גיאנה- תרבות

כתב: גילי חסקין, 17-08-25

ראו גם: מבוא לגיאנה; ההיסטוריה של גיאנה,  מבוא לטיול בסורינאם, תולדות סורינאם

למצגת דידקטית על גיאנה:

תרבותה של גיאנה היא פסיפס חי ותוסס, שעוצב בידי אוכלוסייתה המגוונת וההיסטוריה הקולוניאלית שלה. מדובר ב"כור היתוך" של השפעות אמרינידיות, אפריקאיות, הודיות, סיניות, אירופיות ומהגרים אחרים. שילוב זה בא לידי ביטוי בשפה, במטבח, במוזיקה ובמסורות של המדינה.

התרבות בגיאנה דומה מאוד לזו של איי הקריביים דוברי האנגלית, וקשרה ההיסטורי לאזור זה נוצר בתקופה שבה הייתה חלק מהאימפריה הבריטית, לאחר שנעשתה נחלתה במאה ה־19. התרבות הגיאנית המודרנית החלה להתגבש כאשר מהגרים – חלקם בכפייה וחלקם מרצון – הסתגלו והיטמעו בתרבות הבריטית הדומיננטית. מוסד העבדות מחק במידה רבה את ההבדלים בין התרבויות האפריקאיות השונות, כשהן הוחלפו בתרבות הבריטית, שעודדה את קבלת הנצרות ואת אימוץ ערכי המתיישבים הבריטים. כך הונחו היסודות לתרבות האפרו־גיאנית של ימינו. מהגרים הודים שהגיעו מאוחר יותר, ובנסיבות נוחות יותר, עברו תהליך הטמעה מתון יותר, ושימרו חלקים נרחבים מתרבותם המקורית – דת, מטבח, מוזיקה, פסטיבלים ולבוש.

מיקומה הגאוגרפי של גיאנה, אזורי יערות הגשם דלילי האוכלוסין שלה, והאוכלוסייה הילידית הגדולה שבה, מבדילים אותה ממדינות קריביות דוברות אנגלית אחרות. שילוב שתי התרבויות הדומיננטיות – האינדו־גיאנית והאפרו־גיאנית – מקנה לה קווי דמיון לטרינידד וטובגו ולסורינאם, ומייחד אותה משאר חלקי אמריקה. גיאנה חולקת תחומי עניין דומים עם איי הים הקריבי, בהם מאכלים, חגיגות, מוזיקה, ספורט ועוד.

זהות:

בגויאנה התרחשה קריאוליזציה — תהליך של ערבוב תרבויות ושפות ליצירת זהות חדשה (הקריאולית), שהתבטא במיוחד בשפת סראנאן טונגו ובשפות קריאוליות אחרות. נישואין בין קבוצות, חיי קהילה משותפים בערים, והצורך להסתגל לכלכלה הקולוניאלית יצרו זהויות היברידיות (זהויות מעורבות או משולבות)

במאה ה־20 וה־21, תהליכי עיור, השכלה, הגירה לחו"ל, ותנועות פוליטיות חיזקו את הזהויות האתניות הקיימות, אך גם יצרו תודעה "גויאנית" כוללת. הזהות הלאומית הגויאנית נבנתה לצד ההכרה בהבדלים האתניים, מה שמביא למערכת חברתית שבה האתנוגנזה היא תהליך מתמשך.

בין הקבוצות האתניות בולטות שתים

1. אפרו-גיאנים (Afro-Guyanese)

אפרו-גיאנים הם צאצאים של אפריקאים שהובאו לגיאנה בכפייה כעבדים על ידי ההולנדים והבריטים, בעיקר במאות ה-17 עד ה-19. הם הועסקו במטעי קנה סוכר ובתעשיות אחרות. לאחר ביטול העבדות ב-1834, רבים מהם עזבו את המטעים והקימו כפרים משלהם, שם פיתחו כלכלה עצמאית והקימו קהילות חזקות. במהלך ההיסטוריה, האפרו-גיאנים מילאו תפקיד מפתח בפוליטיקה ובחיים החברתיים של גיאנה, והיוו כוח מניע בתנועות למען עצמאות וצדק חברתי. כיום, הם מהווים כ-30% מהאוכלוסייה.

2. הינדו-גיאנים (Indo-Guyanese)

ההינדו-גיאנים הם צאצאים של הודים שהובאו לגיאנה על ידי הבריטים במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כפועלים חוזיים (indentured laborers).

הם הובאו כדי למלא את החלל שנוצר בעקבות עזיבתם של העבדים המשוחררים את המטעים. הם הגיעו בעיקר מהודו, והביאו איתם תרבות, דתות (בעיקר הינדואיזם ואיסלאם) ומסורות משלהם. כיום, הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בגיאנה, ומהווים כ-40% מהאוכלוסייה. ההינדו-גיאנים השתלבו בכל תחומי החיים במדינה, והם ידועים בעיקר בזכות תרומתם לחקלאות, לעסקים ולפוליטיקה.

היחסים בין שתי הקבוצות האתניות הללו היו מורכבים לאורך ההיסטוריה. בעוד שהם חולקים זהות גיאנית משותפת, היו גם תקופות של מתחים פוליטיים וחברתיים, במיוחד סביב נושאים של כוח וייצוג פוליטי. בשנים האחרונות ישנו מאמץ רב לשלב את שתי הקבוצות ולבנות חברה הרמונית ומשותפת.

בגויאנה, האתנוגנזה איננה אירוע חד־פעמי אלא שרשרת של גלים — החל מהיווצרות זהויות ילידיות טרום־קולוניאליות, דרך ערבוב כפוי בעידן העבדות, הגירה מאסיבית של עובדים בחוזה, קריאוליזציה, ועד להיווצרות זהות לאומית גויאנית מודרנית. כל שלב בתהליך יצר קהילות חדשות, עם תרבויות ולשונות ייחודיות, אך כולן חלק ממארג חברתי מורכב אחד.

בנוסף לשתי הקבוצות הגדולות הללו, בגיאנה ישנן קבוצות אתניות נוספות, בהן:

• קבוצות ילידיות (Amerindians): תושביה המקוריים של גיאנה.
• סינים: שהובאו גם הם כפועלים חוזיים.
• אירופאים: בעיקר צאצאי הבריטים והפורטוגזים.
• ממוצא מעורב: אנשים שמשתייכים ליותר מקבוצה אתנית אחת.

המושג "קריאולי" (Creole) בדרום אמריקה ובעולם הקאריבי מתייחס במקורו לאנשים שנולדו ב"עולם החדש" (אמריקה, אפריקה, אסיה או איי האוקיינוס) לצאצאים של מתיישבים אירופים — בדרך כלל ספרדים, פורטוגלים, צרפתים או הולנדים — אך אינם נחשבים "ילידי אירופה". להבדיל מה"פֶּנִינְסוּלָרֶס" (Peninsulares) – אירופים שנולדו באירופה עצמה ולעיתים כונו "גצ'ופינס" (Gachupines). הקריאולים החזיקו לרוב במעמד חברתי גבוה, אך נמוך משל נציגי הממשל שהגיעו ישירות ממולדת הקולוניאלית. מאה ה־18 וה־19, במדינות כמו גויאנה, סורינאם, טרינידד ואחרות, "קריאולי" הפך לתיאור של קהילות מעורבות ממוצא אירופי ואפריקאי (ולעיתים גם ילידי), שיצרו תרבות ייחודית — בלבוש, במוזיקה, במטבח ובשפה. "שפה קריאולית" (Creole language) היא שפה שהתפתחה מתערובת של שפות — לרוב שפת מתיישבים אירופית (כמו צרפתית, אנגלית או פורטוגזית) עם שפות אפריקאיות, ילידיות או אסיאתיות — עד שהפכה לשפה עצמאית עם דקדוק יציב. דוגמה לכך היא סראנאן טונגו בסורינאם או פאטואה בג'מייקה.

