המין השלישי: מסע לעולמן של ההיג'רות בדרום אסיה

כתב: גילי חסקין ; ‏07/11/2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו והארותיו

ראו גם באתר זה: ההינדואיזם ; עקרונות הינדואיזם למטייל; פילוסופיה הינדית ; לטייל בהודו ; הודו-המלצות לקריאה

להרצאה על הודו

בנתיבים הסואנים של תת-היבשת ההודית, בין שפע הריחות והמראות, מתקיימת קהילה עתיקה, החיה מחוץ להגדרות המוכרות של זכר ונקבה. אלו הן ההיג'רות (Hijra), מונח המשמש בדרום אסיה לתיאור קשת רחבה של זהויות, כולל טרנסג'נדריות, אינטרסקסואלים (בעלי סימני מין זכריים ונקביים), המוכרים מהספרות האירופאית כ"הרמ-אפרודיט",[1] או סריסים.

קהילות אלו, המוכרות רשמית ברוב מדינות האזור כ"מגדר שלישי", אינן נתפשות כגברים או כנשים. הן חיות במערך חברתי ייחודי ומאורגן היטב, המבוסס על קשרי "גורו-צ'לה" (מורה-תלמיד), היוצר מעין משפחה חלופית.[2]

שורשיה של זהות זו נטועים עמוק במיתולוגיה ההינדואית העתיקה, אך היא התפתחה והתגבשה משמעותית בתקופות סולטנות דלהי והאימפריה המוגולית. לאורך הדורות, הפכו קהילות ההיג'רה למקלט עבור אלו שנודו ממשפחותיהם, נדחו על ידי החברה, או נמלטו מעוני קיצוני. אולם, דחיקה זו לשוליים גבתה מחיר כבד, ורבות מהן מוצאות כיום את פרנסתן בעבודת מין. בנות ההיג'רה מאמצות מראה נשי, אך שלא כמו נשים טרנסקסואליות בעולם המערבי, הן אינן מנסות לגרום לסביבה לתפוס אותן כנשים ואינן מסווֹת מאפיינים פיזיולוגיים זכריים.

המונח "היג'רה" עצמו, שמקורו בהינדי, תורגם היסטורית כ"סריס" או "הרמפרודיט", תוך התמקדות ב"אי-סדירות של איברי המין הזכריים". במציאות, רוב מוחלט של ההיג'רות נולדו כזכרים ביולוגיים, ורק מיעוט קטן נולד עם וריאציות אינטרסקסואליות. עבור רבות, ההצטרפות לקהילה כרוכה בטקס חניכה מסורתי וכואב המכונה "נירוואן" (Nirvaan) – סירוס מלא הכולל הסרת הפין, שק האשכים והאשכים.

בעשורים האחרונים, אנו עדים למאבק כפול: בעוד ארגוני היג'רה רבים פועלים להכרה רשמית כ"מגדר שלישי", אחרים נאבקים על הכרה מלאה כנשים ועל גישה לטיפולים הורמונליים וניתוחים לאימות מגדר.

ההיג'רות בהודו מגלמות אחת מן התופעות המורכבות והעמוקות ביותר בתרבות הדרום־אסייתית – מקום שבו שאלות של מגדר, גוף, קדושה ושוליות מצטלבות לכדי מבע חברתי ורוחני רב־משמעות. נוכחותן ההיסטורית והתרבותית איננה רק חריגה מן הסדר המגדרי, אלא אתגר עמוק לתפישת הנורמה עצמה. ההיג'רות פועלות על התפר שבין האדם והאלוהי, בין גוף לטקס, בין קיום גשמי למעמד מיתי; הן מהוות דמות liminal – גבולית ומתווכת, המאפשרת לחברה ההודית לבחון את יחסיה עם שונות, טוהר וקדושה. קיומן במרחב הציבורי, הן כמתפללות וכמופיעות, משקף את האופן שבו התרבות ההודית אינה מדכאת את הסתירה, אלא מקדשת אותה כמרחב של יצירה רוחנית וחברתית. במובן זה, ההיג'רות אינן רק קהילה דתית או חברתית, אלא גם מראה תרבותית רחבה, המשקפת את ניסיונה המתמשך של הודו ליישב בין הגוף לנשמה, בין החברה לפרט, ובין הסדר לקדושה.

שפה של זהות: מ"חוואג'ה סארה" ועד "אראוואני"

עבור המטייל המתעניין, חשוב להבין שהטרמינולוגיה רחוקה מלהיות אחידה. המונח "היג'רה" עצמו נחשב פוגעני ומעליב באזורים מסוימים. מקור המילה בשפת אורדו, ומשמעותה "עזיבת השבט", בדומה למילה העברית "הגירה". בפקיסטן, למשל, הקהילה אימצה מחדש את המונח הפרה-קולוניאלי המכובד יותר, "חוואג'ה סארה" (Khawaja Sira), הנהנה ממעמד מקובל יותר בחברה.

המגוון הלשוני ברחבי תת-היבשת חושף פסיפס עשיר של זהויות דומות:

• בטמילית: אלי (Ali), אראוואני (Aravanni) או אראווני (Aravani).
• באודייה: הינג'ידה (Hinjida).
• בפנג'אבית: ח'וסרה (Khusra).
• בקנאדה: מנגלמוקהי (Mangalamukhi).
• בסינדהית: ח'דרו (Khadro).
• בגוג'ראטית: פאווייה (Pavaiyaa).

היסטוריה הפכפכה: ממעמד אלוהי לפשע

סיפורן של ההיג'רות הוא סיפור של נסיקה וצניחה דרמטית – ממעמד כמעט אלוהי למעמד של פושעות מלידה.

הכרה בקיום "מגדר שלישי" אינה חדשה בהודו. היא מופיעה כבר בטקסט הארוטי העתיק, הקאמה סוטרה, המזכיר יחסי מין אוראליים המבוצעים על ידי "Tritiya Prakriti" (המין השלישי) – קבוצה שפרשנים מודרניים מזהים כגברים שנמשכו לגברים, סריסים או טרנסג'נדרים.

בפנתיאון ההינדואי, לצד האפסארות (נקבות) והגנדהרווות (זכרים) שייצגו מוזיקה וריקוד, התקיימו גם הקינארים (Kinnars) – יצורים אלוהיים ניטרליים. באפוס המהאבהרטה, אנו פוגשים את הגיבור האגדי ארג'ונה, שבמהלך גלותו מאמץ זהות של סריס-טרנסווסטיט ומבצע טקסים בחתונות ולידות – תפקיד המזוהה לחלוטין עם ההיג'רות בנות ימינו.

מיתוס מכונן נוסף הוא זה של אראוואן (Iravan), בנו של ארג'ונה, גיבור האפוסים מאהבהארטה ובהגווד-גיטה. בני פנדו, שנערכו לקרב מול אחיהם, בני קורו, ביקשו את תמיכת האלה קאלי. זו הבטיחה להם את הניצחון, אך בתנאי שאחד האלים יוקרב למענה מרצונו. אירוואן הסכים להיות הקורבן שיבטיח ניצחון, אך הציב תנאי משלו: להינשא ולבלות ליל אהבים סוער עם אשתו בטרם יוקרב עם שחר. כשאף אישה לא הסכימה להינשא לו, מחשש למעמד האלמנה המר הצפוי לה מיד, האל קרישנה לבש צורה נשית (מוהיני), נישא לאירוואן, ובילה עמו את הלילה. עם שחר, אירוואן נהרג בקרב.

כיום, היג'רות רבות בדרום הודו רואות באראוואן את אביהן הקדמון, מכנות עצמן "אראוואניות". בכל שנה, בירח המלא הראשון של השנה הטמילית (בין פורים לפסח שלנו), נחגג במקדש בכפר הזעיר קוואגאם (Koovagam) בטמיל נאדו, פסטיבל בן 18 יום, לכבודו. שיאו מגיע בלילה וביום האחרונים, בו אלפי סריסים מתחתנים עם אלוהותם אירוואן, אך למחרת, בתוך שבירת מנגלסוטרות ()  וקינה גדולה, פסל אירוואן נשבר והסריסים לובשים לבוש של אלמנות.

