יפן:  בין פציפיזם לנורמליזציה ביטחונית

כתב: גילי חסקין , 2012. עדכון 15-09-2026

תודה לליאור מורג ולגדעון ביגר על הערותיהם. תודה מיוחדת ליובל נעמן, על עזרתו.

הערה: מאמר זה נכתב במקור על רקע עלייתו של שינזו אבה ועודכן בראשית 2020. מאז חלו ביפן שינויים מרחיקי לכת. אבה פרש מתפקידו ונרצח, סעיף 9 בחוקה לא שונה אך פרשנותו הורחבה, ממשלת פומיו קישידה אימצה בדצמבר 2022 אסטרטגיית ביטחון חדשה, יפן החליטה לרכוש יכולות מתקפת נגד ולהגדיל במידה ניכרת את תקציב הביטחון, ובמרץ 2025 הוקם פיקוד מבצעים משולב. המאמר עודכן מחדש בספטמבר 2026.

תקציר

מאמר זה בוחן את השינוי שחל במדיניות הביטחון ובשיח הלאומי ביפן מראשית המאה ה־21 ועד 2026, ומציב במרכזו את השאלה: האם התחזקותה הצבאית של יפן והתחזקותם של ביטויים לאומיים בזירה הציבורית מעידות על שיבה למיליטריזם שאפיין את יפן האימפריאלית, או שמא מדובר בתהליך של נורמליזציה ביטחונית של מדינה דמוקרטית, הנובע בעיקר משינויים בסביבה האסטרטגית שלה?

המאמר טוען כי השינוי המתחולל ביפן הוא עמוק וממשי, אך אין לפרשו כחזרה פשוטה למיליטריזם של שנות ה־30. מאז תקופת שינזו אבה, וביתר שאת לאחר אימוץ שלושת מסמכי הביטחון בדצמבר 2022, עברה יפן ממדיניות שהתבססה על ריסון צבאי חריג ועל חלוקת עבודה ברורה עם ארצות הברית, למדיניות המרחיבה במידה ניכרת את יכולתה להפעיל כוח. שינוי זה מתבטא בהרחבת הפרשנות של סעיף 9 בחוקה, בהכרה מוגבלת בזכות להגנה עצמית קולקטיבית, בהגדלת תקציבי הביטחון, ברכישת יכולות מתקפת נגד, בהצטיידות בטילים ארוכי טווח ובהקמת פיקוד מבצעים משולב. בכך הולכת ומיטשטשת ההבחנה המסורתית בין יפן כ”מגן” לבין ארצות הברית כ”חרב”.

עם זאת, הטענה המרכזית היא שהתחזקות צבאית כשלעצמה אינה מיליטריזם. יפן העכשווית נבדלת באופן מהותי מן המדינה האימפריאלית של המחצית הראשונה של המאה ה־20: היא נותרה דמוקרטיה פרלמנטרית, כוחות ההגנה העצמית כפופים לשלטון אזרחי, סעיף 9 לא בוטל, ולא התפתחה אידאולוגיה ממלכתית המצדיקה התפשטות טריטוריאלית. לפיכך, המאמר מציע להבחין בין מיליטריזם, שבו הכוח הצבאי נעשה ערך פוליטי ואידאולוגי בפני עצמו, לבין נורמליזציה ביטחונית, שבה מדינה מרחיבה את יכולותיה הצבאיות בתגובה לאיומים הנתפסים בסביבתה.

אלא שההבחנה אינה מוחלטת. לצד השינוי האסטרטגי מתקיים ביפן מאבק על הזיכרון ההיסטורי ועל משמעותה של הזהות הלאומית. המאמר בוחן בהקשר זה את הניסיונות לעצב מחדש את הנרטיב של מלחמת העולם השנייה, את המחלוקת סביב מקדש יסוקוני, את שיח הניהונג’ינרון ואת השימוש ההיסטורי בהר פוג’י כסמל לאומי. הדיון בפוג’י מדגים כיצד סמל דתי, תרבותי ואסתטי, שהיה מקודש מאות שנים לפני הופעת הלאומנות המודרנית, גויס בתקופת האימפריאליזם לצורכי המדינה והמלחמה. יסוקוני מציג מקרה מורכב עוד יותר, שבו פולחן המתים, הנאמנות לקיסר וההקרבה למען המדינה נקשרו מלכתחילה בבניית המדינה הלאומית המודרנית.

המאמר טוען אפוא כי השאלה המרכזית איננה אם יפן מתחמשת מחדש, שכן תהליך זה כבר מתרחש בבירור, אלא כיצד ישפיע החיבור בין עוצמה צבאית גוברת, לאומיות מתחדשת וזיכרון היסטורי שנוי במחלוקת על אופייה של יפן בעתיד. התעצמותה של סין, תוכניות הגרעין והטילים של צפון קוריאה, המתיחות סביב טאיוואן והפלישה הרוסית לאוקראינה מספקות הסבר אסטרטגי משמעותי להתחמשות היפנית. אולם האופן שבו יפן מפרשת את עברה ומגדירה מחדש את זהותה יקבע אם התחזקותה תישאר במסגרת של נורמליזציה ביטחונית דמוקרטית, או תלווה בשחיקה של הריסון ושל חשבון הנפש ההיסטורי שהיו מעמודי התווך של הסדר היפני שלאחר 1945.

יפן מגבשת מחדש את זהותה

טיול ביפן אינו יכול להתמקד רק במקדשי הזן, בגנים, באסתטיקה ובמסורת. כדי להבין את יפן של ימינו צריך להתבונן גם בוויכוח המתחולל בה על זהותה, על יחסה לעברה ועל מקומה במערכת הכוחות של מזרח אסיה. יפן של המאה ה־21 ניצבת בפני צירוף מורכב של אתגרים: הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, ירידה בילודה ובהיקף האוכלוסייה, צמיחה כלכלית מתונה לאחר עשורים של שגשוג, התעצמותה הכלכלית והצבאית של סין, תוכניות הטילים והגרעין של צפון קוריאה, המתיחות סביב טאיוואן, ומאז 2022 גם השלכות הפלישה הרוסית לאוקראינה והידוק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין רוסיה לסין.[1]

בתוך המציאות הזאת עוברת יפן שינוי עמוק. המדינה שבמשך עשרות שנים הפכה את הפציפיזם לאחד מסימני ההיכר של זהותה שלאחר מלחמת העולם השנייה, מגדילה את תקציבי הביטחון, מרחיבה את יכולות כוחות ההגנה העצמית, רוכשת טילים ארוכי טווח, מקימה מערך פיקוד מבצעי משולב ומעמיקה את שיתוף הפעולה הצבאי עם ארצות הברית ועם מדינות נוספות.[2] חוקרים אחדים רואים במהלך הזה שינוי מהותי במסלול הביטחוני של יפן, גם אם אין פירושו חזרה פשוטה למיליטריזם של שנות ה־30.[3]

האם מדובר בשובו של המיליטריזם היפני? המונח מפתה, בעיקר לנוכח ההיסטוריה היפנית במחצית הראשונה של המאה ה־20, אבל הוא מחייב זהירות. יפן של ימינו היא דמוקרטיה פרלמנטרית. כוחות ההגנה העצמית כפופים לשלטון אזרחי, מתקיימות בחירות חופשיות ואין אידאולוגיה ממלכתית של התפשטות אימפריאלית. מדויק יותר לדבר על התחמשות מחדש ועל נורמליזציה ביטחונית. אולם לצד התהליך הזה מתחזקים גם זרמים לאומניים המבקשים לבחון מחדש את הזיכרון ההיסטורי ואת מערכת הערכים שנוצרה לאחר התבוסה של 1945. המתח בין שתי המגמות הללו עומד בלב המאמר.

האיש המזוהה יותר מכל עם ראשיתו של השינוי הוא שינזו אבה (Shinzō Abe). אבה כיהן כראש ממשלה בשנים 2006–2007 ושב לתפקיד בדצמבר 2012. חזרתו התרחשה לאחר שנים של חוסר יציבות פוליטית, קיפאון כלכלי וטראומה לאומית בעקבות רעידת האדמה הגדולה של מזרח יפן, הצונאמי והאסון הגרעיני בפוקושימה ב־11 במרץ 2011.[4] אבה הציע תשובה רחבה יותר ממשבר כלכלי. הוא ביקש להחזיר ליפן ביטחון עצמי, לחזק את הברית עם ארצות הברית, להרחיב את יכולתה לפעול בזירה הבינלאומית ולבחון מחדש את המגבלות הביטחוניות שנקבעו לאחר 1945.

