הפולקלור של אסאם

כתב: גילי חסקין; 11-11-2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו קודם, באתר זה: מבוא לאסאם ; תולדות אסאם

ראו גם:  תולדות אסאם; הודו – המלצות לקריאה, לטייל בהודו

ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"

המונח "פולקלור" מציין מכלול של ביטויים תרבותיים העוברים בעל־פה – שירה, ריקוד, מיתוס, טקס, אמונה ואמנות עממית – המשמרים את הזיכרון הקולקטיבי של קהילה ואת דרכי התיווך שלה בין אדם, חברה וטבע. הפולקלור הוא אפוא לא רק אוסף של סיפורים או מנהגים, אלא מערכת תרבותית שלמה, המבטאת את דרכי החשיבה, הערכים והדמיון הסימבולי של החברה שבתוכה היא פועלת. באסאם, שבצפון־מזרח הודו, מערכת זו קיבלה ביטוי יוצא דופן בעושרה וברב־גוניותה [1].

אסאם משתרעת בין הרי ההימלאיה בצפון, הרי פאטקאי במזרח ועמקי הנהרות בראהמפוטרה [2] וברק[3]  מיקומה הגאוגרפי יצר לאורך הדורות תנאים של בידוד יחסי מחד, ומפגש תרבויות מתמיד מאידך – שילוב שהוליד תרבות ייחודית בעלת אופי היברידי. הפולקלור של אסאם משקף אפוא את ההיסטוריה התרבותית של האזור: תוצר של דיאלוג בין עמים הודו־אריים, טיבטו־בורמניים, טאי ואוסטרו־אסיאתיים, שבא לידי ביטוי במיתוסים, בלחנים, בלבוש ובטקסים.

המסורות הפולקלוריות של אסאם אינן שריד מן העבר בלבד, אלא יסוד פעיל בעיצוב הזהות הקולקטיבית של תושביה בהווה. הן מתגלמות בחגי הביחו, בריקודי העם ובמוזיקה העממית, אך גם במבנים חברתיים ובמנגנוני הזיכרון של הקהילה. הפולקלור האסאמי משמש אמצעי לשימור רצף תרבותי נוכח תהליכי מודרניזציה וגלובליזציה, והוא מבטא את הניסיון לשמור על שורשי התרבות המקומית תוך פתיחות להשפעות חדשות.

המאמר שלפנינו בוחן את הפולקלור של אסאם כמערכת תרבותית רב־ממדית – אסתטית, חברתית וסמלית – וכאמצעי דרכו משתקף הקשר העמוק בין אדם, טבע וזהות. באמצעות סקירה של המיתוסים, הפסטיבלים, המוזיקה, המחול והמנהגים העממיים, ננסה להבין כיצד נרקם סיפורה של אסאם כמרחב שבו המסורת אינה קפואה בזמן, אלא ממשיכה לנוע, להשתנות ולהישיר מבט אל העתיד.

תרבותה של אסאם היא מארג עשיר של מסורות עתיקות, אמונות מגוונות, אומנויות, פולקלור ושפה, שנרקמו יחד לאורך יותר מאלף שנים של מגע בין עמים ותרבויות. היא נושאת אופי היברידי מובהק – תוצר של מפגש בין עולמות הודו־אריים, טיבטו־בורמניים, אוסטרו־אסיאתיים וטאי – אך גם בעלת זהות עצמאית עמוקה, המובחנת מהתרבות הבנגלית או הצפון־הודית.

שורשי התרבות האסאמית נטועים בתקופותיהן של הממלכות הקדומות ששלטו באזור, ובהן ממלכת קמרופה (Kamarupa), ממלכת אחום (Ahom), ממלכת צ'וטיה (Chutia), ממלכת קוץ' (Koch) וממלכת קצ'אר (Kachari). שלטון האחום, שנמשך כ־600 שנה, עיצב את היסודות התרבותיים של אסאם כפי שהם מוכרים כיום: שילוב בין שפה וכתב ייחודיים, מסורות אמנותיות עשירות, מערכת שלטון מבוססת קהילה, וטקסים דתיים שבהם התמזגו יסודות הינדואיים, אנימיסטיים ובודהיסטיים. בתקופה זו נבנו מקדשים מרשימים – חלקם שיוואים (Shaiva) וחלקם וישנוויים (Vaishnava) – המייצגים את הסינקרטיות (Syncretism) התרבותית של האזור.

התרבות האסאמית מתאפיינת באיחוד בין המסורת הילידית לבין ההשפעות הדתיות והאמנותיות שהגיעו מבחוץ. לצד פולחן האלים שיווה וקרישנה, נותרו בחיים גם טקסים קדומים הקשורים ברוחות היער, הנהרות והאדמה. בחגי הביחו (Bihu), למשל – החגים המרכזיים של אסאם – משתקף היטב החיבור הזה בין קדושה לטבע: אלה חגים המשלבים ריקוד, מוסיקה, שירה ותרבות קהילתית, ובהם מציינים שלוש עונות עיקריות של השנה החקלאית.