לסרטון מהפסטיבל

בתרבות ההינדית, המנגלסוטרה (Mangalsutra) פירושו המילולי הוא "חוט מבורך" או "חוט קדוש", והוא מסמל את הקשר הקדוש שבין הבעל והאישה בטקס הנישואין ההינדי), היא סמל מרכזי לנישואין ולמעמדה החברתי של האישה הנשואה. שבירתה נתפסת כמעשה רדיקלי של ניתוק ממוסד הנישואין ומהתפקידים המגדריים שהחברה מצפה מנשים למלא. עבור ההיג’רות, קהילת הטרנסג’נדרים והאינטרסקס בהודו, פעולה זו מקבלת משמעות רחבה אף יותר. היא עשויה לסמל דחייה של הזהות הנשית המסורתית המוגדרת דרך הקשר לבעל ולמשפחה, ובו בזמן אימוץ זהות מגדרית עצמאית שאינה כפופה לנורמות ההטרונורמטיביות. במובן זה, שבירת המנגלסוטרה אינה רק ביטוי אישי לשחרור, אלא גם מחווה פוליטית וסמלית של התנגדות לסדר החברתי ההינדי הפטריארכלי, המגדיר נשים ויחסי מין בתוך מסגרת נישואין כפויה או היררכית. בכך, המעשה משמש לא רק כסיום של קשר, אלא כתחילתה של הגדרה עצמית מגדרית וחברתית חדשה.

אלפי היג'רות נוהרות למקום מכל רחבי הודו. מכיוון שהכפר עצמו צר מלהכיל את ההמונים, הן מתרכזות בבתי הארחה בעיירות הסמוכות, שם בעלי המלונות, המכירים את ההזדמנות, מפקיעים מחירים. עבור ההיג'רות, אלו ימים עולצים של חברותא ואירועים קהילתיים משותפים. הלילה המרכזי של הפסטיבל, המשחזר את ליל הכלולות של אירוואן, הוא קרנבל של ממש, "ליל הוללות" רועש, סוער וצבעוני. המוני גברים "נורמטיביים" מגיעים גם הם, רבים מהם במטרה מוצהרת לקיים יחסי מין עם ההיג'רות. אלו, מצדן, רואות בכך חלק לגיטימי ובלתי נפרד מהחגיגה הדתית, מימוש של המיתוס על ליל האהבים של אירוואן. בתי ההארחה הופכים לזירה כאוטית, דמוית בית בושת, של מוזיקה, ריקודים וחיפוש אחר בני זוג. חלק מההיג'רות ביישניות, אחרות מתריסות ופרובוקטיביות.

בשיא הלילה, ההיג'רות מגיעות למקדש המקומי, לבושות ככלות. הן משלמות אגרה סמלית (כ-10 רופי) לכוהן המקדש, והוא קושר סביב צווארן את ה"תאלי" (Thali) או 'מנגלסוטרה' –  בכך הן "נישאות" באופן רשמי לאל אירוואן ללילה אחד. הגברים המחפשים מין מכונים לעיתים "הכוהן קושר התאלי", מה שמרמז על האופן שבו הפורקן המיני נתפש כחלק מהטקס המקודש עצמו.

למחרת, עם עלות השחר, האווירה מתהפכת באופן דרמטי. פסל גדול של אירוואן, שנקרא כאן גם Koothandavar, נישא על מרכבה מקושטת, יוצא בתהלוכה דרך השדות, מסמל את יציאתו לקרב והקרבתו הממשמשת ובאה. ההיג'רות, וגם הגברים "שנישאו" לאל בלילה הקודם, צופים במחזה בהכנעה, בכפות ידיים צמודות וראש מורכן. הן מבעירות גושים גדולים של קמפור, שהעשן המצחין שלו מסמל את מדורת הלוויה של אירוואן.

התהלוכה ממשיכה צפונה לכפר סמוך, מסלול המסמל את היציאה לשדה הקרב קורוקשטרה. שם, מתחיל טקס האבל וההתאלמנות ההמוני. כוהני המקדש ממתינים להיג'רות כשבידיהם סכינים מעוקלות. הם קורעים באחת את מחרוזות התאלי מצווארן, ובאמצעות סיבי קוקוס ומכת סכין, מנפצים את צמידי הזכוכית שעל ידיהן. מעמד זה מסמל את הפיכתן הרשמית לאלמנות.

מרגע זה, ההיג'רות, כעת "אלמנות טריות", מבצעות את כל דיני האבלות: הן תולשות את הפרחים משערן ופורעות אותו, מסירות את תכשיטיהן, מכות על חזן, מקוננות ושרות שירים נוגים על מר גורלן. המילים הכואבות קושרות את האתוס הקדום למעמדן הבעייתי בחברה כיום. בעוד חלקן בוכות בכי אמיתי ומתמסרות ליגון, אחרות מבצעות את הטקס באופן תיאטרלי המשעשע אותן ואת הקהל. לאחר טקסי האבל, ההיג'רות נוהגות להתרחץ (בבאר סמוכה, מאחר שהאגם המקומי יבש בשל בצורת), לעטות על גופן סארי לבן וצח – צבען של האלמנות בהודו – ולעזוב את הכפר, בהבטחה לשוב ולשחזר את הנישואים הבלתי אפשריים הללו גם בשנה הבאה.

תור הזהב: האימפריה המוגולית

בתקופת השלטון המוסלמי, החל מסולטנות דלהי ובמיוחד תחת האימפריה המוגולית, זהות ההיג'רה התגבשה וזכתה לכבוד רב. הן לא היו דמויות שוליים, אלא החזיקו בעמדות מפתח: הן שירתו כמשרתות, שומרות ונאמנות בהרמונות של משפחות המלוכה והאצולה. קרבתן זו לאליטה אפשרה לרבות מהן לטפס בסולם החברתי ולהפוך למפקדות צבאיות, יועצות פוליטיות ואף גובות מיסים. שליטים מקומיים העניקו להן קצבאות כספיות (ורסאנים) ומענקי קרקע (אימאמים) כהוקרה על שירותן.

עם זאת, חשוב לדייק: בעוד שההיג'רות כיום מזדהות כנשים ועוברות סירוס מרצון כחלק מטקס חניכה, רבות מהדמויות ששירתו בתקופה המוגולית היו עבדים שסורסו בכוח או בכפייה. הם נחשבו לסוג העבד היקר והמובחר ביותר, שנועד לשרת את האצולה בלבד.

הדיכוי: השלטון הקולוניאלי הבריטי

הגעת הבריטים במאה ה-19' חוללה מפנה טראומטי. הרשויות הקולוניאליות, חדורות בתפישות מגדריות ויקטוריאניות צרות, ראו במנהגי ההיג'רה "הפרת הגינות ציבורית" וסימנו אותן כקבוצה "שאינה מסוגלת לשינוי מוסרי".

האבטיפוס של האישה ההודית הפושעת נגזר מהניסיונות הקנאיים של המדינה הקולוניאלית לכפות מוסר בריטי על המיניות בהודו. תפישות ויקטוריאניות לגבי מיניות נשית הציגו נשים מתורבתות כיצורים "חסרי אונים, עדינים ושבריריים" עם "רגש עדין מוגבר באופן טבעי". במקביל, נשים הודיות לא מתורבתות היו דמויות חסרות מוסר ורמאיות שדרשו משמעת. עצם קיומה של כל התנהגות חברתית בקרבן שלא תאמה את הסטריאוטיפים הוויקטוריאניים של אישה "מתורבתת" הזינה את חרדותיה של המדינה הקולוניאלית מפני הופעה כבלתי מוצלחת במשימתה ה"מתורבתת".

אף שההיג'רות כבר הופללו תחת סעיף 377 לחוק העונשין ההודי (הסעיף הידוע לשמצה שאסר על "מעשי סדום"), הבריטים פתחו בקמפיין רדיפה ייעודי. נחקקו חוקים ספציפיים נגדן, כולל איסור על סירוס.

המכה הקטלנית ביותר הגיעה עם "חוק השבטים הפליליים" (Criminal Tribes Act) משנת 1871. חוק דרקוני זה סיווג את קהילת ההיג'רה כולה כפלילית מלידה. הוא הכפיף אותן לרישום, ניטור וסטיגמה. החוק אסר עליהן להחזיק ילדים ומנע למעשה את קיום טקסי החניכה (הסירוס), בטענה שילדים אינם יכולים לתת הסכמה לפעולה כזו. בתוך עשורים ספורים, קהילה שזכתה לכבוד והחזיקה בעמדות כוח, הושלכה לתחתית הסולם החברתי והפכה לנרדפת.