שפות

האנגלית היא השפה הרשמית של גיאנה, והיא המדינה היחידה בדרום אמריקה שבה האנגלית היא השפה הרשמית. לצד האנגלית, נפוצות במדינה שפות רבות אחרות, המשקפות את הגיוון האתני שלה. בג'ורג'טאון, למשל, ניצב מבנה האומנה ינה (Umana Yana) – שמו, שפירושו "מקום המפגש של העם", לקוח משפת הוואיוואי (Waiwai) האמרינדיאנית – והוא משמש דוגמה חיה להמשך נוכחותן של שפות ילידיות במרחב הציבורי. השפה הראשית היא קריאולית גיאנית.

השפה הקריאולית-גיאנית הייתה מבוססת על אנגלית ומשלבת תחביר אפריקאי, הודי ואמרינדיאני, היא השפה המדוברת ביותר ביומיום. בנוסף, הינדוסטאנית גיאנית, בג'פורי, הינדי וטמיל נשמרות בקרב חלק מהאוכלוסייה ההודית־גיאנית, בעיקר בהקשרים תרבותיים ודתיים. מיעוט מהאוכלוסייה דובר גם שפות אמרינדיאניות נוספות, בהן מקושי (Macushi), אקאוואיו (Akawaio), אראוואק/לוקונו (Arawak/Lokono) ווופישאנה (Wapishana)

הקריאולית הגיאנית (Guyanese Creole) היא שפה חיה ודינמית, המשמשת את רוב תושבי גיאנה כשפת אם או כשפה יומיומית, ומשקפת את ההיסטוריה המורכבת והמרובדת של המדינה. היא נחשבת לקריאולית מבוססת־אנגלית (English-based Creole), כלומר שמרבית אוצר המילים שלה מגיע מהאנגלית, אך מבנה המשפט, התחביר וחלק מהלקסיקון נושאים השפעות חזקות משפות אפריקאיות, הינדוסטאניות (בעיקר בג'פורי), ושפות אמרינדיאניות מקומיות

שורשיה של הקריאולית הגיאנית נעוצים בתקופת הקולוניאליזם והעבדות. במהלך המאות ה־17–19, כאשר גיאנה הייתה תחת שלטון הולנדי, צרפתי ואנגלי, הובאו לעבודה במטעי הסוכר עבדים מאפריקה. כדי לתקשר עם אדוניהם האירופאים ועם קבוצות אתניות שונות זו מזו, נוצרה שפת פידג'ין המבוססת על אנגלית, אך עם מבנה תחבירי ומאפיינים פונולוגיים שאובים משפות אפריקאיות מערביות כגון אקאן (Akan), האוּסה (Hausa), והאיגבו (Igbo)

לאחר ביטול העבדות במאה ה־19, הגיעו לגיאנה עובדים חוזיים מהודו, מסין ומאזורים שונים באיים הקריביים. הם הוסיפו לקריאולית מילים, ביטויים ודפוסי דיבור מהשפות שלהם, ובכך הרחיבו את עושרה הלשוני.

• הקריאולית מאופיינת בהגייה שונה מהאנגלית התקנית; למשל, עיצורים סופיים רבים נשמטים או מוחלפים, ותנועות משתנות בהתאם להקשר.
• סדר המילים מבוסס במידה רבה על אנגלית, אך קיימת השפעה רבה של תחביר אפריקאי, למשל בהדגשת פועל באמצעות מילים ייחודיות (כמו done, gyaff).
• לצד מילים אנגליות רבות, הקריאולית כוללת מילים ממקור אפריקאי, הודי ואמרינדיאני. למשל, מונחים מתחום האוכל, המוזיקה והחיים היומיומיים מקורם לרוב בשפות אלה.
• אין שימוש בזמנים דקדוקיים כמו באנגלית; ההבחנה בזמן נעשית באמצעות מילות עזר (כמו bin לעבר, go לעתיד).

הקריאולית הגיאנית משמשת כמעט בכל תחומי החיים הבלתי־פורמליים – בשיחות יומיומיות, בשוק, במשפחה ובחיי התרבות. היא נחשבת סמל לזהות הגיאנית המשותפת, ומופיעה בשירה, במוזיקה (בעיקר ברגאיי, סוקה וקאסקו), בספרות המקומית ובתיאטרון. לעומת זאת, באנגלית תקנית נעשה שימוש בעיקר בחינוך, במנהל הציבורי ובתקשורת הכתובה.

בעבר, הקריאולית נחשבה לשפה "נחותה" לעומת האנגלית, והשימוש בה הוגבל למרחבים פרטיים. כיום, ישנה מגמה הולכת וגוברת של הכרה בערכה התרבותי, והבנה שהיא אינה "אנגלית מקולקלת",

ההינדוסטאנית הגיאנית (Guyanese Hindustani) היא אחד המרכיבים הבולטים בפסיפס הלשוני והתרבותי של גיאנה, והיא עדות חיה להיסטוריה של ההגירה ההודית למדינה במאה ה־19. מדובר בשפה שצמחה מתוך שילוב בין ניבי הינדוסטאני שהביאו עמם פועלים חוזיים מהודו, בעיקר מחבלי ביהאר ואוטר פרדש, לבין ההשפעות המקומיות של הקריאולית הגיאנית, האנגלית, ושפות נוספות.

בין השנים 1838–1917 הביאו הבריטים לגיאנה כ־240,000 פועלים חוזיים מהודו כדי לעבוד במטעי הסוכר, לאחר ביטול העבדות. רובם הגיעו מאזורים דוברי בג'פורי (Bhojpuri)[1] והינדוסטאני צפוני[2], יחד עם מיעוט קטן שדיבר טמילית ושפות דרומיות אחרות. עם הזמן, נוצרה קהילת דוברים גדולה של הינדוסטאני מקומי, שזכה לכינוי הינדוסטאנית גיאנית.

השפה מבוססת בעיקר על ניב בג'פורי, עם השפעות חזקות של ההינדוסטאני התקני, לצד השפעות של האנגלית והקריאולית. שימרה חלק ממבנה התחביר הבג'פורי, אך עם פישוטים מסוימים ומעבר לעיתים למבנים אנגליים. נוספו לה מילים מהקריאולית הגיאנית, במיוחד במונחים מודרניים, וכן מונחים דתיים מסנסקריט.

ההינדוסטאנית משמשת בטקסים דתיים הינדואיסטיים, בקריאת כתבים מקודשים כמו הראמאיאנה והבהגווד גיטה, ובשירה דתית (בהאג'נים). היא נוכחת בסגנונות עממיים מקומיים כגון צ'אוטאל, טאנט, וקאוואלי הינדואי, וכן בשירי עם היסטוריים. מאז המאה ה־20, סרטי בוליווד תרמו לשימור ההבנה של הינדי תקני בקרב הקהילה.

