הזאב

כתב: גילי חסקין; 05-07-2025

מאמר זה רלוונטי לטיול בקנדה, אלסקה, הודו, אירופה, ארץ ישראל ועוד

זאב מצוי או זאב אפור (שם מדעי: Canis lupus) הוא מין טורף בסוג "כלב" שבסדרת הטורפים, אבי כלב הבית. זהו בעל החיים הגדול ביותר במשפחת הכלביים. הזאבים בעלי תפוצה גאוגרפית רחבה ביותר ברחבי האזור ההולארקטי[1], לאורך אמריקה הצפונית ואירואסיה. הם חיים בלהקות הנודדות יחד בחיפושם אחרי טרף.

אנטומיה

משקלו של זאב מצוי בין 23 ל-80 ק"ג, ואורכו בסביבות מטר עד מטר וחצי, עם זנב באורך של כשליש מגופו.

תת-המינים הגדולים ביותר הם זאב צפון-מערבי וזאב אירואסייתי. הזכרים גדולים מהנקבות; לנקבות יש חוטם ומצח צרים יותר, צוואר דק יותר, רגליים קצרות יותר וכתפיים מסיביות פחות מאשר לזכרים. לכפות רגליהם הקדמיות יש חמש אצבעות, ואילו לכפות רגליהם האחוריות יש ארבע אצבעות.

גופו של הזאב המצוי בנוי לריצה ארוכת טווח, עם בית חזה קטן למדי ועם שרירי גב ורגליים חזקים. זאבים יכולים לרוץ מרחקים גדולים וכפות הרגליים הרחבות שלהם מתאימות למרדפים אחר טרפם בשלג. זנבו של הזאב שמוט ואפו בהיר.

לזאב יש בדרך כלל עיניים זהובות-צהובות. צבעם נע מאפור לאפור חום, אך יכול להשתנות ולהיות לבן, אדמדם, חום ושחור. במקומות בהם האדמה מכוסה שלג, זאבים שצבעם לבן נפוצים יותר. זאבים מצויים זקנים מקבלים גוון אפרפר בפרוותם. בחלקיו התחתונים של גופו צבע פרוותו בהיר.  השוואה לקרוביו התן הזהוב והקויוט (Koyot) , הזאב גדול וכבד יותר, יש לו חוטם רחב יותר וזנב ארוך יותר. שיניו גדולות וחזקות ומותאמות לשבירת עצמות.

הזאב נבדל מן הכלב במראהו החיצוני:

רגליו ארוכות יותר, כפות רגליו גדולות יותר (בעיקר הקדמיות), בטנו נראית כהמשך ישר של החזה, לעומת בטנו של הכלב שהיא קטנה יותר. לסתותיו גדולות יותר.  חזהו של הזאב צר יותר, שכן רגליו הקדמיות מוטות יותר לפנים מרגליו הקדמיות של הכלב. הדבר מאפשר לזאב לפסוע פסיעות ארוכות יותר, לרוץ ריצה גמישה וקפיצית ולנשום נשימה יותר חופשית. גם גבם נטוי יותר וסל הצלעות שלהם יורד בחדות.

אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין כלב לזאב, הוא בלוטה קדם זנבית, על צד זנבו סמוך לבסיס שאינה נראית אצל כלבים .

זאבים נראים בדרך כלל מסיביים יותר מכלבים בעלי משקל זהה, בגלל נפח הפרווה הנוסף שלהם. פרוות הזאב עשויה משתי שכבות: השכבה החיצונית עשויה משערות קשות ששומרות ממים ולכלוך, והשכבה התחתונה עבה וצמרירית ושומרת חום. זאבים מחליפים את הפרווה שלהם פעמיים בשנה, במהלך האביב ובמהלך הסתיו. נקבות נוטות להיות בעלות פרוות חורף עבה יותר משל זכרים ופרוותן נשארת כזו לזמן ממושך יותר אל תוך האביב. פרוותם בדרך כלל בעלת כתמים אפורים.

האבולוציה של הזאב

הזאב המצוי (Canis lupus), אחד הטורפים האיקוניים והנפוצים בעולם, שייך למשפחת הכלביים (Canidae) ולסוג כלב (Canis). מקורו באב קדמון משותף שחי לפני כ-5–10 מיליון שנה. במסע אבולוציוני מרתק, הזאב התפתח לצד שינויי אקלים, נדידת יבשות והתפתחותם של מיני טרף גדולים — עד שהפך לא רק לטורף-על, אלא גם לאחד מבעלי החיים הראשונים שבויתו על ידי האדם.

1. ראשית משפחת הכלביים (Canidae)

המשפחה הופיעה בצפון אמריקה לפני כ־40 מיליון שנה, בתקופת האאוקן. אחד מנציגיה הקדומים היה ה־Prohesperocyon — יונק קטן בעל מבנה גולגולת דמוי כלב.

2. הופעת סוג Canis

סוג Canis (שכולל זאב, תן, קויוט וכלב הבית) התפתח לפני כ־3–4 מיליון שנה. הראשון שדמה לזאב המודרני היה ה־Canis lepophagus, שחי בצפון אמריקה. ככל הנראה, מין זה היה המקשר האבולוציוני בין קויוטים לזאבים — הוא כבר היה טורף גמיש ואופורטוניסטי, מותאם לרדיפה אחרי טרף[2].