חוק השבטים הפליליים (CTA) יצר את הקטגוריה "סריס" כדי להתייחס לקהילות רבות, שלעיתים קרובות אינן קשורות זו לזו, שאינן תואמות מגדר בהודו. התווית "סריס" שימשה כמונח כולל לכל מי שנחשב שאינו תואם את האידיאלים הבריטיים המסורתיים של גבריות או נשיות, אם כי במציאות רוב הקהילות שסווגו כ"סריסים" לא הזדהו כגבר או נקבה. על פי חוק השבטים הפליליים, סריס יכול היה להיות "מכובד" או "חשוד". סריסים מכובדים לא עסקו ב"חטיפה, סירוס או מעשי סדום", בעוד שסריסים חשודים הופיעו בפומבי ולבשו מה שפקידים בריטיים סיווגו כבגדי נשים. חוק השבטים הפליליים אסר על כל התנהגות שנחשבה "חשודה", והזהיר כי כל מי שיימצא עוסק בפעילויות היג'רה מסורתיות, כמו ריקודים בציבור או לבוש בבגדי נשים, ייעצר ו/או ייאלץ לשלם קנס. הרשויות הקולוניאליות טענו כי היה צורך ש"סריסים" יירשמו במסגרת החוק כדי למנוע מהם לחטוף ילדים ו/או לעסוק במעשי סדום. במציאות, היו מעט ראיות רשמיות לחטיפת ילדים בקהילות לא-תואמות מגדר בהודו, או לילדים רבים החיים בקהילות לא-תואמות מגדר. הילדים המעטים שנמצאו חיים עם היג'רות, הוצאו מאחריותן, למרות העובדה שלרוב הילדים לא היו אפוטרופוסים חוקיים אחרים והם אומצו לקהילת ההיג'רה מכיוון שהיו יתומים או לא רצויים על ידי משפחותיהם הביולוגיות.

ההיג'רה כיום: בין פסיקת בית המשפט למציאות הרחוב

במאה ה-21', אנו עדים לניסיון לתקן את העוול ההיסטורי, אך הפער בין החוק למציאות נותר עצום.

גל של התקדמות משפטית שטף את תת היבשת ההודית במאה ה-21'. בפסיקה היסטורית, בית המשפט העליון ההודי הכיר ב-2014 בהיג'רות, טרנסג'נדרים, סריסים ואינטרסקסואלים כ"מגדר שלישי" בחוק. השופטים קבעו כי יש להתייחס אליהם כאל "מעמד נחשל" חברתית וכלכלית, הזכאי לייצוג פרופורציונלי בחינוך ובתעסוקה. כיום, הדרכון ההודי מאפשר לסמן "E" (Eunuch, סריס) תחת קטגוריית מין.

מדינות נוספות: פקיסטן המוסלמית הכירה במגדר שלישי כבר ב-2009, בנגלדש המוסלמית העניקה להן הכרה וזכאות לעדיפות במשרות מסוימות, ונפאל הכירה גם היא בקיומו של מגדר שלישי.

כפי שנכתב בפסק הדין ההודי המכונן: "לעיתים רחוקות החברה שלנו מבינה או דואגת להבין את הטראומה, הכאב והסבל שחברי קהילת הטרנסג'נדרים עוברים… במיוחד אלה שמוחם וגופם כופרים במין הביולוגי שלהם".

גם כיום מוזמנות היג'רות לריקודים טקסיים ("טולי"). הן סובבות ברכבות ומבקשות נדבות בשל האופן הבוטה בו הן דורשות את התרומה במחיאות כפיים והבטחת קללות שייפלו על מי שלא יענה לדרישתן.

המשפחה הנבחרת: מערכת הגורו-צ'לה

עבור חברות הקהילה שנודו ממשפחותיהן הביולוגיות, הקהילה מספקת "משפחה נבחרת" (Found Family). המבנה הקהילתי מורכב משושלות היררכיות (גראנות – Gharanas). בראש כל שושלת עומד ה"נאייאק" (Nayak), מקבל ההחלטות הראשי.[3] תחתיו פועלים ה"גורו" (מורים), המנהלים את חיי היומיום במרחב שלהם (ה"דרה" – Dera).

חסידי הגורו נקראים "צ'לות" (Chelas – תלמידים). הצ'לות לומדות מהגורו שלהן את מנהגי הקהילה, התרבות והמסורות. בתוך הקהילה, מערכת היחסים היא נשית: היג'רות בנות אותו גיל הן "אחיות", והמבוגרות מהן הן "דודות".

קבוצות הטולי

העיסוק המרכזי של ההיג'רות במסורת החברתית־דתית של הודו הוא הופעה טקסית המכונה "טולי" (Toli) – צורה של השתתפות טקסית־חברתית הכוללת שירה, ריקוד, נגינה, הומור וברכות.

קבוצת ה"טולי" (Toli) מהווה יחידה חברתית וכלכלית בסיסית בתוך קהילת ההיג'רות, והיא בנויה על היררכיה מסורתית של תפקידים וסמכויות. בראש הקבוצה עומדת לרוב דמות של גורו – מנהיגה רוחנית וחברתית האחראית על חלוקת ההכנסות, קביעת היעדים והכוונת ההתנהלות הטקסית. תחתיה פועלות ה"צ'לות" (Chelas) – תלמידותיה או חסידותיה – המבצעות בפועל את ההופעות, אוספות תרומות, ומתאמנות בשירה, ריקוד ושפת הגוף הייחודית של ההיג'רות. תפקידי הביצוע בטולי נלמדים בהדרגה, דרך חניכה הדורשת משמעת, נאמנות וקליטה של קודים חברתיים פנימיים – לבוש, שפה, תנועות גוף ומחוות פולחניות.

מבנה זה משמש לא רק לארגון טקסי אלא גם כצורת מערכת רווחה קהילתית: ההכנסות מתחלקות בין חברות הקבוצה, והגורו אחראית לדאוג למגורים, למזון ולטיפול רפואי בצ'לות. כך, הקבוצה מתפקדת כמסגרת חברתית מגוננת וכמוסד כלכלי חלופי, המאפשר קיום במציאות של הדרה ממוסדת. ה"טולי" אפוא איננו רק אמצעי פרנסה, אלא גם מנגנון של שייכות, סולידריות והעברת ידע רוחני ותרבותי. באמצעותו נשמרים הן המסורת הרוחנית של ההיג'רות והן הסדרים החברתיים שבתוכן.

במובן רחב יותר, קבוצת ה"טולי" מדגימה את היכולת של קהילת ההיג'רות ליצור מוסדות חברתיים אלטרנטיביים, המשלבים דת, תרבות וכלכלה לכדי מערכת חברתית סגורה אך בעלת משמעות רחבה. היא מבטאת את עקרון ההישרדות דרך קהילה – קהילה שאינה תלויה בהכרה ממסדית, אלא מבססת את סמכותה על כוח רוחני, נאמנות הדדית ויכולת לשמר זהות קולקטיבית בעולם של דחייה.

עיסוקים מקובלים של היג'רות

ההיג'רות מופיעות בטקסים הקשורים למחזור החיים – בעיקר בלידות, בחתונות ובחניכות – ומבצעות פרפורמנס טקסי שבו השירה והריקוד משמשים אמצעי להעברת ברכה, איחול לפוריות ולשגשוג, ולעיתים גם כלי אזהרה או לעג. טקס ה"טולי" מבוסס על מסורת של קדושה חיה, שבה הגבול בין בידור לפולחן כמעט ואינו קיים: הגוף, הקול והתנועה מתפקדים כערוצים של אנרגיה רוחנית (Shakti) המתועלת לטובת האירוע ולמען המשתתפים בו.

הופעה של היג'רות בחתונות

אחת מן הזירות המרכזיות שבהן ניכרת נוכחותן הציבורית של ההיג'רות היא במרחב החתונה ההודית, שבו הן מופיעות כבדרניות, זמרות ורקדניות, אך תפקידן חורג מעבר להיבט הבידורי בלבד. נוכחותן בטקסי נישואין נתפשת כמעשה בעל עומק טקסי־מאגי, הנושא עמו כוח של ברכה, פוריות ושגשוג. ההיג'רות נכנסות למרחב החתונה כשהן שרות, רוקדות ומברכות את הזוג הצעיר בשפה חדה ולעיתים בוטה, המשולבת בהומור עממי ובתנועה גופנית צבעונית. מאחורי תצוגת השמחה מסתתרת פרפורמנס של כוח רוחני, שבו הן ממלאות תפקיד של מתווכות בין עולמות — בין גבריות לנשיות, בין קדושה לחילוניות, ובין קיום שולי לבין מרכז חברתי.

