יפן והקשר היהודי

כתב: גילי חסקין; ‏07/11/2025

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן , להרצאה על יפן

יהדות יפן היא שם של קהילה יהודית קטנה שהתקיימה באיי יפן – הקהילה היהודית הממוקמת במיקום המזרחי ביותר מבין קהילות אסיה. נוכחותם של יהודים ביפן היא תופעה מאוחרת יחסית אך מרתקת, שהתפתחה בצל מפגשים דרמטיים בין מזרח למערב.

תקציר

הקשר בין העם היהודי ליפן הוא סיפור יוצא דופן בהיסטוריה המודרנית – מסע המשתרע על פני יותר ממאה ועשרים שנה, מראשית המפגש בין סוחרים יהודים לנמלי יפן בסוף המאה ה־19 ועד לקשרים התרבותיים, הכלכליים והאקדמיים המתקיימים כיום. בראשית הדרך, יהודים בודדים הגיעו לערי הנמל יוקוהמה ונגאסאקי בעקבות פתיחתה של יפן למערב, והניחו את היסודות לקהילות קטנות אך פעילות. עם השנים, ובעיקר לאחר מלחמת רוסיה–יפן, גברה נוכחותם של יהודים במזרח הרחוק – סוחרים, קצינים, רופאים, ואנשי רוח – שראו ביפן מדינה מסקרנת בעלת פתיחות ייחודית כלפי זרים. במהלך מלחמת העולם השנייה נרשמו פרקים דרמטיים בקשר זה, כאשר יפן הפכה, באופן פרדוקסלי, למקלטם של פליטים יהודים שנמלטו מאירופה, בין השאר בזכות פעולתם האמיצה של דיפלומטים יפנים כדוגמת צ’יאונה סוגיהארה. במקביל, יחסה של יפן ליהודים נותר מורכב – נע בין סקרנות, זהירות ופרגמטיות, אך כמעט תמיד נעדר עוינות גלויה.

בימינו, הקהילה היהודית ביפן קטנה אך פעילה, ומרכזה בטוקיו. הקשרים בין ישראל ליפן צמחו והתרחבו בתחומי מדע, תרבות, מסחר ודיפלומטיה, תוך שימור זיכרון ההיסטוריה המשותפת כעדות נדירה להבנה הדדית שנולדה מעבר לגבולות של גזע, דת ומסורת. סיפור זה, המשלב זהות, הגירה, הישרדות ודיאלוג בין תרבויות, ממשיך להאיר את היחסים בין היהודים והיפנים גם במאה ה־21.

ספר מפתח

הספר Japan, the Jews and Israel: Similarities and Contrasts מאת מרון מדזיני הוא מחקר רחב ומעמיק הבוחן את הקשרים ההיסטוריים, החברתיים והמדיניים שבין יפן, היהודים וישראל, החל מהמאה ה־19 ועד ימינו. מדזיני, שהיה דיפלומט וחוקר בכיר ללימודי יפן, משרטט תמונה מורכבת של יחסים שבהם מתקיימים גם סקרנות, הערכה ותועלת הדדית, לצד מרחק תרבותי וחשדנות הדדית.

הספר פותח בתיאור התפתחותה של הקהילה היהודית ביפן מאז פתיחתה למערב בשנות ה־60 של המאה ה־19. מדזיני מציין כי על אף נוכחות יהודית ארוכת שנים – בסניפי מסחר, בנמלים כמו יוקוהמה וקובה ובמהלך מלחמות העולם – ליהודים לא הייתה השפעה ממשית על חיי החברה, הכלכלה או התרבות ביפן. הוא מדגיש כי לא התפתחה ביפן אנטישמיות פעילה או ממוסדת, אך לצד זאת לא הייתה גם השתלבות רחבה של יהודים במערכת היפנית. בעיני יפנים רבים, היהודים נתפסו כסמל לתבונה, עושר ויכולת, אך הדימוי הזה היה לעיתים מבוסס על סטריאוטיפים מערביים ולא על היכרות ממשית.

חלק ניכר מהספר מוקדש לבחינת הדימוי של היהודים ביפן לאורך השנים. מדזיני מראה כי בתקופות שונות ראו יפנים ביהודים מודל להצלחה ולכוח – במיוחד בתחום הכלכלה והמדע – אך באותה עת התקיימו גם תיאוריות קונספירציה וחשדנות כלפיהם, בעיקר בתקופות של משבר או השפעה מערבית גוברת. בתקופת מלחמת העולם השנייה, למרות ברית יפן עם גרמניה הנאצית, נמנעה יפן במידה רבה מיישום מדיניות אנטישמית בפועל, ואף אפשרה ליהודים פליטים להגיע אליה דרך מנצ׳וריה או דרך סין, בזכות יוזמות הומניטריות של דיפלומטים כמו סוגיהארה צ'יאונה.

שורשים ראשונים: המאות 16-19

הנוכחות היהודית ביפן היא תופעה מאוחרת יחסית, אך בעלת שורשים מרתקים. יש הסבורים כי כבר במאות השש-עשרה והשבע-עשרה הגיעו לחופי יפן סוחרים יהודים ממוצא ספרדי ופורטוגלי, שנמלטו מגירושי ספרד ופורטוגל ושולבו במערכות הסחר של הציים האירופיים שפעלו במזרח הרחוק. עם זאת, בתקופת הסגירות היפנית – סאקוקו (Sakoku), שנמשכה עד אמצע המאה התשע-עשרה, נאסרה כמעט לחלוטין כניסת זרים למדינה, מה שמנע הקמת קהילה יהודית קבועה.

תאוריית המוצא המשותף

במאה ה-17 הופיעה תאוריית המוצא המשותף ליפנים ויהודים (日ユ同祖論,‏ Nichiyu Dōsoron)  כהשערה שטענה שהעם היפני הוא החלק העיקרי בעשרת השבטים האבודים של ישראל. גרסה מאוחרת יותר תיארה אותם כצאצאים של שבט של מומרים יהודים ממרכז אסיה לנצרות נסטוריאנית. גרסאות מסוימות של התיאוריה חלות על כלל האוכלוסייה, אך אחרות טענו שרק קבוצה מסוימת בתוך העם היפני הם צאצאי יהודים.

טיודור פרפיט, (Parfitt) היסטוריון בריטי המתמחה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובעיקר באסיה, אפריקה ואמריקה, כותב כי "התפשטות הפנטזיה על מוצא ישראלי… מהווה מאפיין עקבי של המפעל הקולוניאלי המערבי",וקובע כי למעשה ביפן אנו יכולים לאתר את האבולוציה המדהימה ביותר באוקיינוס השקט של עבר יהודי מדומיין. כמו בכל מקום אחר בעולם, התיאוריה לפיה היבטים של המדינה מוסברים באמצעות מודל ישראלי הוצגה על ידי סוכנים מערביים לעומת זאת, החוקר והסופר ג'ון אנטין הדגיש כי ממצאי DNA שוללים אפשרות של קשרים משמעותיים בין יפנים ליהודים

רק עם פתיחתה של יפן לעולם בעקבות הסכמי קנאגאווה (Treaty of Kanagawa) בשנת 1854, שהכשירו את המסחר והיחסים הדיפלומטיים עם המערב, נוצרה לראשונה הקרקע להתיישבות יהודית של ממש. הקהילה הראשונה ביפן, כללה בעיקר יהודים מסין השכנה, במיוחד משנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר התגוררו ביוקוהמה (Yocohoma) כ-50 משפחות יהודיות. קהילות התגבשו גם בקובה  ובנגסאקי. סביב שנת 1894 הקימו יהודי נגאסאקי את בית הכנסת הראשון בתחומי יפן, שנקרא "בית ישראל" (Beth Israel Synagogue), ביוזמת סיגמונד די. לסנר (Sigmund D. Lessner), הנחשב למייסד הקהילה המקומית. זמן קצר לאחר מכן הוקם גם בית כנסת נוסף ביוקוהמה, ששירת קהילה של כ-50 משפחות. הקמת בתי הכנסת סימנה שלב חדש בהתבססות הקהילה היהודית ביפן, והעידה על רצונה לשמר את זהותה הדתית והתרבותית גם במרחקים. עם השנים התפשטו הקהילות הקטנות לערים נוספות, ובהן קובה וטוקיו, שהפכו למרכזים יהודיים חשובים יותר במאה ה-20. הקהילה הגדולה ביותר הייתה בנגאסאקי, ועד היום נותרו שרידי בתי קברות יהודים ישנים בשלוש הערים[1].

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ובעיקר משנת 1861 ואילך, החלו להגיע יהודי אירופה – סוחרים, אנשי עסקים ויזמים – שהתיישבו בערי הנמל הפתוחות. גורמי דחייה מחוץ ליפן היו משמעותיים: יהודים ברחו מפוגרומים, החל משנות ה-80 של המאה ה-19 ברוסיה, ומצאו ביפן מוקד מקלט אפשרי. הם הקימו קהילות קטנות אך פעילות, ששימשו נקודות מפגש עבור יהודים מרוסיה, גרמניה, אנגליה והולנד.