התרבות האסאמית נשענת גם על אומנויות עממיות עשירות – ריקודים פולקלוריים, מוסיקת עם (Bihu Songs), ומסורת אריגה מפוארת. האריג האסאמי המסורתי, ובייחוד המשי מסוג מוגה (Muga Silk) וארי (Eri Silk), הוא סמל לאסתטיקה, למיומנות ולזהות נשית. כל מחוז באסאם מתהדר בדוגמאות גיאומטריות וצבעוניות ייחודיות, הנארגות בידי נשים בבתיהן.

פסטיבלים

אסאם היא מדינה של פסטיבלים. המגוון האתני הרחב שלה – עשרות קהילות ותת־קהילות, לכל אחת שפה, דת, לבוש, ומנהגים משלה – יצר פסיפס תרבותי עשיר של חגיגות שנתיות, דתיות וחילוניות כאחד. הפסטיבלים באסאם אינם רק אירועים עונתיים; הם לוח השנה התרבותי החי של המדינה, שבו באים לידי ביטוי מחזורי הטבע, עונות השנה, הזיכרון ההיסטורי והאמונה העמוקה של תושביה.

חגיגות הביחו (Bihu) – נשמתה הפועמת של אסאם

קשה להבין את אסאם מבלי לחוש את פעימות התוף של הביחו. שלושת פסטיבלי הביחו, הנחוגים לאורך השנה, אינם רק ימי חג – הם שירה של אדמה ושל קהילה, תזכורת שנתית למחזורי החיים, הזריעה, הצמיחה והקציר. במובן מסוים, הביחו הוא התזמור הקולקטיבי של הטבע והאדם, שבו כל ריקוד, שיר ולבוש מספרים את סיפור הקשר העמוק שבין תושבי אסאם למולדתם הירוקה.

הביחו מתואר לא אחת כ"ליבה ונשמתה של אסאם" – ולא בכדי. זהו חג שצומח משורשי החיים הפשוטים, אך נישא לגבהים של שמחה רוחנית. למרות אופיו החילוני, נטועים בו סמלים של טוהר, פוריות, חידוש והתחדשות קהילתית. הוא נחוג בכל שכבות החברה, חוצה דתות, שפות ועדות, ומצליח לאחד את תושבי המדינה סביב קצב משותף של אדמה, תוף וצחוק.

הביחו מורכב משלושה פסטיבלים עיקריים, שכל אחד מהם מלווה שלב אחר במחזור גידול האורז – הצמח הקדוש ביותר של אסאם, המזוהה עם עצם קיומה החומרי והרוחני של הקהילה.

רונגאלי ביחו (Rongali Bihu) – או בוהאג ביחו – מציין את תחילת השנה האסאמית ואת בוא האביב. הוא נושא עמו אנרגיה של לידה מחודשת: השדות מתעוררים, הנהרות גואים, והכפרים מתמלאים שירה. בימים אלה נשמעים צלילי ה"דול" (תוף), ה"פפה" (חליל מקרן באפלו) וה"גוגונה" (כלי נשיפה מבמבוק). הנערים והנערות לובשים בגדים ססגוניים ורוקדים ריקודי ביחו מלאי חן ותשוקה, המשלבים תנועה מעגלית המדמה את גלגל העונות. ביום הראשון, המכונה גורו ביחו (Goru Bihu), נשטפות הפרות בנהרות ומקושטות בפרחים – טקס טיהור שמבטא כבוד הדדי בין האדם לבעלי החיים.

קאטי ביחו (Kati Bihu) – או קונגאלי ביחו – נחוג בעונה שבה השדות ירוקים אך האסמים עדיין ריקים. זהו זמן של תקווה שקטה ושל איפוק, שבו מדליקים מנורות חימר קטנות על גבולות השדות כדי להזמין שפע. ברקע ניכרת תפיסת עולם אנימיסטית עתיקה: האור אינו רק מקור הארה, אלא גם תפילה חיה להמשכיות החיים.

מאג ביחו (Magh Bihu) – או בוגאלי ביחו – מסמל את סיום עונת הקציר ואת שיא השפע. באותם ימים מוקמות מדורות ענקיות, סביבן נאספים בני הכפר לסעודות משותפות, שירה וריקוד. בלב הטקס עומד מאג’י (Meji) – מבנה עשוי קש ובמבוק, הנשרף בטקס סמלי של פרידה מהשנה החולפת וברכה לשנה הבאה. הלהבות, הזולגות לשמים, נחשבות גשר בין האדמה והאלים, בין האדם לטבע.

הביחו, על גלגוליו, הוא יותר ממחזור חקלאי – הוא הצהרה תרבותית על חיים בהרמוניה. במרחב שבו הנהרות משנים את מסלוליהם תדיר, והטבע עשוי להיטיב באותה מידה שהוא מאיים, הפסטיבל מזכיר את החוסן והאופטימיות של אנשי אסאם. הוא מתווה את הדרך שבה קהילה חיה עם עונות השנה, לא רק לצידן, וממזג שמחה עם רוחניות, ריקוד עם תפילה, ומוזיקה עם זהות.