3. הופעת Canis lupus

הזאב המצוי (Canis lupus) הופיע לפני כ־800,000–1,000,000 שנה, במהלך תקופת הפליסטוקן. מוצאו בצפון מזרח אסיה או צפון אמריקה, ככל הנראה מ־Canis mosbachensis.

זאב זה היה מותאם במיוחד לאקלים קר של עידן הקרח: פרווה צפופה, כפות רגליים רחבות, שיניים חזקות ומבנה גוף המאפשר ריצה למרחקים ארוכים.

באותה תקופה חי גם הזאב הנורא (Canis dirus) באמריקה, שהיה גדול וכבד יותר מהזאב המצוי, אך נכחד בסיום עידן הקרח.

הזאב המצוי התפשט במהירות ברחבי חצי הכדור הצפוני. גיוון בתי הגידול שלהם (טונדרה, מדבריות, יערות) הפך אותם למין מוצלח ביותר. הם פיתחו תת-מינים רבים – לפחות 30 תוארו, ביניהם:

1. הזאב האירואסייתי (Canis lupus lupus)
2. הזאב הצפון-מערבי (Canis lupus occidentalis)
3. הזאב הארקטי (Canis lupus arctos)
4. הזאב ההודי, הערבי, האיטלקי ועוד.

הזאב פיתח תכונות ששיפרו את סיכויי הישרדותו כטורף-על:

• מבנה גוף אתלטי לריצה מתמשכת ולרדיפה קבוצתית.
• תקשורת מפותחת: יללה, תנועות גוף, סימוני ריח – הכרחיים לציד ולהישרדות בלהקה.
• שיניים חזקות ושרירי לסת מותאמים לשבירת עצמות.
• גמישות אקולוגית: מסוגל לצוד טרף גדול או קטן, לחיות לבד או בלהקה, לאכול גם נבלות.

התפתחות תודעתית וחברתית:

הזאב חי במבנים היררכיים עם כללים מורכבים, ומציג תכונות כמו דאגה לגורים, נאמנות להקה ולמידה קוגניטיבית.

הזאב עבר תהליך אבולוציוני יוצא דופן שהקנה לו תכונות פיזיות, קוגניטיביות וחברתיות גבוהות. מסע זה כלל:

1. מעבר מטורף בודד לבעל חיים חברתי.
2. התאמות לאקלים קשה ולעונות משתנות.

התנהגות חברתית וטריטוריאלית.

הזאב הוא חיה חברתית, כאשר המבנה החברתי הבסיסי מורכב מזוג בעל יכולת רבייה ומצאצאיהם המתבגרים. להקה ממוצעת מכילה משפחה של בין 5 ל-11 פרטים (1–2 בוגרים, 3-6 צעירים ובין 1 ל-3 צעירים שגילם כשנה או שנתיים) או לפעמים שתיים או שלוש משפחות יחד. ידועות גם להקות גדולות שהכילו עד 42 פרטים. בתנאים אידיאליים ממליט הזוג הבוגר גור אחד בכל שנה, כאשר הצאצא נשאר עם הלהקה בין 10 ל-54 חודשים לפני עזיבתו. הסיבות לעזיבה כוללות את תחילת בגרותו המינית של הצאצא ותחרות עם הזוג הבוגר על מזון. המרחק שעובר הצאצא לאחר עזיבתו משתנה, כאשר חלקם נותרים בסביבת להקת ההורים וחלקם עשויים לנדוד למרחקים של מאות קילומטרים. להקה חדשה נוסדת בדרך כלל על ידי זכר ונקבה שעזבו את להקת ההורים ושאינם קרובי משפחה, הנודדים יחד בחיפוש אחר שטח פנוי מלהקות זאבים עוינות. רק לעיתים רחוקות מתקבלים זאבים זרים אל תוך להקה, כאשר הזאב ה"מאומץ" הוא בדרך כלל פרט לא בוגר (בגיל 1 עד 3 שנים) שאינו צפוי לקרוא תיגר על הזוג הבוגר מבחינת הזכות להתרבות. במקרים אחרים מתקבל זאב בודד בוגר אל תוך להקה על מנת להחליף בוגר שמת. בזמנים של שפע של טרף (כגון נדידה לשטח המחיה או עונת המלטות מרובות צאצאים של מפריסי פרסה) עשויות מספר להקות זאבים להתאחד באופן זמני.

הזאבים הם חיה טריטוריאלית מאוד, ובדרך כלל שומרת הלהקה על שטח מחיה גדול מהדרוש על מנת להבטיח אספקה סדירה של טרף. שטח הטריטוריה תלוי בכמות הטרף הזמינה ובגילם של גורי הלהקה, אשר יגדל באזורים בעלי כמות נמוכה של טרף או כאשר מגיעים הגורים לגיל שישה חודשים ואז יהיו צורכי התזונה שלהם שוות לאלה של הבוגרים. להקות זאבים נעות ללא הפסקה בחיפוש אחר טרף, ומכסות כ-9% מהטריטוריה שלהן בכל יום (ממוצע של כ-25 ק"מ ביום). לב הטריטוריה הוא שטח של כ-35 קמ"ר, ובו מבלה הלהקה כמחצית מזמנה. להקה תמנע מציד באזורי שוליים, מלבד בזמנים קשים, בשל החשש מהיתקלות קטלנית בלהקות יריבות.

להקת זאבים טיפוסית תישאר בשטחה ותעזוב את אזורי המחיה הקבועים שלה רק במקרים של מחסור חמור במזון.