בראשית המאה העשרים כבר פעלו ביפן קהילות מאורגנות, בתי תפילה ובתי עלמין קטנים. הרב-גוניות הקהילתית ניכרת בכתובות על המציבות – עברית, רוסית וגרמנית מופיעות זו לצד זו.

רעידת האדמה הגדולה בקנטו ( The Great Kantō Earthquake), התרחש  ב־1 בספטמבר 1923, ופגע באופן קשה באזור טוקיו ויוקוהמה. רעידת האדמה גרמה להרס עצום, לשריפות נרחבות ולמותם של למעלה מ־100,000 בני אדם. היא נחשבת לאחת הקטסטרופות הטבעיות החמורות ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית, והשפעתה ניכרה גם על הקהילה היהודית הקטנה שחיה אז ביוקוהמה, אשר חלק מבתי הכנסת והמבנים שלה נהרסו כליל.

רעידת האדמה הביאה לתזוזה פנימית והעבירה את מרכז הכובד הקהילתי לאזורים אחרים במדינה. למרות גודלה המצומצם, הקהילה היהודית ביפן הצליחה לשמור על זהותה הדתית והתרבותית, ולפתח רשת סחר ויחסים בינלאומיים שאפשרה לה להשתלב בחברה היפנית מבלי לוותר על ייחודה.

מלחמת רוסיה-יפן והעולם היהודי (1904-1905)

במאי 1905 השמיד הצי היפני, בפיקודו של האדמירל טוגו, את הצי הבלטי של רוסיה הצארית במצרי צושימה שבין יפן לקוריאה (The Battle of Tsushima)[2]. כך הסתיימה, בניצחון מוחץ, מלחמת רוסיה-יפן. היה זה הניצחון הראשון של מדינה אסיאתית על מעצמה אירופית מאז כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העותמאנים בשנת 1453. הרבה היסטוריונים עסקו בהשפעת הניצחון הזה על התעוררות התנועות הלאומיות באסיה ובאפריקה, אך מעטים בדקו את השפעתו על הלאומיות היהודית.

רבבות יהודים גויסו לצבא הרוסי במלחמה הזאת. שלושה רבעים מן הרופאים הרוסים בחזית היו יהודים. שלושת אלפי חיילים יהודים נפלו בקרבות נגד יפן ובין מקבלי אותות ההצטיינות היו גם יהודים שחירפו את נפשם והזימו את הדעה שרווחה אז ברוסיה, שהיהודים הם פחדנים ומשתמטים משירות צבאי. הלוחמים היהודים קיוו כי תרומתם למלחמה תשפר את יחס השלטונות ליהודים. (בין השאר – במלחמה זו איבד הקצין היהודי – רוסי יוסף טרומפלדור את ידו ונפל בשבי היפנים וראה בהמשך על פועלו בעת המלחמה).

תקוותם התבדתה עם התחדשות הפוגרומים אחרי המלחמה, כאשר האנטישמים הרוסים האשימו את המהפכנים היהודים בתבוסה. יהודי רוסיה, שסבלו מפוגרומים, דיכוי ואפליה, שמחו על הניצחונות היפניים, שנראו להם כנקמת אלוהים בעריצות הרוסית. מאחר שהצנזורה לא אפשרה להם להביע את שמחתם בפומבי, היו עיתונאים וסופרים שמצאו דרכים לעקוף את הצנזורה. בעיתון העברי "הצפירה", שיצא לאור בוורשה (אז תחת שלטון רוסי), הופיע ב-5 באפריל 1905 מאמר לכאורה תמים על תערוכת אמנות של שבויים יפנים שנערכה אז בסנט-פטרסבורג. המחבר, שחתם בשם "האורח" – כנראה היה זה כינויו של עורך העיתון נחום סוקולוב– כתב:

"בלוח המפתחות של היסטוריית היהודים לא תמצאו את יפן… אבל מודה ומתוודה אני שהנני יפנופיל בנוגע למהירות התנועה ומהירות ההסתגלות שלהם אל התנאים החדשים שבחיים… היפני… קל לנוע, מהיר ללמוד, נוח להשתנות, ממהר להשיג ומתרגל לכל מצב חדש. רוצה אני… שיימצא במעבה האדמה ביפן סימן מובהק שהיפנים הם מבני עשרת השבטים"[3].

ב-1905 שלום עליכם פרסם בוורשה פרודיה על המלחמה ביידיש בצורת סיפור שנשא את השם "הדוד פיני והדודה רייזי". מסופר בו על הדודה רייזי השמנה והמכוערת (רוסיה) שהתעללה שנים רבות בבעלה הדוד פיני (יפן) הקטן והנחמד. עד אשר יום אחד פקעה סבלנותו של הדוד, ולתדהמת כולם הוא הפליא את מכותיו באשתו, אז הופיע הדוד יענקל־דודל (ארה"ב) והשכין שלום ביניהם[4]. הצנזור הרוסי לא הבין כנראה את האלגוריה הפוליטית בסיפור (כיום היה הסיפור הזה ודאי מושלך לפח אשפה כבלתי "פוליטיקלי קורקט" לחלוטין).

העולם היהודי נרעש מהתבוסה הצבאית של רוסיה הצארית, שבה אירעו זמן קצר לפני כן הפוגרומים הקשים ביהודים. בעיקר הסעיר את יהודי העולם הפוגרום בקישינב באביב 1903, שבו נרצחו חמישים יהודים ומאות רבות נפצעו.

נפתלי הרץ אימבר ו"ברקאי השלישי"

בשנת 1904, בעיצומה של מלחמת רוסיה-יפן, מצא נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", את עצמו נמשך בהתלהבות אחר הסערה ההיסטורית. בעיניו, המאבק בין יפן הצעירה והנחושה לבין רוסיה הצארית היה מאבק מוסרי כמעט מקראי – עימות בין עם נחוש ואציל לבין אימפריה עריצה ואכזרית. רוסיה הייתה בעבורו סמל לרודנות האנטישמית, לארץ שבה נרדף עמו במשך מאות שנים, והוא התפלל כי הכוח שיקום מן המזרח יביא נקמה על העוול שנעשה לישראל.

ב-1904 ישב אימבר בניו־יורק וכששמע על הניצחונות היפניים ומתוך תחושת שליחות פיוטית, החל כותב שירי הלל ליפן בעברית, ביידיש ובאנגלית. הוא כינס את השירים לספר שקרא לו "ברקאי השלישי או גואל הדם". ספר ייחודי ומפתיע שכולו שירי הלל לקיסר יפן ולגבורת עמו. הספר יצא לאור בראשית 1905, אף שנשא את התאריך 1904, והוקדש ל"הוד מלכותו המיקאדו מוצוהיטו, שליט יפן". אימבר, שחי אז בארצות הברית, הקדיש את הספר לקיסר מוצוהיטו  (Mutsuhito)[5] ושלח אליו עותק בצירוף מכתב אישי שבו הביע את הערצתו לאומה היפנית . הוא כתב כי הפוגרום בקישינב הביא אותו להתנבא כי "צבאות הוד מלכותך יענישו את הרוסים".

בשיריו, שנכתבו בעברית פיוטית גבוהה ומלאת רמזים מקראיים, תיאר את יפן כגיבור מזרחי, שליח האל המופיע בזירה ההיסטורית כדי להכות את העריצים. אחד השירים הידועים נפתח במילים: "הרימו קול ליפן ושריו, הניפו יד לעובדי חמנים, יחד יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים". המונח "יוונים" הוא כינוי סמוי לרוסים, בדומה לשפת הרמז שנהגו בה משוררים עבריים אחרים כשביקשו לבקר את הצאר מבלי להזכירו במפורש[6].

אימבר ראה ביפן אומה צעירה ונאורה, נושאת בשורת קדמה וצדק, ומולה את רוסיה הזקנה, המושחתת והמדכאת. ההתלהבות מהמלחמה קיבלה אצלו ממד כמעט משיחי: הוא האמין כי יפן, העולה מן המזרח, מסמלת את תחילת התיקון העולמי. בספרו שזר דימויים תנ"כיים: קולות שופר, עמוד אש, חרב נקם ודם נקיים שנדרש לגאולתו. האומה היפנית מתוארת כעם של לוחמים צודקים, טהורים בנימוקיהם, הפועלים לשם יושר וצדק[7].

"ברקאי השלישי" נחשב לאחד המסמכים הפואטיים הבודדים בעולם שבו שירת התחייה העברית פוגשת את ההיסטוריה היפנית החדשה. עבור אימבר, הקיסר מוצוהיטו לא היה רק שליט מרוחק, אלא סמל עולמי לצדק, לתבונה ולאצילות – דמות כמעט מקראית שיצאה להכות את עריצי הצפון. השירים משקפים את עולמו הייחודי של המשורר: תערובת של רגש לאומי יהודי, חזון אוניברסלי של צדק אנושי ואמונה בכוחו של המזרח לחדש את פני העולם. בכך חיבר אימבר גשר רוחני נדיר בין ירושלים לטוקיו, בין שפת הנביאים לבין תרבות הסמוראים.