ההופעה של ההיג'רות בחתונות פועלת על שני מישורים מקבילים: מצד אחד היא שימור של מסורת עתיקה, שבה ההיג'רות מברכות על מעבר מסטטוס משפחתי אחד לאחר, ומצד שני היא אקט של נראות חברתית, שבו קהילה שנדחקה לשוליים תובעת לעצמה מקום במרכז החיים הציבוריים. עצם הזמנתן לאירוע משפחתי מצביעה על ההכרה בכוחן לברך ולהגן מפני עין הרע, אך גם על האמביוולנטיות שביחס אליהן – הן בו־בזמן מבורכות ומנודות, מבדרות ומטילות יראה. כך הופכת הופעתן הבידורית למעין טקס של מגע בין חברה לשוליותה, שבו הגוף, הקול והצחוק משמשים כלי פולחן לא פחות מאשר בידור.

במובן זה, ההיג'רות בחתונות הן דמויות של תיאטרון חברתי־רוחני: באמצעות שירה, תנועה ושפת לעג הן יוצרות רגע שבו הסדרים החברתיים מתערערים לרגע – והמקום השולי הופך למוקד של כוח, של יצירה ושל ברכה.

הופעתן של ההיג'רות כבדרניות בטקסי חתונה חושפת אירוניה חברתית עמוקה, שבה השוליות הופכת למקור של כוח טקסי, והלעג – לכלי של קדושה. החברה ההודית, שבשגרת יומה נוטה להרחיק את ההיג'רות לשוליים, מזמינה אותן דווקא לרגעים הרגישים ביותר של חיי המשפחה – לידות, חתונות וטקסי מעבר – כדי להבטיח ברכה והמשכיות. אירוניה זו מגלמת היפוך סמלים תרבותי: מי שנחשבות "בלתי טהורות" במובנים חברתיים הופכות לרגע למתווכות בין האנושי לאלוהי, בין המוסרי למיתולוגי. היכולת שלהן להעניק ברכה נובעת דווקא ממיקומן החריג, מהיותן חוצות גבולות מגדריים ומעמדיים, ומכך שהן מגלמות בגופן את מה שהחברה עצמה מבקשת להסתיר – את השבר, את הכאב, את הגוף הלא־נורמטיבי.

ההומור, השירה והגוף הפרפורמטיבי של ההיג'רות אינם רק אמצעי בידור; הם אקט של שליטה זמנית במרחב החברתי. ברגע הופעתן, הן מכתיבות את הקצב, תובעות כסף וברכה, ומצליחות להפוך את התלות בהן – פחד מהקללה או רצון בברכה – לכלי של עוצמה. בכך הן חושפות את הסתירה שבבסיס התרבות ההודית: חברה הפועלת תחת היררכיות נוקשות של טוהר ומעמד, אך בעת ובעונה אחת נזקקת לשירותיהן של דמויות liminal, שחיות בין העולמות. זהו רגע של תיאטרון חברתי־רוחני, שבו הצחוק והלעג חושפים אמת עמוקה על יחסי כוח, מוסר וקדושה – ומאפשרים להיג'רות לנסח מחדש את נוכחותן לא כחריגה, אלא כמרכיב מהותי במארג התרבות ההודית.

קבצנות טקסית

עיסוק מרכזי נוסף בחיי ההיג'רות הוא הקבצנות הטקסית, המכונה בשפתן "Badhaī" (בהדאי) — ולעיתים גם "Mangti" או "Mangnā", שמשמעותם “בקשה”, “ברכה תמורת נדבה” או “קבצנות פולחנית”. משתמשים לעתים במילה "דנה"[4].

זו אינה "קיבוץ נדבות" במובנו הפשוט, אלא בקשת מתנה, ברכה או גמול רוחני. ההיג'רות עוברות מבית לבית, לשווקים, לתחנות רכבת ולחנויות, כשהן שרות, מוחאות כפיים בקצב ייחודי, מברכות את הנוכחים ולעיתים גם מקללות או מאיימות במופע לעגני אם אינן נענות. אף שמבחינה חיצונית נראה הדבר כמעשה קבצנות, הרי שבמובן התרבותי־דתי מדובר בפרקטיקה עתיקה של חילופי ברכה ונתינה, שבה ההיג'רות מעניקות נוכחות מבורכת ומקבלות בתמורה כסף, מזון או מתנות.

תופעה זו נובעת מהמבנה החברתי שבו ההיג'רות מודרות מעבודה פורמלית, אך גם נשענת על אמונה עממית רבת־שנים בכוחן להעניק מזל, פוריות והגנה. כך הופך מעשה הקבצנות לצורה של אינטראקציה חברתית־רוחנית, שבה השוליות מקבלת תוקף באמצעות המפגש הישיר עם הציבור. הבקשה עצמה נתפשת פחות כתחנון ויותר כמעשה טקסי שבו המעניק "קונה" לעצמו ברכה ומרחיק ביש־מזל. במובן זה, הקבצנות של ההיג'רות נושאת אופי סימבולי וריטואלי, המחליף את הכלכלה הרגילה בכלכלה של חסד, פחד וקדושה.

הקבצנות ממחישה את הפרדוקס המאפיין את קיומן של ההיג'רות: הן נתפשות כנזקקות, אך גם כבעלות כוח רוחני; תלויות בחסדי החברה, אך באותו רגע ממש מחזיקות עליה שליטה טקסית־רגשית. באמצעות פעולת הקבצנות הן שומרות על נראותן הציבורית, מבטאות את זהותן הרוחנית, וממשיכות את המנגנון ההיסטורי שבו הברכה נולדת מן השוליים, והקדושה מן הדחייה.

הזנות

עיסוק נוסף, רגיש ומורכב, בחיי ההיג'רות הוא הזנות, המכונה בשפתן ראראה (Rārāh). מדובר בפרקטיקה שנולדה לא מתוך בחירה חופשית אלא מתוך הדרה מערכתית עמוקה מהמרחבים החוקיים של עבודה וכלכלה. בשל סטיגמות חברתיות, היעדר השכלה ואפליה מוסדית, רבות מההיג'רות נדחקות לעסוק בזנות כדרך קיום בסיסית. אולם הזנות בקהילת ההיג'רות נושאת גם משמעויות חברתיות ורוחניות חבויות: היא אינה נתפשת רק כעסקת גוף, אלא לעיתים כצורה של קשר, אינטימיות, או אפילו כטקס חניכה שבו הגוף משמש כלי של זהות, הכרה ותקשורת עם העולם שמחוץ לקהילה.

המפגש המיני, במובן זה, מגלם מתח בין ביזוי להעצמה – הגוף, שמסומן על־ידי החברה כ"בלתי תקין", הופך למקור פרנסה אך גם לאתר שבו ההיג'רה משיבה לעצמה שליטה חלקית בגורלה. עבור חלק מההיג'רות, העיסוק בראראה מאפשר קיום כלכלי עצמאי, אך גם מחזק את תחושת הסטיגמה והניכור; הן נעות בין צורך הישרדותי לבין תחושת ייעוד תרבותי ורוחני. בכך, תופעת הראראה מדגימה כיצד קהילה מודרת מפתחת אסטרטגיות קיום בתוך מציאות של הדרה – כלכלה חלופית, טעונה באמביוולנטיות מוסרית אך מושרשת במבנה החברתי שבו קדושה ושוליות מתקיימות בו־זמנית.

אתגרים חברתיים וכלכליים

למרות ההכרה החוקית, רוב ההיג'רות חיות בעוני מחפיר בשולי החברה. המילה "היג'רה" עצמה משמשת לעיתים קרובות ככינוי גנאי.

הטולי נושא ממד כפול – מצד אחד, הוא משמש מקור פרנסה להיג'רות ומעמיד אותן בעמדה של מבצעות תלותיות בכלכלה המקומית; מצד אחר, הוא מעניק להן סמכות רוחנית וטקסית הנגזרת ממעמדן כישויות ביניים – לא גברים ולא נשים, אלא נושאות כוח מקודש המשלב את שני הקטבים. הופעת הטולי מאופיינת לעיתים באירוניה, בלעג ובשפה בוטה, אך דווקא באמצעותם נוצרת אינטימיות פולחנית בין ההיג'רות לבין הקהל: צחוק, מבוכה וקדושה מתערבבים לכדי חוויה קהילתית אחת.

במובן התרבותי הרחב, טקסי הטולי משמרים תפישה הודית עתיקה של הגוף כמרחב פולחני ושל הבידור כצורת תפילה. ההיג'רות, באמצעות הופעתן, משמשות כמתווכות בין עולמות – בין החיים הרגילים לבין הסדר האלוהי – ומקנות לחברה ההודית דרך לחוות את השונות והחריגה לא כאיום, אלא כחלק אינטגרלי ממחזור החיים והקדושה.