זאבים מגינים על הטריטוריה שלהם מפני להקות יריבות באמצעות שילוב של סימון בחותם ריח, תקיפה ישירה ויללות (המשמשות לתקשורת). שימוש בחותם ריח נועד לפרסום הטריטוריה באמצעות הטלת שתן, עשיית צרכים וגירוד האדמה. חותמות ריח מושארים בדרך כלל במרווחים של כ-240 מטרים בכל שטחי הטריטוריה על נתיבי הליכה וצמתים הנמצאים בשימוש יומיומי. סימונים אלה יכולים להישאר פעילים במשך שבועיים עד שלושה, ובדרך כלל יושארו על גבי אבנים, סלעים, עצים או שלדים של בעלי חיים גדולים. קרבות על טריטוריה הם בין הגורמים העיקריים למוות, כאשר מחקר שנערך במינסוטה ובפארק הלאומי דנאלי (Denali) שבאלסקה הראה כי בין 14% ל-65% מכלל מקרי המוות נגרם כתוצאה מטריפה על ידי זאבים אחרים[3].

ציד

הזאבים הצפוניים הגדולים צדים בחברותה, בעיקר בחורף, תוך שיתוף פעולה ביניהם והצבת מארבים לטרף גדול, כגון האייל הקורא (Moose), שמשקלו יכול להגיע ל-800 ק"ג. זאבים לא צדים בכל יום.  בקיץ הם ניזונים מפרטים קטנים יותר. באזורים בהם השמיד האדם את חלק מחיות הבר, טורפים הזאבים גם חיות בית, מכאן היחס השלילי לזאב כפי שהוא משתקף באגדות.  ("מנהגו של עולם – זאבים הורגים עזים", בבא בתרא ט"ו ע"ב).

בכל שנה זאבים טורפים כ–65 אלף חיות משק ברחבי אירופה — רובם המכריע כבשים ועיזים.

הזאבים מסוגלים לבלוע נתחי בשר גדולים שהם מקיאים אח"כ אל חלל הפה, לועסים, בולעים, מקיאים וחוזר חלילה. זאבי צפון אמריקה אוכלים בממוצע 2.5 ק"ג בשר ליום, אך זאב גדול יכול לאכול עד 17 ק"ג בארוחה אחת. ארוחה של 10 ק"ג נעכלת ב-10 שעות.

המין הוא הטרוטופי[4] היות שניזון מפגרים נבלות, ותרכובות אורגניות מהסביבה[5].

הזאב המצוי הוא מין מפתח. דוגמה לכך אפשר לראות במישיגן בה הזאב האפור טורף את האיילים. עובדה אשר משפיעה באופן חיובי על גידול של עצים ביערות בוריאלים. לולא הזאבים, אוכלוסייתם של האיילים הייתה גדלה, ובכך מדכאת את גדילתם של עצי האשוח. גדילת האשוח היה מפוקח על ידי האיילים; וצפיפותם הייתה תחת שליטם של הזאבים[6].

זאבים חיים בעדרים המונים עד 24 פרטים, אם כי רוב החבורות מונות רק 4-8 פרטים. הלהקה חיה בתחום מחייה רחב ידיים ששטחו נע בדרך כלל בין 80 ל-500 קמ"ר, אך יכול להגיע גם ל-1000 קמ"ר. הזאבים באלסקה נעים למרחק של 70 ק"מ בממוצע ליום, בחיפוש אחרי מזון, במהירות ממוצעת של 8 קמ"ש. הזכרים אינם תוקפים נקבות או גורים בלהקה. הסולם החברתי נשמר על ידי ביצוע "קרבות טקסיים" בהם ממלא אחד את תפקיד הזאב הדומיננטי והאחר את הזאב הנחות. תפקיד הקרבות הוא לבסס את ההיררכיה בלהקה. במקרים נדירים מסתיים הקרב בהריגה.

תקיפת בני אדם

תקיפת זאבים נגרמת, לרוב באזורים רחוקים מהציוויליזציה האנושית, בתדירות משתנה. בניגוד לדימוי הרווח בתרבות הפופולרית, נוטים הזאבים לרוב להתרחק מבני אדם, וגם פרטים שטרפו אנשים למאכל, לרוב ניצודו בידי פקחים או אפילו נכחדו מקומית. עם זאת ישנם מקומות בהם התרחשו תקיפות רבות של זאבים, בעיקר בצרפת בה התרחשו בין השנים 1200 ל-1920 כ-7,600 התקפות קטלניות. בעת המודרנית המספרים צנחו ביותר, אך עדיין התרחשו מספר תקיפות אנשים באירופה ורוסיה (עם מעל 8 הרוגים), אמריקה הצפונית (עם 3 הרוגים) ודרום אסיה, בה התרחשו כ-200 תקיפות קטלניות, הגבוהות ביותר בעת החדשה.  לפי מדד אחד, הרגו זאבים בין השנים 2002 ל-2020, 489 אנשים, כשרובם נהרגו מהכלבת בה חלה הזאב. עוד אנשים נהרגו עקב התגרות, אך 67 אנשים נפגעו מניסיונות ציד, שחלקם הצליחו[7].