העניין של נפתלי הרץ אימבר ביפן החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר שימש כמזכירו של לורנס אוליפנט, ציוני סקוטי נוצרי, שישב בחיפה, עוספיה ודלית אל־כרמל ופעל למען התיישבות יהודית בארץ ישראל ובעבר הירדן. בצעירותו, בשנות ה-60 של המאה. שימש אוליפנט מזכיר של הנציגות הבריטית ביפן ונפצע על ידי סמוראי חמום מוח. בשובו לאנגליה נבחר אוליפנט לפרלמנט הבריטי וב-1879 יצא למזרח התיכון כדי להשיג את תמיכתו של השולטן הטורקי בתוכנית ההתיישבות היהודית שלו. במשך ארבע השנים שאימבר שהה במחיצתו של אוליפנט בארץ הוא שמע וודאי מפיו על חוויותיו ביפן.

שיר מרשים, הלועג לצאר הרוסי, שכינוי הגנאי שלו ושל שאר הרוסים בפי היהודים היה "פונייה", הופיע בראשית 1905 בלבוב, שהיתה אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית, כצירוף לספרון בשם "היסטוריה חדשה של מלחמת רוסיה־יפן", השיר ביידיש, שמחברו אינו ידוע (ייתכן שהיה זה המו"ל של הספרון, יעקב ארנפרייז, שהיה בעל חנות ספרים בעיר).

השיר אמר, בין השאר:

"מה אתה אומר עכשיו, פונייה

רודן צמא דם שכמוך

איך טעימות לך המכות

של יפן החזקה?

היכן גיבוריך מקרב קישינב?[8]"

אולפני טוגו

לא רק היהודים האשכנזים שמחו על הניצחון היפני, אלא גם יהודי המזרח. בשנת 1901 נולד למשפחת מזרחי, ממוצא יהודי־איטלקי, באלכסנדריה תינוק, שקיבל את השם "טוגו", על שמו של האדמירל טוֹגוֹ הֵייהַאצ'ירוֹ, (שארבע שנים לאחר מכן הביס את הצי הרוסי בצושימה) ושהיה כבר אז ידוע הודות לניצחון היפני על סין ב-1895 [9]. כאשר גדל, נהפך מזרחי לחלוץ הקולנוע במצרים. הוא הקים את אולפני טוגו באלכסנדריה ושינה את שמו לאחמד אל־משריקי (תרגום השם מזרחי לערבית). מעט אנשים במצרים או בעולם יודעים מדוע אולפני הסרטים באלכסנדריה נקראים "אולפני טוגו" ואיך קשור השם הזה ביפן ובעולם היהודי. טוגו מזרחי־משריקי עזב את מצרים ב-1948 ומת באיטליה ב-[10]1986.

טוגו – מזרחי-משריקי

יעקב שיף וההלוואות ליפן

בתחילת המאה העשרים, ערב מלחמת רוסיה-יפן, מצאה עצמה יפן בעיצומו של תהליך מואץ של מודרניזציה. לאחר מאות שנים של הסתגרות, היא פתחה את שעריה למערב במטרה להפוך למעצמה תעשייתית וצבאית. בניית צי מודרני, הקמת מפעלי נשק, רכישת רכבות ותחמושת – כל אלה הצריכו משאבים שמעבר ליכולתה הכלכלית של המדינה באותה עת.

עם פרוץ המלחמה נגד רוסיה הצארית, הבינה ממשלת יפן כי ניצחונה תלוי לא רק באומץ חייליה אלא גם ביכולתה לממן מלחמה ארוכה ויקרה. הכלכלה היפנית, שעדיין הייתה בחיתוליה, לא יכלה לשאת לבדה את הנטל, ולכן החליטה טוקיו לפנות אל שוקי ההון במערב. היא שלחה את שר האוצר טקאהושי קורקיואו (Takahashi Korekiyo) ללונדון ולניו יורק, בתקווה למצוא בנקאים שיעניקו לה אשראי.

במערב קיבלו את הפנייה היפנית בחשדנות. יפן נחשבה למדינה "אקזוטית", לא מוכרת דיה, עם כלכלה זעירה ומלחמה מול מעצמה אירופית ענקית. רוב הבנקים הגדולים בלונדון ובניו יורק סירבו להלוות לה כסף. אפילו ממשלות בריטניה וארצות הברית נמנעו מלתמוך בה באופן רשמי.

כאן נכנסת לתמונה דמותו של הבנקאי היהודי יליד-גרמניה יעקב שיף מבכירי הבנקאים היהודים בארצות הברית וראש בית ההשקעות "קון, לואב אנד קומפני" (שהתמזג ב-1977 עם הבנק "ליימן בראדרס"), לא היה רק איש כספים מבריק אלא גם איש מוסר ובעל תודעה יהודית ולאומית עמוקה. יחסו לרוסיה היה עוין – בעיקר בשל רדיפת היהודים בתחומי המושב, הפוגרומים וההשפלות שחוותה יהדות רוסיה. שיף ראה במלחמת רוסיה-יפן הזדמנות מוסרית לפגוע במעצמה המדכאת ולתמוך ביריבתה, ששלטונה לא היה נגוע באנטישמיות.

כשהגיעה אליו בקשת המשלחת היפנית, גילה שיף התעניינות רבה. הוא בחן את מצבה הכלכלי של יפן והתרשם מהיסודות הפיסקליים האיתנים שלה ומרצינותה. מעבר לשיקול העסקי, הוא ראה בכך מאבק צדק – תמיכה באומה צעירה נגד משטר דכאני. שיף נרתם למשימה בכל כוחו: הוא ארגן קונסורציום של בנקים אמריקניים ואירופיים, גייס את אמון השווקים, והנפיק לטובת ממשלת יפן סדרת איגרות חוב ענקיות.

ההלוואות, שהונפקו בשנת 1904 ובשנים שלאחר מכן, הסתכמו במאות מיליוני דולרים – סכום עתק באותם ימים. הן אפשרו ליפן לממן את מלחמתה ולבנות צי מודרני ואפקטיבי. חלק ניכר מהכספים שימש לרכישת אוניות, חימוש, ולתמיכה בתעשייה המקומית. הצלחת ההנפקות נחשבה לנקודת מפנה ביחסי אסיה-מערב: זו הייתה הפעם הראשונה שמדינה אסיאתית קיבלה אשראי נרחב ממוסדות פיננסיים מערביים על בסיס אמון כלכלי[11].

דעת הקהל האמריקאית תמכה ביפן. נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט תיווך בין רוסיה ויפן ושכנע אותן לחתום על הסכם השלום בוועידת פורטסמות (Portsmouth) בספטמבר 1905. ב-1906 זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום על התיווך, ובאותה שנה הוזמן יעקב שיף לטוקיו וקיבל מידי הקיסר מייג'י את עיטור "השמש העולה" – הוא היה הזר הראשון שזכה בעיטור היוקרתי הזה. עד היום מתקיימים בקרב יפנים רגשי תודה ל"יהודי העשיר שיף", שסייע להם לנצח את רוסיה.

תמיכתו של שיף יצרה תדמית חיובית לעם היהודי בקרב האליטה היפנית, והשפיעה על היחס הידידותי של יפן כלפי יהודים בשנים הבאות. יש חוקרים הסבורים כי הזיכרון ההיסטורי של סיועו תרם ליחסה המתון של יפן כלפי פליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. מכל מקום, הסיפור על יעקב שיף ויפן הוא עדות נדירה לכוחה של פעולה מוסרית בעולם הפיננסים – ולמפגש בין רוח יזמות יהודית לחזון מדינתי יפני של קידמה ועצמאות.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני

החייל היהודי המפורסם ביותר ממלחמת רוסיה-יפן היה יוסף טרומפלדור (1880-1920). נפילתו של בשבי היפני היא אחד הפרקים המרתקים והפחות מוכרים בחייו של האיש שהפך לימים לסמל החלוציות וההקרבה הלאומית. תקופה זו, שנמשכה כשנה, עיצבה במידה רבה את השקפת עולמו.

טרומפלדור נולד ברוסיה בשנת 1880, והתגייס לצבא הצארי עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904. במהלך המצור על מבצר פורט ארתור, הנמצא כיום בדרום מזרח סין, נפצע קשה מאש יפנית, אך סירב להתפנות. כשהיד הזדהמה, נאלצו הרופאים לקטוע אותה– דבר שהפך לימים לסמל גבורה ועמידה עיקשת. עם נפילת פורט ארתור לידי היפנים, בדצמבר 1904, נשבה טרומפלדור יחד עם עשרות אלפי חיילים רוסים ונשלח למחנה שבויים בהמדרה (Hamadera), שליד אוסקה[12].