הזדמנויות התעסוקה כמעט ולא קיימות. רבות נאלצות להסתמך על העיסוקים המסורתיים: הופעה בטקסים (טולי), קבצנות (דיינגנה) או זנות (ראראה). השורשים לכך מתחילים בילדות: מחקרים בבנגלדש הראו כי היג'רות רבות סבלו בילדותן מהתעללות ובידוד בבית הספר, הן מצד תלמידים והן מצד מורים, בשל התנהגותן הנשית. חוויות אלו מובילות כמעט תמיד לנשירה מוקדמת מהלימודים.

המעמד הנמוך מוביל למשבר בריאותי חריף. רופאים מסרבים לעיתים לטפל בהן, והן נאלצות להסתיר את זהותן או מחלות המועברות במגע מיני. חוסר הידע של הצוותים הרפואיים בנושאי היג'רה ומיניות מחמיר את הבעיה. התוצאות הרסניות: בבנגלדש נמצאו שיעורי הסיפיליס הגבוהים ביותר בקרב היג'רות, ובפקיסטן (2008) שכיחות ה-HIV בקרב עובדות מין היג'רה הגיעה ל-27.6% (לעומת 0.1% בכלל האוכלוסייה).

בנוסף, מחקר הודי דיווח על רגשות עזים של ערך עצמי נמוך, בושה, דיכאון ומחשבות אובדניות בקרב הקהילה, רבות מהן חוות דחייה משפחתית וחסרות כל מערכת תמיכה.

אחד ההיבטים המורכבים והרגישים בתופעת ההיג'רות בהודו הוא השימוש בכוחן החברתי־סמלי לצורך השגת פרנסה בדרכים של כפייה או סחיטה רכה, תופעה שזכתה להתייחסות רחבה בתקשורת ובמחקר החברתי. במקרים מסוימים, קבוצות של היג'רות פוקדות חנויות, משרדים ובתי עסק, ודורשות תשלום או תרומה – לעיתים תוך איום כי יקיימו במקום מופע פרובוקטיבי, קולות לעג, שירה וריקוד, שיביכו את בעלי העסק וירתיעו לקוחות. פעולה זו נשענת על כוח תרבותי עתיק – האמונה בכוחן של ההיג'רות לברך או לקלל – אך מתורגמת להקשר כלכלי עכשווי שבו הן תובעות הכרה, נראות ומקור פרנסה בחברה הממעטת להעסיקן בדרכים אחרות.

עם זאת, יש להבין תופעה זו לא רק כעבירה חברתית, אלא גם כצורה של התנגדות כלכלית ונואשת, הנובעת ממערכת דיכוי מתמשכת: הדרתן משוק העבודה, אפליה מוסדית, ותיוג חברתי כפגומות או מאיימות. המופע המאיים עצמו הוא אקט פרפורמטיבי של כוח – מעין מחאה פומבית במסווה של בידור, שבו ההיג'רות ממירות את שפת הדחייה לשפת שליטה זמנית במרחב. במובן זה, "האיום" איננו רק טקטיקה של סחיטה, אלא גם ביטוי לעומק הסתירה שביחס החברה אליהן: פחד וקסם, משיכה ודחייה, תלות ובוז.

התופעה משקפת את הדואליות שבמעמדן של ההיג'רות – דמויות הנתפשות בעת ובעונה אחת כקדושות וכמאיימות, כמביאות ברכה וכמי שיכולות להביא בושה. דרך המופע המאיים, הן מציבות מראה בפני החברה ההודית, שבה השוליות עצמה הופכת לכלי של עוצמה, והגוף הדחוי הופך למוקד של נראות, שליטה וערעור הסדר החברתי.

עם זאת, יש לראות בתופעות כגון סחיטת בעלי עסקים לא רק ביטוי של אלימות או אנומיה חברתית, אלא גם השתקפות של מצב קיומי כפול שבו פועלות ההיג'רות. מצד אחד, הן נדחקות אל מחוץ למבנים הכלכליים והחברתיים הלגיטימיים, ומאידך-גיסא – הן נושאות על גופן וסמליהן את שיירי הקדושה והכוח המאגי המיוחסים להן. הדינמיקה הזו מבליטה את המתח המתמיד בין הממד הרוחני והתרבותי שממנו הן שואבות סמכות, לבין המציאות החברתית־כלכלית הדוחקת אותן לשולי החוק והחברה. כך נוצרת מציאות אמביוולנטית, שבה אותה מערכת אמונות המקדשת את נוכחותן כנותנות ברכה, גם מאפשרת להן להשתמש בכוח זה לצורכי הישרדות. במובן זה, אין מדובר בניגוד פשוט בין דת לפשע, אלא במפגש מורכב בין רוחניות, עוני ושוליות חברתית, שבו הגבולות בין טקס למאבק, בין ברכה לאיום, מיטשטשים ומסמנים את עומק הפצע החברתי שבו מתקיימת קהילת ההיג'רות.

אמונה, תרבות וייצוג

בתוך מציאות חייהן הקשה, ההיג'רות מטפחות עולם רוחני ותרבותי עשיר וייחודי, ולאחרונה אף החלו לייצר קול פוליטי ודתי משמעותי.

עולמן הרוחני של ההיג'רות מהווה מערכת סגורה ועצמאית של משמעות, הפועלת במתח שבין שוליות חברתית לבין קדושה דתית. בתפישתן, הממד הרוחני איננו רק ביטוי לאמונה, אלא אמצעי קיומי המעניק לגיטימציה לקיומן החברתי. באמצעות פולחנים, טקסים, ריקוד ושירה, ההיג'רות מפתחות שפה סמלית של חיבור בין המגדרי לאלוהי, ובכך הן חורגות מגבולות הגוף הפרטי אל עבר מרחב מיתי־רוחני שבו האנושי והאלוהי מתמזגים. עולמן התרבותי מעוצב סביב מערכת היררכית־קהילתית הנשענת על עקרונות של גורו ותלמידה, טקסי חניכה, כללי לבוש ואסתטיקה ייחודית. כל אלה יוצרים מערכת של סמלים שמחליפה מוסדות זהות חיצוניים בחוקי השתייכות רוחניים. הסמכות הרוחנית, המגולמת בדמות הגורו, הופכת למוקד של ידע וקדושה, ומעניקה משמעות קוסמית לחיים בקהילה.

הרוחניות ההיג'רית אינה מבוססת על דוגמה תיאולוגית אחידה, אלא על פרקטיקה חווייתית, שבה הגוף משמש כלי לפולחן, לתקשורת עם האלוהי ולתצוגת זהות. באמצעות השירה, הריקוד, ההופעה והטקס, נוצר מרחב liminal – ביניים שבין העולם הארצי לעולם הרוחני, ובין זהות מוכרת לזהות מקודשת.

בכך, העולם הרוחני של ההיג'רות משמש מנגנון של התנגדות ושל גאולה גם יחד: התנגדות לסדר החברתי־מגדרי הדכאני, וגאולה באמצעות הפיכת החריג לקדוש. בתוך מסגרת זו, החוויה הרוחנית היא גם פוליטית, גם אסתטית וגם משחררת – ביטוי לתפישה ההודית הרחבה של ריבוי, מעבר וטרנספורמציה כערכים מקודשים.

הגוף של ההיג'רה ממלא תפקיד מרכזי בעולמה הרוחני והתרבותי, והוא משמש בעת ובעונה אחת מושא פולחן, כלי תקשורת וסמל של טרנספורמציה. בניגוד לתפישה המערבית הרואה בגוף טרנסג'נדרי ביטוי אישי של זהות מגדרית, בהקשר ההודי הגוף נתפש כמרחב טעון במשמעות קוסמית – מקום שבו נפגשים האלוהי והאנושי, הזכרי והנקבי, הארצי והמטפיזי. הגוף הוא זירה של הקרבה והתעלות גם יחד: באמצעותו ההיג'רה מבטאת ויתור על חיים נורמטיביים למען השתייכות לקהילה מקודשת, אך גם משיגה דרכו נוכחות ציבורית ואפשרות להשפעה רוחנית. הפעולות הגופניות – הריקוד, השירה, הקעקועים, הלבוש הססגוני ולעיתים גם טקסי הסירוס – אינן רק מעשים חברתיים, אלא אקטים טקסיים של שינוי הגוף ככלי לגאולה. בכך הופך הגוף ההיג'רי לגבול חי שבין החומר לרוח, בין פצע להארה, ובין דיכוי להעצמה. תפישה זו מעניקה לגוף מעמד של מקדש נייד – אתר שבו נבחנת מחדש השאלה מהו מגדר, ומהם גבולות הקיום האנושי והרוחני כאחד.