פסטיבלים שבטיים ואתניים: בין קהילות המיעוט הרבות באסאם מתקיימים פסטיבלים ייחודיים המשקפים את יחסי האדם עם האדמה והטבע.

• בוויסאגו (Bwisagu) הוא פסטיבל האביב של בני הבודו (Bodo). שמו נובע מהמילים "בייסה" (Baisha) – שנה" ו"אגו" (Ago) "התחלה". הוא מסמן את תחילת השנה החדשה של אנשי בודו באמצע אפריל. הפסטיבל דומה ברוחו לרונגאלי ביחו ונחוג בשירה, ריקודים ופולחן לאל באטו (Bathou), אלוהות הצומח והאדמה.
• עלי־איי־ליגאנג (Ali-Ai-Ligang) הוא חג אביב שנחוג על ידי קהילת המישינג (Mishing) ומציין את תחילת השנה החקלאית ותחילת זריעת האורז. משמעות השם: "עלי"=זרעים/שורשים, "איי"=פרי, "ליגאנג|=זריעה. הפסטיבל מתקיים במשך חמישה ימים מיום רביעי הראשון, בחודש פאגון בלוח האסאמי (פברואר מרץ). ונחוג בטקסים, סעודות ובריקוד גומראג (Gumraag) ובחגיגות קהילתיות ססגוניות. במשך החג יש איסורים שונים, כגון כריתת עצים או קציר.
• בושו דימה (Bushu Dima) הוא פסטיבל הקציר של עם הדימאסה (Dimasa), הנחוג ב־27' בינואר. בושו היא המילה המקבילה לביחו האסאמית והוא מקביל לבונגאלי-ביחו. החג כולל נגינה על כלי המסורת – תוף קארם (Kharam) וחליל מורי (Muri) – וריקודים קבוצתיים על פי מקצבים שונים המכונים מוריתאי (Murithai), שהמפורסם בהם הוא הבאידימה (Baidima). שלושה סוגים של בושו נחגגים – ג'ידאפ (Jidap), סורם (Surem) והאנגסו (Hangso) – בהתאם לאזור ולמסורת המקומית.
• מה־דם־מה־פי (Me-Dam-Me-Phi) הוא יום הערצת האבות בקהילת התאי־אחום (Tai-Ahom). שמו מורכב מהמילים "מה" – קורבן, "דם" – אבות ו"פי" – אלים. הפסטיבל, שנחוג ב־31' בינואר, נועד לכבד את פי־דם, רוחות האבות, כחלק ממסורת עתיקה שמקורה בדרום־מזרח אסיה. הוא מלווה בטקסי אומפא (Oumphaa) ופוראלונג (Phuralong), שהוזכרו כבר בכתבי הבורנג'י (Buranji), הכרוניקות העתיקות של אחום. שבטי התאי חוגגים גם את החגים הבודהיסטים המקבילים לאלה שחוגגים בתאילנד, לאוס ושאר דרום מזרח אסיה, כגון חג המים (הסונגקראן) ב-14' באפריל.
• רונגקר (Rongker) – פסטיבל חורף של עם הקארבי (Karbi) – נחוג בדרך כלל בפברואר ומוקדש לפייס את האלים המקומיים לשם רווחת הכפר והצלחת היבול. זהו טקס של טיהור והודיה, מלווה בריקודים ובמוזיקה שבטית.
• פסטיבלים דתיים: דול מוהוטסאב (Dol Mahotsav), הידוע גם כפאקווה (Phakuwa) או דול אוטסב (Dol Utsav), הוא גרסה אסאמית של פסטיבל ההולי (Holi). הוא נחוג בעיקר בדרום אסאם ובמחוז בארפטה (Barpeta), שם מושרים שירי הולי־גיט (Holi Geet) המוקדשים לאל קרישנה (Krishna). הפסטיבל מציין שמחה, אחדות והתחדשות, ואלפי מאמינים פוקדים את הסאטרה המקומית כדי להשתתף בטקסים הצבעוניים.
• אמבובאצ'י מלה (Ambubachi Mela), הנערכת במקדש קאמקיה (Kamakhya Mandir) שבגוואהאטי, מוקדשת לאלה קאמקיה (Kamakhya Devi) ומסמלת את מחזור הפוריות השנתי שלה – ביטוי עמוק לקשר שבין נשיות, טבע וקדושה.
• פסטיבלים דתיים נוספים כוללים את דורגה פוג'ה (Durga Puja), המושפע מהמסורת הבנגלית ונחוג ברחבי המדינה, ואת שני מועדי האסלאם הקדושים – עיד אל־פיטר (Eid al-Fitr) ועיד אל־אדחא (Eid al-Adha) נחגגים בהתלהבות רבה על ידי הקהילה המוסלמית.