בחירתו עוררה חששות בסין ובקוריאה גם בשל הרקע המשפחתי שלו. סבו מצד אמו, נובוסוקה קישי (Nobusuke Kishi), מילא תפקיד בכיר במנגנון הכלכלי של מנצ’וקואו, מדינת החסות שהקימה יפן במנצ’וריה. לאחר המלחמה נעצר כחשוד בפשעי מלחמה מדרגה א’, אך לא הועמד לדין ולא הורשע. הוא שוחרר ב־1948, שב לחיים הפוליטיים וב־1957 היה לראש ממשלת יפן.

אבה עצמו הסתייג מחלק מן האופן שבו עוצבה ביפן שלאחר המלחמה שאלת האחריות ההיסטורית. עמדותיו בסוגיות כגון נשות הניחומים, מקדש יסוקוני ומשפטי פושעי המלחמה בטוקיו עוררו ביקורת מצד שכנותיה של יפן וגם בתוך המדינה.[5] עם זאת, אבה לא הציג את מטרתו כחזרה אל יפן של שנות ה־30. מבחינתו, השאלה הייתה כיצד להפוך את יפן למדינה המסוגלת להגן על עצמה, לסייע לבעלות בריתה ולמלא תפקיד בינלאומי התואם את עוצמתה הכלכלית.

שכתוב הנרטיב ההיסטורי

אחד המאבקים החשובים בתקופת אבה עסק בזיכרון. ביפן שלאחר 1945 היה היחס לעבר הצבאי טעון במיוחד. התבוסה, הכיבוש האמריקני והזוועות שביצע הצבא הקיסרי בסין ובאזורים אחרים באסיה הפכו את הלאומנות הצבאית לנושא חשוד. מן הימין היפני נשמעה מנגד הטענה כי החינוך שלאחר המלחמה הרחיק לכת והפך את ההיסטוריה הלאומית לסיפור של אשמה כמעט בלבד.

המחלוקת ניכרה במיוחד בספרי הלימוד. לאורך השנים אושרו ספרים שעוררו ביקורת משום שריככו את ההתייחסות לפשעי הצבא הקיסרי או הדגישו את הלחצים החיצוניים שהובילו את יפן למלחמה. הדבר עורר מחאות בסין ובקוריאה, אך גם ויכוח חריף בתוך יפן. אין מדובר רק בוויכוח על ניסוח של פסקה בספר לימוד. השאלה היא איזו זהות לאומית צריכה יפן להנחיל לדור הבא: האם עליה להמשיך לבנות את זהותה על חשבון הנפש והריסון שנולדו מן התבוסה, או שהיא רשאית לשוב ולטפח גאווה לאומית בלי שכל ביטוי שלה ייקשר מיד למיליטריזם של העבר?

אבה ביקש לחזק את הפטריוטיות גם מחוץ למערכת החינוך. הוא ביקש לבחון מחדש את החוקה שנוצרה בתקופת הכיבוש האמריקני, להרחיב את יכולת הפעולה של כוחות ההגנה העצמית ולהחזיר לשיח הציבורי סמלים ומושגים שהפכו בעשורים שלאחר המלחמה למעוררי אי נוחות. כאן נמצא אחד המפתחות להבנת מדיניותו. לא מדובר רק בשאלת גודלו של הצבא, אלא גם בשאלה כיצד מספרת יפן לעצמה את סיפורה.

הר פוג’י: כיצד הר קדוש גויס לשירות הלאומנות והמיליטריזם

כדי להבין כיצד דת, טבע, לאומיות ומיליטריזם יכלו להתחבר ביפן המודרנית, כדאי להתבונן בסמל היפני המוכר מכולם: הר פוג’י (Fuji-san). פוג’י אינו רק ההר הגבוה ביפן. החרוט הגעשי המתנשא לגובה 3,776 מטרים נעשה במשך מאות שנים לאחד הדימויים המרכזיים שבאמצעותם הגדירו היפנים את ארצם. הוא הופיע בשירה, בציור, בהדפסי עץ, בספרות ובמסעות עלייה לרגל, ומאוחר יותר על שטרות, בולים, כרזות ותצלומים.[6]

הרבה לפני שנעשה לסמל לאומי היה פוג’י הר קדוש. במסורת הדתית היפנית לא התקיימה הפרדה חדה בין טבע לקדושה. הרים, מפלים, עצים וסלעים יוצאי דופן עשויים להיתפס כמקומות שבהם מתגלה נוכחותם של קאמִי (Kami), הישויות או הכוחות המקודשים של השינטו. עם זאת, אין לראות את פולחן פוג’י כשינטו טהור במובן המודרני. במשך מאות שנים השתלבו בו שינטו, בודהיזם, מסורות סגפניות של שוּגֶנְדוֹ (Shugendō), מסורת דתית יפנית של סגפני הרים ששילבה יסודות משינטו, מבודהיזם אזוטרי ומפולחני טבע ושאפה להשגת טהרה וכוח רוחני באמצעות התבודדות, צום, תפילה ואימונים גופניים בהרים, וכן פולחני הרים מקומיים.[7]

אחת הדמויות החשובות הקשורות בפולחן ההר היא קוֹנוֹהָאנָה סאקוּיָה־הִימֶה (Konohanasakuya-hime), קאמִי המזוהה עם פריחה ועם הרי געש, אשר נעשתה מזוהה במיוחד עם מקדשי סנגן או אסאמה (Sengen/Asama) שסביב פוג’י. במשך הזמן התפתחו גם אחוות של עולי רגל שנקראו פוּג’יקוֹ (Fujikō). חבריהן עלו להר כחלק מתהליך דתי של טהרה, סגפנות והתחדשות רוחנית. העלייה לפסגה הייתה אפוא הרבה יותר מטיול בנוף. היא הייתה מסע אל מרחב מקודש.

דווקא הקדושה הקדומה הזאת העניקה לפוג’י עוצמה מיוחדת כאשר יפן המודרנית החלה לחפש סמלים לאומיים. לאחר רסטורציית מייג’י ב־1868 ביקשה המדינה ליצור זיקה חזקה בין הקיסר, המיתולוגיה העתיקה, השינטו והזהות הלאומית. בתהליך המכונה במחקר שינטו ממלכתי (State Shintō), מקדשים וטקסים שולבו במערכת המדינה ובחינוך האזרחים לנאמנות לקיסר ולמדינה.[8] פוג’י התאים לכך כמעט באופן מושלם. הוא היה סמל שקדם למדינה המודרנית ולכן נראה עתיק ונצחי. הוא היה טבעי ולא מעשה ידי אדם, צורתו הייתה מזוהה מיד עם יפן, וקדושתו הדתית אפשרה להציג את האומה לא רק כקהילה פוליטית, אלא כקהילה בעלת זיקה לאדמה מקודשת.

מכאן הייתה הדרך קצרה להפיכתו מסמל דתי ואסתטי לסמל לאומי. תלמידים קראו שירים על פוג’י וציירו אותו, ודמותו הופיעה על בולים, גלויות ומוצרים. אולם יש להבחין בין לאומיות למיליטריזם. אין דבר מיליטריסטי במהותו של פוג’י ואף לא בעצם פולחן ההר. במשך רוב ההיסטוריה שלו נשא ההר משמעויות דתיות, אסתטיות ותרבותיות שאין להן קשר למלחמה. המפנה התרחש כאשר המדינה והתרבות הפוליטית של שנות ה־30 וה־40 גייסו את הסמל הלאומי הזה לצורכי האימפריה והמלחמה.

עם ההשתלטות על מנצ’וריה ב־1931, התרחבות המלחמה בסין מ־1937 ומלחמת האוקיינוס השקט, נעשה פוג’י כלי יעיל בתעמולה. בתצלומים, כרזות ומגזינים הופיע ההר לצד חיילים, צעירים במדים, טנקים וכלי מלחמה. ההר העניק לסצנה הצבאית הקשר של בית, מולדת, טוהר והמשכיות. החייל שנלחם הרחק מן הבית יכול היה להיות מוצג כמי שמגן על יפן שפוג’י מייצג אותה.[9]

בכך התחבר פוג’י למערכת רעיונית רחבה יותר של השינטו הממלכתי, פולחן הקיסר ורעיון הקוקוטאי (Kokutai), שראה במדינה היפנית קהילה היסטורית ופוליטית בעלת אופי ייחודי. אחד הביטויים הקיצוניים לכך היה השימוש בסיסמה הָאקוֹ אִיצ’יוּ (Hakkō Ichiu), שקיבלה בתקופת המלחמה משמעות של איחוד העולם תחת סדר יפני בהנהגת הקיסר.[10]

גם באמנות קיבל פוג’י משמעות לאומית מודגשת. הצייר יוֹקוֹיָאמָה טָאיקָאן (Yokoyama Taikan), מן הדמויות המרכזיות בציור הניהונגה המודרני, הרבה לצייר את ההר. בתקופת המלחמה קיבלו חלק מדימויי פוג’י הקשר פטריוטי ולאומי, וטאיקאן עצמו תמך במאמץ המלחמתי.

