גילי חסקיןמג'ולי -מפגש נדיר בין טבע, רוח ותרבות
כתב: גילי חסקין, 16-12-2025 תודה ליובל נעמן על הערותיו
ראו גם באתר זה:
מבוא למדינת אסאם; הפולקלור של אסאם ; היסטוריה של אסאם ; ממלכת אח'ום באסאם; האי מג'ולי; נהר ברהמפוטרה; גידול האורז; למצגת דידקטית על אסאם
האי מג'ולי (Majuli), המתפרש בלב נהר הברהמפוטרה האגדי, כ־250 קילומטר ממרכז אסאם, נחשב לאי הנהר המיושב הגדול בעולם. ההפלגה בת למעלה משעה, שהביאה אותנו אליו מנימטי-גהאט, לייד העיר ג'ורהאט, הרגישה כמו מעבר לעולם אחר – בין אפיקי מים עצומים, כפרים מסורתיים, יערות עתירי חיות בר ומנזרים רוחניים בני מאות שנים. האי תחום מדרום וממזרח בנהר הברהמפוטרה, ממערב בנהר סובנסירי, ומצפון בזרוע נוספת של הברהמפוטרה. מג'ולי מהווה אחד האתרים הייחודיים והמרתקים בצפון־מזרח הודו – מקום שעולם הטבע והתרבות שזורים בו זה בזה בהרמוניה יוצאת דופן.
גיאוגרפיה של התחדשות
המראה של מג'ולי כיום הוא תוצר של מאות שנים של שינויים דרמטיים במערכת הנהרות. רעידות אדמה במאה ה־17' ושיטפון עצום ב־1750 שינו את מסלולו של הברהמפוטרה והובילו להיווצרותו של האי כפי שאנו מכירים אותו. מג'ולי יושב בין שני אפיקים גדולים – הברהמפוטרה מצפון והבורהי דיהינג מדרום. הנהר הוא יוצר האי והוא איומו הגדול ביותר: במהלך 150 השנים האחרונות נשחקו כמחצית משטחיו, ויותר מ־35 כפרים נשטפו מאז תחילת שנות ה־90'. המראה השלו מטעה – מג'ולי מצוי בסכנת היעלמות ממשית, ויש המעריכים כי אם לא תתרחש תפנית משמעותית, האי עלול להיעלם בתוך כמה עשורים.
אחת היוזמות מעוררות ההשראה ביותר מגיעה מהתושב ג'אדב פאיינג (Jadav Payeng), שנטע במשך עשרות שנים יער עצום, המוכר כ"יער מולאי" (Molai Forest) – 550 דונם שהיו בעבר אדמות חול חשופות, הפכו ליער שופע המאכלס פילים, קרנפים, קופים, טיגריסים, איילים ועוד. פועלו הוא סמל להתנגדות האנושית לאיום הסביבתי, והוכחה חיה לכך שאדם בודד יכול לשנות את פני הטבע.
לאחר חציית הנהר במעבורת, דבר שארך למעלה משעה, פגשנו מדריך מקומי, בשם דוה ננדה (Deva Nand), לבוש בגלימה האסאמית לבנה. מתברר שמגיל 7 הוא נזיר, כבר 25 שנה. הוא אמור לאכול את ארוחותיו במנזר בלבד ולאחר שבא במגע עם זרים, כמונו, הוא מחוייב בטבילה.
הסאטרה: ליבת הוישנוויזם של אסאם
אי מג'ולי הוא המרכז החי והחשוב ביותר של האק־סרנה נאאם דהרמה (אק=אחד, סרנה=מחסה, נאאם=שם/אל, דהרמה=אמת/צדק/דרך/חובה) – מסורת דבקות וישנווית, שהתעצבה במאות 15'-16' תחת ההנהגה הרוחנית של סרימנטה סנקרדב ותלמידו המובהק מדהוודב. עיקרה הוא אמונה באל אחד, וישנו על כל מופעיו, וסגידה מתוך דבקות דרך אומנות, בדומה אולי לדרווישים המחוללים בטורקיה. המנזרים באי אינם מנזרים במובן הברהמיני הקלאסי – פולחן הפסלים, קטורת או טקסי פוג'ה מסורתיים אינם המוטיב העיקרי בסגידה, פרט לחגים בודדים. המנזרים הם סאטרות, מבנים קהילתיים המהווים לב של קהילה דתית, אמנותית וחברתית.