להקות זאבים גדולות יכולות לטרוף גם בעלי חיים גדולים מהם בהרבה כמו ביזונים, כך שאנשים הנקרים בדרכם (בעיקר בחורפים קשים) יכולים להיטרף במהירות. זאבים בודדים יימנעו מתקיפה, למעט של ילדים או חולים. בהודו לעיתים זאבים נכנסו לערים והרימו ילדים בלסתות, ברחו איתם מהעיר ורק אז הרגו אותם. ישנם שני סוגי תקיפות ציד: "חקירות" ו"חיסולים". בחקירות הזאב ינסה לבדוק את הטרף בנשיכה חלשה יחסית (בדומה לציד של מספר כרישים), מבלי לנסות להרוג את הטרף. לעומתם בחיסולים הזאב מנסה להרוג את טרפו במהירות, לרוב בנשיכת הפנים או הגרון. להקה גדולה עלולה להתחיל לטרוף את האדם עוד לפני שמת.

מאחר שהזאבים תוקפים רק לעיתים נדירות קשה לחזות מתי יתקוף הזאב. עם זאת זאבים שלמדו לצוד אנשים יחזרו על כך ואף ילמדו את גוריהם או את שאר להקתם לצוד אנשים, כך שלרוב ציידים נשלחים להרוג זאבים כאלה.

רעשים, אורות מהבהבים וכלבי שמירה יעזרו להרחיק זאבים. ציידים עם שלל ציד יכולים למשוך זאבים בריח הציד, כך שעדיף לכסות או להחביא אותו.

אדם שמותקף יכול להרתיע זאבים באמצעות הנפת ידיים נמרצת וצעקות, שאולי יבריחו את הזאב. טיפוס על עצים גם יעצור תקיפה מאחר שזאבים אינם יודעים לטפס. התקיפה של זאבים בגודל מלא (43 עד 45 ק"ג) מספיק חזקה כדי להרוג אך פגיעה בפני הזאב יכולה לעיתים לעצור תקיפה.

תחום המחייה

מסומן על ידי הטלת שתן, הטלת צואה על עצמים בולטים ועל ידי קריאות רמות. היללה המשמשת גם כאמצעי תקשורת, נמשכת כחצי דקה ונשמעת בתחום של כ-100 קמ"ר. זאבים נוהגים להתאסף ללהקה באמצעות היללות. הדחף לענות ליללה גדול מאד. זאב ששומע יללה חייב לענות. לזאבים כושר מפותח לתקשורת הדדית. הדבר נעשה באמצעות צלילי קול, תנוחות גוף, הבעות פנים, תנועות זנב ואוזניים. מבחינה זאת ומבחינת הארגון החברתי הם נחשבים למאד מפותחים. יש המשווים את ארגונם החברתי של הזאבים לזה של האדם הקדמון.

רבייה:

בלהקה יש נקבה דומיננטית אחת השולטת בשאר הנקבות וזכר דומיננטי השולט בזכרים. בדרך כלל רק הזוג השליט בלהקה מתרבה . לפני ההזדווגות חופרת האם מאורה בה תגדל את גוריה. הם מזדווגים בדרך כלל בין פברואר למאי. הזאבים, בניגוד לכלבים, מזדווגים רק אחת לשנה.  בעונת הייחום מתייחמת כרגיל רק הנקבה הדומיננטית. אם נקבה אחרת נכנסת לייחום היא מותקפת על ידי הדומיננטית ואם היא מתעברת גוריה נטרפים. ההיריון נמשך 63 יום. ההמלטה מתבצעת במחילה אותה כורים שני ההורים. .

במהלך ההמלטה ייוולדו בין 1 ל-14 גורים, והמספר הממוצע של גורים בשגר אחד הוא בין ארבעה גורים לשישה. הגורים נולדים עם עיניים סגורות ואוזניים אטומות כשמשקלם הוא כחצי ק"ג. הם תלויים לחלוטין באמם. הגורים פותחים את עיניהם בגיל 10-12 יום. בהגיעם לגיל חודש ימים ההורים מתחילים להזינם במזון המובא בפה או מוקא מהקיבה.

לאחר מספר ימים הגורים מסוגלים לפקוח את עיניהם. רק מעטים מהם שורדים את החורף הראשון.  60%  מהגורים מתים תוך מחצית השנה הראשונה לחייהם.  הגורים בארץ ישראל מלווים את ההורים כשנה. בארצות הצפוניות עד ארבע שנים. מגיעים לבגרות מינית בגיל 2-3 שנים.

הזאב המצוי חי 6–9 שנים בטבע, ובשבי הוא עשוי לחיות עד גיל 16 שנה.

מוצא הכלב – ביות הזאב

כלב הבית (Canis lupus familiaris) הוא תת־מין מבוית של הזאב המצוי.

יש הסכמה רחבה שהביות החל לפני כ־15,000–30,000 שנה, כנראה במזרח אסיה או במזרח התיכון.  הביות התרחש כאשר זאבים החלו להתקרב למחנות אדם ולחיות בסביבתם — בהתחלה כאוכלי נבלות, ואט-אט כשותפים לציד.

האדם בחר, באופן לא מודע או מודע, זאבים פחות תוקפניים, וכך נוצרו בהדרגה קווי תורשה שהובילו לכלב הבית.

הביות הביא לשינויים חדים:

• גודל קטן יותר.
• פנים קצרות ומצח רחב יותר.
• מבנה שיניים מותאם לתזונה מגוונת יותר.
• פחות פחדנות ויותר סוציאליות כלפי האדם.

