעשייתי, אלא שהוא בא על חשבון הרס משאבים קיימים.

בניגוד לברית־המועצות, שבה גידול בייצור הפלדה לווה בהרחבת בסיס תעשייתי אמיתי, בסין של הקפיצה הגדולה מדובר היה במידה רבה באשליה סטטיסטית, שהסתירה הרס של משאבים ולא יצירתם.

במקביל, נפגע הייצור החקלאי באופן אנוש. הסבת כוח עבודה עצום מן השדות אל הכבשנים, בצירוף שיטות חקלאיות כושלות ותנאי אקלים קשים, הובילה לירידה חדה בתפוקת הדגן. בשנים 1959–1960 הגיע הייצור החקלאי לשפל היסטורי, והפער בין צורכי האוכלוסייה לבין היצע המזון העמיק במהירות. כך הפכה מדיניות שנועדה להאיץ את התיעוש למנגנון שהחליש הן את החקלאות והן את התעשייה, ותרם באופן ישיר להחרפת המשבר הכלכלי והרעב ההמוני.[2]

חידושים חקלאיים כושלים

על הקומונות הונהגו שורה של "חידושים" חקלאיים שנויים במחלוקת, שלרובם לא היה כל בסיס מדעי. רבים מהם נשענו על רעיונותיו של האגרונום הסובייטי טרופים ליסנקו (Trofim Denisovich Lysenko), אשר דחה את הגנטיקה המנדליאנית וקידם תפיסות מופרכות לחלוטין ופסאודו־מדעיות בדבר יכולת עיצובם של הצמחים באמצעות תנאי סביבה בלבד ו"הרגלתם" לתנאים סביבתיים. אף שרעיונותיו כבר עוררו ביקורת קשה בקהילייה המדעית מחוץ לגוש הסובייטי, הם אומצו בהתלהבות בסין, משום שהתיישבו עם האידיאולוגיה של שליטה אנושית בטבע והבטחות לזינוק מהיר בתפוקה. לכך התווספה דעתו הבלתי ניתנת לסתירה של מאו, שמכיוון שהגיע מהכפר, והיה בן של איכר, הוא מומחה לחקלאות (למרות היותו עוזר ספרן בספרייה מקומית ולא עבד בשדות).

כך, למשל, "השתילה הצפופה" (Close Planting) התבססה על ההנחה כי צמחים מאותו המין אינם מתחרים זה בזה. בפועל, הצפיפות המוגזמת הגבירה תחרות על אור, מים וחומרי הזנה, החלישה את הצמחים והביאה לירידה חדה בתנובה ואף לכישלון מוחלט של שדות שלמים. במקביל, "החריש העמוק" (Deep Plowing) עודד עיבוד הקרקע לעומקים חריגים, מתוך ציפייה לפיתוח מערכות שורשים גדולות יותר. אלא שבמקרים רבים הופר איזון הקרקע: שכבת הקרקע הפורייה העליונה נהרסה או נקברה, ונחשפו שכבות דלות בחומרי הזנה, מה שפגע עוד יותר ביבולים.

לצד זאת, יושמו מדיניות של ריכוז מאמץ בשטחים שנחשבו "פוריים במיוחד", תוך הזנחה ואף השבתה של שטחים אחרים. הנחה זו התעלמה מהצורך ביציבות חקלאית ובפיזור סיכונים, וגרמה לירידה כוללת בתפוקה החקלאית. מכלול צעדים אלו – שנכפו מלמעלה ולוו בהתלהבות אידיאולוגית – ערער את הידע האגרונומי המסורתי של האיכרים ופגע אנושות ביכולת הייצור של הקומונות.

בה בעת, פעל מנגנון פוליטי שהחריף את המשבר: ראשי הקומונות והפקידות המקומית הופעלו בלחץ כבד לדווח על "הצלחות". במסגרת תרבות של פחד ותחרות פוליטית, נופחו הנתונים באופן שיטתי בדרכם מן הכפר אל המרכז. כך נוצרה "מציאות מדומה" סטטיסטית, שבה נדמה היה להנהגה כי היבולים שוברים שיאים – בעוד שבפועל היבול קרס והרעב כבר החל להתפשט בשדות. מנגנון זה של עיוות מידע היררכי היה אחד הגורמים המרכזיים לכך שהמדיניות לא תוקנה בזמן והאסון העמיק.[3]

הרעב הגדול הסיני: קטסטרופה בלב האיכרות

מנגנוני ייצור הרעב

הרעב שפרץ בין 1959 ל-1961 היה אחת מהתוצאות הישירות של מדיניות הקפיצה הגדולה. הכוחות שהמיתו מיליוני אנשים היו שלובים זה בזה: ראשית, הסחת כוח-העבודה החקלאי לכבשני הפלדה, הביאה לקריסת הייצור החקלאי. שנית, הנהגות מקומיות המציאו נתוני יבול מוגזמים כדי לעמוד בדרישות המרכז – ועל בסיסם נגבו מכסות של דגן שהיו גדולות מהיבול האמיתי. שלישית, מי שהעז לדווח על המציאות הואשם כ"ימני" ונאסר או הוצא להורג.

מדיניות הרכש הכפוי של הדגן הפכה למנגנון קטלני של ממש. כבר ב־1957 הנהיגה המדינה מערכת של מיסוי ורכש חובה, שבמסגרתה נגבה מן הכפר שיעור ניכר מן היבול – לעיתים סביב 20–30%, אך בפועל, בשל לחצים פוליטיים ופרקטיקות מקומיות, אף הרבה מעבר לכך. עם תחילת הקפיצה הגדולה קדימה, ובעקבות דיווחים מנופחים על יבולים דמיוניים, קבע השלטון מכסות רכש שלא שיקפו את הייצור האמיתי אלא את הנתונים המופרכים שהוזנו למערכת.