הסאטרה היא מוסד רב־שכבתי ייחודי לאסאם בכלל ולאי מג'ולי בפרט, המשלב מרכז דתי – מוקד להאזנה ושירה של שמו של קרישנה, לימוד טקסטים כגון הבהאגווטא־פורנה ודידקטיקה מוסרית; מנזר קהילתי – מגורי נזירים והיררכיה של גורים ותלמידים; מרכז אמנויות – ריקוד, מוזיקה תזמורתית אסאמית, תיאטרון אנקיה-נאט ושימור מלאכות מסורתיות; ויחידה חברתית־כלכלית – האחראית לעיתים על עיבוד אדמות משותפות, חלוקת עבודה וחינוך. הסאטרה, כמו כל כפר אסאמי, בנויה לרוב סביב מתחם מרכזי הקרוי נאאמגאהר – "בית השם" – שבו מתקיימים טקסי השירה, הדרשות, תיאטרון־צללים וריקודי בהקטי. בין הסאטרות יש המתנזרות מזוגיות ויש שאינן כאלה. יש המקבלות נשים ויש על טהרת המין הזכרי.
אוניאטי-סאטרה, למשל, היא אחת המרכזיות והיוקרתיות ביותר באסאם. היא מזוהה עם זרם האודאסין ומתפקדת כמרכז מחקר ותיעוד אמנותי. בסאטרה זו שגשגה מסורת ריקודי "פאלנאאם" ו-"אפסארה" (Paalnaam/Apsara) ושימור כתבי יד אסאמים עתיקים. מבחינה חברתית, אוניאטי סאטרה נקשרה היסטורית לבית המלוכה של אחום, כאשר יוסדה על ידי נאראניאן פתאק-דווה (Niranjan Pathakdeva) בחסות מלך אחום, לאחר שזה לא התקבל להיות נזיר בסאטרה אחרת והעדיף ליסד סאטרה בה הוא קובע, מה שתרם לאוטוריטה שלה.
ייחודה של מסורת סאנקרדב טמון בדגשה על דבקות "טהורה" – ללא ייצוגי אלים. הנאאמגהר הוא מקדש של קול: האמונה היא שההיכל מתקדש דרך שירת הקירטאן הקבוצתי. בניגוד למקדשים הינדואיים היררכיים רבים, הסאטרה פועלת כמרחב שוויוני יחסית. הדגש הוא על לימוד משותף, חיים צנועים ושירות לקהילה. הנזירים הם לעיתים קרובות גם מחנכים, אמנים ומארגנים קהילתיים.
במרחב הפולחני של הסטרות במג'ולי מתקיימת מדיניות מוצהרת של ביטול היררכיות קסטה, העולה מעקרונות האק־סארנה דהרמה של סנקרדב. בטקסים כגון קירטן, הוהא וסאטסאנג מושעים ההבדלים החברתיים הנהוגים בחיי היומיום, וכל המשתתפים נחשבים שווים מבחינה רוחנית. השיוך הקסטאי אינו קובע את מקום האדם, את זכותו להשתתף או את ערכה של עבודתו הדתית; תחתיו מודגשים היסודות של בהקטי ושוויון בפני האל. עם זאת, ראוי לציין כי שוויון זה מאפיין את המרחב הטקסי בלבד, בעוד שבמבנה המוסדי של חלק מן הסטרות עשויות להמשיך ולהתקיים העדפות מסורתיות הנוגעות לקבוצות חברתיות מסוימות.
הסאטרות מאופיינות באדריכלות מעץ ובמבני במבוק מותאמים לשיטפונות ולקריסת קרקע, עם גגות מחודדים להגנה מגשמי המונסון. יש בהם רחבת תפילה מרכזית, בימת הופעות, אזורי מגורי נזירים וחצרות פנימיות המשמשות לתרגול ריקוד ומלאכות דתיות. האדריכלות עצמה מהווה ביטוי של הקשר בין רוחניות לסביבה: מקדש שנושם עם הנהר.