גנטיקה מולקולרית הראתה כי כלבים של היום הם צאצאים של אוכלוסיות זאבים שנכחדו, ולכן אין "זאב אחד" שאפשר להצביע עליו כעל אביהם הישיר[8].

זאב ואדם:

במקרא

• ”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ז. בשל פסוק זה הזאב הוא סמלו של שבט בנימין)
• ”וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו')
• ”זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה'” (ספר ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק כ"ה)
• ”עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם”(ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק ו')
• ”שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע” (ספר יחזקאל, פרק כ"ב, פסוק כ"ז)
• ”וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל” (ספר חבקוק, פרק א', פסוק ח')
• ”שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר” (ספר צפניה, פרק ג', פסוק ג')
• בנוסף, "זאב" מוזכר בתנ"ך גם כשם פרטי של אחד ממנהיגי מדין שנלחמו בגדעון.

במיתולוגיה ובפולקלור האירופי

1. אחד הסיפורים המכוננים ביותר בתרבות האירופית הוא המיתוס של רומולוס ורמוס, האחים התאומים שייסדו את רומא. על פי האגדה, הם ננטשו כפעוטות ונסחפו בנהר הטיבר. זאבה (בלטינית: lupa) מצאה אותם, הניקה אותם וגידלה אותם במערה שבגבעת פלאטין.

הסיפור הפך לאחד מסמליה של רומא. הזאבה מתוארת כישות אימהית, מגוננת, פראית אך מיטיבה. זהו אחד המופעים החריגים בתרבות האירופית שבה הזאב מוצג כדמות חיובית ואפילו מקודשת.

במיתולוגיה הסקנדינבית, הזאב הוא אחד היצורים המסוכנים והמרשימים ביותר:

פנריר (Fenrir) — זאב מיתולוגי ענקי, בנו של האל לוקי, שאמור לבלוע את אודין, אבי האלים, ביום הראגנארוק (יום קץ העולם). פחד מפנריר גרם לאלים לאזוק אותו בשרשראות קסומות.

לצידו נזכרים גם שני זאבים נוספים:

סקול (Sköll) שרודף אחרי השמש,

האטי (Hati) שרודף אחרי הירח – ביטוי קוסמי לניגוד בין חושך לאור, ולמחזור הזמן.

הזאב במיתולוגיה הנורדית מסמל פראיות הרסנית, כוחות כאוטיים ואיום קיומי — אך גם עוצמה, גבורה וייעוד בלתי נמנע.

בימי הביניים, ובמיוחד באירופה הנוצרית, הזאב הפך לדימוי של פיתוי, סכנה, ואיום מוסרי:

כיפה אדומה (Le Petit Chaperon Rouge): הסיפור המפורסם מימי הביניים (בעיקר בגרסת שארל פרו ואחר כך האחים גרים) מציג את הזאב כטורף ערמומי שמפתה ילדה צעירה, מסמל סיכונים מיניים, מוסריים והתנהגות בלתי ראויה. בגרסאות מוקדמות הוא אף מתואר כמי שמתפשט ולובש את בגדי הסבתא – אלגוריה למתח מיני.

המיתוס של שלושת החזרזירים (The Three Little Pigs) הוא סיפור עם ידוע ממסורת אירופה, שנכתב ונפוץ באנגליה כבר במאה ה־19, אך מקורותיו עתיקים יותר[9]. הוא מגלם את המאבק הקלאסי בין התמימות/התמדה לבין הרשע והערמומיות — והזאב הוא המייצג העיקרי של הרוע בסיפור.

האיש־זאב (Werewolf) — מיתוס רווח באירופה המוקדמת, בעיקר בצפון וגרמניה, על אדם שהופך לזאב בליל ירח מלא. לעיתים מדובר בקללה, ולעיתים בפשע – הזאב מסמל את הפרא החבוי באדם, את הצד החייתי האפל. באירופה של המאות 16–18 נרשמו גם "משפטי אנשי־זאב" (בדומה למשפטי מכשפות), והם נחשבו לשותפים לשטן. באזורים כפריים התפשטו אמונות שאנשי זאב מסוגלים לפגוע בילדים או בבעלי חיים.

בכתבים נוצריים מימי הביניים, הזאב משמש רבות כמטפורה לשטן או ל"כופרים", בעיקר באמירות כמו:

“Beware of false prophets, who come to you in sheep's clothing, but inwardly they are ravening wolves” – הזהרה מזאבים בלבוש כבשים.

ב"פסוק הרועה הטוב" (יוחנן 10:12), הזאב מסמל את האויב המאיים על העדר, ולעיתים גם את היצר הרע.

למרות הדימוי השלילי, הזאב עורר גם הערצה במסורות עממיות:

נתפס כטורף חכם, אסטרטגי, בעל כוח הישרדות ותחושת משפחתיות חזקה.

אצל שבטים גרמאניים וקלטיים, זאבים שימשו כסמל ללוחמים אמיצים ופרועים.

בקרב הסלבים, ישנם סיפורים שבהם הופך אדם לזאב כדי להגן על כפרו — כמו גיבור טראגי.

אף שהאדם ביית את ידידו הטוב ביותר לפני יותר מ‑15 אלף שנה, הוא התייחס מאז ומתמיד לזאב כאל אויב והתגלמות הרוע.