השלטונות היפנים, שרצו לעודד יסודות לא־רוסיים בצבא הרוסי ולשאת חן בעיני יהודי ארצות הברית, גילו יחס חיובי לשבויים היהודים. הם הרשו להם לקיים אורח חיים יהודי ולקבל מצות לחג הפסח מן הקהילה היהודית בנגסאקי. שם, בתנאים קשים אך הומניים יחסית, החל לבלוט כדמות מנהיגותית  בקרב השבויים, במיוחד בקרב היהודים שבהם. במחנה ניתנה לו הזדמנות להוביל ולארגן את חיי השבויים, והוא ניצל זאת כדי להקים מערכת חינוכית, חברתית ותרבותית. הוא יזם פתיחת בית ספר לשבויים, שהשתתפו בו גם קצינים וחיילים יהודים, והקים עיתון יידיש בשם "דער יודישער לעבן" (“החיים היהודיים”), שהופץ בקרב השבויים ואף מחוץ למחנה. הוא קרא ספרות רוסית, ארגן קבוצות למידה ולימוד עצמי, הנהיג חוגים פילוסופיים, ודאג לרווחת חבריו. עדויות מעדי ראייה מציינות כי הצליח להחדיר תקווה, משמעת ואמונה בקרב שבויים מיואשים, וכי ניהל את ענייני המחנה בשיתוף פעולה עם הקצינים היפנים[13].

במחנה שבויים זה החלה להתגבש בו ההכרה כי ייעודו האישי קשור בגורל העם היהודי. הוא דיבר עם חבריו על הצורך ביצירת חברה עברית חדשה בארץ ישראל, והיה בין הראשונים במחנה שהקים קבוצה ציונית מאורגנת – אחת הראשונות שפעלו מחוץ לגבולות רוסיה. טרומפלדור דאג לקיום חיי דת וקהילה, לקיום תפילות, לחגים, להכנת מצות לפסח ולקיום מצוות ככל האפשר בתנאי השבי. בנוסף ניהל שיעורים בעברית והתכתב עם ראשי הפדרציה הציונית בארצות הברית. כמו כן, ייסד אגודה בשם "בני ציון שבויים ביפן", שכללה שבויים יהודים שפעלו למען מטרות ציוניות, גייסו כספים לספריות ולנטיעות בארץ ישראל, וחיזקו את התודעה הלאומית בקרב השבויים[14].

תקופת השבי ביפן הייתה נקודת מפנה בחייו של טרומפלדור. דווקא בתנאי הבידוד והקושי, התעצמה בו תחושת הזהות היהודית והלאומית, והוא עבר ממעורבות ציונית שולית לפעילות מודעת ונחושה למען העם והארץ. פעילותו במחנה – חינוך, ארגון ויצירת תרבות יהודית תחת תנאים קשים – הפכה לסמל של דמות היהודי הלוחם והבונה, ערכים שילוו אותו בהמשך חייו.

לאחר שחרורו מן השבי בשנת 1906 שב לרוסיה, הוכר כגיבור מלחמה וקיבל עיטור על אומץ ליבו – אחד הראשונים שניתנו לחייל קטוע יד בצבא הצארי. חוויית השבי ביפן השאירה עליו רושם עמוק: היכולת להתארגן, לשמור על ערכים מוסריים ורוחניים גם בתנאים של שבי, והאמונה בכוחו של היחיד לפעול למען הכלל – כל אלה הפכו לעקרונות שהדריכו אותו בהמשך דרכו. כך הפך מחנה השבויים ביפן ממקום של השפלה לזירה של התעלות רוחנית וצמיחה אידיאולוגית.

עם תום המלחמה וחילופי השבויים היו שבויים יהודים שסירבו לחזור לרוסיה והשתקעו ביפן, טרומפלדור חזר לרוסיה והיה פעיל במהפכה הרוסית ובתנועה הציונית. קשה לדעת עד כמה הושפע "הסמוראי היהודי" הזה מ"דרך הלוחם" (בושידו) היפנית, אך הוא פעל רבות לכינון כוח צבאי יהודי בארץ ישראל.

לאחר שחרורו שב טרומפלדור לפעילות ציונית ברוסיה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל, שם הפך לדמות מופת ולסמל של הקרבה, עמידה איתנה ואמונה בציונות. במלחמת העולם הראשונה הקים טרומפלדור, עם זאב ז'בוטינסקי, את גדוד נהגי הפרדות הארץ ישראלי, שהשתתף בקרב גליפולי בצד הבריטי. ב-1920 הוא נפל בהגנה על תל־חי.

ראו באתר זה: הקרב על תל חי

רבים רואים בתקופת השבי ביפן את השלב שבו נוצרו באישיותו יסודות המנהיגות וההקרבה, שהפכו אותו לימים לדמות מיתית בהיסטוריה הלאומית של עם ישראל[15].

תקופת בין המלחמות

בשנת 1923 התרחשה רעידת אדמה חזקה בעיר יוקוהאמה, והקהילה היהודית עברה לעיר קובה (Kobe), שבה ישבו בשנות ה-20 כ-1,000 יהודים. בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה לא נפגעה.

יהודי חרבין תחת השלטון היפני

עם כיבוש מנצ'וריה בידי הצבא היפני בשנת 1931 וייסודה של מדינת הבובה מנצ'וקוו (Manchukuo) בשנת 1932, השתנה באופן דרמטי גורלה של הקהילה היהודית בעיר חרבין, שהייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות, המאורגנות והמשגשגות ביותר באסיה. יהודי חרבין, שמרביתם היו יוצאי רוסיה, הגיעו לשם בסוף המאה התשע-עשרה בעקבות בניית מסילת הרכבת המזרח-סיבירית, והעיר הפכה למרכז מסחרי חשוב. במשך עשרות שנים נהנו היהודים בעיר ממידה ניכרת של חופש דתי וכלכלי, והקימו בתי כנסת מפוארים, בתי ספר, עיתונים ומוסדות צדקה.

עם כניסת היפנים לאזור החלה תקופה של תהפוכות, חשש ואי-ודאות. בתחילה התייחסו השלטונות היפניים באדיבות יחסית כלפי הקהילה היהודית. יפן ביקשה ליצור רושם של שלטון מתון, המבוסס על סדר ויציבות. אולם במקביל גברו המתחים הפנימיים בין היהודים לבין האוכלוסייה הרוסית הלבנה המקומית. בקרב אותה אוכלוסייה, הלכה והתפשטה אנטישמיות חריפה, שאף זכתה לעידוד מסוים מגורמים יפניים. בעוד היפנים שומרים על מראית עין של ניטרליות, ניתנו בפועל סמכויות לארגונים רוסיים לאומניים בעלי אידאולוגיה פאשיסטית.

מקרה הרצח המזעזע של הצעיר היהודי סימון קספה (Simon Kaspe), שנחטף, עונה ונרצח בידי כנופיה רוסית־לבנה בשנת 1933, המחיש את עומק השנאה ואת חוסר הביטחון שבו חיו היהודים במזרח הרחוק[16]. השלטונות היפניים, ששלטו באזור באופן לא רשמי באמצעות ממשלת הבובה של מנצ'וקו, אמנם לא היו אנטישמים במוצהר, אך בחרו שלא להתערב, ובכך אפשרו לגורמים העוינים לפעול בחופשיות. הרשויות נמנעו מלנקוט צעדים משמעותיים נגד הרוצחים, ולפי עדויות רבות, כמה מחברי הכנופיה אף נהנו מהגנה או מהעלמת עין מצד גורמים בצבא היפני. יחס זה עורר זעם עמוק בקרב היהודים המקומיים והקהילה הבינלאומית, וגרם להידרדרות באמון שבין יהודי הרבין לשלטונות היפניים. פרשת קספה הפכה לסמל לחולשת החוק במנצ'וקו, לאנטישמיות שגילתה חלק מהאוכלוסייה הרוסית הלבנה, וליחסם הקר והאדיש של השלטונות היפניים כלפי גורלם של היהודים. האירוע נחרת בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המזרח הרחוק כאחד הפרקים האפלים בתולדותיהם, וכאזהרה חדה למצבם השברירי של יהודים תחת שלטון זר באסיה של שנות ה־[17]30.

במקביל חלה הרעה במצב הכלכלי. קווי הסחר שמרו על פרנסת הקהילה נפגעו, והרכבת המזרח-סיבירית עברה לשליטה יפנית. רבים מן היהודים שאיבדו את עסקיהם או חששו לגורלם החלו לעזוב את חרבין ולעבור לשנחאי, לטיאנג'ין, לישראל או לארצות הברית. עם זאת, בתוך הקשיים ניסתה הקהילה לשמור על חיי רוח ותרבות פעילים. פעלו בה מוסדות חינוך, תנועות נוער ציוניות כבית"ר, עיתונות עברית ורוסית, וחיים דתיים מסודרים סביב בית הכנסת הגדול של חרבין.