מלאכת המסכות
מלאכת הכנת המסכות במג'ולי משמרת מסורת אמנותית־רוחנית עתיקה, הנולדת במרחב המיוחד של הסאטרות שעל האי ובייחוד בסאטרות נאטון/פוראנה סאמאגורי (Natun/Purani Samaguri סאמאגורי החדשה והישנה). במסורת התיאטרון הדתי אנקיה־נאט, שיצר סרימנטה סנקרדב במאה ה־16', ממלאת המסכה תפקיד מכריע: היא מתווכת בין המיתוס לבין הקהל, בין ההגות הוישנווית לבין החוויה החזותית של הצופה, והיא מאפשרת לשחקן "להיעלם" מאחורי דמותו של אל, גיבור או שד וכך להעמיק את חוויית הדבקות.
האומנות צומחת מתוך תפישת עולם הצמודה לאדמה ולנהר, ולכן כל שלב בתהליך עשוי מחומרים טבעיים בלבד: שלד במבוק קל־משקל אך קשיח, מעניק למסכה את פרופורציותיה הבסיסיות, בוץ נהרות עשיר מינרלים מוסיף נפח ויציבות, ורצועות בד כותנה, הטבולות בדבק צמחי, מאפשרות פיסול עדין של תווי פנים, הבעות ומרקמים. לאחר ייבוש איטי בשמש – הנתפש כחלק מהתהליך הרוחני לא פחות מאשר מעשי – מעטרים האומנים את המסכה בצבעים טבעיים, המייצגים רגשות ומעמדות מיתיים: אדום לזעם, צהוב לשמחה, כחול לאלוהיות.
המסכות נחלקות למספר טיפוסים: מסכות פנים מלאות לדמויות אדירות או שדיות, מסכות חצי־פנים המאפשרות לשחקן תנועה טבעית של הפה, ולעיתים אף מסכות גוף גדולות המכסות את פלג הגוף העליון של השחקן ויוצרות פרופורציות על־אנושיות, הנדרשות להצגת דמויות מיתולוגיות מאיימות. אולם מלאכת המסכה אינה רק טכניקה אמנותית; היא פעולה קהילתית מובהקת, הנלמדת מדור לדור בקרב הנזירים ומתלווה לתפישה של "שירות דתי". צעירים בסאטרת סאמאגורי מתחילים בקשירת במבוק ומתקדמים אט־אט לשלבי הפיסול והצביעה, כשהתהליך כולו נתפש כמסע רוחני המשלב משמעת, סבלנות וחיבור עמוק למורשת האסתטית של אסאם.
מחול כדבקות
המחולות במג'ולי מהווים את אחד הביטויים המרוכזים והמרהיבים ביותר של התרבות הוישנווית באסאם. בניגוד למחול במה מודרני, המחול המג'וליאני – אשר התגבש למסורת המכונה כיום מחול סַטרִיָּה – אינו מבקש לבדר אלא לחנך ולהנכיח את הקיום המיתי באמצעות שפה תנועתית מדויקת. שורשיו נעוצים במערכת הרוחנית שיצר סרימנטה סנקרדב במאה ה־16', אשר ראה בגוף האנושי כלי של דבקות ובתנועה אמצעי להמחשת המיתוס ולחיבור הקהילה אל עולמות רוחניים.
במרחבי הסאטרות – קמאלבארי (Kamalabari), אוניאטי (Auinati), גראמור (Garamurh) ואחרות – נוצרת מסורת מחול זו כמסגרת נזירית־קהילתית, שבה צעירים מתחנכים למשמעת גופנית ורוחנית לצד לימוד מוזיקה, תיאטרון וטקסטים קדושים. התנועות מאופיינות בקווים נקיים, במקצבים חוזרים, בתנועת ידיים המספרת סיפור ובשימוש מבוקר במבט ובראש, כך שכל מחווה, ולו הקטנה ביותר, היא חלק מן העלילה המיתית. המוזיקה מלווה את התנועה באופן אורגני: מקהלת הגאיאן־באיאן מנגנת בתופי הח'ול ובכלי המרדאלה ומכתיבה תבנית קצבית שהרקדנים נטמעים בה עד כדי אובדן מודע של תחושת העצמי, בדומה לרגעי התמסרות שנקרדים במסורות בהקטי אחרות. בתוך כך, מתפתחת מערכת מחול עשירה של קטעים המופיעים במסגרת התיאטרון הדתי אנקיה-נאט: ריקוד המספר, סוטרדהארי-נאץ', המתווך לצופים את מהלך העלילה; ריקודי קרישנה המתארים את שובבותו האלוהית; ריקודי גופי (רועות) הנושאים אופי עדין וחגיגי; וריקודי ג'הומורה הנעים בין דרמה טקסית למשחק תיאטרלי מלא. אף שמסורת הסאטרות גברית בעיקרה, נשים רבות מחוץ למנזרים אימצו את המחול והרחיבו את גבולותיו האמנותיים, וכיום ניתן לראות מופעי סַטרִיָּה ברחבי הודו, מוצגים לא כדרמה נזירית בלבד אלא כצורת אמנות קלאסית לכל דבר.