בקרב הדורות המבוגרים יותר נשמרת השפה גם בשיחות יומיומיות במשפחה, אך בקרב הצעירים השימוש בה הצטמצם. רבים מהדוברים שולטים גם באנגלית ובקריאולית, ולעיתים מערבבים בין השפות בשיחה אחת.

ההינדוסטאנית הגיאנית נמצאת כיום במגמת ירידה בשימוש היומיומי. רוב הדוברים הצעירים מעדיפים קריאולית גיאנית או אנגלית, אך היא עדיין נשמרת כסמל זהות תרבותית־אתנית, בעיקר בהקשרים דתיים וחגיגיים כמו פאגווה (Holi) ודיוואלי (Diwali). בשנים האחרונות נעשים ניסיונות בקהילות ההודיות־גיאניות לשמר ולחדש את לימוד השפה בבתי ספר וארגוני תרבות, בעיקר בקרב הדור הצעיר.

בנוסף, מספר שפות אמרינדיות מדוברות על ידי מיעוט מהאוכלוסייה.

השפות האמרינדיאניות של גיאנה הן קבוצת שפות ילידיות שמדוברות בידי בני העמים האמרינדיאנים – תושביה המקוריים של המדינה – והן חלק מרכזי מהמורשת הלשונית והתרבותית של האזור. אף שמדובר כיום בשפות מיעוט, הן משקפות היסטוריה של אלפי שנים של התיישבות, תרבות, ומגע בין קבוצות אתניות שונות בגיאנה ובצפון־מזרח אמריקה הדרומית.

השפות האמרינדיאניות בגיאנה משתייכות לשתי משפחות לשוניות עיקריות:

1. שפות הקריב (Cariban languages)

מקושי (Macushi) – מדוברת בצפון־מערב ברזיל, דרום־מזרח ונצואלה ובדרום־מערב גיאנה.

אקאוואיו (Akawaio) – נפוצה בעיקר באזורי הנהרות וההרים שבמערב־מרכז גיאנה.

וואי־וואי (Wai-Wai) – מדוברת בדרום גיאנה ובצפון ברזיל; קהילותיה נחשבות למבודדות יחסית.

המאפיין בולט של שפות אלו הוא שימוש במבנה פועל מורכב והטיות עשירות, לצד אוצר מילים המתאר במדויק את עולם הטבע.

2. שפות האראוואק (Arawakan languages)

אראוואק/לוקונו (Arawak / Lokono) – אחת השפות הילידיות הידועות ביותר, דוברת בעיקר בכפרים לאורך החוף ובקרב קהילות קטנות בפנים הארץ.

וופישאנה (Wapishana) – מדוברת בדרום־מערב גיאנה ובצפון ברזיל.

מאפיין בולט: מבנה תחבירי פשוט יותר יחסית לקריב, עם מערכת כינויי גוף ייחודית ושפע מונחים הקשורים לחיי היומיום החקלאיים.

מרבית השפות נמצאות במצב של ירידה במספר הדוברים, עם קהילות של מאות עד כמה אלפי אנשים לכל היותר. קריאולית גיאנית (Guyanese Creole) ואנגלית (English) דוחקות בהדרגה את השימוש בשפות הילידיות, במיוחד בקרב הדור הצעיר.

ישנם פרויקטים חינוכיים בגיאנה המלמדים כתיבה וקריאה בשפות אלה, לצד תיעוד בלשני שמבוצע בשיתוף אוניברסיטאות מקומיות ובינלאומיות. השפות נשמרות גם בשמות מקומות (למשל "אומנה ינה" – Umana Yana, מהוואי־וואי), בטקסים מסורתיים, בשירים ובסיפורי עם.

השפות האמרינדיאניות אינן רק כלי תקשורת, אלא גם מאגרי ידע על הסביבה, הצומח, החי והאקלים של גיאנה. הן כוללות מונחים ייחודיים לצמחי מרפא, שיטות דיג, טקסים רוחניים, ותפיסות עולם מסורתיות.

דתות

הדתות בגיאנה שיקפו את מוצאם של תושביה – הודים־מזרחיים, אפריקאים, סינים ואירופאים – לצד אוכלוסייה ילידית משמעותית. בני כל הקבוצות האתניות היו מיוצגים היטב בכל הדתות, עם שתי חריגות: רוב ההינדואים היו אינדו־גיאנים, וכמעט כל הראסטפארים היו מקרב האפרו־גיאנים.

דתות אוטכטוניות

הדתות הילידיות של גיאנה הן מארג מורכב של אמונות, טקסים ומנהגים, שנרקמו במשך מאות שנים בידי העמים האמרינדיים – בהם האראוואק (Arawak), הקאריב (Carib), הוואראו (Warao), המאקושי (Makushi), הוואפישאנה (Wapishana) ואחרים – והם נטועים עמוק במערכת יחסים הוליסטית בין האדם, הטבע והרוח. תפיסת העולם הזו רואה ביקום שתי מציאויות מקבילות: האחת מוחשית ומוכרת, והשנייה רוחנית, מאוכלסת בישויות עליונות, רוחות טבע ואבות קדמונים. הישויות העליונות נתפסות כבוראות ומגינות, לעיתים קשורות לגרמי שמיים כמו השמש והירח, ואילו רוחות הטבע מתגלמות בנהרות, יערות, הרים ובעלי חיים, והן משמרות את האיזון העדין בין בני האדם לעולם הסובב אותם.

בלב מערכת האמונות עומד השמאן – המנהיג הרוחני והרופא המסורתי – המשמש מתווך בין עולם הרוחות לעולם הגשמי. השמאן נחשב למי שמסוגל לחשוף כישופים, להילחם בכוחות הרוע, לרפא מחלות, לייעץ בענייני קהילה ולעיתים אף להנהיג פוליטית את הכפר. טקסיו משלבים שירה, תיפוף וריקוד, לצד שימוש בצמחי מרפא ולעיתים גם בצמחים משני תודעה, כדי לחוות חזיונות ולתקשר עם הישויות הרוחניות.

המיתולוגיות הילידיות של גיאנה עשירות בסיפורי בריאה, אגדות על גיבורים תרבותיים ומיתוסים המסבירים את מוצא הצמחים, בעלי החיים ותופעות הטבע.

הן מאופיינות בשלושה רבדים מרכזיים:

• מיתוסי בריאה – כיצד נוצרו השמים, הארץ, הנהרות וההרים.

סיפורי אבות קדומים וגיבורים תרבותיים – דמויות חצי־אלוהיות שלימדו את בני האדם מלאכות, כלים וחוקים. אגדות מוסר ומנהג – סיפורים עם מוסר השכל, שמלמדים מה מותר ומה אסור, ומדוע יש לכבד את העולם הטבעי.

2. דמויות ומיתוסים מרכזיים

מאניקוקומי (Manikokome) – אצל האראוואקים, רוח יער מסתורית בעלת עיניים זוהרות, המופיעה להזהיר או להעניש אנשים שפוגעים בטבע.

מאקוּנהימה (Makunaima) – גיבור תרבות אצל המקוּשי ושבטים נוספים, דמות חכמה אך שובבה, אשר בבריאת העולם יצר נהרות והרים, אך גם אחראי למעשי קונדס שגרמו לאסונות.

קוואקוואיי (Kwakwai) – אצל שבט הוואראו, מפלצת־רוח קניבלית שמנסה לפתות ילדים כדי לאכול אותם; סיפור המשמש להזהיר ילדים מנדידה לבדם ביער או בשפך הנהרות.