בשנים שלאחר מכן הידרדר מצבה של הקהילה עוד יותר. יהודי חרבין, שבתחילת התקופה עמדו על עשרת אלפים נפש, הצטמצמו לכמה אלפים בודדים. הפלישה הסובייטית למנצ'וריה ב-1945 סיימה את השליטה היפנית, אך הביאה עמה פרק נוסף של רדיפות ומעצרים. רבים נעצרו, גורשו או נאלצו להימלט מערבה. כאשר עלו כוחות הקומוניסטים לשלטון בסין, כבר כמעט לא נותרו יהודים בחרבין. כך בא הקץ על קהילה מפוארת שסיפורה הוא עדות כואבת אך מרתקת לגורלם של יהודי מזרח אסיה במאה העשרים[18].

תקופת מלחמת העולם השנייה

עם התהדקות הברית הפוליטית והצבאית בין גרמניה הנאצית ליפן (הסכם אנטי-קומינטרן, 1936), עלתה השאלה כיצד תנהג יפן כלפי היהודים שבשליטתה, לאור מדיניותה האנטישמית של גרמניה. דיפלומטים גרמנים, ובמיוחד נציגים נאצים ביפן ובמנצ’וקו, ניסו לשכנע את יפן לאמץ מדיניות אנטישמית דומה לזו של גרמניה — להחרים יהודים, להחרים את רכושם ואף להסגירם לגרמנים. לפי מסמכים שנמצאו בארכיונים הדיפלומטיים, נשלחו בקשות ואזהרות רשמיות מטעם שגרירות גרמניה בטוקיו ובחרבין בשנים 1938–1939, שביקשו "לטפל בשאלת היהודים" בהתאם למדיניות הרייך[19].

אולם, יפן דחתה את הדרישות הללו בעקביות. אף שבין שתי המדינות התקיימו יחסי ברית צבאית, היפנים לא אימצו את האידיאולוגיה הגזעית הנאצית, ולא ראו ביהודים אויבים. למעשה, כמה גורמים יפנים – בעיקר במודיעין הצבאי – ראו ביהודים גורם בעל השפעה עולמית שיכול לסייע ליפן מבחינה כלכלית ופוליטית. במהלך המלחמה נמלטו יהודים רבים מאירופה לסין ויפן, דרך סיביר.

תוכנית "פוגו"

אחד הפרקים המרתקים והמורכבים בתולדות היחסים שבין יפן ליהודים הוא סיפורה של "תוכנית פוג'יאמה" (Fujiama) "פוגו" (Fugo) – יוזמה יוצאת דופן שנולדה בשנות השלושים של המאה העשרים. באותה עת, העולם היה עד לגלי רדיפה גוברים נגד היהודים באירופה, וביפן נוצרה תפיסה מוזרה אך מרתקת: מצד אחד הערצה ליהודים כעם חכם, משכיל ובעל השפעה כלכלית עולמית, ומצד שני חשש עמוק מפניהם.

תפיסה זו התגבשה לכדי רעיון שנקרא "תוכנית פוגו" – כשמה של דג הפוגו, מעדן יפני יקר אך רעיל אם אינו מטופל כראוי[20]. כשם שהמאכל יכול להיות תענוג או אסון, כך ראו ביפן את היהודים – מקור פוטנציאלי לעושר והשפעה, אך גם לסכנה אם לא "יוכנו" נכון. הרעיון נולד לאחר כיבוש מנצ'וריה ב-1931, כאשר קצינים יפנים, שהושפעו מקריאה בפרוטוקולים של זקני ציון ומתעמולה אנטישמית אירופית, הגיעו למסקנה שניתן לרתום את היהודים לקידום מטרותיה של יפן.

הם האמינו כי אם תעניק להם האימפריה היפנית מקלט, יזרמו אליה הון יהודי והשפעה בינלאומית שיסייעו לשיפור תדמיתה בעולם. על פי התכנון, עשרות אלפי יהודים מגרמניה וממזרח אירופה היו אמורים להתיישב באזור מנצ'וריה ולפתח בו מרכזים כלכליים, תעשייה ומסחר, בתמורה לחופש דתי ולזכויות קהילתיות. בין השנים 1934 ל-1938 הועלו הצעות מפורטות בדוחות פנימיים של הצבא היפני על הקמת שכונות יהודיות, בתי ספר ובתי כנסת[21].

התוכנית לא נולדה מתוך אהבת ישראל, אלא מתוך ראייה פרגמטית-כלכלית: ליהודים יינתן חופש, אך בתנאי שיהיו "נשלטים" ויניבו תועלת לאינטרסים היפניים. הרעיון אומץ בחלקו על ידי גורמים אזוריים במנצ'וקוו, אך מעולם לא קיבל אישור רשמי מממשלת טוקיו. אף על פי כן, עצם קיומה של התוכנית יצר ביפן אקלים סובלני יחסית כלפי יהודים ותרם להיווצרות נתיבי בריחה שאפשרו לאלפי פליטים להגיע ליפן ולסין.

עם זאת, ככל שהעמיקה הברית הצבאית בין יפן לגרמניה הנאצית וחתימת הסכם שלוש המדינות ב-1940, איבד רעיון הפוגו את אחיזתו בממשל. הקצינים שתמכו בו נדחקו הצידה, והתוכנית ירדה מסדר היום, אף כי גישתה הזהירה – ראיית היהודים כנכס ולא כאויב – נותרה בעינה. תוכנית "פוגו" מעידה לא רק על חשיבה גאופוליטית מקורית, אלא גם על פרדוקס עמוק: כיצד באותה תקופה שבה יהודים נרדפו באירופה עד חורמה, עלתה דווקא ביפן – בת בריתה של גרמניה – מחשבה להצלתם, גם אם ממניעים אינטרסנטיים.

צ'יאונה סוגיהארה – הקונסול שהציל אלפים

צ'יאונה סוגיהארה, הדיפלומט היפני ששירת כקונסול בעיר קובנה שבליטא בשנת 1940, נחשב עד היום לאחד מגיבורי תקופת השואה הגדולים. בשנים שבהן השתלטו הנאצים על פולין והחלה ההשתלטות הסובייטית על ליטא, מצאו את עצמם אלפי יהודים פליטים חסרי מוצא, שנמלטו ממזרח אירופה וחיפשו כל דרך לעזוב את היבשת הבוערת.

אל הקונסוליה היפנית בקובנה הגיעו יום-יום מאות אנשים נואשים בבקשה לקבל ויזה שתאפשר להם לעבור דרך יפן בדרך לארצות אחרות – בעיקר לאיי הקריביים, להולנד, לקוראסאו, לשנחאי, או לכל מקום שבו יוכלו למצוא מקלט. סוגיהארה, שהיה דיפלומט מנוסה אך גם אדם בעל רגישות יוצאת דופן, עמד בפני דילמה קשה: ממשלת יפן הורתה לו שלא להנפיק אשרות כניסה ללא אישור מוקדם ממשרד החוץ בטוקיו.

למרות זאת, לאחר שיחות חוזרות עם נציגי הפליטים היהודים, הבין סוגיהארה כי אם יישמע להוראות – דמם של רבים יישפך לשווא. הוא החליט להפר את הפקודות, והחל להנפיק במו ידיו אלפי אשרות מעבר – ויזות יפניות שאפשרו לנמלטים לצאת מליטא דרך רוסיה, לעבור ברכבת הטרנס-סיבירית ולעלות על אנייה ליפן. במשך שבועות ארוכים עבד כמעט ללא הפסקה, יום ולילה, כתב בידו עשרות ויזות מדי יום, לעיתים אף מבלי לגבות תשלום או לבדוק את המסמכים כראוי.

אשתו יוקיקו סייעה לו לכתוב ולמלא טפסים, והם שניהם הבינו היטב כי מעשיהם עלולים להוביל לסיום הקריירה הדיפלומטית שלהם. למרות הכול, סוגיהארה המשיך, וכאשר נאלץ לעזוב את ליטא לאחר סגירת הקונסוליה על ידי הסובייטים, המשיך לחתום על אשרות ממש מתוך חלון קרון הרכבת, כשההמון היהודי עומד על הרציף ומבקש עוד חתימה אחת להצלת חיים[22].

לפי הערכות, הנפיק סוגיהארה בין ששת אלפים לעשרת אלפים אשרות מעבר – מספר אדיר בהתחשב בנסיבות ובזמן הקצר שעמד לרשותו. בזכות הוויזות הללו הצליחו אלפי יהודים להגיע ליפן ומשם לשנחאי, שם שרדו את שנות המלחמה. בין הניצולים היו מאות תלמידי ישיבת מיר, שהצליחו להמשיך את לימודיהם ולהקים מחדש את הישיבה לאחר המלחמה בירושלים ובניו יורק.