כאשר היבולים החלו לקרוס בשנים 1959–1960, לא הופחתו המכסות בהתאם. להפך – המנגנון הביורוקרטי, שפעל בתנאים של פחד מענישה ועיוות מידע היררכי, המשיך לגבות כמויות על בסיס דיווחים פיקטיביים. במציאות זו, לא רק ששיעור הרכש היה הבעיה, אלא הפער הדרמטי בין נתוני הייצור המדומים לבין היבול בפועל. כך נוצר מצב שבו המדינה הפקיעה חלקים עצומים מן התוצרת החקלאית, לעיתים עד כדי 40–50% ואף יותר מן היבול האמיתי.[4]

הקומונות הכפריות נותרו ללא עתודות מזון, והאיכרים – שנדרשו לעמוד ביעדי הייצור והאספקה – נותרו למעשה ללא אמצעי קיום. גם כאשר היה ברור שהכפרים מצויים ברעב, המשיכו הרשויות המקומיות להעביר דגן למדינה, תוך העדפת אספקה לערים, לצבא ואף לייצוא, על פני צורכי האוכלוסייה הכפרית. התוצאה הייתה קריסה של מערך הביטחון התזונתי בכפר הסיני והחרפה דרמטית של הרעב ההמוני. כל ניסיון לעזוב את הקומונה בחיפוש אחר מזון נאסר במפורש, שכן מערכת הדרכונים הפנימיים (הוקו) מנעה נסיעות בין-מחוזיות ללא אישורים מיוחדים.

תמונות הרעב שעלו מן הכפרים הסיניים בשנות הקפיצה הגדולה קדימה הן מן הקשות והמטלטלות שידעה התיעוד הדוקומנטרי של המאה העשרים. מראות של המוני גופות ושל איכרים שמתו בשדות, כפרים שלמים שהתרוקנו מיושביהם, ושדות שעובדו במשך דורות והפכו בתוך זמן קצר לשממות – כל אלה העידו על קריסה עמוקה של החברה הכפרית. לא היה זה רעב "טבעי" במובן הקלאסי, אלא אסון שנבע במידה רבה ממדיניות כלכלית ופוליטית שגויה, אשר שיבשה את מנגנוני הייצור והחלוקה גם יחד.

הערכת ממדי האסון נותרה שנויה במחלוקת, אך כל המחקרים מצביעים על היקף חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית. מרבית ההערכות נעות בין 15 ל־45 מיליון מתים, ויש חוקרים המציעים אף מספרים גבוהים יותר, עד כ־50–55 מיליון. אחת ההערכות המוקדמות והמשפיעות, של אשטון ועמיתיו משנת 1984, קבעה כי בין השנים 1958–1962 אירעו בסין כ־30 מיליון מקרי מוות מוקדמים – נתון שהפך לאבן יסוד בדיון ההיסטוריוגרפי על הרעב.. זהו טווח מקובל במחקר, אך רוב ההיסטוריונים המודרניים כמו פרנק דיקוטר (Frank Dikötter),  מתכנסים לאזור ה-45 מיליון כמינימום לאסון כולו (כולל אלימות ישירה ולא רק רעב).

הפגיעה הייתה בלתי שוויונית באופן קיצוני. האזורים הכפריים נשאו בנטל הכבד ביותר: בעוד שבערים נשמרה מערכת קיצוב מזון – אמנם מצומצמת אך מתפקדת – נותרו האיכרים, אשר ייצרו את המזון, ללא אמצעי קיום. מנגנוני הרכש הכפוי, יחד עם העדפת האספקה לערים, לצבא ולמגזר התעשייתי, הביאו לכך שהמזון הוסט מן הכפר דווקא ברגעי המחסור החריפים ביותר. בכך התהפכה הלוגיקה הבסיסית של הכלכלה: היצרנים עצמם הפכו לקורבנות הראשיים של המחסור.

האירוניה הטרגית הייתה חריפה במיוחד: גם בשיא הרעב המשיכה סין לייצא דגן, בין היתר כדי לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות והפוליטיות לברית־המועצות ולשמר את מעמדה הבינלאומי. אף שסוגיית היקף הייצוא נתונה לוויכוח מחקרי, קיימת הסכמה רחבה כי הייצוא לא נפסק גם בשנות המשבר הראשונות. כך נוצר מצב קיצוני שבו מדינה השרויה ברעב המוני העבירה מזון אל מחוץ לגבולותיה – ביטוי חריף לפער בין סדרי העדיפויות של המדינה לבין מציאות החיים של אזרחיה.

במכלול זה, הרעב הגדול לא היה רק אסון הומניטרי, אלא גם כשל מערכתי עמוק: שילוב של מדיניות שגויה, עיוותי מידע, כפייה פוליטית והעדפת יעדים אידיאולוגיים על פני צרכים אנושיים בסיסיים.[5]

פֶּנְּג דֶּה-חֻוּאָי (Peng Dehuai)– הקול הבודד

בישיבות ועידת לושאן (יולי–אוגוסט 1959) התכנסה הנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין כדי לבחון את השלכותיה הראשוניות של הקפיצה הגדולה קדימה. למרות שהצטברו כבר עדויות לכשלים חמורים – ירידה בתפוקה, מחסור גובר במזון ודיווחים סותרים מן השטח – רוב חברי ההנהגה בחרו לשמור על שתיקה או להסתפק ברמיזות זהירות. האווירה הפוליטית, שנשענה על נאמנות אישית ועל פחד מהאשמה ב"סטייה", לא עודדה ביקורת גלויה.

האיש הבכיר היחיד שהעז להשמיע קול ברור היה המרשל פנג דה-חואי, שר ההגנה ואחד המפקדים הבולטים של המהפכה.

פנג ביקר במחוז חונאן ממנו בא וגילה שכל הדיווחים מהשטח היו מפוברקים, אפילו דיווחים בערוצים הפנימיים של המפלגה, שלא היו ציבוריים. הוא התחיל לכתוב. הוא דווח על אלימות, מכים את האיכרים כדי שלא יסתירו אוכל ויעבירו את כל הדגנים למפלגה. הוא מתאר נשים שהמחזור שלהן הפסיק בגיל צעיר בגלל עומס עבודה רב מדי. במהלך סיורי הפיקוח שלו בסין בסתיו 1958, חיבר פנג חמשיר שסיכם את מה שראה בכפר:

"התבואה פזורה על האדמה, עלי הבטטה נובלים;

הגברים הכשירים הולכים להתיך ברזל;

הילדים והנשים קוצרים את האורז;

איך הם ישרדו בשנה הבאה?