על אף שמעמדן של ההיג'רות נוצר היסטורית מתוך שוליות חברתית ומגדרית, עולמן הציבורי והרוחני הפך בהדרגה למוקד של ביטוי פוליטי ייחודי. הקול הפוליטי שלהן אינו מתבטא בהכרח באמצעים מוסדיים של מפלגות או מאבקים אזרחיים, אלא דרך פרקטיקות תרבותיות ורוחניות, המשמשות כפעולה פוליטית בפני עצמה. באמצעות טקסים, שירה, ריקוד, לבוש ושפת גוף, הן תובעות נראות במרחב הציבורי ומעצבות זהות קולקטיבית הנעה בין קודש לחול, בין נשי לזכרי, ובין שוליים למרכז. פעולותיהן – ובראשן ההשתתפות בברכות טקסיות בחתונות ולידות – משמשות כצורה של תביעה לסובייקטיביות חברתית ולנוכחות מוסרית, שבהן השוליות הופכת לסמל של עוצמה רוחנית. במקביל, השתלבותן של היג'רות בפוליטיקה הפורמלית מאז תחילת המאה ה־21', ובפרט לאחר פסיקת בית המשפט העליון ההודי שהכירה בהן כמגדר שלישי, העניקה לקולן ממד חדש של לגיטימציה מדינית. דמויות כמו לקשמי נאראיאן טריפאטי ושבנם מאוסי הפכו לסמלים של פוליטיקה מגדרית חדשה, המשלבת בין מאבק לזכויות אדם לבין מסורת דתית וחברתית עמוקה. כך נוצר קול פוליטי שאיננו רק תביעה לשוויון, אלא ביטוי עמוק של קיום, התנגדות והמרת כאב לכוח רוחני ותרבותי.

דת וסינקרטיזם

רבות מההיג'רות מקיימות פולחן סינקרטיסטי השואב ממספר דתות. כיוון שהן רואות את עצמן כלא-גברים ולא-נשים, הן מתרגלות טקסים המשויכים לשני המגדרים.

הן חסידות נלהבות של האלה האם בהוצ'ארה מאטה (Bahucarā Mātā). היא אחת מגלגוליה הפולחניים של אלת האם ההינדואית ומשמשת דמות מרכזית בעולמן הרוחני של ההיג'רות. מקורה במיתולוגיה הגוג'ראטית, שם נחשבת בהוצ'ארה מאטה לאלה מגוננת, קדושה לוחמת ומגינת הנשים, המזוהה עם עקרונות של פוריות, טוהר, שליטה עצמית והפיכת כוח מיני לכוח רוחני. לפי המסורת, בהוצ'ארה נולדה כאישה בתולה שהגנה על עצמה מפני תקיפה מינית באמצעות הקרבת גופה; לפני מותה היא קיללה את תוקפה שיחיה כנשי, ומכאן נולדה הזיקה העמוקה בינה לבין ההיג'רות.

האלה נתפשת כמי שמעניקה משמעות רוחנית לקיום מחוץ לגבולות המגדר המקובל. ההיג'רות רואות בה אם מגוננת, מקור לגאולה וזהות אלוהית, ומקדשיה בגוג'ראט ובאזורים אחרים בהודו משמשים מוקדי עלייה לרגל. טקסי החניכה של ההיג'רות כוללים לעיתים עלייה לרגל למקדשן בבהוצ'ארג'י (Bahucharaji), שם הן מבצעות טקסי היטהרות, נדרים, ולעיתים אף קבלת ברכה לפני או אחרי טקס הסירוס — פעולה הנתפשת כהתמסרות מלאה לאלה.

בבסיס דמותה של בהוצ'ארה מאטה עומד מיתוס עמוק העוסק בכוח הנשיות כעקרון של ריסון, טוהר ושליטה ביצר. לפי המסורת, האלה בהוצ'ארה נתפשה כבתולה קדושה שבחרה להמיר את חוויית הפגיעה והאלימות במעשה של הקרבה עצמית, ובכך הפכה את הסבל לכלי של עוצמה מוסרית. מתוך מעשה זה נוצרה דמותה כאלת־אם אשר כוחה נובע לא מהתשוקה אלא מהשליטה בה, מהיכולת להפוך אנרגיה גופנית לממד רוחני. המשמעות המטאפיזית של סיפור זה נוגעת לא רק למעמד האישה, אלא לתפישת הקיום ההודי הרחבה – הרואה באיפוק ובשליטה העצמית את התנאי לגאולה רוחנית. עבור ההיג'רות, המיתוס משמש בסיס לזהות רוחנית ייחודית: האלה אינה רק מגוננת, אלא גם דגם לחיקוי – דמות שמדגימה כיצד אפשר להפוך את הפצע הפרטי למקור של קדושה ושל כוח. באופן זה הופכת בהוצ'ארה מאטה לסמל של התמרת הכאב לכוח יצירה, של חציית גבולות בין מגדרים, ושל האפשרות למצוא גאולה דווקא במרחב של שונות וחריגה.

המיתוס של בהוצ'ארה מאטה מעצב תפישת עולם רוחנית שבה הנשיות איננה מוגבלת לביולוגיה, אלא מהווה עיקרון קוסמי של חמלה, כוח ושליטה עצמית. בכך היא מציעה מסגרת אלטרנטיבית להבנת זהות מגדרית – לא כסטייה אלא כייעוד דתי. בהקשר זה, הפולחן לבהוצ'ארה מאטה אינו רק אקט דתי אלא פרקטיקה של תיקון וטרנספורמציה: דרך להמיר את הפצע החברתי לכוח רוחני, ואת הכאב לקדושה.

שני סיפורי המקור של אלה הינדואית זו קשורים להתנהגות טרנסג'נדרית, והמקדש הראשי שלה בגוג'ראט הוא מוקד עלייה לרגל להיג'רות, הרואות בה את פטרוניתן.

הפולחן המעשי של בהוצ'ארה מאטה בקרב ההיג'רות מבוסס על מערכת של טקסים, סמלים ומנהגים המעניקים למאמינות תחושת השתייכות וזהות רוחנית קולקטיבית. במקדשיה של האלה, ובעיקר במקדש המרכזי שבעיירה בהוצ'ארג'י (Bahucharaji) שבגוג'ראט, נוהגות ההיג'רות לערוך טקסי היטהרות, להדליק מנורות שמן, להניח מנחות ולשיר שירי תפילה עתיקים. הטקסים משולבים בשירה ובריקוד, המהווים חלק בלתי נפרד מהחוויה הדתית – ביטוי של התמסרות ושל חיבור בין הגוף, הקול והנפש. רבים רואים בפולחן הזה דרך להמיר כאב גופני ונפשי לכוח רוחני, ולכונן מחדש את הגוף כאתר של קדושה. סמלים כמו החרב, המנורה והפרח, המלווים את דמותה של בהוצ'ארה מאטה, מייצגים טוהר, הקרבה ושליטה עצמית – ערכים הנחשבים מרכזיים בתפישת הזהות ההיג'רית. הפולחן נתפש אפוא לא רק כמעשה דתי אלא גם כצורה של ריפוי קולקטיבי והעצמה מוסרית, המעניקה למשתתפות תחושת שלמות ומקומן בתוך מארג הקיום הרוחני ההודי.

אחד המיתוסים היפים ביותר הקושר אותן למסורת, מגיע מאפוס הרמאיאנה. מסופר כי כאשר האל ראמה יצא לגלות של 14 שנה, הוא ביקש מכל "הגברים והנשים" מקרב נתיניו לחזור לעיר. כשחזר כעבור 14 שנה, גילה שההיג'רות – שלא היו גברים ולא נשים – נותרו בדיוק במקום שבו עזב אותן. מתוך התרשמות ממסירותן יוצאת הדופן, העניק להן ראמה את הברכה והכוח להעניק ברכות לאנשים באירועים חגיגיים כמו לידות וחתונות – תפקידן המסורתי עד ימינו.

אלוהות חשובה נוספת היא שיווה, , שהיה בעל מופע זכרי ונקבי גם-יחד. שיווה מופיע הן בדמות "הארידה", שילוב של ג \בר ואישה בתוך גוף אחד, במיוחד בצורתו כ"ארדהנישווארה" (Ardhaniswara) – ייצוג עוצמתי שחציו גבר (שיווה) וחציו אישה (פרוואטי). ההיג'רות מזדהות עמוקות עם העמימות המגדרית הזו ורואות בו פטרון. וכ שני הייצוגים הללו מסמלים את האיחוד של כוחות זכריים ונקביים ואת האיזון בין זכר לנקבה.