המחול אינו רק טקס דתי אלא גם ציר מרכזי בחיי הקהילה: בפסטיבלי ראס־לילה, המתקיימים מדי שנה במג'ולי, מתכנסים תושבי האי לצפות בריקודים המתארים את סיפוריו של קרישנה, והחוויה הופכת לאמצעי חיבור רב־דורי, שבו ילדים, נזירים וזקני הקהילה משתתפים במרחב של זיכרון תרבותי משותף. עבור תושבי מג'ולי, המחול הוא גם מנגנון זהות, המעניק תחושת יציבות במקום שמאוים ללא הרף על ידי שחיקת נהר הברהמפוטרה.
אנשים וקהילות
תושבי האי מאג'ולי הם תערובת מגוונת שכמחציתה אנשי שבטים ילידים כמו המיסינג (Mising), הדאורי (Deori) והסונווואל-קצ'ארי (Sonowal Kachari), שכל אחד מהשבטים נושא עמו מורשת עתיקה, טקסים, פולקלור, מלאכות ודרכי חיים ייחודיות, ומחציתה קהילות אסמיות שאינן שבטיות, כמעט כולן הינדיות. הקהילות חיות בהרמוניה זו עם זו ועם נהר הברהמפוטרה הנוגס באדמתן, בבתי כלונסאות ייחודיים.
כ־150,000 תושבים חיים בכמאה כפרים ושתי ערים ברחבי האי.
האי שומר על כלכלה מסורתית הנשענת על חקלאות, במיוחד על גידולי אורז – יותר ממאה זנים, בהם קומאל סאול, באו דהאן וזני אורז דביק טקסי. לצד החקלאות מתקיימות מלאכות כמו אריגה ביד, בניית סירות, קדרות ודיג – עולם של יצירה מסורתית ששרד כמעט ללא שינוי. למרות תנאי השטח המורכבים, באי פועלים בתי ספר, מכללות ומוסדות אקדמיים, ובהם אוניברסיטת מג'ולי לתרבות והמכון הלאומי לאלקטרוניקה וטכנולוגיית מידע.
החיים באי מלווים בחגיגות, פולקלור ומוזיקה. פסטיבל ביחו (Bihu) – חג האביב האסאמי – נחגג במג'ולי בשירה, ריקוד ומשתאות קהילתיים ומהווה רגע של חיבור בין כל תושבי האי.
פסטיבל ראס־לילה (Raas Leela) מתקיים בסאטרות במהלך חודש קרטיק, ומספר את סיפורו של קרישנה דרך מחול ותיאטרון. חגים שבטיים כמו אלי־איי־לריגאנג (Ali-Aye-Lrigang) של שבט המיסינג, וחגיגות הקציר כמו פוהיי (Puhui) ופוהאו (Pohao) מסמלים את הקשר העמוק בין תושבי האי לאדמה ולמחזורי הטבע.
כפרי המיסינג
כפרי המיסינג במג'ולי, הידועים יותר כ"מיר,י על ידי אנשי המישור (ורואים בשם זה כינוי גנאי), מציגים מארג תרבותי ייחודי לקבוצה זו, שמוצאה הטיבטו־בורמזי מקורה בארונצ'ל פרדש. הגעתם של שבטי המיסינג לאי מג'ולי קשורה לתנועת הדרום של קבוצות טיבטו־בורמזיות מן ההרים אל אזורי השפלה של עמק הברהמפוטרה. על פי מחקרים אתנו-היסטוריים, המיסינג – שמוצאם בקבוצות העדי/מִירי שבהרי דרום ארונצ'ל פרדש – החלו בתנועת ירידה הדרגתית לעמק החל מהמאה ה־16', כאשר לחץ דמוגרפי, מאבקי שליטה בין קבוצות הרים וחתירתם למשאבי קרקע זמינים דחפו אותם דרומה.