אוראמאן (Oraman) – לוחם־שמאן אגדי של הקאלינה, שנלחם ברוחות רעות ובענקים, ומגן על הכפרים.

סיפורים אלו מועברים מדור לדור בעל פה, ומשמשים כלי חינוכי להנחלת ערכי שיתוף, כבוד לטבע ושמירה על הרמוניה חברתית. עם זאת, המפגש עם העולם המערבי והפעילות המיסיונרית האינטנסיבית בקרב האמרינדים הביאו לשינויים עמוקים. קבוצות רבות אימצו את הנצרות, לעיתים תוך שילוב יסודות מהאמונה המסורתית, ולעיתים תוך נטישה מוחלטת של מנהגים קדומים. אף על פי כן, בקהילות רבות נותרו שרידים חיים של הדתות הילידיות – חלקם נטמעו במסגרת פולחנים נוצריים, חלקם נשמרו כמסורת קהילתית – והם ממשיכים לשמש עוגן תרבותי וזהותי בעידן של עיור וגלובליזציה.

אגדות מוסר ומנהג – סיפורים עם מוסר השכל, שמלמדים מה מותר ומה אסור, ומדוע יש לכבד את העולם הטבעי.

3. קשר לטבע

המיתולוגיות הילידיות של גיאנה משקפות עולם שבו הטבע והרוח חד הם:

נהרות נחשבים לנתיבי רוחות.

הרים ואיים בנהרות הם לעיתים שאריות של ענקים או יצורים מיתיים שהפכו לאבן.

חיות נושאות זהות כפולה – הן בעלי חיים והן ישויות עם תודעה רוחנית. כך, למשל, דג הארפאימה (Arapaima) נחשב בגלגולו הקדום ללוחם שנענש והפך לדג עצום, והיגואר הוא לעיתים התגלמות של אל יער.

4. תפקיד המיתוס בחיי היום־יום

א. שמירה על איזון סביבתי – המיתוסים קובעים טבואים על ציד בעונות מסוימות או על פגיעה בצמחים מקודשים.

• העברת ידע – סיפורי מסע של גיבורים כוללים פרטים על מסלולי נהרות, מקורות מזון ושיטות הישרדות.
• זהות קהילתית – המיתולוגיה מחזקת את תחושת השייכות לשבט ומחברת בין בני הקהילה לשורשיהם.

5. השפעה על תרבות גיאנה כיום למרות ההשפעות הקולוניאליות והנוצריות, המיתולוגיות הילידיות ממשיכות להתקיים – לעיתים בצורה גלויה בטקסים ופסטיבלים, ולעיתים באופן סמוי בשירים, באמנות ובסיפורי עם. תיירים המגיעים לכפרים אמרינדיאניים בגיאנה יכולים לשמוע את האגדות מפי זקני השבט, לרוב סביב מדורה, כשהן מלוות בשירה, נגינה בתופי עור ובחלילים.

למרות ההשפעות הקולוניאליות והנוצריות, המיתולוגיות הילידיות ממשיכות להתקיים – לעיתים בצורה גלויה בטקסים ופסטיבלים, ולעיתים באופן סמוי בשירים, באמנות ובסיפורי עם. תיירים המגיעים לכפרים אמרינדיאניים בגיאנה יכולים לשמוע את האגדות מפי זקני השבט, לרוב סביב מדורה, כשהן מלוות בשירה, נגינה בתופי עור ובחלילים.

בגיאנה, הנצרות היא הדת הדומיננטית.

על פי נתוני המפקד הלאומי של גיאנה משנת 2012, רוב האוכלוסייה – כ־86% – משתייכת לזרמים שונים של הנצרות. מבין אלה, הפנטקוסטלים הם הקבוצה הגדולה ביותר עם כ־22.8% מהאוכלוסייה, ואחריהם האנגליקנים (11.5%), האדוונטיסטים של היום השביעי (5.4%), הקתולים הרומיים (7.1%), המורבים (1.9%), הבפטיסטים (1.4%) והמתודיסטים (1.4%), לצד זרמים נוצריים נוספים המהווים יחד כשליש מהנוצרים במדינה.

מיסיונרים זרים מקבוצות דתיות רבות פעלו במדינה. באופן היסטורי, הנצרות נקשרה בעיקר עם האפרו־גיאנים.

מלבד הנצרות, כ־24.8% מהאוכלוסייה הם הינדים, 6.8% מוסלמים, וכ־0.1% משתייכים לדתות ילידיות או מסורתיות. בנוסף, כ־0.1% מהתושבים הצהירו כי אינם משתייכים לשום דת או לא ציינו את השתייכותם הדתית.

"בית ישראל" (House of Israel)

תנועה דתית־פוליטית קיצונית בגיאנה, שהשתייכה לזרם ה־Black Hebrew Israelites. היא הוקמה בשנת 1972 בידי דויד היל (David Hill), מבקש מקלט מארצות הברית שכינה עצמו "הרב אדוארד וושינגטון" (Edward Washington). התנועה הטיפה לתפיסה כי אפריקאים הם צאצאי העברים הקדומים וכי ישוע המשיח (Jesus Christ) היה כהה עור, ונודעה בפעילות הסברה נרחבת שכללה שידורים יומיים. בשיאה דיווחה על עד 8,000 חברים. בתקופת שלטונו של פורבס ברנהם (Forbes Burnham) ומפלגת ה־PNC, שימשה "בית ישראל" כזרוע אלימה פרו־ממשלתית: אנשיה פירקו שביתות, שיבשו עצרות של מתנגדים פוליטיים ופעלו כמיליציה פרטית לטובת המשטר. בשנת 1979, במהלך הפגנה נגד הממשלה, נרצח הכומר הבפטיסטי והעיתונאי ברנרד דארק (Bernard Darke), מבקר חריף של השלטון, בידי אחד ממקורבי התנועה. בשנות ה־80, עם עלייתו של דזמונד הויט (Desmond Hoyte) לנשיאות, הועמדו דויד היל ובכירים נוספים לדין בגין רצח שאירע בתקופה הקודמת, הורשעו ונידונו ל־15 שנות מאסר. היל שוחרר ב־1992, הוסגר לארצות הברית ונפטר שם ב־2005. שנים מאוחר יותר, ב־2014, העיד יוסף המילטון (Joseph Hamilton), ששימש בעבר ככומר בתנועה, בפני ועדת החקירה לרצח וולטר רודני (Walter Rodney), כי "בית ישראל" ביצעה מעשי דיכוי וטרור בשם ה־PNC, עדות שחיזקה את תדמיתה כגוף דתי־פוליטי ששימש כלי של המשטר בשנות שלטונו של ברנהם.

קיום אמונות אחרות היווה כ־1% מהאוכלוסייה, וכלל את תנועת הראסטפארי, בודהיזם והאמונה הבהאית. כ־3% מהאוכלוסייה הצהירו כי אינם משתייכים לשום דת.

בין השנים 1991 ל־2012 חלו ירידות משמעותיות בשיעור ההינדואיזם, האסלאם, הקתוליות והכנסיות הפרוטסטנטיות המרכזיות, אף שהאוכלוסייה הארצית גדלה ב־3%. מנגד, הפנטקוסטליזם[3] יותר מהכפיל את עצמו, וקבוצות נוצריות קטנות יותר כמעט שילשו את מספר מאמיניהן באותה תקופה.