דווקא גורלו של הסמל לאחר 1945 מלמד עד כמה משמעותם של סמלים אינה קבועה. לאחר הכניעה ביקשו שלטונות הכיבוש לפרק את המערכת שקשרה בין המדינה, הקיסר, השינטו והלאומנות. הוראת השינטו מדצמבר 1945 ביטלה את התמיכה הממלכתית בשינטו והפרידה בין מוסדות המדינה לבין הפולחן הדתי.[11] אבל אי אפשר היה לטהר את יפן מפוג’י. בתוך זמן קצר נעשה אותו הר עצמו לסמל של יפן השלווה, המתחדשת והדמוקרטית. ב־2013 הוכר פוג’י כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו, לא רק בשל נופו אלא בעיקר בשל חשיבותו התרבותית כמקום קדוש וכמקור להשראה אמנותית.

ההיסטוריה של פוג’י מלמדת שסמל תרבותי אינו מיליטריסטי מטבעו. כאשר מדינה מגייסת אוכלוסייה למלחמה, היא אינה מגייסת רק נשק וחיילים. היא מגייסת גם מיתוסים, דת, זיכרון, אמנות ונוף.

מקדש יסוקוני: זיכרון, קדושה ומלחמה

אם פוג’י מדגים כיצד סמל דתי ותרבותי קדום יכול להיות מגויס לצרכים לאומניים, מקדש יסוקוני (Yasukuni Jinja) בטוקיו מציג מקרה שונה. המקדש נוסד ב־1869, בראשית תקופת מייג’י, כדי להנציח את מי שמתו למען השלטון הקיסרי במאבקים שהובילו לרסטורציה. שמו הנוכחי ניתן לו ב־1879 ופירושו בקירוב השכנת שלום בארץ.[12]

יסוקוני אינו בית קברות או אנדרטה במובן המקובל במערב. לפי תפיסת המקדש, נשמותיהם של המתים המונצחים בו הן קאמִי. משום כך ביקור במקום אינו רק הנחת זר לזכר הנופלים, אלא אקט דתי של הבעת כבוד למי שמתו בשירות הקיסר והמדינה.

במקדש מונצחים כ־2.5 מיליון בני אדם שמתו בשירות יפן במלחמות ובסכסוכים מאז המאה ה־19. רובם המכריע לא הואשמו בפשעי מלחמה. אולם ב־1978 צורפו לרשימת המונצחים גם ארבעה עשר מנהיגים שהוגדרו לאחר המלחמה כפושעי מלחמה מדרגה א’, ובהם הידקי טוג’ו (Hideki Tōjō), ראש ממשלת יפן בעת ההתקפה על פרל הארבור ובחלק ניכר ממלחמת האוקיינוס השקט.[13]

בסמוך למקדש פועל מוזיאון יוּשוּקאן (Yūshūkan), המציג את ההיסטוריה הצבאית של יפן. מבקריו טוענים שהתצוגה מעניקה מקום מרכזי להקרבה, לגבורה ולנאמנות של החייל היפני ומציגה חלקים מן ההתפשטות היפנית באסיה מנקודת מבט לאומית המצמצמת את הדגש על תוקפנות הצבא הקיסרי ועל סבלן של האוכלוסיות שנכבשו.

כאן נעוצה הרגישות סביב ביקוריהם של ראשי ממשלה ופוליטיקאים ביסוקוני. עבור יפנים רבים מדובר במחווה של כבוד כלפי המתים. עבור סינים, קוריאנים ועמים אחרים שסבלו מן הכיבוש היפני, קשה להפריד בין הנופלים לבין המערכת האימפריאלית שבשמה נלחמו. ממשלת יפן עצמה הכירה כבר בשנות ה־80 בכך שהנצחת פושעי המלחמה מדרגה א’ יוצרת קושי דיפלומטי ומעוררת חשד בשכנותיה באשר ליחסה של יפן לעברה.[14]

שינזו אבה ביקר ביסוקוני בדצמבר 2013, שנה לאחר שובו לראשות הממשלה. אבה טען כי הגיע למקום כדי לחלוק כבוד למתים ולהתחייב שיפן לא תצא שוב למלחמה, ולא כדי לחלוק כבוד לפושעי מלחמה.[15] הביקור עורר מחאה חריפה בסין ובדרום קוריאה וגם אי נוחות בארצות הברית. לאחר מכן נמנע אבה מביקורים נוספים במקדש בעודו מכהן, אף שהמשיך לשלוח מנחות פולחניות.

יסוקוני מציב אפוא בפני יפן שאלה עמוקה יותר מן השאלה אם פוליטיקאי מסוים מבקר במקדש. האם ניתן להנציח את החייל שמת למען ארצו בלי להעניק לגיטימציה למלחמה שבה השתתף? האם אפשר לכבד את המתים בלי לטשטש את סבלם של הסינים, הקוריאנים, הפיליפינים ועמים אחרים שנפגעו מן האימפריאליזם היפני?

ראו באתר זה: מקדש יאסאקוני

הקושי מתחדד משום שבתקופת האימפריה היה יסוקוני חלק מן המערכת שחיברה בין הקיסר, השינטו, המדינה והמוות בשדה הקרב. לאחר 1945 נותק המקדש מן המדינה והפך למוסד דתי פרטי, בהתאם לעקרון הפרדת הדת והמדינה. משמעותו ההיסטורית, לעומת זאת, לא נעלמה.

אבה־נו־מיקס

אי אפשר להבין את כוחו הפוליטי של אבה בלי להתייחס לכלכלה. מדיניותו הכלכלית זכתה לכינוי אבנומיקס (Abenomics), הלחם של שמו וכלכלה. היא נועדה לחלץ את יפן מן הדפלציה ומן הקיפאון שאפיינו חלק ניכר מן התקופה שלאחר התפוצצות בועת הנדל”ן והפיננסים בראשית שנות ה־90.

האבנומיקס התבססה על שלושה חצים: הרחבה מוניטרית נועזת, מדיניות תקציבית גמישה ואסטרטגיית צמיחה שנועדה לעודד השקעות פרטיות. הבנק המרכזי אימץ ב־2013 יעד אינפלציה של שני אחוזים והפעיל מדיניות מוניטרית מרחיבה במיוחד.[16] הין נחלש, מצבם של יצואנים השתפר, שוק המניות עלה והאבטלה ירדה. חשובה לא פחות הייתה ההשפעה הפסיכולוגית. לאחר שנים שבהן נראה היה שהקיפאון הפך למצב קבוע, אבה ביקש לשכנע את הציבור שהמדינה עדיין מסוגלת לפעול ולשנות את מסלולה.

במבט לאחור, הישגי האבנומיקס היו מעורבים. המדיניות לא פתרה את בעיות היסוד של יפן, ובהן פריון נמוך בחלק מן המשק, חוב ציבורי גבוה והבעיה הדמוגרפית. אבל היא הייתה חלק מתפיסה רחבה יותר: כלכלה חזקה, מדינה בעלת ביטחון עצמי ומדיניות חוץ פעילה יותר היו בעיני אבה חלקים של אותו פרויקט לאומי.

הזדקנות יפן

אחת הבעיות הקשות ביותר של יפן היא הזדקנות האוכלוסייה. שילוב של ילודה נמוכה ותוחלת חיים גבוהה יצר מבנה דמוגרפי חריג. ב־1 באוקטובר 2024 מנתה אוכלוסיית יפן כ־123.8 מיליון בני אדם, ירידה של כ־550 אלף לעומת השנה הקודמת. זו הייתה השנה הארבע עשרה ברציפות של ירידה באוכלוסייה. בני 65 ומעלה היו 29.3 אחוזים מן האוכלוסייה, בעוד חלקם של ילדים עד גיל 14 ירד ל־11.2 אחוזים בלבד.[17]

המשמעות אינה רק עומס על הפנסיה ועל מערכת הבריאות. היא נוגעת לשוק העבודה, לכפרים ולעיירות המתרוקנים מתושביהם, לסגירת בתי ספר, למחסור בעובדים, לקושי בשימור תשתיות בפריפריה ואף ליכולתם של כוחות ההגנה העצמית לגייס כוח אדם. זהו גם משבר של דימוי עצמי. יפן שהתרגלה במשך עשרות שנים לחשוב על עצמה כחברה עולה ומתפתחת נאלצת להתמודד עם אפשרות של התכווצות ארוכת טווח. כאן מתחבר האתגר הדמוגרפי לשיח על שיקום לאומי. החיפוש אחר יפן חזקה יותר אינו נובע רק מסין ומצפון קוריאה, אלא גם מתחושה פנימית של אובדן תנופה.