אנא דברו בשם העם!"

הוא הבין שמשהו לא מתנהל כראוי ושהנתונים מפוברקים לחלוטין. בסופו של דבר באמצע יולי כתב מכתב אישי למַאוֹ. במכתב פנה למַאוֹ וביקש להוריד קצת לחץ מהאוכלוסייה, בייחוד בכל מה שקשור לאיסוף מזון. עוד הוא יצא נגד קמפיין הקפיצה הגדולה, נגד הקיצוניות של הקמפיין, נגד הקומונות ונגד המספרים והנתונים, במכתב הוא אומר שכל הדיווחים בכל הדרגים הם כוזבים. זו הייתה ביקורת מנומסת אך ישירה על מדיניות הקמפיין:

"בבנייה הבסיסית בשנת 1958, נראה כי חלק מהפרויקטים מזורזים מדי וחלקם מפוזרים. המימון עיכב חלק מהפרויקטים המחייבים אשר נמצאים בחוסר. בשנת 1959, לא רק שהקצב לא הואט והובל לניהול נכון, אלא שהמשיכה את הקפיצה הגדולה קדימה, מה שגרם לכך שחוסר האיזון לא הותאם בזמן ועל כן גבר. קשיים זמניים חדשים כגון רוחות סוערות, פיצוץ תנורים קטנים, חוסר באוכל עקב בצורת וכו' הם רק תופעות שטחיות; חוסר דמוקרטיה ופולחן אישיות הם גורם השורש לכל המחלות הללו."

גם מַאוֹ הגיע לכפר שלו כדי לבדוק מה המצב. כשסקר את המצב הכינו לו הצגה, הביאו שיבולים מכפרים אחרים כדי שיראה כאילו יש שפע. אבל פנג אמר לו שהכינו לו הצגה, כי ידעו שיגיע לבדוק את הכפר הזה. זו הייתה מכה למַאוֹ. היו תחומים בהם הודה שאינו מתמצא, כמו כלכלה, שידע שאינו מבין והשאיר את ההחלטות לאחרים. בנוגע לכפר החשיב את עצמו מבין. הוא חשב שאף אחד לא מבין יותר ממנו את הכפריים. פנג בעצם אמר לו שלמעשה אינו מבין את הכפר. תגובתו של מאו למכתבו של פנג הייתה חריפה ובלתי מתפשרת. הוא הפיץ את המכתב בפני משתתפי הוועידה והציג את פנג כנציג של "אופורטוניזם ימני", כלומר כמי שמערער על הקו המהפכני ומנסה לבלום את תנופת הבנייה הסוציאליסטית. בכך הפך דיון ענייני על מדיניות לכדי מאבק פוליטי-אידיאולוגי. פנג שילם את המחיר. הוא הודח מתפקידו כשר ההגנה, הוקע פומבית ואף הוצג כבעל נטיות "בורגניות" – האשמה אירונית לנוכח מוצאו ממשפחת איכרים ענייה.

במקומו מונה לין ביאו (Lin Biao), נאמן למאו, שהחל מיד בביסוס שליטתו בצבא ובהוקעת תומכי פנג. הוועידה סימנה נקודת מפנה: במקום לתקן את המדיניות נבחרה הדרך של החרפתה, והביקורת הפנימית דוכאה. בעקבות האירועים נפתחה מתקפה רחבה נגד מה שכונה "הסטייה הימנית", שבמסגרתה הועמדו מיליוני חברי מפלגה לביקורת, חקירות וענישה. ההערכות מדברות על למעלה משלושה מיליון אנשים שנפגעו בדרגות שונות – מהדחה מתפקידים ועד רדיפה פוליטית קשה. ביחד עם זאת, נסוג מאו לקוים אחוריים כאשר מינה את דנג ש'יופינג למזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית במקומו – אולי כדי לצבור כוח לחזרה לשלטון ולהפיל את האשמה על האסון על מישהו אחר.

פרשת פנג דה־חואי ממחישה כיצד מנגנון קבלת ההחלטות במשטר המאואיסטי חסם ביקורת גם כאשר המציאות בשטח דרשה זאת בדחיפות. הקול הבודד שניסה להתריע הושתק – והמחיר היה החרפת המשבר והעמקת האסון בשנים שלאחר מכן.

חשבון נפש פוליטי: ועידת שבעת אלפי הקאדרים

בשנים 1960–1962, לאחר שהתבררו ממדי האסון חסר התקדים של "הקפיצה הגדולה קדימה", קיימה הנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין סדרת ועידות פנימיות שנועדו לבחון את הנזקים ולייצב את המערכת. החשובה והמקיפה שבהן הייתה "ועידת שבעת אלפי הקאדרים" (Seven Thousand Cadres Conference), שהתכנסה בינואר 1962 בבייג'ינג, בהשתתפות אלפי פקידים מכל דרגי המפלגה. ועידה זו סימנה תפנית משמעותית, לפחות למראית עין, במדיניות המפלגתית. המנהיגות הפרגמטית, ובראשם נשיא המדינה ליו שאוצ'י ומזכ"ל המפלגה דנג ש'יאופינג, קיבלו מרחב פעולה רחב יותר לניהול הכלכלה, בעוד מאו דזה-דונג נסוג מהניהול היומיומי. במסגרת הדיונים נשמעה ביקורת חריגה בחריפותה מצד ליו שאוצ'י, שטען כי האסון אינו תוצאה של פגעי טבע בלבד, אלא בעיקר של כשל פוליטי: הוא קבע כי "האסון הזה הוא ברובו מעשה ידי אדם", והעריך כי הרעב נבע מ-30% נסיבות טבעיות ו-70% טעויות אנוש. באותה תקופה הפגין דנג ש'יאופינג את גישתו המעשית באמירתו המפורסמת שנאמרה שנים רבות לאחר מכן, לפיה "לא משנה אם חתול שחור או צהוב, כל אימת שהוא תופס עכברים, זה חתול טוב" – ביטוי לנכונותו להעדיף תוצאות כלכליות על פני טהרנות אידיאולוגית. מאו עצמו הודה בקיומן של "טעויות", אך עשה זאת בזהירות רבה, תוך הדגשה כי אין לערער על עקרונות היסוד של "שלושת הדגלים האדומים" – הקו הכללי, הקפיצה הגדולה והקומונות. בעקבות הוועידה החלה תקופת "כוונון מחדש" (1961–1965) שבה חזרה מידה מסוימת של חירות לכפרים: הקומונות צומצמו, חלקות פרטיות קטנות הוחזרו לאיכרים, ושווקים מקומיים הורשו לפעול שוב. במקביל הופעלה שיטות שיוך דרך מרשם האוכלוסין – חוּקוֹאוּ (hùkǒu) ויחידות העבודה – דאן-וויי dān wèi)), שכלאו חקלאים בתחום מחייתם כדי שלא תהייה נדידה המונית מהכפר אל העיר על ידי הגבלת התנועה בדרכים ומתן מזון רק תמורת תלושים הניתנים לשימוש בחוקואו של האדם. צעדים אלה הובילו להתאוששות איטית של הכלכלה, אך הם גם הניחו את היסודות לעימות הבא: מאו ראה בפרגמטיזם הזה "סטייה קפיטליסטית", ולאחר בניית מקומו בציבור ובצבא, האלהה של עצמו בפרסום 'הספרון האדום' (ציטטות מן היושב-ראש מאו) בתמיכת שר הביטחון, המרשל לִין בִּיָאוּ ואיסוף כוח, בשנת 1966 יזם את מהפכת התרבות כדי להשיב לעצמו את השליטה המוחלטת ולהדיח את מבקריו, ובראשם ליו שאוצ'י ודנג ש'יאופינג.