שפה, קולנוע וספרות

קהילת ההיג'רה פיתחה שפה סודית הידועה כ"היג'רה פארסי" (Hijra Farsi). זוהי שפה בעלת מבנה דקדוקי המבוסס באופן רופף על הינדי, אך עם אוצר מילים ייחודי של כאלף מילים. גם מונחי הקרבה בקהילה שונים: למשל, המילה "דאדי" (סבתא בהינדי) משמשת בקהילה לפנייה לגורו של הגורו של האדם.

בתרבות הפופולרית, היג'רות הופיעו בקולנוע ההודי מאז הקמתו, לרוב בתפקידים קומיים נלעגים. נקודת מפנה התרחשה ב-1974, כשבסרט "Kunwaara Baap" (רווק ואב) הופיעו היג'רות אמיתיות בסצנת שיר.

בסרט Kunwaara Baap נבנית דמותו של הגיבור, מוכר הריקשה, כייצוג של גבריות לא־מסורתית, הנמצאת במתח בין ערכי חמלה ואבהות לבין נורמות חברתיות של כוח ושליטה. בניגוד למודל הגבר ההודי הקלאסי של אותה תקופה – לוחם, מפרנס או רומנטיקן גיבור – הגיבור של מיהון קישאן בוחר בתפקיד "נשי" לכאורה: טיפול בילד, ביטוי רגשי, הקרבה ודאגה לזולת. בכך הופך הסרט את מושג האבהות למרחב מוסרי שבו רגישות הופכת למקור של כוח, וחמלה למעשה של גבורה אזרחית. הבחירה לגדל ילד נכה, נטול קשר ביולוגי, מגלמת גם התנגדות חברתית למוסכמות של ייחוס, קסטה ויוקרה, ומציגה מודל גברי המבוסס על ערכי שוויון והומניות. באופן זה, Kunwaara Baap מערער על הסדר המגדרי הפטריארכלי באמצעות הצבת גבר רך, פגיע ומסור, שאינו מאבד את כבודו אלא להפך – זוכה להארה מוסרית. הגוף הגברי מתמלא תכנים רגשיים ורוחניים, ומאפשר לקהל לזהות את הגבריות לא כשליטה אלא כיכולת הכלה. תפישה זו משתלבת במסורת ההודית הרחבה יותר, שבה החמלה (Karuna) נתפשת כערך עליון הקשור ישירות ליכולת מוסרית ורוחנית. כך הופך הסרט לדוגמה מוקדמת של קולנוע מגדרי הודי, שבו הגבולות בין גבריות ונשיות מיטשטשים, ומוצגת אפשרות לגבר רוחני, מטפל ומכיל – דמות שמהדהדת גם את העקרונות של עולם ההיג'רות, שבו זהות, חמלה ומגדר נשזרים זה בזה כמקורות של כוח אנושי ואלוהי כאחד.

תיאורים מאוחרים יותר, כמו בסרטים "Bombay" (1995) ו-"Tamanna" (1997), הפכו אמפתיים יותר.

קול חשוב נוסף מגיע מהספרות. הרומן הטמילי הראשון על קהילת האראוואני, "Vaadamalli", פורסם ב-1994. הפעילה הטרנסג'נדרית א. רוואתי (A. Revathi) הייתה ההיג'רה הראשונה שכתבה על פוליטיקת מגדר בטמילית. ספריה, כולל האוטוביוגרפיה המטלטלת "The Truth about Me: A Hijra Life Story" (האמת לגבי ההיג'רה: סיפור חיי), תורגמו לשפות רבות ומשמשים כיום כמקורות אקדמיים חיוניים ללימודי מגדר באסיה.

קול פוליטי ודתי: לקשמי נאריאן טריפאתי

דוגמה בולטת למאבקן של ההיג'רות על מקומן בחברה המודרנית היא דמותה של לקשמי נאריאן טריפאתי (Laxmi Narayan Tripathi). לקשמי, שנולדה ב-1978 כבן בכור למשפחה ברהמינית אורתודוקסית, הפכה מנערה מבולבלת לאחת הפעילות החברתיות הבולטות בהודו למען שוויון זכויות להט"ב. כפי שהיא מתארת זאת: "המיניות שלי ידעה נפתולים רבים, כמו הגנגס".

לאחרונה, לקשמי הובילה מהלך היסטורי נוסף והפכה לראש מסדר דתי טרנסג'נדרי חדש, ה"קינאר אקהרה" (Kinnar Akhara). לראשונה אי פעם, מסדר זה השתתף בפסטיבל הקומבה מלה (Kumbh Mela) היוקרתי, תחת חסותו של אחד המסדרים הדתיים הגדולים והחזקים בהודו. צעד זה מסמל חזרה למעמד דתי מכובד.

כיום, לקשמי עצמה יושבת על דרגש מורם באוהל קבלת פנים, מקבלת מאמינים ונזירים המבקשים את עצתה. היא יושבת תחת דמות אלה ולצד צלמים של ארדהנישווארה (שיווה כחציו גבר וחציו אישה), ועל מצחה סימניו המובהקים של שיווה. היא אינה רואה במאבקה חידוש, אלא דרישה לשיקום מעמד היסטורי. כפי שאמרה: "אני לא מבקשת שום דבר חדש. כל שאני מבקשת הוא לשוב ולזכות במעמד המורם שהיה לנו בעבר, בתרבות ההודית הקלאסית, לפני גלי הכיבושים המוסלמים וההשתלטות של הקולוניאליזם השמרני". דמותה המכובדת והשקולה עומדת בניגוד מסוים להתנהגותן הבוטה והתיאטרלית של היג'רות אחרות, ומדגישה את המגוון הפנימי הרחב הקיים בתוך הקהילה.

סיכום: מאבק שטרם הסתיים

קהילות ההיג'רה ממשיכות להתקיים ולהוות חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי בפקיסטן, הודו, נפאל ובנגלדש. בעשורים האחרונים הן זוכות לתשומת לב תקשורתית, קולנועית ומחקרית גוברת. אך למרות ההתקדמות החוקית המרשימה על הנייר, המציאות היומיומית של רוב ההיג'רות נותרה קשה מנשוא. הן ממשיכות להתמודד עם דחיקה חברתית, התעללות משטרתית ואפליה קיצונית בכל תחומי החיים: בריאות, דיור, חינוך, תעסוקה, וכל מגע עם הבירוקרטיה שאינה מצליחה להכיל זהות שאינה "זכר" או "נקבה". אלימות כלפי היג'רות, במיוחד אלו העוסקות בזנות, היא תופעה נפוצה, אכזרית, ומתרחשת במרחבים ציבוריים, בתחנות משטרה, בבתי כלא ובבתיהן. להכיר את סיפורן הוא להכיר את פניה המורכבות של תת-היבשת – פנים של יופי עתיק, רוחניות עמוקה ומאבק הרואי על הזכות הבסיסית להתקיים.

העיון בדמותן של ההיג'רות חושף מארג מורכב שבו רוחניות, מגדר, חברה וכלכלה נשזרים זה בזה לכדי מרחב קיום ייחודי – כזה שאינו ניתן לצמצום למודל של קהילה שולית בלבד. ההיג'רות אינן רק קורבנות של הדרה חברתית, אלא גם יוצרות תרבות ומשמעות, המחוללות דרך גופן, קולן וטקסיהן מעשה מתמשך של התנגדות והגדרה עצמית. עולמן הרוחני, הנשען על פולחן בהוצ'ארה מאטה ועל עקרונות של טוהר, הקרבה וחמלה, משמש בסיס לזהות קולקטיבית הרואה בשונות מקור של כוח ולא של בושה. במקביל, הופעותיהן הציבוריות – בין אם בטקסי חתונה או במרחבי המאבק הפוליטי – מדגישות את היכולת להפוך את השוליות למוקד של נראות, ואת הגוף הדחוי למוקד של קדושה. גם כאשר התנהלותן נעה על הגבול שבין טקס למחאה, בין קדושה לסאטירה, הן מציבות בפני החברה ההודית מראה חדה: חברה שבה הכוח הרוחני עשוי לצמוח דווקא מתוך השבר, והגאולה – מתוך החריגה. בכך, ההיג'רות מגלמות את אחד ממאפייניה העמוקים של התרבות ההודית – היכולת להכיל סתירות, להפוך כאב לסמל, ולהמיר שוליות לקדושה – ובכך הן הופכות לא רק לסמל של קהילה מסוימת, אלא לדימוי חי של האפשרות לחיים שמעבר לגבולות המגדר, המעמד והנורמה.