מחזיר עטרה ליושנה

ב־28 באפריל 2013 ערכה ממשלת אבה טקס ממלכתי לציון השבת הריבונות, ביום השנה לכניסתו לתוקף של חוזה סן פרנסיסקו ב־1952 ולסיום הכיבוש האמריקני ברוב שטחה של יפן. לא היה זה חג לאומי חדש במובן המשפטי, כפי שנכתב לעיתים, אלא טקס ממלכתי בעל משמעות סמלית. מבחינת אבה, יפן צריכה להשלים את המעבר מן המדינה המובסת של 1945 למדינה ריבונית ובטוחה בעצמה.

הדחף להשתנות לנוכח איום חיצוני אינו זר להיסטוריה היפנית. במאה השביעית אימצה יפן בהיקף נרחב מוסדות ודפוסים מסין. רפורמת טאיקה (Taika), שהחלה ב־645, הייתה חלק מתהליך ממושך של ריכוז השלטון ולימוד המודל הסיני. המשלחות היפניות לסין לא החלו בעקבות הרפורמה, אלא קדמו לה והמשיכו אחריה, ובאמצעותן למדו היפנים כתב, מנהל, בודהיזם, קונפוציאניזם, משפט, אדריכלות ודפוסים נוספים של הציוויליזציה הסינית.

דפוס דומה, בעוצמה גדולה בהרבה, חזר במאה ה־19. המפגש עם המעצמות המערביות המחיש לאליטות היפניות שאם לא ילמדו מן המערב, עלולה יפן למצוא את עצמה במצב דומה לזה של סין. רסטורציית מייג’י ב־1868 חוללה שינוי מהיר: המבנה הפיאודלי פורק, נבנתה מערכת חינוך מודרנית, הוקם צבא המבוסס על גיוס חובה, התפתחה תעשייה, נסללו מסילות ברזל ונבנה צי מודרני. משלחת איוואקורה (Iwakura Mission), שיצאה לדרכה ב־1871, ולא ב־1868 כפי שנכתב לעיתים, סיירה בארצות הברית ובאירופה כדי ללמוד את מוסדותיהן ואת מקורות עוצמתן.[18]

יפן למדה מן המערב כדי להימנע מהשתלטות מערבית. אלא שהצלחת המהלך נשאה בתוכה סכנה. בתוך כמה עשורים הפכה יפן ממדינה החוששת מקולוניאליזם למעצמה קולוניאלית. ניצחונה על סין במלחמת 1894–1895 וניצחונה על רוסיה ב־1904–1905 הפכו אותה למעצמה עוד לפני 1912. סיפוח קוריאה, ההתפשטות במנצ’וריה והמלחמה בסין סללו בהמשך את הדרך למיליטריזם של שנות ה־30 ולמלחמת האוקיינוס השקט.

גם הזיכרון היפני של ניסיונות הפלישה המונגוליים ב־1274 וב־1281 מילא תפקיד בעיצוב דימויה של יפן כארץ הזוכה להגנה מיוחדת. סערות שפגעו בציי הפלישה, במיוחד בפלישה השנייה, נקשרו במסורת למושג “קאמיקזה” (Kamikaze), רוח האלים. מאות שנים לאחר מכן נלקח אותו מושג עתיק והוענק לטייסי ההתאבדות של שלהי מלחמת העולם השנייה. גם כאן ניתן לראות כיצד זיכרון דתי והיסטורי יכול לקבל משמעות צבאית חדשה בתקופה אחרת.

התבוסה ב־1945 הייתה יותר מתבוסה צבאית. היא הייתה קריסה של מודל לאומי. לאחריה פנתה יפן בכיוון אחר: במקום אימפריה, מסחר; במקום התפשטות טריטוריאלית, צמיחה כלכלית; במקום צבא בעל מעמד פוליטי עצמאי, כוחות הגנה הכפופים לשלטון אזרחי; ובמקום פולחן צבאי, פציפיזם חוקתי. ב־1968 כבר הייתה יפן לכלכלה השנייה בגודלה בעולם במונחי תוצר נומינלי.

הניהונג’ינרון

ברקע הצמיחה הכלכלית התרחב העניין בניהונג’ינרון (Nihonjinron), שם כולל לספרות ולשיח העוסקים בייחודה של יפן ושל היפנים. מבחינה לשונית, ניהון פירושו יפן, ג’ין אדם או בן עם, ורוֹן פירושו דיון, טיעון או תאוריה. לכן אין לתרגם את המושג בפשטות כ”יפניזם”, אלא כשיח או כתיבה על ייחודם של היפנים.

אין מדובר בתיאוריה אחת. תחת הכותרת הזאת נכללו טענות על הומוגניות חברתית, חשיבות הקבוצה, היררכיה, שפה ייחודית, זיקה לטבע, ארבע עונות השנה ומבנה יחסים בין־אישיים המבדיל לכאורה את יפן מחברות אחרות.[19] חלק מן הטענות הפכו למיתוסים לאומיים. הצגת יפן כחברה הומוגנית מתעלמת מן האיינו, מתושבי אוקינאווה, מקוריאנים ותיקים ומקבוצות נוספות. גם הטענה שהאקלים או השפה יוצרים פסיכולוגיה יפנית ייחודית זכתה לביקורת רבה.[20]

חשיבותו של הניהונג’ינרון אינה בכך שהוא מספק תיאור מדעי מדויק של החברה היפנית, אלא בכך שהוא חושף את הצורך להגדיר מה פירוש להיות יפני. התבוסה ב־1945 יצרה משבר זהות. ההצלחה הכלכלית סיפקה תשובה זמנית: יפן אולי הפסידה במלחמה, אבל ניצחה בשלום. כאשר גם ההצלחה הכלכלית איבדה מזוהרה בשנות ה־90, חזרו שאלות הזהות במלוא כוחן.

השבת הגאווה הלאומית

כאן יש למקם את אבה. הוא ביקש להחזיר ליפנים תחושת גאווה, אבל גם לתרגם אותה למדיניות. אירוח אולימפיאדת טוקיו, שנועדה להיערך ב־2020 ונדחתה בשל מגפת הקורונה לקיץ 2021, נתפס גם כהזדמנות להציג לעולם יפן שהתאוששה מאסון 2011 ולחדש את תחושת הביטחון הלאומית.

ביולי 2014 אימצה ממשלת אבה פרשנות חדשה לסעיף 9 של החוקה. בשנת 2015 אושרה חקיקה שאפשרה, בתנאים מוגבלים, הפעלה של זכות ההגנה העצמית הקולקטיבית. לראשונה נקבע כי יפן יכולה להשתמש בכוח גם כאשר היא עצמה אינה מותקפת ישירות, אם התקפה על מדינה המקיימת עמה קשר הדוק יוצרת איום ברור על הישרדות יפן ועל זכויות היסוד של אזרחיה, ואם אין אמצעי מתאים אחר והכוח המופעל מוגבל למינימום הנדרש.[21] זה היה שינוי גדול, אף שסעיף 9 עצמו לא תוקן. אבה לא הצליח להשיג את יעדו הגדול, שינוי רשמי של החוקה, אולם הוא שינה את הפרשנות המעשית שלה ואת גבולות הדיון הציבורי.

בספטמבר 2020 פרש אבה מתפקידו מסיבות בריאותיות. ב־8 ביולי 2022 נרצח בנארה בעת שנשא נאום במסגרת מערכת הבחירות.[22] דווקא לאחר מותו התברר עד כמה עמוק היה השינוי שחולל. רעיונות שבתקופתו נחשבו שנויים במחלוקת הפכו בהדרגה למדיניות ממלכתית.