בתוך מתח זה בין תיקון מעשי לשימור אידיאולוגי, החל מאו לפעול להשבת שליטתו המלאה. בשנת 1963 יזם את "תנועת החינוך הסוציאליסטי", שנועדה לטהר את המפלגה ואת הכפר מסטיות אידיאולוגיות ולחזק את המשמעת המהפכנית. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת 1966 עם פתיחת "המהפכה התרבותית", שבמסגרתה הותקפו באופן שיטתי אותם מנהיגים פרגמטיים עצמם, ובראשם ליו שאוצ׳י ודנג ש'יאופינג, והוא נועד להשיב למאו את מעמדו הבלתי מעורער ולהגדיר מחדש את כיוון המהפכה הסינית.[6]

התעשייה בשנות הקפיצה: בין שאיפות לכישלון

במהלך הקפיצה הגדולה קדימה, נקטה ההנהגה הסינית במדיניות של האצה קיצונית בתיעוש, מתוך אמונה כי ניתן לקצר תהליכים היסטוריים ולהפוך את סין למעצמה בתוך שנים ספורות. בשנים 1958–1960 הוזרמו משאבים אדירים למגזר התעשייתי בקנה מידה חסר תקדים: בשנת 1958 לבדה נפתחו כ-1,587 פרויקטים תעשייתיים בינוניים וגדולים – מספר העולה על כלל הפרויקטים שהוקמו במהלך תוכנית החומש הראשונה כולה. ההשוואה לתוכנית החומש הראשונה (1953–1957) מדגישה את עומק הכשל. בעוד שבתקופה המוקדמת התבסס התיעוש על תכנון מרכזי קפדני וסיוע טכנולוגי סובייטי שהוביל לצמיחה איכותית ותשתיות ייצור אמיתיות, בתקופת הקפיצה הגדולה הפך התיעוש לאשליה סטטיסטית. זינוק התפוקה המדווח – כמו הכפלת ייצור הפלדה ל-10.7 מיליון טון ב-1958 – נשען במידה רבה על אותם "כבשנים כפריים" פרימיטיביים, שהפיקו מתכת ירודה וחסרת ערך תעשייתי. התרחבות זו לוותה בזעזוע דמוגרפי: בשנת 1960 הגיע מספר המועסקים במגזר הממלכתי והתעשייתי לכ-50.44 מיליון – יותר מכפול ממספרם ב-1957. מעבר חד זה מהכפר אל העיר לא נבע מתיעוש אורגני אלא מגיוס כפוי, ששיבש את האיזון הכלכלי: מערכת הקיצוב העירונית נאלצה להאכיל מיליוני עובדים חדשים דווקא כשייצור המזון בכפר קרס. רבים מהמפעלים הוקמו בחיפזון, ללא תכנון הנדסי או כוח אדם מיומן, והפכו לנטל כלכלי במקום למנוע צמיחה. נוכח החרפת המשבר נאלצה ההנהגה לבצע נסיגה חדה: ההשקעה התעשייתית, שעמדה ב-1960 על כ-38.9 מיליארד יואן, קוצצה בתוך שנתיים ל-7.1 מיליארד יואן בלבד – צניחה דרמטית של כ-82% המסמלת את סופו של החלום לתעש את סין ב"זינוק" אחד.

הכישלון הסטרוקטורלי: שקרים מלמטה

הכישלון הסטרוקטורלי: "שקרים מלמטה" ועיוות המידע – אחד המאפיינים המרכזיים של משבר הקפיצה הגדולה קדימה, היה עיוות שיטתי של זרימת המידע בתוך המערכת. ראשי מפלגה ופקידים מקומיים, מן הדרג הכפרי ועד הדרג המחוזי, ניפחו נתוני ייצור – בעיקר בתחום החקלאי – באופן שגרתי, מה שיצר "מציאות מדומה" סטטיסטית ומנותקת מן השטח. תופעה זו לא הייתה סטייה מקרית אלא תוצר ישיר של המבנה הפוליטי-מוסדי. כפי שטוען הכלכלן ג'סטין ייפו לין (Justin Yifu Lin), המבנה הריכוזי יצר מערכת תמריצים מעוותת: פקידים מקומיים היו נתונים ללחץ מתמיד להוכיח הישגים אידיאולוגיים, בעוד שכל דיווח ריאלי על יבולים נמוכים נתפס כ"סטייה ימנית" או כחוסר נאמנות. עבור פקידים רבים, הדיווח המנופח לא היה רק כלי לקידום, אלא מנגנון הישרדות פוליטי.