אסאם מתהדרת גם בשורה של פסטיבלים מודרניים וקהילתיים בעלי אופי תרבותי או סביבתי:

• פסטיבל חוף בראהמפוטרה (Brahmaputra Beach Festival) בגוואהאטי – חגיגה של מוזיקה, ריקוד וספורט על גדות הנהר, המדגישה את זיקת האדם למים.
• פסטיבל הפילים קזירנגה (Kaziranga Elephant Festival) בפארק הלאומי קזירנגה מוקדש לשימור הפילים והקרנפים ההודיים.
• פסטיבל דהינג פאטקאי (Dihing Patkai Festival) בלקהאפאני (Lekhapani) אירוע סביבתי־תרבותי באזור היער המכונה "אמזונס של המזרח".
• פסטיבל הנוער הקארבי (Karbi Youth Festival) בדיפו (Diphu) – חגיגה רחבת־היקף של תרבות שבט הקארבי.
• פסטיבל ג'אטינגה הבינלאומי (Jatinga International Festival) בג'אטינגה מקדם תיירות אקולוגית סביב תופעת הנדידה המסתורית של הציפורים.

ירידים עתיקים ממשיכים לשמש מוקד חיבור בין מסורת לכלכלה:

ג'ונביל מלה (Jonbeel Mela), הוא יריד מסורתי שהחל במאה ה־15' בתקופת מלכי אחום (Ahom Kings), שבו נהוג הסחר בחליפין (Barter System). השוק פועל כל שנה, בשלושת ימי סוף השבוע שבסיום חג המאג-ביחו, סמוך לעיירה ג'אגי-רואד (Jagiroad). שוק זה מפגיש את אנשי גבעות מגהלאיה משבטי קאהסי וג'יינטיה, עם אנשי המישורים – כל אחד עם המוצרים האופייניים באזורו, להחלפה סחורה בסחורה. ביום שוק זה אסור להשתמש בכסף אלא בסחורה בלבד.

עד היום בלוח השנה האסאמי מצוינים גם ימי זיכרון היסטוריים:

• אסאם דיוואס / סוקאפא דיוואס (Asom Divas / Sukapha Divas) – נחגג ב־2' בדצמבר לציון בואו של צ'או לונג סוקאפא (Chao Lung Sukapha), מייסד ממלכת אחום, שנחשב לאבי האומה האסאמית.
• לאצ'יט דיוואס (Lachit Divas) ב־24' בנובמבר, לזכרו של הגנרל לאצ'יט בורפוקאן (Lachit Borphukan), מפקד הצבא של אחום שניצח את המוגולים בקרב סאראי גהאט (Battle of Saraighat).

מערכת הפסטיבלים של אסאם מגלמת את רוחה הרב־תרבותית של המדינה – שילוב בין חקלאות לאמונה, בין טבע לאמנות ובין מסורת למודרנה. כל חג, טקס ויריד מספרים את סיפורה של תרבות המוצאת שמחה בקצב העונות, בזיכרון הקדום ובקהילה החיה על גדות הנהר ובין ההרים.

קרבות שוורים בסיום המאג-ביחו – צילום יובל נעמן

מוזיקה

המוזיקה העממית של אסאם משקפת את המפגש העמוק בין זהות מקומית, פולקלור מסורתי והשפעות מודרניות. המוזיקה הילידית – על ריקודיה, שיריה וכלי הנגינה הפשוטים שלה – הייתה מאז ומתמיד אמצעי לביטוי רגשות, לסיפור ההיסטוריה ולחיזוק הקשר הקהילתי. מתוך המסורת הזו צמח ניב מוזיקלי מודרני, שממשיך את הפולקלור האסאמי אך מעניק לו שפה עכשווית, עירונית וחובקת־עולם.

שורשי המוזיקה הזו נטועים בשירי הביחו (Bihu Songs) שירים חקלאיים על אהבה, עונות השנה והטבע – ובשירי פולחן מהמסורת הניאו־וישנובית (Neo-Vaishnavite), שנשענים על הגותם של סנקארדווה (Sankaradeva) [4] ומדבדווה (Madhavdeva). [5]אך החל מהמאה ה־20', המוזיקה האסאמית קיבלה ביטוי חדש דרך יצירתם של אמנים שהפכו אותה לאומנות של נשמה ולא רק של טקס.

המוזיקה האסאמית המודרנית נולדה מתוך מפגש פורה בין מסורת עתיקה לבין רוח של תחייה תרבותית ולאומית. מראשית המאה העשרים קמה באסאם קבוצת יוצרים שראו במוזיקה לא רק אמנות, אלא שפה של זהות – ביטוי לרוח המקום, לגעגוע, ולשאיפה לחירות. הם עיצבו את צלילה של אסאם המודרנית, תוך שילוב בין מקצבים עממיים עתיקים לשירה לירית, תיאטרון ושירה פוליטית. המוזיקה הפכה לכלי חינוכי ולאמצעי להבעה חברתית, שקישר בין העולמות הכפריים לבין הערים המתחדשות.