מבחינות רבות, מוזר שדווקא הזאב נתפש בעיני האדם כחיה הרעה. דובים, הזוכים ליחסי ציבור אוהדים בהרבה, מסוכנים מהם. התחרות בין בני האדם לזאבים היא ככל הנראה מקור שנאה קמאית זו. מרגע שהחלו בני האדם לגדל בעלי חיים, התחרו בהם הזאבים באופן גלוי יותר מחיות אחרות. בקהילות המתפרנסות מגידול בעלי ארבע רגליים, זאבים ובני אדם אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת.

העידן הרומנטי (המאות 18–19) החל לשנות את היחס לזאבים: סופרים ומשוררים ראו בו סמל של חופש, אינסטינקט טבעי והתנגדות לתרבות הדכאנית.

הזאב בתרבות האירופית מהווה סמל דואלי: מצד אחד שטן, פרא, טורף אכזר ומפתה — מצד שני רוח טבעית, נאמנות, כוח חייתי וקסם פרוע. דימויו של הזאב חושף את יחסו המורכב של האדם לפרא שבתוכו ולעולם שמחוץ לציוויליזציה. לא בכדי חזרו זאבים גם לתודעה הציבורית עם עליית הרגישות הסביבתית והכמיהה לפרא שנשכח.

הנשיא תאודור (תדי) רוזוולט, שהיה חובב טבע וציד (משום כל מכונים דובים בחיבה :Thedi Bear(, החזיק בעמדות מורכבות כלפי טורפים גדולים כמו זאבים. מצד אחד, הוא נחשב לאבי שמירת הטבע האמריקאית והקים עשרות שמורות טבע, פארקים לאומיים ואזורי שימור. מצד שני, הוא האמין כי יש להגביל את מספרם של טורפים כמו זאבים, דובים ואריות הרים.

בכתביו — בעיקר בספרו "Hunting the Grisly and Other Sketches" משנת 1904 — כתב רוזוולט על הזאבים כך: “The wolf is a beast of waste and desolation.” כלומר: "הזאב הוא חיה של חורבן ושממה"[10].

הוא המשיך ותיאר את הזאב כיצור אכזרי: “Where the wolf trod, the game trails disappear.” "במקום בו דורך הזאב, נעלמים שבילי הציד".

במקום אחר: "The great gray wolf is a cruel, cowardly and treacherous beast.", "הזאב האפור הגדול הוא חיה אכזרית, פחדנית ובוגדנית.[11]"

רוזוולט ראה בזאב אויב של חיות הציד "הנאצלות" כמו איילים, ביזונים וצבאים. לכן, למרות חיבתו לטבע, הוא צידד בצידם ובהשמדתם של זאבים (כמו גם פומות ודובים) מתוך מטרה לשמר אוכלוסיות אחרות של בעלי חיים שראה כ"רצויות יותר".

ישנה סתירה מעניינת בגישתו: מצד אחד, הוא קידם שמירת טבע והכיר בערך הפראיות של השממה האמריקאית. מצד שני, הוא תמך בהכחדת טורפים עליונים מתוך ראייה אנתרופוצנטרית של שליטת האדם בטבע.

תדי רוזוולט לא שנא זאבים מתוך רוע, אלא מתוך השקפה נפוצה בזמנו: שהטבע צריך "תיקון" על ידי האדם, ושחיות מסוימות מזיקות לאיזון. היום, גישה זו נחשבת מיושנת מאוד, ומקרה ילוסטון מוכיח עד כמה טורפים עליונים חיוניים לאקולוגיה.

באמצע המאה ה‑20 המשוואה הזאת החלה להשתנות בעקבות התפנית ביחס לסביבה, שמתבטאת בחייו ובכתביו של אבי התנועה לשימור הסביבה של ארה"ב, אלדו ליאופולד (Aldo Leopold).

אבל לא רק פעילי סביבה שוקלים מחדש את גישתם, גם כלל הציבור. עם נדידת התושבים לערים, פינתה הגישה התועלתנית כלפי הטבע את מקומה לגישה הרומנטית. באמריקה, הצו הנושן של כיבוש אדמה מידיהם של עמים פראיים וחיות בר לא התקבל עוד בעין יפה.

בימינו, הזאב הפך לדמות חיובית בתרבות הפופולרית: מ"אחוזת וולף" ועד "משחקי הכס" — כיצור נאמן, חכם, ולעיתים גיבור טרגי.

הראיות המצטברות על הנזק לסביבה התגבשו לכלל תחושה שבשעה שהאדם עסוק בהתעשרות הוא מחריב את המשאב היקר ביותר. "הזאבים הם אנטיתזה לציוויליזציה", אומר דאג סמית (Doug Smith) העומד בראש תוכנית הזאבים בפארק ילוסטון. "הם מייצגים את הראשוניות שאיבדנו".

זאבי ילוסטון

כאשר נוסד פארק ילוסטון ב־1872, חי  בו זאב אפור (Canis lupus) כחלק ממערכת אקולוגית עשירה. לא הייתה אז הגנה על טורפים, ונראה שהם כבר היו מצויים בירידה באזור .