עדויות רבות, כפי שמתעדים חוקרים כמו פרנק דיקוטר ויאנג ג'ישנג, מצביעות על כך שמידע על הרעב הגיע, לפחות בחלקו, לפסגת ההנהגה. דיווחים מן הפרובינציות, מכתבים פנימיים וביקורים של בכירים (כמו ליו שאוצ'י ופנג דה-חואי) התריעו על ירידה חדה ביבולים ועל מצוקה גוברת. ואולם, בתוך מערכת שבה ביקורת נתפסה כאיום על המהפכה, המידע סונן, רוכך או הוכחש. גם כאשר הוצגו נתונים קשים, הם הוטמעו בתוך שיח אידיאולוגי שהעדיף להסביר כישלונות באמצעות "סטיות מקומיות" של פקידים סוררים או תנאי אקלים חיצוניים, ולא ככשל מהותי במדיניות עצמה. כך נוצר מעגל קסמים הרסני: נתונים מנופחים הולידו דרישות רכש דגן בלתי מציאותיות מצד המרכז, שהובילו ללחץ גובר על הכפרים, שיצר צורך בהגזמה נוספת – וחוזר חלילה. מנגנון זה ממחיש כשל סטרוקטורלי עמוק שבו נאמנות פוליטית גברה על אמת אמפירית, והמידע הפך לכלי לשימור כוח במקום כלי לקבלת החלטות – גם כאשר המחיר היה אסון בקנה מידה לאומי.[7]

שינויים חברתיים בתקופת הקפיצה

הקומונות כמנגנון של חיים קהילתיים

הקמת הקומונות העממיות במסגרת הקפיצה הגדולה קדימה לא נועדה רק לארגון מחדש של הייצור החקלאי, אלא גם לשינוי עמוק של חיי היומיום והמבנה החברתי בכפר הסיני. אחד הביטויים המרכזיים לכך היה העברת חלקים נרחבים מן "העבודה הרבייתית" – כלומר, עבודות הבית, הבישול, הטיפול בילדים והדאגה לקיום היומיומי – מן המשפחה אל מסגרות קולקטיביות.

במרכז תהליך זה עמדו מטבחי הקומונה (Communal Canteens), שסיפקו מזון לחברי הקומונה, לעיתים ללא תשלום ישיר ולעיתים במסגרת מערכת של נקודות עבודה. בשלב הראשון, בעיקר בשנת 1958, נתפסו המטבחים הציבוריים כסמל לשפע ולשוויון: הם שחררו נשים מעבודות הבית המסורתיות, אפשרו גיוס רחב יותר של כוח עבודה לשדות ולפרויקטים, וחיזקו את האידיאל של חיים קולקטיביים. במקביל הוקמו גם מסגרות קולקטיביות לגידול ילדים, כגון פעוטונים ובתי ילדים, שנועדו לאפשר להורים להשתלב בעבודה המשותפת.

מבחינה סוציולוגית, היה זה ניסיון רדיקלי ל"סוציאליזציה של הרבייה" – כלומר, העברת פונקציות בסיסיות של המשפחה אל הקולקטיב. במובן זה, מדובר היה במהלך חריג גם ביחס לניסיונות קולקטיביזציה אחרים במאה העשרים. בברית־המועצות, למשל, התקיימו מוסדות קולקטיביים (מטבחים ציבוריים, מעונות ילדים), אך המשפחה נותרה יחידה בסיסית, והקולקטיביזציה התמקדה בעיקר בבעלות על הקרקע ולא בפירוק מלא של חיי היומיום. לעומת זאת, בקיבוץ הישראלי נעשה ניסיון עמוק יותר לשיתוף בחיי המשפחה – כולל לינה משותפת של ילדים – אך הוא התבסס במידה רבה על בחירה וולונטרית ועל קהילות קטנות והומוגניות יחסית.

המודל הסיני היה שונה בתכלית: הוא נכפה מלמעלה, בקנה מידה עצום של עשרות מיליוני אנשים, וביקש לא רק לשנות את הבעלות על אמצעי הייצור, אלא גם לעצב מחדש את עצם חיי היומיום. בכך הפכו הקומונות לניסוי החברתי המקיף והרדיקלי ביותר של קולקטיביזציה מודרנית.

אולם הניסוי נשען על הנחה של שפע מדומיין. כל עוד נתפסו היבולים כגבוהים – על בסיס דיווחים מנופחים – יכלו המטבחים הציבוריים לספק מנות נדיבות יחסית, ולעיתים אף עודדו צריכה מופרזת מתוך אמונה כי "אין מחסור". אך כאשר החלה קריסת הייצור החקלאי, התמוטטה גם המערכת הקולקטיבית: מלאי המזון הידלדל במהירות, המטבחים הציבוריים התרוקנו, והאוכלוסייה נותרה ללא מנגנוני גיבוי.

במצב זה, דווקא ביטולו של המטבח הפרטי – שנועד לשחרר את האדם מן התלות במשק הבית – הפך לגורם פגיעות מרכזי. משפחות איבדו את היכולת לנהל משק קיום עצמאי, לאגור מזון או לפתח אסטרטגיות הישרדות מקומיות. כך, מה שנראה בתחילה כמנגנון של שוויון ושחרור, הפך בפועל לאחד הגורמים שהעמיקו את התלות במערכת ואת הפגיעות של האוכלוסייה הכפרית לנוכח הרעב.

ועידות הבדיקה העצמית וחזרת הפרגמטיסטים

בין השנים 1960 ל-1962 בחנה המפלגה את הנזקים שנגרמו, ב"ועידת שבעת אלפי הקאדרים" ובישיבות נוספות.