מן השורשים הללו צמח קול מיוחד, המחבר בין הרוח הפולקלורית לבין רעיונות אוניברסליים של צדק, אהבה ואנושיות. שירי האהבה והנוף שיקפו את חיי היום־יום על גדות הבראהמפוטרה, בעוד שהמוזיקה המהפכנית ביטאה את הכמיהה לחופש לאומי ורוחני. הדמויות המרכזיות באותה תקופה הניחו את היסודות למוזיקה האסאמית ככוח תרבותי מחולל שינוי – כזה שיכול היה להעניק משמעות חדשה למושג "אסאמיות" עצמה.

בדורות הבאים הלכה המוזיקה והתעצבה עם רוחות הזמן. אמנים בני אסאם החלו לשלב כלים מערביים, הרמוניות חדשות ואלמנטים של רוק, ג’אז ואלקטרוניקה, מבלי לאבד את הקול המקומי, החם והמלודי. השירה נותרה שזורה בנופי המדינה – הנהר, הגשם, היערות – אך רכשה גם ממד אישי ואורבני יותר. המוזיקה האסאמית הפכה לסמל של פתיחות תרבותית ושל חיבור בין עבר לעתיד.

כך נוצר פסיפס מוזיקלי עשיר שבו נשמרת המסורת לצד חדשנות מתמדת. צלילי אסאם של ימינו נעים בין שירת העם העתיקה לבין הפקה עכשווית וסגנונות עולמיים, אך לעולם אינם מתנתקים ממקורות ההשראה הראשוניים – מן האדמה, האנשים, והנהרות שממשיכים לשיר את סיפורה של המדינה.

המוזיקה האסאמית המודרנית ממשיכה לגדול ולהתפתח. זובין גרג (Zubeen Garg), מהזמרים הפופולריים ביותר בצפון־מזרח הודו, תרם רבות להפיכתה של המוזיקה המקומית לז'אנר לאומי. שירו המפורסם "Mayabini Ratir Bukut" ("מאיאביני ראטיר בוקוט") הפך לאחד הסמלים התרבותיים של אסאם, והוא נחשב בעיני רבים להמנון לא רשמי של המדינה – שיר שמבטא געגוע, רוך וגאווה מקומית.

כך משקפת המוזיקה האסאמית את עברה של המדינה ואת פניה החדשים: מסורת עמוקה שנשמרת בצלילים, מתפתחת עם הזמן, ונשארת נאמנה לנופיה, לנהרותיה ולאנשיה.

מחול

למוזיקה, לריקוד ולאומנויות הבמה תפקיד מרכזי בתרבות האסאמית. הם אינם רק מופעי בידור, אלא אמצעי לביטוי רוחני, זהות קהילתית וסיפור היסטורי. כל אחד מהם שזור במרקם החברתי והדתי של המדינה, ומשקף את הקשר ההדוק בין אמנות לחיי היום־יום.

תיאטרון ומסורת הבמה: אחת מאבני היסוד של אומנויות הבמה באסאם היא הדרמה הדתית אנקיה נאט (Ankia Naat, או Unkiya Naat) – צורת תיאטרון דתית שנוצרה במאה ה־15' על ידי הרפורמטור סנקארדווה (Sankaradeva). הצגות אלו, הנקראות גם בהונה (Bhaona), משלבות שירה, ריקוד, דקלום ומוזיקה חיה, ומבוססות על סיפורים מיתולוגיים מן ה"בהאגווטה פוראנה" (Bhagavata Purana) ומהאפוסים ההינדואים.

האנקיה נאט עושה שימוש במסכות גדולות ומרשימות – המתארות אלים, אלות, שדים ובעלי חיים – ונחשבת ליסודו של התיאטרון האסאמי. במרכז הבמה עומד הסוטרהאדאר (Sutradhar) – המספר הראשי והמנחה, שמוביל את העלילה, מפרש את הסצנות ומתווך בין הקהל לשחקנים. צורת אמנות זו נותרה חיה גם כיום, במיוחד במנזרי הסאטרה (Xatra) ובכפרים מסורתיים, ומהווה גשר בין דת, תיאטרון וחוויה קהילתית.

ריקודי העם והמסורת השבטית: הריקוד באסאם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ונמצא בכל שלב – מטקסים דתיים ועד חגיגות קציר. ריקודי ביחו הם המוכרים ביותר, ומבוצעים במהלך חג הבוהאג ביחו (Bohag Bihu), המציין את בוא האביב והתחלת עונת הזריעה. זהו ריקוד אנרגטי ושמח, המלווה בשירים קצביים ובכלי נגינה מסורתיים. לצד ריקוד הביחו מתקיים גם ריקוד הוסורי (Husori), שבו קבוצות גברים סובבות בין הבתים ומבצעות שירים וברכות לשנה החדשה.

