גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 01/09/2024
ציר פילדלפי לא היה בידינו שנים רבות. למרות זאת נתניהו מעדיף את המשך המלחמה על פני החזרת החטופים. המדינה הולכת ומתדרדרת מכול הבחינות. המלחמה מתמשכת ללא תכלית. הדרום נטוש, הצפון "יודנריין", דרוג האשראי יורד. היחסים עם אמריקה הולכים ונמתחים. שי גולדין, איש ערוץ 14, ניסח את זה באופן חריף הרבה יותר ממני. ובכול זאת, מעמדו של נתניהו איתן ו'הליכוד' היא המפלגה המובילה בסקרים. דוד מיידן, לשעבר ראש מטה החטופים והנעדרים, פרסם במשך חודשים, בכישרון רב, מקאמות המתארות את נפילתו של נתניהו והנה הוא, כעוף החול, הולך ומתחזק. אני משער שכאשר המצביעים הפוטנציאליים של בנט יגיעו לקלפיי, הם יעזבו את מגרש החניה שלו ויצביעו ל'ליכוד'. "כי אין משהו אחר".
אני עוקב אחרי קבוצות הווטסאפ בהם אני חבר ואחרי פוסטים בפייסבוק. הרושם העולה מהן, כאילו נתניהו ביצע השתלטות עוינת. קודם כל על 'הליכוד' ואחר כך על המדינה. מכיוון שהוא מעדיף את טובתו האישית על פני זו של המדינה, נוצר הרושם כאילו הוא פועל כביכול, בניגוד לרצונם של האזרחים.
ציבור בוחריו, ה"ביביסטים" כלשוננו, מוצג ככת, כתינוקות שנישבו. ולא היא. בחורי הימין אינם עדר סומא, ההולך אחרי החלילן הנוכל מהמלין. הם תומכים בו, כי הוא מביע את עמדותיהם. נהוג אצלנו לגחך על כך שציבור מזרחי ומסורתי ברובו, בחר אשכנזי מובהק, שאיש שמהם אינו חושד שיש לו איזו זיקה לדת. המגחכים אינם מבינים שמדובר בתהליך חברתי, שבו ציבור מקופח, או ציבור החש עצמו כמקופח, יבחר לו כמנהיג, דווקא אדם מהאליטה, דווקא מהשכבה המובילה. לכן, חברי מרכז הליכוד", לא בחרו בדוד לוי, מנהיג פועלים מרוקאי מבית שאן, אלא ביצחק שמיר דווקא. לכן, לשיטתם, נתניהו מתאים יותר להנהגה, מאשר משה כחלון.
אני חושש שלא הבינו אצלנו, שנתניהו אינו רק הגורם, אלא בעיקר הסימפטום. נתניהו, על מדיניותו, על השלכותיה הכלכליות והחברתיות, מיצג ציבור ענק. לפחות חצי מהציבור היהודי: בוחרי "הליכוד", ש"ס, "אגודה", 'הציונות הדתית' ו'עצמה יהודית'. אני קובע זאת, לא על סמך סקרים (כל אחד מציג סקרים כרצונו), אלא משום שבניגוד לחברי, שהופתעו בבחירות של 2015, אני מאזין גם לקולות האחרים. חברים שלי לימדו באילת, במשך כמה חודשים, את ילדיהם של מפוני קריית שמונה. כולם תומכים בנתניהו ומאמצים את הנרטיב שלו: מאמינים בכול מאודם שב-7 באוקטובר, ראשי הצבא "הסתירו מפניו" .
חברי הכנסת, של הליכוד, המוצגים אצלנו כ"פחדנים" בסך הכול מקשיבים, רוב קשב, לציבור שלהם. אריה דרעי, אינו מביע בקול את עמדותיו היוניות, משום שהוא מכיר היטב את צאן מרעיתו.
כאשר נתניהו נשא את נאום בר אילן, שמענו מורת רוח רבה בקרב בוחריו. אלו שנמנעו מלזעוק, עשו זאת משום שהבינו שמדובר בשקר. הם לא היו שותקים אם פניו באמת היו מיועדות להקמת מדינה פלסטינית. כאשר התקבלה פשרת מהגרי העבודה, זו שנתניהו עצמו הציע, הגיע טלפון מיאיר בנו, זה שמיטיב לנטר את הרשתות החברתיות והעביר לאביו, את מורת רוחו של הרחוב הימני. נתניהו הבין ועשה פליק פלאק לאחור. כאשר נתניהו גינה את הרצח שביצע אליאור עזריה, כמו שר הביטחון והרמטכ"ל, בוחרי הימין, באמצעות הרשתות החברתיות, דרך בנו יאיר, גרמו לו להתהפך.
כאשר נתניהו ניסה להעביר את "חוק הרבנים", כמתחייב לפי ההסכם הקואליציוני, ראשי העיריות של 'הליכוד', דפקו בידיהם על השולחן ואמרו לו "נייט". גם אם המפגש הזה היה מתוזמן, כפי שצוברים הציניקנים, מנהיגי הציבור הביעו את עמדות הבוחרים שלהם. הם לא הציבו אולטימטום לשחרור החטופים. מדוע? כי החטופים לא באמת מטרידים את שלומם ואת שלום בוחריהם. אם זה היה אחרת, היינו שומעים זאת.
נתניהו אינו רק מנהיג של הציבור שלו (המנהיג היחידי בפוליטיקה שלנו), אלא גם מובל על ידו.
כאשר מנהיגי המחאה, יחליטו סוף סוף לשבת יחד , להגדיר מטרות ולתאם עמדות, יצטרכו לקחת זאת בחשבון.