בשנות השישים המוקדמות, בתקופת ה"כוונון מחדש", חזרה מידה מסוימת של חירות לחקלאים: חלקות פרטיות קטנות הוחזרו, שווקים מקומיים קטנים הורשו לפעול, ומכסות הדגן הורדו לרמות סבירות יותר. כלכלת סין החלה להתאושש לאט. הופעלה תוכנית שיקום, אותה הגה צ'ן יון, המוח הכלכלי של המפלגה. הוא גרם לכך שבין 20-30 מיליון כפריים שהיגרו בסוף שנות ה-50' לערים, יגורשו חזרה לכפרים. הרעיון היה שיצטרפו לכוח החקלאי היצרני ויפחיתו מהעומס שהאוכלוסייה העירונית יצרה על המערכת, פיות להאכיל שלא יוצרים אוכל. בנוסף, ירדו מהרעיון של תעשייה כבדה. כחלק מהשיטה שקידם צ'ן יון, השיטה של דאן-ווי dān wèi)) וחוּקוֹאוּ (hùkǒu), מגדירות שכל אחד רשום במקום מסוים. מתחילת שנות ה-60' שיטת החוקואו משנה את אופיה: מעכשיו הופכת להיות לשיטה מאוד נוקשה שמונעת מאיכרים לעבור לערים. האיכרים הפכו להיות מאין צמיתים. המטרה הייתה למנוע מצב שיעזבו את האדמה ויעברו לעיר וכך ייווצר עומס של צריכת מזון. בכך בפועל נוצרת הפרדה בין האוכלוסייה הכפרית לעירונית. בכל מדינה מתפתחת צפוי שיהיה תהליך של עיור, אוכלוסייה כפרית מהגרת לערים. זה קרה בכל המדינות כחלק ממודרניזציה. השלטון בסין בחר בשיטה אחרת של עיצוב חברתי, הפסיק את התהליך הרגיל. במשך עשרים השנים הבאות יהיו שתי חברות נפרדות בסין. חברה עירונית שתיהנה מפריווילגיות כמו חינוך, בריאות, דיור, פנסיה, קופונים של אוכל וכל יתר השירותים של הדאן-ווי וחברה חקלאית שתתמוך בחברה העירונית, כמעט ללא שירותי בריאות או ממש בסיסיים, ללא פנסיה, לא קיבלו תלושי מזון אלא היו צריכים לייצרו בעצמם, נאלצו להסתפק בתנאי דיור וחינוך מאוד בסיסיים, הרבה פחות ממה שהעירונים קיבלו. כל זאת בניגוד לרטוריקה של המפלגה, שדיברה על האיכרים הגיבורים והנהדרים. בפועל הם היו אזרחים סוג ב'.

הישגי הקפיצה הגדולה

לקפיצה היו גם הישגים, למרות שאת הפירות ניתן היה לראות רק בסוף שנות ה-70' ותחילת ה-80'.

הגיוס של ההמונים הוביל לכך שבאזורים מסוימים הצליחו להפריח את השממה ולהכשיר שטחי חקלאות שקודם לכן לא היו ראויים לעיבוד. איכרים נשלחו לאזורים נידחים לחפש נפט ואורניום, כתוצאה מכך מצאו את שדה הנפט הכי משמעותי בסין. תחום נוסף שקשה לכמת ולמדוד אותו, הניסיון לתעש את הכפר. זה לא היה כישלון חרוץ. כורי ההיתוך נכשלו, רק %40 מהפלדה הייתה ראויה לשימוש. אבל היה אספקט אחר, יצרו בכפר תשתית לתעשייה, אמנם לא מתקדמת אלא פרימיטיבית אבל זו הייתה פריצת דרך. יש חוקרים הסבורים שההתפתחות המרשימה ברפורמות של תחילת שנות ה-80' לא הייתה מתאפשרת לולא התשתית שהניחו בכפרים לתעשייה במהלך הקפיצה הגדולה.

אמרו שזה מאין זרעים שנבטו אח"כ ותרמו למודרניזציה של סין כעבור עשרים שנה כשניהלו מדיניות יותר נכונה.

מורשת של חורבן מושהה: אסון הסכרים של 1975

למרות ששיא "הקפיצה הגדולה קדימה" הסתיים רשמית בתחילת שנות ה-60', המורשת התשתיתית שלה הותירה בסין "פצצות זמן" הנדסיות, שעתידות היו להתפוצץ בעוצמה קטלנית שנים לאחר מכן. במהלך שנות הקפיצה הגדולה קדימה הוקמו ברחבי המדינה אלפי פרויקטים של השקיה ובקרת שיטפונות, ובכללם עשרות סכרים במחוז חנאן (Henan), באזור ג'ומדיאן. מיזמים אלה לא היו פרי תכנון מקצועי, אלא תוצר של הדגש האידיאולוגי על "הישגים מהירים" וגיוס המונים; הם נבנו בחופזה, תוך הסתמכות על כוח עבודה בלתי מיומן ועל סטנדרטים הנדסיים ירודים. המומחים שהעזו להתריע על ליקויים בטיחותיים, בדומה לפנג דה-חואי בשדה המדיני, הושתקו או הוקעו כמעכבי המהפכה. הכשלים המבניים הללו נחשפו במלוא עוצמתם בקיץ 1975, כאשר סופת הטייפון "נינה" פגעה באזור. מערך הסכרים, שלא תוכנן לעמוד בעומסים כאלו, קרס בתגובת שרשרת קטסטרופלית. הסכר המרכזי, סכר בנצ'יאו (Banqiao), נפרץ והוביל להצפת אזורים נרחבים בתוך שעות ספורות. היה זה אחד האסונות הטכנולוגיים החמורים בתולדות האנושות: כפרים שלמים נמחקו, ותשתיות אזרחיות קרסו כליל. ההערכות לגבי מספר ההרוגים נעות בין עשרות אלפים לכ-240,000 בני אדם, כולל קורבנות עקיפים של רעב ומחלות שפרצו בעקבות השיטפון. בדומה לרעב הגדול, גם אסון זה הוסתר מהציבור ומהעולם במשך עשורים, ורק בשלהי שנות ה-80' החלו להתפרסם נתונים ראשונים עליו. במבט היסטורי, קריסת הסכרים ממחישה כיצד החלטות שהתקבלו תחת לחץ אידיאולוגי בימי הקפיצה הגדולה המשיכו לגבות מחיר דמים כבד גם זמן רב לאחר שמאו עצמו פנה ליעדים פוליטיים אחרים.[8]

ולגבי מאו דזה-דונג, במקום לצאת חלש מהכישלון, הוא השתמש בזמן שיצא מההנהגה השוטפת, כדי לרקום את מהפכת התרבות (1966–1976) – קמפיין שנועד להדיח את מתנגדיו הפנים-מפלגתיים ולאחד מחדש את העם תחת שלטונו. ליו שאוצ'י, שנחשב ליורשו, הודח מתפקידיו ומת בסבל במאסר. דנג ש'יאופינג גורש פעמיים לפני שחזר לשלטון אחרי מות מאו.