לצד הביחו קיימות צורות ריקוד רבות נוספות המשויכות לקבוצות השבטיות השונות של אסאם. הקהילות השונות שמרו על רפרטואר ייחודי של ריקודים, שכל אחד מהם מבטא היבט אחר של החיים השבטיים והאמונה:

• קושאן נריטיה (Kushan Nritya) של בני הראג'בונגשי (Rajbongshi), ריקוד דרמטי המבוסס על סיפורים אפיים.
• בגורומבה (Bagurumba) ו-בורדואיצ'קלה (Bordoisila Nritya) של בני הבודו (Bodo), ריקודים קצביים המדמים את תנועת הפרפרים והרוח.
• ביחו מישינג (Mishing Bihu) של שבט המישינג (Mishing), ריקוד חקלאי חגיגי.
• באנג'אר קקן (Bangjar Kekan), ריקוד של בני הקארבי (Karbi) המבוצע במהלך חג הצ'ומאנגקאן (Chomangkan), טקס של כבוד למתים.
• ג'ומאיר (Jhumair) של עובדי מטעי התה, ריקוד קבוצתי על שמחת העבודה והקהילה.

ילדות בריקוד ביחו – צילום יובל נעמן

סאטריה – כשהתנועה הופכת לתפילה

בלב אסאם, במנזרי הסאטרה העתיקים[6] שעל גדות נהר הבראהמפוטרה, נולדה במאה ה־15 אחת מאבני החן של התרבות ההודית – ריקוד הסאטריה (Sattriya). זהו ריקוד שבו הגוף הוא כלי תפילה, התנועה היא מדיטציה, והמוזיקה – שער אל הקדושה. סאטריה איננו רק מופע אמנותי, אלא טקס רוחני המגלם את שאיפת האדם לאחדות עם האל.

היוצר והרפורמטור הדתי סנקארדווה (Sankaradeva) היה זה שעיצב את היסודות לריקוד זה כחלק ממסורת הווישנווית (Vaishnavite Tradition), ששמה את קרישנה במרכז הפולחן. בתקופה שבה חיפשו ההמונים דרך לגשר בין דת לאמנות, הפך סנקארדווה את הבמה לכלי חינוכי ורוחני. במנזרי הסאטרה (Xatra), ששימשו לא רק מקדשים אלא גם מוסדות תרבות ולימוד, הפך הריקוד למדיום שבאמצעותו סופרו מיתוסים, הועברו ערכים, ונשמרו מסורות של אמונה, מוסר ואסתטיקה.

ריקוד הסאטריה ניחן בדיוק טכני עוצר נשימה: כל תנועה נמדדת בקפדנות, כל הבעת פנים (או בהבה) נושאת משמעות רוחנית. התנועות המעוגלות, כפות הידיים המורמות, הנטייה הקלה של הראש והמבטים אל על – כולם חלק משפה תנועתית עתיקה המתרגמת את שפת האלים למרחב האנושי. הליווי המוזיקלי מבוסס על תופי הדול (Dhol), מצילות הטאל (Taal), וחלילי הבינה  (Bina) והכולה  (Khol), היוצרים מקצב מהדהד המזכיר דופק ליטורגי קצוב.

הרקדנים, לבושים בבדים לבנים וזהובים עם נגיעות של אדום – צבעי הטוהר והקדושה – נעים לעיתים בזוגות ולעיתים בקבוצה, מדמים את מחולו הקוסמי של קרישנה עם הגופיות (הנערות הרוחניות) או את הקרבות המיתיים של האפוסים ההינדיים. המופע נושא בחובו שילוב נדיר בין תיאטרון, שירה וריקוד – שלושת העקרונות המכוננים של הבמה ההודית המסורתית.

במשך מאות שנים נחשב ריקוד הסאטריה לריקוד מקודש המבוצע רק על ידי נזירים במנזרים, כחלק מטקסים דתיים. רק במחצית השנייה של המאה ה־20, עם פתיחתו של עולם המחול ההודי לקהלים רחבים יותר, זכה הסאטריה להכרה לאומית רשמית כאחת משמונת צורות הריקוד הקלאסיות של הודו (Classical Indian Dance Forms). מאז הוא עבר מן המקדשים אל במות התיאטרון, מבלי לאבד את טוהרו ואת הנשמה הרוחנית שבלבו.

היום ניתן לראות את ריקוד הסאטריה גם על במות בינלאומיות – מפריז ועד טוקיו – שם הוא מסקרן צופים בזכות אופיו המדיטטיבי והאסתטיקה המעודנת שלו. אך באסאם עצמה, במנזרי מייג’ול (Majuli) שבנהר הבראהמפוטרה, הסאטריה נותר נאמן למקורו: טקס של קצב וקדושה, שבו האדם מתבטל אל מול האל באמצעות תנועה, מוזיקה ותפילה.

הצופה בריקוד הסאטריה אינו רק עד לאמנות – הוא עד להתגלמות של רעיון: שהיופי, המשמעת והרוח יכולים להתלכד לכדי שפה אחת, שבה כל מחווה היא סמל, וכל צליל הוא תפילה.