המעבר הארוך על פני דורות, ולא היה מחיבּה של הגירה מאורגנת אלא של שורה של נדידות משפחתיות וקלאניות שהתבססו בסמוך לנהר. חדירתם לעמק הושפעה גם מיחסים משתנים עם שלטון האחום, אשר לעיתים עודד התיישבות של קבוצות גבול כמנגנון לייצוב מרחבים חקלאיים ומיסויים. המיסינג התמקמו באזורים מועדים להצפה בצדו העליון של הנהר, ואת מג'ולי – שבאותה תקופה היה חלק ממרחב דלתאי רחב יותר ופחות "אי" במובן המודרני – הם בחרו בשל זמינותם של אדמות סחף פוריות וחומרי גלם מתחדשים.
יישובי המיסינג פזורים באזורים המועדים לשיטפונות, ועל כן מאופיינים בבתי כלונסאות המותאמים לדינמיות של הדיג והחקלאות המתקיימים לאורך הגדה. המבנה החברתי בכפרים כולל קווים של קרבת דם ומנגנוני הנהגה קהילתית המבוססים על מועצת זקנים, המשמשת הן כגוף שיפוטי והן כגורם רגולטורי לענייני קרקע, נישואין וסכסוכים פנים־קהילתיים. המערכת הריטואלית משלבת פולחנים אנימיסטיים עם יסודות הינדואיים אשר נטמעו בתרבות המיסינג, ובהם טקסי דובור אויא המתקיימים במרחבי הכפר ומשקפים יחסים של משא ומתן בין האדם לכוחות הטבע.
אף שהקבוצה משתלבת בכלכלת האי הרחבה יותר ונמצאת במגע רציף עם סאטרות הוישנוויזם הסמוכות, כפרי המיסינג שומרים על זהות אתנית מובחנת, הבאה לידי ביטוי בשפה, בדפוסי מחיה מחזוריים ובהדגשה של מרחב קהילתי שאינו מתכנס סביב מוסדות סאטרה אלא סביב מסורות מקומיות ועקרונות של קבלת החלטות קהילתית.
עולם החי והטבע
לצד תרבותו העשירה, עופות הם הפן הבולט ביותר בעולם החי של מג'ולי, והאי נחשב לאחד מאתרי הצפרות החשובים בצפון־מזרח הודו. מג'ולי הוא מקלט חשוב לעופות נדירים. שדות הביצה והמים הרדודים מושכים את המרבו ההודי הקטן והגדול (Greater/Lesser adjutant Stork) וחסידת מקור פתוח (Openbill Stork), שקנאים, עגורים סיביריים וברווזי משרוקית, ובחורף מגיעות לכאן להקות ענק של עופות נודדים. בשל היעדר תעשייה, האי נותר עד היום אחת הפינות הנקיות והבלתי־מופרעות ביותר בצפון־מזרח הודו.
בתקופות החורף מגיעים אליו אלפי עופות נודדים, ובהם ברווזים סיביריים, חופמאים שונים, שקנאים אפורים, אנפות גדולות וקטנות, ולעיתים גם חסידות נודדות נדירות. היומיום של תושבי האי – דייגים, חקלאים ונזירים בסאטרות – מתנהל לצד קולות העופות, והם רואים בהם חלק בלתי נפרד מהנוף ומהרוח של המקום. לצד אלה חיים עופות מקומיים רבים כגון שלדגים, דררות, עגורים ושרקרקים, שפעילותם לאורך הגדות משתלבת בדרך מפתיעה עם חיי הכפר האנושיים.
מג'ולי אינו בית למגוון יונקים גדולים כמו השמורות הסמוכות קזירנגה או מאניס, אך הוא משמש מקום מחיה חשוב ורגיש למספר מינים ייחודיים. אחד הסמלים המרשימים של האי הוא קופי ההולוק הגיבון, הנדיר והמאוים, החי בינות לשרידי יערות הגלריה. נוכחותם של הגיבונים, שקולותיהם מהדהדות בבוקר מעל גדות הנהר, מסמלת את הקשר העמוק בין מג'ולי לבין קווי אורך של טבע ראשוני. לצד הגיבון ניתן למצוא שועלים, נמיות, חזירי בר ולעיתים גם תנים, המסתגלים היטב לנוף המשולב של אדם וטבע.