מפרשי ההיסטוריה חלוקים בשאלת הכוונה והאחריות: האם מאו דזה־דונג היה מודע לממדי האסון ולמרות זאת התמיד במדיניותו, או שמא פעל מתוך אמונה אידיאולוגית עמוקה שעמעמה את תפיסת המציאות? הדיון אינו חד־משמעי, והוא נע בין שתי פרשנויות מרכזיות – האחת מדגישה אדישות ואף נכונות לשלם מחיר אנושי כבד בשם היעדים המהפכניים; האחרת מצביעה על עיוורון אידיאולוגי, שניזון ממערכת של מידע מעוות ומנגנוני פחד.

חוקרים אחדים, ובראשם פרנק דיקוטר (Frank Dikötter), מדגישים את אחריותה הישירה של ההנהגה ואת נכונותה להמשיך במדיניות גם לנוכח עדויות מצטברות על רעב ומוות המוני. מנגד, חוקרים כמו יאנג ג׳ישנג (Yang Jisheng) וג׳ונתן ספנס (Jonathan D. Spence) מצביעים על שילוב מורכב יותר של אידיאולוגיה, עיוות מידע ומנגנונים מוסדיים, אשר טשטשו את הבנת המציאות גם בקרב הדרגים הגבוהים.

גישה נוספת, בעלת אופי כלכלי-מוסדי, המיוצגת למשל על ידי ג׳סטין ייפו לין (Justin Yifu Lin), מדגישה את תפקידם של תמריצים מעוותים והמבנה הריכוזי ביצירת פער בין דיווחים לבין מציאות.[9]

עדויות רבות מצביעות על כך שמידע על הרעב הגיע, לפחות בחלקו, לפסגת ההנהגה. דיווחים מן הפרובינציות, ביקורים של בכירים בשטח ומכתבים פנימיים התריעו על ירידה חדה ביבולים ועל מצוקה גוברת. ואולם, בתוך מערכת פוליטית שבה ביקורת נתפסה כאיום, המידע סונן, רוכך או הוכחש. גם כאשר הוצגו נתונים קשים, הם הוטמעו בתוך שיח אידיאולוגי שהעדיף להסביר כישלונות באמצעות "סטיות מקומיות" או תנאים חיצוניים, ולא ככשל במדיניות עצמה. כך נוצר מצב מורכב: מאו לא פעל בחלל של בורות מוחלטת, אך גם לא נחשף לתמונה מלאה ואמינה של המציאות. המנגנון ההיררכי, שייצר "שקרים מלמטה", והאווירה הפוליטית שדיכאה ביקורת, תרמו לכך שהפער בין ההנהגה לבין המתרחש בשטח הלך והעמיק. במקביל, אמונתו של מאו ביכולתה של המהפכה לגבור על מגבלות חומריות חיזקה את נכונותו להתמיד במדיניות גם לנוכח סימני כשל.

כך או כך, התוצאה הייתה קטסטרופלית: מדיניות שנועדה להאיץ את פיתוחה של סין ולרומם את מעמדה הבינלאומי הביאה לאסון חסר תקדים. הרעב הגדול של השנים 1959–1961 נחשב כיום לאסון הרעב החמור ביותר בתולדות האנושות בעת החדשה – ומבחינות רבות, לאירוע שבו מספר מקרי המוות שנגרמו מרעב וממצוקה במדינה אחת היה הגדול ביותר שנרשם אי פעם.

סיכום: המחיר האנושי של אוטופיה מהפכנית

הקפיצה הגדולה קדימה נותרת אחד הפרקים הכואבים ביותר בתולדות הסין המודרנית – ואחד המקרים הקיצוניים בהיסטוריה העולמית של כישלון מדיניות ממשלתית. היא שילבה בתוכה שאיפה מהפכנית כנה עם דיכוי פוליטי, בורות טכנית, שקרים מוסדיים ואמונה משיחית שהפכה כל ספק לאיום ממשי.

מאות מיליוני האיכרים שיועדו להיות הנהנים מן הקפיצה – אלה שאמורים היו לפרוח בקומונות החדשות, לאכול בשולחנות הקהילה, לטפס יחד על סולם ההיסטוריה – הם שנשאו על גבם, ולעתים קרובות בחייהם, את מחיר החזון. האסון לא פסל באחת את ניסיון הסוציאליזם הסיני, אבל הוא חרת בתודעה האנושית אזהרה עמוקה: כאשר שלטון מסוגל לשתק מנגנוני ביקורת ולהפוך כל מי שמפקפק לאויב, אין שום דבר שייבלם בעד הנפילה לתהום.

לאחר מות מאו בשנת 1976 ועלייתו של דנג ש'יאופינג, נקטה המפלגה הקומוניסטית הסינית עמדה רשמית שלפיה מאו היה "70% נכון ו-30% שגוי" – ניסוח שנועד לשמר את לגיטימיות השלטון תוך הכרה מינימלית בכישלונות. ניתוח עצמי מלא ושקוף של הקפיצה הגדולה עדיין אינו חלק מהשיח הציבורי המותר בסין, ודיון פתוח בממדי הרעב נאסר עדיין בתוך גבולות המדינה. ההיסטוריה, כמו פנג דה-חואי במכתבו הנועז, עוד ממתינה לתשובה כנה.

להמשך קריאה: המהפכה התרבותית בסין

ביבליוגרפיה נבחרת

אהרון שי, סין בעת החדשה, הוצאת זמורה ביתן, 1991.: זהו ספר היסוד של שי, בו הוא מנתח את המעבר מקיסרות לרפובליקה ולקומוניזם. בספר זה הוא מדגיש את המבנה ההיררכי הסיני ואת האופן שבו המפלגה הקומוניסטית "התלבשה" על מבנים קונפוציאניים קיימים של צייתנות וביטול הפרט.