מקדש עמו של ישו

למרות שאירוע זה לא היה קשור למוצר או תופעה מקומית, גיאנה זכתה לפרסום בינלאומי בנובמבר 1978 בעקבות רצח־המוני והתאבדות המונית בג’ונסטאון – קומונה של "מקדש עמו של ישו" (People's Temple of Christ) בהנהגת הכומר ג'ים ג’ונס (Jim Jones) מאוקלנד, קליפורניה. גיאנה נבחרה כמיקום בעיקר בשל נטייתה המדינית הסוציאליסטית, וכן משום היותה מדינה דוברת אנגלית.

ספרות בגויאנה

גויאנה, ידועה בעיקר בזכות יערות הגשם הסבוכים, המפלים האדירים והפסיפס האנושי המורכב שלה. אך לצד אלו, היא גם בית לאחת המסורות הספרותיות העשירות והמגוונות ביותר בקריביים. ספרות גויאנה נולדה מתוך מפגש של תרבויות – אפריקנית, הודית, אירופית ואמרינדית – ומתוך עימות מתמיד עם זיכרון הקולוניאליזם והחיפוש אחר זהות לאומית ואישית.

שורשי הספרות המקומית נטועים כבר בתקופה הקולוניאלית, אז נכתבו יומנים, רשימות מסע ודיווחים על הארץ המסתורית הזו. אלא שרק במאה ה־20 החלו להישמע הקולות המקומיים עצמם – סופרים ומשוררים בני המקום, שהפכו את הנוף הגויאני ואת החיים החברתיים הרב־אתניים לנושאים ספרותיים.

אחד החלוצים היה אדגר מיטשל (Edgar Mittelholzer), שבספרו Corentyne Thunder (“הרעם מעל נהר הקורנטיין”.) תיאר את חיי הכפר על גדות הנהרות ואת המתח החברתי בין קהילות. לצדו בלט אדגרייט ריס (E.R. Braithwaite), שבספרו האוטוביוגרפי To Sir, With Love הביא לעולם את חוויותיו של מורה שחור בלונדון, והצליח לשלב בין מציאות גויאנית לבין סוגיות של דיאספורה שחורה.

בין הקולות המורכבים והחדשניים ביותר ניתן למנות את ווילסון האריס (Wilson Harris), שהעניק כתיבה פיוטית, חידתית ומיסטית. ברומן Palace of the Peacock (ארמון הטווס) הפך האריס את נהרות גויאנה למסע מטאפיזי על חיפוש אנושי אוניברסלי. לעומתו, רוי הית’ (Roy Heath) הדגיש דווקא את חיי היום־יום של בני המעמד הבינוני בעיר, ותיאר בעדינות ובכאב את הקונפליקטים המוסריים והחברתיים שפקדו אותם.

אל הרשימה מצטרף גם איוואן ואן סרטימה (Ivan Van Sertima), שהפך לדמות בינלאומית לא רק בשל כתיבתו הספרותית אלא גם בזכות מחקריו ההיסטוריים פורצי הדרך. בספרו They Came Before Columbus (הם הגיעו לפני קולומבוס), טען לקשרים מוקדמים בין אפריקה לאמריקה, ובכך עורר עניין רב וגם מחלוקת. בגזרת השירה התבלטה גרייס ניקולס (Grace Nichols), שהחלה לכתוב בגויאנה אך התפרסמה בבריטניה. שירתה משלבת את חוויות הנשים, מורשת אפריקנית, דימויים טרופיים, וקול של מהגרת הנעה בין מולדת רחוקה לבית חדש.

הספרות הגויאנית אינה רק פרוזה ושירה מודפסת. יש לה שורשים עמוקים במסורות בעל־פה: סיפורים, מיתוסים ושירי עם שעברו מדור לדור בקרב הקהילות האמרינדיות והאפריקניות. לא אחת, יצרו הסופרים סינתזה בין העולם הזה לבין השפה האנגלית הקולוניאלית, ולעיתים גם שילבו דיאלקטים קריביים מקומיים, ובכך העניקו לגויאנה קול ייחודי בתוך עולם הספרות הקריבי.

הנושאים המרכזיים בכתיבה המקומית משקפים את ההיסטוריה הסבוכה של הארץ: זהות היברידית הנולדת ממפגש תרבויות; עימות מתמשך עם עול הקולוניאליזם; הטבע העוצמתי – נהרות, ביצות ויערות גשם – המשמש לא רק רקע אלא גם דמות מרכזית; והחוויה הדיאספורית של סופרים שהמשיכו לכתוב על גויאנה גם לאחר שעקרו לאנגליה או לארצות הברית.

ביחס לגודלה, תרומתה של גויאנה לספרות העולמית מרשימה במיוחד. סופריה ומשורריה זכו להכרה בינלאומית, והעמידו יצירה ייחודית שמצליחה לשלב בין מקומי לאוניברסלי. עבור המטיילים שוחרי הפולקלור, קריאת יצירותיהם היא דרך נוספת – אולי אף עמוקה יותר – להכיר את גויאנה: לא רק את הנופים עוצרי הנשימה שלה, אלא גם את הנפש התרבותית, את המאבקים, החלומות והזיכרונות המלווים את בני עמה עד היום.

המוזיקה של גיאנה – פסיפס תרבותי בצלילים

המוזיקה בגיאנה היא ראי לנשמתה של המדינה – פסיפס תרבויות ססגוני שנרקם מתוך מפגש היסטורי בין אפריקאים, הודים, אירופאים, סינים ואמרינדים, על רקע השפעות קריביות עשירות. היא נושאת עמה את זיכרון קולות העבר: מקצבי התופים, קריאות־המענה והאנרגיה הפולחנית שהביאו עמם העבדים ממערב וממרכז אפריקה; הלחנים והכלים המסורתיים של פועלי החוזה ההודים במאה ה־19 – הטאבלה (Tabla), הסיטאר (Sitar) והדנטאל  (Dhantal);  וכן המזמורים והשירים הקלטיים והמוזיקה התזמורתית מהמורשת הבריטית. אל אלו נוספו הצלילים הקריביים – קליפסו סאטירי (Calypso)[4], סוקה קצבי (Soca)[5] ורגאיי מלא רגש (Reggae)[6]  – לצד ניגוני הקהילות האמרינדיות, המלווים בחלילי קנה ובתופי עור בטקסים עונתיים.

ז’אנרים ייחודיים משקפים את כושר ההיתוך התרבותי של הגיאנים: הקאסקו (Kaseko) – שהתפתח בסורינאם משילוב ריקודים אפריקאיים וכלי נשיפה צבאיים אירופיים;  הצ'וטניי (Chutney)[7] ההודי־קריבי, המשלב שירת הינדי עם מקצבי סוקה וכלי הקשה אלקטרוניים.

בין האמנים הפופולריים ניתן למנות את טרי גאג’רג’ (Terry Gajraj), אדי גרנט (Eddy Grant), דייב מרטינס והלהקה "הטריידווינדז" (Dave Martins & the Tradewinds) שפירושה "רוחות הסחר" , ג’וני בראף (Johnny Braff), אייבור לינץ’ (Ivor Lynch), סמי באקש (Sammy Baksh), אוברי קאמינגס (Aubrey Cummings), קולֵה קאריס (Collé Kharis), ניקי פורטר (Nicky Porter) ואדי הופר (Eddie Hooper). פסטיבל המוזיקה של גיאנה נחשב לאבן דרך משמעותית בסצנה המוזיקלית המקומית.