לאחר שובו ליפן נאלץ סוגיהארה לפרוש משירות החוץ, כנראה בשל התנהלותו העצמאית, וחי בשקט ובצניעות במשך עשרות שנים. רק בשנות השישים והשבעים החלו ניצולים יהודים לחפש אחריו, לספר את סיפורו ולדאוג להנצחתו. בשנת 1985 הוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם. סיפורו של צ'יאונה סוגיהארה הפך לסמל של אומץ מוסרי, חמלה אנושית ואחריות אישית נוכח הרוע. הוא הראה כיצד אדם יחיד, הפועל על פי מצפונו, יכול לשנות את גורלם של אלפים.

ראו באתר זה: סוגיהארה – חסיד אומות העולם

פרופסור סטזוסו קוצוג'י – מתנדב למען הפליטים

פרופסור סטזוסו קוצוג'י (Professor Setsuzo Kotsuji.) היה אחת הדמויות הייחודיות והמרתקות בסיפור יהדות יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא נולד בשנת 1899 למשפחה שומרת מסורת שינטואיסטית, והיה אדם בעל עניין עמוק בדתות, בתרבות המערב ובמחשבה מוסרית אוניברסלית. לימודיו באוניברסיטאות בקיוטו, באוקספורד ובארצות הברית הביאו אותו להיחשף לעולם הרוח היהודי-נוצרי, והוא התעניין במיוחד בתנ"ך ובמוסר היהודי.

כבר בשנות השלושים החל לפרסם מאמרים שבהם הביע הערכה לתרבות היהודית ולחוכמת ישראל, בניגוד בולט לתפיסות האנטישמיות שהתפשטו באותה עת. קוצוג'י ראה ביהדות מקור השראה מוסרי, ושאף לבנות גשר רוחני בין יפן לבין התרבות היהודית, שאותה תפס כתרבות של צדק, למידה ונאמנות משפחתית. הוא רכש ידע נרחב בעברית ובמקורות היהדות, ושמר על קשרים הדוקים עם יהודים שהתגוררו ביפן.

בשנים 1940-1941, כשהחלו להגיע אלפי יהודים מקובנה ומערים אחרות באירופה לעיר קובה, התארגן הציבור המקומי להעניק לפליטים סיוע אנושי בסיסי. קוצוג'י, שהיה כבר אז בעל שם בקרב האינטליגנציה היפנית, התייצב לצדם בהתנדבות מלאה. הוא שימש מתורגמן, יועץ ומתווך מול רשויות יפן. הוא השתמש בקשריו האישיים כדי למנוע גירושים, לדחות צווים ולהשיג אשרות שהייה לפליטים יהודים. הוא גייס תמיכה כספית ותרומות ממכרים יפנים, סייע להם להשיג מזון, ביגוד ומקום מגורים, ובמקרים רבים שיכן משפחות בביתו הפרטי[23].

עדויות רבות מפי פליטים מעידות כי קוצוג'י היה אחד מן המעטים ביפן שראו ביהודים לא רק פליטים זרים אלא אחים לדרך רוחנית. הוא ראה חובה מוסרית עמוקה לעזור להם. במכתביו תיאר את ההתרגשות שחווה כאשר ראה את תלמידי ישיבת מיר מתפללים ומקדישים עצמם ללימוד תורה גם בתנאים הקשים של הפליטות.

לאחר המלחמה המשיך לעסוק במחקר על מקורות היהדות והשפעתה על התרבות העולמית. בשנות החמישים נסע לישראל, ביקר בירושלים ובתל אביב, ונפגש עם רבנים, חוקרים ואישי ציבור. במהלך ביקורו הוקירו אותו מוסדות יהודיים על עזרתו בתקופת המלחמה. לאחר שנים של לימוד והתקרבות רוחנית, קוצוג'י החליט להתגייר כדין. גיורו התקיים בארצות הברית, והוא קיבל את השם "אברהם קוצוג'י". בשנות חייו המאוחרות פרסם את זיכרונותיו בספר "פגשתי את אלוהי היהודים", שבו תיאר את דרכו הארוכה מן התרבות היפנית המסורתית אל היהדות.

מצב היהודים במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית בדצמבר 1941, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור, מצאו עצמם היהודים שחיו ביפן במצב עדין ומורכב. עד לאותה תקופה נהנו רובם מביטחון יחסי, אך עם כניסתה של יפן למלחמה לצד גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, גבר החשש בקרב היהודים כי מעמדם ייפגע.

הקונסוליה הגרמנית ניסתה לשכנע את השלטונות היפניים לנקוט במדיניות דומה לזו של גרמניה כלפי יהודים, אך היפנים לא אימצו את האידאולוגיה הנאצית. הממשלה הקיסרית אמנם שמרה על ברית צבאית עם גרמניה, אך היחס כלפי יהודים נשאר זהיר ומחושב – בעיקר בשל היעדר מסורת אנטישמית בתרבות היפנית ובשל הרצון לשמור על שליטה עצמאית בענייני הפנים.

השלטונות היפניים ראו ביהודים גורם כלכלי ובינלאומי בעל השפעה, ולעיתים אף ניסו לנצל תפיסה זו לתועלתם. כאשר החלה המלחמה, יהודי יפן לא גורשו ולא הושמדו, אך הוכנסו לפיקוח קפדני. הרשויות עקבו אחרי תנועתם, הגבילו את פעילותם הכלכלית, וחלקם נדרשו להתייצב בתחנות משטרה. עם זאת, יחס השלטונות נותר מתון יחסית.

בעיר קובה, שבה התגוררה הקהילה הגדולה ביותר, התאפשר ליהודים להמשיך לקיים תפילות וחיים קהילתיים בסיסיים, אם כי בתנאים קשים של מחסור, הגבלות ואיום מתמיד מפצצות בעלות הברית. רבים מהם – ובעיקר הפליטים שהגיעו מוורשה ומווילנה – התמודדו עם דלות ועם חוסר ודאות מוחלט לגבי עתידם. כך נוצר מצב נדיר ופרדוקסלי שבו מדינה שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית הפכה בפועל למקום מקלט יחסי עבור אלפי יהודים שנמלטו מאירופה.

לאחר תבוסת יפן באוגוסט 1945, עם הכיבוש האמריקני, יצאו רוב היהודים את הארץ – חלקם שבו לאירופה או עלו לארץ ישראל, ואחרים היגרו לארצות הברית ואוסטרליה. שנות המלחמה היו עבורם תקופה של פחד, מחסור ואי-ודאות, אך גם עדות יוצאת דופן לאפשרות קיום יהודי בתוך אחת התקופות האפלות ביותר של האנושות.

תכנית פוג'יאמה החדשה

לאחר המלחמה, עלו רעיונות ליישב יוהדים בצפון יפן, אך אין לכך תיעוד במחקר

הקהילה היהודית בעידן המודרני

הקהילה היהודית ביפן בימינו היא קטנה אך פעילה ומגובשת, ומונה בין אלפיים לשניים וחצי אלף נפש. מרבית היהודים מתגוררים בטוקיו וקובה, שם פועלים בתי הכנסת המרכזיים של המדינה ומוסדות הקהילה המאורגנת. היהודים החיים ביפן כיום הם בעיקר אנשי עסקים, דיפלומטים, חוקרים, סטודנטים ועובדים זמניים שהגיעו מטעם חברות זרות, אך לצד אלה יש גם משפחות שהתיישבו במדינה לתקופות ארוכות ושומרות על חיי קהילה סדירים.

בטוקיו פועלת הקהילה היהודית המאורגנת ביותר, תחת חסותה של Jewish Community of Japan שנוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה ומשמשת עד היום מרכז דתי, חינוכי ותרבותי ליהודים מכל הזרמים. הקהילה מקיימת תפילות שבת וחג, שיעורי תורה, חוגים בעברית, פעילויות תרבות לילדים ומפגשים חברתיים. קיים גם בית חב"ד פעיל המעניק שירותי דת, כשרות ואירוח למבקרים ישראלים. בעיר קובה מתקיימת קהילה ותיקה יותר, ששורשיה מגיעים עד לתחילת המאה העשרים, והיא ממשיכה לשמש מוקד רוחני והיסטורי ליהדות יפן.

למרות גודלה המצומצם של האוכלוסייה היהודית, רמת הארגון והמעורבות בקהילה גבוהה. חיי הקהילה נשענים על שיתופי פעולה הדוקים בין המקומיים לבין מבקרים זמניים, ועל תמיכה של ארגונים יהודיים מחו"ל ושל נציגויות ישראליות. הקהילה שומרת על קשרים הדוקים עם ישראל, מארחת משלחות תרבות, חוקרים ואנשי חינוך.