בין השנים 1914–1926 החלו רשויות הפארק וקולטים ממשלתיים בקמפיין הכחדה ל־wolves, מתוך אמונה שהם מפגעים לבעלי־חיים נפוצים כמו איילים. לפחות 136 זאבים נורו ונהרגו בו באופן רשמי בסביבות שנת 1926. שני כלבי־גורים שנלכדו במלכודות מתכתיות נורו גם כן, וכתוצאה הם הפכו לאחרון הזאבים שנהרגו בפארק בזמן ההכחדה

עם הכחדת הזאבים ירד קצב הטריפה על האיילים — עדרים גדלו באופן בלתי מוגבל. האיילים רעבים לגוון צמחיה כולל ערוצים ומטעים, והגבירו את הרעייה על צמחים כמו ערבות וטרוטות.

כתוצאה נכך צמחייה לאורך נחלים נחלשה; עכברים, ארנבים ומיני ציד נפגעו בגלל שהצמחיה  החלשה לא העניקה מחסה;  זאבים לא היו כדי לשלוט על אוכלוסיית קויוטים, מה שגרם לשינויים נוספים במבנה הקהילות האקולוגיות .

כתוצאה ממחסור טורפים וצמחייה עיקרית, נרשמה הידרדרות בתברואה ובתנאים האקולוגיים בפארק. הפארק ניסה להתמודד עם זה על ידי ציד והעברה של איילים, אך אלה לא פתרו את הבעיה בשורשה וגרמו להתערבות אנושית ממושכת עד שנות ה־60 וה־70 . לאחר ההכחדה המוחלטת בתחילת שנות ה־20, כמעט ולא דווחו על נוכחות זאבים בפארק לאורך 40–50 השנים הבאות. רק לעיתים היו דיווחים של פרט בודד או זוג שעבר באזור, אך לא הייתה אוכלוסייה מתמשכת . ברגעי השיא של היעדרות הזאבים, הזאבים הוגדרו כמין בסכנת הכחדה תחת חוק משנת 1973 (ESA), מה שהותיר פתח חוקי להתערבות ושימור עתידי .

בהתאם להחלטה פדרלית, נפתח דיון סביב קמפיין שיקום הזאבים באזור. ב־1995, במסגרת תכנית חוקית ודו"ח השפעה סביבתית, הוכנו תכניות הבראה והחזרה של הזאבים. בינואר 1995 הובאו  באופן יזום 14 זאבים מקנדה ופותחו בריכות הסתגלות באזורי Lamar ו־Soda Butte. לאחר תקופת הסתגלות הם שוחררו לפראית בפארק. ב־1996 הגיעו עוד 17 זאבים מקנדה, שהשלימו את המארג הפנימי של התוכנית, ולא נדרשו שחרורים נוספים לאחר שנה‑שנתיים . לאחר שחרור הזאבים החלה התאוששות חזקה:

אוכלוסיית האיילים ירדה בשל טריפה ישירה ודחיקה התנהגותית מהאזורים הפתוחים. מנבא נמצא שבכל שנה כל זאב טרף כ־22 איילים בממוצע .

צמחים כמו ערבות, עצים דומים (cottonwood, aspen) החלו לגדול מחדש לאורך נהרות ונחלים.

אוכלוסיית הקויוטים צונחת, דבר שמאפשר זני טרף אחרים כמו שועלי אדום ושיפודים להתאושש .

אוכלוסיית הזאבים גדלה בהדרגה בשנים שלאחר מכן, ובהגיע ל־2017 נרשמו כ־11 עדרים בפארק עם כ־97 פרטים, ונתוני משך השנים 1995–2023 מתארים תהליכים דינמיים באוכלוסיית הזאבים והצמיחה שלהן .

לקח חברתי ותכנוני: מקרה ילוסטון משמש דוגמא עולמית לחשיבות השימור של טורפים על–גבי מצע המזון ולסכנות שבמעבר מכוון של בתי גידול ללא טורף עליון.

באירופה חזר מספרם של הזאבים לגדול, לא כל כך בגלל רגשי אשם ,אלא מתוך כמיהה לשוב לטבע, לאנשים נמאס מחיי העיר. הזאבים מסמלים את השיבה לחיי הטבע; זה קוסם ומפחיד בעת ובעונה אחת".

התמורה בתפישות הולידה שינויים בחוקים בארה"ב ואירופה שנועדו למנוע את הכחדתם של מינים בסכנה. בעקבות זאת חזרו בהדרגה הזאבים להופיע בשטח; התפשטותם התרחבה מאיטליה לצרפת, מפינלנד לשוודיה, מפולין לגרמניה ומהולנד לבלגיה.

הזאבים אינם היחידים שנהנו מהשינויים בחוק ובשטח; גם אוכלוסייתם של טורפים אחרים התחילה להתאושש, ובהם חתולי בר ודובים חומים באירופה ודובי גריזלי באמריקה. יחסו של האדם לזאבים היה תמיד מורכב ומסובך; אבל גם אם לזאב יש עדיין אויבים רבים מכדי שאפשר יהיה להתייחס להישרדותו כמובנת מאליה, נראה שעד כה ההיסטוריה עומדת לצדו[12]. זו בשורה טובה לאוהבי הטבע, אך מבחינת מגדלי הצאן — שאותו הזאבים נוהגים לטרוף — היא מציבה אתגר לא פשוט. כדי להתמודד עמו שוקלים כעת באיחוד האירופי לצמצם את ההגנה שהחוק מקנה לזאבים, ולהתיר בנסיבות מסוימות את הריגתם.