אזורי הביצה והאגמים הם בית לעולם עשיר של זוחלים ואמפיביים: צבי מים מתוקים, נחשים שונים, לטאות ובמיוחד צפרדעים מהסוגים המצויים בצפון־מזרח הודו, המתפקדים כמדד בריאות למערכת האקולוגית הרגישה של האי. דגים רבים – קרפיונים, שבלולים ושפמנונים מרכיבים את בסיס הדיג המקומי ואת מחזורי המזון של האגמים. עבור קהילות הדייגים, עולם המים אינו רק מקור פרנסה אלא יסוד תרבותי: סיפורים, שירים וטכניקות דיג מסורתיות נולדו מהמפגש המתמיד בין אדם למין חי.
מה שמייחד את מג'ולי אינו רק המגוון הביולוגי, אלא דפוסי היחסים שבין האדם לטבע. תושבי האי – אסאמים ונזירים כאחד – מתייחסים אל הנוף כאל ישות חיה. עולם החי אינו משכן חיצוני, אלא חלק מרקמה הרוחנית והיומיומית. במחזורי השנה, בעונות ההצפה והנסיגה של הנהר, בחגים ובפולקלור, נקשרים עופות, דגים ובעלי חיים אחרים לסמלי שפע, אזהרה, מזל והמשכיות. גם האמנות המקומית – מסכות, מחול, מוזיקה – שואבת מן העולם החי מוטיבים של תנועה, צבע ומשמעות.
עם זאת, עולם החי של מג'ולי מצוי בעשור האחרון תחת איום ממשי: שחיקה מואצת של גדות האי, שינויי אקלים, שימוש יתר בקרקע ומעבר לאורח חיים מודרני פוגעים בבתי הגידול. חלק מהמינים נדחקים לשולי האי או נעלמים לגמרי. מאמצי שימור קהילתיים החלו להתגבר בשנים האחרונות, ולעיתים בשיתוף פעולה בין נזירי סאטרות, חוקרים ארציים ופעילים מקומיים, המבקשים לשמר לא רק את המגוון הביולוגי אלא גם את הידיעה העמוקה שהטבע הוא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית של מג'ולי.
מפגש חי בין עבר לעתיד
אתגרי השימור של המנזרים באי מג'ולי הם רבים: שחיקה ושיטפונות של הברהמפוטרה, הממיסים את גדות האי ופוגעים במתחמים עתיקים; הגירה ועיור, המפחיתים את מספר הנזירים והאומנים המסורתיים; ומסחור התיירות, המעמיד בסכנה את אופיו האינטימי של הפולחן. המקדשים של מג'ולי הם יותר ממרכזי פולחן. הם מערכת חברתית־אומנותית שלמה, מעבדה של דבקות מוסיקלית, זירה של יצירה תרבותית וסמל של הזהות האסאמית.
כיום ניצבת מסורת האי בפני אתגרים רבים – שחיקת הקרקע ושיטפונות נהר הברהמפוטרה מאיימים על סדנאות רבות, לצד כניסת ייצור מסחרי מהיר לשוק התיירות – אך מנגד, מתגבשת מגמה של התחדשות ושימור: אמנים צעירים חוזרים אל האי כדי ללמוד את המלאכה, קבוצות מחקר מתעדות את הידע החומרי והסמלי, וחלק מהסאטרות מנסות לשלב את המסורות העתיקות בתוך מסגרות חינוך מודרניות.
מעבר ליופיו הטבעי, מג'ולי הוא מקום ששומר על זהותו באומץ. הוא משלב מסורת עמוקה עם חיי יום־יום פשוטים, התמודדות עם כוחות טבע אדירים ורוח קהילתית ייחודית. עבור מטיילים המתעניינים בתרבויות חיות, בטבע פראי ובהיסטוריה רוחנית – מג'ולי הוא יעד שאין דומה לו. האי ממשיך לספר את סיפורו גם בעידן של שינוי מתמיד, כגשר חי בין עבר להווה: תנועה שהיא תפילה, דרמה שהיא חינוך, ואמנות שהיא שיקוף רגיש של הקהילה, הנוף והאמונה שמצמיחים אותה.