שורשים היסטוריים

המפגשים המוזיקליים הראשונים שתועדו בגיאנה נבעו מפעולתם של מיסיונריים. המוראבים[8], שפעלו באזור ברביס (Berbice), השתמשו בשירי דת כדי להגיע אל בני שבט הקאלינה (Kalina). עם העבדים שהובאו בסחר האטלנטי הגיעו מסורות קצב ותנועה אפריקאיות מגוונות – לעיתים אף עודדו בעלי המטעים ריקוד ומוזיקה ככלי לשימור כושר גופני.

שחרור העבדים הביא לגל חדש של השפעות, כאשר פועלי חוזה מהודו, פורטוגל וממדינות נוספות הביאו עימם מסורות מוזיקליות נוספות. בתקופת האיחוד בין דמררה (Demerara), אסיקיבו (Essequibo) וברביס תחת הדגל הבריטי, הפכה המוזיקה לתחום שבין שני עולמות: האליטה הקולוניאלית נהנתה מתזמורות צבאיות, מוזיקה קלאסית ושירי עם בריטיים; ואילו הקהילות המודרות שימרו את המורשת המוזיקלית שלהן, חרף חוקים שנועדו לדכא אותה מחשש למרידות.

תזמורת המיליציה של גיאנה הבריטית (British Guiana Militia Band) שימשה לא רק ככלי תעמולה אימפריאליסטי, אלא גם מסגרת הכשרה למוזיקאים מהקהילות הפורטוגליות והאפרו־גיאניות. לצידה פעלו "פרקטיסס" – אולמות ריקודים בתשלום שבהם נוגנו ז’אנרים אפריקאיים, איריים וסקוטיים.

המוזיקה ההודית־גיאנית

בעוד שהמוזיקה הנוצרית של האליטה נשענה על מסורת אירופית, בכפרי הפועלים ההודים פרחו הבאג’נים (Bhajans) ושירת הטאן (Tan singing), לצד מוזיקה עממית בליווי תופי טסה (Tassa) וכלים כמו הרמוניום, סיטאר, טבלה, דולאק ודנטאל. עם הזמן פחת השימוש בהינדי, והאנגלית והקריאולית הקריבית תפסו את מקומן, מה שהוביל ליצירת סגנונות היתוך כמו הצ’טני. בשנות ה־90, בדומה להתפתחות הקאליפסו לסוקה, גם הצ’טני קיבל השפעות חדשות – ובהן שילוב פעמון פלדה (Steelpan) וכלים אלקטרוניים.

הקאליפסו בגיאנה, בדומה לשאר האיים הקריביים, שימש לא רק לחגיגה אלא גם לזירה של ביקורת פוליטית וחברתית. תחרויות קאליפסו שנתיות מושכות קהל רב ומספקות במה לאמנים צעירים ומבוססים כאחד.

חינוך מוזיקלי

למרות עושרה המוזיקלי של גיאנה, המערכת הפורמלית העניקה לו מקום מצומצם בלבד. הכשרת מורים במכללת סיריל פוטר (Cyril Potter College of Education) כוללת רכיב מוזיקלי, וב־2012 נפתחה "האסכולה הלאומית למוזיקה" (National School of Music) במטרה לטפח דור חדש של יוצרים.

דמות ייחודית היא להקת "אל סדיק והסוכר קייק גירלס" (El Sadiek & The Sugar Cake Girls) – הרכב צבעוני של זמרים, רקדנים ונגנים שנעו בין פילמי (Filmi), צ’טני, סוקה, רגאיי, היפ הופ ומוזיקת סול. בולטת במיוחד נגנית הקלידים שבאנה (Shabana), האישה ההודית היחידה בגיאנה – ואולי בקריביים – המופיעה ככלידנית מקצועית.

מגיאנה יצאו גם אמנים שהותירו חותם בינלאומי, בהם "מד פרופסור" (Mad Professor – ניל פרייזר), שהקים את Ariwa Records בלונדון והפך לאחת הדמויות המרכזיות בסצנת הדאב הבריטית, וכן הראפר הבריטי־גיאני סנטרל סי (Central Cee).

חגים ואירועים פולקלוריסטיים

החגיגות, ובראשן משרמאני (Mashramani) – יום הרפובליקה – ממלאות את הרחובות בתהלוכות צבעוניות, תחרויות מוזיקה ומצעדים ססגוניים, ואילו פסטיבלים כמו קריפסטה (Carifesta) או אירועי הצ’טני והסוקה הכפריים משמרים את הקשר בין הקהילות למורשתן. כיום, לצד שימור הסגנונות המסורתיים, הסצנה המוזיקלית בגיאנה פתוחה גם להשפעות גלובליות, מאמצת היפ הופ, R&B ופופ, אך שומרת על הזהות הקריבית־גיאנית שמעניקה לה את טעמה הייחודי.

החגים והאירועים הפולקלוריסטיים בגיאנה הם מראה מרתק של הרב־תרבותיות הייחודית למדינה, השוזרת יחדיו מסורות אפריקאיות, הודיות, אירופיות ואמרינדיות, בתיבול נדיב של השפעות קריביות. הם אינם רק מועדים בלוח השנה, אלא נקודות שיא בחיי הקהילה, המשלבות מוזיקה קצבית, ריקוד, תלבושות ססגוניות, טקסים מסורתיים ואירועים קהילתיים הנמשכים לעיתים ימים שלמים. בין כל אלה בולט חג הרפובליקה, משרמאני (Mashramani), שמתקיים ב־23 בפברואר ומסמל את הכרזת הרפובליקה ב־1970. שמו, שמשמעותו "חגיגת עבודה" בשפת הארוואק (Arawak), מבטא את רוח השותפות והמאמץ המשותף של העם. ביום זה נצבעות הערים בתהלוכות ומצעדים מרהיבי עין, עגלות נושא יצירתיות, תחרויות תחפושות ומוזיקה חיה – קליפסו, סוקה, רגאיי – המלווים ריקודים ברחובות עד שעות הלילה. חג אחר, שמוצאו בקהילה ההודית, הוא פאגווה (Phagwah), חג האביב ההינדי, המצוין במרץ ומוכר גם כהולי (Holi). במהלכו, ברחובות ובחצרות, אנשים מתיזים זה על זה אבקות צבעוניות ומים צבעוניים, שרים שירי פולחן (Chowtaal) ומלווים עצמם בכלי נגינה מסורתיים כגון טאבלה (Tabla) ודולהאק (Dholak), כסמל לניצחון הטוב על הרע ולבואו של האביב.

חג נוסף הוא דיוואלי (Deepavali), "חג האורות" ההינדי, הנחוג באוקטובר או בנובמבר. הבתים מתקשטים במנורות שמן (Diyas) ובאורות צבעוניים, הרחובות מתמלאים במצעדים ליליים מוארים, ובקהילות נערכות תפילות במקדשים, חלוקת ממתקים מסורתיים ואירועים הפתוחים לכלל הציבור. לצד החגים המקומיים, גיאנה מארחת לעיתים את קריפסטה (Carifesta) – פסטיבל אומנויות קריבי רחב־היקף, המאגד מוזיקה, מחול, תיאטרון, ספרות, אומנות פלסטית ומלאכות יד מכל רחבי האזור, ומשמש במה להצגת זהות קריבית משותפת. באחד באוגוסט מצוין יום השחרור מעבדות (Emancipation Day), שבו לובשים המשתתפים בגדים אפריקאיים מסורתיים, מקיימים מופעי תופים וריקודים, דרמות חיות וטקסי זיכרון – במיוחד בכפרים המרוניים (Maroons) השומרים על מורשת המאבק לחירות.