ביביוגרפיה

נירית אנדרמן, היג'רה: הגברים ההודים שהפכו לנשים, שומרות המלכה שהפכו למכשפות, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2016

אמנון דירקטור, ‏קדושות וזונות: קהילת המין השלישי של הודו, באתר ‏מאקו‏, 28 בינואר 2016

מור דיעי, הומופוביה עם הקלות- חיי ההיג'רות בדרום הודו, בפודקאסט 'עושים רוח' מאי 2016

ארנון קרניאל, בני ההיג'רה: הסריסים האחרונים, באתר nrg‏, 13 ביולי 2008

דוד רפ, "המין השלישי" דורש יחס נאות, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005

איתמר רמות, ההיג'רה בחברה ההודית: מימד לימינאלי בחברה השואפת לקטגוריות מוצקות, סמינריון בחוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב, 2013

Rhude, Kristofer (2018). "The Third Gender and Hijras HINDUISM CASE STUDY – GENDER | 2018". Harvard Divinity School. Retrieved 9 April 2024.

Roy, Jeff (2014). "Unveiling Koovagam". World Policy Journal. 31 (2): 93.

Human Rights Violations against the Transgender Community, summary of a 2003 report by the Peoples' Union for Civil Liberties, Karnataka

Collected BBC articles on Hijras

India's eunuchs demand rights, BBC News, 4 September 2003

Hijras on glbtq.com

Collected Information About the Eunuchs of India Known as the Hijra

The Works on Hijra in Indian Sub-Continent – Photographs (Link to most recent archived version at Archive.org.)

The Hijras of India Research Guide

World Press: Pakistan's Hijras

Columbia University: Magical Stories of the Hijras

Islamic Hijras

Sangama – Leading Hijra Human Rights Organisation in India

Neelam and Laxmi – Portraits of hijras living in Mumbai (2005), by journalist and author Sonia Faleiro

הערות

[1] המושג הרמפרודיט (באנגלית: Hermaphrodite) מתאר אורגניזם שיש לו גם איברי מין זכריים וגם איברי מין נקביים בו-זמנית, כלומר – הוא מסוגל לייצר גם תאי זרע וגם תאי ביצית.

בממלכת בעלי החיים, ישנם מינים רבים שהם הרמפרודיטים, למשל:

חלזונות – לרוב כל פרט יכול להזדווג עם כל פרט אחר, ושניהם יכולים להפרות זה את זה.

תולעים שטוחות – לעיתים קרובות שני הפרטים מזדווגים ומפרים הדדית.

דגים מסוימים – יש דגים שיכולים לשנות את מינם במהלך חייהם (תופעה שנקראת הרמפרודיטיזם רציפי).

רוב הצמחים בעלי הפרחים הם למעשה הרמפרודיטים: בכל פרח יש גם אבקנים (איברי הזכר) וגם עמוד עלי (איבר הנקבה). זה מאפשר לצמח לבצע האבקה עצמית או האבקה הדדית.

אצל בני אדם, המושג הרמפרודיט היה בעבר בשימוש לתיאור אנשים עם אינטרסקס – מצב מולד שבו יש שילוב של מאפיינים גופניים של שני המינים (כמו איברי מין חיצוניים לא טיפוסיים או שונות בכרומוזומים). כיום, השימוש במונח "הרמפרודיט" נחשב מיושן ולא מדויק, ובמקומו נהוג להשתמש במונח אינטרסקס (Intersex), מתוך רגישות וכבוד לזהות האישית.

[2] המושג "גורו־צ'לה" (Guru–Chela) מתאר את הקשר המסורתי בין מורה רוחני (גורו) לתלמידו או חסידו (צ'לה) במסגרת ההגות והדתות ההודיות, ובפרט בהינדואיזם, בודהיזם וסיקיזם. מקור המילה "גורו" בסנסקריט: "גו" פירושו חושך, ו"רו" פירושו אור; כלומר, הגורו הוא "המגרש את החושך באמצעות האור", או במובן מושאל – זה שמסיר את מסך הבורות ומאיר את דרך ההבנה הרוחנית. ה"צ'לה" הוא התלמיד המוסר את עצמו בלב שלם ללמידה, לתרגול רוחני ולצייתנות מרצון תחת הדרכת הגורו.

קשר זה חורג ממערכת יחסים חינוכית רגילה ומוגדר כקשר רוחני, אישי ומחייב, המבוסס על אמון מוחלט, מסירות, משמעת והכנעה הדדית: ענווה מצד התלמיד וחמלה מצד המורה. בימי הודו הקדומה התקיים מודל זה במסגרת ה"גוּרוּקוּל" – קהילה או בית־ספר קטן שבו חיו התלמידים יחד עם הגורו, עבדו ולמדו ממנו לא רק ידע רוחני אלא גם עקרונות מוסריים, חברתיים ומעשיים.

במסורת הפילוסופית ההודית נתפש הגורו לעיתים כמתווך בין האדם לבין האלוהי, ולעיתים אף כהתגלמות של עקרון אלוהי עצמו. מטרת הצ'לה היא להגיע, באמצעות הדרכת הגורו, לשחרור רוחני (מוקשה) או להארה פנימית.

בעידן המודרני משמש המושג גם באופן מטפורי לציון יחסי מנטור־תלמיד בתחומים שונים – אמנות, מוסיקה, פילוסופיה או מדע – אולם יסודותיו הרוחניים נשמרים, כשהדגש הוא על למידה מתוך אמונה, יחס אישי, והעברת חכמה חווייתית. עם זאת, במציאות העכשווית נמתחת לעיתים ביקורת על תופעות של ניצול לרעה של יחסי גורו־צ'לה, דבר שהעלה שאלות אתיות בנוגע לגבולות הכוח של המורה הרוחני ולאוטונומיה של התלמיד.

[3] המונח "נאייאק" (Nayak, נכתב גם Naik או Nayaka) הוא תואר הודי שמקורו בשפות הדרום־הודיות ובסנסקריט, ופירושו המילולי הוא "מנהיג", "ראש" או "מגן". לאורך ההיסטוריה ההודית שימש התואר בהקשרים שונים — פוליטיים, צבאיים, חברתיים ואף תרבותיים — אך במרכזו עומדת תמיד דמותו של מנהיג מקומי או ראש שושלת, שהוא מקבל ההחלטות הראשי, בעל הסמכות העליונה במבנה השבטי, האזורי או הממלכתי.

בתקופות ימי הביניים של דרום הודו, במיוחד תחת ממלכת ויוג'נגר (Vijayanagara), הונהגה מערכת ה־Nayaka System — שיטה מעין־פיאודלית שבה חולקה הממלכה לאזורי שליטה (נאייאקות). בראש כל אזור כזה עמד נאייאק, שנבחר על ידי המלך ושימש כשליט־נציג מטעמו. תפקידיו כללו ניהול מנהלי, צבאי וכלכלי: גביית מיסים, שמירה על סדר, גיוס חיילים ושמירה על נאמנות לשלטון המרכזי. בתמורה, הוענקו לו אדמות וזכויות שליטה. כך נוצרה היררכיה שבה כל נאייאק היה גם כפוף לשלטון המרכזי וגם שליט עצמאי באחוזתו.

ברבות השנים, המושג נאייאק קיבל גם הקשר חברתי־שבטי. בקרב קבוצות וקהילות רבות בהודו — בעיקר בדרום ובמערב — כונה ראש השבט או המשפחה הבכירה בשם "נאייאק", לציון מעמדו כמנהיג ומקבל ההחלטות העליון. הוא שימש כבורר סכסוכים, כמנהיג טקסי וכמייצג הקבוצה בפני שלטונות חיצוניים. תפקיד זה עבר לרוב בירושה, והיווה חלק מן המסגרת הפטריארכלית המסורתית.

במובנים תרבותיים ורוחניים, "נאייאק" נעשה גם סמל למנהיגות אידיאלית – אדם אמיץ, חכם ומסור לטובת הקהילה. בתיאטרון הקלאסי ההודי (ראסלילה ובמיוחד בהרטה נאטיאם), דמות ה"נאייאק" מופיעה גם כדמות גיבור ראשי, לעיתים אלוהי (כמו קרישנה), ולעיתים אנושי המייצג את הערכים של אומץ, נאמנות ויכולת הנהגה.

בימינו, השם נאייאק משמש גם כשם משפחה נפוץ באזורים שונים של הודו, לרוב בקרב קבוצות שהיו בעבר בעלי תפקידי הנהגה או לחימה. במובן ההיסטורי והחברתי הרחב, תואר זה משקף את אחד מעקרונות היסוד של התרבות ההודית — החשיבות של הנהגה מוסרית ואחריות קהילתית בראש כל שושלת, משפחה או מערכת חברתית.

[4] דנה" בהינדי זה לתת, כמו המילה דונייט באנגלית