יחד עם זאת, חיי היהודים ביפן מאופיינים גם באתגרים: הם חיים בתוך חברה הומוגנית מאוד מבחינה תרבותית ודתית, שבה מודעות מועטה ליהדות, ועל כן נדרשת מהם השקעה רבה בשימור הזהות היהודית ובחינוך הדור הצעיר. הורים רבים מקפידים לחנך את ילדיהם ברוח המסורת, שולחים אותם לשיעורי עברית ודת, ומטפחים תחושת שייכות לקהילה. לצד הקשיים יש גם יתרונות: היהודים ביפן נהנים מביטחון אישי גבוה, יחס סובלני מצד האוכלוסייה המקומית ומרחב חופשי לקיים את מנהגיהם.

במרוצת השנים הפכה הקהילה היהודית ביפן לגשר חי בין ישראל לעולם המזרח הרחוק, המשלב ערכים יהודיים של אחווה ולימוד עם מסורת יפנית של משמעת, צניעות וכבוד. זוהי קהילה קטנה, אך חמה ומודעת לעצמה, המצליחה לשמור על זהותה בתוך מציאות תרבותית זרה ולהמשיך את סיפורה של יהדות יפן בדרך ייחודית ומלאת השראה[24].

תנועות רוחניות פרו-יהודיות ביפן

קהילת המקויה

קהילת המקויה (Macoya) היא אחת התופעות הרוחניות הייחודיות והמרתקות שצמחו ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. הקבוצה נוסדה בשנת 1948 על ידי איקורו טשימה (Ikuro Teshima.), איש עסקים יפני שהפך לדמות רוחנית כריזמטית ולקח לעצמו את השם העברי "אברהם". טשימה האמין כי יש לשוב אל שורשי האמונה המקראית ואל רוחו החיה של התנ"ך, אותה ראה כמקור של השראה מוסרית ואנושית אוניברסלית.

הוא בחר לקרוא לתנועתו בשם "מקויה", מילה שמקורה בעברית "משכן" או "אוהל מועד", סמל למקום שבו שורה נוכחות האל. לפי אמונתו, כל אדם יכול להקים בתוכו "מקדש קטן" של קדושה וחיבור לאלוהים באמצעות לימוד המקרא ויישום ערכי הנביאים.

תנועת המקויה שונה מתנועות נוצריות אחרות בכך שהיא אינה מבקשת להמיר את דתם של היהודים או לשנות את דרכם, אלא להפך – ללמוד מהם ולהזדהות עם סבלם ועם שליחותם ההיסטורית. חברי הקהילה רואים בעם ישראל את נושא בשורת האמונה באל אחד, ומכירים במדינת ישראל כקיום מוחשי של הנבואות העתיקות.

בשל כך אימצו אנשי המקויה סמלים יהודיים רבים: הם משתמשים במנורה כסמל הקהילה במקום בצלב, לומדים עברית כדי להבין את התנ"ך במקורו, שרים שירים עבריים, חוגגים חגים ישראליים ומקיימים תפילות בעלות אופי מקראי. רבים מהם מבקרים בישראל, חלקם שוהים בקיבוצים לתקופות התנדבות, ומקיימים קשרים הדוקים עם מוסדות חינוך בארץ.

לאורך השנים ביקרו מאות מחברי הקהילה בירושלים ובתל אביב, נטלו חלק באירועי תמיכה במדינת ישראל, ואף קיימו הפגנות הזדהות בעתות מלחמה. פעילותם אינה פוליטית אלא רוחנית-מוסרית, אך יש בה מסר ברור של תמיכה בישראל ושל הערכה עמוקה לעם היהודי. תנועת המקויה הקימה מרכזים חינוכיים ברחבי יפן, שבהם מלמדים תנ"ך, עברית וערכי מוסר יהודיים.

היא מונה כיום כמה עשרות אלפי חברים, שמאמינים כי דרך היהדות היא דרך האמת האלוהית וכי עם ישראל הוא מקור אור לעולם כולו. ייחודה של תנועת המקויה הוא בכך שהיא מגלמת שילוב נדיר של אהבת ישראל, חיפוש רוחני עמוק ונכונות ליצירת גשר אמיתי בין מזרח למערב.

ראו באתר זה: המקויה

תנועת "בית שלום"

תנועת "בית שלום" ביפן, הידועה גם בשם "ידידי ישראל הנוצרים של יפן", היא אחת התנועות הייחודיות והמשמעותיות ביותר שצמחו במזרח הרחוק בכל הנוגע לקשר בין יפן לעם היהודי. היא הוקמה בעיר קיוטו בשנות הארבעים של המאה העשרים על ידי טקג'י אוצוקי (Takaji Otsuki), אדם דתי יפני, מורה ומנהיג רוחני, שראה בחייו שליחות להפיץ אהבה ואחווה בין עמים.

על פי עדותו, בשנת 1946, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה וחורבן יפן, חווה התגלות רוחנית שבה חש "קול אלוהי" הקורא לו לבנות "בית שלום" – מקום שיהווה גשר של פיוס בין היפנים לעמי העולם, ובראש ובראשונה לעם ישראל, אותו תפס כעם הברית האלוהית. מתוך אותה חוויה נולדה תנועת בית שלום, ששמה העברי נבחר כסמל לרצון לקדם שלום, אהבה וצדק מתוך השראה מקראית.

בראשיתה הייתה התנועה קהילה קטנה של מאמינים נוצריים-יפנים שקראו את התנ"ך וחיפשו את שורשי האמונה באל אחד כפי שהיא מתוארת בתנ"ך העברי. בניגוד לרוב הכנסיות הנוצריות ביפן, היא הדגישה את היסודות היהודיים של הנצרות, את נאמנותו של עם ישראל לאמונתו, ואת תפקידו המוסרי בהיסטוריה האנושית. חברי הקהילה למדו עברית, חקרו את ההיסטוריה של עם ישראל וראו עצמם כשותפים רוחניים לעם היהודי.

בשנות החמישים והשישים, כאשר מדינת ישראל הצעירה ביססה את מעמדה בעולם, החלה בית שלום לפתח קשרים ישירים עם נציגים ישראלים. משלחות מהתנועה ביקרו בישראל, ובתמורה התארחו בקיוטו דיפלומטים, אנשי רוח ומוזיקאים ישראלים. באותן שנים נוסדה גם מקהלת בית שלום, "מקהלת שחר", שביצעה שירים בעברית ותפילות מקראיות, והפכה לסמל התרבותי הבולט של התנועה.

במהלך שנות השבעים והשמונים התרחבה הפעילות: בית שלום הקימה מוסדות חינוך, אירחה הרצאות על היהדות, תמכה בפרויקטים הומניטריים בישראל, וארגנה אירועי זיכרון לשואה. אחד המיזמים הבולטים של התנועה היה הקמת "מרכז החינוך לשואה" בעיר פוקויאמה שבמערב יפן – המרכז הראשון מסוגו במדינה. מטרת המוסד הייתה ללמד את הציבור היפני על הטרגדיה היהודית, על לקחי השואה ועל חשיבות הסובלנות הדתית והאנושית.

בשנות התשעים ובתחילת המאה העשרים ואחת המשיכה בית שלום לפעול באופן עצמאי, והעמיקה את קשריה עם מדינת ישראל ועם מוסדות יהודיים ברחבי העולם. היא הקימה קרנות תרומה למוסדות חינוך ורפואה בישראל, אירחה משלחות נוער ישראליות, ואף קיבלה הוקרה ממשרד החוץ הישראלי על פועלה. חברי התנועה רואים בישראל מימוש של נבואות התנ"ך, וביהודים – עם שנבחר לשאת אור לגויים.

לצד פעילותה הדתית והתרבותית, בית שלום מהווה גם מוקד לדיאלוג בין-דתי ולחיזוק היחסים בין העם היפני לעם היהודי. רבים מהחברים בתנועה מבקרים בישראל דרך תוכניות חילופי סטודנטים ומתנדבים בקיבוצים, ורואים בכך ביטוי מעשי של אהבתם. התנועה אף פרסמה ספרים ביפנית על ההיסטוריה היהודית, על התנ"ך ועל מורשת ירושלים.

במהלך שנותיה הארוכות שמרה תנועת בית שלום על אופי מיוחד – היא איננה כנסייה, איננה תנועה פוליטית, אלא קהילה רוחנית-תרבותית שמטרתה להפיץ ערכי שלום, אמונה ואהבת ישראל. היא נותרה אחת מן הקולות היציבים והנאמנים ביותר לישראל במזרח הרחוק, וממשיכה לפעול מתוך תחושת שליחות עמוקה. בתרבות היפנית, שבה שמירת אמונה דתית גלויה איננה שכיחה, נחשבת בית שלום לתופעה נדירה – גשר אנושי ורוחני בין שני עמים רחוקים מבחינה גיאוגרפית, תרבותית והיסטורית, אך קרובים זה לזה ברוח ובחזון המוסרי.

הערות

[1] “Jewish Settlers in Japan at the Beginning of the Twentieth Century.” In Japan and the Jewish Diaspora: Historical and Cultural Encounters, edited by David G. Goodman and Masanori Miyazawa, De Gruyter Brill, Leiden, 2019.