הסכסוך עם סין

הגורם החיצוני החשוב ביותר לשינוי הוא סין. אחד ממוקדי החיכוך הוא קבוצת איי סנקאקו (Senkaku), המכונים בסין דיאויו (Diaoyu). האיים אינם מיושבים ונמצאים בשליטה יפנית, אך סין וטאיוואן תובעות גם הן ריבונות עליהם. ארצות הברית ניהלה את האיים לאחר מלחמת העולם השנייה והחזירה את השליטה המנהלית בהם ליפן ב־1972. שאלת הריבונות עצמה נותרה שנויה במחלוקת.

באפריל 2012 הודיע מושל טוקיו שינטארו אישיהארה (Shintarō Ishihara) על כוונתו לרכוש חלק מן האיים מבעליהם הפרטיים. ממשלת ראש הממשלה יושיהיקו נודה (Yoshihiko Noda), שחששה כנראה שמהלך של אישיהארה יהיה פרובוקטיבי יותר, רכשה שלושה מהם בספטמבר 2012. המהלך עורר הפגנות אנטי־יפניות נרחבות בסין ופגע גם בפעילותם של עסקים יפניים במדינה.

בנובמבר 2013 הכריזה סין על אזור זיהוי הגנה אווירית (ADIZ) בים סין המזרחי, שכלל גם את המרחב מעל האיים. מאז הפך החיכוך סביבם כמעט לשגרה. לפי נתוני משרד החוץ היפני, בשנת 2024 נרשמו 39 מקרים של כניסת כלי שיט של משמר החופים הסיני למים הטריטוריאליים סביב האיים, ונוכחות סינית באזור הסמוך נרשמה במשך 355 ימים, שיא שנתי. במאי 2025 מחתה יפן לאחר שמסוק שהמריא מכלי שיט של משמר החופים הסיני חדר, לפי טוקיו, למרחב האווירי הטריטוריאלי סביב סנקאקו.[23]

בספר הלבן הביטחוני של 2025 מתאר משרד ההגנה היפני את מדיניות החוץ ואת הפעילות הצבאית של סין כאתגר אסטרטגי חסר תקדים ובעל החשיבות הגדולה ביותר לביטחון יפן.[24] חשוב להדגיש שזהו ניסוח המשקף את הערכתה הרשמית של ממשלת יפן, ולא קביעה ניטרלית באשר לכוונותיה של סין.

בשנות ה־2020 קיבל העימות ממד נוסף: טאיוואן. האיים הדרום־מערביים של יפן נמתחים בקשת לעבר טאיוואן, ויונאגוני נמצא במרחק של מעט יותר ממאה קילומטרים ממנה. עימות במצר טאיוואן אינו אפוא אירוע מרוחק מבחינת טוקיו. הוא עלול להשפיע על שטחה של יפן, על נתיבי השיט שלה ועל הבסיסים האמריקניים שבתחומה.

עם זאת, יחסי יפן וסין אינם רק עימות. שתי הכלכלות קשורות זו בזו במסחר, השקעות ושרשראות אספקה. דווקא הפער בין התלות הכלכלית לבין החשדנות הביטחונית הוא אחד המאפיינים המרכזיים של היחסים ביניהן.

ליפן יש גם מחלוקת טריטוריאלית עם דרום קוריאה סביב קבוצת האיים המכונה ביפן טקשימה (Takeshima) ובקוריאה דוקדו (Dokdo), המוחזקת בפועל בידי דרום קוריאה. גם במקרה הזה זיכרון השלטון הקולוניאלי היפני בקוריאה הופך מחלוקת טריטוריאלית קטנה יחסית לסוגיה בעלת מטען לאומי גדול.

צפון קוריאה והאיום הטילי

אם סין היא האתגר האסטרטגי הרחב, צפון קוריאה היא איום צבאי ישיר ומוחשי יותר. פיונגיאנג פיתחה מגוון של טילים בליסטיים, וטילים צפון קוריאניים אף חלפו בעבר מעל שטח יפן. לכך מצטרפת תוכנית הגרעין. לפי הערכת משרד ההגנה היפני, צפון קוריאה מחזיקה מבחינה טכנולוגית ביכולת לתקוף את יפן באמצעות טילים בליסטיים הנושאים נשק גרעיני.[25]

מבחינת מתכנני הביטחון בטוקיו, הבעיה אינה רק כיצד ליירט טיל שכבר שוגר. ככל שמספר הטילים גדל וככל שהם נעשים מהירים, מדויקים ומתמרנים יותר, עולה השאלה אם מערכת המבוססת רק על הגנה מפני טילים יכולה להספיק. מכאן צמח חלק מן ההיגיון שמאחורי רכישת יכולת מתקפת נגד: לא להסתפק בניסיון ליירט כל טיל, אלא להיות מסוגלים, לאחר שנוצר מצב העומד בתנאים החוקתיים להפעלת כוח, לפגוע גם במקורות שמהם נמשכת ההתקפה.

רוסיה, אוקראינה והשינוי בתפיסה היפנית

הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 הייתה נקודת מפנה נוספת. במשך שנים ניסה אבה לשפר את היחסים עם ולדימיר פוטין, בין היתר בתקווה להגיע להסדר סביב האיים הדרומיים של שרשרת קוריל, המכונים ביפן הטריטוריות הצפוניות. המלחמה באוקראינה מוטטה במידה רבה את האסטרטגיה הזאת. יפן הצטרפה לסנקציות על רוסיה ותמכה באוקראינה.[26]

חשובה אף יותר הייתה המסקנה האסטרטגית. מבחינת טוקיו, הפלישה הוכיחה שתלות כלכלית וקשרים דיפלומטיים אינם בהכרח מונעים ממעצמה לנסות לשנות גבולות בכוח. במסמכים היפניים נוצר מאז קשר מפורש בין המלחמה באירופה לבין החשש מניסיונות לשנות את הסטטוס קוו בכוח במזרח אסיה.[27] מכאן גם החשש שהלקח של אוקראינה עלול להיות רלוונטי לטאיוואן ולמרחב הימי הסובב את יפן.

שיקום לאומי

במאמר המקורי הוצע לקרוא את השינויים ביפן באמצעות מודל הדורות של ויליאם שטראוס וניל האו. המודל מחלק את ההיסטוריה למחזור של בנייה, התעוררות, התרה ומשבר. הוא יכול לשמש כמטפורה מעניינת לתיאור המעבר מן השיקום שלאחר 1945, דרך השגשוג, המשבר הכלכלי של שנות ה־90 והחרדה של המאה ה־21. עם זאת, אין להתייחס אליו כתיאוריה היסטורית מוכחת. המודל לא זכה לקבלה רחבה במחקר האקדמי והניסיון להחילו על יפן הוא לכל היותר כלי פרשני.

מועיל יותר לראות בשיקום הלאומי תוצאה של כמה תהליכים החופפים זה לזה: זיכרון התבוסה, הירידה היחסית בעוצמתה הכלכלית של יפן, המשבר הדמוגרפי, עלייתה של סין, האיום הצפון קוריאני והתחושה שסדר העולם שעליו נשענה יפן מאז 1945 נעשה פחות יציב. אבה הצליח לחבר את כל אלה לסיפור פוליטי אחד: יפן צריכה לחזור ולהיות מסוגלת לפעול.

שינוי החוקה הפציפיסטית

ב־3 במאי 1947, פחות משנתיים לאחר הכניעה, נכנסה לתוקף חוקת יפן החדשה. טיוטת היסוד שלה נוסחה בתקופת הכיבוש בהשפעה מכרעת של מטה הכיבוש האמריקני, אך החוקה נדונה, שונתה ואושרה במוסדות היפניים. לכן הניסוח שלפיו האמריקנים פשוט “הכתיבו” ליפן חוקה מחמיץ חלק מן התהליך המורכב.

סעיף 9 הוא הסעיף המפורסם ביותר בחוקה. יפן מוותרת בו על מלחמה כזכות ריבונית ועל איום או שימוש בכוח כאמצעי ליישוב סכסוכים בינלאומיים. אלא שהמלחמה הקרה שינתה במהירות את המציאות. ב־1954 הוקמו כוחות ההגנה העצמית (Japan Self-Defense Forces). בניגוד לטענה שהופיעה בעבר, לא נקבע אז איסור על קיומו של פיקוד לאומי אחד מתוך כוונה למנוע השתלטות צבאית. זהו ניסוח שאין לו בסיס היסטורי מוצק ולכן הושמט מן הגרסה הנוכחית.

במשך עשרות שנים הטילה יפן על עצמה מגבלות נוספות. היא נמנעה מיכולות התקפיות מובהקות, שמרה על הוצאה ביטחונית נמוכה יחסית והסתמכה על ארצות הברית להרתעה אסטרטגית. ממשלות יפן פירשו במשך שנים את החוקה כמאפשרת הגנה עצמית אינדיבידואלית אך לא הפעלה של הזכות להגנה עצמית קולקטיבית.

