זהותה האמונית של ישראל תנצח

מאת גילי חסקין; 01-11-2025

מעת לעת אני נתקל בפוסטים מהמחנה הימני – בעיקר מקרב “הרוב הביביסטי” – המכריזים בביטחון על ניצחון נתניהו בבחירות הבאות. מן העבר השני, הפוסטים מהמחנה המתנגד שופעים לא פחות רהב, ומשדרים תחושת ודאות דומה. שני הצדדים בטוחים שהם בדרך לניצחון – אך שניהם מתעלמים מהגורם שמכתיב לרבים בישראל את דפוסי ההצבעה: זהות, לא בהכרח היגיון.

כבר חודשים ארוכים אני מזהיר את מחנה המחאה – מונח שהחליף את המילים “שמאל” ו“שלום”, שהפכו למילות גנאי – שלא לבנות על הסקרים. ראינו זאת ב־1996, כשלא נמצא עיתונאי אחד שפקפק בניצחון פרס, וב־2015, כשכולם דיברו על יתרון דו־ספרתי להרצוג – עד שהתעוררנו לבוקר נוסף של ניצחון מוחץ לנתניהו.

אני מדבר לא מעט עם אנשי ימין. בניגוד לדימוי המקובל, רובם אינם “בבונים”. הם אנשים הגיוניים, משכילים, וכמובן רגשיים. לא מעטים מהם מצביעים “ליכוד” לא בשל אינטרס חומרי אלא מתוך זהות. וצריך לומר ביושר – זהות היא סיבה פוליטית לגיטימית לא פחות ממחיר הקוטג’.

לאחרונה מצאו רבים במחנה המתנגד סיבה חדשה לאופטימיות – חוק הגיוס. רבים משוכנעים שהזעם הציבורי סביב הסוגיה הזו יביא לסוף שלטון נתניהו. לכאורה, הוא אכן במלכוד. החרדים זועמים, הציונות הדתית מאיימת, והקואליציה נראית כעומדת להתפרק. סקר שנערך בעיתון “המשפחה” העלה ש־54% מהציבור החרדי אינם מאמינים שראש הממשלה מתכוון באמת להעביר חוק גיוס, ו־55% אף סבורים שיש לשקול נטישת הברית עם נתניהו. אפילו בהפגנות החרדים האחרות – אלו שמוגדרות “תפילה המונית” – ניכרה תחושת אי־אמון.

אך מי שמכיר את דפוסי הפעולה של נתניהו יודע: גם מהמלכודות האלה הוא יודע לצאת. כפי שכותבת רווית הכט, במאמרה ב"הארץ", סביר שלא יעבור שום חוק משמעותי, משום שאין נוסחה שתפייס את שני הצדדים. אם תעבור הצעת חוק כלשהי – היא תיפסל בבג״ץ, החרדים יפוצו בכספים, והקואליציה תשרוד עוד סיבוב. אבל החשוב יותר הוא השימוש שנתניהו עושה במשבר הזה: הוא מסיט את המאבק על השוויון בנטל אל מאבק זהותי ורגשי – חילונים נגד דתיים, ליברלים נגד מאמינים. הוא יודע שהשסע הזה משרת אותו.

העצרת החרדית האחרונה הוגדרה כ“תפילה המונית”, לא כהפגנה. הבחירה איננה מקרית – “תפילה” נושאת מטען רגשי חיובי בעיני הציבור המסורתי, זה שעל תמיכתו נאבקים כולם. גם אם האירוע הוכתם במות נער ובתקיפת עיתונאים, נתניהו ישכיל שוב להפנות את האש ממנו – אל “התקשורת המסיתה”, אל “בג״ץ הרודף”, ואל “השמאל השונא חרדים”. בסקר הנ״ל 56% מהחרדים אכן מאשימים את התקשורת במצבם, ו־62% מאשימים את היועצת המשפטית ובג״ץ.

כך, שוב הוא מצליח להפוך טענה אזרחית – “שוויון בנטל” – להתקפה חילונית־אנטישמית כביכול על עולם התורה. ודווקא בשעה שהחברה הישראלית מתפוררת מגירעון אמון, הזהות האמונית הולכת ומתחזקת. זהו חוט הברזל שמקשר בין תומכי נתניהו השונים: אמונה, מסורת, ותחושת נרדפות.

רבים אצלנו, מתרעמים, במידה רבה של צדק, על הסכסכנות וההסתה של נתניהו. אבל חוש ביותר, מי מוסת. מדובר בציבור רחב, שלצד הכעס האותנטי שיש לו בסוגיית הגיוס, מקנן בתוכו יחס סלחני ל"לומדי התורה". לא לחינם הודיעו ח"כים של הליכוד שישתתפו בעצרת. הם מכירים את צאן מרעיתם והם ניחנים בחושים פוליטיים מחודדים. למרות שהליכוד אינו מגודר כמפלגה דתית, וודאי שלא חרדית. חלק ניכר ממצביעיהם יאהב זאת

אני מסכים לגמרי עם רווית הכט, שהבירה שמי שבונה על הציונות הדתית כי תפרוש מגוש נתניהו, כדאי שייזכר בנפתלי בנט – וכיצד איבד את מצביעיו ביום אחד. הכעס של הדתיים הלאומיים על ההשתמטות החרדית אמיתי, אך ברגע האמת ינצחו הערכים הדתיים את הערכים האזרחיים. “המצוות”, “עם ישראל”, “האמונה” – אלו המילים שיעלו על השולחן ביום הבחירות, לא “שוויון” או “גיוס חובה”.

ובינתיים, השנאה בין השבטים רק מתגברת. הדימויים שנאמרים כיום כלפי חרדים – כאלה שדוברים ליברלים לא היו מעלים בדעתם לומר על ערבים – שוברים את סף הצביעות. נדנדה זו של שנאה ותגובת־נגד רק תחזק את הזהות הדתית־יהודית בקרב מצביעי הימין, ותדחוף את הציונות הדתית חזרה אל חיק הגוש.

כך, בעוד מתנגדיו עסוקים בהלקאה עצמית ובאמונה שהפעם זה ייגמר אחרת, נתניהו – בפוליטיקה הצינית, המדויקת והקרה שלו – מניח שהזהות האמונית תנצח. וכרגיל, סבר להניח  שהוא צודק.