המורשת האמרינדית נחגגת מדי ספטמבר ב"חודש המורשת האמרינדית" (Amerindian Heritage Month), שבו מתקיימים ירידי מלאכות יד, תחרויות ספורט מסורתיות, ריקודי פולחן, טעימות ממאכלים ייחודיים ושחזורי טקסים שבטיים של הארוואק, הקאריב והוואראו. ההשפעות האירופיות־נוצריות בולטות בחג המולד (Christmas), המשלב מסורות בריטיות עם ניחוח מקומי – תבשיל הפפרפוט (Pepperpot) ומשקה הסורל (Sorrel) – ובחג הפסחא (Easter), שבו מלבד תפילות כנסייתיות מתקיימת מסורת צבעונית של הטסת עפיפונים. גם הקהילה המוסלמית מציינת את עיד אל־פיטר (Eid al-Fitr) בסיום הרמדאן, עם סעודות חגיגיות והכנסת אורחים, ואת עיד אל־אדחא (Eid al-Adha) עם תפילות והקרבת קורבן.

החגיגות בגיאנה מאופיינות בפתיחות בין־עדתית ובחגיגה משותפת של כל הקהילות, כאשר המוזיקה והריקוד הם מרכיב מרכזי כמעט בכל אירוע, והמטבח משמש כשגריר תרבותי המחבר בין מסורות. עבור המטיילים, השתתפות באחד מהחגים הללו היא הזדמנות נדירה לגעת בלב הפועם של התרבות הגיאנית – לחוות את הצלילים, הצבעים, הטעמים והסיפורים שמרכיבים את זהותה הייחודית של המדינה.

ספורט

הספורט בגיאנה הוא הרבה מעבר לפעילות גופנית – הוא שיקוף של ההיסטוריה, התרבות והחברה המקומית, והוא נוגע כמעט בכל רובד של חיי היום־יום. מורשתה הקולוניאלית של המדינה, לצד השתייכותה התרבותית למרחב הקריבי ורב־העדתיות של אוכלוסייתה, יצרו פסיפס ספורטיבי שבו משחקים עתיקים, מנהגים קהילתיים וענפים מודרניים מתקיימים זה לצד זה. במרכז הבמה ניצב הקריקט, שהובא על ידי הבריטים במאה ה־19 והפך לענף הלאומי הבלתי רשמי. מגרשי הקריקט אינם רק זירת תחרות, אלא גם מקום מפגש חברתי רב־תרבותי, שבו קהילות ממוצא אפריקאי, הודי ואחר נפגשות סביב משחקים מרובי קהל, המשלבים מוזיקה, אוכל ואווירה של חג. גיאנה היא חלק אינטגרלי מנבחרת הקריקט של איי הודו המערביים (West Indies), וממנה צמחו אגדות בינלאומיות כמו קלייב לויד (Clive Lloyd) ושיבנרין צ’אנדרפול (Shivnarine Chanderpaul), שהישגיהם הפכו למקור גאווה לאומית.

לצד הקריקט, גם הכדורגל משגשג – מענפי הספורט הפופולריים בערים ובכפרים כאחד. נבחרת גיאנה, "הגולדנג’אגוארס" (Golden Jaguars), מייצגת את המדינה במוקדמות גביע העולם ובטורנירים קריביים, ומושכת קהל צעיר נלהב. במגרשי עפר שכונתיים או באצטדיונים מודרניים, הכדורגל הוא כלי ביטוי קהילתי, מגרש שבו נרקמות חברויות ונבנים חלומות. גם האתלטיקה מהווה גאווה מקומית, במיוחד בריצות קצרות ובינוניות. התחרויות בבתי הספר ובאוניברסיטאות מטפחות דור חדש של ספורטאים, וכמה מהם אף ייצגו את המדינה באולימפיאדות ובמשחקי חבר העמים.

האגרוף בגיאנה נושא ניחוח של מסורת ותשוקה, במיוחד בקרב הקהילה האפרו־גיאנית. זירת האגרוף העניקה לעולם אלופים כמו אנדרו "סיקס הדס" לואיס (Andrew “Six Heads” Lewis), שזכייתו בתואר עולמי הפכה לסמל להצלחה כנגד כל הסיכויים. ענפי ספורט נוספים – רוגבי, כדורסל ואף ספורט ימי לאורך הנהרות והחוף – מצטרפים למארג הספורטיבי, גם אם בהיקפים מצומצמים יותר. בכפרים האמרינדיים ניתן למצוא שילוב מרתק בין משחקים מסורתיים לבין ענפים מודרניים, מה שמעניק לספורט שם ממד טקסי וקהילתי גם יחד.

בסופו של דבר, הספורט בגיאנה הוא במה שעליה משתקפים סיפוריה של המדינה – מהתקופה הקולוניאלית ועד ימינו. הוא כלי לחיזוק הזהות הלאומית, ליצירת אחדות בין קהילות שונות, ולחגיגת ההישגים המשותפים בזירה הבינלאומית. עבור המטייל, ביקור במגרש קריקט ביום משחק גדול, או צפייה בתחרות אתלטיקה בכפר מרוחק, הם לא רק חוויות ספורטיביות – אלא הזדמנות להרגיש את הלב הפועם של החברה הגיאנית, ולהבין את מקומו של הספורט כגשר בין עבר לעתיד.

המטבח המקומי

המטבח הגיאני מציע מגוון רחב של מנות, עם השפעות מהמטבחים הילידיים, האפריקאיים, ההודיים־מזרחיים והסיניים. פפרפוט (Pepperpot), תבשיל בשר המתבשל באיטיות ומבושל עם קאסריפ (Cassareep),, הוא המאכל הלאומי, המוגש לרוב עם לחם קסאווה.  קאסריפ, הוא רוטב כהה וסמיך המופק מבישול ממושך של מיץ שורש הקסאווה המר (bitter cassava) עם תבלינים. הקאסריפ מעניק לפפרפוט את טעמו העמוק והייחודי, וגם פועל כחומר משמר טבעי, מה שמאפשר לשמור את התבשיל במשך ימים אחדים בטמפרטורת החדר.

מנות אהובות נוספות כוללות את קוק־אפ רייס (Cook-up Rice) – תבשיל אורז בסיר אחד שניתן לגוון במרכיבים שונים, ואת רוטי וקרי (Roti and Curry), המשקפים את המורשת ההודית־מזרחית. תרבות אוכל הרחוב התוססת מציעה מטעמים כמו פולורי (Pholourie), כדורי ביצה (Egg Balls) ועוגות דג מלוח (Saltfish Cakes). המטבח הגיאני כולל גם חטיפים בסגנון סיני, כמו וונטונים (Wontons) ורול ביצה (Egg Rolls).