אהרון שי, סין וישראל: בין סימפתיה לעוינות, הוצאת ידיעות ספרים, 2016.: כאן שי עוסק רבות ביחס המשתנה של המערב (וישראל) לסין. הוא מתאר את הדינמיקה של "ההערצה מרחוק" שהייתה קיימת בשנות ה-60' וה-70' ואת ההלם המחקרי שבא עם חשיפת ממדי הרעב של "הקפיצה הגדולה".

Ashton, B., et al. (1984). Famine in China, 1958–61. Population and Development Review.

(הערכת 30 מיליון מקרי מוות שהפכה לאבן יסוד במחקר).

Dikötter, Frank (2010). Mao's Great Famine: The History of China's Most Devastating Catastrophe, 1958–1962. Walker & Company.

(מחקר פורץ דרך המבוסס על ארכיונים מקומיים בסין).

Jisheng, Yang (2012). Tombstone: The Great Chinese Famine, 1958–1962. Farrar, Straus and Giroux. (עדותו המפורטת של עיתונאי סיני שחקר את האסון מבפנים).

Lin, Justin Yifu (1990). "Collectivization and China's Agricultural Crisis in 1959–1961". Journal of Political Economy.

(ניתוח כלכלי-מוסדי של כשלי הקולקטיביזציה).

Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. W. W. Norton & Company.

(סקירה היסטורית רחבה של סין המודרנית).

Teiwes, Frederick C., & Sun, Warren (1999). China's Road to Disaster: Mao, Central Politicians, and Provincial Leaders in the Unfolding of the Great Leap Forward. M.E. Sharpe.

(ניתוח המנגנונים הפוליטיים ועיוות המידע)

[1] Dikötter, Frank. Mao’s Great Famine: The History of China’s Most Devastating Catastrophe, 1958–1962. London: Bloomsbury, 2010.

Yang, Jisheng. Tombstone: The Great Chinese Famine, 1958–1962. New York: Farrar, Straus and Giroux, 2012.

Spence, Jonathan D. The Search for Modern China. New York: W. W. Norton, 1999.

[2] Frank Dikötter, Mao’s Great Famine: The History of China’s Most Devastating Catastrophe, 1958–1962, London: Bloomsbury Publishing, 2010, pp. 333–340.

Yang Jisheng, Tombstone: The Great Chinese Famine, 1958–1962, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2012, pp. 147–152.

Mao's Great Famine, pp. 175–195; Yang, Tombstone, pp. 123–150; MacFarquhar, The Origins of the Cultural Revolution, Vol. 2, pp. 102–135.

[4] Yang Jisheng, Tombstone, trans. Stacy Mosher and Guo Jian, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2012, pp. 147–152.

[5] Lin, Justin Yifu, and Yang, D. T. (2000). "Food Availability, Entitlements, and the Chinese Famine of 1959–61". The Economic Journal. כאן הוא מדגיש כי הרעב לא נבע רק ממחסור בייצור, אל מזרימת משאבים מעוותת ומהעדפת הערים על פני הכפר.

[6] Frank Dikötter, Mao’s Great Famine: The History of China’s Most Devastating Catastrophe, 1958–1962, London: Bloomsbury Publishing, 2010.

Yang Jisheng, Tombstone: The Great Chinese Famine, 1958–1962, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2012.

Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, New York: W. W. Norton & Company, 1999.

Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2006.

Frederick C. Teiwes and Warren Sun, China’s Road to Disaster: Mao, Central Politicians and Provincial Leaders in the Unfolding of the Great Leap Forward, 1955–1959, Armonk, NY: M.E. Sharpe, 1999.

[7] Frank Dikötter, Mao’s Great Famine: The History of China’s Most Devastating Catastrophe, 1958–1962, London: Bloomsbury Publishing, 2010.

Yang Jisheng, Tombstone: The Great Chinese Famine, 1958–1962, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2012.

Roderick MacFarquhar, The Origins of the Cultural Revolution, Volume 2: The Great Leap Forward, 1958–1960, New York: Columbia University Press, 1983.

Frederick C. Teiwes and Warren Sun, China’s Road to Disaster: Mao, Central Politicians and Provincial Leaders in the Unfolding of the Great Leap Forward, 1955–1959, Armonk, NY: M.E. Sharpe, 1999.

Justin Yifu Lin, “Collectivization and China’s Agricultural Crisis in 1959–1961”, Journal of Political Economy, Chicago: University of Chicago Press, 1990, pp. 1228–1252.

[8] Yang, Dali L., Calamity and Reform in China: State, Rural Society, and Institutional Change since the Great Leap Famine, Stanford: Stanford University Press, 1996.

McCormack, Gavan, “Water Margins: Competing Paradigms in China’s Water Policy”, Critical Asian Studies, Abingdon: Routledge, 2001, pp. 5–30.

Shapiro, Judith, Mao’s War against Nature: Politics and the Environment in Revolutionary China, Cambridge: Cambridge University Press, 2001.

Dai Qing (ed.), The River Dragon Has Come: The Three Gorges Dam and the Fate of China’s Yangtze River and Its People, Armonk, NY: M.E. Sharpe, 1998.

[9] לין, שכיהן ככלכלן הראשי של הבנק העולמי, פיתח תיאוריה כלכלית-מוסדית מקיפה על הרעב:Lin, Justin Yifu (1990). "Collectivization and China's Agricultural Crisis in 1959–1961". Journal of Political Economy. במחקר זה הוא טוען כי קריסת התפוקה נבעה מאובדן תמריצי העבודה של האיכרים ברגע שנשללה מהם הזכות לעזוב את הקומונות (Exit Right), מה שהפך את העבודה לכפויה ולא יעילה.Lin, Justin Yifu, and Yang, D. T. (2000). "Food Availability, Entitlements, and the Chinese Famine of 1959–61". The Economic Journal. כאן הוא מדגיש כי הרעב לא נבע רק ממחסור בייצור, אל מזרימת משאבים מעוותת ומהעדפת הערים על פני הכפר.