ריקודים מסורתיים נוספים

אסאם מתהדרת גם בצורות ריקוד עתיקות נוספות, שלכל אחת מהן הקשר מקומי ייחודי. ביניהן בורטאל נריטיה (Bortaal Nritya) של מחוז ברפטה (Barpeta), דיודהאני נריטיה (Deodhani Nritya) – ריקוד טקסי מקודש הקשור לאקסטזה דתית, אוג'אפאלי (Ojapali) – צורה דרמטית של ריקוד ושירה נרטיבית, ביאולה דאנס (Bhaolia Dance), קה שאד אינגלונג קארדום (Ka Shad Ingloong Kardom) ו-נימסו קרונג (Nimso Krung), שכל אחת מהן משמרת מרכיבים של פולחן, טבע וזיכרון קולקטיבי.

כלי נגינה ומוזיקת עם

לכל ריקוד ולכל טקס באסאם מתלווים כלי נגינה מסורתיים שהפכו לסמלי זהות מקומיים: הדול (Dhol) – תוף גלילי עוצמתי; הפפה (Pepa) – חליל עשוי מקרן באפלו; והגוגונה (Gogona) – כלי נשיפה עשוי קנה במבוק, בעל צליל רך ומרקד. כלים אלה משמשים גם בשירי הפולקלור של הביחו ובמוזיקת הפולחן.

המוזיקה העממית מושרת במגוון שפות וניבים – אסאמית (Assamese), בודו (Bodo), מישינג (Mishing), קרבי (Karbi) ובנגלית (Bengali) – ומביאה לידי ביטוי את הרב־תרבותיות של המדינה. בין המסורות המוזיקליות החשובות בולטת מוזיקת זיקיר (Zikir) ו-זיקרי (Zikri), שהושפעה מהסופיות (Sufism) ונושאת מסרים של אחווה רוחנית, שלום ואהבה אוניברסלית.

תיאטרון נייד – אמנות עממית מודרנית

אחד המאפיינים הייחודיים של התרבות האסאמית הוא המסורת של התיאטראות הניידים (Mobile Theatres), שהתפתחה במאה ה־20' והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי התרבות של המדינה. קבוצות כמו קוהינור תיאטר (Kohinoor Theatre) ו-ברינדאבון תיאטר (Brindaban Theatre) נודדות מעיירה לעיירה, מציגות מחזות עממיים, דרמות רומנטיות ומופעים מוזיקליים בפני אלפי צופים מדי ערב. זוהי אמנות חיה, חוצה מעמדות ודתות, המחברת בין מסורת עתיקה לתרבות עכשווית.

אתגרים עכשוויים ושימור

התרבות של אסאם עומדת בפני אתגרים הנובעים מהמודרניזציה, גלובליזציה והגירה. התרבות המודרנית הושפעה מאירועים בעידן הבריטי ולאחר הבריטי. השפה האסאמית תוקננה על ידי מיסיונרים בפטיסטים אמריקאים מאמצי התקנה הגוברים במאה ה-20' הרחיקו את הצורות המקומיות הקיימות באזורים שונים ועם קבוצות אתנו-תרבותיות פחות מוטמעות (תרבויות מקור רבות).

מאמצים נעשים לשמר את המסורת התרבותית דרך מוזאונים, פסטיבלים ותוכניות ממשלתיות. ארגונים לא ממשלתיים ואקדמיות מקומיות עובדים על תיעוד המורשת התרבותית, הקלטת השפות השבטיות ושמירה על אומנויות המלאכה המסורתיות. לאחרונה, ניכרות גם מגמות של התאוששות תרבותית והערכה מחודשת של המסורות בקרב הדור הצעיר. עם זאת, התרבות האסאמית בצורתה ההיברידית והטבעית היא אחת העשירות ביותר, עדיין מתפתחת ובמובן האמיתי היא "מערכת תרבותית" עם תת-מערכות. תרבויות מקור רבות של המערכת התרבותית האסאמית עדיין שורדות או כתת-מערכות או כישויות אחות, למשל; הבודו או הקארבי או המישינג. חשוב לשמור על המערכת הרחבה יותר קרובה לשורשיה ובו זמנית להתמקד בפיתוח של התת-מערכות.

[1] המונח פולקלור (Folklore), שטבע ויליאם ג'. תומס במאה ה־19, מציין את מכלול המסורות, הסיפורים, האמונות והמנהגים העוברים בעל־פה ומעצבים את חיי הקהילה. החוקרים רואים בו לא רק שריד תרבותי מן העבר, אלא מערכת חיה ודינמית של תקשורת, הבונה ומתחזקת זהות קולקטיבית (Dundes, 1965; Ben-Amos, 1971). בהתאם לגישה זו, הפולקלור הוא מרחב שבו מתגבשת משמעות חברתית וסמלית דרך השיח היומיומי, הטקס והאמנות העממית. במילים אחרות – זוהי צורת ידע חברתית, שבה החברה מביטה בעצמה ומספרת את סיפורה.