החלטת הקבינט של יולי 2014 והחקיקה הביטחונית של 2015 שינו את הפרשנות הזאת. הן אפשרו שימוש מוגבל בהגנה עצמית קולקטיבית בשלושה תנאים מחמירים.[28] סעיף 9 עצמו לא השתנה. זהו הבדל חשוב, משום שהמהפכה הביטחונית של יפן מתרחשת עד כה במידה רבה באמצעות פרשנות, חקיקה ומדיניות, ולא באמצעות מחיקת הסעיף הפציפיסטי מן החוקה.

2022: המפנה האסטרטגי

השינוי הגדול ביותר לאחר תקופת אבה התרחש תחת ראש הממשלה פומיו קישידה (Fumio Kishida). ב־16 בדצמבר 2022 אימצה ממשלתו שלושה מסמכים: אסטרטגיית הביטחון הלאומי, אסטרטגיית ההגנה הלאומית ותוכנית בניין הכוח.[29] שלושת המסמכים יצרו יחד מסגרת חדשה למדיניות הביטחון של יפן. חוקרים אחדים רואים בהם שינוי יסודי מן המדיניות שהגבילה במשך עשורים את תפקידה הצבאי של המדינה.[30]

המסמכים קבעו כי יפן תחזק באופן יסודי את יכולות ההגנה שלה ותפתח יכולות מתקפת נגד (Counterstrike Capabilities). המונח חשוב. יפן אינה מגדירה זאת כזכות לבצע מלחמת מנע נגד מדינה שעשויה לתקוף אותה בעתיד. העמדה הרשמית היא שיכולת מתקפת הנגד תופעל רק במסגרת הזכות להגנה עצמית וכאשר התקפה כבר יצרה מצב העומד בתנאים החוקתיים להפעלת כוח.

ובכל זאת, מדובר בשינוי עמוק. במשך עשרות שנים נשענה חלוקת העבודה בברית האמריקנית־יפנית על ההנחה שיפן היא בעיקר המגן ואילו ארצות הברית מחזיקה בחרב, כלומר ביכולת לתקוף מטרות מרוחקות. כאשר יפן עצמה רוכשת טילים המסוגלים לפגוע במטרות בטווח של מאות ואלפי קילומטרים, הגבול הזה נעשה מטושטש יותר.

יכולת מתקפת נגד והטומהוק

לשם כך מפתחת יפן גרסאות ארוכות טווח של הטיל היפני Type 12 ורוכשת מערכות נוספות, ובהן טילי שיוט אמריקניים מסוג טומהוק (Tomahawk). תוכנית הרכש המקורית שונתה כדי להקדים את קליטת חלק מטילי Tomahawk Block IV לשנת הכספים 2025.[31] תוכנית התקציב לשנת 2026 כוללת גם טילים לשיגור מצוללות, Hyper Velocity Gliding Projectile, מערכות היפרסוניות וטילי JSM ו־JASSM.[32]

במרץ 2026 קיבל המהלך ממד מעשי. המשחתת צ’וֹקַאי (JS Chōkai) השלימה בארצות הברית את ההתאמות ואת אימוני הצוות וקיבלה יכולת לשגר טילי טומהוק. ב־29 ביולי 2026, בסיוע הצי האמריקני, ביצעה המשחתת ניסוי ירי חי באוקיינוס השקט. משרד ההגנה היפני הודיע כי הניסוי אישר הן את יכולת הספינה לשגר בפועל את הטיל והן את כשירות הצוות.[33] בכך עברה יכולת התקיפה מנגד של יפן משלב של תוכניות ורכש לשלב של יכולת צבאית מוחשית.

השינוי אינו מתמצה בטילים. תוכנית בניין הכוח לשנים 2023–2027 קבעה מסגרת של כ־43 טריליון ין לחיזוק היכולות הביטחוניות.[34] יפן משקיעה במלאי תחמושת, בהקשחת בסיסים, בהגנה אווירית וטילית, בסייבר, בחלל, במודיעין, במערכות בלתי מאוישות וביכולת להעביר במהירות כוחות אל האיים הדרום־מערביים.

פיקוד צבאי חדש

שינוי חשוב נוסף התרחש במרץ 2025, עם הקמת פיקוד המבצעים המשולב של כוחות ההגנה העצמית (Japan Joint Operations Command). מפקדו מרכז, בכפוף לשר ההגנה, את הפעלת כוחות היבשה, הים והאוויר מן השגרה ועד למצבי חירום.[35] משמעותו של השינוי אינה רק ארגונית. צבא מודרני נדרש לפעול במקביל ביבשה, בים, באוויר, בחלל ובסייבר. הפיקוד החדש נועד לאפשר ליפן לנהל מערכה משולבת ולתאם אותה באופן יעיל יותר עם הכוחות האמריקניים.

זהו גם תיקון של אחת הקביעות שהופיעו במאמר המקורי. יפן לא נמנעה במשך עשרות שנים מפיקוד מרכזי משום שהחוקה אסרה עליו. המבנה המבוזר היה תוצאה של התפתחות מוסדית מורכבת. הקמת הפיקוד המשולב ב־2025 היא חידוש משמעותי, אך אין לראות בה ביטול של איסור חוקתי ישן שלא התקיים.

הברית עם ארצות הברית ורשת השותפויות

למרות ההתחמשות, יפן אינה מבקשת להחליף את הברית עם ארצות הברית אלא לחזק אותה. מאז ראשית שנות ה־50 הברית האמריקנית־יפנית היא הבסיס לביטחון יפן. ארצות הברית מחזיקה כוחות גדולים ביפן ומעניקה לה מטרייה גרעינית. בעבר נהוג היה לתאר את חלוקת העבודה כך: יפן היא המגן וארצות הברית היא החרב. רכישת יכולות מתקפת הנגד משנה בהדרגה את החלוקה הזאת.

יפן אינה הופכת לעצמאית מבחינה אסטרטגית, אך היא מקבלת על עצמה חלק גדול יותר מן האחריות להגנתה. במקביל היא בונה רשת של שותפויות ביטחוניות עם אוסטרליה, בריטניה, הפיליפינים ומדינות נוספות. המערכת הזאת אינה נאט”ו אסייתי, אלא רשת של שותפויות חופפות סביב ארצות הברית וסביב הרעיון של אינדו־פסיפיק חופשי ופתוח.

מאבה לקישידה, אישיבה וטקאיצ’י

אחת המסקנות החשובות במבט משנת 2026 היא שהשינוי הביטחוני כבר אינו תלוי באבה. אבה פרש ב־2020. אחריו כיהנו יושיהידה סוגה (Yoshihide Suga), פומיו קישידה, שיגרו אישיבה (Shigeru Ishiba), ומאוקטובר 2025 סנאאה טקאיצ’י (Sanae Takaichi), האישה הראשונה בתולדות יפן שכיהנה כראש ממשלה.[36]

טקאיצ’י משתייכת לאגף השמרני של המפלגה הליברלית־דמוקרטית ונחשבת קרובה מבחינה רעיונית למורשתו של אבה. בספטמבר 2026 הודיעה כי שלושת מסמכי הביטחון של 2022 יעודכנו עד סוף השנה. היא הצביעה על השינוי באופי המלחמה, על התפתחות הבינה המלאכותית, על שימוש נרחב במערכות בלתי מאוישות ועל הצורך להיערך לעימותים ממושכים.[37] עצם העובדה שאסטרטגיה שנחשבה לנקודת מפנה ב־2022 כבר עומדת לעדכון ב־2026 ממחישה את קצב השינוי.

כוחנות כלפי פנים

כבר בתקופת אבה התעורר החשש שהשינוי הביטחוני ילווה בצמצום מרחב הביקורת. בדצמבר 2013 העבירה ממשלתו את חוק סודות המדינה המיוחדים. החוק נכנס לתוקף בדצמבר 2014 והחמיר את הענישה על עובדי ציבור המדליפים מידע המוגדר סוד מדינה. מבקרי החוק טענו שהגדרותיו רחבות מדי ועלולות לפגוע בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת. עיתונאים, משפטנים, אנשי אקדמיה וסופרים התנגדו לו.

המחלוקת הזכירה ליפנים מבוגרים יותר ויכוחים קודמים על מדיניות ביטחון. גם סבו של אבה, קישי, נתקל ב־1960 במחאה ציבורית עצומה סביב חידוש אמנת הביטחון עם ארצות הברית. לא רק תוכן ההחלטה עורר התנגדות, אלא גם האופן שבו הממשלה ניצלה את הרוב הפרלמנטרי כדי להעביר אותה.