[2] קרב זה התרחש ב־27–28 במאי 1905, במהלך מלחמת רוסיה–יפן. הצי היפני, בפיקודו של האדמירל הייקאצ’ירו טוגו (Heihachirō Tōgō),  הביס את צי הים הרוסי השני של האוקיינוס השקט, שהפליג מרוסיה במטרה להגיע למזרח הרחוק. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ ליפנים — אחד הקרבות הימיים המכריעים ביותר בהיסטוריה המודרנית. ניצחון זה ביסס את מעמדה של יפן ככוח ימי ועולמי מוביל, סימן את שקיעתה של רוסיה הצארית כמעצמה באסיה, והשפיע על יחסי הכוחות הבינלאומיים במזרח הרחוק לשנים רבות קדימה.

[3] האורח" [נחום סוקולוב]. "תערוכת אמנות של שבויים יפנים." הצפירה, ורשה, 5 באפריל 1905.

[4] Sholem Aleichem, “דער דוד פינא און דער דודה רײַסי” (“The Uncle Pinya and Aunt Raisi”). Published in הצפירה, Warsaw, 1905

[5]   זהו שמו הפרטי של הקיסר מייג'י (Emperor Meiji), ששלט ביפן בין השנים 1867–1912 והוביל את תקופת הרפורמות הגדולה שנקראת על שמו – הרסטורציה של מייג'י (Meiji Restoration).

[6] אימבר, נפתלי הרץ. ספר ברקאי : כולל שירים על ישראל ועל ישוב ארץ-ישראל ועל המושבות / אשר שר … ירושלים : דפוס מ. מיוחס, תרמ״ו [1886].

אימבר, נפתלי הרץ. ברקאי (החדש) כולל שירים על ישראל ועל תקותו אשר שר … זלאטשוב : יוצא לאור ע״י מרדכי ושמריהו אימבר, [1900].

[7] בן עמי שילוני, "הרימו קול ליפן: התבוסה הרוסית ששימחה את היהודים" הארץ,

אימבר, נפתלי הרץ. היסטוריה חדשה של מלחמת רוסיה־יפן. לבוב: דפוס סלומון, 1905. [8]

[9] הניצחון היפני על סין ב־1895" מתייחס לסיומה של מלחמת סין–יפן הראשונה (First Sino-Japanese War), שנערכה בין השנים 1894–1895 בין האימפריה היפנית לבין שושלת צ׳ינג הסינית. המלחמה נסבה על השליטה בחצי האי קוריאה, אז מדינת חסות של סין, והסתיימה בניצחון מוחץ של יפן. בעקבות הניצחון נחתם הסכם שימונוסקי (Treaty of Shimonoseki), שבו נאלצה סין להכיר בעצמאותה של קוריאה, להעביר ליפן את האיים טאיוואן (פורמוזה) וחצי האי ליאודונג, ולשלם פיצויים כספיים כבדים. ניצחון זה סימן את עלייתה של יפן כמעצמה אזורית ואת תחילת שקיעתה של סין הקיסרית.

[10] Mizrahi, Togo. Togo Mizrahi and the Making of Egyptian Cinema. Deborah A. Starr (ed.), Oakland: University of California Press, 2020

[11] Jacob H. Schiff Papers. Manuscript Collection No. 456. American Jewish Archives, Cincinnati, Ohio.

[12] Kotlerman, Ber. “Between Loyalty to the Empire and National Self-Consciousness: Joseph Trumpeldor among Jewish Russian POWs in Japan (1905).” Asia Japan Journal, No. 09 (2014), pp. 39-49.

[13] Between Loyalty to the Empire and National Self‑Consciousness: Joseph Trumpeldor among Jewish Russian POWs in Japan (1905)” — Ber Kotlerman.

[14] Dor Saar-Man. How Time Spent in a Japanese POW Camp Created a Zionist War Hero. Mosaic / The Tikvah Fund, New York, 2017.

[15] Zinberg, Yakov. “Jews and Japanese: The Non-White Partners: Reflections about Joseph Trumpeldor’s Captivity in Japan and Japanese Americans Who Served in the U.S. Army 442nd Regimental Combat Team.” Bulletin of Asia Studies, 21st Century Asia Studies Association, Vol.16, 2018. Kokushikan University Repository+2J-GLOBAL+2

[16] סימון קספה היה צעיר יהודי, בנם של רוזה ומיכאל קספה, משפחה יהודית עשירה ומכובדת מקרב קהילת היהודים שהתגוררה בעיר הרבין שבמנצ'וקו (צפון־מזרח סין, אז תחת השפעה יפנית). בשנת 1933 נחטף סימון קספה בידי כנופיה של רוסים לבנים, שהיו פליטים אנטי־בולשביקים מהמהפכה הרוסית, ושפעלו באזור בחסות או באדישות הרשויות היפניות המקומיות.

הכנופיה דרשה ממשפחת קספה כופר עצום, אך למרות ניסיונות המשפחה לשלם ולהציל את הבן, שבו החוטפים ועינו אותו באכזריות במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר רצחו אותו, וגופתו המעונה נמצאה קבורה מחוץ לעיר. הזעזוע היה עצום — לא רק בקרב הקהילה היהודית אלא גם בקרב גורמים מערביים ברחבי אסיה, שראו במעשה זה ביטוי לאנרכיה ששררה באותה עת במנצ'וקו.

[17] Goodman, David G. and Miyazawa, Masanori. Jews in the Japanese Mind: The History and Uses of a Cultural Stereotype. New York: Free Press, 1995.

[18] Altman, Avraham. “The Jewish Community of Harbin between the Two World Wars.” Jewish Political Studies Review, Vol. 17, No. 1–2, Jerusalem Center for Public Affairs, 2005.

[19] Herbert P. Bix. “The Jewish Question in Japanese–German Relations, 1936–1945.” In Japan and the Holocaust: The Allied War Crimes Trials and the Japanese Question, edited by Carl F. Goodman, De Gruyter Brill, Leiden, 2019.

[20] דג פוגו (Fugu) הוא שמו היפני לדג הנפוץ ממשפחת הנפוחיתיים (Tetraodontidae), הידוע בכך שבשרו נחשב למעדן יוקרתי במיוחד אך גם לרעל קטלני. הדג מכיל רעלן עוצמתי בשם טטרודוטוקסין (Tetrodotoxin), המצוי בעיקר בכבד, בשחלות, בעור ובאיברים פנימיים אחרים. רעלן זה חזק פי אלפים מציאניד, ומנה זעירה ממנו עלולה לגרום לשיתוק ולמוות תוך זמן קצר.

ביפן נחשב דג הפוגו למעדן מסורתי עתיק יומין, הנאכל בעיקר במסעדות ייעודיות בהשגחת טבחים בעלי רישיון מיוחד. כדי לקבל רישיון הכנה של פוגו, נדרש השף לעבור הכשרה ממושכת ובחינות קפדניות, הכוללות ידע באנטומיה של הדג ויכולת להפריד את חלקיו הרעילים. למרות הסכנה, פוגו נתפס ביפן כסמל לאומץ וליוקרה קולינרית. אכילתו משדרת תחושת סיכון מבוקר וייחוד תרבותי. לצד זאת, מדי שנה מדווחים מקרים בודדים של הרעלות – לרוב כתוצאה מהכנה חובבנית. הדג אף שימש בהקשרים תרבותיים ומטפוריים: משום שסכנתו טמונה בתוכו, הוא מסמל את המתח שבין פיתוי לסכנה, בין תעוזה זהירה לבין חטא של יהירות.

"תוכנית הפוגו", שנקראה כך בהשראת הדג הזה, ניתן לראות בכך אלגוריה לתפיסת היפנים את היחסים עם היהודים — הזדמנות שעלולה להיות מסוכנת אם לא ינהגו בזהירות

[21] Tokayer, Marvin; Swartz, Mary. The Fugu Plan: The Untold Story of the Japanese and the Jews During World War II. New York: Paddington Press (Gefen Publishing House), 1979. Gefen Publishing+2All That's Interestin+

[22] Perris, Christina Alanne. “Chiune Sugihara: A Psychohistorical Study of a Rescuer of Jews during the Holocaust.” History in the Making, Vol. 2, 2009, Article 6.

[23] Hirose, Y. (2017). Setsuzo Kotsuji: The Japanese Professor Who Rescued Jewish Refugees (Kiyo Journal, Vol. 41, No. 2).

[24] “Community in Japan” (Jewish Community of Japan / World Jewish Congress) — overview of the community’s demographics, institutions, and contemporary life.

World Jewish Congress

“A Glimpse into Jewish Life in Japan” (by Meyer Harroch) — interview-based article exploring community composition, practices and challenges.

blogs.timesofisrael.com

“The Synagogue in Tokyo” (New Voices Magazine) — offers insight into institutional life in Tokyo.