• מטם־גי (Metemgee): מרק או תבשיל סמיך עם כיסונים, ירקות וחלב קוקוס.
• בייק ודג מלוח (Bake and Saltfish): ארוחת בוקר או חטיף פופולרי, המורכב מבצק מטוגן (בייק) ודג קוד מומלח.
• פולורי (Pholourie): מאכל רחוב אהוב – בלילה מתובלת המטוגנת בשמן עמוק.
• לחם קסאווה (Cassava Bread): לחם מסורתי העשוי מקסאווה, המוגש לעיתים קרובות עם פפרפוט.
• דג מלוח ואורז (Saltfish and Rice): מאכל טעים המשלב דג מלוח ואורז, המוגש לעיתים לצד דאל (Dhal).
• עוגת שחורה (Black Cake): עוגת פירות כהה ועשירה, הנאכלת לרוב בתקופת החגים.

לחמניות קוקוס (Coconut Buns): לחמניות מתוקות ורכות עם שבבי קוקוס.

בסצנת אוכל הרחוב התוססת של גיאנה ניתן למצוא דוכנים המוכרים מטעמים כמו פולורי, כדורי ביצה ועוגות דג מלוח. השפע של פירות טריים במדינה מבטיח מיצים מרעננים ובעלי טעם עשיר.

הערות

[1] ניב בג'פורי (Bhojpuri dialect) הוא אחד הניבים העיקריים של השפה ההינדוסטאנית, והוא מדובר בעיקר בצפון־מזרח הודו – במדינות ביהאר (Bihar), אוטר פרדש המזרחית (Eastern Uttar Pradesh) וחלק מג'הרקאנד (Jharkhand) – וגם בנפאל הסמוכה.

[2] הינדוסטאני צפוני (Northern Hindustani) הוא חלק ממשפחת השפות ההודיות־אריות (Indo-Aryan languages). מונח זה מתייחס לקבוצת ניבים של השפה ההינדוסטאנית המדוברים בצפון תת־היבשת ההודית, בעיקר באזור המישורים הצפוניים – מהפנג'אב במערב, דרך דלהי, ועד ביהאר במזרח.

כולל את הניבים שמהם התפתחו ההינדי התקני (Standard Hindi) והאורדו (Urdu). קרוב מאוד לניבים כמו חארי בולי (Khari Boli), אוואד'י (Awadhi), ובראג' בהאשה (Braj Bhasha). שימש בסיס לשפות הספרות והתרבות של צפון הודו במשך מאות שנים, במיוחד דרך השירה, התיאטרון והמוזיקה.

[3] הפנטקוסטליזם (Pentecostalism) הוא זרם נוצרי פרוטסטנטי שהתפתח בראשית המאה ה־20, שמרכזו בחוויה דתית אישית וחיה עם רוח הקודש, בהשראת סיפור חג השבועות הנוצרי (Pentecost) בספר מעשי השליחים. ראשיתו מיוחסת להתעוררות רחוב אזוסה (Azusa Street Revival) בלוס אנג’לס בשנים 1906–1909, בהנהגת המטיף האפרו־אמריקאי ויליאם ג’יי סימור (William J. Seymour), ומשם התפשט במהירות ברחבי ארצות הברית והעולם, במיוחד באפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. הזרם מאופיין בטבילה ברוח הקודש, לעיתים מלווה ב“דיבור בלשונות” (Glossolalia), אמונה בניסים ובריפוי באמונה, פולחן חווייתי הכולל שירה, מוזיקה, מחיאות כפיים וריקוד, ודגש על קריאה ישירה בכתבי הקודש עם פרשנות המדגישה את החוויה הרוחנית האישית. כיום יש לפנטקוסטליזם מאות זרמים שונים ומעל 280 מיליון מאמינים ברחבי העולם, והוא נחשב לאחד הזרמים הצומחים ביותר בנצרות, במיוחד במדינות דרום הגלובלי כמו ברזיל וגיאנה, שם הוא תופס מקום מרכזי בחיי הקהילה ובחברה.

[4] מוזיקת קליפסו (Calypso) היא ז’אנר מוזיקלי שמקורו בטרינידד וטובגו, שהתפתח בראשית המאה ה־20 מתוך שורשים עמוקים של מסורות מוזיקליות אפריקאיות שהובאו לאיים בידי עבדים ממערב אפריקה. היא יונקת גם מהשפעות צרפתיות, אנגליות ואחרות שהגיעו עם המתיישבים והמהגרים.

[5] מוזיקת סוקה (Soca) היא ז’אנר מוזיקלי קצבי ואנרגטי שנולד בטרינידד וטובגו בשנות ה־70 של המאה ה־20, כגלגול מודרני של הקליפסו (Calypso). היא פותחה בידי המוזיקאי לורד שורטי (Lord Shorty – גארפילד בלקמן), שביקש "לרענן" את הקליפסו המסורתי ולהפוך אותו למוזיקה ריקודית עכשווית, שתמשוך את הדור הצעיר.

[6] מוזיקת רגאיי (Reggae) היא סגנון מוזיקלי שנולד בג'מייקה בסוף שנות ה־60, והתפתח מתוך שילוב של סקא (Ska) ורוקסטדי (Rocksteady). היא הפכה לאחד הסמלים הבולטים של התרבות הג'מייקנית ושל המוזיקה הקריבית בכלל, עם השפעה חובקת עולם.

[7] מוזיקת צ’טני (Chutney) היא סגנון מוזיקלי הודי־קריבי שהתפתח בעיקר בטרינידד וטובגו, גיאנה וסורינאם, כתוצאה מהמפגש בין תרבותם של פועלי החוזה ההודים שהובאו לאזור במאה ה־19 לבין תרבויות המוזיקה הקריביות המקומיות. שמה נלקח ממטבל ה"צ’טני" ההודי – ערבוב חריף, מתוק וחמצמץ – כסמל לערבוב הסגנונות והטעמים המוזיקליים. מקור הודי: מבוסס על שירי עם הינדיים ובאג’נים (Bhajans) דתיים שהובאו מצפון ומרכז הודו. כלים מסורתיים: טאבלה (Tabla), דולאק (Dholak), דנטאל (Dhantal), הרמוניום (Harmonium) ולעיתים סיטאר (Sitar). במקור בשפת בוג’פורי (Bhojpuri) או בהינדי, אך עם השנים שולבו אנגלית וקריאולית מקומית.

[8] המוראבים (Moravians) היו תנועה נוצרית פרוטסטנטית שנוסדה במאה ה־15 בבוהמיה (כיום חלק מצ’כיה), הידועה גם בשם אחיי מוראביה או האחים הבוהמיים. שורשיה בתנועת הרפורמציה הקדומה של יאן הוס (Jan Hus), והם חידשו את פעילותם במאה ה־18 תחת הנהגתו של הרוזן ניקולאוס לודוויג פון צינצנדורף (Nikolaus Ludwig von Zinzendorf) בגרמניה. המוראבים ידועים במיוחד בפעילות המיסיונרית הבינלאומית שלהם, שהחלה כבר בשנות ה־30 של המאה ה־18, הרבה לפני שרוב הכנסיות הפרוטסטנטיות פעלו בצורה כזו. הם שלחו מיסיונרים לאפריקה, האיים הקריביים, גרינלנד, אמריקה הצפונית והדרומית, ואף לאזורי האמזונס.

בגיאנה, המוראבים פעלו בעיקר במאה ה־18 וה־19, כשהם הביאו עמם שירים דתיים (הימנונים) כדי להגיע לקהילות האמרינדיאניות, למשל שבט הקאלינה.