השאלה הזאת נותרה רלוונטית. התחזקות מערכת הביטחון, הרחבת תחומי הסודיות, ביטחון כלכלי, מודיעין וסייבר מחייבים מנגנוני פיקוח דמוקרטיים חזקים. עם זאת, השוואה ישירה ליפן של שנות ה־30 תהיה מטעה. יפן של 2026 היא דמוקרטיה תחרותית. הצבא כפוף לשלטון אזרחי, קיימת אופוזיציה, קיימת תקשורת ביקורתית, פועלים בתי משפט ומתקיימת חברה אזרחית פעילה. אין לצבא אוטונומיה פוליטית מן הסוג שאפיין את יפן הקיסרית ואין אידאולוגיה רשמית המצדיקה כיבוש של עמים אחרים. לכן עצם הגידול בתקציב הביטחון אינו מוכיח חזרה למיליטריזם.

אז האם המיליטריזם היפני אכן גואה?

כאשר נכתב מאמר זה לראשונה, השאלה הייתה במידה רבה תחזית: האם אבה יצליח לשנות את יפן? בשנת 2026 אפשר כבר לתת תשובה חלקית. יפן השתנתה. היא מוציאה הרבה יותר על ביטחון, רוכשת טילים ארוכי טווח, בונה יכולות מתקפת נגד, הקימה פיקוד מבצעי משולב, מחזקת את מערך ההגנה על האיים הדרום־מערביים, מעמיקה את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ועם שותפות נוספות ומשקיעה בסייבר, בחלל, בבינה מלאכותית, במערכות בלתי מאוישות ובמלאי תחמושת.

אבל מכאן לא נובע בהכרח שיפן חוזרת למיליטריזם. המיליטריזם של שנות ה־30 לא התבטא רק בצבא חזק. הוא היה מערכת פוליטית ואידאולוגית שבה לצבא הייתה אוטונומיה נרחבת, הלאומנות הקיסרית קיבלה ממדים דתיים, ההתפשטות הטריטוריאלית הוצגה כייעוד היסטורי והאלימות נתפסה ככלי לגיטימי לעיצוב מחדש של אסיה.

כאן חוזרים פוג’י ויסוקוני אל הדיון. ההיסטוריה של פוג’י מלמדת שהגבול בין פטריוטיות, דת ולאומנות אינו תמיד חד. ההר היה קדוש מאות שנים לפני המיליטריזם והיה נושא לשירה ולאמנות הרבה לפני שהופיע מאחורי חיילים וטנקים. אבל כאשר המדינה נזקקה לסמל שיאחד את האזרחים סביב הקיסר והמלחמה, היא לא המציאה סמל חדש. היא נטלה את אחד הסמלים העתיקים והאהובים ביותר של יפן והעניקה לו משמעות פוליטית חדשה.

יסוקוני מחדד את השאלה מזווית אחרת. הוא אינו סמל טבע קדום שהמדינה ניכסה, אלא מוסד שנוצר בתקופת בנייתה של המדינה המודרנית ושבו המוות למען הקיסר והמדינה קיבל משמעות מקודשת. משום כך הוויכוח עליו נמשך גם שמונים שנה לאחר המלחמה.

אין לראות בכל הופעה של השינטו, הקיסר, הדגל או פוג’י סימן למיליטריזם. אבל גם אין להתעלם מן העובדה שסמלים אלה שימשו בעבר לבניית מערכת לאומית שבה המדינה, הדת והצבא הזינו זה את זה. השאלה החשובה אינה עוד אם יפן נעשית חזקה יותר מבחינה צבאית. על כך כבר אין מחלוקת. השאלה היא איזו משמעות תעניק לעוצמה הזאת.

האם תישאר מדינה דמוקרטית ומרוסנת, המחזיקה בכוח צבאי משמעותי אך מפעילה אותו במסגרת בריתות, הרתעה, פיקוח אזרחי ומשפט בינלאומי? או שהתחזקות הכוח תלווה בשחיקה הדרגתית של חשבון הנפש ההיסטורי ובחזרה ללאומנות המציגה את העבר האימפריאלי באור סלחני יותר?

יפן שלאחר 1945 בנתה את עוצמתה דווקא באמצעות הוויתור על השאיפה להיות מעצמה צבאית. היא השקיעה את משאביה בתעשייה, בטכנולוגיה, בחינוך ובסחר והותירה לארצות הברית חלק גדול מן האחריות לביטחונה. שמונים שנה לאחר המלחמה, אותה עוצמה כלכלית וטכנולוגית מאפשרת לה לבנות מחדש יכולת צבאית משמעותית.

המעגל ההיסטורי אינו נסגר בכך שיפן חוזרת אל המקום שממנו יצאה. היא מגיעה אל נקודה חדשה. היא כבר אינה האימפריה הצבאית של המחצית הראשונה של המאה ה־20, אבל גם אינה עוד המדינה הפציפיסטית של המחצית השנייה שלו. יפן מגבשת מחדש את זהותה. השאלה אינה רק אם רוח מיליטריסטית מנשבת בה, אלא מהו טיבה של הרוח הזאת, לאן היא עשויה להוביל את יפן, ואילו מנגנונים פוליטיים, חוקתיים והיסטוריים יקבעו את גבולותיה.

ביליוגרפיה

הערות שוליים

[1] Ministry of Defense, Japan, Defense of Japan 2025, Tokyo, 2025, Part I. המסמך מציג את סין, צפון קוריאה ורוסיה כמרכיבים מרכזיים בהחמרת הסביבה הביטחונית של יפן.

[2] Government of Japan, National Security Strategy of Japan, 16 December 2022; Ministry of Defense, National Defense Strategy, 16 December 2022; Ministry of Defense, Defense Buildup Program, 16 December 2022.

[3] Christopher W. Hughes, “Japan’s ‘Three National Security Documents’ and Defense Capabilities: Reinforcing a Radical Military Trajectory,” The Journal of Japanese Studies, Vol. 50, No. 1, 2024, pp. 155–183; Christopher W. Hughes, Japan as a Global Military Power: New Capabilities, Alliance Integration, Bilateralism-Plus, Cambridge: Cambridge University Press, 2022.

[4] רעידת האדמה הגדולה של מזרח יפן התרחשה ב־11 במרץ 2011 מול חופי טוהוקו והגיעה למגניטודת מומנט 9.0. הצונאמי שבא בעקבותיה גרם לאסון בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה דאיצ’י. התאונה סווגה ברמה 7 בסולם הבינלאומי לאירועים גרעיניים ורדיולוגיים.

[5] Jennifer Lind, “The Enduring Challenges of History Issues,” in Takeo Hoshi and Phillip Y. Lipscy (eds.), The Political Economy of the Abe Government and Abenomics Reforms, Cambridge: Cambridge University Press, 2021, pp. 511–533.

[6] H. Byron Earhart, Mount Fuji: Icon of Japan, Columbia: University of South Carolina Press, 2011.

[7] H. Byron Earhart, Mount Fuji: Icon of Japan; Helen Hardacre, Shinto: A History, New York: Oxford University Press, 2017. פולחן פוג’י התפתח מתוך שילוב של מסורות דתיות שונות, ולכן אין להציגו כפולחן שינטו בלבד.

[8] Helen Hardacre, Shinto: A History, New York: Oxford University Press, 2017. המונח State Shintō משמש במחקר לתיאור המערכת המורכבת שקשרה בין המדינה המודרנית, מוסדות השינטו, הקיסר והטקס הציבורי.

[9] H. Byron Earhart, “Mount Fuji: Shield of War, Badge of Peace,” The Asia-Pacific Journal: Japan Focus, Vol. 9, Issue 20, No. 1, 2011. ארהרט מנתח את השימוש בדמות פוג’י בתעמולת המלחמה ואת המעבר לאחר 1945 מדימוי לאומי מגויס לסמל של שלום ויפן החדשה.

[10] Walter A. Skya, Japan’s Holy War: The Ideology of Radical Shinto Ultranationalism, Durham, NC: Duke University Press, 2009. ראו גם הדיון ב־Hakkō Ichiu ובשילוב שבין מיתולוגיה קיסרית, לאומנות והתפשטות אימפריאלית.

[11] Supreme Commander for the Allied Powers, “Abolition of Governmental Sponsorship, Support, Perpetuation, Control, and Dissemination of State Shinto,” 15 December 1945, הידועה כ־Shinto Directive.