הנציבות האירופית הגישה בדצמבר 2023 הצעת רשמית לשינוי המעמד החוקי של זאבים כדי להגן על פרנסתם של מגדלי הצאן. ההצעה נסמכת על הגידול הניכר באוכלוסיית הזאבים, ואם תאושר היא תאפשר לחקלאים המגדלים כבשים ועזים להצדיק ירי בזאבים בנסיבות שבהן יימצא כי אלה מאיימים על פרנסתם. זאת בניגוד לאמנה הבינלאומית להגנה על חיות בר שמכוחה מוטלות כיום מגבלות קשות על ציד זאבים.

למרבה ההפתעה, אלא שסקר שנערך לא מכבר בקרב אוכלוסיות כפריות בעשר מדינות באירופה מלמד כי הציבור לא בהכרח תומך בעמדתה. 66% ממשתתפי הסקר, שהוזמן מטעם ארגוני שמירת טבע, סברו כי על מקבלי ההחלטות לתת עדיפות לשימור המגוון הביולוגי ביבשת, ובכלל זה שימור של טורפים גדולים כגון זאבים. שיעור דומה הביע תמיכה בשמירת החוק הקיים, המגן על טורפים. אחוז גדול אף יותר — 75% מהמשיבים — תמך בעמדה שלפיה אין להתיר הרג של טורפים כדי להגן על מגדלים, אלא צריך לנקוט תחילה אמצעים חלופיים כגון גידור שטחי הגידול ושימוש בכלבי שמירה. למרבה ההפתעה, בעמדה זו תמכו גם 62% ממגדלי הכבשים שהשתתפו בסקר[13].

הערות

[1] האזור ההולארקטי (: Holarctic realm) הוא אזור אקולוגי, הכולל את רוב בתי הגידול בחצי הכדור הצפוני. אזור זה אינו חלק משמונת האזורים הביוגאוגרפיים של כדור הארץ והוא מכיל שני  אזורים ביוגאוגרפים: האזור הפלארקטי הכולל את צפון אפריקה, מרבית אירואסיה שמצפון ההימלאיה ומצפון לחצי האי ערב והאזור הנארקטי הכולל את אמריקה הצפונית עד לדרומה של מקסיקו.

שני האזורים ההולארקטים התפתחו בנפרד באמריקה ובאירואסיה, אף שבעבר אוחדו ליבשת הצפונית לאוראסיה לפני היווצרות האוקיינוס האטלנטי. גם לאחר שהאזורים הופרדו נוצר ביניהם גשר יבשתי במיצר ברינג שבין סיביר לאלסקה, מתוכו עברו בעלי חיים וצמחים, לרוב לכיוון אמריקה.

[2]  Berta, A. (2012). Book: The Rise of Marine Mammals: 50 Million Years of Evolution

[3] Young, Stanley P.; Goldman, Edward A. (1944). The Wolves of North America, Part I. New York, Dover Publications, Inc. p. 390.

[4] הטרוטרוף ("heterotroph"‏ הטרו ביוונית פירושו: "שונה, אחר", ו-"טרופ"  פירושו: "תזונה") מתייחס ליצור אשר מוכרח לצרוך תרכובות אורגניות מן הסביבה כדי להתקיים (ולכן הטרוטרופים מכונים גם "צרכנים").

התרכובות האורגניות אותן צורכים יצורים אלו משמשות לבניית התאים המרכיבים את הייצור, על כל מיליוני החומרים המצויים בהם.  רוב היצורים בעולם, ובכללם האדם, הם הטרוטרופים;

[5] Tanya Dewey, Julia Smith, Canis lupus (gray wolf), Animal Diversity Web

[6] .Feldhamer, G. A., Thompson, B. C., & Chapman, J. A, Wild mammals of North America:biology, management, and conservation, JHU Press, 2003

[7]  Report documents wolf attacks around the world

[8] Wayne, R. K., & Vilà, C. (2003).: Molecular genetics and the evolution and domestication of the dog

Journal: Science, 298(5598), 1610-1613.

[9] שלושה חזרזירים עוזבים את ביתם ויוצאים לבנות לעצמם בתים:

החזרזיר הראשון בונה בית מקשים – קל לבנייה אך חלש.

השני בונה בית מענפי עץ – מעט יציב יותר, אך עדיין פגיע.

השלישי בונה בית מלבנים – חזק, עמיד ובנוי ביסודיות.

אל הזירה נכנס הזאב הרע (The Big Bad Wolf), שמתדפק על דלתותיהם בזה אחר זה, ואומר את המשפט הידוע:

“Little pig, little pig, let me come in!”

“Not by the hair on my chinny chin chin!”

“Then I'll huff, and I'll puff, and I'll blow your house in!”

הזאב מצליח להפיל את בתיהם של שני האחים הראשונים — שאינם מתמידים ואינם לוקחים אחריות — אך נכשל מול הבית האיתן של האח השלישי, שבנה אותו בעמל ובעקביות.

בסיום הקלאסי, הזאב מנסה לחדור דרך הארובה — ונופל לסיר מים רותחים. כך בא סופו.

[10]  Roosevelt, Theodore. Hunting the Grisly and Other Sketches. New York: G.P. Putnam's Sons, 1904

[11]  Roosevelt, Theodore. Outdoor Pastimes of an American Hunter. New York: Scribner’s, 1905.

[12] איך למדו בני האדם להפסיק לפחד מזאבים", הארץ, 3-1-13

[13] צפריר רינת, באיחוד האירופי שוקלים לצמצם את המגבלות על הרג זאבים כדי להגן על חיות משק".