[2] בְּרָאהְמַפּוּטְרָה (Brahmaputra): אחד הנהרות האדירים והקדומים באסיה, שמקורו ברמת טיבט, שם הוא ידוע בשם יארלונג צאנגפו (Yarlung Tsangpo). הנהר חוצה את רכסי ההימלאיה בגאון, פונה דרומה ונכנס למדינת אסאם, שם הוא נפרש לזרועות רחבות ויוצר עמק פורה מן הגדולים בתת־היבשת. משם ממשיך הזרם העצום אל בנגלדש, ומתמזג לבסוף עם נהר הגנגס בדרכו למפרץ בנגל.

בתרבות האסאמית נחשב הבראהמפוטרה לא רק לעורק חיים פיזי – מקור מים, דיג וחקלאות – אלא גם לישות מיתית ורוחנית. שמו, שמשמעותו “בן ברהמה”, מבטא את תפיסתו כנהר קדוש, אך גם ככוח טבע פראי ומטפיזי, המסמל את הדואליות של ברכה והרס. סביב הנהר התפתחו מאות מיתוסים, שירים וטקסים, והוא נוכח בכל רובד של הזהות האסאמית: בלשון, באמנות, בפולקלור ובתפיסת העולם האקולוגית של תושביו.

במהלך ההיסטוריה שימש הבראהמפוטרה גם ציר תחבורה ומסחר, עורק תקשורת בין תרבויות ההרים והעמקים, וגבול דינמי בין בני האדם לטבע. עוצמתו, כמו תנודות הגאות והשפל שלו, הפכה אותו לסמל של מחזוריות החיים ושל ההישרדות האנושית במרחב רווי נהרות וגשמים. עד היום נותר הנהר מקור השראה לשירה, למוזיקה ולתפילה – מעין נוכחות אלוהית שזורמת לצד חיי היום־יום.

[3] נהר הָבָּרָק (Barak River): נהר משמעותי בדרום אסאם, הזורם ממזרח המדינה מערבה דרך עמק ברק (Barak Valley), חוצה את מדינת מניפור, וממשיך אל בנגלדש, שם הוא מתפצל לשני יובלים – סורמה (Surma) וקושיארה (Kushiyara) – המתחברים לבסוף למערכת הדלתא של הגנגס־ברהמפוטרה. נהר זה מהווה עורק חיים חשוב עבור מחוזות קצ’אר, היילקנדי וקרימנגנג’, והוא מעניק לאזור זה את פוריותו, את לחותו הגבוהה ואת נופיו הירוקים.

הברק נושא חשיבות היסטורית ותרבותית רבה באסאם: סביב עמק הנהר התפתחו תרבויות מגוונות – אסאמיות, בנגליות ושבטיות – שחייהן נשענו על חקלאות, דיג וסחר לאורך הנהר. במיתולוגיה המקומית נחשב הברק לאחיו הצעיר של נהר הבראהמפוטרה, וכמו אחיו הצפוני הוא נתפס כסמל לשפע ולכוח חיים, אך גם לכוח טבע הרסני בעת שיטפונות.

העמק שבו זורם הנהר מתאפיין באקלים טרופי לח במיוחד, והוא נודע בנופיו הירוקים, במטעי התה ובתרבות הפולקלור העשירה שהתפתחה סביבו. במובן הרחב, נהר הברק הוא הלב התרבותי של דרום אסאם, המשלים את הבראהמפוטרה בצפון – שני נהרות שהם כשני עמודי שדרה של זהותה הגאוגרפית והרוחנית של המדינה

[4] סַנְקָארַדְוֵוה (Sankaradeva): הוגה דתי, משורר ואמן מהמאה ה־15 באסאם, מייסד המסורת הווישנווית האזורית. סנקארדווה חיבר מאות מזמורים ודרמות דתיות, ייסד את מנזרי הסאטרה, והיה ממעצבי הזהות הרוחנית והאמנותית של אסאם.

[5] מַדְהַבְדֵוָוה (Madhavdeva): תלמידו ויורשו הרוחני של סנקארדווה במאה ה־16, מהדמויות המרכזיות במסורת הווישנווית של אסאם. היה משורר, מוזיקאי והוגה דתי, שחיבר מזמורים דבקותיים (Borgeet) ודרמות דתיות, והעמיק את תורתו של מורו דרך שילוב של שירה, מוסיקה ופולחן קהילתי.

[6] מנזרי הסָאטְרָה (Satra): מוסדות דתיים־קהילתיים של המסורת הווישנווית באסאם, שנוסדו במאה ה־15 בידי הרפורמטור סנקארדווה. הסאטרה משלבים מקדש, מגורי נזירים, מרכז לימוד ואולם מופעים, ומשמשים מוקדי תפילה, חינוך ויצירה אמנותית – בהם נוצרו והתפתחו ריקוד הסאטריה, התיאטרון הדתי והאמנויות המסורתיות של אסאם.