[12] John Breen (ed.), Yasukuni, the War Dead and the Struggle for Japan’s Past, New York: Columbia University Press, 2008. המקדש נוסד ב־1869 בשם Tokyo Shōkonsha ושמו שונה ל־Yasukuni Jinja ב־1879.

[13] ארבעה עשר פושעי מלחמה מדרגה A הונצחו ביסוקוני ב־1978. עצם נוכחותם במקדש עומדת מאז במרכז המחלוקת הציבורית והדיפלומטית סביב ביקורי מנהיגים במקום.

[14] Government of Japan, Statement by Chief Cabinet Secretary Masaharu Gotoda on Official Visits to Yasukuni Shrine by the Prime Minister and Other State Ministers, August 1986. הממשלה הכירה במפורש בכך שהנצחת פושעי המלחמה מדרגה A גורמת לשכנותיה לפקפק ביחסה של יפן לעבר המלחמתי.

[15] Prime Minister Shinzo Abe, “Pledge for Everlasting Peace,” 26 December 2013. אבה הסביר כי מטרת ביקורו ביסוקוני הייתה לחלוק כבוד למתים ולהתחייב שיפן לא תצא שוב למלחמה, ולא לחלוק כבוד לפושעי המלחמה.

[16] Bank of Japan, Haruhiko Kuroda, “The Battle Against Deflation: The Evolution of Monetary Policy and Japan’s Experience,” Columbia University, 13 April 2016. הבנק מתאר את שלושת החצים של האבנומיקס ואת אימוץ יעד האינפלציה של שני אחוזים ב־2013.

[17] Statistics Bureau of Japan, Current Population Estimates as of October 1, 2024, Tokyo, published 14 April 2025. האוכלוסייה עמדה על 123.802 מיליון; בני 65 ומעלה היו 29.3 אחוזים מן האוכלוסייה.

[18] Marius B. Jansen, The Making of Modern Japan, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2000. משלחת איוואקורה יצאה מיפן בדצמבר 1871 ושבה ב־1873.

[19] Kosaku Yoshino, Cultural Nationalism in Contemporary Japan: A Sociological Enquiry, London and New York: Routledge, 1992.

[20] Peter N. Dale, The Myth of Japanese Uniqueness, London: Croom Helm, 1986; Shigeki Sato, “The Nihonjinron in Daily Practices: Yoshino’s ‘Bottom-up’ Approach to Nationalism,” Nations and Nationalism, 2019. ראו גם Ruth Benedict, The Chrysanthemum and the Sword: Patterns of Japanese Culture, Boston: Houghton Mifflin, 1946, כמקור קלאסי בעל השפעה רבה אך גם כמושא לביקורת מתודולוגית מאוחרת.

[21] Government of Japan, “Cabinet Decision on Development of Seamless Security Legislation to Ensure Japan’s Survival and Protect its People,” 1 July 2014; Ministry of Foreign Affairs, “Development of Security Legislation”; Adam P. Liff, “Policy by Other Means: Collective Self-Defense and the Politics of Japan’s Postwar Constitutional Reinterpretations,” National Bureau of Asian Research, 2017.

[22] Prime Minister’s Office of Japan, “Statement by Prime Minister Kishida on the Passing of Former Prime Minister ABE Shinzo,” 8 July 2022.

[23] Ministry of Foreign Affairs of Japan, Diplomatic Bluebook 2025, Tokyo, 2025. לפי הנתונים היפניים, בשנת 2024 נרשמו 39 חדירות של כלי שיט סיניים למים הטריטוריאליים סביב סנקאקו, ונוכחות באזור הסמוך נרשמה במשך 355 ימים. ראו גם Ministry of Foreign Affairs, “Protest regarding the Intrusion of a China Coast Guard Vessel’s Helicopter into Japan’s Territorial Airspace,” 3 May 2025.

[24] Ministry of Defense, Defense of Japan 2025. המסמך מתאר את מדיניות החוץ והפעילות הצבאית של סין כאתגר אסטרטגי חסר תקדים ובעל החשיבות הגדולה ביותר לביטחון יפן. הניסוח משקף את עמדת ממשלת יפן ולא קביעה ניטרלית על כוונותיה של סין.

[25] Ministry of Defense, Defense of Japan 2025, section on North Korea. לפי הערכת המשרד, צפון קוריאה מחזיקה מבחינה טכנולוגית ביכולת לתקוף את יפן באמצעות טילים בליסטיים הנושאים נשק גרעיני.

[26] Ministry of Foreign Affairs of Japan, “Measures based on the Foreign Exchange and Foreign Trade Act regarding the Situation surrounding Ukraine”; Ministry of Foreign Affairs, Diplomatic Bluebook 2025.

[27] Ministry of Foreign Affairs of Japan, Diplomatic Bluebook 2025, Chapter 1. במסמכים יפניים מודגש כי התוקפנות הרוסית באוקראינה וניסיונות לשנות את הסטטוס קוו בכוח במזרח אסיה מציבים אתגר לסדר הבינלאומי המבוסס על שלטון החוק.

[28] Adam P. Liff, “Policy by Other Means,” 2017. ליף מראה כי החלטת הקבינט של 2014 הפכה פרשנות חוקתית שהתקיימה במשך כשישה עשורים ואפשרה הפעלה מוגבלת של הגנה עצמית קולקטיבית. ראו גם Jaemin Lee, “Collective Self-Defense or Collective Security? Japan’s Reinterpretation of Article 9,” Journal of East Asia & International Law, Vol. 8, No. 2, 2015, pp. 373–392.

[29] Government of Japan, National Security Strategy of Japan; Ministry of Defense, National Defense Strategy; Ministry of Defense, Defense Buildup Program, 16 December 2022.

[30] Christopher W. Hughes, “Japan’s ‘Three National Security Documents’ and Defense Capabilities,” The Journal of Japanese Studies, Vol. 50, No. 1, 2024, pp. 155–183.

[31] Ministry of Defense, Defense of Japan 2025, section on Stand-off Defense Capabilities. תוכנית הרכישה המקורית של טילי Tomahawk Block V לשנות הכספים 2026–2027 שונתה, וחלק מן הכמות הוחלף ב־Block IV כדי להתחיל ברכישה בשנת הכספים 2025.

[32] Ministry of Defense, Japan, FY2026 Budget: Major Projects, 2026. התקציב כולל בין היתר גרסאות משופרות של Type 12, טילים לשיגור מצוללות, Hyper Velocity Gliding Projectile, טילים היפרסוניים, JSM ו־JASSM.

[33] Ministry of Defense, Japan, “Acquisition of Tomahawk Launch Capability by JS Chōkai,” 27 March 2026; Ministry of Defense, “Live-fire Test of Tomahawk Missile by JS Chōkai,” 30 July 2026. המשחתת השלימה את ההתאמות ואת אימוני הצוות ב־27 במרץ 2026, וב־29 ביולי ביצעה באוקיינוס השקט, בסיוע הצי האמריקני, ניסוי ירי חי. משרד ההגנה הודיע כי הניסוי אישר את יכולת השיגור ואת כשירות הצוות.

[34] Ministry of Defense, Defense Buildup Program, Section XIII. המסגרת שנקבעה לחמש השנים 2023–2027 היא כ־43 טריליון ין; היקף החוזים החדשים במסגרת התוכנית נקבע בכ־43.5 טריליון ין.

[35] Ministry of Defense, Japan, materials on the Japan Joint Operations Command, 2025. הפיקוד הוקם במרץ 2025 ומפקדו מרכז, בכפוף לשר ההגנה, את הפעלת יחידות כוחות ההגנה מן השגרה ועד למצבי חירום.

[36] Prime Minister’s Office of Japan, “Designation of the Prime Minister,” 21 October 2025; “Designation of the Prime Minister,” 18 February 2026. טקאיצ’י הייתה לראש הממשלה ה־104 ולאחר מכן לראש הממשלה ה־105 במניין הרשמי, משום שכל כהונה חדשה נספרת בנפרד.

[37] Prime Minister’s Office of Japan, “Address by Prime Minister TAKAICHI Sanae at the Meeting of the Ministry of Defense and Self-Defense Force Command Personnel,” 2 September 2026. טקאיצ’י הודיעה כי שלושת המסמכים האסטרטגיים יעודכנו עד סוף 2026 והדגישה את השינוי המהיר באופי המלחמה, לרבות בינה מלאכותית, מערכות בלתי מאוישות והיערכות לעימותים ממושכים.